הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 40173-10-19

לפני
כבוד ה שופטת אסתר נחליאלי חיאט

מבקשים

  1. דודי שביט
  2. יהונתן לוריא

ע"י ב"כ עו"ד רנן גרשט ו/או שירן גורפיין
ממשרד נאור-גרשט, עורכי דין

נגד

משיבה
כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יעקב גלאור ו/או דרור קרני ואח'
ממשרד ציטבר, גלאור ושות'

פסק דין
1. האם סוכני ביטוח הזכאים לעמלות לפי הסכמות חוזיות עם חברת הביטוח, שאת הפוליסות שלה הם משווקים , יכולים להגיש תובענה ייצוגית נגד המבטחת בעילות של הפרת ההתחייבות החוזית של החברה לשלם להם עמלות . זו השאלה הצריכה הכרעה ואליה אתייחס במסגרת הבקשה לסילוק על הסף שהגישה חברת הביטוח.

2. שני המבקשים, ה"ה דודי שביט ויהונתן לוריא, הם סוכני ביטוח מורשים שהגישו בקשת אישור תובענה ייצוגית נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל" וגם "המבטחת"). למבקשים הסכם עם המבטחת לפיו יעסקו "כסוכן ביטוח בתיווך לעניין ביטוח חיים ותאונות בין כל אדם לבין המבטח[ת]" בהתאם להוראות ולהנחיות שתקבע המבטחת מעת לעת (ההסכם צורף כנספח ב' לבקשת האישור, לציין שהמבטחת היתה 'אריה' חברה לביטוח והמשיבה שרכשה אותה באה בנעליה).

3. בטרם הוגשה תשובה לבקשת האישור הגישה כלל בקשה לסלק על הסף את בקשת האישור (להלן: "בקשת הסילוק"), מהסיבה שאין הבקשה ממלאת את הוראת סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק" או "חוק תובענות ייצוגיות"), קרי, כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית...", ומאחר שלשיטת המשיבה אין התביעה כלולה ברשימה הסגורה שבתוספת השנייה ו אינה מתיישבת עם איזה מהפריטים שעליה מבססים המבקשים את הבקשה, נתבקש סילוק על הסף.

4. לציין כי נעתרתי לבקשת המשיבה לדחות את הגשת התשובה לבקשת האישור עד הכרעה בבקשת הסילוק וראיתי לדון בה בטרם הגישה כלל את התשובה לבקשת האישור, מאחר ששוכנעתי כי הנימוקים שבבקשה הם כבדי משקל ומצדיקים להקדים ולדון בבקש ת הסילוק בטרם תשובה לבקשה, כדי לא להכביר בהוצאות מיותרות.

ותחילה לבקשת האישור
5. בקשת האישור הוגשה כאמור על ידי המבקשים, סוכני ביטוח מורשים, ששיווקו (או כלשון החוזה תיווכו) פוליסות ביטוח חיים של כלל וקיבלו ממנה עמלות שונות מכוח הסכמות חוזיות בין הצדדים (ההסכם נספחים 2, 3 לבקשה). הטעם להגשת בקשת האישור הוא בטענה כי כלל הפרה התחייבות חוזית כלפי המבקשים וכלפי חברי הקבוצה, סוכני ביטוח, בכך שבניגוד להתחייבויותיה החוזיות נמנעה לשלם להם "עמלת צבירה" שהם זכאים לקבל לטענתם, בקשר לפוליסות מסוג "פרופיל הקו החדש מנהלים ועצמאים" שהופקו לאחר יום 31.12.2003 (סעיף 12 להסכם). לטענתם, המשיבה ניצלה מצב בו סוכני ביטוח לא נוהגים לעקוב אחר העמלות המשתלמות להם כדרך שבשגרה וכך גם לא עקבו אחר עמלות הצבירה שהיו אמורים לקבל , באופן שאיפשר לכלל לנכס לעצמה את הכספים שלא שייכים לה. מומחה מטעם המבקשים שבדק את שיעור העמלות המגיעות להם, הגיע למסקנה כי המשיבה שילמה עמלות בחסר בהיקף נרחב כמפורט בחוות הדעת שצורפה לבקשה. טוענים המבקשים כי מדובר בתופעה רחבת היקף לפיה נמנעת המשיבה באופן שגרתי וגורף לשלם לכלל סוכניה עמלת צבירה לה הם זכאים בגין תיווך פוליסות של המשיבה מסוג "פרופיל הקו החדש מנהלים ועצמאים" שהופקו בתקופה הרלוונטית לתובענה. התנהלות המשיבה בדרך זו מבססת למבקשים, כך לטענתם, עילות תביעה מכוח חוק החוזים והכוונה בעיקר להפרת הסכם, עילות לפי דיני נזיקין - הפרת חובה חקוקה ועילות לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

6. לטענת המבקשים עילות התביעה הללו אינן פרטניות והן מתייחסות לקבוצה שלמה של סוכני ביטוח בשמם מוגשת בקשת האישור; וכך הוגדרה הקבוצה - "כל סוכני הביטוח המשמשים סוכנים של כלל או ששימשו סוכנים של כלל בתקופה הרלבנטית, שלא שולמה להם עמלת צבירה בשבע שנים האחרונות... בפוליסות מסוג "פרופיל הקו החדש מנהלים ועצמאים" שהופקו לאחר יום 31.12.03" (סעיף ב לבקשת האישור; אמור להיות 31.12.04 והטעות במקור ).

7. המבקשים טוענים כי בקשתם מתיישבת עם הוראות סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, המגדיר את העילות והסוגיות שבגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית – כמפורט בתוספת השניה לחוק מאחר ש"העובדות והנסיבות המקימות את הבקשה דנא עונות הן על דרישות הפריט הראשון והן על דרישות הפריט השני לתוספת השניה" (סעיף 54 לבקשת האישור). בעצם, אומרים המבקשים, כי עניינה של בקשת האישור הוא כמפורט בפריטים 1, 2 לתוספת השנייה:
"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (פריט 1);
ולחלופין,
"תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (פריט 2).

הבקשה לסילוק על הסף
8. בבקשתה לסלק על הסף את התובענה טוענת כלל כי הוראות סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות מחייבות כי הגשת התובענה תהיה "בתביעה כמפורט בתוספת השניה..." ובענייננו לא מתיישבת התובענה עם פריט 1 או 2 לתוספת השניה לחוק, שעליהם המבקשים מבססים את הבקשה, וכלשונה: "יש לדחות את התובענה על הסף משום שעל פניה היא אינה באה בגדרי הרשימה הסגורה שבתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות" (סעיף 3 לבקשת הסילוק).

