הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"פ 4601-03-18

בפני
כבוד ה שופט מרדכי לוי

המאשימה

מדינת ישראל
ע"י עו"ד ליה קוק, פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי)
נגד
הנאשם
ארטשס ארקלוב
ע"י עו"ד יעל פינקלמן-ניסן

הכרעת דין
פתח דבר
בכתב האישום יוחסו לנאשם, ארטשס ארקלוב (להלן גם: "ארטשס" או "ארטשה"), שתי העבירות הבאות: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"); ותקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב) לחוק.
העובדות הנטענות בכתב האישום הן כמפורט להלן, תוך שמירת מספור הסעיפים שבכתב האישום:
הנאשם ו-א.ב. (להלן: "המתלוננת", "נדיה" או "נדז'דה") הם זוג ולהם שני ילדים משותפים, ילידי 2008 ו-2010 (להלן: "המשפחה").
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, התגוררה המשפחה בדירה בבת ים (להלן גם: "הדירה" או "הבית").
בחודש ינואר בשנת 2018, או בסמוך לכך, במועד שאינו ידוע לתביעה, במטבח שבדירה, התגלע ויכוח בין הנאשם למתלוננת, שבמהלכו תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין על ידי כך שאחז בצנצנת מזכוכית שהכילה רוטב, זרק את תוכנה על פניה של המתלוננת וניפצה על הקיר (להלן: "האירוע הראשון").
ביום 24.2.18 בשעה 21:00 או בסמוך לכך, חזרה המתלוננת לדירה מבילוי שאליו יצאה בגפה. בין המתלוננת ובין הנאשם התגלע ריב שמסגרתו תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין על ידי כך שבעט בגופה, דחפה והפילה לרצפה. מיד לאחר מכן, ובעוד המתלוננת שרועה על הרצפה, בעט הנאשם בחוזקה בבטנה של המתלוננת ובגופה מספר פעמים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חבלות חמורות בדמות שבר בצלע וסימן כחול בירכה (להלן: "האירוע העיקרי") (שני האירועים יחד יקראו להלן: "שני האירועים" או "האירועים").
במעשיו תקף הנאשם את המתלוננת, שהיא בת זוגו פעמיים, ופעם אחת גרם לה חבלה חמורה.
המענה לכתב האישום
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום.
במענה לכתב האישום, שנמסר על ידי באת-כוחו של הנאשם בדיון שהתקיים ביום 16.9.18 ושאושר על ידי הנאשם, צוין, בין היתר, כי "אין מחלוקת שמדובר בזוג שחיו יחד", כשהכוונה היא למתלוננת ולנאשם, ושלהם שני ילדים משותפים.
ביחס לסעיף 3 לעובדות הנטענות בכתב האישום, דהיינו ביחס לאירוע הראשון, צוין כי "... בעוד הנאשם במטבח מכין לעצמו אוכל, נכנסה [המתלוננת] ושוב התחילה בהתנהגות קשה ולא נעימה כלפיו, בעודה שיכורה. תוך כדי שהוא מנסה להשתיק אותה ... הרוטב שהיה בידו עף לו, כך שהוא נשפך על הרצפה. אולי זה פגע בה אך זה לא עליה אלא עף לרצפה. לאחר מכן הוא הניח בחוזקה את הצנצנת על השולחן או השיש והיא נשברה...".
אשר לסעיף 4, דהיינו ביחס לאירוע העיקרי, הודגש כי "המתלוננת החלה במריבה חזקה שוב עם הנאשם, בעודה שיכורה מאד. הנאשם אמר לה לעזוב אותו ושהוא יוצא מהבית כדי לא להסלים את המריבה. הוא התחיל לצאת והיא התחילה לרדוף אחריו בניסיון לחסום אותו. הנאשם היה ממוקד ליציאה מהדלת. תוך כדי, יתכן שהוא דחף אותה על מנת להזיז אותה ממנו כי היא התנפלה עליו. כך היא גם רצה אחריו לחדר המדרגות וגם שם ניסתה לעצור אותו".
הוכחש כי הנאשם תקף את המתלוננת "באיזשהו אופן מכוון או כיוצ"ב". הוכחש כי הנאשם בעט במתלוננת או תקף אותה באופן מכוון; הוטעם על ידי הסניגורית כי "הוא לא בעט בה. בשום צורה לא תקף אותה שהיא מכוונת. אנחנו לא יודעים איך נשברו לה הצלעות. מדובר באישה שיכורה... שבר בצלעות יכול להיגרם גם משיעול ומכל דבר אחר. אין לי הסבר לומר ממה נגרם לה השבר בצלעות. אנחנו אומרים שהוא דחף אותה".
ב"כ הנאשם טענה כי "העובדות המגלות את העבירה בכללן, לא מוגשות בדרך כלל בעבירה של חבלה חמורה, בטח לא לבית משפט מחוזי. בידי ההגנה ידע וגם ניתן לראות זאת, שכתבי אישום רבים בעבירות של שבר, מוגשים בעבירה של תקיפה חבלנית, בבית משפט השלום. לא ברור למה התיק הזה הגיע לכאן".
ב"כ הנאשם הוסיפה כי הנאשם הורחק מהבית, כי בני הזוג היו פרודים, וכי הנאשם אינו אזרח ישראלי, אלא "היה פה עם המתלוננת. בשלב מסוים הם נפרדו והוא עזב את הארץ וחזר לרוסיה. בסביבות שנת 2017 הוא חזר... לישראל עקב הדיווחים ששמע על מצבה של המתלוננת, מאחר ששני ילדיו גרים עמה... הנאשם חזר לארץ בפברואר 2017 וגר יחד עם המתלוננת והילדים בדירה עד שהוא נעצר... המגורים בדירה היו למטרת טיפול בילדים ולא כתוצאה מקשר זוגי או רצון לקשר זוגי שהיה ביניהם".
עיקרי הראיות מטעם המאשימה
ביום 6.1.19, סמוך לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, הוגש תיק מוצגים מוסכם, שהכיל את המסמכים הבאים: מזכר מיום 25.2.18 בדבר שיחה עם הנאשם וזיהויו (ת/1); תמונות מיום 25.2.18 של חבלות הנאשם והמתלוננת (ת/2); דו"ח מסכם של חקירת מז"פ מיום 25.2.18 (ת/3); מזכר מיום 27.2.18 בדבר ביקור בזירה לאיתור מצלמות ותשאול שכנים (ת/4); מזכר נוסף בעניין תשאול שכנים, אף הוא מיום 27.2.18 (ת/5).
כמו כן, תחילה כלל תיק המוצגים המוסכם שני דיסקים, האחד – דיסק אודיו בדבר ריכוז חקירות הנאשם והמתלוננת והעימות ביניהם מיום 25.2.19; והשני – דיסק וידאו של חקירת הנאשם מיום 27.2.18.
אלא שבפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, שנערכה ביום 7.1.19, התברר מדברי באת כוח-המאשימה (פרוטוקול הדיון, עמ' 11 שורות 18-9) , כי שתי החקירות של הנאשם נערכו בשפה הרוסית, באמצעות חוקרת הדוברת את השפה הרוסית, ולכן תכני הדיסקים, שנכללו כאמור תחילה בתיק המוצגים המוסכם, היו כולם בשפה הרוסית; באותה עת היתה מחלוקת בין באות-כוח הצדדים לגבי נכונות התרגום לעברית של חלק מתוכן התמלילים. על כן, בית המשפט ציין כי "בשלב זה בית המשפט מחזיר את שני הדיסקים למאשימה" (שם, בשורות 21-20), עד שיוגשו תמלילים מוסכמים המתורגמים לעברית. בפועל, התמלילים המוסכמים המתורגמים לעברית הוגשו (ללא הדיסקים) רק ביום 10.9.19 וסומנו ת/17 ו-ת/18, וזאת לאחר מגעים ממושכים שהתנהלו במשך מספר חודשים בין המאשימה להגנה לגבי נכונות התרגום מרוסית לעברית, עד להגעה להסכמה בעניין זה.
המוצגים העיקריים שהוגשו על-ידי המאשימה
א. ת/11: הודעת הנאשם (אשר בה צוין במפורש כי נגבתה בשפה הרוסית, תורגמה על ידי החוקרת לעברית והוקלטה באודיו) בחקירתו הראשונה במשטרה מיום 25.2.2018 בשעה 12.55:
"אתמול היא הייתה אצל חברה שלה ובאה מאד שיכורה... היא הייתה עם הילדים... בקושי עמדה על הרגליים... והיא צעקה והעליבה, כלב, מנוול, אתה חי על חשבוני, באמת לא מצאתי הרבה זמן עבודה, לא היה לי אישור עבודה... והתחלתי להתלבש כדי לצאת, ללכת לחבר לישון, היא אמרה תלך ועמדה בדרכי, אמרתי תני לי ללכת ודחפתי אותה... היא הייתה שיכורה, נפלה אבל לא חזק, לא קרה כלום, היא נפלה על שטיח עבה, לא חזק דחפתי, רציתי לצאת, הילדים היו בהיסטריה, לא ידעתי מה לעשות, היא רצה אחרי, תפסה אותי, בעטה בי ונתנה לי מכות... בחדר מדרגות, יצאתי החוצה והיא יצאה אחרי, בחוץ שוב דחפתי אותה לתוך הלובי, היא הרביצה לי עם הידיים והרגליים... יש לי שריטה פה (ה.ח – מראה שריטה מאד קטנה על המצח)... ש: כשדחפת אותה ללובי היא נפלה? ת: לא יודע... לא הסתכלתי, דחפתי ללובי וסגרתי את הדלת וברחתי ... על נדז'דה יש חבלות? ת: אני לא דיברתי איתה מאז, לא התראנו. היא הייתה במצב כזה יכלה ליפול במקום ישר. לא הרבצתי לה שיהיו לה חבלות. ש: למה לא הזמנת משטרה למקום? ת: אני לא רציתי, עכשיו שכנעה אותי בת דודה שלה, זה מזמן לא פעם ראשונה שהיא מגרשת אותי שיכורה... יכול להיות הייתי עם נעל עבודה, אבל לא הרבצתי לה עם הרגליים, אולי בטעות יכולתי לגעת בה לא במתכוון כי במתכוון לא הרבצתי עם הרגליים... ש: היו בינכם מקרי אלימות או איומים בעבר? ת: לא. ש: אתמול זו פעם ראשונה? ת: אתמול פעם שניה, היא כבר קפצה עלי עם אגרופים לפני כחודש, היא השתכרה והתחילה לגרש אותי, קפצה עליי באגרופים... ויכוחים כשהיא שיכורה זה היה כמה פעמים. ש: היא אלכוהוליסטית? ת: כן. ש: מטופלת? ת: לא. היא מכחישה שהיא מכורה".
[ההדגשות בציטוט הנ"ל וביתר הציטוטים דלהלן שבהודעות, במוצגים ובעדויות – הוספו ואינן במקור, אלא אם כן צוין במפורש אחרת].
ב. ת/18(ב) – תמליל-תרגום מהשפה הרוסית לשפה העברית, של החקירה הראשונה של הנאשם במשטרה – המתייחס להודעה ת/11:
הנאשם מסר לחוקרת כי בחודש פברואר 2017 הוא חזר לישראל, לאחר שהות של שנתיים ברוסיה וציין כי "באותו הזמן אשתי התחילה לשתות... אלכוהול, בעיקר יין אבל בכמות גדולה... ומתי שהיא הייתה שותה הרבה היא בדרך כלל בחופשים הייתה מגרשת אותי מהבית בפני הילדים... כמו אתמול... היא הייתה... אצל חברה שלה, היא לעיתים שותה שם... היא חזרה מאד שיכורה... בקושי עמדה על הרגליים... הבן הגדול לא הרגיש טוב... היא ישר התחילה לצעוק אליי... היא הייתה שיכורה היא לא הייתה שפויה... אני התחלתי להתלבש הייתי צריך לקום בחמש בבוקר לעבודה שמתי את הנעלי עבודה... אמרתי לה בואי נדבר מחר הילדים עדים... היא ההפך אמרה תלך והיא עמדה בדרכי, אמרתי לה תני לי ללכת ואני דחפתי אותה".
בשלב זה של החקירה הודיעה החוקרת לנאשם כי הוא חשוד בתקיפת בת זוגו והודיעה לו את זכויותיו כחשוד.
הנאשם הוסיף, באזהרה, כי: "היא הייתה שיכורה והיא נפלה, היא לא נפלה חזק... יש שם שטיח עבה של כלבים היא נפלה... אני לא דחפתי חזק, אני רק רציתי ללכת... והיא התחילה לרוץ אחרי והיא יצאה אחרי לרחוב דחפה אותי בעטה בי לא יודע מה אני ניסיתי להדוף... היא לא יצאה בחוץ, היא הייתה בבנין כן היא יצאה דחפתי בקטנה והלכתי, ברחתי... בבניין דחפתי אותה היא עם הידיים והרגליים ואני גם, לא הרבצתי לה. לא זוכר אני הייתי בשוק... חוקרת: היא פגעה בך עם הידיים והרגליים? נחקר: כן בטח פגעה... הנה יש לי שריטה במצח אולי היא תפסה אותי עם הציפורניים... חוקרת: מתי שאתה דחפת אותה בבניין היא נפלה? נחקר: אה אני לא יודע, אני דחפתי וברחתי כי רציתי מהר ללכת... חוקרת: לנדיה יש סימנים? נחקר: אני לא דיברתי איתה מאז, לא ראיתי, היא הייתה במצב כזה היא יכלה ליפול (מילה לא ברורה) אפילו, אני לא הרבצתי לה בשביל שיהיו לה סימנים... ויכול להיות שהייתי עם הנעליים של העבודה אני לא יודע אני מניח שאולי, אני לא הרבצתי לה עם הרגליים אבל יכלתי אולי בטעות להיתקל בה עם הנעליים כי הן היו כבדות... את זה אני יכול להניח, שיכול להיות שאני נתקלתי בה בטעות. אני לא הרבצתי לה בכוונה, אני ידעתי שאני עם הנעליים. אבל היא האמא של הילדים שלי אני לא יכול".
בסיום חקירתו מסר הנאשם כי אין זו הפעם הראשונה שבה המתלוננת משתכרת ושבה הם מתווכחים והיא "אגרופים כמה פעמים הביאה אני יותר חזק ממנה אז אני לא התחלתי להתלונן"; "חוקרת: היא אלכוהוליסטית? נחקר: כן, זה כן. חוקרת: היא מטפלת בעצמה? נחקר: לא, היא לא רוצה להודות שהיא אלכוהוליסטית".
ת/14: מכתב שחרור – מרכז טיפול יום - מכבי שירותי בריאות – מיום 25.2.18: שעת קבלה 11:53 שעת שחרור 13:39. מכתב השחרור נערך על ידי ד"ר ויקטוריה נגורנוב.
"סיבת הפניה: בת 40 היום בזמן ריב עם בן זוג קיבלה מכה בצלעות משמאל. כעת סובלת מכאבים עזים מעל צלעות משמאל בזמן נשימה, שינוי של תנוחת גוף. ממצאים: ... נראית סובלת. עור: ללא המטומה תת-עורית... בצילום צלעות – שבר בצלע 8 לאחר קבלת מכה בבית החזה מבן זוג".
א. ת/13 דוח ביצוע עימות בין הנאשם למתלוננת מ יום 25.2.2018 בשעה 15.40:

הנאשם חזר על כך שיום קודם לכן המתלוננת היתה מאד שיכורה ושהוא הגן על עצמו. "ש: נדז'דה – השבר בצלעות נגרם מזה שארטשס דחף אותך ואת נפלת? ת: לא. בגלל שהוא נתן מכה עם הרגל. בנפילה לא ריאלי לשבור את הצלע, יש לי גם כחולים פה, היו כמה מכות. ש: ארטשס – אני מציגה לך תמונות חבלה של נדז'דה והיא מספרת שזה מבעיטות שאתה נתת לה אתמול... ת: אמרתי שאני שמתי נעליים שאני עובד איתן בבניה ואמרתי שבהתגוננות יכולתי, התגוננתי עם ידיים ורגליים אני ברחתי החוצה, זה נעלי עבודה לא קשה לשים כחולים אם פגעתי בלי כוונה, בלי לחשב את הכוחות ונעליים כבדות על הרגליים . ש: נדז'דה – ארטשס הרביץ לך עם הרגליים בלי כוונה? ת: לא. הוא הרביץ בכוונה"; "ארטשס – נדיה אומרת שאתמול היא לא יצאה בכלל מהדירה ולא רצה אחריך, מה יש לך להגיד על זה? ת: אין לי מה להגיד על זה, היא יצאה מהדירה ואפילו ניסתה לצאת החוצה ואני דחפתי אותה לבניין, הייתי צריך ללכת".
ב. ת/18(א) – תמליל העימות-תרגום מרוסית לעברית (בעניין דוח העימות ת/13).
בתחילת העימות ציינה החוקרת כי המתלוננת הביאה עמה מסמכים רפואיים המצביעים על כך שיש לה שבר בצלעות.
"חוקרת: היא מספרת שאתה בעטת בה עם הרגליים כמה פעמים אתמול, ואחרי שהיא נפלה אתה המשכת להרביץ לה עם הרגליים וגרמת לה לשבר בצלעות. מה יש להגיד על זה?
נחקר: "אני לא עשיתי את זה אבל אולי בטעות בלי כוונה... אני התגוננתי אותה, אני דחפתי אותה היא יכלה ליפול היא הייתה מאד שיכורה. אמרתי לך אני לא שלטתי על המעשים שלי אבל אני לא בכוונה (מילה לא ברורה) על הרצפה... אולי היא נפלה בטעות אני התגוננתי גם...
חוקרת: נדיה... השבר בצלעות אצלך קרה בגלל שארטשה דחף אותך ואת נפלת? נחקרת: לא.
חוקרת: אז איך?
נחקרת: הוא הרביץ לי עם הרגליים, בנפילה לא ריאלי לשבור צלע, היה לי כמה מכות. הוא הרביץ לי חזק...
נחקר: אני התגוננתי עם הידיים עם הרגליים, אני ניסיתי לברוח אני ברחתי החוצה. אני התגוננתי ויש לי נעלי עבודה וזה לא קשה לשים סימנים כחולים אם אני נגעתי, אני לא מכחיש אני אמרתי שיכול להיות שבלי לחשב כוחות אני עשיתי את זה (מילה לא ברורה) יש לי נעליים כבדות על הרגליים.
חוקרת: נדיה, ארטשה הרביץ לך עם הרגליים בטעות, לא בכוונה?
נחקרת: לא, בכוונה...
חוקרת...: ... אתה אמרת לפני חודש בערך נדיה הרביצה לך ... נדיה טוענת שבאותו יום אתה שפכת עליה רוטב חריף לפנים שלה ואחרי זה אתה שברת את הצנצנת בקיר...
נחקר: ... אני אכן התעצבנתי... אני השפרצתי לפנים שמתי אותו [אותה] על השולחן בכוח והצנצנת נשברה...";
"חוקרת: ארטשה... אתמול נדיה אומרת שהיא לא רצה ולא יצאה בכלל מהדירה ולא רצה אחריך, מה יש לך להגיד על זה?
נחקר: שום דבר אין לי מה להגיד על זה, היא יצאה מהדירה ורצה אחרי ואפילו ניסתה לצאת החוצה ואני דחפתי אותה ללובי הכול כמו שסיפרתי".
ת/3: דו"ח מסכם חקירת מז"פ: "רקע כללי: בתאריך 25/02/2018 בשעה 17:30 הגעתי למז"פ איילון בעקבות אירוע של תקיפה בין בני זוג... המתלוננת הותקפה על ידי הבעל... תיאור הזירה : צילום סימן כחול בירך רגל שמאל" [ההדגשות של הכותרות הן במקור].

א. ת/12 הודעת הנאשם בחקירתו השניה מיום 27.2.2018, אשר בה צוין כי היא "תועדה בתיעוד חזותי" (אלא שכאמור גם חקירה זו התנהלה בשפה הרוסית):

