הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 8720-01-17

לפני
כבוד השופט דורון חסדאי

התובעים

  1. יגאל מוחוני
  2. שמואל מוחוני

ע"י ב"כ עו"ד שלמה ושדי

נגד

הנתבעים

  1. אברהימי יהורם
  2. אברהימי חביב

ע"י ב"כ עו"ד דוד איזקסון

3. רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז
ע"י ב"כ עו"ד תמר ברעם, פמת"א אזרחי

4. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א-יפו – נמחקה
5. עירית תל-אביב-יפו – נמחקה

6. אברהימי יאיר
7. אברהימי אמנון
8. אברהימי אליאור
9. סיטון לאה חיה
10. אברהימי מוריה חוה
11. אברהימי אורית אפרת
12. אברהימי אריאל נחמיה
ע"י ב"כ עו"ד דוד איזקסון

פסק דין

רקע כללי בתמצית
במסגרת כתב התביעה המתוקן שהגישו התובעים (להלן: " התובעים" או "מוחוני") ביום 4.4.17, נתבקש בית המשפט להצהיר כדלקמן:
א. כי לנתבעים 1, 2, 6–12 בני משפחת אברהימי (להלן: "הנתבעים") אין כל זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 230 בגוש 6136 (להלן: "המקרקעין") וליתן צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל פעולה משפטית או אחרת מלבד פעולות הנדרשות להעברת זכוותיהם הפורמליות לנתבע 3 (להלן: " רמ"י" או " המנהל").
ב. להצהיר כי רמ"י זכאית להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של המקרקעין הנ"ל במקום הנתבעים.
ג. להורות לנתבעת 4 (הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל ־אביב–יפו) לתקן את לוח ההקצאות וטבלת האיזון לתוכנית מפורטת מס' 3328 איחוד וחלוקה חדשה ללא הסכמת הבעלים, חלקות 19–22, 79 בגוש 6136 מתחם היורה – גבעולים, שכונת עזרא, תל אביב (להלן: " התוכנית") באופן שיוקצה לתובעים מגרש נפרד בשטח של 190 מ"ר ולרמ"י מגרש נפרד, "מגרש השלמה", בשטח של 40 מ"ר.
בפתח הדיון שהתקיים ביום 15.11.17 הצהירה ב"כ הנ תבעות 4–5 (הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ועיריית תל אביב) כי " אנו נכבד כל החלטה שתגיד באשר לזכויות והקניין באשר לחלקה המסוימת ובלבד שהסעד המבוקש ע"י המבקש בסעיף ג' במבוא (תיקון לוח הקצאות וטבלת האיזון לתכנית מפורטת בתכנית 3328) יימחק מכתב התביעה".

נוכח הצהרת ב"כ הנתבעות 4–5 לעיל, הסכים ב"כ התובעים למחוק נתבעות אלו מכתב התביעה " תוך מחיקת סעיף ג מהתובענה ותוך ייחוד המחלוקת בתיק בשאלת הזכויות ושיעורן בחלקה הספציפית" (עמוד 2, שורות 8–11). נראה כי מחמת טעות שב ב"כ התובעים והעלה את סעיף ג, שאותו הסכים למחוק, אף בתביעה המתוקנת. אשר על כן וכבר בראשית הדברים הנני מורה על מחיקת הסעד שנתבקש בסעיף 1ג לעיל.

בתביעה נטען בין היתר ובקליפת האגוז כי ה תובעים והנתבעים התגוררו בשכנות מאז שנות ה־70 ועד שנת 1991 ברחוב גבעולים בשכונת עזרא, והיו רשומים כבעלים של 112 חלקים בלתי מסוימים בחלקות 20, 21 בגוש 6136. שני הבתים נפגעו מטילי סקאד במהלך מלחמת המפרץ והוכרזו על ידי עיריית תל־אביב כ"מבנה מסוכן".

לדברי התובעים, במסגרת הסדר פיצוי, ה נתבעת 5 דאז (עיריית תל־אביב) בנתה עבורם באמצעות קרן תל־אביב לפיתוח בית פרטי חדש באותו חלק של החלקה שעליו היה בנוי ביתם על מגרש בשטח של 190 מ"ר (ר' היתר בנייה ותעודת גמר, נספח ב).

התובעים טוענים כי בשל העובדה שאותו חלק של החלקה עליו היה בנוי ביתם של הנתבעים יועד לדרך על פי הוראות תב"ע 2215(ג) משנת 1992, לא יכלו ה נתבעים לקבל את אותו סידור ולא יכלו לקבל היתר בנייה לשיפוץ ביתם או לבנות בית חדש על המגרש. בנסיבות אלה הסכימו הרשויות העירוניות והממשלתיות לנהל עם בני הזוג אברהימי מו"מ ולהגיע להסכם על פיו יועבר המגרש לבעלותן וחזקתן, ובתמורה יקבלו בני הזוג אברהימי דיור חלוף או שווה ערכו. בהתאם שולמו לבני הזוג אברהימי, בנוסף לסכום שנתקבל ממס רכוש (56,222 דולר), סכום נוסף של 25,000 דולר מהעירייה כפיצוי הפקעה ו־305,000 ₪ מהמנהל כדמי פינוי, והם התחייבו להעביר את המגרש לבעלות המנהל (ר' נספח ג).

התובעים מציינים כי במסגרת התוכנית המפורטת 3328 של איחוד וחלוקה מחדש הוקצה להם ולאברהימי מגרש מס' 27 בשטח של 230 מ"ר, והם נרשמו בשנת 2016 כשותפים שווים בחלקה (ר' נספחים ד–ה). פועל יוצא מכך הוא שהנתבעים הפכו לשותפים ב־50% בביתם של התובעים חרף הסדר הפיצוי והפינוי שלהם מהחלקה, וחרף העובדה שחלק הארי משטח מגרשם הופקע לטובת הרחבת דרך (ר' נספח ו).

