הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 17378-08-15

לפני
כב' השופט חאלד כבוב, סגן נשיא

המבקשים

  1. יניב חי ראובן
  2. אנטון סוקולוב
  3. אנג'ליקה בטייב
  4. טל נברו
  5. מוטי בן עמי
  6. מריוס כץ

ע"י ב"כ עו"ד רם גורודיסקי ו/או גל גורודיסקי ו/או חני שמש .
רחוב יהודה הלוי 57, תל-אביב.
טל': 03-XXXX222; פקס: 03-XXXX660.

נגד

המשיבות

1. טרקלין חשמל בעמ
ע"י ב"כ עו"ד דוד מושביץ ואח'
ממשרד יוסי אברהם ושות', עורכי דין.
רחוב דניאל פריש 3, תל אביב.
טל': 30-6086888; פקס: 03-XXXX801

2. המשביר לצרכן בתי כלבו בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לילי דורון ו/או יניב קלינבלט ו/או ישי לבנון
ממשרד ש. פרידמן ושות', עורכי דין.
רחוב ויצמן 2, תל אביב.
טל': 03-XXXX931; פקס: 03-XXXX930.

3. א.ל.מ. סחר 2000 בע"מ
4. בסט ביי רשתות שיווק בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיכל גולדהר ואח'.
רחוב קרליבך 15, תל אביב .
טל': 03-XXXX688; פקס: 03-XXXX030.

5. חשמל נטו בע"מ
6. טקשופס בע"מ

7. קרביץ בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ארנון לנדה
רחוב מונטיפיורי 41, תל אביב.
טל': 03-XXXX551; פקס: 03-XXXX495.
ו/או על ידי ב"כ עו"ד מנחם אברמוביץ
המבורגר עברון ושות', משרד עורכי דין ונוטריונים.
רחוב ברקוביץ 4, תל אביב.
טל': 03-XXX400; פקס: 03-XXXXX065.

8. שופרסל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אסף לוין
דושניק, לוין, ארבון ושות', עורכי דין.
רחוב הרכבת, 58, תל אביב.
טל': 03-XXXX333; פקס: 03-XXXX880.