"... ת. אשתי אלכוהוליסטית, היא שותה מדי יום והרבה כשהיא שותה היא הופכת לאגרסיבית, יש לה מאהב שהיא שותה אתו ונעלמת לכמה ימים... באותו יום היא באה שיכורה, בכלל לא חשבה, לא עמדה על הרגליים, נכנסה למיטה של הבן והוא ביקש שתעזוב אותו בשקט והיה לה ריח של אלכוהול והיה לו בחילה וכאב לו הראש... הוא ביקש עזרה שלי והיא גירשה אותי ממנו ודחפה אותי... הבן צעק שהוא רוצה למות ולא רוצה ככה לחיות (ה.ח – הנ"ל מדבר בקול בכי, לא מבחינה בדמעות)... היא עמדה גירשה אותי ולא נתנה לי לצאת, עמדה בדרכי וחסמה את הדרך... אני דחפתי אותה, הייתי צריך ללכת לא רציתי המשך של כל זה... אני דחפתי והלכתי... לא הרבצתי לצלעות... אני הדפתי ממנה, לא יודע עם ידיים רגליים, לא זוכר, יכולתי בטעות ברגליים כחולים, אפשרי... התייעצתי עם ג'ניה [בת דודתה של המתלוננת; להלן: "בת הדודה" או "יבגניה"] מה לעשות והחלטתי ללכת למשטרה כי לא רציתי לערב משטרה שהילדים לא יראו, זה לא מקרה ראשון שהיא שותה ותוקפת אותי, כשהיא שותה היא תוקפנית, זה תמיד קרה בנוכחות הילדים".
"ש: לפני חודש למה שפכת רוטב חריף על הפנים של נדז'דה ושברת את הצנצנת זכוכית? ת: היא שתתה עם חברה שלה, הייתה מאד שיכורה, התחילה לקלל אותי ולהתווכח איתי, הייתי עצבני... והיא התחילה לקלל אותי והייתי מאד עצבני, היה לי אוכל, לקחתי את הצנצנת רוטב זה לא חריף, אמרתי תירגעי, נכון שפכתי לה בפנים ושמתי על השולחן והיא התפרקה אצלי ביד. ש: שברת את הצנצנת מעצבים? ת: שברתי לא, שמתי ככה".
ב. ת/17 – תמליל-תרגום מרוסית לעברית של החקירה השנייה (לגבי ההודעה ת/12 ):
ביחס לאירוע העיקרי מסר הנאשם כי:
"אשתי היא אלכוהוליסטית... מתי שהיא שותה היא נהיית אגרסיבית. יש לה מאהב שאתו היא שותה ונעלמת לכמה ימים... אני נשאר עם הילדים לבד. הילדים שואלים איפה היא אני משקר להם כל הזמן... באותו יום היא באה שיכורה בכלל לא הבינה כלום העיניים היו אדישות כאלה ובקושי עמדה על הרגלים, היא נדחפה למיטה של הבן שלה... ביקש לעזוב אותו בשקט וכאב לו הראש והיה לו בחילה כי יצא ממנה... אלכוהול... היא לקחה את הילדים לאיזה מקום של שתייה... ומאווירה הזאת נהיה לו כאב ראש ובחילה... הוא ביקש את העזרה שלי היא התחילה לדחוף אותי מהבן ולצרוח ולצעוק שאני עשיתי את הכול שהיא הייתה רעה ואני הייתי טוב... הבן צעק שאני רוצה למות והוא לא רוצה לחיות ככה (הנחקר בוכה)... היא הייתה שיכורה היא לא עמדה על הרגליים היא צרחה שאני ילך ולפני זה לא נתנה לי ללכת... והיא חסמה את הדרך והמשיכה להגיד. אני דחפתי אותה אבל סתם דחפתי אותה... אני לא רציתי להמשיך את כל זה... אני דחפתי והלכתי... אני הייתי במדי עבודה... לא הרבצתי לה, אולי בטעות יכולתי להיתפס בטעות כן זה יכול להיות, אני מניח שמזה היו לה סימנים כחולים... לא בכוונה אבל, הנעליים שלי היו כבדות לא צריך כל כך חזק... לא הרבצתי לה בצלעות... למטה אני הדפתי אותה ממני לא יודע איך בדיוק אולי עם הידיים או הרגליים... אני לא זוכר... לא בקריז אבל ברחתי ממנה דחפתי יכולתי אולי בטעות אבל לא בצלעות... יכולתי בטעות אולי לעשות סימנים ברגליים יכול להיות, הנעליים שלי היו כבדות של העבודה... אני בסוף דחפתי אותה בלובי אבל אני לא זוכר שהיא נפלה" (עמ' 5-1); גם בהמשך מסר הנאשם כי הוא לא ראה שהמתלוננת נפלה: "אני דחפתי אותה בבניין והלכתי. אני לא ראיתי, בפניי היא לא נפלה אז אני לא יודע מאיפה ה... חוקרת: אתה לא ראית שהיא נפלה. נחקר: לא" (עמ' 11).
"בגלל שאני לא רציתי לערב המשטרה כי המשפחה זה הכי חשוב (מילים לא ברורות) אני משכתי את העניין הזה, למרות שזה לא המקרה הראשון שהיא שותה ותוקפת אותי. [כ]שהיא שותה היא נהיית אגרסיבית תוקפת אותי, זה היה כבר הרבה פעמים. וזה תמיד היה קורה בפני הילדים..." (עמ' 6).
ביחס לאירוע הראשון, הוסיף הנאשם כי:
"היא ממש שיכורה היא התחילה שוב לריב ולקלל אותי. מתי שהיא שיכורה היא תמיד עושה את זה. מרוב עצבים שהצנצנת האת עמדה אני אמרתי די כבר... לא יכולתי להיות שקט ממש... נכון שמתי את הצנצנת על השולחן והיא פשוט נפלה לי מהידיים אפילו התביישתי... אני שברתי, לא אני שמתי... לא ממש בכל הכוח... זה צנצנת היא לבד התנפצה לי בידיים אני לא רציתי לזרוק אליה את זה, אני רציתי לבייש אותה..." (עמ' 8-7).
ת/20(א)-(ה): חמישה מסמכים הנוגעים לצילום הצלעות של המתלוננת, ובהם סימונים של ד"ר גדזייב בעניין השבר בצלע.
עיקרי העדויות מטעם המאשימה
עדות המתלוננת
בחקירתה הראשית, מסרה המתלוננת לגבי האירוע העיקרי, כי כשהתחיל ה"סקנדל" עם הנאשם "קיבלתי מכה אחת בתוך הרגל השנייה בצלעות" (עמ' 16). לשאלה כיצד התחיל העימות עם הנאשם השיבה המתלוננת כי "התחלנו לריב... מה הסיבה המדויקת לא אזכור כעת... אני אמרתי לו 'תעזוב את הבית' והוא סירב. לאחר מכן קיבלתי את המכה הראשונה. נפלתי ואז קיבלתי את המכה השנייה... המכה הראשונה הייתה ברגל, נפלתי והמכה השנייה בצלע... הוא פגע בי ברגל... ש: ממה קיבלת את המכה? מהיד של הנאשם? ת: מהרגל... פעם אחת ברגל ופעם אחת בצלע" (עמ' 21-19; ראו גם עמ' 58).
"ש: למה נסעת למוקד? ת: בגלל שהבנתי שהצלע נשברה... הרגשתי את זה... היה כאבים מאד חזקים, אז הבנתי שמשהו לא בסדר והלכתי למוקד" (עמ' 22).
לשאלה מדוע המתלוננת לא פנתה למשטרה מיד לאחר האירוע, היא השיבה כי לא היתה לה אפשרות לעזוב את הילדים, כי היתה "בשוק" וכי לנאשם אין אזרחות ו"לא רציתי שיהיה לו אחר כך בעיות... כב' השופט: אז למה בכל זאת הלכת?... ת: בסוף הלכתי בגלל שקיבלתי צלצול מהמשטרה שאני צריכה להגיע. ש: הם זימנו אותך? ת: כן. ש: איך הם ידעו? מקופת החולים או שאת לא יודעת? ת: לא, בגלל שהוא הלך למשטרה" (עמ' 23).
לגבי האירוע הראשון ציינה המתלוננת כי: "... ובדיוק דנו על כך איפה אפשר לחפש לו עבודה חדשה. הוא התרגז, צעק ושפך... תוכנה של הצנצנת עם רוטב חריף לפרצופי ולאחר מכן שבר את הצנצנת. עו"ד קוק: איך הוא שבר את הצנצנת? ... ת: אני לא ממש ראיתי, אבל נראה לי שאו על השולחן או על הקיר. אני לא יכולה לומר בוודאות כי העיניים שלי היו מלאות ברוטב" (עמ' 26).
בחקירתה הנגדית ציינה המתלוננת שביום שבו התרחש האירוע העיקרי היא אומנם שתתה יין במסיבה, אך לטענתה זו לא היתה שתיה חריגה; היא שתתה עם חבריה יין אדום יבש "אני לא זוכרת בדיוק, כמה בקבוקים" (עמ' 31).
ב"כ הנאשם הטיחה במתלוננת דברים שמסר בנה לחוקר ילדים, בקשר להרגלי שתיית האלכוהול של המתלוננת באופן כללי וכן באופן ספציפי לגבי התנהלותה ביום של האירוע העיקרי, והוסיפה והטיחה במתלוננת דברים שמסרה גם אמה:
"עו"ד פינקלמן: אמא שלך אומרת שאת אלכוהוליסטית. ת: בבקשה עשיתי את כל הבדיקות בגלל שמשקרים עליי... ש: אז גם אמא שלך משקרת? ת: אני לא יכולה לענות על אנשים אחרים. הנה יש לי מכתב... מכיוון שמעלילים עליי שאני שותה הרבה אני נאלצתי לפנות למרכז שמטפל באנשים עם בעיות אלכוהול... אני פניתי לשם ובמהלך חצי שנה עברתי בדיקות סדורות קשורות להתמכרויות לסמים ולאלכוהול. ועדה בסופו של דבר הוציאה את החלטתה... על כך שאין לי בעיות אלכוהול" (עמ' 41-40).
המתלוננת ציינה כי היא מסוכסכת עם אמה וכי היא אינה ביחסים טובים עם בת דודתה יבגניה.
לשאלה האם היא משתכרת מדי פעם, גם אם אינה מכורה, השיבה המתלוננת כי "אני לא שותה יותר מדי אף פעם" (עמ' 46), וכן "אני לא שותה אלכוהול חזק ואני לא שותה יותר מדי" (עמ' 47).
אשר לאירוע העיקרי, המתלוננת הכחישה שהיתה שיכורה באותו זמן. היא טענה שניסתה לדחוף את הנאשם מחוץ לדלת, אך הוא לא רצה לעזוב (עמ' 52): "אני ניסיתי לדחוף אותו וקיבלתי מכה ברגל... נפלתי ואז קיבלתי את המכה השניה" (עמ' 53). "ש: ... לדחוף מישהו בכוח זה להרביץ לו... ת: אני התעצבנתי מאד ובסך הכל רציתי שהוא יעזוב את הבית... אני כן שלטתי בעצמי, לא היית שיכורה. נכון שתיתי כמה כוסות של יין, נכון רציתי שהוא יעזוב את הבית, לא תקפתי אותו... יכול להיות שאני אכן שרטתי אותו לא בכוונה" (עמ' 57).
לגבי העובדה שנרשם במסמך הרפואי ת/14 כי "אין המטומה תת עורית", היא מסרה כי "היה שם משהו קטן, אני לא רופאה" והוסיפה כי "היה סימן בצבע צהוב, אבל קטנצ'יק" (עמ' 65-64).
ב"כ הנאשם הטיחה במתלוננת כי כאשר התבקשה להצביע על אזור המכה בגופה, היא הצביעה על אזור הקרוב למותן ואילו ההמטומה שצולמה היתה במיקום גבוה יותר, סמוך לחזה. המתלוננת השיבה כי "אז כאב לי ממש הכול. אני לא זוכרת בוודאות על איזה מקום בדיוק מדובר" (עמ' 67).
המתלוננת שללה את טענת הסניגורית כי השבר בצלע יכול היה להיגרם כתוצאה משיעול או מנפילה וטענה כי אין ולא היתה לה כל בעיה רפואית אחרת.
עדות אולנה מקוחה
גב' אולנה מקוחה (להלן גם: "אולנה"), חברתה של המתלוננת, מסרה בעדותה שהיתה אומנם נוכחת בדירה (של הנאשם והמתלוננת) בזמן האירוע הראשון, אך לא שהתה במטבח. היא נכנסה למטבח רק לאחר ששמעה "פיצוץ גדול חזק" והבחינה שהפנים של המתלוננת מכוסות ברוטב אדום וגם היו לה שריטות בפנים, ליד העין (עמ' 93-92).
בחקירתה הנגדית השיבה העדה, בין היתר, כי: " ש: ... גם את וגם נדיה בחקירות במשטרה לא דיברתם על שריטות. אבל שתיכן בבית המשפט, שנה אחרי, כשנה בערך אחרי שאתן מספרות על האירוע הזה, שתיכן פתאום מספרות על השריטות. איך זה יכול להיות? ת: אני לא יודעת מה נדיה סיפרה. אני זוכרת" (עמ' 99).
העדה הוסיפה כי הנאשם אינו יכול לשלוט בכוח שלו.
העדה טענה כי המתלוננת אינה אלכוהוליסטית וכי אינה שותה לשוכרה. כמו כן, לדבריה, במועד האירוע העיקרי המתלוננת שתתה כמו האחרים: "היא הייתה כמו שאנחנו, שתינו כמה כוסות יין. זה הכול" (עמ' 112).
עדות ד"ר ויקטוריה נגורנוב
ד"ר נגורנוב, הרופאה שערכה את ת/14, הדגישה כי אף שבדקה את המתלוננת היא אינה זוכרת את המקרה. בהמשך עדותה נשאלה העדה שוב ושוב האם בדקה את כל הגוף של המתלוננת והשיבה תשובות שונות וסותרות לשאלה, תוך שהיא הדגישה כי אינה זוכרת את המקרה וכי היא מתבססת בתשובותיה על תוכן הדברים שרשמה בת/14, על ההיגיון ועל ניסיונה במקרים דומים.
עדות ד"ר גלינה גדזייב
ד"ר גדזייב ערכה את המסמך הרפואי ת/15 בעניין ממצא השבר בצלעה של המתלוננת.
ביחס לניסיונה ולתפקידה מסרה העדה: "אני רופאה בכירה רנטגנולוגית. עובדת במכבי עם ניסיון עבודה ברנטגן יותר מ-30 שנים. 10 שנים אני עבדתי ברוסיה ו-20 שנים אני עובדת פה בארץ. עשיתי התמחות ועבדתי בבני ציון חיפה בית חולים ועכשיו אני אחראית במחוז צפון של קופת חולים מכבי בטלרדיולוגיה" (עמ' 209).
בחקירתה הנגדית התבקשה העדה להצביע על מקום השבר, על גבי הצילומים שבמחשב הנייד או על גבי תמונות שהופקו על ידי הסניגורית באמצעות מדפסת רגילה, אך העדה השיבה כי האיכות של התמונות אינה טובה וכי היא הבחינה בשבר במחשב שבעבודתה, שבו ניתן לצפות בצילומים ברזולוציה גבוהה. העדה הוסיפה כי "אם יש... תזוזה משמעותית זה כן אפשר לראות בתמונות רגילות. אבל... ש[בימ"ש]: כן, במקרה שלנו... איזה שבר יש? ת: שבר עדין... ללא תזוזה, עם קו לוצנטי, חדש וזה צריך רזולוציה מאד גבוהה כדי לראות אותו" (עמ' 220).
בסיום עדותה התבקשה העדה על ידי בית המשפט להפיק מהמחשב שבעבודתה צילומים בהגדלה ועליהם התבקשה לסמן את אזור השבר בצלעה של המתלוננת, ולהעבירם לבית המשפט ולצדדים.
תצלומים אלו אכן הועברו לבית המשפט על ידי העדה והם סומנו בהמשך ת/20(א)-(ה).
עדויות נוספות מטעם המאשימה
במסגרת פרשת התביעה העידו גם החוקרות רס"ב ליאת וקנין ורס"מ אלינה וסקין. האחרונה, אשר חקרה את הנאשם ואת המתלוננת ואף ערכה עימות ביניהם, העידה, בין היתר, כי אינה זוכרת את המקרה דנן ואינה זוכרת האם וכיצד קראה למתלוננת בעקבות חקירת הנאשם.
עיקרי הראיות מטעם ההגנה
המוצגים שהוגשו על-ידי ההגנה
מטעם ההגנה הוגשה הודעתה של אולנה מקוחה (נ/1), חברתה של הנאשמת, וזאת כדי להצביע על אי-מהימנותה.

