הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 17378-08-15

מספר בקשה:66
לפני
כב' השופט חאלד כבוב, סגן נשיא

מבקש

מריוס כץ
ע"י ב"כ עו"ד: עוה"ד רם גורודיסקי ואח'
וכן ע"י ב"כ עו"ד : עוה"ד יאקי אלגרנטי
מרח' יהודה הלוי 25, תל אביב
טל': 03-XXXX222; פקס: 03-XXXX660

נגד

משיבות

קרביץ בע"מ
קרביץ ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד: עוה"ד ארנון לנדה
מרח' מונטיפיורי 41, תל אביב
טל: 03-XXXX551; פקס: 03-XXXX495

החלטה
לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה מכח סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן, על פי הקשרו – חוק תובענות ייצוגיות, הבקשה, ו-הסדר הפשרה) בין התובע הייצוגי, מריוס כץ (להלן – התובע הייצוגי או המבקש), לבין קרביץ ישראל בע"מ (להלן – קרביץ ישראל); שבצידה בקשה לתיקון בקשת האישור בהליך שבכותרת כך שהמשיבה 7, קרביץ בע"מ (להלן - המשיבה), תמחק ותוחלף בקרביץ ישראל (להלן –בקשת התיקון).
ביום 09.08.2015 הוגשה לבית משפט זה (כב' השופט כהן) בקשה לאישור תובענה כייצוגית, מטעם מספר מבקשים וכנגד מספר משיבות (להלן – בקשת האישור). עניינה של בקשת האישור בכל הנוגע למשיבה, היא בטענת המבקש, כי המשיבה הפרה את הוראותיו של סעיף 18א(א1) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הצרכן) וכן את הוראות תקנות הגנת הצרכן (מדבקת אחריות), תשע"ב-2012 (להלן – תקנות מדבקת אחריות), כאשר סיפקה או מכרה טובין מבלי למסור לצרכן מדבקת אחריות או תעודת אחריות כשפרטיהן מלאים במעמד המכירה או במעמד האספקה. בעשותה כן, כך נטען, המשיבה גרמה לתובע ולחברי הקבוצה נזקים שונים, כמפורט בבקשת האישור.
ביום 18.01.2016 המשיבה הגישה את תשובתה לבקשת האישור, ובמסגרתה טענה, בין היתר, כי לקוחות רבים אינם מעוניינים כי אריזת המוצר שרכשו תפתח עבורם במעמד רכישת המוצר בחנות (למשל מתוך רצון להותיר בידיהם אפשרות להחזיר את המוצר לחנות ככל שיראו בכך צורך); כי המשיבה מצרפת למוצרי האלקטרוניקה בנוסף לתעודת האחריות, "טופס מכירת מוצר אלקטרוני ללקוח" (להלן – הטופס) שמכיל את כלל הפרטים הכלולים בתעודת האחריות, בהתאם לתקנה 14 לתקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), תשס"ו-2006, כך שהטופס ממלא הלכה למעשה את מקומה של תעודת האחריות שמאפשרת לצרכן לדעת את מועד תום תקופת האחריות, ולקבל אחריות ושירות למוצר הנרכש; כי ממילא לא קיימת עילה תביעה אישית למבקש שהמוצר שרכש אף לא התקלקל ולכן לא היה אף כל ניסיון מצידו שנכשל להפעיל את האחריות ועל כן לא נגרם לו כל נזק.
ביום 07.06.2020, עקב הודעת כב' השופט רחמים כהן על פרישתו הקרבה, הועבר התיק לידון לפניי.
ביום 04.08.2020 התקיים דיון מקדמי לפניי, במסגרתו עדכנו ב"כ המבקשים (המייצגים את כלל המבקשים בהליך העיקרי) על אודות מו"מ המתנהל מול המשיבה, והתבקש על ידי הצדדים פרק זמן של 30 ימים למיצוי הליכים אלה. בהמשך, הוגשו מספר הודעות עדכון ובקשות ארכה בנדון, וביום 14.03.2021 הוגשה לבית המשפט בקשה לאישור הסדר הפשרה שגובש בין הצדדים – היא הבקשה שלפניי.
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 30.3.2017 ניתן על ידי כב' השופטת שושנה אלמגור פסק דין המקבל את הבקשה לאישור הסדר פשרה שהוגשה בהליך דנן בנוגע לעניינם של המבקש 5 והמשיבה 6; וביום 12.08.2021 ניתן פסק דין על ידי מותב זה, המקבל את הבקשה לאישור הסדר פשרה שהוגשה בהליך דנן בנוגע לעניינם של המבקשים 3-1, ו-6, והמשיבות 4-1, ו-8. מכאן, שהמשיבות היחידות שלא ניתן פסק דין בעניינן בהליך דנן הן המשיבה, וכן המשיבה 5 בהליך העיקרי (חשמל נטו בע"מ).