פסק דין
לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה מכח סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק" ו-"הסדר הפשרה") בין המבקשים 3-1 וְ-6 (להלן: "המבקשים"), לבין המשיבות 4-1 ו ְ-8 (להלן: "המשיבות"). הסדר הפשרה גובש לאחר הגשת כתבי טענות הצדדים לעניין הבקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן: "בקשת האישור"), אך בטרם בית המשפט הכריע בבקשה זו.
עניינה של בקשת האישור בטענות המבקשים, כי המשיבות הפרו את הוראותיו של סעיף 18א(א1) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), כאשר אלו מכרו או סיפקו טובין מבלי למלא את פרטי מדבקות האחריות או תעודת האחריות. בעשותן כן, נטען כי מנעו מהמשיבים ומקבוצת לקוחותיהן את היכולת לממש את זכותם לתיקון המוצר ללא תשלום בתקופת האחריות.
למען הסדר הטוב יצוין, כי בהתאם להודעות הצדדים, המשיבות 3 וְ-4 א.ל.מ סחר 2000 בע"מ ובסט ביי רשתות שיווק בע"מ התמזגו ובמועד זה הן ישות משפטית אחת.
רקע
ביום 9.8.2015 הוגשה התובענה דנן בד בבד עם הגשתה של בקשת האישור. בהמשך לכך, הוגשו כתבי טענות מטעם כלל הצדדים לעניין זה.
לאחר הגשת כתבי הטענות, ביום 26.3.2017 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט ופנו לגישור בעזרתם של המגשרים עו"ד שלמה כהן ועו"ד אדוה פרי-פז (להלן: "המגשרים").
למען שלמות התמונה יצוין, כי ביום 30.3.2017 ניתן על ידי כב' השופטת שושנה אלמגור פסק דין המקבל את הבקשה לאישור הסדר פשרה שהוגשה בהליך דנן בנוגע לעניינם של המבקש 5 והמשיבה 6.
ביום 28.10.2018 הועבר התיק לידון לפני כב' השופט רחמים כהן.
למען הסדר הטוב יצוין, כי ביום 12.9.2019 ניתנה על ידי כב' השופט כהן החלטה בגדרי ת"צ 58587-11-14 אהרון ואח' נ' שלום בע"מ (וביתר התיקים המאוחדים באותו הליך), אשר בהתאם להודעת המבקשים מיום 10.11.2019 היה בה כדי לסייע לצדדים בהליך הגישור.
ביום 28.1.2020, בסופו של הליך גישור ממושך שנמשך כשלוש שנים, הוגשה בקשה לאישור הסדר הפשרה מושא החלטה זו.
ביום 26.2.2020 קבע כב' השופט כהן כי אין לדחות את הבקשה לאישור הסדר פשרה על הסף, ומשכך הורה על פרסומה. כמו כן, קבע כב' השופט כהן כי ככל שתינתן התייחסות של היועץ המשפטי לממשלה, עליו להתייחס לעניין הצורך במינוי בודק.
ביום 7.6.2020, עקב הודעת כב' השופט כהן על פרישתו הקרבה, הועבר התיק לידון לפניי, לצורך מתן החלטה בבקשה לאישור הסדר פשרה.
ביום 11.6.2020 הודיעה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי הגורמים המקצועיים במדינה לא מצאו לנכון להביע את עמדתם בהליך דנן.
ביום 16.6.2020 הודיעו הצדדים כי המועד להגשת התנגדויות להסדר הפשרה חלף ולא הוגשו התנגדויות להסדר.
ביום 4.8.2020 קיימתי דיון בנוכחות כלל הצדדים להסדר הפשרה בו שמעתי טענותיהם לעניין זה.
תמצית הסדר הפשרה
הצדדים טוענים כי הסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר בנסיבות העניין. כמו כן, נטען כי סיום ההליך בהסדר פשרה יביא לסיום יעיל ומהיר אשר יפחית את עלויות ההתדיינות באופן משמעותי לצדדים ויספק מענה מהיר לחברי הקבוצה.
