הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 19996-09-13

בפני
כבוד ה שופט רחמים כהן

מבקש

רונן משיח
ע"י ב"כ עו"ד ישראל שוייצר

נגד

משיבה

אתרים בחוף תל אביב חברה לפתוח אתרי תיירות בת"א-יפו בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נועם מחלב וקובי בראון

פסק דין

בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - בקשת האישור, חוק תובענות ייצוגיות, בהתאמה).
בקשת האישור הוגשה על רקע סעיף 4ב. לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן - חוק חניית נכים), שכותרתו "פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי" וזו לשונו:
"4ב. מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חניה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה; לענין סעיף זה –
'אדם עם מוגבלות' - כהגדרתו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;
'חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות' – חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998;
'מקום ציבורי' - כהגדרתו בסימן ג' לפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;
'תשלום' - לרבות שיפוי בעד תשלום."
עניינה של בקשת האישור בהטלת חובת תשלום חניית נכים בחניון כיכר אתרים בתל אביב על כתפי המשיבה.
המבקש הוא נכה מוגבל בניידות, תושב תל אביב. ביום 9.7.2013 החנה המבקש את רכבו בחניון כיכר אתרים (להלן - החניון). עבור החניה התבקש לשלם סכום של 20 ₪. ביום 16.7.201 חנה פעם נוספת בחניון ושילם 12 ₪.
לטענת המבקש, גביית התשלום עבור החניה נעשתה בניגוד להוראות חוק חניית נכים. המבקש טוען, שיש להטיל את האחריות להפרת הוראות החוק על כתפי חברת אתרים, (להלן - המשיבה) בהיותה הבעלים של החניון ושל הרכוש המשותף של כיכר אתרים ואחראית לכיכר אתרים, לטיילת תל אביב ולבריכת גורדון הסמוכות לחניון.
מכאן הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, בה מבקש המבקש לשמש כתובע מייצג לקבוצה המוגדרת בבקשת האישור כ"כל אדם בעל מוגבלות בהתאם לקבוע בסעיף 5 לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים בעלי מוגבלויות התשנ"ח – 1998 [להלן: "חוק שוויון זכויות לבעלי מוגבלות"] היינו, אדם עם לקות פיזית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית קבועה או זמנית אשר בעטיים הינו מוגבל באופן יכולת תפקודו ו/או כל אדם אשר נושא תעודת נכה ו/או תו חניה לנכה לרבות תו עגלה ותו משולש שמשתמש בשירותי החנייה של חניון כיכר אתרים בתל אביב ונדרש לשלם עבור השימוש בחניה מיום שחוקק סעיף 4 לחוק החניה לנכים , התשנ"ד 1993 [להלן: "חוק חניית נכים"] ועד ליום שיינתן פסק הדין בתביעה דנן: [להלן: "הקבוצה"]."
הסעדים המבוקשים בבקשת האישור הם:
סעד הצהרתי לפיו, המשיבה הפרה את הוראות הדין.
צו עשה שיורה למשיבה להציב שילוט בכניסה וביציאה מהחניון, בו תפורטנה זכויות חברי הקבוצה בדבר קבלת חניה ללא תשלום.
צו עשה שיורה למשיבה להעניק לכל חברי הקבוצה חניה נגישה ללא תשלום בהתאם להוראות הדין ולחייב את המשיבה לשלם למבקש וליתר חברי הקבוצה פיצוי בגין מחדליה והפרת הדין על ידה.
תמצית טענות המבקש
לטענת המבקש, סעיף 4ב. לחוק חניית נכים מקנה לציבור האזרחים עם מוגבלות בישראל את הזכות לחנות ללא תשלום במקום ציבורי במטרה להבטיח את נגישותו של הנכה למקום הציבורי. לטענתו, המשיבה הפרה את הוראת החוק ומנעה מבעלי מוגבלות את זכותם לחניה ללא תשלום.
המשיבה היא הבעלים של החניון נשוא התובענה. כבעלת החניון היא אחראית לקביעת תעריפי החניה בו לרבות קביעת מדיניות החניון כלפי ציבור הנכים. העובדה, שהמשיבה מפעילה את החניון באמצעות זכיין אינה גורעת מאחריותה.
למשיבה בעלות בכיכר אתרים. בנוסף, היא אחראית ומתחזקת את כיכר אתרים, טיילת תל אביב ובריכת גורדון (להלן בהתאמה - הכיכר, הטיילת, בריכת גורדון ובמשותף - המתחמים הציבוריים).