9. לטענת כלל, פריט 1 ופריט 2 לתוספת השניה, עליהם מבססים המבקשים את הבקשה מכוונים לתובענות צרכניות, כלומר, תובענות ייצוגיות המבטאות מערכת יחסים צרכנית בין "עוסק" לבין "לקוח-צרכן" שהגדרתם והעיסוק בהם באים מעולם חוקי הצרכנות. לעומת זאת בענייננו, מערכת היחסים החוזית, מעגנת למעשה את יחסי העבודה של המבקשים - את התמורה (העמלות) בגין פעילותם במסגרת העיסוק, ואינה מתאימה לפריטים 1 ו-2 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות. כפי שתואר בבקשת האישור עצמה, המבקשים וחברי הקבוצה המיוצגת הם סוכני ביטוח המתווכים לציבור ("לכל אדם") פוליסות ביטוח מטעם כלל שהיא למעשה 'הספקית' ובתמורה כלל משלמת (אמורה לשלם) לסוכנים עמלות מכוח מערכת ההסכמים בין הצדדים. מערכת יחסים זו מבוססת על הסכמים מסחריים, המסדירים את תנאי ההתקשרות בענייני העבודה ביניהם, ואינה מתאימה להגבלה הנושאית שבפריטים 1 ו-2 לתוספת השניה לחוק, הנוגעת למערכות יחסים שבין עוסק-לקוח (פריט 1 לתוספת השניה), ולא בין מבטח/סוכן-ביטוח/חברה מנהלת לבין הלקוח (פריט 2 לתוספת השניה). להוכחת טענתה צירפה כלל את ההסכם שנחתם בינה לבין המבקשים (נספח א לבקשת הסילוק), ממנו ניתן להבין כי המבקשים עוסקים בתיווך מוצרי ביטוח בין כלל לבין הציבור, וכי במערכת היחסים בין הצדדים הם מוגדרים כקבלן עצמאי הנותן לכלל שירותים תמורת תשלום עמלות.

10. כלל הוסיפה כי לפי פריטים 1, 2 יכולה תביעה ייצוגית להיות מוגשת רק על ידי "לקוח" במערכת היחסים שלו מול עוסק, מול חברת ביטוח או מול סוכן הביטוח. לטענתה, במערכת יחסים בין הצדדים היא למעשה הלקוח והמבקשים הם אלו המעניקים לה שירותי תיווך ושיווק של פוליסות, והיא זו שנותנת להם תשלום עבור השירות שהם מספקים. גם משכך לא ניתן להגדיר את המבקשים כלקוחות של כלל, ואין הם רשאים להגיש תובענה ייצוגית על בסיס פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה.

11. עוד הוסיפה כלל והפנתה לפריט 2 לתוספת השניה, על פיו הלקוח רשאי לתבוע חברת ביטוח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת. לטענתה, המבקשים שהם סוכני ביטוח, מצויים באותו פרמטר במשוואה קרי, הלקוח- הצרכן מצד אחד של המשוואה ומצד שני נמצא את המבטח ואת סוכן הביטוח; גם משכך אין הסוכן יכול למלא את הגדרת התובע המייצג לפי פריטים אלה, ואין הוא רשאי להגיש תובענה ייצוגית לפי פריט זה בהיות שניהם, המבטחת והסוכן, מאותו צד של המיתרס אל מול הלקוח – הצרכן ; אם נדמה זאת למאזני המשקל יהיו סוכני הביטוח ביחד עם המבטחת בכף אחת של המאזניים אל מול הכף השניה - שם יהיה הלקוח, הצרכן.

תשובת המבקשים לבקשה לסילוק על הסף
12. טענתם המרכזית של המבקשים ובעזרתה הם מבקשים להדוף את בקשת הסילוק מבוססת על ההלכה כי אין לדון בשלב מקדמי זה בבקשת הסילוק, וניתן לדחות את השאלה לשלב הדיון בבקשת האישור שכן סילוק על הסף של תביעה בכלל הוא צעד חריג ושבעתיים בהליך של בקשת אישור תובענה ייצוגית, שהוא כשלעצמו שלב מקדמי לפני בירור התביעה.
עוד טענו כי הבקשה כוללת טענות עובדתיות היוצרות עילה משפטית נגד כלל ואין לסלק את הבקשה בטרם בירור הטענות. כן נטען כי במסגרת הבקשה לסילוק יש הודאה בעובדות שתוארו בבקשת האישור, וכי כלל ניסתה להניא את המבקשים, מחוץ לכותלי בית המשפט, מלנהל את ההליך הייצוגי דנא ואף איימה עליהם להפסיק את ההתקשרות איתם. לטענת המבקשים, התנהלות זו מלמדת על קיומה של עילת תביעה נגד כלל, ומצדיקה את בירור בקשת האישור לגופה.

13. לגוף הדברים טוענים המבקשים כי בקשת הסילוק מבוססת על פרשנות שגויה ומטעה של פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה, פרשנות שאינה מתיישבת עם מטרות חוק תובענות ייצוגיות שנועד להגן על אינטרס היחיד שסביר שלא יטרח להגיש תביעה אישית, וכן נועד להרתיע מפני הפרת הוראות החוק ושימוש לרעה בכוח שבידי גופים בעלי עצמה כלכלית.
עוד נטען כי ה"לקוח" שבפריטים 1, 2 הוא לאו דווקא "צרכן" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אלא כולל גם עוסק שרכש נכס או שירות מעוסק אחר במהלך עיסוקו. לטענת המבקשים הגדרה רחבה זו מתיישבת עם הפרשנות שנתנה הפסיקה, ונוסח פריט 2 לתוספת השניה מתיישב עם פרשנות זו באמירה כי "לקוח, לרבות מבוטח או עמית" בין שהתקשרו בעיסקה ובין אם לאו. מכאן מבקשים ללמד כי פריט 2 מאפשר פרשנות כי היחסים אינם חייבים להיות בין מבוטח לבין חברת ביטוח או לסוכן ביטוח, ויכולים לחול גם על צדדים אחרים ל"בקשה לעניין הביטוחי". כלומר, המונח "לקוח" במובן הרחב יכלול לשיטת המבקשים גם צדדים נוספים הקשורים ל"עניין הביטוחי ", ולאו דווקא ה'מבוטח'.

14. לחלופין, המבקשים הפנו לפסק הדין בש"א (ת"א) 12916/08 איי. אי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' בלסטרה שרית (26.8.2008) (להלן: "עניין איי. אי ג'י), ובהתאם טענו כי פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה אינם מוגבלים רק לתביעה של לקוח נגד עוסק או מבטח/סוכן הביטוח. לטענתם, על מנת להגיש תובענה ייצוגית לפי פריטים אלו די כי בקשת האישור נוגעת "בקשר לעניין" בין עוסק ללקוח (לפי פריט 1) או ל"עניין" שבין חברה מבטחת ללקוח (לפי פריט 2), כך לפי פרשנותם די בכך ש התובענה הייצוגית מצביעה על זיקה מסוימת למערכת היחסים בין הלקוח לבין העוסק או המבטח, בין שהיא ישירה, ונוגעת לתביעה של הלקוח נגד העוסק או המבטח; ובין שהיא עקיפה, ונוגעת לנושא הנובע מהקשר בין הלקוח לעוסק או המבטח. ובענייננו, טוענים המבקשים כי בקשת האישור עוסקת בהפרת התחייבות חוזית של כלל (=חברת הביטוח) - שלא שילמה "עמלת צבירה" הנובעת מפוליסות הביטוח של כלל שאותן תיווכו המבקשים ללקוחות כלל (ראו סעיף 12 לנספח 3 לבקשת האישור). כלומר, לטענתם עילת התביעה נובעת מהקשר בין כלל ללקוחות, ולכן בקשת האישור היא "בקשר לעניין" שבין כלל ולקוחותיה המתיישבת עם פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה לחוק.

