הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"פ 40238-06

לפני
כב' השופט ג'ורג' קרא, סגן הנשיא

המבקש

1. צבי רוזנבלט

נגד

המשיבות

  1. מדינת ישראל פרקליטות מחוז המרכז
  2. יחידת החילוט באפוטרופוס הכללי ובכונס הרשמי

באמצעות פרקליטות מחוז מרכז

החלטה

1. ביום 30.6.11 הורשע המבקש לאחר שמיעת ראיות בגין מכירת כדורים מזוייפים לטיפול באין אונות הן במרפאות שהפעיל בארץ והן בעולם כולו באמצעות האינטרנט. מעשיו כללו עבירות של הפרת סימן מסחר רשום והעמדת המשתמשים בכדורים בסיכון חיים. המבקש הורשע גם בהלבנת כספי פדיון מכירת הכדורים באמצעות הקמת מערך של חברות זרות וישראליות שהיו בשליטתו. עבירות אלו נעשו תוך הברחתם לארץ של הכדורים המזוייפים ולאחר מכן הברחתם לחו"ל תוך התחמקות מתשלומי המס המתחייבים מכך, במחזור כספי של למעלה מ-23 מיליון ש"ח. בגין פעולותיו אלה, הורשע המבקש, שהיה הדמות הדומיננטית בפרשה, בשורה ארוכה של עבירות על פקודת המכס, חוק המע"מ, פקודת הרוקחים, פקודת הרופאים וחוק איסור הלבנת הון.
בהכרעת הדין נקבע גם כי לאמיתו של דבר המבקש הוא בעליו של בניין המצוי באשדוד בכתובת קדושי בלזן 16 (להלן: הנכס נשוא הבקשה כאן), וכי הוא פעל להסתרת בעלותו בנכס על ידי רישום פורמלי של חברת "נברו השקעות בע"מ" כבעלת הנכס, חברה שהיתה בבעלותה ובשליטתה המלאה של ריימונד נברו (להלן: "ריי"), שהייתה בת זוגו בתקופה הרלוונטית.
2. לאחר הרשעת המבקש ועל מנת שלא לעכב את המשך ההליך הפלילי שהתנהל נגדו ונגד נאשם נוסף, הועברה הבקשה לחילוט הנכס להליך אזרחי, שהמשיבים לו היו המבקש כאן והטוענת לזכות בנכס, יפית עזרא (להלן: "יפית") וביום 27.11.11 ניתן פסק דין שהורה על חילוט נכס (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נדחתה התנגדותה של יפית, כטוענת לזכות בנכס, לנוכח ריבוי הגרסאות שמסרו היא ואמה באשר לרכישת הנכס, למימון הרכישה ולנוכח הסתירות בדבריהן וכן בשל שתיקתו של המבקש והעובדה כי ריי לא זומנה כדי להעיד על מכירת הנכס, לא ניתן לתת כל אמון בגרסתה של הטוענת לזכות. לפיכך נקבע, כאמור, כי יש לחלט את הנכס.
3. על החלטה זו ערערו המבקש ויפית לבית המשפט העליון (ע"א 325/12 רוזנבלט נ' מדינת ישראל, 21.1.13) בטענות שהתמקדו במישור הדיוני, והן: עצם ההחלטה להעביר את הליך החילוט למסלול האזרחי ואופן ניהול ההליך כאשר המבקש אינו מיוצג. הערעור נדחה תוך שנקבע כי ניתנה למבקש ההזדמנות להשמיע את טענותיו בהליך החילוט, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן.