הקבוצה עליה יחול הסדר הפשרה הוגדרה כדלהלן: "כל מי שרכש או קיבל במתנה "טובין" (כהגדרתם בתקנות האחריות) [תקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), תשס"ו-2006 (להלן: " תקנות האחריות") – ח.כ.], שתעודת אחריות ו/או מדבקת אחריות לא נמסרו להם עם פרטים מלאים, אותם מכרו המשיבות בתקופה של 7 השנים שקדמו להגשת התובענה ולעניין מדבקת האחריות מיום 1.6.2012, ועד למועד פרסום ההודעה הראשונה לציבור."
המשיבות מתחייבות, מבלי להודות בדבר, לפעול בהתאם להוראות הדין. המשיבות 4-1 מתחייבות להביא לידיעת לקוחותיהן כי על פי הוראות הדין, וככל שאלו יחפצו בכך, ימלאו המשיבות את מדבקות ותעודות האחריות לטובין. לחלופין, ימסרו המשיבות 3,1 וְ-4 לבית הצרכן מדבקות עם פרטים מלאים (המשיבה 2 איננה מספקת טובין לבית הצרכן).
המשיבה 8 מתחייבת כי בהתחשב בנסיבות העניין, היא תביא לידיעת הצרכן את הוראות הדין הרלוונטיות, וכלל שצרכן יהיה מעוניין בכך, תספק מדבקות ותעודות אחריות הכוללות פרטים מלאים, בהתאם למפורט בהסדר הפשרה.
המשיבות 3,1 וְ-4 מתחייבות להודיע לכל היבואנים על מדבקות האחריות אותן הן מנפיקות. יצוין כי אין בהתחייבות זו כדי להפחית מאחריות המוטלת על משיבות אלה מכח תקנה 19 לתקנות האחריות.
המשיבות יעניקו פיצוי לציבור בסך כולל של 2,800,000 ש"ח בהתאם לאמור להלן:
המשיבות 4-3, ישלמו סך של 1,033,333 ש"ח.
המשיבה 1, תשלם סך של 886,666 ש"ח.
המשיבה 8, תשלם סך של 493,333 ש"ח.
המשיבה 2, תשלם סך של 420,000 ש"ח.
מכיוון שלטענת הצדדים קיים קושי ממשי באיתור חברי הקבוצה, הפיצוי יוענק לכלל ציבור הלקוחות של המשיבות, ולא באופן מובחן לחברי הקבוצה בלבד. זאת באמצעות מתן הנחה לכל לקוחות המשיבות באופן הבא:
ברכישת מוצר בשווי שבין 1,000-500 ש"ח תינתן הנחה בסך 20 ש"ח; ברכישת מוצר במחיר שעולה על 1,000 ש"ח תינתן הנחה בסך 40 ש"ח. חישוב מחיר המוצר יעשה באמצעות מחירו בפועל, ולא לפי המחיר המופיע במחירון, שהוא לאחר הפחתת מבצעים או הנחות.
הפיצוי יינתן לזמן בלתי מוגבל על ידי המשיבות עד אשר יגיעו ליעד הפיצוי כפי שזה הוגדר לעיל [ראו פס' 21-20 לעיל].
מועד תחילת מתן הפיצוי הוא 45 יום לאחר מועד אישור הסדר הפשרה, כאשר המשיבות מעריכות כי הפיצוי יינתן במלואו בתוך 9 חודשים. ככל שלא יושג יעד הפיצוי בתוך 9 חודשים, יוגדל סכום הפיצוי בעשרה שקלים באופן יחסי, בהתאם לחלוקה לעיל (30 ש"ח במקום 20 ש"ח; ו-50 ש"ח במקום 40 ש"ח) וזאת במטרה לתת את כל הפיצוי לציבור בפרק זמן שאינו עולה על שנה.
הצדדים המליצו במסגרת הבקשה לאישור הסדר פשרה כי ישולם גמול ושכר טרחה באופן הבא:
המשיבות 4-3 ישלמו למבקש 2 ולמבקשת 3 סך של 7,500 ש"ח, לכל אחד; וסך של 140,000 ש"ח בתוספת מע"מ לבאי כוחם.
המשיבה 1 תשלם למבקש 1 סך של 7,500 ש"ח; וסך של 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ לבאי כוחו.
המשיבה 8 תשלם סך של 8,000 ש"ח ליורשת של המבקש 6, הגב' שרה עופרה ששה גלי ים רייזנר; וסך של 66,000 ש"ח בתוספת מע"מ לבאי כוחו.
המשיבה 2 תשלם סך של 6,000 ש"ח למבקש 2; וסך של 57,000 ש"ח בתוספת מע"מ לבאי כוחו.
תשלום הגמול ושכר הטרחה ישולמו בתוך 14 יום מהמועד בו פסק הדין שמאשר את הסדר הפשרה יהפוך לחלוט ולא ניתן עוד לערעור (להלן: "המועד הקובע").
