הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 54244-12-17

לפני:
כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן

המבקשת:

אילה אטלן
ע"י ב"כ עו"ד מרים זקבך

נגד

המשיב:
מוזיאון תל אביב לאמנות (חל"צ)
ע"י ב"כ עוה"ד מורן אלנר ומשה פת

החלטה

מונחת לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה הייצוגית שבכותרת, אשר הוגשה בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק) ולתקנה 12 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010 (להלן: תקנות תובענות ייצוגיות או התקנות).

במרכזן של התובענה והבקשה לאישורה עומדת טענת המבקשת כי מוזיאון תל אביב לאומנות (להלן: המוזיאון) מסרב לשאת בהוצאות החניה של אנשים עם מוגבלות המגיעים לבקר במוזיאון ומחנים את רכבם בחניון "גולדה" הסמוך למוזיאון, עקב היות החניון בעל הגישה הנגישה היחידה לאנשים עם מוגבלויות. נטען כי התנהלות המוזיאון הינה בניגוד להוראת סעיף 4ב לחוק חנייה לנכים, התשנ"ד- 1993 (להלן: חוק החניה לנכים), הקובע פטור מתשלום דמי חנייה לאנשים עם מוגבלות במקומות ציבוריים, כאשר החובה לשאת בתשלום דמי החניה חלה על המקום הציבורי.

לאחר שהוגשה תגובת המוזיאון לבקשת האישור, הוגשה הבקשה שבנדון לאישור הסדר הפשרה; ב"כ היועמ"ש הודיע כי אינו מתנגד להסדר הפשרה, ולפיכך ניתנת כעת החלטה זו.

1. רקע עובדתי ובקשת האישור
המבקשת, אילה אטלן, הגישה ביום 26.12.17 תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית. המבקשת טענה בבקשתה כי הינה נכה בשיעור של 76.5%, מתקשה בהליכה, ומסתייעת באופן קבוע בקב בהליכתה וזאת בנוסף לסד המחובר לנעליים אורטופדיות בשתי הרגליים. עקב מצבה, כך נטען, משרד התחבורה הנפיק לה תג חניה לרכב עבור נכה. המוזיאון הינו חברה ממשלתית לתועלת הציבור המפעיל את מוזיאון תל אביב.

המבקשת טענה בתובענה ובבקשה לאישורה כי המוזיאון ממוקם באזור צפוף והומה בסמוך לבית המשפט, לספריית בית אריאלה, לבית האופרה הישראלית ולמשכן לאומנויות. לטענתה, החניות הבודדות המסומנות בכחול לבן המצויות בשדרות שאול המלך, רח' ויצמן ורח' ברקוביץ תפוסות כמעט באופן תמידי משך כל שעות היום והחניה היחידה האפשרית באזור הינה בחניון בתשלום, כאשר חניון "גולדה" הינו החניון הקרוב ביותר והנגיש ביותר למוזיאון.

המבקשת הוסיפה ותיארה את דרכי הגישה למוזיאון: מרח' ברקוביץ' - אין גישה נגישה לנכים, אלא רק מעבר עם מדרגות וממילא הרחוב עמוס ואין חניות פנויות או חניות לנכים, מה גם שהחניות תפוסות תדיר משך כל שעות היום; משד' שאול המלך - המדובר בציר תנועה ראשי. מרחוב זה יש גישה נגישה לנכים, אך ישנו מספר מצומצם של מקומות חניה לנכים, עליהם מתחרים באי כלל מוסדות הציבור באזור; מרח' ויצמן - רחוב זה אינו גובל באופן ישיר עם המוזיאון ומרוחק ממנו כמה מאות מטרים, ולמעשה בית המשפט חוצץ בינו לבין המוזיאון כך שאינו מאפשר באופן מעשי גישה ממנו אל המוזאון, וגם ברחוב זה החניות מצומצמות מאוד; מרח' ליאונרדו דה וינצ'י - הכניסה מרחוב זה אומנם מונגשת, אולם אין חניות נכים ומדובר ברחוב עמוס, כמו רוב הרחובות במרכז תל אביב.

המבקשת הוסיפה וטענה כי בסמוך למוזיאון נמצא חניון גולדה, ממנו ישנה גישה נגישה אל המוזיאון, כאשר ע"ג שלט הכניסה לחניון רשום מפורשות "חניון בתי המשפט והמוזיאון".

המבקשת פירטה את מחירי החניה בחניון כדלקמן: בימים א'-ה בשעות 7:00-16:00 העלות היא 12 ₪ לשעה הראשונה, ו-3 שקלים נוספים עבור כל 1/4 שעה נוספת או חלק ממנה. משעה 16:00 עד 7:00 למחרת, מחיר הכניסה הוא מחיר כולל בסכום של 20 ₪. בימי שישי ושבת, ערבי חג וחג משעה 7:00 עד 7:00 למחרת, המחיר הוא 20 ₪. תחת פירוט מחירי החניה, בסעיף 21 לבקשה, ציינה המבקשת כי לתושבי תל אביב ניתנת הנחה בשיעור של 75%. אציין כבר בשלב זה כי בסעיף אחר, תחת חישוב הנזק, סעיף 75 לבקשה, ציינה המבקשת כי ההנחה לתושבי תל אביב עומדת על 50% בלבד. כפי שאבהיר יש לכך חשיבות שכן הנזק גבוה יותר ככל ששיעור ההנחה קטן יותר.