4. המבקש, הפעם לבדו וללא יפית, לא השלים עם ההחלטה והגיש בקשה לדיון נוסף הן בערעור על הכרעת הדין בהליך הפלילי והן בערעור על החלטת החילוט (דנ"פ 1541/13 רוזנבלט נ' מדינת ישראל, 30.9.13). הבקשה נדחתה מהטעם כי לא נקבעה כל הלכה בעניין החילוט. בנוסף נקבע כי טענת המבקש לפיה המדינה לא ביקשה חילוט הועלתה על ידו לראשונה בבקשתו לדיון נוסף והיא אף איננה נכונה לגופה. גם הטענה כי יש לפסול את השופט שדן בהליך החילוט הואיל והוא כבר הביע דעתו בהכרעת הדין כאשר קבע כי הנכס מצוי בבעלות המבקש, וזאת מן הטעם שהטענה הועלתה לראשונה בבקשה לדיון הנוסף וכי הדבר מעוגן בתקנות המסדירות את העברת הליך החילוט מהליך פלילי לאזרחי.
5. לאחר שמיצה את הליכי הערעור והדיון הנוסף בבית המשפט העליון פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה הנוכחית, שכותרתה "עיון מחדש בפסק דין לחילוט נכס וביטולו", אליה צירף שתי בקשות נוספות: בקשה לעיכוב ביצוע חילוט הנכס ובקשה לפסילת מותב זה.
לטענת המבקש, לאחר שניתן פסק הדין הגיעו לידיו ראיות חדשות הסותרות את הקביעות העובדתיות שעמדו בבסיס החלטת החילוט. ואלו הן: הסכם ממון מיום 2.11.08 שנערך בינו לבין ריי; פרוטוקול דיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 12.6.14 בעניין תביעת מזונות של ריי ובתם המשותפת; זיכרון דברים למכירת הנכס מיום 3.4.08; ופסק הדין בתביעת המזונות מיום 13.12.15. בנוסף, טוען המבקש כי היה על ביהמ"ש למנות שמאי נייטרלי ולא להסתמך על שומת הנכס מטעם המשיבה וכן כי הליך החילוט צריך היה להישמע בפני מותב שונה מזה שדן בתיק העיקרי. כעבור זמן הגיש המבקש מסמכים נוספים, שאליהם אתייחס בהמשך.
6. המשיבה מצידה התנגדה לבקשה ועתרה למחיקתה על הסף. לשיטתה, המבקש מיצה את כל הליכי ההשגה האפשריים על החלטת החילוט ולא הצביע על מקור נורמטיבי מכוחו הוגשה הבקשה הנוכחית. לגופו של עניין, נטען כי הראיות שעליהן מסתמך המבקש אינן בגדר "ראיות חדשות" שלא יכול היה להשיגן בעת ניהול ההליך הפלילי וכי אין בכוחן לשנות את החלטת החילוט וכי כל יתר טענותיו של המבקש נדונו ונדחו על ידי בית המשפט העליון ואין כל מקום להידרש אליהן שוב.
דיון והכרעה
המסגרת הדיונית
7. אין בנמצא הליך של עיון מחודש או חוזר בהליך חלוט שניתן בו פסק דין (בג"צ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי), 20.7.15). הדבר נכון בין בהליך אזרחי ובין אם פלילי, וודאי וודאי שכך הוא לאחר שמוצו כל הליכי הערעור האפשריים.
8. מעיון בבקשה גופה עולה כי בעיקרה זוהי בקשה למשפט חוזר המבוססת, כנטען, על ראיות חדשות שהגיעו לידי המבקש לאחר מתן פסק הדין. הליך לביטול פסק דין אזרחי חלוט ובקשה להצגת ראיות חדשות אינו מעוגן בחקיקה אולם הוכר בפסיקה מכח סמכותו הטבועה של בית המשפט (בע"מ 3237/09 פלוני נ' מדינת ישראל, 8.3.10, פיסקה 7 וע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, 22.2.10, פסקה 11). אפשרות זו יוחדה לנסיבות מצומצמות, כאשר פסק הדין הושג במרמה או שאותרו ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן במהלך הדיון ואשר יש בהן כח פוטנציאלי לשינוי יסודי של ההכרעה [דברי הסבר להצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – משפט חוזר אזרחי), הצ"ח פרטית מיום 27.10.14, שמספרה פ/2771/19).