התגובה לתשובה לבקשה לסילוק על הסף
15. בתגובתה שבה כלל על הטענה כי תובענות לפי פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה הם תובענות צרכניות שבין הלקוח-הצרכן לבין המבטחת ואילו המבקשים, שלהם מערכת יחסית עסקית –מסחרית (עבודה), אינם צרכנים שחוק תובענות ייצוגיות נועד לבירור תביעותיהם.

16. אשר לטענות המבקשים כי לפי הוראות הפריטים לתוספת השניה די ב"קשר לעניין" הביטוחי, או לעניין בעל זיקה לקשר בין עוסק ללקוח, טוענת כלל כי אין מדובר בפרשנות מרחיבה אלא בגישה בלתי סבירה שתרחיב את מעגל התובעים הייצוגיים למקרים שכלל אינם קשורים למערכת היחסים הביטוחית בין המבטחת ללקוח והרחוקים מהמטרה שלשמה נחקק חוק תובענות ייצוגיות שבו נקבעו פריטים ספציפיים שבהם ניתן להשתמש בכלי הייצוגי. אשר להחלטה בעניין איי. אי. ג'י טענה כלל כי אין דמיון בין המקרים שכן בעניין איי. אי ג'י קיבל צד שלישי (התובעת) תגמולי ביטוח מכוח חוזה ביטוח בין חברת הביטוח והמבוטח והוא בהחלט קשור לעניין הביטוחי, בשונה מענייננו שכלל אינו נוגע ליחסי מבטח-מבוטח ולחוזה הביטוח, אלא נוגע לחוזה נפרד וצדדי לסוגיית הביטוח – קרי, ליחסי העבודה העסקיים בין המבקשים למבטחת.

17. כלל סבורה כי מוצדק כבר עתה לדון בבקשת הסילוק שכן מדובר בשאלה משפטית שאינה מצריכה בירור עובדתי שהרי אין מחלוקת בין הצדדים כי היחסים שביניהם נובעים ממערכת חוזית ששני הצדדים חתומים עליה ותכנה אינו שנוי במחלוקת. עוד הבהירה כי אין היא מודה בעילת התביעה ואולם לצורך בקשת הסילוק ציינה כי אפילו יש ממש בעילת התביעה אין היא מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית מאחר שאינה ממלאת את הוראות סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות ופריטים 1 ו-2 לתוספת השניה.

דיון והכרעה
18. אקדים הכרעה לדיון ואומר כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לשלב ההליך, קרי, שלב בקשת האישור שהוא מקדמי כשלעצמו - ראיתי לקבל את הבקשה ולסלק על הסף את בקשת האישור. כבר אבהיר כי אין במסקנה זו כדי להביע עמדה או כדי לקבוע מימצא ביחס לטענות החוזיות של המבקשים נגד כלל, טענות הנובעות מהתחייבויות בחוזים הפרטניים שיש לכל אחד מהמבקשים. ההחלטה לסלק את ההליך דנא על הסף היא מאחר שאין הבקשה מתאימה להתברר בהליך של תובענה ייצוגית בבית משפט זה לפי הפריטים 1, 2 לתוספת השנייה, שהציבו המבקשים כבסיס לתובענה; וכאמור אינני מביעה את דעתי אם ניתן לדון בתובענה לפי פריט אחר ובערכאה אחרת לפי סמכותה העניינית.

19. תחילה לציין כי גם אם הכלל המקובל הוא כי אין מקום לדון בבקשה לסילוק על הסף של בקשת האישור בנפרד מבקשת האישור, דעתי היא כי בקשת הסילוק דנא מעלה שאלה שניתן להכריע בה כבר עתה, ועל כן חרף המדיניות המשפטית הנוהגת בכל הנוגע לבקשות לסילוק תובענות ייצוגיות על הסף כי "ככלל אין מקום לערוך דיון נפרד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ובבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף" (רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' עובדיה קדמי (2.4.2019), (להלן: " קוסט פורר"); רע"א 4243/19 Google Inc. נ' ברם (16.7.2019) (להלן: "ברם")) הרי סברתי, כפי חברי השופט ד' חסדאי , כי "כאשר המדובר בטיעון משפטי מעיקרו, אשר יש בו לשמוט את הקרקע מתחת לבקשת האישור, כך גם כאשר קיימות נסיבות או טענות (משפטיות) ברורות, או כאלה שניתן לבררן בקלות (יחסית) ואשר עשויות להוביל למסקנה לפיה אין מקום לדון בבקשת האישור כלל או במתכונתה הנוכחית, שאז אותם טעמים של יעילות (שמכוחם נדחות בד"כ בקשות הסילוק על הסף – מניעת סרבול הדיון) – מחייבים ומצדיקים דווקא קיומו של דיון מקדמי בבקשה, בטרם יפנה בית המשפט לדון בבקשת האישור" (ת"צ (ת"א) 11298-06-19 יואב ים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סעיף 62 (21.06.2020)).
טענתה של כלל היא כי בקשת האישור אינה מעלה סוגיה המתיישבת עם איזה מבין הפריטים המופיעים ברשימה הסגורה שבתוספת השניה, ולכן לפי הוראת סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות אין לאפשר הגשת תובענה ייצוגית בעניין שאינו מפורט בתוספת השנייה. והרי דיון בסוגיה משפטית זו עשויה לשמוט את הקרקע מתחת לבקשת האישור כבר בשלב זה, ולכן היא מסוג המקרים המצומצמים המהווים חריג לכלל הנוהג, ומצדיקים בירור של טענות בקשת הסילוק בשלב מוקדם זה, כפי שגם אמרתי לאחרונה בת"צ 65546-02-18 הצלחת התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת ואח' נ' UBS AG ואח' (22.9.20)) וכן ראו דברי בית המשפט בעניין קוסט פורר שם, בעמ' 4, מפרט כבוד השופט מלצר מקרים העשויים להצדיק בירור של בקשה לסילוק תובענה ייצוגית בטרם בירור בקשת האישור.