על פי הנטען בבקשה, הסדר הפשרה גובש לאחר הליך גישור ארוך ממושך שהתקיים בין הצדדים, בהמשך להמלצת בית המשפט מיום 26.03.2017, בסיועם של המגשרים עו"ד שלמה כהן ועו"ד אדוה פרי-פז (להלן – המגשרים), בסופו הגיעו הצדדים להסדר פיצוי הדומה להסדרי פיצוי בתיקים דומים שאושרו בעניין ת"צ (מרכז) 38292-01-15 דרורי נ' אלקטרו חנן בע"מ ובעניין ת"צ (מרכז) 2404-10-14 דדו נ' ברימאג דיגיטל אייג' בע"מ (להלן, בהתאמה – עניין דרורי ועניין דדו ), והכל כמפורט בהסדר הפשרה.
עוד יצוין, כאמור, כי במסגרת הסדר הפשרה מבוקש, בין היתר, להורות על מחיקתה של המשיבה מבקשת האישור והחלפתה בחברת קרביץ ישראל, אשר היא שמפעילה את רשת חנויות קרביץ בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור (וגם היום).
לשם כך, ובהתאם להוראות סעיף 18(ז)(1) סיפא לחוק תובענות ייצוגיות עותרים הצדדים במשותף לכך שאילו יאושר הסדר הפשרה אזי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו בין היתר על פי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ויורה על תיקון בקשת האישור בהתאם.
ביום 14.03.2021 לאחר עיון בהסדר הפשרה, מצאתי כי אין מקום לדחותו על הסף והוריתי על פרסומו, כמפורט בהחלטתי מיום זה.
ביום 10.05.2021 הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה הגורמים המקצועיים במדינה לא מצאו מקום להביע עמדה ביחס לבקשה לאישור הסדר פשרה, לחיוב או לשלילה; וכן עדכנה המשיבה כי ביצעה את הפרסומים הנדרשים בהתאים להחלטתי מיום 14.03.2021.
כעת, פניי להכרעה בבקשות.
דיון והכרעה
בקשת התיקון
אשר לבקשת הצדדים כי בית המשפט יורה על תיקון התובענה הייצוגית כך שבמסגרת ההסדר תימחק המשיבה מבקשת האישור ותוחלף בחברת קרביץ ישראל בע"מ, אשר היא שמפעילה את רשת חנויות קרביץ בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור (וגם היום) – מצאתי לקבל בקשה זו.
סעיף 18(ז)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלקמן:
"(ז) הסדר פשרה לא יכלול – (1) עילות תביעה, בעלי דין או חברי קבוצה, אשר לא נכללו בבקשה לאישור או בהחלטה על אישור התובענה הייצוגית; ואולם אין בכך כדי לגרוע מזכותו של בעל דין לבקש מבית המשפט רשות לתקן את הבקשה לאישור או את התובענה הייצוגית, לפי כל דין"
מכאן, שהחוק קובע כי לא ניתן יהיה לתקן את בקשת האישור על ידי הוספת בעלי דין במסגרת הסדר הפשרה; אך כי בפני הצדדים פתוחה הדרך להגיש בקשה לתיקון בקשת האישור.
בענייננו, רצוי היה שהצדדים יגישו את בקשת תיקון באופן נפרד מהבקשה לאישור הסדר הפשרה, וייתכן כי בנסיבות אחרות כך הייתי מורה לצדדים לפעול, ככל שהיו עומדים על בקשת התיקון.
עם זאת, סבורני כי בנסיבות המקרה בהן בקשת התיקון אינה מבקשת הלכה למעשה את צירופו של בעל דין חדש שלא הייתה ידו בהליך עד כה, אלא את החלפת המשיבה בחברה אחרת מאותה הקבוצה – ובהסכמת שני הצדדים, כך שמדובר בתיקון שהוא "טכני" במהותו; וכן בשים לב לכך שענייננו בהסדר פשרה שהוגש לאחר הליך גישור ארוך וממושך, בהמלצת בית המשפט; והן משיקולי יעילות דיונית ומניעת השחתת זמן שיפוטי יקר, כמו גם השתת עלויות נוספת של הצדדים – יש מקום לאשר את בקשת התיקון.
הבקשה לאישור הסדר פשרה
עיקרי הסדר הפשרה
ראשית, יצוין כי על אף שהסדר הפשרה המוצע מפנה במספר הזדמנויות להגדרת הקבוצה – הגדרה כאמור אינה מופיעה בנוסח ההסדר שהוגש לבית המשפט. על פי נוסח מודעות הפרסומים שצורפו להסדר הפשרה, ניתן להסיק כי כוונתם של הצדדים הייתה כי הגדרת הקבוצה תהיה כדלהלן: "כל מי שרכש או קיבל במתנה 'טובין' (כהגדרתם בתקנות האחריות), שתעודת אחריות ו/או מדבקת אחריות לא נמסרה להם עם פרטים מלאים, אותם מכרה קרביץ ישראל בתקופה של 7 השנים שקדמו להגשת התובענה ולעניין מדבקת האחריות מיום 01.06.2021 ועד למועד פרסום ההודעה הראשונה לציבור " (להלן, לפי הקשר – הקבוצה ו- חברי הקבוצה).
בהתאם לכך, הכרעתי בהסדר הפשרה תינתן ביחס לקבוצה כפי שהוגדרה לעיל (וככל שלא הייתה זו כוונת הצדדים, יודיעו על כך לבית המשפט במסגרת הזמנים שתוקצב להלן להגשת עמדתם).