אין הצדקה לקיומה של המשיבה אם לא אחריותה הישירה למתחמים הציבוריים. היא משמשת כזרוע ארוכה של ממשלת ישראל ועיריית תל אביב בכל הקשור להחלטות הנוגעות למתחמים הציבוריים והיא פועלת בכובעים שונים.
לטענת המבקש, החניון, כיכר אתרים, בריכת גורדון והטיילת הסמוכה לכיכר, עונים כולם, יחד וכל אחד לחוד על ההגדרה של "מקום ציבורי" לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998 (להלן - חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות).
הנגישות היחידה לחברי הקבוצה למתחמים הציבוריים נשוא הבקשה, היא באמצעות החניון. התחבורה הציבורית אינה מונגשת עבורם. חניה ברחובות ובחניונים הסמוכים אף היא אינה מהווה גישה נגישה עבור חברי הקבוצה מאחר שהחניות מרוחקות מהמתחמים הציבוריים. ההגעה ממקום החניה הקרוב ביותר למתחמים הציבוריים אף דורשת מעבר במכשולים שאינם עבירים לנכים כגון מדרגות, גדרות ומחסומים.
המשיבה, בהיותה מפעילה ומחזיקה של הכיכר והמתחמים הציבוריים הסמוכים לחניון, המהווים כולם מקום ציבורי, מחויבת להעמיד לרשות אנשים עם מוגבלות חניה ללא תשלום, שכן החניון הוא החניה הנגישה היחידה אל הכיכר והמקומות הציבוריים הסמוכים לה לאדם עם מוגבלות.
המבקש העלה שורה של עילות נוספות נגד המשיבה ביחס לאי קיום חובתה לפי סעיף 4ב. לחוק חניית נכים, ובכלל זה עילות של הטעיה צרכנית וניצול מצוקה צרכנית בניגוד להוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981; הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ורשלנות. בנוסף טוען המבקש, כי הואיל ועל המשיבה לשאת בתשלום החניה של חברי הקבוצה, הרי שהימנעותה מלעשות כן עולה לכדי עשיית עושר ולא במשפט, כיוון שחברי הקבוצה נאלצו לשאת בתשלום דמי החניה במקום המשיבה. לפיכך, מוטלת על המשיבה חובה להשיב למבקש וליתר חברי הקבוצה את הסכומים ששילמו בגין החניה.
במישור הנזק טוען המבקש, שנגרם לחברי הקבוצה נזק של חיסרון כיס בשיעור סך כל התשלומים בהם נאלצו לשאת בגין חניה בחניון. עוד נטען, כי למבקש ו לחברי הקבוצה נגרם נזק בלתי ממוני עקב ניצול מוגבלותם ובכלל זה פגיעה באוטונומיה.
המבקש מעריך את נזקו של כל אחד מחברי הקבוצה בסכום של 324 ₪, מתוכם: 24 ₪ עלות שעתיים דמי החניה ששולמו בניגוד לדין, ו -300 ₪ פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני. המבקש מעריך את הנזק השנתי לקבוצה בסך של 8,164,000 ₪ לפרק זמן של 7 שנים, ובסך הכול 57,153,000 ₪ נכון ליום הגשת בקשת האישור.
עוד לטענתו, מדובר בתובענה המעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה אשר סביר שתוכרענה לטובתם. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, באשר סכום התביעה של כל אחד מחברי הקבוצה נמוך מלהגיש תובענה עצמאית ועניינם של חברי הקבוצה ינוהל על ידו בדרך מקצועית, הולמת ובתום לב.
תמצית טענות המשיבה
לטענת המשיבה, אין היא "המחזיק" או "המפעיל" של המתחמים הציבוריים נשוא התובענה.
ביחס לכיכר, מלבד היותה הבעלים של מספר מחסנים בכיכר, המשיבה לא מחזיקה בחלקים אחרים של הכיכר ואינה מחזיקה או מפעילה של השטחים המשותפים בכיכר. המשיבה מציינת, שהשטחים המשותפים מצויים בבעלות עיריית תל אביב.
ביחס לחניון, המשיבה חוכרת 72% משטח המקרקעין בחניון ומשכירה את המקרקעין לחברת אי.פי.אי (תנועה וחניה – ישראל) בע"מ, המפעילה ומחזיקה את החניון.
ביחס לטיילת, המשיבה אינה הבעלים של המקרקעין אינה מחזיקה ולא מתפעלת את הטיילת. למיטב ידיעתה, הבעלות וזכויות הקניין בטיילת שייכות לעיריית תל אביב.
ביחס לבריכת גורדון, המשיבה אינה הבעלים של המקרקעין, אינה מחזיקה ולא מתפעלת את הבריכה. למיטב ידיעתה, הבעלות וזכויות הקניין בבריכה שייכ ות לחברת מוסדות חינוך, תרבות ושיקום שכונות בתל אביב.