לטענת התובעים, המנהל, כמו גם העירייה, התרשלו בכך שלא רשמו הערת אזהרה לטובתם בגין ההפקעה ולא העבירו את הבעלות על שמם בלשכת רישום המקרקעין. לדבריהם, השיתוף הכפוי בחלקה החדשה עם הנתבעים יסודו בטעות והוא גורם לפגיעה בחופש הקניין שלהם ומעשיר אחרים על חשבונם.

הנתבעים בכתב הגנתם טענו בין היתר ובקצירת האומר כי התובעים הם בעלי זכויות בחלקים לא שווים במחצית המקרקעין בשטח של 230 מ"ר, כי על גבי המקרקעין בנויות כיום מספר יחידות בניגוד להיתר, בהן מחזיקים התובעים, וכי הזכויות במחצית האחרת של המקרקעין רשומות בחלקים שווים על שם הנתבע 2 ועל שם גב' נעמי אברהמי ז"ל. הנתבעים טוענים כי השטח שהיה בבעלות הנתבע והמנוחה בחלקות 20 ו־21 שווה כמעט במדויק לשטח שהיה בבעלות התובעים באותן חלקות, כאשר הבעלות היא במושע.

הנתבעים מציינים כי ביום 14.2.91 אושרה למתן תוקף תוכנית 2215(ג) (ר' נספח י) ובהתאם לתוכנית חלק מהשטח עליו היה בנוי בית אברהמי, אשר ניזוק מפגיעת טיל, יועד לדרך. ביום 19.3.91 נמסרה להם הודעה לפי סעיף 4 לחוק העזר, כי ביתם הוא "בית מסוכן" והוצא צו הריסה כנגד הבית (ר' נספח יא).

הנתבעים מציינים כי ביום 11.11.91 הוגשה בקשה להיתר לבניית בית חילופי לתובעים כתוצאה מפגיעת הטיל בביתם (ר' נספח יג), והעירייה הודיעה לגב' רחל מוחוני ז"ל על הסכמתה להוצאת היתר בנייה "למבנה זהה לשטח של הבית שנהרס/ייהרס באותו מקום או במקום סמוך" (ר' נספח יד). ביום 9.2.92 הונפק היתר בנייה לבניית ביתם החילופי של התובעים (ר' נספח יז). ביום 4.1.94 ניתנה תעודת גמר לבית התובעים (ר' נספח כ).

כן טוענים הנתבעים כי ביום 8.6.92 הוגשה השגה על צו ההריסה שהוצא כנגד ביתם על ידי עו"ד שמעון ראש בשם בני הזוג (ר' נספח יח). ההשגה נדחתה ביום 26.8.92 (ר' נספח יט).

הנתבעים מציינים כי ביום 10.1.94 פנתה אימם המנוחה בעתירה לבג"צ (בג"צ 352/94) נגד עיריית תל־אביב ואח' לשם קבלת פיצוי שיהיה בו כדי לכסות את העובדה שהמשפחה הוכרחה להיעקר מביתה (ר' נספח כא). ביום 22.2.94 התקיימה ישיבה ראשונה, במסגרתה נקבע כי יש לצרף את המנהל כמשיב לעתירה (ר' נספח יב). ביום 28.4.94 הוגשה הודעת המנהל (ר' נספח כג) וביום 2.5.94 ניתן פסק הדין בעתירה, אשר לדברי הנתבעים לא נרמז בו על כוונה כלשהי להעברת הזכויות במקרקעין מאברהמי למנהל (ר' נספח כד). הנתבעים מפנים בעניין זה גם למכתבה של עו"ד ג' פריאל מיום 3.5.94 (ר' נספח כה), כאשר לדבריהם גם במכתב זה אין רמז להעברת זכויות במקרקעין למנהל.

לשיטת הנתבעים, התשלומים ששולמו להם על ידי עיריית תל־אביב ועל ידי המנהל הביאו "להסרת התנגדות המנוחה והנתבע כי ביתם ייהרס. הא, ותו לא!!!" (ר' סעיף 55 סיפה).

לטענת הנתבעים, אין לתובעים עילת תביעה כנגדם שכן לכאורה אין התובעים מבקשים דבר לעצמם אלא מבקשים רק סעד שלילי כלפי הנתבעים, לפיו אין לנתבעים זכויות במקרקעין
(ר' סעיף 86).

הנתבעים מכחישים את טענת התובעים. לדבריהם הרשויות לא ניהלו עמם מו"מ בכדי להעביר את זכויותיהם במקרקעין לצד שלישי, אלא ניהלו עמם מו"מ אך ורק לפינויים מהמקרקעין על מנת להשמיש את המקום בו עמד ביתם לדרך בהתאם לתוכנית (ר' סעיפים 102 –104).

בהתייחס לנספח יב – הסכם הפינוי מיום 18.5.94 – טוענים הנתבעים כי אימם המנוחה מעולם לא חתמה על מסמך לפיו היא מסכימה להעביר את זכויות הבעלות במקרקעין למנהל או לכל צד שלישי אחר. לדבריהם, הצדדים להסכם הם רק המנוחה ורמ"י, והנתבע אינו צד להסכם זה. חתימת המנוחה אינה מתנוססת אלא על העמוד האחרון של ההסכם, ותמוה מדוע מצא המנהל לוותר על חתימת הנתבע, אשר החזיק ועודנו מחזיק בזכויות הבעלות במקרקעין. לשיטתם, אין למסמך זה כל תוקף אלא בכפוף לפסק הדין של בית המשפט העליון בבג"צ. עוד נטען כי גם צורתו של ההסכם אינה כצורתו של "הסכם לרכישת מקרקעין כי אם של הסכם פינוי מקרקעין הרשומים כבר על שם מנהל מקרקעי ישראל... הסכם לרכישת מקרקעין בנוי באופן שונה לחלוטין. הסכם שמדבר על פינוי ונראה כהסכם פינוי הוא הסכם פינוי ואינו הסכם מכר הטומן בחובו העברת זכויות במקרקעין" (ר' סעיף 121ח).