בבחינת מכלול סכום הגמול המשולם במסגרת ההסדר, הגמול מהווה כ-1.5% מסכום הפיצוי; סכום שכר הטרחה מהווה כ-13.6% מסכום הפיצוי. לעניין זה הובהר על ידי הצדדים, כי חישוב הסכומים המתוארים לעיל נעשה בהתחשב בהלכה שנקבעה בע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט, סה(2) 681, פס' 2 (23.5.2012) (להלן: "עניין רייכרט").
דיון והכרעה
בענייננו הסדר הפשרה קובע כי חברי הקבוצה כהגדרתה לעיל יוותרו על כל טענותיהם כלפי המשיבות בתמורה להסדרת מתן תעודות ומדבקות האחריות, כמו גם תשלום פיצוי בסך 2,800,000 ש"ח אשר יינתן בדמות הנחה לכלל לקוחות המבקשות, בהתאם למפורט לעיל.
לצורך בחינת הסדר הפשרה אדרש לשאלה האם הסדר הפשרה הוא ראוי ומשרת את טובת כלל חברי הקבוצה. הדיון באמור ייעשה בשים לב ובהתייחס לכך שלא הוגשו התנגדויות לבקשה, ובשים לב לכך שבא כח היועץ המשפטי לממשלה לא מצא לנכון להגיש את עמדתו ביחס לבקשה לאישור הסדר הפשרה או להמלצת הצדדים לעניין גמול ושכר הטרחה.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 18(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי הסדר פשרה במסגרת הליך של תובענה ייצוגיות ייעשה באישור בית המשפט, להלן:
"18.    (א)  לא ייעשה הסכם ליישוב הסכסוך שבענינו הוגשה בקשה לאישור או שבענינו אושרה תובענה ייצוגית (בחוק זה – הסדר פשרה), אלא באישור בית המשפט."
על מנת להבטיח כי הסדר הפשרה ישרת את טובת חברי הקבוצה, קובע חוק תובענות ייצוגיות מנגנון המאפשר לבית המשפט לפקח על הליך אישור ההסדר וזאת בעיקר לאור החשש מבעיית הנציג – החשש כי הסדר הפשרה מיטיב עם התובע הייצוגי, באי כוחו והנתבעים על חשבון חברי הקבוצה המיוצגת [ראו לדוגמה: ת"צ (מחוזי ת"א) 16623-04-12 לוי נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פס' 22 (פורסם בנבו, 12.06.2020) (להלן: "עניין לוי ")].
בהתאם לכך, התווה המחוקק את המנגנון הקבוע בסעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות המחייב את בית המשפט לבחון את הסדר הפשרה ולאשרו רק מקום בו מצא כי ההסדר הוא ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.
כחלק מהמנגנון המפורט, מורה סעיף 19(ב)(1) כי בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה מבלי שקיבל את חוות דעתו של "אדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה – בודק)", זאת אלא אם התקיימו נסיבות חריגות שכתוצאה מהן סבר בית המשפט כי חוות הדעת אינה נדרשת, ועל בית המשפט לציין נסיבות אלו בהחלטתו [ראו לדוגמה: עניין לוי, 37-32; רע"א 1644/15  אייל גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, פס' 9 (פורסם בנבו, 27.05.2015)].
נוסף על כך, קבע המחוקק חובת הנמקה מוגברת על בית המשפט וזאת בהתאם לנימוקים המפורטים בסעיף 19(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, ובהן, בין היתר, הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול היתרונות והחסרונות בהסדר הפשרה.
מן הכלל אל הפרט
לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה, מצאתי שהסדר הפשרה הוא סביר, הוגן וראוי בהתחשב בנסיבות העניין, וכן כי סיום ההליך בדרך של פשרה תהיה יעילה והוגנת. יצוין כי גם כבוד השופטת אלמגור הגיעה למסקנה דומה בעת שאישרה הסדר פשרה קודם בהליך זה.
בבחינת טענות הצדדים והגדרת הקבוצה מצאתי, כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, כאשר סלע המחלוקת בין הצדדים הוא יישומם ופרשנותם של סעיף 18(א)(א1) לחוק הגנת הצרכן ותקנה 2(א) לתקנות הגנת הצרכן (מדבקת אחריות), תשע"ב-2012 (להלן: " תקנות מדבקת אחריות"), בנסיבות המקרה נשוא הליך זה.
בהתאם לכך, לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה, מצאתי כי לפחות לכאורה, מתקיימות דרישות סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, וכן מתקיימים התנאים המנויים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) לחוק זה.
בתוך כך מצאתי, כי יש לקבל את טענת הצדדים בדבר הקושי הכרוך באיתור כלל לקוחות המשיבות הנכללים בקבוצה, ומשכך מקובלת עלי הסכמת הצדדים להרחיב את מתן הפיצוי לכלל לקוחותיהן של המשיבות. בעניין זה מצאתי את סכום הפיצוי כראוי בנסיבות אלה, וזאת בהתחשב בכך שכלל המשיבות התחייבו לפעול בהתאם להוראות הדין, וכי ככל שיחפצו בכך הצרכנים, יספקו המשיבות תעודת אחריות או מדבקת אחריות עם פרטים מלאים.
בבחינת טענות הצדדים, מצאתי כי אכן קיימים סיכונים שונים ואי-ודאות לכלל בעלי הדין בקיום ההליך עד תום וזאת עקב הקשיים השונים המצויים בטענותיהם. אציין, כי איזון טענות הצדדים נעשה רק ברמה לכאורית ותוך התחשבות בכך שבית המשפט טרם נדרש להכריע בבקשת האישור.
כך למשל, לפחות ברמה הלכאורית, אין מחלוקת עובדתית כי המשיבות סיפקו מוצרים ללא מדבקה או תעודת אחריות מלאים כנדרש – ועל יסוד כך נשענת טענת ההפרה מטעם המבקשים. מן הצד השני, הרי שלא ניתן להתעלם מן המשוכות הניצבות גם בפני המבקשים, חרף קיומה הלכאורי של מסכת עובדתית שאינה שנויה במחלוקת. בתוך כך, נדרשים המבקשים בהוכחת קיומה של עילת תביעה אישית, מקום בו אין מחלוקת שהמבקשים בבקשת האישור לא סורבו לבקשה למימוש אחריות, עקב היעדר פרטים במדבקה או תעודת האחריות; וכך גם תידרש התמודדותם עם טענות המשיבות לעניין התקיימות החריג הקבוע בסעיף 18א(א1)(4) לחוק הגנת הצרכן.
בנוסף, בעת בחינת הסדר הפשרה על בית המשפט לתת את דעתו גם לפער, ככל שזה מתקיים, בין הפיצוי המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו התובענה הייתה מוכרעת לטובתם [ראו: סעיף 19(ג)(2)(א) לחוק תובענות ייצוגיות].
אומנם, במקרה דנן אכן קיים פער שכזה בין הסדר הפשרה לבין הסכום המפורט בבקשת האישור, אולם אינני סבור שיש בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי, אפרט.
הערכת הנזק במסגרת בקשת האישור נעשית על דרך האומדנה בלבד מבלי שבידי המבקשים נתונים המדויקים. נוסף על כך, סכום ההטבה בהסדר הפשרה מבוסס על המלצת המגשרים אשר יש להניח שנחשפו לנתונים מדויקים אצל המשיבות, כפי שגם נטען על ידי הצדדים, וגם זאת הובא במכלול השיקולים שהונחו לפניי [ראו לדוגמה: ת"צ (מחוזי ת"א) 56635-11-18 רוטמנש נ' מ.ו.ד.ל סחר בע"מ , פס' 41 (פורסם בנבו, 16.07.2020)].