בהתאם להסכמות הצדדים בהסדר הפשרה המוצע, חברי הקבוצה יוותרו באופן סופי ומוחלט על טענותיהם כלפי קרביץ ישראל לפי בקשת האישור, ובתמורה לכך קרביץ ישראל תפצה את חברי הקבוצה בדרך של הארכת תקופת האחריות של מוצרים נבחרים אשר פורטו ברשימה המצורפת לבקשה כנספח 3, שיובאו על ידי יבואנים המפורטים גם הם בנספח 3 לבקשה, ואשר שווים הוא מעל 150 ש"ח (להלן, לפי הקשר – המוצרים הזכאים ו-ההטבה)
כך, כל מי שירכוש מקרביץ ישראל מוצר זכאי החל מהמועד הקובע (30 יום ממועד אישור הסדר הפשרה על ידי בית המשפט) ועד למיצוי ההטבה, יזכה בתקופת אחריות מוארכת בגין המוצר שרכש, כמפורט. זו, תצוין במדבקת קרביץ ישראל כהגדרתה להן, בנוסף לכל פרט הדרוש על פי דין. כמו כן, ככל שהלקוח יחפוץ בכך, תמלא קרביץ ישראל גם את מדבקת האחריות ותעודת האחריות אשר באריזת המוצר.
לצורך מימוש ההטבה לא יהיה צורך בהצגת תעודת אחריות או חשבונית רכישה – אלא רק בהצגת המוצר יחד עם מדבקת קרביץ ישראל.
מאחר שקרביץ ישראל אינה מסוגלת לאתר את כל הלקוחות שרכשו אצלה מוצרים חשמליים או אלקטרוניים במהלך שבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור, והיות שעל פי הסדר הפשרה הנזק שנגרם לכל הלקוחות אינו זהה – מוצע כי ההטבה תוענק ללקוחות קרביץ ישראל אשר ירכשו ממנה מוצרים זכאים החל מהמועד הקובע ועד למכירת 24,000 מוצרים זכאים, ולחלופין לפרק זמן של חצי שנה מהמועד הקובע (להלן – תקופה ההטבה).
עוד צוין בהסדר הפשרה, כי שווי ההטבה שתעניק קרביץ ישראל לקבוצה הוערך על סך של 600,000 ש"ח (כאשר שווי ההטבה לכל מוצר הוערך ב-25 ש"ח).
נוסף על ההטבה, מתחייבת קרביץ ישראל להציב שילוט (שתוכנו מפורט בהסדר הפשרה) בכל חנויות קרביץ ישראל, ובדף הבית בחנות המקוונת של קרביץ ישראל, ובו יידוע הלקוחות על אפשרותם לגשת לקופה על מנת למלא את מועד סיום תקופת האחריות, ועל כך שדי בהצגת מדבקת אחריות בלבד לצורך קבלת שירות; לחלופין, תמסור קרביץ ישראל לידי הצרכן מדבקה המכילה פרטים בהתאם להוראות הדין (להלן – מדבקת קרביץ ישראל) – ולמעט באותם המקרים בהם הדין לא מחייב אותה לעשות זאת.
עוד הוסכם, כי קרביץ ישראל תהיה אחראית כלפי הצרכן, כי היבואנים אכן יעניקו שירות במסגרת האחריות למוצרים הזכאים (בתנאי האחריות המקורית) בכפוף להצגת מדבקת קרביץ ישראל; וכן כי קרביץ ישראל תרענן ותתדרך את עובדיה בהתאם להסכמות הצדדים.
עוד הוסכם, כי לא יאוחר מ-21 יום מתום תקופת ההטבה, תגיש קרביץ ישראל דו"ח ביצוע מאומת בתצהיר של אחד ממנהליה – בו יצוין כי נמכרו אצלה 24,000 מוצרים זכאים החל מהמועד הקובע.
המלצת הצדדים לעניין גמול ושכר טרחה היא תשלום סך של 90,000 ש"ח בתוספת מע"מ לב"כ- התובע כשכר טרחה; וסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כגמול מיוחד לתובע – כאשר התשלום ייעשה בתוך 14 יום מהמועד הקובע.
לצד זאת, מבקשים הצדדים כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 19(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, ולא ימנה בודק להסדר הפשרה בנסיבות העניין. לטענת הצדדים, בנסיבות העניין קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, ובהם פשטותו של ההסדר המוצע והשגת התכלית העיקרית של בקשת האישור במסגרת הסדר הפשרה.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית – אישור הסדר פשרה
סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי הסדר פשרה בהליך ייצוגי מחייב את אישורו של בית המשפט, כדלהלן:
"18(א) לא ייעשה הסכם ליישוב הסכסוך שבענינו הוגשה בקשה לאישור או שבענינו אושרה תובענה ייצוגית (בחוק זה – הסדר פשרה), אלא באישור בית המשפט."
הדרישה לאישור הסדר פשרה באמצעות מנגנון ייחודי להליך תובענה ייצוגית, נובעת מהחשש מפני בעיית הנציג המובנית בהליך הסדר הפשרה במסגרת תובענה ייצוגית.