בכתב התשובה שהגישה ציינה רמ"י כבר בראשית הדברים כי היא "מצטרפת לטענות המבקשים כי יינתן צו המורה על ביטול רישומה של משפחת אברהימי כבעלת זכויות במקרקעין ורישומה במקומם".

לדברי רמ"י, בשנת 1991 ספגו שני הבתים – של משפחות מוחוני ואברהימי – פגיעה של טיל וכתוצאה מכך לא היו ראויים למגורים. בגין הנזקים שנגרמו קיבלה כל אחת מהמשפחות פיצוי ממס רכוש ובנוסף לפיצוי הכספי בנתה הרשות עבור מוחוני בית חדש על אותם מקרקעין עליהם ניצב ביתם הפגוע " אולם ככל שהדברים נוגעים לאברהימי לא ניתן היה לבנות על המקרקעין באותו המיקום בית חדש מסיבות תכנוניות, שכן חלק מהקרקע עליה ניצב ביתם של אברהימי יועד, בהתאם להוראות התוכנית החלה, לדרך/כביש והוועדה המקומית סירבה ליתן היתר בנייה. אשר על כן ובמשך כ-3 שנים התנהל בין משפחת אברהימי לבין הרשויות מו"מ ארוך לצורך קבלת מגרש חלופי ו/או פיצוי כספי בגין המקרקעין שבבעלותה" (ר' סעיפים 5–6).

עוד נטען כי ביום 19.1.94 הגישה משפחת אברהימי בג"צ (ר' נספח ח) ולאחריו, ביום 27.4.94, התקיימה ישיבה ברמ"י והוחלט לאשר את הפיצוי בסך 305,000 ₪ שאושר בעבר בוועדת הפינויים המחוזית (ר' נספח ט). לדברי רמ"י, ביום 18.5.94 שולמו על ידי הפיצויים מושא פסק הדין ובאותו יום נחתם הסכם פינוי–פיצוי בין הרשות לבין גב' נעמי אברהימי בהתאם לפסק הדין, "במסגרת ההסכם התחייבו אברהימי לפנות את הקרקע מכל אדם וחפץ ולהעביר לרשות את זכויותיהם בקרקע (ר' סעיף 4א. להסכם). בנוסף התחייבו אברהימי כי עם קבלת דמי הפינוי יהיו מנועים מלטעון לזכות כלשהי ולהגיש תביעה כלשהי כנגד הרשות בקשר למקרקעין" (ר' סעיף 7ב. להסכם; סעיף 15 לכתב התשובה).

רמ"י מציינת כי הפיצויים שנפסק כי ישולמו וביחס אליהם נחתם הסכם פינוי–פיצוי שולמו לאברהימי, בעוד שזכות הבעלות במקרקעין לא עברה לידי המדינה ולא נרשמה על שמה. לדבריה, אברהימי קיבלו את הפיצוי שנפסק בגין זכויותיהם, אם כי העברת הזכויות לא לוותה ברישומן על שם הרשות, ככל הנראה עקב טעות בעטייה לא דאגה הרשות כי הקרקע שהייתה רשומה על שם אברהימי תועבר בלשכת רישום המקרקעין ותירשם על שם המדינה בהתאם להסכם האמור
(ר' סעיף 17). עובדה זו גרמה לכך שהטעות נמשכה והתגלגלה, כאשר במסגרת תוכנית האיחוד והחלוקה מחדש הוקצו למשפחת אברהימי, כבעלת המקרקעין לכאורה, וזאת תחת הקצאת הזכויות למדינה מכוח היותה הבעלים הנכון במקרקעין (ר' סעיף 18).

בדיון שהתקיים ביום 15.11.17 נמחקו כאמור הוועדה המקומית ועיריית תל ־אביב, וב"כ רמ"י נתבקשה להודיע לבית המשפט בתוך 30 ימים מהי עמדת שולחתה באשר לחלוקה הפנימית במקרקעין כמתבקש על ידי מוחוני, לאמור – " המבקשים 190 מ"ר ורמ"י 41 מ"ר".

בהודעת רמ"י מיום 16.1.18 ציינה היא "המדינה טוענת לזכויותיה בחלק שנותר מהמגרש לאחר ההפקעה, כלומר ב-41 מ"ר, ואינה טוענת לזכויותיה על החלק עליו בנוי ביתם של משפחת מוחוני".

בדיון שהתקיים ביום 18.11.18 ציין ב"כ הנתבעים בין היתר, "...לשאלת בית המשפט אם לא מכרנו את המגרש ולא קיבלנו פיצוי בגין פינוי המגרש אני משיב שקיבלנו פיצוי בגין פינוי המגרש, לא קיבלנו פיצוי בגין העברת הזכויות במגרש. הפינוי היה פינוי כדי שיוכלו לתכנן... הפינוי היה כדי שלא נה יה שם, אך הזכויות נשארו שלנו...הסכם הפינוי בינוי הוא לא הסכם מכר" (עמוד 9, שורות 16–20; עמוד 10, שורות 1–7).
ב"כ רמ"י ציינה בהקשר זה כי "אין דבר כזה שהזכויות נשמרות במנהל, לא קיים יצור כזה, פיצוי על זה שעוזבים אך הקרקע נשארת שלהם" (עמוד 10, שורות 9–12).

ביום 1.7.19 נשמעה עדותו המוקדמת של מר דני בר־און, מנהל פרויקט שכונת עזרא בתקופה הרלוונטית, זאת בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 5.3.19 בבקשה מס' 30 שהוגשה על ידי התובעים. עד זה אף העיד ביום 12.2.20, מועד בו נשמעו כלל הראיות. ביום 16.6.20 נשמעה עדותו של מר איל רונן, שזומן למתן עדות על ידי הנתבעים. תצהירו של עד זה מיום 2.4.17 תמך את תשובתן של הוועדה המקומית ושל עיריית תל־אביב, שנמחקו כאמור מההליך.