המתחמים הציבוריים אינם עונים להגדרת "מקום ציבורי". בהתייחס לחניון טוענת המשיבה, שלפי הפסיקה, חניון אינו מקום ציבורי ואין מקום לפרש את חוק חניית נכים כך ש"מקום ציבורי" הוא גם החניון.
סמוך למתחמים הציבוריים, ישנם מקומות חניה רבים והחניון נשוא בקשת האישור אינו הגישה היחידה לאדם עם מוגבלות. לטענת המשיבה, גם מטעם זה לא מוטלת עליה חובה לשלם עבור חניה של אדם עם מוגבלות. המשיבה הגישה חוות דעת מומחה של מר עמוס אבינר, המלמדת, כך לשיטתה, שהחניון לא מהווה גישה נגישה יחידה לאדם עם מוגבלות למתחמים הציבוריים נשוא בקשת האישור.
לטענת המשיבה, עילות התביעה הנטענות מכוח הוראת סעיף 4ב. לחוק חניית נכים אינן נכללות בחוק תובענות ייצוגיות. המבקש אף אינו עומד בתנאים הקבועים בהוראות סעיפים 4(א)(1) ו-8 לחוק תובענות ייצוגיות. למבקש אין עילת תביעה אישית כיוון שלא ביקש לחנות בחניון למטרת נגישות למקום ציבורי (בהתאם לתנאי הקבוע בחוק חניית נכים). אם לא ביקש להגיע למקומות ציבוריים הנטענים דנן, הוא לא זכאי לשיפוי עבור התשלום בעד החניה בחניון.
המשיבה מוסיפה וטוענת להיעדר הומוגניות בין חברי הקבוצה המוגדרת בבקשה באופן שאינו מאפשר בירור עובדתי לגבי כלל הקבוצה (בפרט לגבי טענות של הטעיה ופגיעה באוטונומיה). אף בהנחה, שכל הנכים החונים בחניון שמים פניהם בהכרח למתחמים הציבוריים, הרי שאין בכך כדי להטיל עליה את חובת הנשיאה בתשלום דמי החניה, כיוון שבקרבת החניון מתחמי פנאי ומקומות ציבוריים רבים כגון מסעדות ובתי מלון אשר אינם מוחזקים או מופעלים על ידה ומקצים חניות ייעודיות לנכים. היעדר ההומוגניות אינו מאפשר למשיבה להתייחס בצורה פרטנית ועניינית לטענות הנוגעות לתשלום דמי החניה במסגרת של תובענה ייצוגית.
המשיבה מוסיפה בהקשר זה, שעל מנת להתגבר על היעדר ההומוגניות המובנית בין חברי הקבוצה, היה על המבקש להציע מנגנון על פיו ניתן יהיה לקבוע או לפחות להעריך, לגבי מי מבין חברי הקבוצה הנטענת מתקיים קשר סיבתי בין ההפרות המיוחסות למשיבה לבין הנזקים הנטענים בבקשת האישור.
המשיבה דוחה את הטענות הנוספות, שהועלו על ידי המבקש. לשיטתה, ובהתייחס לעילת ההטעיה, מקום בו נטען כלפי נתבע במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שפעל בניגוד להוראת חוק מפורשת, אין להידרש במקביל גם לעילת ההטעיה וממילא, המשיב לא הצליח להציג קשר סיבתי בין הפרת האיסור לבין הפגיעה ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה. ביחס לעילה של עשיית עושר טוענת המשיבה, כי מעבר לעובדה שעילה זו אינה נמנית על העילות נשוא התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, הרי שממילא לא התקיים אצלה יסוד ההתעשרות כיוון שהיא אינה גובה כל תשלום עבור השימוש בחניון.
דיון
התנאים להטלת חובת תשלום דמי חניה על מפעיל או מחזיק של מקום ציבורי
סעיף 4ב. לחוק חניית נכים קובע שלושה תנאים מצטברים כדי שניתן יהיה להטיל חובת תשלום דמי חניה על המשיבה: 1) היות המקום מקום ציבורי כהגדרתו בסימן ג' לפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות; 2) המשיבה היא המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי שהחניון בתשלום הוא הגישה אליו; 3) אין למקום הציבורי גישה נגישה כלשהי, אלא באמצעות החניה בתשלום. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי התקיימות תנאים אלו.