בעיה זו נובעת בעיקרה מכך שבשונה מהליך אזרחי-אדברסרי, בהליך הייצוגי אין בנמצא צד להסכם אשר לו אינטרס לקדם את טובת הקבוצה. כך, האינטרס של התובע המייצג הוא להעצים את גמולו; האינטרס של בא כוחו הוא להעצים את שכר טרחתו; והאינטרס של קרביץ ישראל הוא לצמצם את הוצאותיה במסגרת ההליך [ראו לדוגמה: ת"צ (ת"א) 32754-11-18 תיסר נ' סונול ישראל בע"מ, פס' 10 (14.1.2020) (להלן – עניין תיסר ); בר"מ 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר, פס' 13 (22.11.2012) (להלן – עניין אינסלר)].
לכן, נקבע המנגנון בסעיפים 18 ו-19 לחוק, אשר מחייב את בית המשפט להימנע מאישור ההסדר ללא בחינתו באופן מעמיק ויסודי וזאת, עד שיגיע למסקנה כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה [ראו: סעיף 19(א) לחוק; רע"א 3832/17 לוין נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פס' 12 (04.07.2017) (להלן – עניין לוין)].
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) חיות:
"על מנת להתמודד עם חשש זה [החשש מפני בעיית הנציג שתוארה לעיל – ח.כ.] קבע המחוקק את ההסדר שבסעיפים 18 ו-19 ל חוק תובענות ייצוגיות, אשר תכליתו 'למנוע קנוניה בין התובע המייצג את הקבוצה לבין הנתבע [...] על חשבון חברי הקבוצה בהליך הייצוגי' (עניין שבו), ולפיו האפשרות לסיים בפשרה את ההליכים בתובענה ייצוגית או בבקשה לאישורה מותנית בקבלת אישורו של בית המשפט, הנדרש טרם מתן האישור לבחון את הסכם הפשרה שגיבשו הצדדים ולהשתכנע כי הוא 'ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה' (סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות)". [רע"א 1644/15 אייל גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ , פס' 9 (27.05.2015)]
מכיוון שבמקרה דנן הוגש הסדר הפשרה בטרם אושרה בקשת האישור, כחלק ממבחן זה יש גם להידרש לשאלה האם בקשת האישור עומדת לכאורה בדרישות סעיפים 3, 4 וְ-8(א) לחוק, וזאת בהתאם להוראת סעיף 19(א) לחוק.
כמו כן, כחלק ממנגנון הבדיקה קובע סעיף 19(ב) לחוק כי "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך [...] אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לכך, כחלק מבחינת הבקשה יש למנות בודק, אלא אם בנסיבות המקרה מתקיימים טעמים מיוחדים אשר מייתרים צורך זה.
מעבר לכל האמור לעיל, הטיל המחוקק על בית המשפט חובת הנמקה מוגברת בבואו להכריע בבקשה לאישור הסדר פשרה, ובעשותו כן קבע את השיקולים שעליו לשקול, ובהם: הפער בין ההסדר המוצע לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו היה מתברר ההליך עד תום; ההתנגדויות שהוגשו וההכרעה בהן; השלב בו נמצא בהליך; חוות דעתו של הבודק; והעילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין [סעיף 19(ג) לחוק; עניין לוין , פס' 6].
מן הכלל אל הפרט
בענייננו הסדר הפשרה קובע כי חברי הקבוצה כהגדרתה לעיל יוותרו באופן סופי ומוחלט על כל טענותיהם כלפי קרביץ ישראל במסגרת בקשת האישור, בתמורה לפיצוי בדרך של מתן הטבה וכן הסדרת מתן מדבקת אחריות על ידי קרביץ ישראל, בהתאם למפורט לעיל.
לצורך בחינת הסדר הפשרה אדרש לשאלה האם הסדר הפשרה הוא ראוי ומשרת את טובת כלל חברי הקבוצה. הדיון באמור ייעשה בשים לב ובהתייחס לכך שלא הוגשו התנגדויות לבקשה, ובשים לב לכך שגם היועץ המשפטי לממשלה לא מצא לנכון להתנגד לבקשה לאישור הסדר הפשרה.
לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה, מצאתי שהסדר הפשרה הוא סביר, הוגן וראוי בהתחשב בנסיבות העניין, וכן כי סיום ההליך בדרך של פשרה תהיה יעילה והוגנת – אך זאת בכפוף לקבלת מספר שינויים בהסדר הפשרה אותם אפרט להלן.
בבחינת טענות הצדדים והגדרת הקבוצה מצאתי, כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, כאשר סלע המחלוקת בין הצדדים הוא יישומם ופרשנותם של סעיף 18(א)(א1) לחוק הגנת הצרכן ותקנה 2(א) לתקנות מדבקת אחריות, בנסיבות המקרה מושא הליך זה.
בהתאם לכך, לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה, מצאתי כי לפחות לכאורה, מתקיימות דרישות סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, וכן מתקיימים התנאים המנויים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) לחוק זה.
בבחינת טענות הצדדים, מצאתי כי אכן קיימים סיכונים וסיכויים שונים לצדדים, וקיימת אי ודאות אשר לאופן שבו היה מסתיים ההליך לו נוהל עד תום, וזאת עקב הקשיים השונים המצויים בטענות הצדדים. אציין, כי איזון טענות הצדדים נעשה רק ברמה לכאורית ותוך התחשבות בכך שבית המשפט טרם נדרש להכריע בבקשת האישור.