בסופו של יום ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 12.7.20 בוטל הדיון אשר היה קבוע ליום 14.7.20 לשמיעת סיכומים על־פה וניתן צו להגשת סיכומים בכתב במועדים שנקבעו באותה החלטה. מלאכת הגשת הסיכומים הושלמה עם הגשת סיכומי התשובה מטעם התובעים ביום 26.8.20.

דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, בחנתי את הראיות שבאו לפניי ושקלתי את העדויות שנשמעו, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה, כמפורט בסעיפים 1א ו־1ב לעיל, להתקבל .

מכירת המקרקעין על ידי אברהימי
כפי שציין ב"כ הנתבעים בסעיף 13 לסיכומיו, המחלוקת העיקרית בתיק זה היא האם המדינה רכשה מבני הזוג אברהימי נעמי ז"ל ו חביב יבדל"א את זכויותיהם במקרקעין.

נספח ג לתצהיר מטעם מוחוני הוא הסכם מיום 18.5.94 בין מנהל מקרקעי ישראל לבין נעמי אברהמי ת"ז XXXX157 (להלן: " המתפנים"). ראוי לציין כי בסיפת המסמך (עמוד 3 למטה), בפסקת ההערות, נאמר "ע"פ החלטת בג"צ מ-2.5.94".
ברישת המסמך כתוב בין היתר כי המתפנים מצהירים כי הם בעלי זכות בעלות/ חכירה/שכירות/חזקה במקרקעין הנמצאים בגבעולים 21 (להלן: "הקרקע"). כמו כן מוגדר בו כי הקרקע דרושה למנהל, ובהמשך:

והואיל והמתפנה מבקש להעביר למנהל את זכויותיו בקרקע
והואיל והמנהל מוכן לקבל את זכויות המתפנה בקרקע

בסעיף 2 להסכם נקבע כי המתפנים מצהירים "כי הם בעלי זכות בנכס הנ"ל בקרקע וכי רכשו זכות זו מכוח הסכם...".
בהמשך ההסכם נקבע בסעיף 4 כדלקמן: "א. המתפנים מתחייבים לפנות את הקרקע מכל אדם וחפץ ולהעביר למנהל את זכויותיהם בקרקע לרבות זכות החזקה לא יאוחר מ-24.5.94 ".
בסעיף 5א להסכם נקבע כי "תמורת פינוי הקרקע מתחייב המנהל לשלם למתפנים סכום של 305,000 שקלים (להלן: "דמי הפינוי") ".
בסעיף 6 להסכם הצהירו המתפנים כי "דמי הפינוי מהווים עבורם סידור חלוף מתאים ומוסכם בהתאם לחוק הגנת הדייר...".
בסעיף 7ב להסכם נקבע כי " המתפנים מצהירים כי עם קבלת דמי הפינוי על-ידם הם ו/או כל אדם ו/או גוף בשמם במקומם או מטעמם יהיו מנועים מלטעון לזכות כלשהי ו/או להגיש תביעה כלשהי נגד המנהל ו/או מי שפועל מטעמו בקשר לקרקע ולמחוברים אליהם ניצולם ו/או השימוש בהם ו/או הזכות להחזיק בהם".
כמו כן נקבע בסעיף 14 להסכם כי " המחזיקים מתחייבים בזה לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך ביטול החכירה ו/או השכירות על השטח שיידרשו לכך מאת חברת עמידר ו/או המנהל ו/או כל רשות מוסמכת אחרת... " (ר' גם נספח יב לתשובת רמ"י).

נספח ד לתצהיר התובעים הוא מסמך של שמאי המקרקעין מר אלירם באשר, כותרתו "הערכת דמי פינוי ראויים" והוא נערך לבקשת המנהל בעניינם של אברהימי. במסמך נאמר בין היתר כי ההערכה תתייחס " לגובה דמי הפינוי הראויים לגבי זכויות הבעלות בנכס כפנוי מכל מחזיק ו/או שוכר ובהסתמך על דו"חות החוקר שמעון סביר מיום 23.5.93 ועל תשריט המודד ל. כהנא ". ברישת המסמך נאמר כי השמאי שם את דמי הפינוי הראויים לגבי הנכס הנ"ל כפנוי בסך כולל של 290,000 ₪.

נספח ה לתצהיר התובעים כולל בחובו מסמכים:
א. צילום שיק המשוך לפקודת א.ס.יחזקאל השקעות על סך 75,225 ₪ - שווה ערך ל־25,000 דולר בגין פיצוי למשפחת אברהמי נעמי וחביב (ר' נספח יא להסכם, שנחתם בין א.ס.יחזקאל למשפחת אברהמי בנוגע לרכישת נכס מקרקעין בסכום של 530,100 ₪).
ב. צילום שיק נוסף על סך 305,000 ₪ ששולם על ידי מנהל מקרקעי ישראל לאברהמי חביב ונעמי.
ג. מסמך נוסף הוא מסמך של מנהל מקרקעי ישראל שכותרתו "אישור סופי", עליו חתומה גב' אברהמי נעמי מיום 24.5.94, ובו נאמר כי " אני הח"מ מאשר שקיבלתי ממנהל מקרקעי ישראל סך של 305,000 ₪ כפיצוי פינוי הנכס/הנזק שנגרם לי בנכס הידוע גבעולים 91 שכ' עזרא... כתוצאה מ-פינוי יזום. אני הח"מ מצהיר שהסך הנ"ל מהווה פיצוי נאות והוגן ולכן אין לי ולא תהיינה לי או למישהו אחר בשמי או במקומי כל תביעות ו/או טענות כלשהן בקשר לנכס ו/או לתמורה האמורה כנגד מנהל מקרקעי ישראל או מישהו אחר הפועל בשמו או במקומו, ועיריית תל אביב" (ר' גם נספח יב לתשובת רמ"י).
ד. במסמך נוסף של המנהל מיום 8.6.94 המופנה לבנק למשכנתאות, נושא הכותרת "המלצה לבנק למתן הלוואת מפונה יזום", נאמר בין היתר כי ועדת הפינויים העליונה אישרה פינוי נעמי אברהמי מביתה ברח' גבעולים (גוש 6136 חלקה 21) כאשר "דמי הפינוי אשר שולמו למשפחה ע"י מנהל מקרקעי ישראל הינם בסך 305,000 ₪. למיטב ידיעתנו כתוצאה מהפינוי נותרו חסרי דיור..."