מעבר לכך, אין להתעלם מכך שלמבקשים בהליך ייצוגי יש אינטרס להעריך ביתר את סכום הנזק לחברי הקבוצה, ולכן יש להתחשב גם בכך בעת בחינת הפער הנראה בין סכום הנזק המוערך לבין סכום הפיצוי בהסדר הפשרה [ת"א (ת"א) 64087-01-17 שמן משאבי נפט וגז בע"מ נ' חלפון, פס' 65 (13.1.2020); ת"צ (ת"א) 29520-03-13 לייטקום (ישראל) בע"מ נ' חבס, פס' 63 (19.3.2017)].
מכל אלו מצאתי כי אין מקום בענייננו ליתן לפער זה משקל משמעותי במכלול נסיבות המקרה, ובוודאי שאין בו כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי.
אי-מינוי בודק
כאמור, סעיף 19(ב) לחוק קובע כי מינוי בודק הוא הכלל ואילו אי מינוי בודק הוא החריג. הצדדים טענו כי עניינם הוא אחד מאותם מקרים בהם מתקיימים טעמים מיוחדים אשר מצדיקים שלא להורות על מינויו של בודק ומצאתי כי יש לקבל טענה זו. אנמק.
בנסיבות המקרה דנן, בהן הצדדים הגיעו להסדר הפשרה לאחר הליך ממושך וגישור אשר החל בהתאם להמלצת בית המשפט ונמשך כשלוש שנים, וכן, מקום בו מנגנון הפיצוי הוא פשוט ביותר ואין חשש כי לא ימומש, מצאתי כי אין להטיל על הצדדים הוצאות נוספות ודחייה נוספת של ההליך לצורך מינויו של בודק. בהחלטתי זו ניתן משקל גם להתחייבות המשיבות להגיע ליעד הפיצוי ואף לעשות מאמצים לעשות כן בתוך שנה.
עוד אציין, כי בהתאם להבהרות אשר התבקשו על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 29.01.2020 (כב' השופט כהן) בקשר למנגנון הפיצוי שנקבע, הובהר על ידי הצדדים כי זה נבנה על פי המלצת המגשרים, ולאחר שהועברו לעיניהם מחזורי המכירות הרלוונטיים של המשיבות.
כמו כן, גם לעניין זה יש לציין כי היועץ המשפטי לממשלה לא מצא לנכון לתת עמדתו במסגרת ההליך דנן, וזאת למרות החלטת בית המשפט בעניין זה.
בהתאם לכך, מצאתי כי מהטעמים שפורטו לעיל מתקיים החריג הקבוע בסעיף 19(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ואין להורות על מינויו של בודק.
שכר טרחה וגמול
מכח סעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות, קביעת גמול ושכר טרחה נעשית בנפרד מהסדר הפשרה, כאשר בית המשפט יפסוק את סכומם בהתאם לשיקולים המנויים בסעיפים אלו. אולם, הצדדים רשאים במסגרת בקשת האישור להגיש לבית המשפט את המלצתם בעניין זה, וכך עשו.
לטענת הצדדים סכום הגמול ושכר הטרחה שצויינו בבקשה לאישור הסדר פשרה הולמים את ההלכה שנקבעה בעניין רייכרט. בהתאם לכך טענו הצדדים כי קביעת גמול לתובעים הייצוגיים (יחד) בסך של 36,500 ש"ח ושכר טרחה לבאי כוחם בסך של 383,000 ש"ח בתוספת מע"מ, היא סבירה בנסיבות העניין.
כאמור, בעניין רייכרט קבע בית המשפט העליון כי ככלל בקביעת גמול ושכר טרחה יש לנהוג בהתאם לשיטת האחוזים [ רייכרט, פס' 7]. בהתאם לכך ניתן לראות כי הגמול המוצע מהווה כ-1.5% מסכום הפיצוי, ושכר הטרחה מהווה כ-13.6%. בבחינת סכומים אלו מצאתי שהם אכן סבירים, ותואמים את שיטת האחוזים שנקבעה בפסק הדין בעניין רייכרט.
זאת ועוד, בבואו לפסוק גמול ושכר טרחה על בית המשפט להתחשב בשיקולים המנויים בסעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות כאשר ביניהם מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, הטרחה שהיה על התובע המייצג וב"כ לטרוח במהלך ההליך ומורכבות ההליך.