כך למשל, לפחות ברמה הלכאורית, אין מחלוקת עובדתית כי קרביץ ישראל סיפקה מוצרים מבלי שמילאה את כלל הפרטים הדרושים על מדבקת האחריות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן המשוכות הניצבות גם בפני המבקש להוכחת תביעתו, שכן הוא יהיה בהוכחת קיומה של עילת תביעה אישית, מקום בו על פניו וכפי שעולה מכתבי הטענות של המבקש ושל קרביץ ישראל בהליך, המוצר בידיו של המבקש אף לא התקלקל ולא קם צורך להפעיל את תעודת האחריות בעניינו. בהתאם לכך, גם הוכחת נזק למבקש, בפרט נזק שנגרם כתוצאה מ"עוגמת נפש" – אינה צפויה להיות פשוטה כלל וכלל.
לצד זאת, הבאתי בחשבון כי לצד ההטבה המוצעת בהסדר הפשרה, הסדר הפשרה מסדיר את התנהלות קרביץ ישראל מול לקוחותיה בקשר עם הוראות הדין הרלוונטיות לעניין מדבקת האחריות ותעודת האחריות, לרבות יידוע הלקוחות בקשר עמן.
בהקשר זה מובהר, כי הפרשנות המתחייבת של הסכמות הצדדים בהסדר הפשרה המוצע היא כי אלו לא תעמודנה כנגד הוראות הדין המוזכרות בבקשת האישור.
עוד מצאתי, כי יש לקבל את טענת הצדדים בדבר הקושי הכרוך באיתור כלל לקוחות קרביץ ישראל הנכללים בקבוצה, ומשכך מקובלת עלי הסכמת הצדדים להרחיב את מתן הפיצוי לכלל לקוחות קרביץ ישראל, ולפיצוי בדרך של מתן הטבה. זאת, על אף הקשיים הטמונים בהסדרים שאינם מציעים סעד כספי ישיר לקבוצה - כאשר פעמים רבות ההטבות לא תמומשנה על ידי כלל חברי הקבוצה, וכן כאשר מימושן מותנה לעיתים בהוצאת סכומי כסף נוספים על ידי חברי הקבוצה (לדוגמה בהטבות מסוג מתן הנחה).
אכן, דרך המלך לקביעת מנגנון פיצוי היא מתן סעד כספי לכלל חברי הקבוצה. אולם, המציאות מלמדת כי קיימים מקרים בהם נסיבות המקרה אינן מאפשרות לעשות כן. כך למשל, הם מקרים בהם אין יכולת מעשית לאתר את חברי הקבוצה, או כאשר הדבר אפשרי אך כרוך בעלויות גבוהות מידי, אשר כתוצאה מכך, יצטמצם פיצוי חברי הקבוצה לסכום זעום בלבד. באותם מקרים, בהתאם להוראות החוק, רשאי בית המשפט להורות על כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה או לטובת הציבור – והכל על מנת להגשים את תכלית פיצוי חברי הקבוצה [ראו  גם ת"צ (מחוזי ת"א) 24675-10-13  הררי נ' צבאן בכור - תכשיטים בע"מ, פס' 42 (30.08.2020) (להלן – עניין צבאן); ת"צ (מחוזי ת"א) 16623-04-12 לוי נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פס' 56 (12.06.2020); ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח ראבי ז"ל,  פס' 46 (04.12.2011); ת"צ (מחוזי חי') 10425-03-16 דהאן נ' אדיר ר.י. סחר בע"מ  (05.02.2017)].
כמו כן, כאמור, בעת בחינת הסדר הפשרה על בית המשפט לתת את דעתו גם לפער, ככל שזה מתקיים, בין הפיצוי המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו התובענה הייתה מוכרעת לטובתם [ראו: סעיף 19(ג)(2)(א) לחוק תובענות ייצוגיות].
אומנם, במקרה דנן אכן קיים פער שכזה בין הסדר הפשרה לבין הסכום המפורט בבקשת האישור, אולם אינני סבור שיש בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי. כך, הערכת הנזק במסגרת בקשת האישור נעשתה על דרך האומדנה בלבד ולא בהיסתמך על נתונים המדויקים. נוסף על כך, שווי ההטבה בהסדר הפשרה הוערך על ידי הצדדים במהלך הליך הגישור, ויש להניח שזאת על בסיס נתונים מדויקים שהיו בידי קרביץ ישראל - וגם זאת הובא במכלול השיקולים שהונחו לפניי [ראו לדוגמה: ת"צ (מחוזי ת"א) 56635-11-18 רוטמנש נ' מ.ו.ד.ל סחר בע"מ , פס' 41 (16.07.2020)].
מעבר לכך, אין להתעלם מכך שלמבקשים בהליך ייצוגי יש אינטרס להעריך ביתר את סכום הנזק לחברי הקבוצה, ולכן יש להתחשב גם בכך בעת בחינת הפער הנראה בין סכום הנזק המוערך לבין סכום הפיצוי בהסדר הפשרה [ת"א (ת"א) 64087-01-17 שמן משאבי נפט וגז בע"מ נ' חלפון, פס' 65 (13.1.2020); ת"צ (ת"א) 29520-03-13 לייטקום (ישראל) בע"מ נ' חבס, פס' 63 (19.3.2017)].