נספח ט לתצהיר המבקשים הוא הודעה מטעם המשיבים 4–5 (דני בר־און, מנהל פרויקט שכ' עזרא, ומנהל מקרקעי ישראל) במסגרת בג"צ 352/94 שנקטה משפחת אברהימי. בהודעה נאמר בין היתר כי העותרים קיבלו משלטונות מס רכוש פיצוי על הנזק שניזוק המבנה (ביתם ברח' גבעולים) בסך השווה ל־56,222 דולר וכן תשלום למימון דיור חלופי בהתאם לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים, כי התשלום הנ"ל מיצה את זכויותיהם על פי דין לקבלת פיצוי בגין נזקי המבנה. במסמך הובהר בין היתר כי " ...יחד עם זאת, בהקשר למבנה דנן נוצרה מערכת עובדות ייחודית; בשל העובדה כי אותו חלק של החלקה עליו נמצא המבנה (להלן: "המגרש") יועד לדרך על פי הוראות תב"ע 2215(ג) משנת 1992 לא יכלו העותרים לקבל היתר בנייה לשיפוץ המבנה. בנסיבות אלה, הסכימו הרשויות העירוניות והממשלתיות הנוגעות בדבר לנהל עם העותרים מו"מ במטרה להגיע להסכם על פיו יועבר המגרש לבעלותם וחזקתם ובתמורה יקבלו העותרים דיור חלוף או שווה ערכו. מו"מ כאמור התנהל עם העותרים בכמה סיבובים משך שנים... לאחר מינויו בא בר-און בדברים עם העותרים במטרה לנסות פעם נוספת למצוא עבורם פתרון דיור מוסכם...". בהמשך המסמך, שחלקו מקוטע, נאמר כי לאחר מגעים נוספים שקיים בר־און עם העותרים, ניתנה הסכמתם להתפנות כנגד דמי פינוי בסך 305,000 ₪ . בסיפת המסמך הוגדר כי "בשל הנסיבות ההומניות המיוחדות של העניין... ובשל העובדה שהחלטתה של ועדת הפינויים המחוזית כבר הובאה לידיעת העותרים ואלה, לטענתם, אף פעלו לפיה הוחלט לפנים משורת הדין לאשר את החלטתה של ועדת הפינויים המחוזית" (ר' גם נספח ד לתשובת רמ"י).

מר דני בר־און, מנהל פרויקט שכונת עזרא בזמן הרלוונטי, העיד ביום 1.7.19 כי שימש כמנהל הפרויקט במשך שנה וחודשיים. הוא לא זכר את משפחת אברהימי (חביב ונעמי) באופן מסוים, אולם לדבריו "אבל טיפלתי בתהליך. אני זוכר שיחד עם המנהל גיבשנו תוכנית של פינוי של הקרקע... טיפלנו במשפחות בשכונת עזרא ובשכונת הארגזים..." (עמוד 13, שורות 19–23; עמוד 14, שורות 1–3).

תשומת לבו של העד הופנתה לנספח ג לתצהיר מוחוני (הסכם פינוי פיצוי עליו הוא חתום) והוא נשאל מה יש לו לומר עליו. תשובתו:
ת. הייתה ועדה של מינהל מקרקעי ישראל שקבעה את הקריטריונים מי יהיה זכאי להתפנות ומה מקבלים תמורת הפינוי. אנחנו היינו ממלאים את הטפסים, 6 אנשים היו בוועדה, זה היה מגיע למחוז מרכז, והם היו נותנים את הפיצוי ישירות למשפחות. אני חלק מששת האנשים שחתומים.
ש. מה אומר ההסכם?
ת. מקבלים פיצוי ומפנים את הקרקע, והקרקע עוברת למינהל.
ש. אני מציג לך את נספח ו לתצהיר התובעים, טופס בקשה לאישור פינוי. אתה חתום עליו?
ת. כן. אני חתום באמצע, סעיף ה (עמוד 14, שורות 4–13).

מר בר־און נשאל לגבי נספח ח לתצהיר מוחוני – סיכום ישיבה מיום 26.4.94. לדבריו, זהו סיכום ישיבה בה הוא השתתף, כי "זו הייתה העבודה שלי". לדבריו:
את התהליך אני זוכר. התהליך היה ששכונת הארגזים הולכת לפינוי, שכונת עזרא לשיקום ובנייה מחדש, כאשר בשכונת הארגזים התלבטנו מי זכאי לקבל פיצוי ומי לא, וערכנו תצ"א מתקופת הבריטים, 44, וכל פעם באנו לראש הממשלה בזמנו ולפואד ואמרנו מי זכאי ומי לא, כי עד שנת 70 בערך כמעט לא היו תושבים. 20 או 30 משפחות אם אני זוכר. אז אמרנו 'בוא נעשה חסד ולא רק צדק' והגדלנו את זה בהתחלה מ-180 ואחר כך הרחבנו ל-220 משפחות, ונקבעו ברישומים המשפחות שזכאיות. המינהל ניהל את כל התהליך ואני הייתי חלק, מנהל הפרויקט (עמוד 14, שורות 18–27).

העד נשאל על ידי ב"כ רמ"י מה קרה עם הקרקע לאחר שנחתם הסכם פינוי פיצוי והמדינה שילמה למפונים את הפיצוי הכספי, תשובתו:
ת. היה מגיע צוות ממינהל מקרקעי ישראל, גבריאל ו-ויקטור ויוסי כהן אחד שהיה, היו מגיעים עם דחפור, מפנים את הבית והורסים אותו, והקרקע חוזרת למינהל.
ש. כשאתה אומר 'הקרקע' אתה מתכוון לקרקע ולזכויות ולבנוי, כל מה שיש שם?
ת. ברור. זה חלק מאדמת המכרז שהוצאנו אחר כך. כל המכלול חוזר למינהל (עמוד 14, שורות 30–35).