20. בבקשה דנא, בה מבוקש לסלק על הסף את בקשת האישור, נטען כי מערכת היחסים בין המבקשים לבין כלל, היא המצויה בבסיס בקשת האישור, אינה מתאימה לסוג המקרים שבהם עוסקים פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה. בסוגיה משפטית זו ניתן להכריע במהירות בעת הזו ללא צורך בבירור עובדתי. דחיית הדיון בשאלת הסילוק ל שלב הדיון בבקשת האישור אינה ראויה במקרה זה בו אין מחלוקת בענין התשתית העובדתית הרלוונטית לטענה כאן, קרי, אין מחלוקת שהמבקשים הינם סוכני ביטוח וכי היחסים בין המבקשים למשיבה, המבטחת, מבוססים על ההסכמים שצורפו לבקשה, ועל כן – זה המקום להקדים ולדון בשאלת הסילוק לפני שלב בירור בקשת האישור. השאלה שתכריע אם לסלק את התובענה על הסף אם לאו היא האם התובענה של המבקשים, שהם סוכני ביטוח שמתווכים פוליסות של המשיבה, יכולה להתברר כתובענה ייצוגית לפי פריטים 1, 2. בהיות השאלה משפטית ומצומצמת יש בהחלט מקום לדון בה עתה שכן תשובה לשאלה יכול ש"יש בו לשמוט את הקרקע מתחת לבקשת האישור" (כדברי השופט חסדאי) ובמצב כזה הקדמת הדיון בבקשה סילוק על הסף "מחייבים ומצדיקים דווקא קיומו של דיון מקדמי בבקשה, בטרם יפנה בית המשפט לדון בבקשת האישור" (דברי השופט חסדאי סעיף 62). 
וראו גם הדברים אצל אלון קלמנט ורות רונן "בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית עיוני משפט מב 5, 42 (2019):
"כאשר השאלות שמתעוררות במסגרת הבקשה לסילוק על הסף הן כאלה שבית המשפט יכול לבחון אותן ברמת דיוק מלאה כבר בשלב המוקדם, לפני הדיון בבקשת האישור, בהשקעה נמוכה יחסית. דוגמה מובהקת לשאלות כאלה הן שאלות משפטיות שבירורן אינו מצריך כל בחינה עובדתית".

21. ולגוף הטענות אשר לבקשת הסילוק
כאמור נסמכת בקשת האישור על פריטים 1, 2 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות:
תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו.
תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו.
שני הפריטים הללו הם בעלי תבנית דומה הגודרת במדויק את הנושאים של בקשות האישור המוגשות על פי הפריטים הללו לאלה המוגשות על ידי "לקוח" נגד "עוסק" "בקשר לעניין" שבין עוסק לפי חוק הגנת הצרכן ובין לקוחו (פריט 1), או " בקשר לעניין" בין הלקוח נגד המבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת (פריט 2).
לציין כי תבנית דומה יש גם בפריט 3 לתוספת השניה – ועניינו הגשת תובענה ייצוגית "בקשר לעניין" שבין הלקוח לתאגיד בנקאי; הדמיון בין התבניות הללו מאפשר ללמוד לענייננו מהחלטות שדנו בפריט 3 (וראו בהקשר זה דברי המלומדים ויניצקי ופלינט, כי אין הבדל מהותי מבחינת ההליך הייצוגי בין שלושת הפריטים (חגי ויניצקי ואביאל פלינט תובענות ייצוגיות 297-296 (2017)). כך בתבנית שיצר המחוקק בפריטים 3-1 לתוספת השניה לחוק, יש הגבלה נושאית הגודרת את האפשרות להתבסס בבקשות האישור לסוג מסוים של תביעות כנקוב בפריטים אלה, קרי, אלו שהן 'בקשר לעניין' שבין לקוח ובין הנתבע הרלוונטי המפורט בכל אחד מן הפריטים (ראו את דברי כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' ליאור שפירא ואחרים (23.10.2010), (להלן: "בנק יהב")).

22. בענייננו השאלה היא האם המקרה המתואר בבקשת האישור מתאים לתבנית המצויה בפריטים 1 ו-2 לתוספת השניה. בפי המבקשים התשובה חיובית ולהם שתי טענות עיקריות:
הטענה הראשונה, כי פרשנות רחבה של המונח "לקוח" מתיישב עם מטרות חוק תובענות ייצוגית, ולפי פרשנות זו יש להתייחס אליהם כלקוחות של כלל, שכן, לקוח הוא כל מי שנוגע לעניין הביטוחי. מאחר שלטענת המבקשים בקשת האישור עוסקת בעניין הביטוחי שבין כלל ולקוחותיה (ובהם המבקשים),הרי שמתיישב עם הנדרש לפי פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה.
הטענה השנייה, כי יש לפרש את הפריטים שבתוספת השניה באופן שגם צד ג' – שאינו לקוח – יכול להגיש תובענה ייצוגית נגד המבטחת אם התובענה בזיקה לעניין הביטוחי בין המבוטח (הלקוח) לבין המבטח/סוכן הביטוח או בזיקה לעסקה שבין העוסק ללקוח. כלומר, על פי הטענה גם אם המבקשים אינם לקוחות כלל (במובן הדווקני), בקשת האישור מתאימה לתבנית שבפריטים 1 ו-2 לתוספת השניה, שכן אפשר להגיש כל תובענה אם יש לה קשר כלשהו למערכת היחסים בין הלקוח ובין העוסק/חברת ביטוח, ללא קשר או משקל לזהות מגיש התובענה הייצוגית.

ולטענה הראשונה - האם המבקשים הם לקוחות כלל
23. כאמור, טוענים המבקשים כי יש לפרש באופן רחב את המונח "לקוח" שבפריטים 1, 2 לתוספת השניה, ובהתאם יכלול גם את המבקשים. לטענתם, פירוש רחב זה מתיישב עם מטרות החוק ואין מניעה שהגדרת ה"לקוח" יכלול את המבקשים ואת חברי הקבוצה להם קשר "לענין הביטוחי" שבין כלל ללקוחותיה.

24. כבר אומר כי אינני מקבלת את הפרשנות שמציעים המבקשים. המבקשים הציגו עצמם בבקשת האישור כמי ש"שימשו סוכני ביטוח..." (סעיף 8 לבקשת האישור), ואת הקבוצה כ"כל סוכני הביטוח..." (סעיף ב. לבקשת האישור) ואלה מגדירים באופן ברור כי מערכת היחסים בין המבקשים לבין כלל אינה כזו שבין לקוח לבין עוסק ולא בין לקוח לבין חברת ביטוח. אפילו פרשנות רחבה של המונח "לקוח" אינה יכולה לשאת את הפירוש כי המבקשים, סוכני הביטוח, הם הלקוחות של כלל, שהרי בין הצדדים קיימת מערכת יחסים עסקית מכוח חוזה שבסיסה הוא הסדרת עבודת התיווך של הפוליסות של כלל "לכל אדם" וה"אדם" הוא שיהיה הלקוח של כלל, ולא 'המתווך' שיקשור את העיסקה ובגינה אף יקבל עמלות.