מקום ציבורי
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אליו מפנה חוק חניית נכים לעניין הגדרה של "מקום ציבורי", קובע בסעיף 19ז, כדלהלן:
"בסימן זה ובסימן ה' -
'מקום ציבורי' - אחד מאלה:
(1) מקום או חלק ממקום, המפורט בתוספת הראשונה, העומד לשימושו של כלל הציבור או חלק בלתי מסוים ממנו;
(2) מקום שבו ניתן שירות ציבורי כהגדרתו בסעיף 19י;"
התוספת הראשונה לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אליה מפנה סעיף 19ז. מפרטת את המקומות המהווים "מקום ציבורי".
לטענת המבקש, החניון עונה להגדרת מקום ציבורי לפי פרט 16 לתוספת הראשונה לחוק ואילו הכיכר, הטיילת ובריכת גורדון עונים להגדרת מקום ציבורי לפי פרטים 11 ו-13.
"...
(11) בית קולנוע, תאטרון, אולם מופעים, דיסקוטק, אצטדיון או כל מקום, המשמש למופעים ולבידור, באופן קבוע או זמני;
...
(13) גלריה, מוזיאון, ספריה או כל מקום לתרבות ואמנות;
...
(16) חניון, מסוף, נמל, תחנת אוטובוס, תחנת מוניות, תחנת רכבת, או כל מקום המשמש לתחבורה ציבורית, ולענין נגישות המקום הציבורי – למעט תחנות, נמלים ומקומות כמשמעותם בפרק ה';"
המבקש מוסיף, שהחניון עונה גם על ההגדרה של מקום ציבורי לפי סעיף 19י לחוק שוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלות:
"19י. בסימן זה ובסימן ה' –
"שירות ציבורי" – אחד מאלה:
(1) שירות הניתן לציבור או לחלק בלתי מסוים ממנו בידי גוף ציבורי או במקום ציבורי כהגדרתו בסימן ג';
(2) שירות מהשירותים המפורטים בתוספת השניה המיועד לכלל הציבור או לחלק בלתי מסוים ממנו."
טענת המבקש לפיה, יש לראות בחניון מקום ציבורי לעניין חוק חניית נכים , נדחית. בפסק דינה של כב' השופטת מיכל נד"ב בת"צ 39947-11-11 נקבע, שאין לפרש את חוק חניית נכים באופן כזה שהחניון הוא עצמו "מקום ציבורי" ולכן אין לחייב את בעל החניון לפטור נכים מתשלום דמי חניה:
"סבורני כי לשון החוק מלמדת באופן ברור על כך שהתשלום עבור החניה חל על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי, בתנאים שבסעיף, וכי התכלית היא נגישותו של הנכה למקום הציבורי. מהאמור בפרט 8 בתוספת הראשונה בחוק שוויון זכויות ברור, כי בנסיבות התביעה של המבקש, המקום הציבורי לצורך חוק החניה הוא בית המשפט, ועל כן על בית במשפט – הנהלת בתי המשפט - משרד האוצר – מדינת ישראל, החובה לשאת בתשלום עבור החניה. אלמלא פרט 16 נראה לי כי לא היה ניתן לפרש את פרט 8 באופן שונה.
השאלה היא אם יש לפרש את חוק החניה באופן שמפרש אותו המבקש, בהתייחס לפרט 16 בחוק שוויון זכויות, קרי שהחניון הוא עצמו "מקום ציבורי", שהחניה משמשת לנגישות אליו ועל כן חובת התשלום חלה על החניון.
בבוא בית המשפט לפרש ביטוי בחוק, עליו לבחון תחילה את לשון החוק שבה טמונות הפרשנויות הלשוניות האפשריות...
מלשון החוק לא עולה חובה גורפת של חניון –בכלל, ושל חניון המשרת מקום ציבורי - בפרט, לפטור בעל מוגבלות מתשלום בעד חניה. אם חניון הוא כשלעצמו מקום ציבורי, שמן הסתם הנגישות אליו היא בחניה, הרי שזכאי אדם עם מוגבלות לחנות חינם בכל חניון, שהרי כל חניון הוא לפי פרשנות זו, מקום ציבורי שמתקיימים בו תנאי סעיף 4ב. אני מקבלת את טענת המשיבה שאילו לכך כיוון המחוקק, היה קובע בפשטות כי חניון לא יגבה דמי חניה מאדם עם מוגבלות. לא כך קובע חוק החניה [...]