9. בחינת טענותיו של המבקש לאור אמות מידה אלו מלמדת כי אין הוא עומד בקריטריונים שהותוו בפסיקה, וכי כדין ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה על הסף.
הראיות עליהן נסמכת הבקשה
א. הסכם ממון בין המבקש לבין ריי, בת זוגו לשעבר, מיום 2.11.08
10. המבקש מפנה לסעיף 3 להסכם הקובע כי הנכס יוצע למכירה לצד ג' במחיר של 1,200,000 ש"ח, התמורה – בניכוי המשכנתא – תחולק בחלקים שווים בינו לבין ריי וכי המבקש לבדו הוא שיישא בהוצאות מכירת הנכס ובכללן תשלום מיסים לרשויות, שכ"ט עו"ד וכל הוצאה אחרת לצורך העברת הזכויות בנכס. לטענתו, ההסכם סותר את הקביעה כי חוזה המכר של הנכס היה חוזה פיקטיבי. אולם לאמיתו של דבר, אם נקבל את האמור בהסכם כלשונו, הרי שיש בו כדי ללמד על זכויותיו של המבקש בנכס, דבר העומד בסתירה לטענתו כי הנכס לא היה שייך לו. יתרה מכך, על פי הבקשה עצמה הנכס נמנה על ה "רכוש משותף" (עמ' 15 סעיף 8א "ריי אף פעלה טרם חתימת ההסכם (הסכם הממון – ג'.ק.) ובמשנה תוקף אף אחרי החתימה לנשל אותי מכל הרכוש המשותף"). עמדתו זו של המבקש עומדת בסתירה חזיתית לעדותו בהליך הפלילי (עמ' 92 להכרעת הדין "לטענת הנאשם 1 הבניין מצוי בבעלותה של ריי ולמעשה, בבעלות חברת נברו השקעות. הנאשם 1 הציג עצמו כאיש תחזוקה באותו בניין והכחיש בעלות כלשהי בו"). גם אם נקבל את דברי הנאשם כי הסכם הממון לא היה ברשותו, הרי שהחתימה עליו בשנת 2008, כנטען על ידו, וודאי וודאי היתה בידיעתו ולכן גם ידיעתו על הסיכום בדבר הסדר הבעלות בנכס.
עוד טען, כי ההסכם לא היה ברשותו במהלך הדיונים בהליך החילוט והעתק שלו הועבר לידיו רק בחודש מרץ 2013 (עמ' 2 סעיף 1ב). מכאן, שהמסמך הגיע לידיו כאשר בקשתו לדיון נוסף טרם הוכרעה אולם הדבר לא הובא בפני בית המשפט העליון. יתרה מכך, וכפי שציינתי לעיל, עצם קיומו של המסמך היה ידוע למבקש במהלך ההליך הפלילי כמו גם במהלך החילוט אולם הוא בחר להרחיק עצמו מכל זיקה של בעלות בנכס ולא ציין זאת במהלך עדותו בפני בהליך הפלילי. המבקש אף נמנע מליטול חלק בהליך החילוט בטענה כי הנכס אינו שייך לו, ולכן לא העיד בעניין, לא העלה את טיעוניו ולא הביא ראיות בעניין זה. טענותיו של המבקש כי ביקש מריי להגיש תצהיר ולהעיד בהליך החילוט נעדרות כל ביסוס ובצדק ציינה המשיבה כי לנוכח סירובה הנטען של ריי יכולים היו המבקש – או יפית – לבקש מבית המשפט לזמנה ולחייבה להעיד ולהציג את הסכם הממון הנטען. והנה, אף שהדבר יכול היה להיעשות על נקלה, בחר המבקש שלא לעשות זאת. לפיכך, אין לקבל את הטענה כי הסכם הממון הינה בגדר "ראייה חדשה" שלא יכול היה להשיגה במהלך ניהול ההליך הפלילי או הליך החילוט.