כמו כן, הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת רדיולוגית שערך המומחה ד"ר יוסף אקשטיין (נ/2).
בחוות דעתו מציין ד"ר אקשטיין, בעניין פרטי ניסיונו המקצועי, כי הוא משמש כסגן מנהל מכון הדימות ומנהל ה-CT במרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון; מנהל הדימות של שירותי בריאות כללית – מחוז דן פ"ת; מנהל הדימות מור – רפואה מתקדמת; והוא עוסק בפיענוח בדיקות CT בבית חולים בלינסון ובמכון מור משנת 1986 עד עכשיו, ועסק בפיענוח בדיקות CT באסותא בין השנים 2013-1990.
על פי חוות הדעת, ד"ר אקשטיין עיין בצילום צלעות ימין ושמאל של המתלוננת מיום 25.2.18, בצילום הריאות מיום 25.2.18, בצילום החזה מיום 10.4.18 ובעדותה של ד"ר גדזייב וכן בחמשת העמודים שבהם יש תמונות מסך; והוא התבקש לבחון האם יש שבר בצלעות המתלוננת.
בנוגע לצילום הצלעות מיום 25.2.18 רשם ד"ר אקשטיין כי "אין סימני שבר או חזה אוויר". בנוגע לצילום הריאות מאותו יום הוא רשם: "אוויר תקין של הריאות אין סימני חזה אוויר. לב תקין סינוסים". ביחס לצילום החזה מיום 10.4.18 נרשם: "אוורור תקין של הריאות. אין חזה אוויר ואין שברים. אין שינוי לעומת 21.2.18". לסיכום, ציין ד"ר אקשטיין כי "בכל הצילומים שהונחו בפניי לא ניתן לראות ממצא פתולוגי".
עיקרי העדויות מטעם ההגנה
עדות הנאשם
בחקירתו הראשית מסר הנאשם כי הוא נולד באזרבייג'ן ובשנת 1993 הגיע לישראל וחי בישראל, ללא אזרחות, יחד עם המתלוננת. בשנת 2015 הוא נסע לרוסיה ושהה שם שנתיים לצורך קבלת אזרחות. כעבור שנתיים הוא חזר לארץ: "בגלל אשתי, כי שמעתי שהיא התחילה לשתות, התחילו פה בעיות וגם ככה התכוונתי לחזור" (עמ' 238-237).
אשר לאירוע העיקרי מסר הנאשם כי: "אותו יום היא חזרה הביתה שיכורה לגמרי... עיני זכוכית היו לה... ש: מזוגגות. ת: לא קולטת מה שקורה... היא חזרה עם ילד... היה לו כאב ראש, היא התחילה לטפס למיטה שלו והוא סובל מהריח מהפה שלה. אמרתי לה, עזבי אותו... אז התחילה לצעוק עלי מול הילדים וילד התחיל לצעוק שאני לא רוצה לחיות... לבשתי בגדי עבודה, רציתי לצאת... היא מסלקת אותי ובמסדרון עומדת מולי... אז לא דחפתי אותה חזק, כאילו דחפתי כדי לצאת, כאילו היא לא נפלה. אז יצאתי, הלכתי. ושכחתי שארנק או משהו... וברגע שחזרתי... היא התחילה לצעוק... רצה אחרי במדרגות וכשיצאתי החוצה מהבניין גם דחפתי אותה פנימה והיא לא נפלה, אני ראיתי יש שם דלת זכוכית" (עמ' 241-240. ראו גם עמ' 244-242). בהמשך ציין הנאשם כי "ואז כשיצאתי מהבניין היא יצאה איתי ודחפתי אותה פנימה וסגרתי את הדלת וברחתי. והיא לא נפלה, כאילו הייתה שם דלת זכוכית, לא זוכר שהיא נפלה, לא ראיתי" (עמ' 244).
אשר לאירוע הראשון ציין הנאשם כי: "אז לקחתי הצנצנת עם הרוטב שמתי ככה חזק על הדלפק... שמתי ואמרתי לה, תפסיקי כבר, ככה. והוא נשבר בידיים שלי... והלכתי. זהו. אולי כמה טיפות נפלו על הפנים שלה, אבל לא, לא שפכתי על הפנים ולא הרבצתי לה עם זה" (עמ' 244. ראו גם עמ' 284-283).
בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי הוא מצוי בקשר טוב עם אמה של המתלוננת ועם בת דודתה יבגניה.
הנאשם חזר וטען כי כאשר "הזיז", כלשונו ["הזזתי אותה"], את המתלוננת, בתוך הדירה ו"ברח" ממנה, היא לא נפלה (עמ' 253).
"עו"ד קוק: עכשיו אמרת שנדיה לא נפלה. במשטרה אתה אומר שנדיה נפלה... אתה גם מפרט שהיא נפלה על השטיח העבה של הכלבים.. ש [צ"ל: ת]: עכשיו אני נזכרתי, היא בגלל שהיא רדפה אחרי, היא נתקלה... אבל לא נפלה בגלל הדחיפה שלי" (עמ' 255).
אשר לדחיפה של המתלוננת בלובי של הבניין שבו מצויה הדירה, ציין הנאשם כי: "אני דחפתי בתוך הלובי של הבניין ואני ראיתי שהיא לא נפלה, אני סגרתי דלת, אבל שם דלת זכוכית, אני ראיתי" (עמ' 257).
הנאשם הוסיף ומסר, בתשובה לשאלות התובעת, כי:
"כשהיא נתנה לי אגרופים זה לא פעם ראשונה זה היה, היא הייתה שותה כל יום... בשלב מסוים של שכרות היא הייתה פתאום כאילו כמו סוויץ' כזה... ופתאום המבט שלה היה משתנה... המבט שלה היה נהפך למבט זכוכית" (עמ' 258). לשאלה מדוע לא מסר בעדות הראשית כי המתלוננת הכתה אותו, השיב כי "זה לא פגע בי ולא היו, היא הרביצה לא חזק, אני לא שמתי משקל על הדבר הזה" (עמ' 258; וראו גם עמ' 260-259).
"ש: ... אני אומרת לך שאתה לא דחפת את נדיה כדי לעבור, אלא אתה היית עצבני עליה אחרי שהיא קיללה אותך והעליבה אותך, ולכן אתה בעטת בה בכוונה, וגם השבר שנגרם לה, הוא לא שבר מנפילה עדינה על השטיח אלא מהבעיטות שלך. אני צודקת? ת: אני לא יודע מאיפה יש לה שבר, אם יש שבר, אני ממש לא יודע אבל היא לא קיבלה ממני מכות אף פעם..." (עמ' 260).
"ש: ... בעצם אתה אומר לנו עכשיו... שלא בעטת בנדיה עם הנעליים... ת: לא בכוונה ולא 'לא בכוונה' לא בעטתי בה" (עמ' 262).
לשאלה מדוע בחקירתו הראשונה במשטרה הוא סיפר ש"יכולתי בטעות, אולי, לעשות סימנים כחולים ברגליים יכול להיות, הנעליים שלי היו כבדות של העבודה", אף שהמתלוננת טרם הגיעה למשטרה וטרם הוטחה בו טענת המתלוננת שהוא בעט בה וגרם, בין היתר, לסימן הכחול שעל רגלה – השיב הנאשם כי: "אני פשוט ניסיתי להצדיק את עצמי ומהרגש, מהלחץ לא ידעתי איך להסביר... שאני לא אשם... לא יכול להיות שאני עשיתי, כי מקסימום שאני הייתי יכול, לגעת בסוליה שלי ולא יותר מזה... ש: אני בכוונה הזכרתי עכשיו שזו החקירה הראשונה שלך במשטרה... נדיה בשלב הזה לא מגיעה למשטרה ... החוקרת לא שמעה על שום נעליים, אתה ראשון שמספר לה על נעליים. ממה הרגשת צורך להצטדק? ת: השוטרת אמרה לי שיש לה הרבה סימנים כחולים בכל הגוף, ובגוף כל כך גבוה, שאני בגלל שיש לי בעיות עם הגב, אני לא יכול להרים רגל כל כך גבוה... ניסיתי להסביר שאני לא יכול לעשות כזה סימנים כל כך גבוה, יכול להיות הייתי נוגע בסוליה, לא הסברתי לה נכון . בגלל זה אמרתי לה שיכול להיות שנגעתי בסוליות או משהו, אבל אני לא יכול לעשות את זה פיזית אפילו, להרים כל כך גבוה רגל. עדיין עכשיו אני מדבר אתך , כואב לי גב עכשיו, למה אני תמיד, אני מזמן סובל מכאבי גב ... עו"ד קוק: זו החקירה הראשונה שלך, אף אחד לא האשים אותך בכלום, נדיה אפילו לא הגיעה למשטרה והם לא יודעים שיש לה פציעות. למה אתה אומר את מה שהקראתי לך. ת: ... אני סיפרתי על הנעליים אחרי שזה, הראו לי את התמונות שלה, שהיא הגיעה למשטרה. .. אמרתי לה שכאילו אני לא יכול... להרביץ לה, יש לי כאבי גב... התכוונתי שמקסימום מה שאני יכול לעשות, במקרה לגעת , כשדחפתי אותה לתוך הבניין... אבל לא עד כדי כך... כי שאלה ראשונה, אפילו שאני הגעתי למשטרה בעצמי, השוטרת הייתה ישר חושבת... הכוונה שלה הייתה שגבר תמיד אשם, והייתה מסתכלת עלי בצורה הזו שמשהו , שאני אשם, אפילו לפני שהיא הגיעה למשטרה בעצמה" (עמ' 270-263).
ביחס לאירוע העיקרי, הנאשם הכחיש את גרסתה של המתלוננת שלפיה הוא בעט בה בירך ואחרי שהיא נפלה הוא בעט בה גם בצלעות.
ביחס לאירוע הראשון, הנאשם טען כי כאשר אמר בחקירתו "אני השפרצתי לפנים" כוונתו היתה לומר "שאני שמתי, כל הרוטב הוא השפריץ ככה... ש [בימ"ש]: זה לפני שזה נשבר? ת: לא , אחרי... עו"ד קוק: אתה אומר בת/17... 'אני לא רציתי לזרוק עליה את זה, אני רציתי לבייש אותה...'... ת: לא הייתה מטרה... לשפוך את זה על הפנים שלה או לעשות משהו... עו"ד קוק: אז מה מבייש בזה שאתה דופק את הצנצנת על השולחן? ת: אני לא הייתה לי מטרה אפילו לשבור את הצנצנת, אני אמרתי לה 'מספיק' ככה, ושמתי את זה, היא נשברה במקרה בידיים שלי, זה לא שהייתה לי כוונה לשבור או להשפריץ" (עמ' 287-286).