המבקשת טענה, כי ביום 2.11.17 בשעת אחה"צ היא הגיעה לביקור במוזיאון והחנתה את רכבה בחניון "גולדה". עם יציאתה מהחניון נדרשה לשלם דמי חניה בסך של 12 ₪ (לכתב התביעה צורפו כנספחים ז1- ז2 כרטיס הכניסה למוזאון והחשבונית בגין התשלום לחניון מיום 2.11.17). לטענת המבקשת, מבירור מול השומר בחניון בדבר זכאותה לפטור מתשלום דמי חניה עלה, כי רק בעלי תו עגלה (קרי: נכים המתניידים באמצעות כסאות גלגלים), זכאים לפטור מתשלום דמי חניה, ואולם היות ואין לה תו עגלה, היא אינה זכאית לפטור מדמי חניה. עוד לטענתה, היא פנתה למזכירות המוזיאון לבדוק האם ישנו החזר בגין תשלום דמי החניה ואולם נענתה בשלילה. נוכח האמור, פנתה לייעוץ משפטי ובהתאם נשלחה ביום 6.11.17 דרישה למוזיאון, שכותרתה "היעדר קיומו של חוק הנכים - פנייה לפני נקיטה בהליכים משפטיים" ובה עתרה המבקשת להשיב לה את תשלום דמי החניה, בהתאם לסעיף 4ב לחוק הנכים. במסגרת הפניה צוין כי יש למצוא הסדר להחזר דמי חניה לכל ציבור בעלי המוגבלויות המגיעים לבקר במוזיאון (העתק המכתב צורף כנספח ח' לכתב התביעה).

המוזיאון בתגובתו לפנייה (מכתבו מיום 28.11.17 (צורף כנספח ט' לכתב התביעה), טען כי בכניסה לחניון גולדה מוצב שלט ועליו הכיתוב חניה לבעלי תו עגלה בלבד ללא תשלום, בצירוף ציור תו הנכה, ומכך עולה כי המבקשת בחרה לחנות בחניון זה ולא במקום חניה סמוך אחר על אף כיתוב זה ע"ג השלט. עוד נטען כי הוראות חוק חניה לנכים מורות כי פטור בגין החניה במקום ציבורי יינתן כאשר קיימת גישה נגישה יחידה למקום, אולם למוזאון קיימות גישות נגישות אחרות ולאו דווקא באמצעות חניה במקום ציבורי הכרוכה בתשלום, וחניון גולדה אינו הגישה הנגישה היחידה למוזאון, כפי שטענה המבקשת. מבחינת הגישה למוזיאון, כך נטען, אין כל הבדל בין מי שמחנים את רכבם בחניון לבין מי שמחנים את רכבם בכל מקום אחר, או בינם לבין אלו שמגיעים למוזיאון בתחבורה ציבורית, שכן גם אלו וגם אלו נדרשים להיכנס למוזיאון מאחת משתי הכניסות אליו, המונגשות עבור בעלי מוגבלויות. עוד נטען, כי הוראת סעיף 2 לחוק החניה לנכים מאפשרת, בכפוף לסייגים, חניה אלטרנטיבית לנכים בעלי תו נכה במקום שאין חניה מוסדרת ופנויה לנכים ליד המוזיאון. חוק החניה לנכים אינו קובע שבעלי מוגבלויות יוכלו להחנות את רכבם ללא עלות בכל סיטואציה שבה קיימת מצוקת חניה בסביבת המקום הציבורי, אלא אך ורק כאשר מדובר במקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות הינה דרך חניה במקום ציבורי. עוד נטען כי המוזאון פעל על פי הוראות החוק.

בבקשת האישור טענה המבקשת כי לאור מכתב התשובה ששלח אליה המוזיאון, לא נותר בידיה אלא להגיש התובענה והבקשה לאישורה כייצוגית.

בבקשת האישור ביקשה המבקשת להגדיר את הקבוצה בשמה מוגשת התובענה כ"כל אדם עם מוגבלות במדינת ישראל, בהתאם לסעיף 5 לחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, לרבות אדם המחזיק תעודת נכה ובעל תו נכה, אשר לצורך ביקור במוזיאון החנה את רכבו בחניון גולדה ושילם את דמי החניה, במהלך שבע השנים שקדמו להגשת בקשה זו ועד להכרעה בבקשה" (סעיף 2 לבקשת האישור).

את סכום התביעה האישית העמידה המבקשת על סך של 12 ₪. את סכום התביעה הייצוגית העמידה המבקשת על סך של 2,654,085 ₪.

המבקשת ציינה כי בהתאם לנתוני הלמ"ס לשנים 2006-2008 מבקרים מדי שנה במוזיאון בממוצע 376,800 מבקרים (המבקשת צירפה לכתב התביעה כנספח י' טבלאות אשר נטען כי הינן פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 2008-2006, בנוגע למספר המבקרים במוזיאונים), ובאומדן 25% מהם הינם תושבי תל אביב הזכאים ל- 50% הנחה בתשלום לחניון גולדה ו- 75% אינם תושבי תל אביב ומשלמים 100% מהתעריף (כאמור, בסעיף 21, תחת פירוט מחירי החניה, ציינה המבקשת כי תושבי תל אביב זכאים להנחה בת 75%, כך שהנזק על פי נתון של 50% גבוה יותר). ע"פ נתוני הלמ"ס, 23% מכלל האוכלוסייה הינם בעלי מוגבלות. המבקשת צירפה להוכחת טענה זו מסמך של הלמ"ס הנשוא כותרת "סדרת ניירות עבודה מס' 71- בעלי מוגבלות בישראל- ההיבט הסובייקטיבי: אופטימיות, שביעות רצון מהחיים ומצב רגשי נפשי על רקע מצבם החברתי-כלכלי", מאת נורית דוברין, ספטמבר 2012 (נספח י"א לכתב התביעה).