במענה לשאלות ב"כ הנתבעים נתבקש העד להסביר את המונח 'דמי פינוי', תשובתו:
ת. כשאדם נושא תמורת הריסת ביתו, מפנה את השטח ומקבל כסף.
ש. הוא מוכר למינהל משהו?
ת. לא. צריך ללכת משם, מגיע דחפור ומנקה.
ש. כי הקרקע לא שלו.
ת. אין לי מושג.
ש. נחתם הסכם מכר בין המינהל לבין אותו דייר?
ת. לא הסכם מכר, הסכם פינוי.
ש. מה אמר הסכם הפינוי?
ת. שאדם מפנה את הקרקע ומקבל כסף, פינוי, מהמינהל.
ש. זה הסכם הפינוי שהציג לך חברי קודם?
ת. כן.
ש. לבית המשפט: כשמישהו חותם על הסכם פינוי, כמו שאמרת שהוא מפנה והמינהל בא והורס הכול, בסופו של דבר נשארות לאותו אדם זכויות בקרקע?
ת. לדעתי לא, חד-משמעית לא (עמוד 15, שורות 21–35).

בהמשך הוצג לו על ידי ב"כ הנתבעים כי:
ש. בהסכם הפינוי אין מכירה של זכויות מקרקעין.
ת. אני לא עורך דין. זה הסכם שאתה מקבל כסף, אתה הולך מפה והורסים את כל מה שיש (עמוד 16, שורות 3–4).

בעדותו מיום 12.2.20 הוצג למר בר־און על ידי ב"כ מוחוני נספח ו לתצהירם (טופס בקשה לאישור פינוי). הוא זיהה את חתימתו עליו (עמוד 23, שורות 22–32). הוא נשאל בשם מי הגיש את הבקשה והשיב " בשם המשפחה, אברהימי חביב כתוב פה" (עמוד 23, שורות 33–34).
העד הופנה לנספח ח לתצהיר מוחוני (סיכום ישיבה מיום 26.4.94). הוא אישר שהוא מופיע כמשתתף בישיבה "כמנהל הפרויקט". הוא התבקש להתייחס לסעיף ד למסמך ונשאל על מה הפיצוי , תשובתו: " על הפינוי... הריסה ופינוי כולל המגרש. הכל" (עמוד 25, שורות 3–13).
העד נשאל על ידי ב"כ הנתבעים מה משמעות המונח 'דמי פינוי', תשובתו:
מה בדיוק בהגדרה לא, אבל אני יודע שמי שמקבל כסף מרצון תמורת זה שהוא מפנה ולא בכוח ולא משטרה, הוא מפנה את המגרש ואנחנו הורסים את מה שבנוי עליו (עמוד 28, שורות 1–3).

נספח ו לתשובת רמ"י הוא מכתבו של עו"ד אינהורן מרדכי המופנה לדני בר־און מיום 18.11.93, שעניינו " פינוי והריסת בית ברח' גבעולים 21". במכתב נאמר בין היתר כי בשם משפחת אברהמי מאשר עורך הדין כי "הם מסכימים להריסת הבית ברח' גבעולים 21 בתנאי שביום ההריסה יקבלו סכום הפיצוי הכספי המגיע להם ממנהל מקרקעי ישראל".

העדה מטעם רמ"י, גב' רחלה בונופיל, אישרה בחקירתה לשאלות ב"כ מוחוני כי כי המנהל שילם הסך של 305,000 ₪ כדמי פיצוי פינוי. היא נשאלה עבור מה והשיבה " עבור פינוי הקרקע... של אברהימי" (עמוד 31, שורות 23–28).
היא נתבקשה לאשר כי בשעה שמשלמים בעבור פינוי פיצוי תמורת הקרקע הבעלים צריך לפנות את הקרקע והקרקע עוברת לבעלות המנהל ו היא השיבה בחיוב. לדבריה, אין הבדל אם הקרקע במקור היא קרקע מנהל או קרקע פרטית וכי בכל מקרה המנהל שילם 305,000 ₪ עבור פינוי הקרקע והעברת הבעלות למנהל (עמוד 32, שורות 6–17).

העדה הופנתה לסעיף 13 לנספח יב לתצהירה (הסכם פינוי פיצוי מיום 18.5.94). היא אישרה שזהו ההסכם שנחתם בין המנהל לבין אברהימי. לאחר שב"כ מוחוני הפנה את העדה למספר סעיפים בהסכם זה, היא אישרה שיצא שיק של המנהל לפקודת בני הזוג אברהימי על סך 305,000 ₪. היא נשאלה כאשר המנהל מפנה אדם ומשלם לו דמי פיצוי האם נותרות לאותו אדם זכויות בקרקע, תשובתה " הוא לא מותיר בפניו זכויות בקרקע" (עמוד 34, שורות 7–23).

העדה נשאלה על ידי ב"כ הנתבעים האם היא מסכימה שהמסמך (נספח יב) "מדבר בעיקר על העברת הזכויות כחוכר, כפולש, לא זכויות בעלות, למעט סעיף 4 א'?" והשיבה:
ת: לא. רשום גם זכות בעלות.
ש: כן. זה לא מוקף כאן, אבל כן.
ת: אם הקרקע דרושה למנהל זה אומר שזה מכר, זה לא יכול להיות משהו אחר.
ש: כן? זה מכר?
ת: דרושה למנהל.
ש: הבנתי.
ת: המתפנים מתחייבים,
ש: לפנות את הקרקע. כן. ולהעביר למנהל את זכויותיהם,
ת: בקרקע.
ש: כן.
ת: בקרקע, לרבות זכות החזקה.
ש: נכון להעביר למנהל.
ת: כן (עמוד 62, שורות 21–34; עמוד 63, שורות 1–2).