11. לא רק זאת, אלא שלנוכח עמדתו של המבקש, אז וכיום, כי הנכס לא היה בבעלותו, מתמיה מדוע הוא זה שמנהל מאבק משפטי עיקש לביטול חילוט הנכס בשעה שיפית, שטענה לזכות בנכס, נמנעת מלעשות כן כאשר המבקש משמש כרוח החיה בהליך הערעור על החלטת החילוט והבקשה הנוכחית ובמיוחד לנוכח מכתבה של יפית לאפוטרופוס הכללי מיום 11.1.6, שצורף על ידי המבקש עצמו – נספח לבקשה מספר 45 בנט המשפט – "מאז פסק הדין הודעתי ל... שהנכס מחולט ואינו שייך לי יותר ועליו לפנותו, ומאז חדלתי להתעניין במה שקורה בבית"). פעולתו זו, בייחוד שעה שאין היא מלווה בכל פעולה של יפית, אלא בתמיכה פסיבית בלבד מצידה, כפי שעולה מתגובתה מיום 14.2.16 - תגובה שנדרשה ביוזמת בית המשפט - ולפיה היא תומכת בבקשה מחזקת את המסקנה כי המבקש הוא הוא בעל הנכס.

ב. פרוטוקול הדיון בתביעת המזונות (תמ"ש 48907-12-12 נברו נ' רונזנבלט) מיום 12.6.14 (להלן: "הפרוטוקול")
12. בהסתמכו על הפרוטוקול טען המבקש כי ריי כלל לא טענה כי הנכס מצוי בבעלותו (עמ' 7 לבקשה). אלא שעיון בפרוטקול מעלה תמונה שונה בתכלית ולמעשה, דבריה של ריי בעדותה עולים בקנה אחד עם קביעותיי בפסק הדין הפלילי לפיהם מי שעמד מאחורי רכישת הנכס, לרבות הסדרת ההלוואה שבאמצעותה נרכש, היה לא אחר מאשר המבקש.
וכפי שעולה מעדותה: "כאן אנו עוברים לדבר על נכס שהיה בבעלותי הוא נרכש כיוון שצביקה (המבקש – ג'.ק.) השתכנע שעדיף לעבור למשהו חוקי, לרכוש נכסים ולהשכיר אותם וזה היה הגיוני וטוב. נלקחה הלוואה בבנק לצורך רכישת הנכס, צביקה דאג שאת ההלוואה יכסה צד שלישי, אבל את הכסף הראשוני גובים ממני, על אף שמכסה את צד ההלוואה נותרו הפרשים וזה גם מצוי בחשבון שלי, מה שמונע ממני לסגור חברה. אותו אדם, הצד השלישי, מכסה את אחת ההלוואות שנמצאות בחשבון שלי" (עמ' 7 ש' 1-6 לפרוטוקול). והנה, הדברים מאששים את קביעותיי בהכרעת הדין בהליך הפלילי כי "תשובתו זו של הנאשם 1 אינה יכולה לעמוד נגד הראיות המצביעות על כך כי היה לנאשם 1 חלק פעיל ברכישת הנכס ונטילת ההלוואה מאורי מור יוסף, כאשר בעלותו בבניין אינה מוטלת בספק, אף שהוא לא רשום כבעליו" (עמ' 93 להכרעת הדין וכל המפורט שם באשר לדרך התנהלותו של המבקש במהלך רכישת הנכס).
ריי העידה גם על דרך ההתנהלות הכללית של המבקש ושלה בנוגע לרכישת נכסים והבעלות עליהם: "אני לא לוקחת את החלק שלו ברכוש, הראיה יש נכס שעומד להימכר, את השכירויות הוא זכאי לקבל כל השנים, כשיימכר ילך אליו הכסף, למרות שהחוזה מולי, את הכספים אצטרך להעביר אליו" וכן על הנכס נשוא הדיון כאן: "גם בקדושי בלזן (הנכס נשוא הבקשה כאן – ג'.ק.) , הוא הניב אותם והוא חי מהם וזה שלו, אני מדברת מרגע שאחרי חלוקת הרכוש והכספים, אני משתמשת בכספים שהוחלט שהם שלי, לא בשלו, וכמובן שהוא זכה בצד שלו לקבל כספים ונכסים. " (עמ' 7 ש' 29-33 לפרוטוקול). מכאן – דברי ריי בפרוטוקול מאששים ותומכים במסקנתי שבהליך הפלילי לפיה אף שהנכס היה רשום על שם חברת נברו, הנכס היה שייך למבקש, והדבר סותר את טענותיו והכחשותיו בהליך הפלילי ביחס לזיקתו לנכס.