עדות ד"ר יוסף אקשטיין
בחקירתו הראשית מסר ד"ר אקשטיין כי:
"אני לא מסכים עם זה שגם כאילו שציירו שם חץ שיש שבר בצלע נדמה לי כתוב בצד שמאל בצלע 8. אני לא מסכים עם זה, אין שמה שבר ויותר מזה לא צוין בכלל בתשובה באם כבר מדברים על צילום לאחר חבלה צריך גם לציין אם יש חזה אוויר או אין חזה אוויר מה שנקרא פנאמוטורקס בלועזית וזה לא היה ולא צוין ואין את זה ויותר מזה, ראיתי גם צילום משום מה הביאו לי גם צילום שבוצע כמעט חודשיים לאחר מכן והצילום היה תקין לגמרי, מה שהייתי מצפה לראות במידה ויש שבר חודשיים קודם מתחיל כבר להיות איחוי לאחר מכן ואז רואים צמה שנקרא קלו[ק]ס שזה בליטה גרמית שמחברת את קצוות השבר וזה גם לא נצפה הצילום הזה". ביחס לדבריו האחרונים של העד, ניתנה החלטה לדחות את בקשת הסניגורית להגיש את הצילום הנוסף.
"אני לא ראיתי קו של שבר והיו... צילומים מכוונים כי בצילום רגיל של חזה לפעמים אם אין תזוזה ממשית לפעמים לא יכולים לראות ואם שואלים שאלה ספציפית לגבי שבר אז עושים צילום גם באלכסון יש כל צד בשביל לראות וגם לא ראיתי את השבר ולא ראיתי את החזה אוויר וכול הדברים ומה שהביאו לי בנייר מסימון שם אני לא ראיתי שם, הגבולות היו חלקים לגמרי... של הצלעות... גם על סמך הצילום הזה גם עם הגדלה אין פה קו שבר ואני לא יודע מה זה קו שבר עדין או לא, אין פה שבר. כב' הש' לוי: יש משהו שכן נמצא איפה שמסומן החץ?... העד, ד"ר אקשטיין: זה הגבול החיצוני של הצלע וזה הגבול הפנימי של הצלע, כב' הש' לוי: הערת בית המשפט העד מצביע על החלק הימני ביותר של הצילום הצבעוני ב-ת/20 כן... העד, ד"ר אקשטיין: אני מסמן את הגבול של הצלע, הנה הגבול של הצלע... אותו דבר בצד הזה, במידה והיה שבר היה צריך להיות איזה מדרגה קטנה, איזה תזוזה קטנה ואין את זה... כב' הש' לוי: ואתה מצביע על המשבצת שהיא בצד הימני התחתון, העד, ד"ר אקשטיין: כן... כב' הש' לוי: ת/20 ד'. יש חץ שלא אתה עשית, העד, ד"ר אקשטיין: לא אני עשיתי, סימנו פה חץ הגבולות חלקים לגמרי אין פה שום דבר... מה שיש פה זה מבנה של הצלע, הצלע לפעמים קצת מסובבת. זה הכול. כב' הש' לוי: וב-ת/20 ה' כנ"ל? העד, ד"ר אקשטיין: כן הם סימנו פה, יש פה זיז זה הכול אבל זה לא שבר. כב' הש' לוי: אז ממה יכול להיות הזיז? העד, ד"ר אקשטיין: המבנה של הצלע כי הצלעות הם אף פעם לא חלקות... אין פה שבר".
"במידה וגם היה שבר הייתי מצפה לראות גם חזה אוויר. מה זה נקרא חזה אוויר? הצלעות צמודות לדופן זה מאנטומיה הריאה זה שקים של אוויר ויש להם ציפוי, ציפוי שנקרא פלאובה והצלעות נוגעות בזה. ברגע שיש איזה שבר יש תזוזה הבן אדם זז טיפה הזיז של השבר פוצע את הפלאובה, ואז יש כאילו קרע ואוויר פורץ החוצה ואז רואים מה שנקרא חזה אוויר. ואין את זה פה".
בחקירתו הנגדית הוסיף ד"ר אקשטיין וציין כי: "אני לא מבין את המונח שבר עדין. מה זה נקרא שבר עדין, זה או שבר או לא שבר. יש שבר מרוסק שזה באמת רואים רסיסים של עצמות מסביב ויש שבר שזה הקו שזה שבר בתזוזה. ש: אם אני אגיד לך שהמתלוננת התלוננה על כאבים חזקים בצלע זה ישנה את חוות דעתך? ת: לא, זה יכול להיות כאבים, אני לא יודע מה קרה שמה".
"ש: תגיד אתה התייעצת עם עוד רופאים לגבי התמונות שהוצגו לך? ת: לא, ש: או שכתבת את חוות הדעת על יסוד ההתרשמות שלך? ת: אני לא צריך, אנשים מתייעצים איתי אני לא, יש לי מספיק ניסיון אני לא צריך להתייעץ עם אחרים, לא על דבר מכזה כמובן. ש: דוקטור גדזייב הסבירה בעדותה שאותה קראת שמדובר בשבר טרי חדש ועדין ללא תזוזה, עם קו לוצנטי חדש, ת: חדש היא לא יכולה, סליחה, חדש היא לא יכולה לדעת כי היא לא ראתה את הצילום הקודם... ש: האם מניסיונך במקרים כאלה של שבר עדין וטרי ואני מרחיבה ואומרת שכול שבר יכול להיות שרופא אחד יאבחן שבר ורופא אחר לא יאבחן שבר? ת: תמיד יש דיסקרפנס בין האבחנה של רופאים זה תלוי בניסיון זה תלוי בצילום זה תלוי במסך זה תלוי ב-20 אלף דברים אני לא יכול להגיד לך מה היא ראתה ומה זה. אני יכול לראות נגיד רק מה אני רואה בעיניים שלי... ומה שאני ראיתי בצילומים האלה אין שבר".
"אני מדבר על מה שאני רואה בצילום, נקודה. בצילום אני רואה את זה, יכול להיות שהיה הפרופסור הכי גדול בעולם היה אומר את זה ואני רואה מה שאני רואה ומה שאני חושב שיש. עכשיו עוד פעם המילה שבר עדין אין דבר כזה מעדין מה זה עדין? זה או שבר או לא שבר אין דבר כזה מעדין. אני לא מכיר את המילה הזאתי ברפואה, בצילומי חזה אין דבר כזה שבר עדין. אני יבחין לא ראיתי שמישהו כותב הודגם שבר עדין. הודגם שבר נקודה. ואין חזה אוויר או יש חזה אוויר אם אנחנו מדברים על צלעות. ככה מלמדים בבית ספר רפואה ככה אני מלמד בקורסים לרדיולוגיה ככה אני שואל גם בבחינות בשלב א' ובשלב ב'".
עדות האם
אמה של המתלוננת העידה בעיקר על הרגלי השתייה החריפה מצד המתלוננת וסתרה את גרסת המתלוננת בעניין זה.
מכיוון שאמה של המתלוננת לא היתה עדה לאף אחד מהאירועים מושא כתב האישום, ומכיוון שכפי שאציין להלן, החלטתי להעדיף את העדויות של האם ושל בת הדודה בעניין הרגלי שתיית האלכוהול מצד המתלוננת, על פני עדות המתלוננת בנקודה זו – אין מקום להרחיב ולפרט את אשר מסרה האם בעדותה.
עדות בת הדודה
גם יבגניה, כמו אמה של המתלוננת, העידה על הרגלי השתייה החריפה של המתלוננת, ובעניין זה, כמצוין לעיל, אין מקום להרחיב, מאחר שהחלטתי לקבל את העדויות של האם ושל יבגניה בנקודה זו.

נוסף על כך, יבגניה ציינה בעדותה כי הנאשם התקשר אליה לאחר שהסתיים האירוע [העיקרי] ומסר לה שהמתלוננת הגיעה לדירה כשהיא שיכורה, צעקה והרביצה לו, ושהוא ניסה לצאת מהבית, הוא דחף אותה ויצא מהבית וכן שהילדים בוכים. יבגניה אמרה לנאשם כי בדרך כלל מתקשרים למשטרה, אך הנאשם היסס. יבגניה הוסיפה בעדותה כי לאחר מכן היא הגיעה לדירה (של הנאשם והמתלוננת), ולאחר שהנאשם פתח עבורה את דלת הדירה, היא הבחינה בכך שהמתלוננת והילדים ישנים; "ואז אמרתי שבגלל שכולם ישנים אז לא צריך להזמין משטרה... שאפשר לעשות את זה בבוקר"; למחרת העדה ליוותה את הנאשם לתחנת המשטרה על מנת שהוא יגיש תלונה (עמ' 318).
עיקרי טענות הצדדים
ב"כ המאשימה טענה כי עובדות כתב האישום הוכחו במלואן וביקשה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
ב"כ המאשימה התייחסה בתחילת טיעוניה לגרסת המתלוננת וציינה כי הגם שהמתלוננת מיעטה במילים, היא תיארה באופן אותנטי וסדור את שני האירועים. לגבי ליבת האירוע העיקרי הייתה המתלוננת עקבית ומדויקת וגרסתה הייתה קוהרנטית וברורה. גם לגבי האירוע הראשון מסרה המתלוננת גרסה קצרה, ממוקדת ועקבית. ב"כ המאשימה הוסיפה כי אף שהמתלוננת ניסתה לצמצם ולטשטש את הרגלי צריכת האלכוהול שלה, אין בכך כדי לגרוע מ"היש הראייתי" או להטיל דופי במהימנות דברי המתלוננת ביחס לאירועים. ב"כ המאשימה הדגישה גם כי המתלוננת לא הגזימה בתיאוריה.
ב"כ המאשימה הוסיפה כי לגבי האירוע העיקרי המתלוננת מסרה "אמירה ספונטנית" לרופאה (ד"ר נגורנוב), שלפיה היא קיבלה מכה בצלעות בבית החזה במהלך ריב עם בן זוגה, וזאת עוד לפני שידעה שהנאשם פנה למשטרה להגיש תלונה.
לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם ניסה להשחיר את פני המתלוננת ולצייר תמונה של מי שסובלת מהתמכרות קשה וחריפה לאלכוהול ומאופיינת בתפקוד הורי לקוי.
המאשימה הטעימה כי העדויות של שתי עדות ההגנה אינן מתייחסות לאירועים הספציפיים, מכיוון ששתיהן לא היו נוכחות באירועים.
ב"כ המאשימה הצביעה על חיזוקים לעדות המתלוננת: עדותה של אלנה מקוחה, הצילומים המתעדים את החבלות שנגרמו למתלוננת, כמו גם התעודות הרפואיות ת/14 , ת/15 ועדויות הרופאות (ד"ר נגורנוב וד"ר גדזייב).
בעניין הנזק והחבלות שנגרמו למתלוננת טענה ב"כ המאשימה כי למתלוננת נגרם שבר באחת מצלעותיה וכי יש להעדיף את חוות הדעת המקצועית שערכה ד"ר גדזייב על פני חוות דעתו של מומחה ההגנה, ד"ר אפשטיין. הודגש כי ד"ר גדזייב פענחה את הצילומים בזמן אמת וכי אין לה כל אינטרס לתת חוות דעת התומכת במי מהצדדים, לעומת מומחה ההגנה, שהוא עד בעל עניין, המקבל תשלום עבור חוות דעתו, שנערכה לצורך ההליך המשפטי.
עוד צוין כי אומנם ד"ר נגורנוב כתבה כי לא נצפו המטומות (קליטתה של המתלוננת במוקד היתה בשעה 11:53), ובחקירתה במשטרה לא הצליחה להיזכר אלו אזורים בגופה של המתלוננת היא בחנה; אך בתצלומים שצולמו מספר שעות לאחר מכן במשטרה ניתן לראות המטומות באופן מובהק. ב"כ המאשימה הדגישה כי "עיון מדוקדק בת/14 מגלה שלא נרשמה תלונת המתלוננת על מכה בירך או ברגל, אלא מסתמן שהתלונה התמקדה בכאבים בצלע, ולכן, על רקע עדותה של ד"ר נגורנוב בדבר סדרי העבודה לפיהם נבדקים אזורים הקשורים לתלונת החולה, אין להתפלא על כי לא ציינה קיומן של המטומות בירך, למשל".
נוסף על האמור, לעמדת המאשימה, גרסתו של הנאשם מגבשת עבירה של תקיפה הגורמת חבלה חמורה ולמצער – עבירה של תקיפה: "הנאשם למעשה מודה, במשטרה, בכך שדחף את המתלוננת, ובצורה מעט פחות בוטחת אף מאשר כי בעט בה"; וגם לגבי האירוע הראשון המחלוקת הינה מצומצמת.
ב"כ המאשימה טענה כי הנאשם מסר "פרטים מוכמנים" ומפלילים ביחס לאירוע העיקרי כבר בהודעתו "הפתוחה" והטעימה כי "הנאשם, כשהוא מספר לחוקרת את סיפור המעשה, מציין, באופן וולונטרי ומבלי שהוא נשאל, כי יכול להיות שהוא פגע במתלוננת בלי כוונה באמצעות רגליו. מדובר בפרטים מוכמנים, שכן הם נמסרו הרבה לפני שהמתלוננת נקראת לחקירה ומוסרת את גרסתה לאירועים והרבה לפני שהוצגה תעודה רפואית וצולמו החבלות".
ב"כ המאשימה הוסיפה כי גרסת הנאשם תמוהה, חסרת היגיון ומגומגמת וכי בתשובותיו בחקירה הנגדית הוא לא הצליח ליישב סתירות ומסר תשובות ארוכות, מתחמקות ומעגליות, גם כאשר נשאל שאלות ממוקדות ופשוטות. כמו כן, הנאשם הרחיק עצמו וחזר בו מדברים שמסר במשטרה, עד כדי מסירת תיאורים שאינם הגיוניים.
לעמדת המאשימה, גם העובדה שהנאשם הגיש תלונה במשטרה לאחר האירוע העיקרי אף שלא נגרם לו נזק גופני, מצביעה על כך שהנאשם פנה למשטרה כפעולת מנע.
ב"כ המאשימה התייחסה גם לטענת ההגנה של אכיפה בררנית וציינה כי קיימת הבחנה בין רמת האלימות וכן כי למתלוננת נגרמו שבר בצלע והמטומות בגופה, בעוד שהנאשם סבל רק משריטה שטחית במצח אשר לא הצריכה התערבות רפואית.