משיעור זה (23% מכלל האוכלוסייה), כך לטענת המבקשת, יש להפחית את בעלי תו העגלה, וכן לשקלל את העובדה כי לא כל המבקרים באים בכלי רכב בנפרד או ברכב בכלל וכן לבצע הפחתה מטעמי שמרנות, ולפיכך יש לבצע הפחתה של 75% (לכתב התביעה צורפו פרסומי הלמ"ס האמורים כנספחים י-י"א). המבקשת ציינה כי במכפלת אומדן מספר חברי הקבוצה שהם תושבי תל אביב בדמי חניה בשיעור של 10 ₪ לשנה ומספר חברי הקבוצה שאינם תושבי תל אביב בדמי חניה של 20 ₪ (לפי זמן שהות ממוצע במוזיאון) יוצא כי הנזק המצרפי של כלל חברי הקבוצה המיוצגת לשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור הינו 2,654,085 ₪. כבר בשלב זה לו הייתה נלקחת בחשבון הנחה של 75% לתושבי תל אביב, כאמור בסעיף 21 לבקשה, תחת הנחה של 50%, שיעור הנזק היה פוחת, וייתכן אף שהיה מגיע לסמכות בית משפט השלום.

בקשת האישור נסמכה על הוראת סעיף 4ב לחוק החניה לנכים, אשר כותרתו "פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי". סעיף זה קובע כי:
"מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חניה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה; לענין סעיף זה –
"אדם עם מוגבלות" – כהגדרתו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;
"חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" – חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998;
"מקום ציבורי" – כהגדרתו בסימן ג' לפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;
"תשלום" – לרבות שיפוי בעד תשלום ".

המבקשת ציינה כי מתקיימים בנדון כלל תנאי סעיף 4ב' לחוק החניה לנכים: מוזיאון תל אביב עונה להגדרת "מוסד ציבורי", וכן הגישה הנגישה היחידה אל המוזיאון לאנשים עם מוגבלות הינה דרך חניון גולדה.

עילות התביעה עליהם נסמכו בקשת האישור והתובענה: הפרת חובה חקוקה (חוק החניה לנכים), כהגדרתה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן); סעיף 19 לחוק איסור הפליה במקום ציבורי ובשירות הציבורי, התשס"ה- 2005 וסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979.

המבקשת עתרה להשבה כספית וכן עתרה לצו עשה המורה למשיב לחדול מהמשך הפרת הוראות חוק חניה לנכים, ולשאת בתשלום חניה עבור ציבור בעלי המוגבלויות המחנים רכבם בחניון גולדה וכן להציב במקומות בולטים ומתאימים בחניון ו/או במוזיאון שילוט לפיו כל ציבור הנכים המגיע לביקור במוזיאון זכאי לפטור ו/או החזר תשלום דמי החניה.

המבקשת הוסיפה וטענה בבקשת האישור כי מתקיימים כלל התנאים המנויים בחוק תובענות ייצוגיות, הנדרשים לצורך אישור התובענה כייצוגית.

2. תגובת המוזיאון לבקשת האישור
המוזיאון טען בתגובתו, בתמצית, כי הבקשה בנדון הינה המשך ישיר של גל בקשות לאישור תביעות ייצוגיות תוך שימוש לרעה בהליכי משפט המוגשות מכוח סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, ומבקשות לאפשר לציבור הנכים כולו לחנות ללא תשלום במקום שבו יש מצוקת חניה והציבור משלם חניה.

לטענת המוזיאון, לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית אלא בעילה המפורטת בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ומדובר ברשימה סגורה של עילות. סעיף 4ב לחוק החניה לנכים אינו מופיע בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ומשכך, לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית מכוח חוק זה. כמו כן לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן, שכן, המוזיאון אינו "עוסק" כמובנו של מונח זה בחוק הגנת הצרכן. זאת, כיוון שהמוזיאון הינו עמותה ועמותות אינן עוסק לעניין הוראות חוק הגנת הצרכן היות ופעילותן הינה בעלת אופי ציבורי חינוכי ומטרותיהן אינן עסקיות. עוד נטען, כי דמי הכניסה למוזיאון אינם מהווים תשלום במסגרת פעילות רגילה של עוסק אלא השתתפות הציבור בקיום המוזיאון. בנוסף, המוזיאון אינו גובה דמי כניסה ממבקרים מתחת לגיל 18 מתוך מדיניות ציבורית לחנך את הנוער לצריכת תרבות, גישה שהינה הפוכה בתכלית לאינטרס השאת רווחים של גוף עסקי. המוזאון הינו מלכ"ר, והינו מוסד ציבורי הזוכה למימון ציבורי. דמי הכניסה שמשלם הציבור הינם רכיב קטן ביחס למימון הציבורי ואינם הופכים את המבקרים ל"צרכן" כמובנו של מונח זה בחוק הגנת הצרכן.