ריי העידה גם על מכירת הנכס ליפית בתמורה למיליון שקלים ועל חלוקת התמורה: "הדירה נמכרה ב-1,000,000 ש"ח אני לא יודעת מה קיבל הצד השני (הכוונה למבקש – ג'.ק.) , אני קיבלתי מה שקיבלתי. זה נמכר לבתה של זוגתו, יפית עזרא, גובה המשכנתא על הדירה היה 300,000 ש"ח, 300,000 ש"ח כיסו את ההלוואה ועוד 400,000 ש"ח שקיבלתי" (עמ' 8 ש' 9-12).
ובהמשך חזרה על דבריה לפיהם קיבלה בתמורה 400,000 ש"ח בלבד ולא כפי שנכתב בהסכם המכר: "לגבי הדירה בקדושי בלזן קיבלתי 400,000 ש"ח ועוד 300,000 ש"ח שאני יודעת שכיסו הלוואה שהייתה בבנק. לגבי עוד 300,000 ש"ח שעוה"ד כתב שקיבלתי במזומן, אני משיבה שלא, חס וחלילה. אני קיבלתי רק 300,00 ש"ח שכיסו את ההלוואה ועוד 400,000 ש"ח. אני יודעת שאישרתי במעמד ההסכם, לא קיבלתי אותו. לא קיבלתי אותו. צודקת, לא הייתי צריכה לחתום כל עוד לא קיבלתי. שמחתי לחתום כדי להיפטר מהדבר הזה, אבל בית המשפט צודק, זה לא לטובתי" (עמ' 11 ש' 1-6 לפרוטוקול).
המבקש טען באותו דיון כי ריי מכרה את הנכס ללא הסכמתו "כאילו זה שלה" לבתה של "בחורה שהייתי איתה בקשר" (עמ' 8 ש' 30-29) וקיבלה סכום של 700,000 ש"ח, מתוכם 400,000 ש"ח בשני שיקים בנקאיים והאסמכתא לתשלום היתרה היא חתימתה על ההסכם (עמ' 9 ש' 7-12). נזכיר, כי בעוד שבבית המשפט למשפחה הלין המבקש על התנהגותה של ריי שנהגה מנהג בעלים בנכס, הרי שבדיון בפני טען המבקש כי הנכס אינו שלו ואינו קשור אליו כלל.
עד כאן דבריה של ריי בעדותה בבית המשפט לענייני משפחה והתמונה המצטיירת כי הנכס היה שייך למבקש והוא נמכר על דעתו ליפית, בתה של זוגתו באותה עת, כאשר ריי קיבלה רק חלק מן התמורה והיא אינה יודעת איזו תמורה קיבל המבקש. כאמור, דברים אלו מאששים את קביעותי בהליכים הקודמים כי הנכס היה שייך למבקש וכי הוא היה מעורב במכירתו ליפית, תוך העברתו מחברה שנרשמה על שם ריי, בת זוגו הקודמת, ליפית, בתה של בת זוגו בעת העיסקה.