העדה נתבקשה על ידי ב"כ הנתבעים להסביר לבית המשפט מה זה 'דמי פינוי', תשובתה:
ת: משלמים דמי פינוי עבור, המנהל משלם דמי פינוי עבור פינוי קרקע.
ש: עבור פינוי קרקע.
ת: כן. אנחנו לא משלמים אף פעם דמי פינוי עבור פינוי בתים. רק עבור פינוי קרקע.
כב' הש' חסדאי: ומה קורה לקרקע אחרי שהיא פונתה?
העדה, גב' בונופיל: היא חוזרת אלינו.
עו"ד איזקסון: חוזרת אליכם?
העדה, גב' בונופיל: חוזרת לרשות מקרקעי, (עמוד 40, שורות 25–33).

ובהמשך:
כב' הש' חסדאי: אני מכיל את מה שמטריד אותך לכאורה. בסופו של דבר מה קורה עם הקרקע שפינו אותה?
העדה, גב' בונופיל: בסופו של הפינוי הקרקע חוזרת למנהל.
עו"ד איזקסון: הקרקע חוזרת למנהל.
העדה, גב' בונופיל: כן.
ש: מה המשמעות של חוזרת למנהל? את יכולה להסביר?
ת: הבעלות חוזרת לרשות מקרקעי ישראל.
[...]
ת: זה היה אברהימי, זה היה אמור לחזור אחרי הפינוי, אחרי דמי הפינוי ששילמו, היה אמור לחזור למנהל (עמוד 41, שורות 16–33).

ובהמשך:
ת: אבל תלוי למי אנחנו משלמים, מה זאת אומרת? יש, על מי אתה מדבר? זה, אי אפשר,
ש: אז למה את נוקבת בלשון שהקרקע חוזרת למנהל? מה זו הלשון,
ת: הבעלות של הקרקע חוזרת למנהל.
ש: חוזרת למנהל.
ת: זה היה על שם אדם פרטי, וזה חוזר למנהל במקרה הזה.
ש: חוזר למנהל.
ת: כן, כן. הבעלות חוזרת למנהל.
ש: הבעלות חוזרת למנהל.
ת: כן.
[...]
ש: טוב. אז איך את יודעת את מה שאת אומרת? שהקרקע חוזרת למנהל. מאיפה את יודעת את זה אם אף פעם לא עסקת בפינויים?
ת: אני יודעת הרבה דברים במנהל גם כשאני לא עוסקת בהם. וברגע שיש פינוי מפנים את הקרקע, נותנים פיצוי והקרקע חוזרת למנהל. זאת אומרת, הבעלות חוזרת אלינו. חוץ מזה שיש מסמכים בתיק, אתה קורא את המסמכים בתיק ואתה רואה שהייתה שם ועדה שהחליטה כן לתת פיצוי על הקרקע. ה חוכרים הסכימו וקיבלו את הפיצוי, וצריכים להחזיר את הקרקע (עמוד 42, שורות 1–26).

ב"כ הנתבעים הביע בפני העדה היותו מוטרד מן העובדה שהעדה לא עסקה אף פעם בפינויים ומוסרת עדות לגבי פינוי. תשובתה:
העדה, גב' בונופיל: למה? לא. ממש לא מטריד אותי. יש הוכחות, יש כל מיני מסמכים של ועדות שהיו בזמנו והוכיחו שהיה פינוי שם.
ש: היה פינוי אני מסכים.
ת: דמי פינוי.
ש: כן.
ת: שולמו.
ש: נכון. אני מסכים.
ת: אבל הקרקע לא חזרה אלינו עדיין.
ש: אז אני שואל למה?
ת: נעשתה טעות פה.
ש: מי טעה?
ת: המנהל שלא החזיר.
ש: המנהל.
ת: אבל זה עדיין לא אומר שלא מגיעה לנו את הקרקע.
ש: אני לא שאלתי אותך מה זה אומר. שאלתי מי טעה.
עו"ד ושדי: זו התשובה שלה. תן לה,
כב' הש' חסדאי: מר איזקסון, כשאדוני שואל שאלה הוא נותן לה להשלים את התשובה.
עו"ד איזקסון: אוקיי. אז מי טעה?
העדה, גב' בונופיל: המנהל טעה שלא עשה את הרישום חזרה על שמו.
[...]
עו"ד איזקסון: אוקיי. עכשיו אני רוצה לשאול שאלה אחרת. בעצם אמרת שהמנהל טעה בכך שלא העביר את הבעלות.
העדה, גב' בונופיל: על שמו בחזרה. כן (עמוד 43, שורות 4–24; עמוד 44, שורות 4–6).

העדה הופנתה לנספח ד לתצהיר מוחוני (הערכת דמי פינוי). היא אישרה שהמדובר בשמאות שהמנהל הזמין – הערכת דמי פינוי ראויים. הוצג לה שבמסמך זה מדובר על דמי פינוי והיא הסבירה שהמשמעות היא "שמשלמים כסף בשביל שבן אדם יתפנה.
ש. שהוא יתפנה?
ת. כן. הקרקע תהיה פנויה.
ש. שקרקע תהיה פנויה?
ת. כן (עמוד 56, שורות 20–31).

סיכום ביניים
המסקנה המתבקשת נוכח כל האמור לעיל היא כי המדינה (רמ"י) רכשה מבני הזוג אברהימי את מלוא זכויותיהם במקרקעין.

ההסכם בין הצדדים מיום 18.5.94 הוא חד־משמעי ולשונו ברורה . פרשנותו של הסכם זה סותרת את גרסת הנתבעים מניה וביה ואינה מאפשרת את קבלתה. בסעיף 4 להסכם הצהירו בני הזוג אברהימי (המתפנים) כי הם מתחייבים לפנות את הקרקע מכל אדם וחפץ ולהעביר למנהל את זכויותיהם בקרקע לרבות זכות החזקה, בתמורה לסך של 305,000 ₪. בסעיף 7ב להסכם נקבע כי עם קבלת דמי הפינוי – המהווים עבור בני הזוג סידור דיור חלוף מתאים ומוסכם – יהיו מנועים הם מלטעון לזכות כלשהי במקרקעין או לזכות להחזיק בהם.