25. המונח 'לקוח' בפריטים 3-1 לתוספת השניה לחוק, אכן קיבל פרשנות מרחיבה בפסיקה, פרשנות ההולמת את כוונת המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות. זאת נלמד מכך שהמחוקק לא תחם את המונח 'לקוח' ולא הפנה להגדרתו לפי חוק הגנת הצרכן (בהתייחס לפריט 1) או לחוק הבנקאות (בהתייחס לפריט 3), ובפריט 2 אף כתב "לקוח, לרבות מבוטח או עמית" מבלי לתחום את ההגדרה, ובעקבות כך נקבע כי המונח 'לקוח' לפי חוק תובענות ייצוגיות, עשוי לחרוג לעיתים מהגדרת המונח בחוקים אחרים – כמו חוק הבנקאות או חוק הגנת הצרכן. כך למשל, על פי פרשנות זו ניתן לומר כי 'לקוח' יהיה גם מי שלא התקשר באופן רצוני ומתוך כוונה עם העוסק, חברת הביטוח או התאגיד הבנקאי, ובכל זאת ציפה לקבל שירות (ראו את עניין בנק יהב, פסקאות לד-לה); ובמקום אחר נקבע כי "לקוח" לפי פריט 1 אינו רק מי שרכש את המוצר מהעוסק, אלא גם מי שקיימת לו ציפייה סבירה כי המוצר נרכש לטובתו והוא יעשה שימוש באותו מוצר (למשל בני ביתו של רוכש המוצר; ראו ת"צ (ת"א) 37353-04-12‏ זהבה הדר אפרתי נ' י.ע.ד. אספרסו בר בע"מ (11.12.2013); אמנם ערעור שהוגש על פס"ד התקבל אך קביעות אלה, לא נדחו).

26. בהתבסס על האמור אני סבורה שניתן לקבוע באופן כוללני כי "לקוח" לפי פריטים 1, 2 לתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות, מכוחם הוגשה התובענה, (ואפשר לומר כי גם פריט 3 שאינו בענייננו) הוא מי שקיימת לו ציפייה סבירה שיקבל שירות מהעוסק, בין שחברת הביטוח ובין שבנק, גם אם לא התקשר עמם באופן ישיר; ניתן לומר כי מהותו של השירות נדרש שיהיה שירות צרכני, כחלק ממהות השירות הבסיסי שמספק אותו עוסק, חברת ביטוח או בנק. לפיכך בכל הנוגע לחברת ביטוח ולפריט 2 לתוספת השניה, הכוונה כי 'לקוח' יהיה מי שקיימת לו ציפייה סבירה כי הוא זכאי לשירות ביטוחי מחברת הביטוח שעצם קיומה הוא לספק שירותי ביטוח, או שירותים בסיסיים אחרים אותן מספקות חברות הביטוח ללקוחותיהן כבדבר שבשגרה (ממש כפי שציין השופט רובינשטיין בעניין בנק יהב).

27. בענייננו, המבקשים הם אינם מי שמצפים לקבל שירותי ביטוח מכלל, ואין כל קשר צרכני בין הצדדים הללו. מהות הקשר בין הצדדים הוא קשר עסקי-מסחרי בין שני עוסקים, שכן המבקשים הם מי שנותנים את שירותי המכירה, התיווך והשיווק של הפוליסות של חברת הביטוח, תמורת תשלום עמלות. כך, לא ניתן לכלול בהגדרה, ולו הרחבה, של המונח 'לקוח' את המבקשים ואת חברי הקבוצה. לטעמי, הכללת המבקשים בגדר המונח 'לקוח' חוטאת להגדרת המונח אפילו אם תנתן לו פרשנות מרחיבה, והיא מחוץ למתחם הפרשנות הסביר של הוראות הפריטים 1, 2 לחוק, גמיש ככל שיהיה, שכן המבקשים אינם מי שקיימת להם ציפייה סבירה לקבל שירותי ביטוח מכלל. עניינם אינו עניין ביטוחי ובקשתם אינה לתגמולי ביטוח המגיעים להם כתוצאה מחוזה ביטוח. מקור העילה של המבקשים הוא בחוזה בינם ובין כלל (נספח 3 לבקשה), ועילת התביעה לה הם טוענים נוגעת למערכת היחסים העסקית חוזית בינם לבין כלל, בקשר לתשלום עמלות עבור שירות שהמבקשים סיפקו. הגם שהחוזה העסקי בין המבקשים ובין המבטחת ומפנה לחוזה ביטוח ששיווקו המבקשים, הרי שהדבר נעשה כדי לבסס את הזכות לעמלות ולגזור את היקף העמלות המגיע להם.

28. לכן מסקנתי היא כי במערכת היחסים בין הצדדים כפי שתוארה בכתבי הטענות, לא ניתן לראות במבקשים 'לקוח' של כלל לפי הוראות פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה. אפילו פרשנות רחבה של המונח 'לקוח' במסגרת חוק תובענות ייצוגיות אינה מאפשרת לכלול את המבקשים, שכן אין הם בגדר מי שמצפה לקבל שירות ביטוחי מכלל, אלא הם צד לחוזה עסקי שמבקש לאכוף זכות חוזית עסקית. לכן גם אם בידי המבקשים עילה תביעה ראויה וצודקת (ואיני קובעת כך), אין לאפשר שימוש ציני העוקף את הוראות סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, תוך מתן פרשנות לא רלוונטית עד כדי לא ראויה, של הפריטים לתוספת השניה לחוק. לפיכך, אני דוחה את טענת המבקשים כי הם 'לקוח' לצורך הגשת בקשת האישור לפי פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה.

ולטענה כי מדובר בבקשת אישור בזיקה לעניין הביטוחי (וכי די בכך לא לסלק את התובענה על הסף)
29. טענה המשפטית נוספת בפי המבקשים היא כי פריטים 1 ו-2 אינם מחייבים בהכרח כי דווקא 'לקוח' יהיה מי שיגיש את בקשת האישור נגד העוסק או נגד חברת הביטוח, ו כי די בכך שבקשת האישור תהיה בזיקה נושאית לקשר שבין הלקוח לבין חברת הביטוח או העוסק. על פי פרדיגמה זו, משעניינה של בקשת האישור בעמלות שהמבקשים זכאים לטענתם לקבל כנגזרת מפוליסות ביטוח שהם תיווכו למבוטחי כלל, הרי שבקשת האישור נובעת מהעסקה הביטוחית, היא 'הזיקה' לפי הטענה, בין כלל ללקוחותיה, ומתיישבת עם פריטים 1 ו-2.