כוונת סעיף 4ב. בחוק היא שיינתן פטור לאדם עם מוגבלות שחנה בחניה הכרוכה בתשלום, אך זאת רק לשם נגישות של האדם עם מוגבלות למקום הציבורי העונה על התנאים שבסעיף 4ב. ולא לכל צורך אחר. ובענייננו – מטרת הפטור היא לפטור את המבקש מתשלום עבור החניה כאשר הוא מחנה את רכבו לשם הגעה לבית המשפט, ובהנחה שהחניה היא הדרך הנגישה היחידה לבית המשפט, ולא לכל צורך אחר. על כן סביר שתהיה זיקה בין הפטור שינתן לבין אישור המקום הציבורי כי אכן החניה נדרשה לשם הגעה למקום הציבורי ולא לצורך אחר, שאינו מקנה פטור על פי חוק החניה.. על כן נראה לי כי הסדרת נושא החניה כפי שנעשתה על ידי הנהלת בתי המשפט בעקבות התובענה, עונה על דרישות חוק החניה ועל תכליותיו." [ת"צ (מרכז) 39947-11-11 אשכנזי נ' מרחבים ירוקים - גאון (2001) בע"מ, ניתן ביום 10.10.2012].
גישה דומה עולה מפסק דינה של כבו ד השופטת דפנה אבניאלי בת"צ (ת"א) 57426-05-12:
"כוונת המחוקק בסעיף 4ב הייתה להבטיח את נגישותם של אנשים בעלי תג נכה למקומות ציבוריים, דוגמת בתי משפט, תחנות משטרה, בתי חולים וכו'. על כן, קבע המחוקק כי מי שיישא בתשלום דמי החניה הוא אותו מפעיל או מחזיק של "מקום ציבורי", שהחניון מהווה גישה נגישה יחידה אליו. אין ספק כי המחוקק לא התכוון לקבוע כי כל חניון באשר הוא מהווה "מקום ציבורי", וכל קביעה אחרת תחטיא את כוונת המחוקק.
לסיכום: חניון הוא אכן "מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק שוויון זכויות, אולם נעלה מכל ספק, כי לא היה בכוונת המחוקק לקבוע פטור גורף מדמי חניה בכל חניון באשר הוא, ולחייב את המחזיק או המפעיל לשלם בעבור החנייה של אדם עם מוגבלות. לו הייתה כוונת המחוקק להורות כי בכל חניון יידרש המחזיק או המפעיל של החניון לשלם בעבור החניה של אדם עם מוגבלות, לבטח היה טורח לומר זאת בצורה מפורשת. [ת"צ (ת"א) 57426-05-12 זכאי נ' אחוזות החוף בע"מ , ניתן ביום 23.12.2015].
מהאמור לעיל לענייננו, החניון כשלעצמו לא הוכר בפסיקה כמקום ציבורי לעניין חוק חניית נכים, אלא נועד לשרת את ציבור החונים המגיעים למקומות ציבוריים שונים בסביבת החניון ובכלל זה חוף הים, בתי המלון מסעדות ועוד. התשלום עבור החניה לא נעשה לצורך נגישות לחניה עצמה, אלא לצורך נגישות למקומות הציבוריים באזור . לפיכך, ובכל הנוגע לחניון, אין לראות בו מקום ציבורי.
באשר למתחמים הציבוריים (הטיילת, הכיכר, בריכת גורדון) טוענת המשיבה, כי אף אחד מהם אינו מכיל "בית קולנוע, תאטרון, אולם מופעים, דיסקוטק, אצטדיון או כל מקום המשמש למופעים ולבידור, באופן קבוע או זמני; גלריה, מוזיאון, ספריה או כל מקום לתרבות ואמנות" לפיכך, מקומות אלו אינם מקומות ציבוריים כהגדרתם בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
טענת המשיבה לגבי המתחמים הציבוריים נדחית. הטיילת, הכיכר ובריכת גורדון מהוות כולן מקומות של התכנסות ואף נחשבות כולן ליעדים תיירותיים. על גבי הכיכר ניצב מתחם הקוליסאום המשמש כמועדון לילה. הכיכר היא רחבה ציבורית מוכרת שעליה מבנים שונים והיא מקשרת בין רצועת חוף הים לבין הכביש הראשי ומתחמי המלונות והמסעדות. טיילת תל אביב, מהווה מקום ציבורי, באשר היא רצועת חוף המשמשת לפעילויות פנאי ונופש הפתוחים לציבור הרחב. על גבי הטיילת, מסעדות פארקים ועוד. באשר לבריכת גורדון, אף על פי שהמבקש לא הפנה לפרט המדויק בתוספת הראשונה לחוק שוויון זכויות, הרי שלפי פרט 3 לתוספת, בריכת שחיה, מהווה מקום ציבורי. לפיכך, יש לראות במתחמים ציבוריים אלה מקומות ציבוריים כהגדרתם בחוק חניית נכים. מכאן, שהתנאי הראשון לתחולת הסעיף, מתקיים לגבי המתחמים הציבוריים.