כמו כן נטען, כי חניון גולדה אינו הגישה הנגישה היחידה למוזיאון. מבחינת הגישה למוזיאון אין כל הבדל בין מי שמחנים את רכבם בחניון לבין מי שמחנים רכבם בכל מקום אחר, שכן אלה וגם אלה נדרשים להיכנס למוזאון מאחת משתי הכניסות אליו, כאשר שתיהן מונגשות עבור בעלי מוגבלויות. הכניסה הראשית למוזיאון הינה מרח' שאול המלך, ואדם עם מוגבלות יכול בקלות להגיע מהרחוב לכניסת מבנה המוזיאון דרך רמפה צידית המיועדת למעבר עגלות נכים ומאפשרת גישה נגישה ונוחה לשטח המוזיאון ממפלס הרחוב. לפיכך, החניה אינה הגישה הנגישה היחידה ואדם עם מוגבלות יכול להיכנס ללא קושי למוזיאון שלא דרך החניה. בנוסף, לאדם עם מוגבלות החפץ לבוא למוזאון קיימות אפשרויות חניה סבירות שלא בחניון גולדה, חלק מהחניונים אף קרובים יותר למוזיאון מחניון גולדה, כמו חניון מגדל המוזיאון, חניון בית אסיה, חניון בית הדר דפנה וחניון נאות אביב. כמו כן, הוראות סעיפים 2-3 ו- 4 לחוק החניה לנכים מאפשרות לבעלי תג נכה להחנות את רכבם במקום שבו אין החניה מותרת.

עוד נטען כי המבקשת נמנעה מלתמוך את בקשת האישור בחוות דעת מומחה בתחום הנגישות.

כמו כן נטען כי המבקשת אינה עומדת ביתר התנאים נשוא חוק תובענות ייצוגיות, ובין היתר היא נעדרת עילת תביעה אישית, שכן סעיף 4ב לחוק הנכים עניינו ב"אדם עם מוגבלות" אולם לא כל נכה הינו אדם בעל מוגבלות; סיכויי התביעה הינם קלושים שכן המבקשת לא צירפה תשתית ראייתית לתמיכה בטענותיה בדבר גודל הקבוצה הנטענת (צורפו נתונים לשנת 2006), לא צורפה חוות דעת מומחה ואין התייחסות למקומות החנייה שמסביב למוזיאון; לא הוכח כי ישנה התאמה בין בעלי תג חניה (שאינו תג עגלה) באוכלוסייה לבין שיעור בעלי המוגבלויות שמגיעים למוזיאון; לא הוכח כי כל בעלי המוגבלויות מעדיפים להגיע ברכבם למוזיאון, לעומת שימוש בתחבורה ציבורית למשל; אין הומוגניות בין חברי הקבוצה - לא דומה אדם הלוקה בעיניו לבעל מוגבלות המתקשה בהליכה; המבקשת הינה חסרת תום לב, כיון שבסמוך לביקורה במוזיאון המבקשת ביקרה בספריית בית אריאלה הנמצאת באותו מתחם בו שוכן המוזיאון, החנתה את רכבה באותו חניון נשוא כתב התביעה - חניון גולדה, וזאת כאשר כבר ידוע לה מהו ההסדר הנוהג בחניון זה לעניין חניית נכים, ושלחה לספריית בית אריאלה ביום 18.1.18 אותה "פנייה לפני נקיטה בהליכים משפטיים" כפי ששלחה למוזיאון (העתק פנייה לספריית בית אריאלה צורף כנספח 1 לתגובת המוזיאון). עוד נטען כי המבקשת טענה כי הגיעה למוזיאון ביום 2.11.17 והנה עד ליום 6.11.17 הספיקה למצוא משרד עורכי שהתמחותו הינה בתובענות ייצוגיות, לנסח מכתב התראה ולשגרו למוזיאון. המבקשת תרה אחר מוסד נוסף במתחם בו שוכן המוזיאון - ספריית בית אריאלה, ובאמצעות אותו משרד עורכי דין, כחודש וחצי לאחר מכן, שיגרה אף לו את אותו מכתב פנייה. כל אלה מלמדים כי כוונת המבקשת אחת היא - לתור אחר תביעה ייצוגית ולא לדאוג לקבוצה זו או אחרת.

3. הסדר הפשרה וההליכים בעניינו
ביום 25.11.18 הוגשה הבקשה לאישור הסדר פשרה.

כפיצוי בגין העבר המוזיאון יפטור כל בעל מוגבלות אשר יגיע לבקר במוזאון לתקופה של שנה וחצי מיום אישור הסדר הפשרה ע"י בית המשפט, וזאת בתנאי שיציג לנציגי המוזיאון תג נכה. במשך כל התקופה האמורה המוזיאון יפרסם באתר האינטרנט שלו את דבר זכאותו של אדם בעל מוגבלות לביקור חינם במוזאון בהתאם להסכם פשרה זה. החל ממועד החתימה על הסכם הפשרה יאפשר המוזיאון החזר כספי של עלות החניה של עד 24 ₪ בחניון גולדה ובלבד שהחניה היא בשעות פעילות המוזיאון, לאדם בעל מוגבלות המחזיק בתג נכה, המבקר במוזיאון, ואשר הציג תג נכה לנציגי המוזיאון וחנה רכבו בחניון גולדה. המוזיאון יציב בכניסה למוזיאון שלט המודיע על זכאותם של אנשים בעלי מוגבלויות להחזר תשלום עבור החניה של עד 24 ₪ ובלבד שהחניה היא בשעות פעילות המוזאון, וכי את ההחזר ניתן יהיה לקבל אצל פקיד הקבלה של המוזיאון. הצדדים המליצו לבית המשפט לפסוק לב"כ הקבוצה שכ"ט בסך 35,000 ₪ וכן תגמול בסך 5,000 ₪ למבקשת וזאת בין היתר על יסוד היקף ההשקעה והעבודה הכרוכה בניהול ההליך, השלב בו מצוי ההליך וההטבה לחברי הקבוצה.