30. תמיכה לטענתם מצאו המבקשים בהערת אגב של השופט פוגלמן בפסק הדין בעניין בנק יהב, בו ציין "דרך חלופית" לפרש את התיבה "בקשר לענין" שבפריטים 3-1 לתוספת השניה. כך אמר כי "המונח "בקשר לעניין" אינו אוצר בחובו... הכוונה לשונית מספקת באשר לאינטנסיביות הזיקה בין העניין לבין יחסי הבנק והלקוח [בענייננו, חברת ביטוח- א.נ.ח], ייתכן שדי בנגיעה רופפת ולא זיקה הדוקה (סעיף 3 לפסק דינו). ב עניין בנק יהב שעסק בפריט 3 לתוספת השניה, העלה השופט פוגלמן אפשרות כי נושה שבידיו צו עיקול נגד לקוח של בנק, יכול להגיש תובענה ייצוגית נגד הבנק בנוגע לציות לצו העיקול מאחר שצו העיקול שבידי הנושה הוא "בקשר לעניין" בין הבנק ללקוח שלו. כלומר, על פי פרדיגמה זו אין חובה כי מגיש הבקשה יהיה "לקוח" של הבנק המצפה לקבל ממנו שירותים, אלא די כי עניינו, נושא בקשת האישור, מתיישב עם התבנית שבפריט 3 לתוספת השניה קרי, כי יהיה בזיקה למערכת היחסים שבין הבנק לבין הלקוח שלו שבמקרה זה הוא מי שנגדו צו העיקול.

31. אלא שלא רק שגישה זו נשארה בצריך עיון, כפי שאומר במפורש השופט פוגלמן כי "הואיל והדברים לא התלבנו בטיעון שלפנינו, אינני רואה לקבוע מסמרות בנוגע לאפשרות זו" (סעיף 3), אלא שגישה זו גם לא נתקבלה במסגרת פסק הדין של השופט רובינשטיין שחוות דעתו היא פסק הדין וממילא אינה מתיישבת עם ענייננו שכלל אינו דומה לנסיבות. לציין כי לגישת השופט רובינשטיין אין להסתפק בזיקה של צד ג' ליחסים בין הלקוח ובין הבנק (או העוסק או חברת הביטוח בענייננו), אלא תובענה ייצוגית לפי פריט 3 לתוספת השניה, היא במערכת היחסים עצמה בין הלקוח לבין הבנק וכדבריו "יש לזכור כי המחוקק נקט "דגם גדור" - ולפיו רק ביחס למה שהותר בפירוש ניתן להגיש תובענה ייצוגית. ואולם, גם בהינתן גישה זו, עסקינן ב"שירות" שהוא מילוי חובה החלה על הבנק, ואין לומר כי אין היא חלק מהשירות הבנקאי שהוא מציע" (סעיף ל"ח לפסק דין השופט רובינשטיין, ההדגשה אינה במקור) הדגם הגדור שנקט המחוקק יכול אפוא, להכיל את 'הנושה' מגיש התובענה מאחר שהחובה החלה על הבנק היא חלק מהשירות של הבנק – עיקול על כספי הלקוח (שכספיו אצל הבנק) – ולא כך הוא ענייננו. לשוב ולהדגיש כי לעמדת השופט רובינשטיין, המחוקק בחר שלא לנקוט בתיבה "זיקה ליחסים" שהופיעה בתזכיר החוק שהוגש לכנסת, ובמקום זאת השתמש בצירוף המילולי "בקשר לענין", על מנת לגדר את התובענות הייצוגיות המוגשות למערכת יחסים בין הלקוח ובין העוסק, הבנק או חברת הביטוח:
"בחקיקה ננקטה הלשון הנוכחית ("בקשר לענין שבינו [הבנק] לבין לקוח"), הבנויה באופן "בילטרלי". רוצה לומר, עלינו להשתכנע כי המעקלים הם לקוחות הבנק, ולא רק צד שלישי המקיים זיקה ליחסי בנק-לקוח, כפי שיכול היה לעלות מלשון התזכיר. (עניין בנק יהב, סעיף כ"ה).
דברים אלה מבהירים ביתר שאת כי אין ענייננו דומה ואין להסיק כל מסקנה מההחלטה, ודווקא להפך, שכן הרכב השופטים כולו ראה כי הסיבה לאפשרות להגיש את התובענה לפי הפריטים הנזכרים (פריט 3 בעניין בנק יהב) היא בשל שראו כי "לעניין חוק תובענות ייצוגיות מתקיימים בין מעקלים ובנקים יחסי בנק-לקוח..." (פסקה מ') מאחר שהחובה של הבנק מול המעקלים היא חלק מהשירות של הבנק והיא מתיישבת עם לשון החוק והמבנה שלו וכן "מגשימה את מטרותיו של החוק" (פסקה מ' לפס"ד השופט רובינשטיין).

32. ובעניין זה ראיתי גם להביא את החלטת כבוד השופט ענבר בת"צ (ת"א) 62739-01-14‏ אנדראס לילמנסטונס נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (19.8.2014), המתאימה לענייננו. בהחלטתו זו הסתמך בית המשפט על החלטת השופט רובינשטיין בעניין בנק יהב, והתייחס לפריט 3 לתוספת השניה תוך שהוא מציין כי בהתאם להלכה התיבה "בקשר לענין" שבין הלקוח לבין העוסק או חברת הביטוח (לפי פריטים 1 ו-2 לתוספת), נלמד כי נושא התובענה הייצוגית צריך להיות גדור למערכת היחסים בין הלקוח ובין חברת הביטוח או העוסק, ו'הלקוח' כולל את מי שצריך/זכאי לקבל שירות מהבנק או מחברת הביטוח כחלק מחובתם.
ולפיכך אין לאפשר הגשת תובענות ייצוגיות הנסמכות על פריטים אלו כאשר התובע הוא צד ג' שאינו הלקוח של הבנק או של חברת הביטוח או העוסק. כפי שכבר נאמר לעיל, על התובענה הייצוגית הנסמכת על פריטים אלו (1- 3) לעסוק באופן ישיר בקשר הקיים בין עוסק ללקוח או מבטח ומבוטח, ולא לעסוק בקשר חיצוני שמצוי בזיקה כלשהי לקשר ביניהם. וכפי שאמר השופט ענבר בעניין לילמנסטונס, פרשנות רחבה יותר, המאפשרת להגיש כל תובענה ייצוגית עקב זיקה רופפת למערכת היחסים בין הבנק לבין הלקוח, היא פרשנות שאינה מגשימה את כוונת המחוקק, ושומטת את התיחום הנושאי שביקש המחוקק לערוך:
"קבלת עמדתו הפרשנית של המבקש עלולה להוביל לתוצאות החורגות מכוונתו המסתברת של המחוקק, ואדגים: בנק שבו מנהל בית עסק את חשבונו ביטל שלא כדין את מסגרת האשראי של העסק וגרם להתמוטטותו. כפועל יוצא מכך ניזוקו לקוחותיו של בית העסק והם דורשים מהבנק פיצוי. האם הימצאות חשבונו של בית העסק אצל הבנק הופכת את תביעת הפיצויים של לקוחות בית העסק נגד הבנק לתביעה "נגד תאגיד בנקאי בקשר לעניין שבינו לבין לקוח", באופן המאפשר להם להגיש נגד הבנק תביעה ייצוגית על אף שלא קבלו ממנו שירות כלשהו? דומני, בכל הכבוד הראוי, כי פרשנות זו מרחיקת לכת ואינה יכולה לעמוד. בזכרנו כי בחלק מהתביעות המפורטות בתוספת השנייה אין הגבלה באשר לזהות התובע או למהות התביעה (ראו את פרטים 4, 5, ו-6 לתוספת), בעוד שבענייננו מצא המחוקק לנכון לכלול הגבלה כזו – על אחת כמה וכמה.
אכן, הדעת נותנת, שלו התכוון המחוקק לאפשר הגשת תביעה ייצוגית נגד תאגיד בנקאי גם על ידי מי שאינו מקבל ממנו "שירות" כלשהו לא היה עושה שימוש בהיגד המצמצם: "בקשר לעניין שבינו לבין לקוח", אלא היה בוחר בנוסח רחב יותר, כגון: "בקשר לכל עניין הקשור לפעילותו הבנקאית", או למצעיר מותיר על מכונו את הנוסח שהופיע בתזכיר הצעת החוק: "בזיקה ליחסים שבין לקוח לבנק". (פסקה 10 להחלטה)