האם המשיבה מפעילה או מחזיקה של המקום הציבורי
מעבר לנדרש ולנוכח הקביעה , שחניון אינו מהווה מקום ציבורי לצורך סעיף 4ב. לחוק חניית נכים, יצויין, שהחניון הוא בבעלות חלקית של המשיבה. המבקש טען , שהמשיבה נהנית מהתשלום לחניון ולפיכך יש לראות בה כמחזיקה בחניון. המשיבה בתגובתה לבקשת האישור טענה , שהיא חוכרת 72% מהמקרקעין בהם ממוקם החניון, אך אינה מפעילה או מחזיקה בחניון.
המבקש הציג קבלות תשלום חניה הנושאות את השם "אתרים", אולם, לא ניתן להסיק מכך, שהמשיבה מפעילה ומחזיקה את החניון. המבקש לא הציג מסמכים נוספים וראיות אובייקטיביות חיצונית לתמיכה בטענותיו . המבקש העיד מטעמו את גב' רחל וולנר (להלן – גב' וולנר), ששימשה כחברת מועצת העיר תל אביב, כדי לתמוך בטענה לפיה המשיבה מפעילה ומחזיקה בחניון:
"חברת אתרים, החניון, הוא סוברני לקבל החלטות לגבי הנחות והן הקצאת מקומות בחינם והיה לזה תקדים כאשר עמותת חברת גורדון פנתה למנכ"ל אתרים, אז איתמר שמעוני, וביקשה ממנו לתת למינויו הנחה משמעותי מעבר לחניה החופשית שיש להם במסגרת המנוי והוא עשה זאת. קל וחומר חניית נכים." (עמ' 15 לפרוטוקול).
אין די באמור כדי לקבוע שהמשיבה מפעילה או מחזיקה בחניון. נחזה ש גב' וולנר לא הציגה את הדברים מידיעה אישית לגבי אופן התנהלותה או פעילותה ותחומי אחריותה של המשיבה.
באשר לשטח הכיכר, מתצהיר עו"ד אייל סורוקה, מזכיר המשיבה, עולה , שהמשיבה היא הבעלים של מספר מחסנים בכיכר , שחלקם מושכרים לצדדים שלישיים, אך היא אינה מפעילה או מחזיקה בחלקים אחרים של הכיכר ואילו חלקים אחרים של שטח הכיכר שייתכן ומהווים מקום ציבורי נמצאים בבעלות עיריית תל אביב. בסיכומיו ציין המבקש, ש"די במקום ציבורי כדי לספק את דרישות הבקשה. המשיבה עצמה במסגרת תגובתה לבקשה המתוקנת לאישור הבקשה כתובענה ייצוגית, ולאחר הכחשות ומסך עשן, נאלצה להודות שהינה בעלת מחסנים בכיכר (שחלקם מושכרים לשיטתה לצדדים שלישיים). די בכך כדי לקבל את הבקשה מול המשיבה". נדמה, שלא די בהודאת המשיבה על בעלותה במחסנים. המחסנים שבכיכר אינם מקום ציבורי והימצאותם בכיכר אינה הופכת את המשיבה למחזיקה במקום ציבורי. בנוסף, העובדה שהמשיבה היא בעלת חלק מהשטח המשותף אינו מצביע על היותה מפעילה של המקומות הציבוריים השונים המצויים בשטח הכיכר. המבנים או השטחים הציבוריים כאמור בהגדרתם בחוק הם שמקימים את אחריותה ולא הבעלות במקרקעין בו הם מצויים. המבקש לא שיכנע שיש לראות במשיבה כמפעילה או מחזיקה בכיכר.
לגבי שטח הטיילת, גם בעניין זה העיד המבקש את גב' וולנר כדי להוכיח, שהמשיבה שולטת ו מפעילה את הטיילת. גב' וולנר הצהירה, שביום 29.9.2013 כאשר טיילה באזור הטיילת והמרינה, נחסמה דרך הגישה בטיילת בשל אירוע פרטי שהתקיים במקום. מבירור שערכה מול עיריית תל אביב התברר לה, שהמשיבה היא האחראית לסגירת המתחם. בתצהיר מטעם המשיבה ובמסגרת החקירות הנגדיות הובהר, כי האירוע התקיים בשטח המרינה ולא בטיילת. מתחם המרינה אינו חלק מהמתחמים הציבוריים נשוא התובענה דנן ולכן, אין צורך להידרש לכך. מעבר לעדותה של גב' וולנר, המבקש לא השכיל להוכיח שהמשיבה מפעילה או מחזיקה בשטח הטיילת. תחת זאת, המשיבה הגישה כראיה מכתב מטעם היועץ המשפטי של עיריית תל אביב ממנו עולה, שהעירייה מחזיקה כנאמן של הציבור באזור הטיילת הצמודה לכיכר (נספח 1 לבקשת הסילוק).