מכל אלו מצאתי כי אין מקום בענייננו ליתן לפער זה משקל משמעותי במכלול נסיבות המקרה, ובוודאי שאין בו כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי.
עם זאת, כאמור, לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה, מצאתי כי על מנת שניתן יהיה לאשרו באופן שיתאם את אמות המידה שנקבעו בחוק – יש לבצע מספר שינויים.
שינויים נדרשים בהסדר הפשרה
בהתאם לסעיף 19(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, בית המשפט רשאי להציב תנאים בהסדר הפשרה, הנדרשים בראייתו לשם הגנה על עניינם של חברי הקבוצה, ובלשון הסעיף:
"מצא בית המשפט כי יש צורך לקבוע בהסדר הפשרה תנאים מסוימים, אשר נראים לו דרושים לשם הגנה על ענינם של חברי הקבוצה שעליה חל ההסדר, לשם הבטחת אכיפת הדין או לשם פיקוח על ביצוע ההסדר, לרבות תנאים והוראות לפי סעיף 20(א) עד (ג) או תנאי בדבר יציאה מן ההסדר, יודיע לצדדים להסדר הפשרה כי מתן אישורו להסדר הפשרה מותנה בהסכמתם לאותם תנאים".
מכאן, שלבית המשפט סמכות מפורשת להתנות את אישור הסדר הפשרה בכל תנאי שיראה לו לנכון על מנת להגן על עניינם של חברי הקבוצה. כפי שיפורט בהמשך, בידי הצדדים עומדת האפשרות שלא להסכים לתנאי זה – אך המשמעות של כך במקרה דנן תהיה דחיית מתווה הפשרה שהוצע על ידם בשלב זה.
בהקשר זה, קיימת לבית המשפט אפשרות להשתמש בכלי הקיים בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות שעיינו העברת כספים לקרן שהוקמה מכוח סעיף 27 לחוק תובענות ייצוגיות (להלן – קרן תובענות ייצוגיות), במסגרת אישור הסדר פשרה על ידי בית המשפט. וכך דברי בית המשפט העליון העניין זה:
"העובדה שהצדדים לא הסכימו להמיר את הפיצוי שהוסכם עליו בהסדר הפשרה לתרומה כספית לציבור אף היא אינה עילה מספקת לדחיית הבקשה לאישור הסכם הפשרה. ככלל, כל אימת שהדבר מעשי יש להעדיף מתן פיצוי לקבוצת התובעים המיוצגת [...] במקרה דנן לא ניתן אמנם לזהות ולאתר במדויק את קבוצת הלקוחות שנפגעו לכאורה מגביית היתר שביצעו המשיבות וכן קשה לקבוע מה הוא הנזק המדויק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה. על כן לא ניתן לפצותם באופן אינדיבידואלי. עם זאת, ניתן לפצותם באמצעות מנגנון פיצוי קולקטיבי המעוגן בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות ([...]" [רע"א 1644/15 ‏ ‏אייל גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, פס' 12 (27.05.2015)].
בהמשך לדברים האלו, מצאתי לקבוע, כי ההסדר הפשרה יאושר בכפוף לכך שככל שבתקופת ההטבה ימכרו פחות מ-24,000 מוצרים זכאים על ידי קרביץ ישראל, יועבר סכום, כפי שיפורט להלן, לקרן שהוקמה מכוח סעיף 27 לחוק תובענות ייצוגיות (להלן – קרן תובענות ייצוגיות). הסכום שיועבר יחושב על פי יתרת המוצרים שלא נמכרו, כאשר חישוב הסכום יעשה בהתאם להערכת הצדדים כי שווי ההטבה עבור כל מוצר היא 25 ש"ח.
עוד מצאתי להדגיש, כי המשיבה לא תעשה כל שימוש שיווקי בהטבה, ותבהיר ללקוחותיה כי מקור הארכת האחריות הוא בהסדר הפשרה שהובא לאישור בבקשה דנן.
אי-מינוי בודק
כאמור, סעיף 19(ב) לחוק קובע כי מינוי בודק הוא הכלל ואילו אי מינוי בודק הוא החריג. הצדדים טענו כי עניינם הוא אחד מאותם מקרים בהם מתקיימים טעמים מיוחדים אשר מצדיקים שלא להורות על מינויו של בודק ומצאתי כי יש לקבל טענה זו. אנמק.
בנסיבות המקרה דנן, בהן הצדדים הגיעו להסדר הפשרה לאחר הליך ממושך וגישור אשר החל בהתאם להמלצת בית המשפט ונמשך כמעט 4 שנים, וכן, מקום בו מנגנון הפיצוי הוא פשוט ביותר ואין חשש כי לא ימומש, מצאתי כי אין להטיל על הצדדים הוצאות נוספות ודחייה נוספת של ההליך לצורך מינויו של בודק. בהחלטתי זו ניתן משקל גם לתנאי שהוצב על ידי לאישור הסדר הפשרה – והוא העברת יתרת הסכום ביחס להערכת שווי הפיצוי לקרן תובענות ייצוגיות, ככל שמתן ההטבה לא ימצה את השווי שהוערך על ידי הצדדים בגובה 600,000 ש"ח.