33. ומדברים אלה הנשענים על ההלכה בעניין בנק יהב המסקנה היא כי אין לקבל את טענת המבקשים כי יש לאפשר הגשת התובענה מאחר שהיא עוסקת בסוגיה שיש לה זיקה כלשהי לענייני ביטוח. פרשנות סבירה של הוראות פריטים 1 ו-2 לחוק היא כי פריטים אלה שבתוספת השנייה מאפשרים (ונועדו) ללקוחות להגיש תובענה ייצוגית נגד עוסק או חברת ביטוח שעמם הם היו בקשר צרכני, וזאת בנושא הקשור להתקשרות הצרכנית בין הצדדים, או בדרך הפרשנות הרחבה מקום בו יש ציפייה סבירה של התובע לקבל שירות שהוא במסגרת החובה של חברת הביטוח , ואין הדבר כך בענייננו.

34. לציין כי המבקשים הפנו להחלטת כבוד של השופט בנימיני בעניין איי.אי.ג'י ועליה ביקשו לבסס את טענתם כי התובע המייצג אינו חייב להיות 'הלקוח' ואפשר כי צד שלישי יוכל להגיש תביעה ייצוגית הנובעת מהקשר בין הלקוח (המבוטח) ובין חברת הביטוח. כפי שציינתי לעיל הרי ככל שמדובר בפרשנות מילולית הרי שאין הדברים מתיישבים עם ההלכה ש נקבעה בעניין בנק יהב, שהרחיב את פרשנות המונח 'לקוח' כפי שתארתי לעיל. ומכל מקום נסיבות המקרה בעניין איי.אי.ג'י שונות מהותית מאלו בענייננו, שם "התובענה הייצוגית ... נוגעת לשאלה מהו סכום הריבית שצריכה המבקשת לשלם למבוטח שפגע ברכבה של המבקשת, ושאלה זו היא בקשר לעניין שבין מבטח למבוטח..." (סעיף 7 להחלטה) סוגיה שלה זיקה ברורה וקרובה לחוזה הביטוח בין המבוטח וחברת הביטוח, ולא בקשר רופף לעניין הביטוחי כמו בעניינו. בעניין איי.אי.ג'י. היתה התובעת 'המוטב הזכאי' לתגמולי הביטוח מכוח זכויות המבוטח לפי חוזה ביטוח בין המבוטח למבטחת "מכאן עולה כי חברת הביטוח משלמת לצד השלישי את תגמולי הביטוח בהתאם להתחייבותה כלפי המבוטח, שכן זכותו של הצד השלישי היא לקבל את הסכום המגיע למבוטח" (סעיף 7 להחלטת השופט בנימיני) – עיננו הרואות את טיב הקשר ההדוק ואת הזיקה הברורה לעניין הביטוחי, שלא כבענייננו. השופט בנימיני בחר שלא להגדיר את התובעת כ"לקוח" של חברת הביטוח, מאחר שלא היא שהתקשרה עם חברת הביטוח, ובכל זאת אישר את בקשת התובענה הייצוגית לפי פריט 2 לתוספת השניה, כצד שלישי לחוזה הביטוח, בגלל שנושא התובענה קשור לחוזה הביטוח, ולתגמולי הביטוח שחברת הביטוח התחייבה בחוזה הביטוח כלפי המבוטח. אני סבורה, אפוא, כי התוצאה מתיישבת עם ההלכה בעניין בנק יהב שלפיה המסקנה היא כי עסקינן ב"שירות" של המבטחת שעליה לתת כחלק ממילוי החובה החלה על חברות הביטוח - לשלם תגמולים למבוטח בין שלפי חוזה הבטוח ובין שלפי חוק חוזה ביטוח (סעיף 68), ובודאי שמדובר בחלק מהשירות של חברת הביטוח (כאמור בעניין בנק יהב). על כן, בעוד שבעניין איי. אי. ג'י. נושא התובענה של הצד השלישי נובע מחוזה הביטוח בין המבטח למבוטח, ונוגע לתגמולי ביטוח שהצד השלישי זכאי להם, הרי שבענייננו נושא התובענה נובע מקשר חוזי שהגם שהוא עם חברת הביטוח הרי שהוא חיצוני לחובותיה כמבטחת, והוא קשר חוזי נפרד בין סוכני הביטוח (והמבקשים) ובין החברה המבטחת (כלל) המסדיר את היקף העמלות שזכאים המבקשים לקבל בגין תיווך הפוליסות. קרי, נכון הוא כי החוזה בין כלל ובין המבקשים מפנה לפוליסות הביטוח ואולם רק לצורך גזירת היקף העמלה לפי שנקבע בחוזה ביניהם. נקודת המוצא בעניין בקשת המבקשים לאשר התובענה כייצוגית אינה חוזה הביטוח בין המבטחת, כלל, למבוטחים, אלא חוזה המעגן את הקשר העסקי בין המבקשים ובין כלל.

ועוד בקצרה לעניין יחסי מבטח-סוכן ביטוח לפי דיני הביטוח
35. להוסיף על המסקנות שלעיל, ומעבר לצורך, סברתי כי יש לקבל את הבקשה דנא גם מהטעם הנוגע להבדל בין יחסי סוכן הביטוח - חברת הביטוח בהקשר ליחסים החוזיים ביניהם, לבין יחסים אלו בהקשר הצרכני.