עוד צוין, כי ההסכם גובש בין הצדדים לאחר בחינה של כל צד עם יועציו המקצועיים, של הסיכונים, הסיכויים וההוצאות הנכבדות שיהיו כרוכים בניהול התובענה עד להכרעה שיפוטית, ולעומת זאת היתרונות והחיסכון במשאבים משפטיים וציבוריים ביישוב התובענה בפשרה וכל זאת מבלי שמי מהצדדים יודה בטענות משנהו ומבלי שצריך יהיה לברר את התובענה ולהכריע בה.

בבקשה לאישור הסדר הפשרה צויין לאמור כי סיום ההליך בפשרה הינו הדרך היעילה וההוגנת לסיום המחלוקת וזאת בשים לב לכך, ראשית, שעתירתה האופרטיבית המרכזית של המבקשת הייתה כי המוזיאון יישא בהוצאות החניה בעלי מוגבלות המגיעים לבקר במוזיאון ומחנים את רכבם בחניון גולדה והסדר הפשרה נותן פתרון בעניין זה. שנית, כי במסגרת הסדר הפשרה המוזיאון יחל לשאת באופן מיידי בהוצאות החנייה כאמור, כאשר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הפשרה צופות פני עתיד ובמסגרתן מתחייב המוזיאון לשאת בהוצאות החניה של כל אדם בעל מוגבלות אשר יציג תג נכה, ובנוסף, הסדר הפשרה כולל מנגנון הוגן לפיצוי חברי הקבוצה עבור התשלום שבוצע על ידם בעבר בגין החניה, וזאת באמצעות מתן פטור מדמי כניסה משך תקופה של שנה וחצי.

הצדדים הוסיפו וציינו בבקשה לאישור הסדר הפשרה כי הם סבורים שלא נדרש מינוי בודק חיצוני שכן בנסיבות העניין לא נדרשת מומחיות מקצועית רלוונטית מלבד מומחיות בית המשפט בבחינת הסיכונים והסיכויים בניהול ההליך ובהגינות וסבירות הסדר הפשרה על רקע סיכויים וסיכונים אלה.

עוד צויין כי הסכומים המומלצים לגמול (5,000 ₪) ולשכ"ט (35,000 ₪) תואמים את השיקולים אותם אימצה הפסיקה בקביעת גמול ושכ"ט בהליך תובענה ייצוגית: שיקולי התפוקה, התשומה וההכוונה הציבורית.

4. ההליכים שלאחר הגשת הבקשה לאישור הסדר הפשרה
בהחלטתי מיום 25.11.18 קבעתי כי: "המבקשים יעבירו נוסח מודעה לאישורי. המודעה תתפרסם באתרי האינטרנט של עיריית תל אביב ומוזיאון תל אביב לאמנות. בנוסף תתפרסם המודעה בעיתון סוף שבוע בשפות עברית וערבית וכן באחד מהמקומונים של תל אביב. הפרסום יופיע גם באתרי האינטרנט של אותם עיתונים. לתגובת היועץ המשפטי לממשלה תןך 30 ימים מהיום. המבקשת תעביר העתק כתבי הטענות, הסדר הפשרה והחלטה זו לפרקליטות מחוז תל אביב".

ביום 11.12.18 הוגשה בקשה לאישור נוסח פרסום הסדר הפשרה, ובהחלטה מיום 13.12.18 אישרתי נוסח הפרסום כמבוקש.

4.א. הגשת הסדר פשרה מתוקן ביום 18.3.19
ביום 18.3.19 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר פשרה מתוקן בה צויין כי לאחר דין ודברים שהתקיימו בין הצדדים לבין נציגת היועמ"ש, הוסכם בין הצדדים כי יוגדל זמן תשלום החניה למשך 4 שעות. בהחלטה מיום 19.3.19 קבעתי כי תוגש תגובת היועמ"ש להסדר המתוקן וכן התייחסותו לשאלת מינוי בודק.

4.ב. תגובת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מיום 27.3.19
ביום 27.3.19 הגיש היועמ"ש "הודעה על אי התנגדות להסדר פשרה" בה ציין כי גורמי המקצוע במדינה לא מצאו לנכון להתנגד להסדר הפשרה המתוקן, וזאת מבלי להביע עמדה לגופה של הבקשה. אשר לשאלת הצורך במינוי בודק צוין כי הגורמים המקצועיים במשרד המשפטים יבהירו כי בהתאם לסעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, בטרם יאושר הסדר הפשרה יש למנות בודק, אלא אם כן מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו. טעמה של דרישה זו של החוק, כך צוין, הינה בבדיקה חיצונית ובלתי תלויה של ההסכם ושל השאלה האם הוא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של חברי הקבוצה, אשר קולם אינו נשמע באופן ישיר על ידי בית המשפט ושעה שבהקשר של הסכם פשרה, התובעים והנתבעים נמצאים באותה חזית והתיק אינו מתברר לגופו בפני בית המשפט. זאת גם על מנת לחשוף בפני בית המשפט הנכבד את מלוא המידע הרלוונטי הנחוץ לו לצורך בחינת הסדר הפשרה, שלא בהכרח מובא בפניו על ידי התובע והנתבע, ולא בהכרח ידוע לתובע ולנתבע עצמם. בהסדר הפשרה שהוגש בתיק זה, כך ציין היועמ"ש, מונים הצדדים מספר נימוקים בנוגע להעדר הצורך במינוי בודק. היועמ"ש ציין כי אף שהגורמים המקצועיים הנ"ל חולקים על נימוקים אלו, אזי ככל שבית המשפט הנכבד סבור כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שלא למנות בודק, הרי שאין התנגדות לכך.