אדגיש בעניין זה כי מצאתי ליתן משקל לא מבוטל להימשכות ההליך בעניינו, שכלל בין היתר גם מספר חילופי מותבים. ראוי להדגיש, כי לקבוצה יש זכות שההליך בעניינה ינוהל במשך זמן סביר והימשכות ההליך במשך שנים כה רבות מהווה פגיעה בזכות זו. אומנם אורך ההליך איננו חזות הכול, אך מדובר בשיקול בעל משקל רב במכלול השיקולים הרלוונטיים [ראו למשל: עניין צבאן, פס' 64; ת"צ 1196-07 גבאי נ' רכבת ישראל בע"מ, פס' 39 (18.10.2020); ת"צ 2222-06-14 לויטנר נ' הוט  - מערכות תקשורת בע"מ ואח', פס' 41 (22.04.2021).
כמו כן, גם לעניין זה יש לציין כי היועץ המשפטי לממשלה לא מצא לנכון לתת עמדתו במסגרת ההליך דנן, וזאת למרות החלטת בית המשפט בעניין זה.
בהתאם לכך, מצאתי כי מהטעמים שפורטו לעיל מתקיים החריג הקבוע בסעיף 19(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ואין להורות על מינויו של בודק.
שכר טרחה וגמול
מכח סעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות, קביעת גמול ושכר טרחה נעשית בנפרד מהסדר הפשרה, כאשר בית המשפט יפסוק את סכומם בהתאם לשיקולים המנויים בסעיפים אלו. אולם, הצדדים רשאים במסגרת בקשת האישור להגיש לבית המשפט את המלצתם בעניין זה, וכך עשו.
כאמור, המלצת הצדדים לעניין גמול ושכר טרחה היא תשלום סך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ גמול מיוחד לתובע הייצוגי; וסך של 90,000 ש"ח בתוספת מע"מ שכר טרחה לב"כ התובע הייצוגי לתו. אשר למתווה התשלום הציעו הצדדים כי הן גהול הן שכר הטרחה ישולמו בתוך 14 יום מהמועד הקובע.
בע"א 2046/10  עזבון המנוח שמש נ' רייכרט, סה(2) 681 (23.5.2012) (להלן – עניין רייכרט) נקבע, כי כאשר ניתן סעד כספי במסגרת תובענה ייצוגית, חישוב הגמול ושכר הטרחה יעשה באמצעות שיטת האחוזים, וזאת בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל הליך, מהאופן בו הסתיים ומגוֹבה הסכום שנפסק [עניין רייכרט, 11-10].
בנסיבות אותו עניין, נקבעו מדרגות התשלום הבאות: "על כל סכום שנגבה בפועל עד ל-5 מיליון ש"ח, ייפסק לטובת בא-הכוח המייצג שכר טרחה בשיעור של 25%; על כל סכום שנגבה בפועל בין 5 מיליון ש"ח עד ל-10 מיליון ש"ח ייפסק שכר טרחה בשיעור של 20%; ועל כל סכום שנגבה בפועל מעל 10 מיליון ש"ח, ייפסק שכר טרחה בשיעור של 15%" [עניין רייכרט, 16].
עוד נקבע בעניין רייכרט, כי שכר הטרחה של בא כוח המבקש ייגזר מהסכום שנגבה בפועל על ידי הקבוצה:
"אימוצה של שיטת האחוזים דורש אף הוא מספר הבהרות. ראשית, יודגש כי שכר טרחתו של עורך הדין ייגזר מהסכום שנגבה בפועל על ידי הקבוצה ולא מהסכום שנפסק. זאת, שכן לעיתים ייתכן פער, ואפילו משמעותי, בין הסכום אותו קובע בית המשפט בפסק דין, או הסכום אליו מגיעים הצדדים בפשרה, לבין הסכום אשר בסופו של דבר מגיע אל חברי הקבוצה. גזירת שכר הטרחה של עורך הדין מהסכום שנגבה בפועל על ידי הקבוצה תיצור לו תמריץ להוסיף ולפעול להוצאתו של פסק הדין או הסכם הפשרה אל הפועל עד סופו, תוך הבטחת האינטרסים של חברי הקבוצה (ראו, אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 87-84 (התשע"א(" [עניין רייכרט, פס' 8].
בעניינו פיצוי הקבוצה אמנם אינו ניתן באמצעות סעד כספי, אלא בדרך של מתן הטבה, אך סבורני כי אין מניעה לעשות שימוש בהלכת רייכרט, וזאת בפרט משקבעתי כי יתרת הסכום שלא תמוצה במסגרת מתן ההטבה (ביחס לשווי שהוערך לה) תועבר לקרן תובענות ייצוגיות כך שהשווי שהוערך יהיה קרוב ככל ניתן לשווי ההטבה בפועל.
לטענת הצדדים סכום הגמול ושכר הטרחה עליהם המליצו בבקשה לאישור הסדר פשרה הולמים את ההלכה שנקבעה בעניין רייכרט, וכן היא תואמת הסדרי פשרה נוספים שאושרו בהליך דנן וכן בהליכים דומים נוספים.