36. כפי שכבר אמרתי עוסק פריט 2 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ב"יחסי המשולש מבוטח-סוכן ביטוח-מבטח" (רע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' עו"ד משה קפלנסקי, פסקה 16 (12.11.2007); להלן: "עניין אריה") וזאת כחלק מהמגמה הכללית של דיני הביטוח בישראל "לחזק את מעמד המבוטח וליתן לו הגנה מירבית מפני כוחו העודף של המבטח" (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פסקה 26 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל (8.2.2006); וראו גם את הדברים הדומים בעניין אריה לעיל).
המחוקק נתן בידי המבוטח (ולא בידי סוכן הביטוח) את כלי התובענה הייצוגית שתסייע לו בצמצום פער הכוחות בין המבטח למבוטח: "התובענה הייצוגית היא כלי יעיל לפיקוח על גופים כלכליים גדולים; היא מאפשרת להושיט סעד כלכלי לקבוצת אנשים שנזקו של כל אחד מהם הוא קטן ולכן אינו מצדיק לכאורה הגשתה של תביעה עצמאית" (רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכת עמק זבולון בע"מ, פסקה 39 (11.4.2013)).

37. אך גם לפני חוק תובענות ייצוגיות ראה המחוקק להגן על המבוטח מפני הסיכונים הפוטנציאליים שבפניו וביניהם למנוע מצב שבו סוכני הביטוח יהיו "מסך" שיחצוץ החוצץ בין המבטח לבין המבוטח. לשם כך קבע מנגנונים בחוק. כך למשל התנה את חובת קיומו של רשיון למי שמבקש להיות סוכן ביטוח ולעסוק בתיווך פוליסות ביטוח - סעיף 24 לחוק פיקוח על שירותים פיננסים (ביטוח), תשמ"א-1981 הקובע כי "לא יעסוק אדם בישראל, בעצמו או על ידי אחר, בתיווך לענין ביטוח בין כל אדם לבין מבטח (להלן – עיסוק בתיווך) אלא אם כן" יש בידיו רישיון או שהוא יועץ פנסיוני. מטרת סעיף 24 היא להסדיר את עיסוקם של סוכני הביטוח במתן רישיון וביצירת פיקוח אפקטיבי על סוכני הביטוח.
וכך גם סימן ו' (סעיפים 33 -36) לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 היוצר חזקה של שליחות לפיה יראו את סוכן הביטוח כשלוח של המבטח בהקשרים המנויים בסעיפים לעיל: "מטרתם של סעיפים אלו היא להגן על המבוטח, כאשר היתרון המרכזי הינו בכך שהמבטח, בניגוד לסוכן, הינו בעל כיס עמוק. למעשה, בפעולות המתוארות בסעיפים 33 -35 נדרש מהמבטח לפקח על פעולותיו של הסוכן ולקחת אחריות על מעשיו של סוכנו" (עניין אריה, פסקה 8; והשוו: בג"ץ 5064/03 לשכת סוכני ביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח, פסקה 11 (17.2.2004); ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, פסקה 5 (14.4.1991)).
לציין כי חרף המחלוקת בעניין מעמד סוכן הביטוח במשולש היחסים (מבטח- סוכן ביטוח- מבוטח) (ראו: ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009), עמודים 1012-1017) נקבע בעניין אריה "שמחוץ לסימן ו' לחוק יבחנו יחסי המשולש מבוטח-סוכן ביטוח-מבטח כמקרה פרטי של דיני השליחות הכלליים, וזאת כאשר לדינים אלו בהקשר זה תינתן פרשנות הבאה להגן על המבוטח" (סעיף 16) (ההדגש אינו במקור).

38. ראיתי להתייחס למעמד סוכן הביטוח במסגרת "משולש היחסים" כדי להדגיש את מיקומו של סוכן הביטוח במשוואה המופיעה בפריט 2 קרי, מצד אחד של המשוואה נמצא את המבטחת ואת סוכן הביטוח , ומצד שני את המבוטח-הצרכן וכדי להבהיר כי עילות התביעה שיכולות לבוא בגדר פריט 2 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות אינן מבססות אפשרות לסוכן הביטוח להיות התובע המייצג לפי פריטים 1, 2. אין בדברים שלעיל כדי לקבוע מימצא ו/או להתייחס לאפשרות של הגשת תובענה ייצוגית לפי פריט אחר בתוספת השנייה, ככל שיש כזה. ועוד לציין כי התפתחות הפסיקה בארה"ב בעניין זה היא לכיוון של בירור תביעות אישיות או תובענות ייצוגיות של סוכני ביטוח נגד חברות ביטוח לגבי תשלומים, תנאים סוציאליים ותגמולים אחרים כשאלות הנוגעות לסיווגם של סוכני הביטוח כעובדים חרף העובדה שהם קשורים בחוזים אישיים עם חברת הביטוח (ראו למשל: Jammal v. Am. Family Ins. Co., 914 F.3d 449 (6th Cir. 2019); Wolcott v. Nationwinde Mut. Ins. Co., 884 F.2d 245 (6th Circuit 1989); Weary v. Cochran, 377 F.3d 522 (6th Cir. 2004); Wortham v. Am. Family Ins. Grp., 385 F.3d 1139 (8th Cir. 2004)). ואולם כפי שציינתי - אין באלה משום קביעה כלשהי אלא רק הערות וחומר למחשבה בידי אלה המבקשים לממש את זכויותיהם.

סיכומם של דברים
39. כפי שציינתי לעיל, כבר בשלב מיקדמי זה לא ראיתי התכנות לבסס את בקשת האישור על פריטים 1 ו-2 לתוספת השניה, ומשכך בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, לא ניתן לדון בעילת התביעה שהציגו המבקשים במסגרת הליך זה. סברתי כי זה אחד מהמקרים המצדיקים סילוק בקשת האישור על הסף טרם דיון בבקשת האישור מאחר שמדובר בסוגייה משפטית וכדי לצמצם הוצאות ולמנוע דיונים מיותרים שאין בהם צורך כדי להגיע למסקנה זו. כפי שכבר ציינתי אין בקביעה כאן כדי לשלול מהמבקשים את האפשרות למצות את זכויותיהם בדרך אחרת שהדין מאפשר.

40. עוד בטרם סיום לציין כי לא ראיתי להתייחס לטענות המבקשים שנציגי המשיבה ניסו להניא אותם לסלק את בקשת האישור, וכי אותם נציגים איימו שהמשיבה תפסיק את ההתקשרות עמם אם לא יסלקו את בקשת האישור שהגישו. על המבקשים לשקול צעדיהם ככל שאכן אוימו, ומכל מקום טענות אלו אינן רלוונטיות לסוגיה המשפטית שלאחר הדיון בה כאמור, ראיתי לסלק את בקשת האישור על הסף.

41. התוצאה היא אפוא, כי אני מסלקת את בקשת אישור התובענה על הסף.
אני מחייבת את המבקשים ביחד ולחוד בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשפ"א, 07 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.