בהתאם לכך, מצאתי יש לתת משקל רב לכך שהמשיבות התחייבו ליידע את לקוחותיהם בדבר הוראות הדין הרלוונטי, וככל שהצרכנים יהיו מעוניינים בכך, ימלאו המשיבות את מדבקת האחריות או תעודת האחריות.
כמו כן, בהחלטתי ניתן משקל גם למורכבות הסוגיה אשר הוכרעה במידה מסוימת במהלך ההליך, בהחלטת בית המשפט המחוזי בת"צ (מחוזי מרכז) 58587-11-14 דדו נ' ברימאג דיגיטאל אייג' בע"מ, פס' 45 (פורסם בנבו, 12.09.2019). באותה החלטה נקבע בין היתר כדלהלן:
"החובה להדביק או למסור את מדבקות האחריות לצרכן חלה רק על העוסק המוכר טובין בפועל לצרכן. באשר למשיבות, חובה זו, הכוללת גם את החובה למלא במדבקות האחריות את מועד תום תקופת האחריות, חלה רק על משיבות, המוכרות טובין גם ישירות לצרכן, במסגרת פעולתן זו."
בהתאם לכך, בנסיבות אלו מצאתי כי המלצת הצדדים לעניין הגמול ושכר הטרחה היא סבירה ועל כן אני מורה למשיבות לפעול בעניין זה בהתאם להסכמת הצדדים, כפי שזו פורטה בסדר הפשרה [סעיפים 29-25 להסדר הפשרה].
בקשת תיקון כתב התביעה
לפני סיום אציין, כי במסגרת בקשת אישור הסדר הפשרה ביקשו הצדדים כי בית המשפט יורה על תיקון התובענה הייצוגית כך שסכום התובענה יעמוד על סך של 3 מיליון ש"ח, וזאת מכח סעיף 18(ז)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.
אין בידי לקבל בקשה זו. סעיף 18(ז)(1) קובע מספר סוגיות אותם אין לכלול בהסדר הפשרה וכן, כי "אין בכך כדי לגרוע מזכותו של בעל דין לבקש מבית המשפט רשות לתקן את הבקשה לאישור או את התובענה הייצוגית, לפי כל דין;".
בהתאם לכך, ככל שמי מהצדדים מבקש לשנות אחד או יותר מכתבי טענותיו, עליו להגיש בעניין זה בקשה מתאימה נפרדת [אביאל פלינט, חגי ויניצקי, תובענות ייצוגיות, 626-625 (2017)], וכזו לא הוגשה בענייננו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו לא כל הצדדים להליך הם צד להסדר הפשרה, ולכן במסגרת הדיון בבקשה לאישור הסדר הפשרה לא התקבלה עמדתם של כל בעלי הדין אשר יושפעו מהשינוי המבוקש.
סוף דבר
 לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה, ולאור כל הטעמים שפורטו לעיל, מצאתי את הסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר, כך שנכון יהיה לאשרו, על כל רכיביו וחלקיו.
הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה היא כאמור: "כל מי שרכש או קיבל במתנה "טובין" (כהגדרתם בתקנות האחריות), שתעודת אחריות ו/או מדבקת אחריות לא נמסרו להם עם פרטים מלאים, אותם מכרו המשיבות בתקופה של 7 השנים שקדמו להגשת התובענה ולעניין מדבקת האחריות מיום 1.6.2012, ועד למועד פרסום ההודעה הראשונה לציבור."
אני מורה למשיבות על פרסום הודעה לציבור בהתאם להוראות סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות, בשני עיתונים יומיים בשפה העברית בעלי תפוצה רחבה, כאשר המשיבות יישאו בעלויות הפרסום. ההודעה תובא לאישור בית המשפט לפני פרסומה.
בהתאם להמלצת הצדדים, אני מורה למשיבות לשלם גמול ושכר טרחה בהתאם למוסכם בסעיפים 29-25 להסדר הפשרה.
תז"פ ליום 14.10.2020.

ניתנה היום, כ"ב אב תש"פ, 12 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.