מנגד, ההגנה עתרה לזכות את הנאשם מכל המיוחס לו בכתב האישום.
ב"כ הנאשם הביעה בתחילת דבריה תמיהה על כך שאף שהמתלוננת שיקרה בעדותה, מבקשת המאשימה מבית המשפט להאמין למתלוננת בנימוק שיש לשקריה "סיבות".
הודגש כי הנאשם הוא זה שפנה למשטרה כדי להתלונן ונטען כי הנאשם חש חוסר אונים נוכח התנהלותה של המתלוננת, ניגש למשטרה בהמלצתה של יבגניה ותיאר בפני החוקרת את האירוע העיקרי, שבמהלכו המתלוננת שרטה אותו והוא דחף אותה; ומיד כשסיפר לחוקרת שהוא דחף את המתלוננת, נהפך הנאשם ממתלונן לחשוד.
ב"כ הנאשם הדגישה כי בית המשפט צריך לקבוע אשמה במשפט פלילי מעבר לכל ספק סביר וכי כאשר בית המשפט מעדיף עדות יחידה על פני עדות אחרת, עליו לנמק זאת בנימוקים מיוחדים שיירשמו.
ב"כ הנאשם הדגישה כי המתלוננת אינה מתארת סדרה של מכות אלא שתי מכות, אחת ברגלה והשנייה בצלעותיה. לעומת זאת, לטענת הסניגורית, "הסימנים הכחולים" התפרשו על פני שטח גדול ברגלה של המתלוננת והיו למעשה בצבעים שונים, באופן שאינו מאפיין מכה בודדת. נטען כי בהינתן שהמתלוננת היא אלכוהוליסטית, סימני המכות בגופה עלולים היו לנבוע שלא ממעשיו של הנאשם, וכלשונה של הסניגורית: "אלכוהוליזם אומר שאתה בין היתר יכול לקבל הרבה מאד מכות... כי אתה הרבה פעמים לא יכול להבין ולדעת בכלל איפה אתה נמצא ...".
לטענת ההגנה, המתלוננת צמצמה בעדותה את הרקע שקדם לאירוע (העיקרי), לרבות את התנהלותה הבעייתית, וגם שיקרה בקשר להרגלי צריכת האלכוהול שלה ובקשר לפרטים חשובים נוספים בתיק דנן.
הסניגורית ציינה כי המתלוננת אישרה בחקירתה הנגדית שדחפה את הנאשם כדי להוציא אותו מהבית ואז קיבלה מכה ברגלה ונפלה, ולאחר מכן קיבלה את המכה השנייה. עוד ציינה ב"כ הנאשם כי המתלוננת וחברתה אולנה "... אומרות שהוא [הנאשם] אדם אלים ואדם שמרביץ, אבל כשמבקשים דוגמה שתיהן משתמשות באותו אירוע שולי של הכלבים... ולא מצליחות בכלל להמחיש מעבר לזה". נטען כי המתלוננת ואולנה תיאמו ביניהן את העדויות, לרבות גם ביחס לזכוכית שלטענתן הותירה סימן בעינה של המתלוננת במסגרת האירוע הראשון.
ב"כ הנאשם הטעימה כי הנאשם בכה, גם בחקירתו, באופן שממחיש את הייאוש שחש ואת האותנטיות של דבריו.
ביחס לעדותה של ד"ר נגורנוב נטען כי היא לא הבחינה בכל המטומה וכי נבדק מראה כללי של המתלוננת, לרבות אזור הבטן.
לטענת הסניגורית, תיעוד ההמטומות שאליו הפנתה המאשימה אינו מחליף תיעוד רפואי; ולסימנים ברגלה של המתלוננת אין כל תיעוד רפואי.
ב"כ הנאשם הוסיפה וטענה כי יש לקבל את עדותו של ד"ר אקשטיין, שלפיה אין ממצא של שבר בצילום שנערך למתלוננת.
ב"כ הנאשם הדגישה כי מהרגע הראשון מסר הנאשם שיתכן שהמתלוננת נפלה. הסניגורית הטעימה כי הנאשם היה נסער וכן כי פנייתו למשטרה לא הייתה קשורה לשריטה שנגרמה לו על ידי המתלוננת, אלא ל"כל המצב שלה וכל הסיכון שזה עושה לביתו ולילדיו".
עוד נטען כי יש לקבל ולהעדיף את עדותו של הנאשם – שלפיה הוא דחף את המתלוננת רק לאחר שהיא התנפלה עליו וניסתה למנוע ממנו לצאת מהדירה, ולאחר שהמתלוננת יצאה אחריו החוצה הוא דחף אותה פעם נוספת – על פני עדותה השקרית של המתלוננת. נטען כי "כל עדותו של הנאשם" היתה "מאוד מאוד קוהרנטית ומסודרת".
ביחס לאירוע הראשון נטען כי הנאשם הטיח את הצנצנת בשולחן וכי אין מדובר במעשה מכוון מצד הנאשם.
ב"כ הנאשם התייחסה גם לעדויות של עדות ההגנה – אמה של המתלוננת ובת דודתה – וטענה כי מדובר בעדות מהימנות.
נוסף על האמור, העלתה ב"כ הנאשם טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית וכן טענת זוטי דברים.
בעניין טענת זוטי דברים הפנתה ב"כ הנאשם לפסיקה שניתנה ברובה בבתי משפט שלום ומקצתה בבתי משפט מחוזיים.
עוד טענה ב"כ הנאשם לקיומה של קרבה לסייג של הגנה עצמית.
כמו כן, במהלך טיעוניה הצביעה הסניגורית על מחדלי חקירה. כך, נטען שתיעוד החקירות, לרבות העימות, נעשה באודיו, ולא באופן חזותי. עוד הודגש כי זימונה של המתלוננת לחקירה אינו מתועד ולפיכך אין בנמצא מידע לגבי הגורם שפנה למתלוננת ולגבי שעת הזימון של המתלוננת על ידי המשטרה.
דיון
ניתוח הראיות העיקריות
ניתוח עדות המתלוננת
ליבת עדות המתלוננת בכל הנוגע לשני האירועים הייתה מהימנה בעיניי.
עם זאת, המתלוננת הכחישה את עובדת היותה אלכוהוליסטית וניסתה לצמצם ככל האפשר את כל הקשור להרגלי השתייה החריפה מצידה.
בעניין הרגלי השתייה החריפה של המתלוננת, אני מעדיף את העדויות של עדות ההגנה – אמה של המתלוננת ובת דודתה – על פני עמדת המתלוננת (וחברתה אולנה). מחומר הראיות עולה כי ללא קשר לאירועים, המתלוננת מדחיקה את הרגלי השתייה שלה ומכחישה אותם, כפי שציין הנאשם עצמו כבר בחקירתו הראשונה במשטרה (" היא לא רוצה להודות שהיא אלכוהוליסטית", ת/18(ב) עמ' 22 שורה 23); וזאת, סביר להניח גם מהחשש הטבעי והמובן כי היא תיתפס כמי שמזניחה את ילדיה הקטנים וכי שירותי הרווחה עלולים לסבור שאינה מתפקדת כיאות כאם, על כל ההשלכות העלולות לנבוע מכך.
מכל מקום, לנוכח האמור לעיל בחנתי את כל עדות המתלוננת במשנה זהירות – גם בנוגע לעצם האירועים.
אף על פי כן, גם לאחר שבחנתי במשנה זהירות את גרסת המתלוננת לגבי עצם האירועים, הגעתי למסקנה כי, כאמור, ליבת גרסתה היא מהימנה.
כאן המקום להוסיף כי לגבי האירועים עצמם, גרסת המתלוננת הייתה עקבית וקוהרנטית למדי; לא היו בה סתירות מהותיות; המתלוננת לא הפריזה בתיאוריה את האירועים ואת החבלות שנגרמו לה; ועדותה אף נתמכת בחבלות בגופה שתועדו בתצלומים שהוגשו לבית המשפט (ת/3); והיא נתמכת גם בתלונה המיידית של המתלוננת, בבוקר שלמחרת האירוע העיקרי, באשר בתוכן המסמך הרפואי ת/14 נרשם כי "סיבת הפניה: בת 40 היום בזמן ריב עם בן זוג קיבלה מכה בצלעות משמאל" וכי נמצא "שבר בצלע 8 לאחר קבלת מכה בבית החזה מבן זוג".
כזכור, המסמך הרפואי ת/14 נערך לפני שהמתלוננת נחקרה במשטרה, ונרשם בו כי שעת הקבלה [של המתלוננת] ביום 25.2.18 היא 11.53 [דהיינו – לפני תחילת חקירתו הראשונה של הנאשם] וכי שעת השחרור היא 13:39 – בעוד שחקירתו הראשונה של הנאשם במשטרה (ת/11) החלה באותו יום רק בשעה 12.55, והעימות בין הנאשם לבין המתלוננת (ת/13) נערך באותו יום בשעה 15:40; זאת – אף כי לא התעלמתי מטענת ב"כ הנאשם בסיכומיה, כי לא ידוע באיזו שעה זומנה המתלוננת לחקירה במשטרה.
כאן המקום להוסיף כי אומנם במסמך הרפואי ת/14 נרשם "עור: ללא המטומה תת-עורית"; אולם אין בכך, בנסיבות המקרה דנן, כדי להשליך על שאלת מהימנות עדות המתלוננת, וזאת מכיוון שמתוכן המסמך עצמו עולה כי התלונה של המתלוננת עסקה בכאבים שחשה בבית החזה, בצלעותיה.
כזכור, ד"ר נגורנוב, אשר ערכה את המסמך ת/14, מסרה בעדותה כי אינה זוכרת את נסיבות המקרה דנן; ועל כן, אין מקום להרחיב את הדיבור בעניין תוכן עדותה.
זאת ועוד, כפי שיובהר להלן, גרסת המתלוננת מתחזקת אף לנוכח חלק מהדברים שמסר הנאשם עצמו בחקירותיו במשטרה ובעימות וכן לנוכח הסתירות המשמעותיות והתמיהות הממשיות העולות מגרסת הנאשם עצמו לגבי שני האירועים, כפי שתפורטנה להלן.

ניתוח גרסת הנאשם
ככלל, עדות הנאשם בנוגע לעצם האירועים לא הותירה רושם חיובי בעיניי; בחלקה הייתה מתחמקת ומיתממת ובחלקה היו תמיהות ממשיות; כמו כן, היו סתירות משמעותיות אחדות בגרסת הנאשם לגבי האירועים עצמם, בין הדברים שמסר בחקירותיו במשטרה ובין הדברים שמסר בעדותו. הכול, כפי שיפורט להלן.