בענייננו, שכר הטרחה לב"כ המבקש מהווה 15% משווי ההטבה כפי שהוערך על ידי הצדדים, והגמול לתובע מהווה 1.5% ממנו. בשים לב לנתונים אלה, וכן להסכמות הצדדים במסגרת הסדר הפשרה ובהן הסדרת פעילותה של קרביץ ישראל לפי הוראות הדין, ובתוך כך התחייבות קרביץ ישראל ליידע את לקוחותיה בדבר הוראות הדין הרלוונטיות, וככל שהצרכנים יהיו מעוניינים בכך, מילוי מדבקת האחריות או תעודת האחריות - מצאתי כי הסכומים עליהם הסכימו הצדדים הם סכומים סבירים שעומדים באמות המידה הרלוונטיות בדין.
עם זאת, משעניינו בפיצוי לקוחות קרביץ ישראל בדרך של מתן הטבה ולא בדרך של מתן פיצוי כספי, ועל מנת למנוע את הניצול ההטבה על ידי קרביץ ישראל למטרות שיווקיות – מצאתי כי יש מקום לפצל את תשלום שכר הטרחה לבאי כוח התובע הייצוגי, כדלקמן: שמחצית שכר הטרחה תשולם לב"כ המבקש לא יוקדם מ-30 ימים לאחר מהמועד הקובע – ולאחר שב"כ המבקש יעדכנו את בית המשפט כי דגמו את יישום ההסכמות בהסדר הפשרה על ידי קרביץ ישראל, וכן כי בהתאם לדגימה שביצעו היא אינה עושה שימוש שיווקי במתן ההטבות; ואילו מחציתו השנייה תשולם 14 יום לאחר תום תקופת ההטבה ולחלופין 14 יום ממכירת 24,000 מוצרים זכאים – המוקדם מבין השניים. מתווה כאמור יתמרץ את ב"כ המבקש לפקח על יישום המתווה על ידי קרביץ ישראל.
אישור בשינויים
סעיף 19(ד) לחוק תובענות ייצוגיות מסמיך את בית המשפט להורות על אישור הסדר הפשרה בשינויים, מקום בו מצא זאת לנכון:
"19(ד)(1) מצא בית המשפט כי יש צורך לקבוע בהסדר הפשרה תנאים מסוימים, אשר נראים לו דרושים לשם הגנה על עניינם של חברי הקבוצה שעליה חל ההסדר, לשם הבטחת אכיפת הדין או לשם פיקוח על ביצוע ההסדר, לרבות תנאים והוראות לפי סעיף 20(א) עד (ג) או תנאי בדבר יציאה מן ההסדר, יודיע לצדדים להסדר הפשרה כי מתן אישורו להסדר הפשרה מותנה בהסכמתם לאותם תנאים."
כפי שציינתי לעיל, מצאתי כי הסדר הפשרה בענייננו מחייב מספר תיקונים. בהתאם לכך, כפי שיפורט להלן, תינתן לצדדים זכותם על פי דין לסגת מהסדר הפשרה ככל שירצו בכך.
סוף דבר
 לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה, ולאור כל הטעמים שפורטו לעיל, מצאתי לאשר את הסדר הפשרה – בכפוף לשינויים הנדרשים שפורטו בפסק דין זה.
כאמור, הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה היא: "כל מי שרכש או קיבל במתנה 'טובין' (כהגדרתם בתקנות האחריות), שתעודת אחריות ו/או מדבקת אחריות לא נמסרה להם עם פרטים מלאים, אותם מכרה קרביץ ישראל בתקופה של 7 השנים שקדמו להגשת התובענה ולעניין מדבקת האחריות מיום 01.06.2021 ועד למועד פרסום ההודעה הראשונה לציבור."
בהתאם לדבריי בפסקה 17 לפסק דין זה, לצדדים תינתן אפשרות לסגת מהגדרה זו. ככל שיבקשו לעשות כן, יעשו זאת במסגרת הגשת עמדתם לפי הוראותיי בפסקה 61 להלן.
אני מורה למשיבה על פרסום הודעה לציבור בהתאם להוראות סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות, בשני עיתונים יומיים בשפה העברית בעלי תפוצה רחבה, כאשר המשיבות יישאו בעלויות הפרסום – בהתאם לנוסח שצורף כנספח 2 לבקשה.
גמול ושכר טרחה ישולמו בסך שנקבע בסעיף 18 להסדר הפשרה, ועל פי מתווה הפשרה אותו קבעתי בפסקה 53 לפסק דין זה.
יובהר כי הסדר הפשרה מאושר כמכלול, על כל סעיפיו, ועל כל התיקונים שפורטו ונומקו בפסק הדין. בהתאם להוראות סעיף 19(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, אישור פסק הדין מותנה בהסכמת הצדדים. הודעה בדבר היעדר הסכמה כאמור תוגש במידת הצורך בתוך 7 ימים. במידה שלא תוגש הודעה כאמור, ההסכמות שאושרו בפסק דין זה, לצד התיקונים המפורטים לעיל, תהפוכנה לסופיות.
תז"פ ליום 07.06.2021.
המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ט סיוון תשפ"א, 30 מאי 2021, בהעדר הצדדים.