דיון והכרעה
המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה האם יש גישה נגישה למוזיאון שלא מחניון גולדה. ככל שכך הם פני הדברים אזי אין הכרח, על פי חוק החניה לנכים, כי המוזיאון ישא בדמי החניה. המבקשת לא צירפה לתביעה ולבקשה חוו"ד של מומחה נגישות. כיוון שלא התקיים הליך טרם ההגעה להסדר פשרה, הרי שעניין זה לא התברר בפני בית המשפט. כיון שהסדר הפשרה הוגש קודם לדיון בבקשת האישור, במסגרת אישור בסדר פשרה, על בית המשפט לקבוע, בין היתר, האם מתקיימת עילת תביעה. לא ניתן לקבוע האם מתקיימת עילת תביעה ולו לכאורית בהעדר מומחה נגישות. ככל שהמבקשת צודקת בטענתה, ואין גישה אלא מחניון גולדה, הרי שקיימת עילה (אם כי עדיין יש לדון בטענת המוזיאון לפיה הסעיף הרלבנטי בחוק אינו נכלל בתוספת), וניתן אז לבחון את סיכויי התובענה. אם, לעומת, זאת יקבע שלא כך הם פני הדברים, ומדובר באזור, שעל אף שהוא נגיש, יש בו מצוקת חניה כללית, אזי משתנה התמונה. על כן, כפי שיפורט, נדרש מינוי בודק לעניין הנגישות. אציין כבר בשלב זה, כי אם ייקבע בעקבות חוות דעת הבודק כי קיימת בעיית נגישות, לא מן הנמנע כי תתבקש חוות דעת נוספת באשר לשיעור בעלי המוגבלויות המגיעים עם רכב למוזיאון, כדי לבחון האם ההסדר הינו סביר, שאז ייבדקו גם עלויות החניה (כאמור המבקשת ציינה שיעורי הנחה שונים לתושבי תל אביב בסעיפים שונים בבקשה). בנוסף, יהיה אז מקום לבחון כי אכן מתקיימת עילת תביעה. אולם, ראשית יש לבחון את עניין הנגישות באמצעות קבלת חוות דעת מטעם מומחה נגישות.

5. מינוי בודק
5.א. הבסיס הרעיוני למינוי בודק
סעיף 18(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי לא ייעשה הסדר פשרה ליישוב הסכסוך שבעניינו הוגשה בקשה לאישור או בעניינו אושרה תובענה ייצוגית, אלא באישור בית המשפט. על פי הוראות הסעיף, יש להורות על פרסום דבר הגשת הבקשה וכן לשלוח הודעה ליועץ המשפטי לממשלה ולמנהל בתי המשפט.

סעיף 19(א) לחוק קובע כי:
"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי התובענה שהוגשה עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מוסיף וקובע, כך:
"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה - בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו; שכרו והוצאותיו של בודק, וכן אופן תשלומם, ייקבעו בידי השר".

העולה מהאמור בסעיף 19(ב)(1) הינו כי המחוקק קבע כי הכלל בהתייחס להסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות הוא כי בית המשפט לא יאשר אותם בטרם מינה בודק. החריג הינו מקרה בו בית המשפט לא ימנה בודק, וזאת – מטעמים מיוחדים שיירשמו.

הדברים ברורים, שהרי בשלב זה, בו מוגשת בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, קיימת זהות אינטרסים מלאה בין הצדדים שמגישים את הסדר הפשרה לאישור בית המשפט – הם התובע המייצג והנתבע – ושניהם מעוניינים שהפשרה תאושר ואילו קולם של חברי הקבוצה המיוצגת, שהפשרה בתובענה הייצוגית מכריעה בזכויותיהם, כלל אינו נשמע.

בדברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (ה"ח הממשלה 234 מיום 26.1.06 בעמ' 269) נאמר בהתייחס לסעיפים 18 ו-19 בחוק תובענות ייצוגיות, כך:
"מטרת סעיף זה (סעיף 18 לחוק – מ' א' ג') וסעיף 19 היא להסדיר מקרים שבהם מיישבים הצדדים את הסכסוך ביניהם בדרך של הסדר פשרה, והסדר זה מחייב את כל חברי הקבוצה. החשש במקרים אלו הוא מפני קנוניה בין התובע המייצג לבין הנתבע, כך שהתובע המייצג יפיק תועלת אישית מן הפשרה על חשבון חברי הקבוצה. למעשה, במצבים שבהם מושג הסדר פשרה, נוצר אצל התובע ניגוד עניינים בין טובתו האישית ובין האינטרסים של הקבוצה, דבר המצדיק פיקוח מוגבר הן על ידי בית המשפט והן על ידי חברי הקבוצה".