בנוגע לאירוע העיקרי, כזכור הנאשם מסר בחקירתו כי "בבניין דחפתי אותה היא עם הידיים והרגליים ואני גם, לא הרבצתי לה. לא זוכר אני הייתי בשוק... חוקרת: לנדיה יש סימנים? נחקר: אני לא דיברתי איתה מאז, לא ראיתי, היא הייתה במצב כזה היא יכלה ליפול (מילה לא ברורה) אפילו, אני לא הרבצתי לה בשביל שיהיו לה סימנים... ויכול להיות שהייתי עם הנעליים של העבודה אני לא יודע אני מניח שאולי, אני לא הרבצתי לה עם הרגליים אבל יכלתי אולי בטעות להיתקל בה עם הנעליים כי הן היו כבדות... את זה אני יכול להניח, שיכול להיות שאני נתקלתי בה בטעות. אני לא הרבצתי לה בכוונה".
לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט הכחיש הנאשם כי בעט במתלוננת ברגליו וטען כי לא בעט בה, "לא בכוונה ולא - לא בכוונה".
כאשר עומת הנאשם עם תוכן אמרותיו במשטרה, ניכר היה כי הוא התקשה ליישב את תוכנן עם עדותו; וטען כי הוא התכוון בחקירתו במשטרה לומר שאולי כשדחף את המתלוננת, הוא נגע בה עם הסוליה של נעליו.
כאן המקום לציין כי מקובלת עליי טענת המאשימה שכבר בחקירתו הראשונה במשטרה התייחס הנאשם מיוזמתו באופן ספציפי לאפשרות של פגיעה במתלוננת באמצעות הרגל/הנעל שלו – אף שהמתלוננת טרם הגיעה למשטרה, טרם מסרה את גרסתה וטרם היו התצלומים של החבלות בגופה, ולפיכך טרם הוטחה בו גרסת המתלוננת. במילים אחרות, הנאשם בטרם שמע את גרסת המתלוננת (שלטענתו היא שקרית), כבר ציין בפני החוקרת כי יתכן שעשה את הפעולה שתוארה על ידי המתלוננת רק בהמשך היום, ובכך הוא מסר מעין "פרט מוכמן", כלשון ב"כ המאשימה.
נוסף על האמור, בחקירתו במשטרה אישר הנאשם כי בתוך הדירה המתלוננת נפלה, אם כי טען שהיא מעדה מהשטיח (של הכלבים). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט הכחיש הנאשם את נפילתה של המתלוננת ורק לאחר שעומת עם דבריו במשטרה הוא אישר כי אכן המתלוננת נפלה וטען שנפלה מהשטיח.
כמו כן, בחקירתו במשטרה טען הנאשם ש לאחר הדחיפה השניה של המתלוננת על ידי הנאשם, בלובי של הבניין, הוא לא שם לב אם המתלוננת נפלה אם לא ; ואילו בעדותו בבית המשפט טען הנאשם שאומנם הוא דחף אותה, אך היא לא נפלה ["דחפתי בתוך הלובי של הבניין ואני ראיתי שהיא לא נפלה, אני סגרתי דלת, אבל שם דלת זכוכית, אני ראיתי" (עמ' 257)].
זאת ועוד, הנאשם אישר בחקירתו במשטרה כי במהלך האירוע העיקרי הוא לא שלט במעשיו ("אני לא שלטתי על המעשים שלי") וטען כי אינו זוכר את פרטי האירוע (" אני הדפתי אותה ממני לא יודע איך בדיוק אולי עם הידיים או הרגליים... אני לא זוכר..."); ואילו בעדותו (בבית המשפט) הוא התיימר לזכור את האירוע וטען כאמור שהוא לא בעט במתלוננת ושהיא זו שלא שלטה במעשיה, בשל היותה שיכורה.
אשר לאירוע הראשון, גם לגביו קיימות סתירות בגרסת הנאשם.
כזכור, בכתב האישום נטען בעניין זה כי בעקבות ויכוח שהתגלע בין הנאשם למתלוננת בחודש ינואר 2018, "תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין על ידי כך שאחז בצנצנת מזכוכית שהכילה רוטב, זרק את תוכנה על פניה של המתלוננת וניפצה [את הצנצנת] על הקיר".
המתלוננת מסרה בעדותה כי הנאשם "צעק ושפך... תוכנה של הצנצנת עם רוטב חריף לפרצופי ולאחר מכן שבר את הצנצנת".
מנגד, הנאשם טען בעדותו כי אך הניח את הצנצנת של הרוטב על השולחן ותוכנה השפריץ לכל עבר, אך זאת ללא כל כוונה מצדו לתקוף את המתלוננת או להשפריץ את הרוטב על פניה.
לעומת זאת, בעימות שנערך בין הנאשם למתלוננת (ת/18א), בתגובה לדברי החוקרת כי "... נדיה טוענת שבאותו יום אתה שפכת עליה רוטב חריף לפנים שלה ואחרי זה אתה שברת את הצנצנת בקיר... " – ציין הנאשם כי "... אני אכן התעצבנתי... אני השפרצתי לפנים. שמתי אותו על השולחן בכוח והצנצנת נשברה... לא היתה לי כוונה לשבור אותה. שמתי אותה חזק. שמתי ככה והיא התנפצה...".
כמו כן, בחקירתו השנייה במשטרה (ת/17), לשאלת החוקרת "לפני חודש למה שפכת רוטב על הפנים שלה ושברת את הצנצנת?" – השיב הנאשם כי "נכון שמתי את הצנצנת על השולחן והיא פשוט נפלה לי מהידיים אפילו התביישתי... אני שברתי לא אני שמתי... לא ממש בכל הכוח... זה צנצנת היא לבד התנפצה לי בידיים אני לא רציתי לזרוק אליה את זה, אני רציתי לבייש אותה...".
כללו של דבר, לעניין האירוע הראשון, כאמור, בעימות שנערך במסגרת החקירה במשטרה (ת/18(א), עמ' 3 שורה 32), אישר הנאשם כי השפריץ ("השפרצתי") את הרוטב לפנים של המתלוננת; ובחקירתו השניה במשטרה (מאותו יום) הוא אישר כי לא רק שהתעצבן על המתלוננת, אלא גם רצה לבייש אותה (ת/17, עמ' 8 שורה 18). זאת ועוד, בחקירתו השנייה במשטרה טען הנאשם כי הצנצנת נפלה לו מהידיים, ואילו בעימות הוא טען כי הניח את הצנצנת על השולחן; כמו כן, בעימות הוא טען כי הניח את הצנצנת "בכוח" על השולחן, ואילו בחקירתו השניה במשטרה הוא טען כי הנחת הצנצנת היתה "לא ממש בכל הכוח".
ודוקו, בעוד שבעימות ובחקירתו (השניה) במשטרה מסר הנאשם כי לפני הנחת הצנצנת (בחוזקה) על השולחן על ידו, הוא כעס מאוד על המתלוננת, רצה לבייש אותה והשפריץ/שפך את הרוטב על הפנים של המתלוננת ("אני אכן התעצבנתי... השפרצתי לפנים שמתי אותו על השולחן בכוח והצנצנת נשברה"; "נכון שפכתי לה בפנים ושמתי על השולחן והיא התפרקה אצלי ביד") – ובהיבט זה, של סדר הדברים, הדבר תואם את עדותה של המתלוננת ("הוא התרגז, צעק ושפך... תוכנה של הצנצנת עם רוטב חריף לפרצופי ולאחר מכן שבר את הצנצנת" – בעדותו (בבית המשפט) שינה הנאשם גרסה וטען כי רק לאחר שהניח את הצנצנת על השולחן והיא נשברה, הרוטב שהכילה הצנצנת השפריץ ונשפך, כביכול שלא בכוונה, ו"אולי כמה טיפות נפלו על הפנים שלה".
עינינו הרואות, גרסת הנאשם גם לגבי האירוע הראשון, כמו גם לגבי האירוע העיקרי, לא היתה עקבית וקוהרנטית, כי אם הכילה סתירות פנימיות אחדות, בעיקר בין הדברים שמסר בחקירותיו במשטרה ובעימות ובין הדברים שמסר בעדותו, ואף בדברים שמסר בחקירותיו במשטרה ובעימות; והכול, כמפורט לעיל.

לנוכח כל המקובץ לעיל, לגבי האירוע הראשון אין לקבל את טענות הנאשם בעדותו כי לא השפריץ/שפך את הרוטב וכי לא פעל כפי שפעל במתכוון, אלא שוכנעתי כי הנאשם אכן השפריץ/שפך את הרוטב על פניה של המתלוננת בכוונה לבייש אותה, כפי שציין בעימות ובחקירתו השנייה במשטרה, כמפורט לעיל, וזאת עוד לפני שהניח את הצנצנת בחוזקה על השולחן ולפני שהצנצנת נשברה; ו גם לגבי האירוע העיקרי, שוכנעתי כי אין לקבל את גרסת הנאשם בעדותו וכי יש לקבל את גרסת המתלוננת כי הנאשם תקף אותה וגרם לחבלות בגופה.

כידוע, ככלל, בהעדר הסבר סביר ומשכנע מצד נאשם לגרסה כבושה העולה לראשונה בעדותו בבית המשפט או לגרסה שונה שהוא מעלה בעדותו, יש להעדיף את הדברים שמסר בהזדמנות הראשונה במסגרת חקירתו במשטרה על פני הדברים שהוא מוסר בעדותו בבית המשפט.
במקרה דנן, לא היו לנאשם הסברים סבירים ומהימנים לשינויי הגרסה שלו בעדותו, לעומת הדברים שמסר בחקירותיו במשטרה, הן לגבי האירוע העיקרי והן לגבי האירוע הראשון, והדבר מחזק את עדות המתלוננת לגבי ליבת האירועים.
כמו כן, אין לקבל את טענת הנאשם כי כביכול במעשיו בשני האירועים הוא אך התגונן מפני המתלוננת. למעשה, גם ב"כ הנאשם לא טענה כי עומד לנאשם סייג ההגנה העצמית, אך היא טענה כי היתה קרבה לסייג של הגנה עצמית. אלא שגם טענה זו של ב"כ הנאשם נדחית בזה, נוכח המפורט לעיל בניתוח עדות המתלוננת ובניתוח גרסת הנאשם.
התייחסות לחוות הדעת ולעדויות של המומחים
כאמור, מטעם התביעה העידה, בין היתר, ד"ר גדזייב, אשר חזרה על האמור במסמך ת/15 כי בצילום הרנטגן שנערך למתלוננת בתאריך 25.2.18 הודגם שבר בצלע מספר 8. כזכור, ד"ר גדזייב היא רדיולוגית מומחית בקופת חולים מכבי.
מנגד, כאמור, מטעם ההגנה העיד, בין היתר, ד"ר אקשטיין, והוגשה חוות דעת המומחה שערך (נ/2).
כזכור, ד"ר אקשטיין שהוא רדיולוג מומחה בבית החולים בילינסון ובקופת חולים כללית וכן במכון מור, מסר בחוות דעתו ובעדותו כי בכל הצילומים שהונחו בפניו לא ניתן לראות שבר בצלעות של המתלוננת והוא שלל את טענות ד"ר גדזייב בדבר קיום שבר בצלע מספר 8, לרבות במיקום שעליו הצביעה ד"ר גדזייב על גבי ת/20.
בעניין מחלוקת זו בין המומחים לרדיולוגיה מטעם התביעה ומטעם ההגנה, הגעתי למסקנה כי אין להעדיף את עדותה של ד"ר גדזייב על פני עדותו של ד"ר אקשטיין וכי המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי נגרם למתלוננת שבר בצלעותיה; ולהלן אנמק מסקנתי זו.
ככלל, כפי שהובהר בפסיקה, ולאחרונה גם בע"פ 9197/18 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 (23.1.2020): "הלכה פסוקה היא כי לשם הכרעה בין חוות דעת מנוגדות או חולקות, יש ליתן משקל למעמדם המקצועי של המומחים ובכלל זאת טיב הכשרתם והיקף ניסיונם. זאת בכפוף להתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממהימנות עמדת המומחים בהקשר המסוים הטעון הכרעה (ראו, למשל: ע"פ 9045/16 אדנני נגד מדינת ישראל, בפס' 31 (7.3.2018) ...".
במקרה דנן, לא התעלמתי מטענות המאשימה בעניין המחלוקת בין המומחים, לרבות מהטענה כי ד"ר גדזייב היא עדה אובייקטיבית, בעוד שד"ר אקשטיין הוא מומחה מגמתי מטעם ההגנה.
אף על פי כן, מכיוון ששני העדים המומחים הותירו רושם חיובי ומהימן על בית המשפט, ובשים לב לתפקידו הבכיר ולניסיונו המקצועי הרב של ד"ר אקשטיין, כמצוין לעיל ובחוות דעתו נ/2 – כאמור לא ראיתי להעדיף את עדותה של ד"ר גדזייב על פני עדותו של ד"ר אקשטיין ונותר לפחות ספק סביר בשאלה אם אומנם נגרם שבר בצלע של המתלוננת.
עם זאת, אין בכך כדי לגרוע ממהימנות עדותה של המתלוננת כי אכן חשה כאבים בבית החזה, בעקבות מעשיו של הנאשם במסגרת האירוע העיקרי.