ג. החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתביעת המזונות הזמניים
13. בית המשפט לענייני משפחה התייחס לטענתה של ריי כי למרות אישורה בהסכם המכר של הנכס, לא קיבלה לידיה סכום של 300,000 ש"ח במזומן אלא 400,000 ש"ח בלבד, הן בהחלטתו למזונות הזמניים ואף כי הביע תמיהה לנוכח הטענה בקובעו כי "הטענה נשמעת מופרכת לחלוטין הואיל והתובעת הינה אדם בוגר המוחזק כמי שחותם על מסמכים באופן המאשר נכונות האמור בהם" (עמ' 11 ש' 30-31) והן בפסק הדין משקבע כי זו "טענה תמוהה, המצריכה בירור במסגרת התביעה החדשה לאכיפת ההסכם", הרי שגם בהחלטה לעניין המזונות הזמניים וגם בפסק הדין קבע כי יהיה צורך לשמוע ראיות בעניין ומכאן שלמעשה, לא נקבעה כל קביעה עובדתית בעניין זה בבית המשפט לענייני משפחה.
יתרה מכך, דברי כב' השופטת בבהימ"ש לענייני משפחה משקפים את החומר שהוצג בפניה בעוד שבפני קיים מארג ראייתי רחב יותר התומך דווקא בדבריה של ריי. ומכל מקום, דברים אלו, כמו גם עמדת המבקש עצמו בבית המשפט לענייני משפחה, סותרים את טענתו המוצגת כאן ולפיה הנכס כלל אינו שייך לו ואין בהם כדי לשנות את המסקנה כי הנכס היה בבעלות המבקש ונותר בבעלותו גם לאחר ביצוע עסקת המכר, שנועדה לבסס מראית עין ולהעבירו את רישומו הפורמלי מחברה הרשומה על שם בת זוגו לשעבר לבתה של מי שהיתה בת זוגו באותה עת.
בנוסף, וכפי שציינה המשיבה בתגובתה, בית המשפט לענייני משפחה לא קבע כל קביעה ביחס להעברת הנכס לידיה של יפית ועל הבעלות בנכס משלא נצרך לדון בכך, וכל שנקבע היה כי מחצית מהסכום שאת קבלתו אישרה ריי, ינוכה מחובו לתשלום המזונות בפועל.
14. כך גם נדחית טענת המבקש לפיה העובדה שריי לא הלינה בפני בית המשפט על מחיר המכירה הנמוך של הדירה וכן קביעת בית המשפט את סכום המזונות בהתבסס על הסכומים הנקובים בהסכם המכר מבלי שהטיל ספק בסכום מכירת הדירה מלמדים כי זה אכן היה שווי הנכס באותה עת. ברי כי שאלת שווי הנכס כלל לא עמדה בפני ביהמ"ש לענייני משפחה ולא היתה כל עילה לשום את הנכס וכי הקביעות בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה אינן רלבנטיות כלל לשאלת שוויו האמיתי של הנכס בעת מכירתו. הטענה כי ריי לא קבלה על כך גם היא אינה מצביעה על דבר, שכן לא ברור האם ריי היתה מודעת לפער בין מחיר המכירה לשווי הנכס באותה עת ואף אם היתה מודעת לכך מה היו הטעמים להסכמתה למכירתו במחיר זה, בייחוד שהיא עצמה העידה כי ביקשה "לחתום (על הסכם המכר – ג'.ק.) כדי להיפטר מהדבר הזה" ולשם כך אף היתה מוכנה לאשר בחתימתה כי קיבלה לידיה סך של 300,000 ש"ח למרות שלטענתה לא קיבלה אותו (עמ' 11 ש' 5-6).
ד. זיכרון דברים למכירת הנכס
15. המבקש צירף צילום של זיכרון דברים חתום למכירת הנכס, שנערך בין ריי כמיופת כוחה של "נברו השקעות בע"מ" לבין י.ח. אמסלם בע"מ. זיכרון הדברים נחזה להיות חתום על ידי חברת נברו (בחותמת בלבד, למעט חתימה שנחזית להיות חתימתה של ריי בתחתית העמוד האחרון) ובחתימה לא ברורה מהצד השני. בניגוד לטענת המבקש, כל שניתן ללמוד מזיכרון הדברים הוא כי היה נסיון למכירת הנכס במהלך השנה שקדמה למכירתו בפועל ליפית ואין בו בדל הוכחה כי הדברים נעשו על ידי ריי על דעת עצמה ושלא בידיעת המבקש, כפי שטען. גם סכום העסקה שנרשם בזיכרון הדברים כשהוא נקוב בדולרים ואשר מגיע, לטענת המבקש, לכדי מיליון ש"ח, אינו מעיד על שוויו האמיתי של הנכס בעת מכירתו ואין בו כדי לעמוד מול הערכתו המבוססת של השמאי הממשלתי עליה התבססה החלטת החילוט.