עמד על הדברים כב' השופט נעם סולברג ברע"א 3832/17 רחל לוין נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פסקה 12 (פורסם בנבו, 2017), בזו הלשון:
"הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות מעוררים בעיות שונות שמקורן ב'בעיית הנציג', כלומר בחשש שהתובעים המייצגים ובאי-כוחם יבכרו את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרס של הקבוצה כולה. חשש זה מתעצם בעת הגעתם של הצדדים להסכם פשרה, שעשוי להיטיב עם התובעים המייצגים על חשבון הקבוצה המיוצגת. המחוקק, אשר צפה את החשש האמור, התווה באופן מפורט את הליך אישור הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית, בסעיפים 18-19 לחוק, באופן שיש בו כדי לפקח ולמזער את החשש האמור .... מטרתו של המסלול שהתווה המחוקק הוא לוודא שבית המשפט אינו מאשר את הסדר הפשרה כ'חותמת גומי', אלא בוחן ובודק, עד שהוא מגיע למסקנה כי "ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה" (כלשון סעיף 19(א) לחוק)".

מינוי בודק הינו אחד האמצעים העומדים לרשות בית המשפט לפתרון בעיית הנציג, כפי שקבעה כב' השופטת ענת ברון בע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 2018, פסקה 27 לפסק דינה):
"בעיית נציג דומה קיימת גם בבקשות לאישור הסדרי פשרה – ואולם כאשר בית משפט נדרש לאשר הסדר הסתלקות מתוגמלת, לא עומדים לרשותו מנגנוני הבקרה שבהם נעשה שימוש לגבי הסדרי פשרה, כדוגמת קבלת עמדת היועמ"ש, התנגדויות מאת חברי הקבוצה והציבור בכללותו, או מינוי בודק".

אמנם, מינוי בודק בנסיבות שאין בו צורך אמיתי עלול לסרבל ולהאריך שלא לצורך את הדיון בהסדר הפשרה ולגזול מהצדדים ומביהמ"ש הנכבד זמן ומשאבים נכבדים, בלי להניב תוצאה יעילה יותר, תוך הכבדה עקיפה גם בעלויות ובזמן הכרוכים בגיבושם ואישורם של הסדרי פשרה ראויים.

אך מנגד, כיוון שבחלק גדול מן המקרים אין לבית המשפט כלים המאפשרים לו לבדוק את ההיבטים השונים של הסדר הפשרה, ובכללם היבטים חשבונאיים, כלכליים, טכניים וכיוצא באלה, הורה המחוקק כי בית המשפט ייעזר ב"בודק" המצויד בידע המתאים כדי שיוכל לבחון את הסדר הפשרה המוצע ולחוות את דעתו, כך שניתן יהיה לקבוע אם הוא אכן הסדר פשרה "ראוי, הוגן וסביר, בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה" כמתחייב מהוראת סעיף 19(א) לחוק.

השיקולים שבית המשפט נוהג לשקול בהתייחס לשאלה האם מן הראוי למנות בודק הינם מגוונים. כך, בין היתר, נהוג כי בית המשפט אינו ממנה בודק, כשלצורך הערכת הסכם הפשרה די בהערכת הסיכויים והסיכונים המשפטיים ולא מתעוררת שאלה אחרת שבמומחיות שאיננה מומחיותו של בית המשפט. גם כאשר סכום התביעה אינו גבוה, יש היגיון בנסיבות המתאימות להימנע ממינוי בודק, שכשלעצמו, מגדיל את ההוצאות בהליך. כך אף כשהנתונים הוצגו במלואם בפני בית המשפט ומדובר בתחשיב אריתמטי פשוט. מעבר לכל אלה, ככל שסכום הפשרה הוא גבוה יותר, וקרוב יותר לסכום שהיה נפסק לזכות הקבוצה אילו הייתה התביעה מתבררת עד תום ומתקבלת במלואה, כך תקטן הנטייה למנות בודק. הטעם לכך הוא שפשרה הקרובה מאוד לסכום התביעה, תאושר ככל הנראה - תהיה חוות-דעתו של הבודק אשר תהיה.

בעניין נחיצות מינוי בודק ראה את הדברים שנאמרו בבש"א (מחוזי ת"א) 16615/06 עמר אשר נ' אֹסם תעשיות מזון בע"מ (פורסם בנבו, 13.03.2008), בפסקה 8 לפסק הדין של כב' השופט עמירם בנימיני:
"לנוכח תפקידו ה"חריג" דלעיל של בית-המשפט באישור תובענה ייצוגית, ולאור החשש לניגוד אינטרסים מובנה כמבואר לעיל, הורה המחוקק לבית-המשפט למנות, כעניין שבחובה, בודק שהוא בעל מומחיות בתחום שהתובענה עוסקת בו. זה הכלל, כאמור בסעיף 19(ב)(1) לחוק, והיוצא מן הכלל הוא המקרה בו סבור בית-המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, ועליו לנמק מהם הטעמים המיוחדים שהביאו אותו למסקנה זו. מן הסמכויות המוקנות לבורר על-פי סעיף 19(ב)(3)–(4) לחוק, ניתן ללמוד מָהם יתרונותיו של הבודק החיצוני על-פני בית-המשפט. בעוד שהבודק מוסמך לקבל מן הצדדים את כל החומר הנוגע להסדר הפשרה, והוא גם מוסמך, מן הסתם, לדרוש מן הצדדים להגיש לו כל חומר הדרוש לו לשם בחינת הסדר הפשרה, הרי שבית-המשפט איננו יכול לבצע בדיקה זו. באי-כח המשיבים טוענים כי הערכת הנזק והפיצוי לקבוצה מבוססת על חישוב פשוט, שגם בית-המשפט יכול לעשותו. אך הבעיה איננה החישוב, אלא אימות בסיס הנתונים לחישוב. הצדדים בוודאי אינם מצפים שבית-המשפט יבחן בעצמו את הנתונים הכלכליים שהחישוב מבוסס עליהם. לו היה העניין פשוט כל-כך, לא היו טורחים ומגישים חוות דעת כלכלית של מר רוזנטל. כפי שמציינת בצדק באת-כח היועץ המשפטי לממשלה, הסדר הפשרה מבוסס בדרך כלל על מסמכים שהצדדים הגישו זה לזה, ואלו אינם מוגשים לבית-המשפט. חשוב לזכור כי בשלב זה של הדברים קיימת תמיד האפשרות שהסדר הפשרה לא יאושר, ואז יהא על השופט שהתבקש לאשר את ההסדר להמשיך ולדון בתובענה. לכן הוא איננו יכול לעיין בחופשיות בכל מסמכי הצדדים, ולבחון עם הצדדים את נקודות התורפה של כל צד. לשם כך נדרש בודק נֵיטרלי שיבחן את הסדר הפשרה בחינה שהיא מנותקת מטובתם האישית של התובע ובאי-כוחו, ואשר נעשית לטובת חברי הקבוצה בכללותה".