התייחסות לטענות ההגנה הנוספות
כאמור, מלבד הטענות בנוגע למיוחס לנאשם בכתב האישום, העלתה באת-כוח הנאשם טענות הגנה אחדות, דהיינו – הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, קיומם של מחדלי חקירה וכן זוטי דברים; וגם בגינן היא ביקשה לזכות את הנאשם מכל וכל.
לאחר בחינת הטענות האמורות, החלטתי לדחות את כולן, כפי שאנמק להלן.
הטענות בדבר הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית
אמנם, ככלל, כפי שנקבע בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ , פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: "עניין בורוביץ") ובמיוחד ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי (31.10.2018) (להלן: "עניין ורדי") – ניתן לקבל טענת הגנה מן הצדק, לרבות בגין אכיפה בררנית, לא רק במקרים של התנהגות שערורייתית מצד המאשימה, כפי שנקבע בזמנו בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996), ולא רק במקרים של התנהגות זדונית נפסדת מצד המאשימה, אלא גם במקרים של רשלנות או של טעות מצד המאשימה אשר בעקבותיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כמצוין בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ").
עם זאת, בפסיקה לרבות בעניין בורוביץ, בעניין ורדי וגם בע"פ 3806/16 בלטי נ' מדינת ישראל (23.5.2019) (להלן: " עניין בלטי"), הוטעם כי החלטה על ביטול כתב אישום בגין טענת הגנה מן הצדק כשאין מדובר בהתנהגות זדונית או שערורייתית של המאשימה, אלא בהתנהגות רשלנית או שגויה מצדה – שמורה למקרים מיוחדים, ראויים ו"נדירים" בלבד.
ודוקו, כפי שעולה מהפסיקה ואף מסעיף 150 לחסד"פ, גם אם מתקבלת טענת הגנה מן הצדק, אין בכך כדי להביא לזיכוי הנאשם, אלא לכל היותר לביטול כתב האישום.
כמו כן, בפסק-הדין בעניין בורוביץ הדגיש בית המשפט כי ביטולו של הליך פלילי מטﬠמי הגנה מן הצדק מהווה "מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר".
באותו עניין הטעים בית המשפט גם כי ההכרﬠה אם במקרה נתון קיימת הצדקה לקבלת הטﬠנה של הגנה מן הצדק, מחייבת בחינה בת שלושה שלבים:
ראשית, זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בﬠניינו של הנאשם וﬠמידה ﬠל ﬠוצמתם;
שנית, ﬠריכת איזון בין האינטרסים הרלוונטיים השונים, בשים לב לנסיבות הקונקרטיות של המקרה;
ושלישית, אם מתברר כי במקרה הקונקרטי הייתה פגיﬠה חריפה בתחושת הצדק וההגינות – בחינת האמצﬠי המידתי המתאים לריפוי הפגמים או לתיקון הפגיﬠה. זאת, לאו דווקא ﬠל ידי ביטול כתב האישום כולו, כי אם, למשל, ﬠל ידי התחשבות בפגמים בקביﬠת ﬠונשו של הנאשם.
מכאן לגוף טענות ההגנה שהועלו במקרה דנן. ב"כ הנאשם טענה כי המאשימה נקטה אכיפה בררנית בין הנאשם למתלוננת: "מלכתחילה היה ברור שהיא [המתלוננת] היכתה אותו, גם לו הייתה חבלה, שריטה וכדומה, ונגדה לא נעשה כלום. מעבר לזה שהיא גם לא פועלת כאימא כמו שמצווה עליה לפעול ושום דבר, העיניים נעצמות בכל הנושא של המתלוננת הזאת".
ככלל, כדי שתתקבל טענת אכיפה בררנית, מוטל על כתפי הנאשם נטל כפול, אם כי על פי מאזן ההסתברויות ולא מעבר לספק סביר: "לשם העלאת טענה בדבר 'הגנה מן הצדק', הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות, בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום. בשלב השני יהא על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים" [ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות 37-36 (4.8.2008). ראו גם והשוו: ע"פ 3667/13 חטיב נ' מדינת ישראל, בפסקה 29 (14.10.2014); ע"פ 8568/14 אבו גאבר נ' מדינת ישראל, בפסקה ל"ב (19.5.2015); ע"פ 1551/15 שולי נ' מדינת ישראל (6.9.2016); ע"פ 8027/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות 98-97, 114-112 (27.5.2018); עניין בלטי, בפסקה 38; רע"פ 5861/19 חרפק נ' מדינת ישראל (2.1.20209; ע"פ 6339/19 בלאווה נ' מדינת ישראל (15.1.2020)].
נוסף על כך, כפי שהדגישו כב' הנשיא גרוניס וכב' השופט ג'ובראן בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, בפסקה 4 (10.9.2013), "מתחייבת התייחסות זהירה במיוחד מצד בית המשפט, כאשר מועלית בפניו" טענת אכיפה בררנית.
במקרה דנן קיים הבדל מהותי בין עניינו של הנאשם לבין עניינה של המתלוננת, אשר לא נטען כי גרמה לנאשם חבלה חמורה או אף חבלה ממשית.
אף אם ניתן היה להגיש כתב אישום נגד המתלוננת בגין חלקה במריבות עם הנאשם, אין להשוות את חלקה של המתלוננת לחלקו של הנאשם, וזאת לנוכח החומרה היתרה של מעשי העבירות של הנאשם; ואין בכך שהמאשימה החליטה משיקוליה הענייניים שלא להגיש כתב אישום נגד המתלוננת, שהיתה קרבן מעשי אלימות ושנפגעה פיזית באופן ממשי ממעשיו של הנאשם – כדי להצביע על מניע פסול או על אכיפה בררנית מצד המאשימה.
נוסף על כך, כידוע, למאשימה שיקול דעת רחב להחליט האם קיימות ראיות המספיקות לאישום נגד חשוד/ה, אם לאו; ובית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעת זה של התביעה בעניין דיות הראיות.
חשוב מכך, ההגנה לא הצביעה על כל מניע פסול מצד המאשימה בהגשת כתב האישום נגד הנאשם בלבד.
על כן, ההגנה לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה (על פי מאזן ההסתברויות); ודין טענת האכיפה הבררנית וטענת ההגנה מן הצדק להידחות.
טענות ההגנה למחדלי חקירה
כאמור, ב"כ הנאשם טענה בסיכומיה, בין היתר, כי נפלו פגמים ומחדלים במהלך החקירה, אשר פגעו באופן ממשי בהגנה וביכולת הנאשם להתגונן ולהצביע על חפותו.
אקדים ואציין כי, ככלל, גם כאשר בית המשפט משתכנע כי היו מחדלי חקירה או פגמים בחקירה, עובדת קיומם של המחדלים או של הפגמים אין בה, כשלעצמה, כדי להוביל לזיכויו של נאשם בדין. על בית המשפט לבחון האם חרף קיומם של המחדלים או של הפגמים בחקירה, הוכחה אשמתו של נאשם בעבירות שיוחסו לו במידת הוודאות הנדרשת בפלילים. עם זאת, כאשר קיימים מחדלים חמורים או מהותיים בחקירה, אפשר כי יהיה בהם כדי ליצור חשש שמא קופחה הגנתו של נאשם, אם התקשה בעטיים להתמודד כראוי עם חומר הראיות שהצטבר כנגדו, או להוכיח את נכונות גרסתו, או למצער להצביע על קיום ספק סביר בשאלת אשמתו. נפקותו של המחדל או של הפגם בחקירה תיבחן בשים לב למכלול הראיות, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. המבחן לעניין טענות למחדלי חקירה הוא אפוא: "האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות... נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה המאשימה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין" [ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, בפסקה ז(2) לחוות-דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין (18.5.2006); וראו גם והשוו: ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792 (1990); ע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל (21.5.2007); ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 לפסק-דינו של כב' השופט א' א' לוי (13.5.2009); ע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 לפסק-דינו של כב' השופט י' דנציגר (18.10.2012); ע"פ 4879/11 ג'רייס נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 לפסק-דינה של כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (3.11.2014); ע"פ 4226/11 אבו חדיר נ' מדינת ישראל, בפסקה נ"ב לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (15.2.2016); ע"פ 2350/15 שהאב נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ברון (1.12.2016)].
במקרה דנן ב"כ הנאשם טענה לשני מחדלים בחקירה של המשטרה: ראשית, כי החקירות (הראשונות) של המשטרה והעימות תועדו באודיו בלבד ולא באופן חזותי; ושנית, כי אין בנמצא כל תיעוד בנוגע לזימונה של המתלוננת לחקירתה במשטרה, לרבות שעת הזימון.
אשר לטענה הראשונה, שלפיה החקירה [הראשונה] של המשטרה תועדה באודיו בלבד, ולא באופן חזותי, בפועל החקירה הראשונה של המשטרה שנערכה ביום 25.2.18 נפתחה בעקבות תלונה של הנאשם נגד המתלוננת, אשר נגבתה מהנאשם תחילה בהודעה שלא באזהרה, ורק באמצע החקירה, לאחר שהנאשם ציין כי הוא דחף את המתלוננת, הזהירה אותו החוקרת כי הוא חשוד בעבירה של תקיפת בת זוג – שהיא כידוע עבירה שאינה מחייבת תיעוד חזותי, באשר העונש המרבי הקבוע בצדה הוא נמוך מעשר שנים – ובאותה חקירה הנאשם לא הוחשד בעבירה שיוחסה לו בסופו של דבר בכתב האישום ושבה הוחשד בחקירתו השניה במשטרה, של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, אשר מחייבת תיעוד חזותי, כפי שיצוין להלן.

כאמור בפסקה 5 לעיל, החקירה השנייה של המשטרה, מיום 27.2.18, שבה נגבתה הודעתו השנייה של הנאשם באזהרה בגין היותו חשוד, בין היתר, בתקיפה וחבלה חמורה של בת זוג – כן תועדה באופן חזותי, באשר דובר בעבירה (של חבלה חמורה כלפי בן/בת זוג) שהעונש המרבי בצדה הוא עשר שנות מאסר; אם כי, כזכור, שתי החקירות של הנאשם נערכו בשפה הרוסית, באמצעות חוקרת הדוברת את השפה הרוסית, והודעות הנאשם תורגמו לעברית על ידי אותה חוקרת, בטרם התקבלו התמלילים-התרגומים.

אשר לטענה השנייה, אכן היה צריך להיות בתיק החקירה תיעוד, כגון על גבי מזכר, בדבר הזימון של המתלוננת לחקירתה במשטרה, לרבות שעת הזימון, ומדובר אפוא במחדל חקירתי.

אף על פי כן, בנסיבות הכוללות של המקרה דנן אני סבור כי בחקירה שלפנינו לא היו מחדלי חקירה מהותיים; וכי הגנת הנאשם לא קופחה או נפגעה באופן ממשי; ולנוכח התשתית הראייתית הכוללת, אין בכל טענות ההגנה בדבר מחדלי חקירה, כמפורט לעיל, לרבות הטענה המוצדקת בעניין אי-התיעוד של זימון המתלוננת לחקירה במשטרה, כדי ליצור ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם.
טענת זוטי דברים
כזכור, ב"כ הנאשם ביקשה לדחות את עדות המתלוננת כבלתי מהימנה ולקבל כמהימנה את עדות הנאשם. בהתאם לכך טענה הסניגורית כי הגם שלפי עדות הנאשם הוא דחף את המתלוננת, מעשיו אינם מהווים עבירה פלילית וכי מדובר בזוטי דברים. לתמיכה בטענתה זו הציגה הסניגורית אסופת פסיקה, בעיקר מבתי משפט השלום, בשורה של מקרים שבהם התקבלה טענת זוטי דברים בעיקר בנסיבות של מריבות משפחתיות ולגבי מעשים הדומים לאלה שעשה הנאשם במקרה דנן אליבא דגרסתו.
כידוע, הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין, שכותרתו היא "זוטי דברים", קובעת כי:
34יז. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך.
אומנם, אילו הייתי מקבל את גרסת הנאשם, או קובע כי המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר את גרסת המתלוננת בדבר המעשים המיוחסים לנאשם במסגרת האירוע העיקרי, אפשר כי היה מקום לקבל את טענת ההגנה בדבר זוטי דברים.
אלא שכפי שפירטתי לעיל, במקרה דנן הגעתי למסקנה כי ליבת עדות המתלוננת לגבי מעשי הנאשם המיוחסים לו בכתב האישום, בשני האירועים, היא מהימנה, בעוד שעדות הנאשם אינה מהימנה בעיניי, וכי המאשימה הוכיחה את המיוחס לנאשם בכתב האישום מעבר לספק סביר, מלבד גרימת חבלה לאחת מצלעותיה שלגביה נותר ספק סביר.
בנסיבות כוללות אלה, יש לדחות את הטענה בדבר זוטי דברים, בעיקר באשר מעשיו של הנאשם באירוע העיקרי לא היו קלי ערך כלל, כי אם מעשים פליליים חמורים למדי, אשר אף גרמו למתלוננת חבלה ממשית, גם אם לא גרמו לה חבלה חמורה ושבר בצלע שלה. גם התנהגות הנאשם באירוע הראשון, בעניין השפרצת רוטב חריף על פניה של המתלוננת, אינה קלת ערך וברי כי היתה עלולה לגרום נזק לעיניה או לראייתה של המתלוננת, ולכן אף היא אינה בגדר זוטי דברים. מכל מקום, יש לדחות את טענת זוטי דברים במיוחד בשים לב למשקלם המצטבר של מעשי הנאשם בשני האירועים גם יחד.
סיכום ומסקנות
לסיכום, הגעתי למסקנה כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את המיוחס לנאשם בכתב האישום, הן לגבי האירוע הראשון והן לגבי האירוע העיקרי, מלבד כי נגרם שבר באחת מצלעותיה של המתלוננת; ומכאן שלא הוכחה גרימת חבלה חמורה, אלא הוכחה, במסגרת האירוע העיקרי, רק עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, וזאת בנוסף לתקיפה במסגרת האירוע הראשון; והכול – בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב) לחוק, לנוכח העובדה כי מעשי התקיפה, הן באירוע הראשון והן באירוע העיקרי, כוונו כלפי המתלוננת, אשר אין מחלוקת שהיתה בת זוגו של הנאשם, כאמור גם במענה של ב"כ הנאשם (בפסקה 4 לעיל).
סוף דבר
סוף דבר, בגין האירוע העיקרי הנאשם יזוכה, מחמת הספק, מהעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, אשר יוחסה לו בכתב האישום, וחלף זאת אני מרשיע אותו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 לחוק העונשין בנסיבות סעיף 382(ב) לחוק, וזאת בנוסף להרשעתו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב) לחוק, כמיוחס לו בכתב האישום, בגין האירוע הראשון.

ניתנה היום, ב' אדר תש"פ, 27 פברואר 2020 והודעה במעמד הצדדים.

מרדכי לוי, שופט