16. בבקשה מאוחרת יותר אף הוסיף המבקש הסכם מכר משנת 2014 של נכס משותף נוסף (להלן: "הסכם מכר של 'נכס אחר') והעלה טענות שונות למרמה מצידה של ריי (בקשה מיום 4.7.16) – עניין זה אינו רלבנטי לדיון בנכס כאן וממילא מתייחס לפעולות שנעשו, על פי הנטען, בנכס אחר, שנים לאחר מכירתו הפיקטיבית של הנכס נשוא הדיון כאן. כך גם מחיר עסקה זו בנכס האחר אינו רלוונטי להערכת שומת הנכס נשוא צו החילוט. מה גם שעל פי האמור בהסכם המכר של הנכס האחר ריי הינה בעלת הנכס, להבדיל מחברת נברו, שהיתה רשומה כבעלי הנכס הנדון טרם מכירתו ליפית.
עוד הוסיף וצירף את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בב"ש בעמ"ש 4806-02-16 רוזן נ' רוזנבלט מיום 25.5.16 שבו עוגנה המלצת בית המשפט לריי לחזור מערעורה על פסק הדין בעניין המזונות, תוך שצויין כי לנוכח נסיבות המקרה לא יחוייב אף אחד מן הצדדים בהוצאות משפט. אינני רואה כל תוספת ראייתית שיש בפסק דין זה למצב העניינים העובדתי הרלוונטי לשאלת הבעלות בנכס כפי שנסקר לעיל.
טענות נוספות
17. בנוסף לבקשתו להגשת ראיות חדשות העלה המבקש טענות נוספות, שכלל אינן קשורות לראיות הנוספות, ואשר במהותן הינן טענות ערעוריות, שאת רובן אף העלה המבקש – ונדחה - בהליכים הקודמים שניהל בבית המשפט העליון. כך הטענה כי היה מקום למנות שמאי מטעם בית המשפט ולא לקבל את חוות דעתו של השמאי הממשלתי שהעיד מטעם התביעה ולא נחקר בחקירה נגדית, טענה שהועלתה לראשונה במסגרת בקשתו לדיון נוסף ונדחתה על ידי בית המשפט העליון משנקבע כי מרבית טענותיו הן טענות ערעוריות שאין מקומן בדיון הנוסף. דין הטענה להידחות גם כעת, מה גם שהמבקש בחר כאמור שלא ליטול חלק בדיוני החילוט ואין לו להלין אלא על עצמו ועל בחירתו זו.
וכך גם הטענה כי היה על ביהמ"ש להוציא בעצמו צו הבאה כדי לשמוע את עדותה של ריי, משזו לא זומנה בידי הטוענת לזכות בנכס. גם בעניין זה יכול היה המבקש עצמו לבקש מבית המשפט לזמן את ריי לעדות ולא עשה כן משבחר שלא ליטול חלק בהליך החילוט. יתרה מכך, גם יפית, שעל פי טענת המבקש פנתה לריי בבקשה להעיד בהליך החילוט ונענתה על ידה בשלילה (סעיף 8א בעמ' 15 לבקשה), יכולה היתה לבקש זאת מבית המשפט. הכלל הוא כי מחדלו של צד בזימון עד חיוני ייזקף לחובתו מבחינה ראייתית, וכך נעשה. טענה זו, שלא הועלתה בערעורו של המבקש או בבקשתו לדיון הנוסף, אין מקומה בבקשה לעיון חוזר או למשפט חוזר ודינה להידחות.