היתרונות שבמינוי בודק הינם ברורים אפוא שכן הבודק מקבל לידיו את כל הנתונים לשם בחינת הסדר הפשרה, הוא יכול לבחון נקודות תורפה של כל צד, ולהצביע על הפיצוי ההולם לטובת חברי הקבוצה עת שהוא מביע דעתו הן בשלב אישור ההסדר והן בשלב יישומו.

5.ב. מינוי בודק בנסיבות העניין
כאמור, במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה ביקשו הצדדים בהסכמה כי ההסדר יאושר מבלי למנות בודק. ב"כ היועמ"ש כאמור בתגובתו, ציין כאמור כי הגורמים המקצועיים חולקים על נימוקי הצדדים אשר ביקשו כי לא ימונה מומחה.

לאחר ששבתי ועיינתי בעמדת הצדדים בעניין מינוי בודק וכן בעמדת היועמ"ש, אני סבורה כי יש מקום למינוי בודק בטרם יאושר הסכם הפשרה, וכי הצדדים לא העלו טעמים מיוחדים הנדרשים לוויתור על בודק.

בקשת האישור בנדון נעדרת תשתית ראייתית מתאימה לתמיכה בנטען בה. המבקשת לא סיפקה במסגרת בקשת האישור או בתובענה נתונים עדכניים אודות מספר המבקרים במוזיאון, אומדן בעלי המוגבלות מתוך כלל המבקרים במוזיאון ואומדן בעלי המוגבלות המגיעים למוזאון ברכבם ולא בתחבורה ציבורית (צורפו נתונים לשנים 2006-2008 אשר אינם רלוונטיים ואינם מעודכנים למועד הגשת בקשת האישור). כאמור, המבקשת אף ציינה בשני סעיפים שונים בבקשה שיעור הנחה שונה לתושבי תל אביב. כמו כן לא צורפה חוות דעת מומחה נגישות, שיש בה לתמוך בטענת המבקשת כי אכן החניון הינו הגישה היחידה למוזיאון.

בנסיבות אלה, יש צורך לחשוף בפני בית המשפט את מלוא המידע הרלוונטי הנחוץ לו לצורך בחינת הסדר הפשרה. לבית המשפט אין את הכלים המאפשרים לו לבדוק את ההיבטים השונים של הסדר הפשרה, ובכללם היבטים טכניים של נגישות וכיוצא בזה. על מנת שניתן יהיה לבחון האם הסדר הפשרה המוצע הינו "ראוי, הוגן וסביר, בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה" כמתחייב מהוראת סעיף 19(א) של החוק, האם סיום ההליך בהסדר הפשרה המוצע הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, בהתחשב במטרות החוק, וכן האם הפיצוי המוצע הינו מחד, לטובת חברי הקבוצה (אשר כאמור קולם אינו נשמע באופן ישיר על ידי בית המשפט) ועולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם, ומאידך הינו לטובת המשיב (מוזיאון תל אביב, שהינו כאמור חברה ממשלתית לתועלת הציבור) אזי בטרם תינתן החלטה ביחס לאישור הסכם הפשרה, יש למנות בודק.

6. סוף דבר
א. המבקשת תגיש לבית המשפט בתוך 14 ימים מהיום תצהיר ובו תפרט מהו שיעור ההנחה בחניון גולדה לתושבי תל אביב. אם אכן שיעור ההנחה הוא 75% (כמצוין בסעיף 21 לבקשה), תערוך המבקשת מחדש את חישוב הנזק עם נתון זה (תחת הנתון של 50% הנחה). ככל שאז ירד סכום הנזק מתחת סמכות בית המשפט המחוזי, יועבר התיק לבית משפט השלום.

ב. אם שיעור ההנחה הוא אכן 50%, או שגם לאחר החישוב המחודש לא יורד הסכום מתחת סכום הסמכות של בית המשפט המחוזי אזי יגישו הצדדים תוך 20 יום הודעה משותפת בה יציינו שם של בודק או בודקת, מומחה או מומחית לנגישות, המוסכם/מת עליהם (וזאת לאחר שביררו סכום שכר הטירחה המבוקש).

כמו כן אני מורה, כי הצדדים יגישו לבית המשפט תוך 10 ימים אסמכתא אודות ביצוע הפרסומים (בהתאם לנוסח אשר אישרתי בהחלטה מיום 13.12.18).

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ט, 14 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.