כך הוא הדין גם לגבי בריכת גורדון, אשר לגביה טענה המשיבה ואושר בעדותה של גב' וולנר מטעם המבקש (עמ' 14 לפרוטוקול), שחברת מוסדות חינוך תרבות ושיקום שכונות היא המפעילה והמחזיקה של בריכת גורדון.
להשלמת התמונה יצויין, שבתובענה שהוגשה לבית משפט השלום במסגרת ת"צ 31704-02-12, אף היא ביחס לחניון כיכר אתרים, התייחס בית המשפט לעניין זהות המפעיל והמחזיק של שטחים אלו: "המשיבה 1 הינה עיריית תל אביב יפו ומי שמחזיקה ומפעילה את בריכת גורדון, המרינה, הטיילת, חופי הים, וכן את כיכר אתרים הממוקם בסמיכות והחניון המצוי בו המשמש את הבאים למתחמי הפנאי הסמוכים..." (ת"צ 31704-02-12 חשן נ' עיריית תל אביב, ניתן ביום 30.6.2015, כבוד השופטת שרון גלר).
סעיף 4ב. לחוק חניית נכים קובע תנאים מצטברים. החלופות האפשריות לגבי המקומות הציבוריים שהועלו על ידי מבקש ואשר לגביהם מתבקש להטיל חובת תשלום דמי חניה על המשיבה, אינן מקיימות את התנאים האמורים. לגבי החניון, אף אם נקבל (בקושי רב) את טענת המבקש לפיה המשיבה מפעילה את החניון, הרי שהחניון אינו מקום ציבורי. באשר לכיכר, אף אם המשיבה היא בעלת מחסנים המצויים בכיכר (ומבלי צורך לדון בשאלה אם היא מפעילה ומתחזקת אותם), המחסנים אינם מקום ציבורי. מכאן, הן לגבי החניון והן לגבי הכיכר, התנאי בדבר קיומו של מקום ציבורי לא מתקיים. לגבי הטיילת ובריכת גורדון, אמנם מדובר במקומות ציבוריים, אך לא הוכח שהמשיבה מפעילה ומחזיקה בהם. משכך, התנאי השני לגבי אלו אינו מתקיים.
די בכך שאלו אינם מתקיימים ואין צורך להידרש לתנאי השלישי של חלופת נגישות למקום הציבורי. בשל חשיבות העניין אתייחס גם לתנאי זה.
האם החניון הוא הגישה הנגישה היחידה למתחמים הציבוריים
החובה לשאת בתשלום עבור חניה של אדם בעל מוגבלות חלה על ה"מקום הציבורי" קיימת כאשר הגישה הנגישה היחידה אליו היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום. בתמיכה לטענותיו לעניין היעדר נגישות של חניות אחרות הגיש המבקש חוות דעת שנערכה ע"י ד"ר תומר גודוביץ (להלן – ד"ר גודוביץ), מומחה בתחום התחבורה, החניה והנגישות, ובעל ניסיון מקצועי עשיר בתחום של תכנון ערים ולימודי סביבה, בעל ידע בנושא נגישות לאנשים עם מוגבלות. המשיבה הגישה אף היא חוות דעת שנערכה על ידי מר עמוס אבינר (להלן – מר אבינר). נוכח העובדה, שיתר התנאים להחלת חוק חניית נכים אינם מתקיימים, יצויין בקצרה , כי מבין שתי חוות הדעת עדיפה זו של ד"ר גודוביץ, שהציג חוות דעת מעמיקה ותשובות ענייניות בחקירתו הנגדית.
המסקנה העיקרית העולה מחוות דעתו של מר גודוביץ היא, שאפשרויות החניה האחרות באזור , בין אם במקומות חניה ציבוריים לנכים או ברחוב מצומצמות, הגישה מהן לכיכר אתרים רחוקה, אינה נוחה, עמוסה במכשולים ובכללותם אינם נגישים לציבור עם מוגבלות. בהתייחס למקומות שהוצגו על ידי מר אבינור כמקומות נגישים ובכלל זה אזורים כגון אזור בריכת גורדון, אזור המרינה, אזור מלון קרלטון, אזור אגף התברואה ואזור תחנת הדלק, עולה מחוות דעתו של גודוביץ שמקומות חניה אלו נמצאו בפועל כלא זמינים, לא נגישים ולא מונגשים.