18. טענה נוספת, שאותה הכתיר המבקש כ"בעיה תקדימית", כשהוא עצמו מציין ש"אין לה קשר לראיות החדשות", היא הטענה כי ההחלטה בעניין החילוט ניתנה בהכרעת הדין מבלי שהמאשימה ביקשה את חילוט הנכס וכך הפך להליך שתוצאתו - חילוט הנכס - ידועה מראש.
דין טענה זו להידחות ומוטב היה אילו לא הועלתה כלל, שכן בניגוד לטענת המבקש, הטענה הועלתה גם הועלתה על ידו בבקשתו לדיון נוסף בבית המשפט העליון וזו נדחתה הן לגופה והן מטעמים דיוניים, וכפי שקבעה כב' הנשיאה נאור (המשנה לנשיא, כתוארה דאז): "הטענה לפיה המדינה לא ביקשה חילוט לא נטענה על ידי המבקש בערעורו ומועלית לראשונה כעת, ודי בכך כדי להסיק שאין מקום לדיון נוסף בנושא זה. על כל פנים, מדובר בטענה ערעורית שאינה מצדיקה דיון נוסף. מעבר לנדרש אציין, כי טענה זו אף אינה נכונה לגופה. מאחר ובכתב האישום אשר הוגש נגד המבקש התבקש בית המשפט להורות על חילוט רכושו. ביום 6.7.2011 הגישה המדינה הודעה על תיקון כתב האישום אשר עניינה חילוט הדירה, מתוקף סמכותה מכוח סעיף 21(ו) לחוק איסור הלבנת הון, ומכאן שבית המשפט המחוזי לא הורה על החילוט "מבלי שהתבקש לכך על ידי התביעה (כנטען בסעיף 8(ב) לבקשה) " (דנ"פ 1541/13 הנ"ל, פסקה 24).
טענות נגד המותב
19. יחד עם הבקשה לביטול פסק הדין, הגיש המבקש בקשה להחלפת מותב. בהמשך אף הגיש בקשות נוספות שמוענו לנשיאי בית המשפט כאן תוך שהוא מעלה טענות מופרכות להטיית המשפט על ידי (בקשות מיום 28.6.16 ומיום 4.7.16). דין בקשותיו אלו להידחות. גם בעניין זה שב המבקש ומעלה טענה זו שוב ושוב בפני ערכאות שיפוטיות שונות, אף כי אלו נדחו בעבר על ידי בית המשפט העליון. די אם אפנה לאמור בדברי כב' הנשיאה נאור בדיון הנוסף שהגיש המבקש "גם טענת המבקש כי השופט בהליך החילוט כבר הביע דעה בעניינו אינה מצדיקה דיון נוסף. מדובר כאמור בטענה אשר הועלתה כאן לראשונה. אין בפסק הדין בערעור התייחסות לטענה שכזו, ומכאן שלא נקבעה בו כל הלכה חדשה. מעבר לנדרש אציין, כי המצב המשפטי לפיו השופט שידון בשאלה אזרחית בענין חילוט נכס יהיה אותו השופט שהרשיע את הנידון בהלבנת הון מעוגן בהוראות תקנה 5 ל תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש), התש"ן-1990, אשר עוסקות בהעברת הדיון בחילוט להליך אזרחי, בצירוף סעיף 23 ל חוק איסור הלבנת הון".
סיכומם של דברים
20. לא מצאתי כי יש בראיות החדשות והחדשות לכאורה, אליהן הפנה המבקש, גם אילו התקבלו במלואן, הינן בעלות משקל משמעותי שיש בו כדי לשנות את תוצאת פסק הדין ולפיכך דין הבקשה להידחות על הסף מכח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
21. אני מורה על ביטול הצו לעיכוב ביצועו של חילוט הנכס ועל חילוטו כאמור בפסק דיני מיום 27.11.11.

ניתנה היום, י"ב אב תשע"ו, 16 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.