מכאן, שאין לשלול על פניו התקיימות תנאי זה, אך נוכח הטעמים שפורטו לעיל ויפורטו להלן באשר לאי התאמת התובענה להתברר כייצוגית, אין בכך כדי להועיל למבקש.
האם המבקש עומד בתנאים הקבועים בהוראות סעיפים 4(א)(1) ו-8 לחוק תובענות ייצוגיות
סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי רשאי להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית "אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה".
לטענת המשיבה, למבקש אין עילת תביעה אישית, שכן לא מתקיימים התנאים להחלת סעיף 4ב. לחוק חניית נכים. עוד טוענת המשיבה, שאין לו עילת תובענה ייצוגית כיוון שלא קיימת קבוצה הומוגנית אשר לגביה מתעוררות שאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה.
יש טעם בטענת המשיבה. אף אם למבקש עצמו קיימת עילת תביעה אישית נגד המשיבה, הרי שאפשרות זו לא קיימת בהכרח לגבי כלל הקבוצה. אמנם , הסוגיה המשפטית שמעוררת הבקשה משותפת לכלל חברי הקבוצה, אולם אין מדובר בשאלות של עובדה הנוגעות לכלל חברי הקבוצה. סעיף 4ב. לחוק חניית נכים קושר בין החניה לבין המקום הציבורי וקובע , שחובת התשלום חלה על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי אליו ביקש אדם בעל מוגבלות להגיע. בנסיבות העניין קיים קושי רב להבחין בין חברי הקבוצה אשר הגיעו למקומות ציבוריים שונים במתחם הכיכר ולפיכך, החבות בתשלום לגביהם חלה על מפעילים או מחזיקים שונים. מדובר בנסיבות הטעונות בירור עובדתי באשר לנסיבות בהן ביקשו לחנות את רכבם בחניון הכיכר ותשלום דמי החניה ביחס לכל אחד מהם.
התנאים לאישור תובענה כייצוגית המנויים בחוק תובענות ייצוגיות הם תנאים מצטברים. די בכך שאחד מהם אינו מתקיים כדי לדחות בקשה לאישור תובענה כייצוגית. כאשר בירורה של התובענה דורש בירור עובדתי ומשפטי נפרד לגבי כל אחד מחברי הקבוצה, אין מקום לאשרה (בש"א 2448/07 רדיד נ' מועצה מקומית פרדס חנה, ניתן ביום 5.6.2008; ת"מ (חי') 49876-07-13 נדאף נ' עיריית עכו, ניתן ביום 14.9.2014).
לפיכך יש לבחון, האם ה אתרים עליהם הצביע המבקש מהווים מקום ציבורי אשר לגביו המשיבה היא המפעיל או המחזיק, ואשר לגביו קיימת קבוצה מגובשת. החניון משמש למקומות ציבוריים רבים המצויים בקרבת מקום ויש להוכיח, שהם מצויים בחזקתה או בהפעלתה.
עילות התביעה הנוספות
עילות התביעה הנוספות הן נגזרת של חוק הנכים. משלא עמד המבקש בנטל המוטל עליו להוכיח את חובת המשיבה כאמור, נשמטת הקרקע תחת העילות האחרות לעניין רשלנות והפרת חובה חקוקה. המבקש גם לא השכיל לבסס עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט.
סוף דבר
מצוקת החנייה בתל אביב ידועה לכל ופוגעת ברווחת התושבים ובכלל זה גם בבעלי מוגבלות. אף על פי כן, לא ניתן להיעתר לבקשת האישור. המבקש לא עמד בנטל להוכחת התנאים המצטברים של סעיף 4ב. לחוק חניית נכים. בנוסף, בקשת האישור אינה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות.

יצוין, שלאחר הגשת הסיכומים הוגשה הודעה מטעם המבקש לפיה, החניון כיום מאפשר פטור מתשלום לנכים. המבקש ביקש לראות בכך משום הודאת בעל דין של המשיבה. בתגובה להודעת המבקש חזרה המשיבה על הטענה , שאינה מפעילה את החניון וציינה, כי כל שינוי מדיניות בחניון, ככל שנעשה, נעשה על דעתה של חברת אי.פי.אי, ולמשיבה אין כל חלק בהחלטה להעניק פטור מתשלום לנכי ם.
בית המשפט מברך על ההחלטה לפטור בעלי מוגבלות מתשלום עבור חניה בחניון אתרים. המדיניות החדשה בה נוהג חניון כיכר אתרים תאפשר נגישות ורווחה לבעלי מוגבלות.
לאחר סוף דבר
בקשת האישור נדחית.
בנסיבות העניין וחשיבותו, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏28 ספטמבר, 2016, ‏כ"ה אלול, תשע"ו, בהעדר הצדדים.