למותר לציין כי הסך של 305,000 ₪ שאף הוא שולם לבני הזוג אברהימי כפיצוי הוא הסכום שהוצג לבית המשפט העליון במסגרת בג"צ 352/94 , כסכום שישולם להם כנגד פינויים מהמקרקעין והעברת המגרש שבבעלותם לבעלות המנהל וחזקתו, וזאת על רקע העובדה כי המגרש עלי ו נמצא ביתם שנפגע יועד לדרך על פי הוראות התב"ע משנת 1992 (ר' נספח ט לתצהיר מוחוני וסעיף 33 לעיל) .

הלכה היא כי "..על "הגבולות" שעיצבו הצדדים לחוזה, או במילים אחרות, על אומד דעתם הסובייקטיבי, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מלשונו של החוזה. מקום בו לשון החוזה הינה ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ויש לכן להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו" (ר' ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.08), פסקה 27; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 13.2.08), פסקה 43); ע"א 7379/06,480/07 ג.מ.ח.ל. חברה לבנייה ואח'  נ' טהוליאן ואח' (פורסם בנבו, 10.9.09)).

כך גם נפסק בע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג ואח' (פורסם בנבו, 16.10.17) נקבע בין היתר כי:
...אין חולק שהלשון מהווה נקודת מוצא לכל הליך פרשני, ובין היתר נפסק כי כל זמן שלשון החוזה ברורה וחד משמעית וזו מלמדת באופן מפורש מהו אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, הבכורה בהליך הפרשני תינתן לה (ע"א 643/14 מנהל העיזבון יחזקאל שבו נ' ג'ראיסי, פסקה 9 (27.05.2015); רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD, פסקה 19 (22.07.2014)). ברוח זו קובע סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (כפי שתוקן בתיקון מס' 2 לחוק משנת 2011) (להלן: חוק החוזים): "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו..(שם, פסקה 12).

(ר' גם ע"א 8763/15 יואל זיו נ' גספא הנדסה (פורסם בנבו, 4.1.17) ).

מסמך נוסף השולל את אפשרות קבלת גרסת הנתבעים ותומך בגרסת התובעים ורמ"י הוא זה שכלול בנספח ה לתצהיר התובעים, נושא הכותרת " אישור סופי" מיום 24.5.94 עליו חתומה גב' אברהימי ז"ל ובו נאמר בין היתר כי הסך של 305,000 ₪ מהווה פיצוי נאות והוגן ולא תהיה לה או למישהו אחר במקומה כל תביעה או טענה בקשר לנכס.

גרסת התובעים ורמ"י, לפיה בני הזוג אברהימי מכרו את כלל זכויותיהם במקרקעין למנהל, אף נתמכת בעדותו של העד חסר הפניות מר דני בר־און, כמפורט מעלה, שהיא עדות מהימנה בה מצאתי ליתן אמון מלא .
האם כשלוחה של האב
לטענת הנתבעים,בנוסף לעובדה כי בני הזוג אברהימי לא מכרו את זכויותיהם במקרקעין, הרי שההסכם שנחתם על ידי גב' נעמי ז"ל עם המנהל, לא נחתם על ידי הנתבע 2 למרות שהיה בעל זכויות בחלקות המקור (ר' גם סעיף 5 לסיכומי הנתבעים; סעיף 121 לכתב ההגנה).

כפי שפורט מעלה, מסקנת בית המשפט הינה כי בני הזוג אברהימי אכן מכרו את מלוא זכויותיהם במקרקעין בתמורה, והם נטולי כל זכות במקרקעין מושא המחלוקת.

דין הטענה באשר ל"אי־חתימת" הנתבע 2 על המסמכים וכתוצאה מכך כי אינו מחויב באמור והנובע מהם – להידחות .

נספח ט לתצהיר מוחוני הוא הודעה מטעם דני בר־און ומנהל מקרקעי ישראל מיום 28.4.94 במסגרת בג"ץ 352/94, בו נאמר בין היתר כי בגין פגיעת הטילים היו זכאים העותרים ( אברהמי חביב ונעמי) ואף קיבלו פיצוי משלטונות מס רכוש בסך שווה ערך ל־56,222 דולר וכן תשלום למימון דיור חלופי וכי בקשר לבית "נוצרה מערכת עובדות ייחודית: בשל העובדה כי אותו חלק של החלקה עליו נמצא המבנה (להלן המגרש) יועד לדרך על פי הוראות תב"ע מס' 2215(ג) משנת 1992 לא יכלו העותרים לקבל היתר בנייה לשיפוץ המבנה. בנסיבות אלה הסכימו הרשויות העירוניות והממשלתיות הנוגעות בדבר לנהל עם העותרים משא ומתן במטרה להגיע להסכם על פיו יועבר המגרש לבעלותן וחזקתן ובתמורה יקבלו העותרים דיור חלוף או שווה ערכו... לאחר מינויו בא בר־און בדברים עם העותרים במטרה לנסות פעם נוספת למצוא עבורם פתרון דיור מוסכם. בעקבות זאת הובאה על ידי בר־און להחלטתה של ועדת הפינויים המחוזית של המנהל הצעה לפנות את העותרים מן המגרש כנגד תשלום דמי פינוי... לאחר מגעים נוספים שקיים בר־און עם העותרים... בעל פה או בכתב את הסכמתם להתפנות כנגד דמי פינוי... לעותרים סך של 305,000 ₪... בשל הנסיבות ההומניות המיוחדות... ובשל העובדה שהחלטתה של ועדת הפינויים המחוזית כבר הובאה לידיעת העותרים ואלה, לטענתם, אף פעלו לפיה, הוחלט פנים משורת הדין לאשר את החלטתה של ועדה הפינויים המחוזית".

נספח י לתצהיר מוחוני הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 352/94 מיום 2.5.94, בו נאמר כי " לאור הודעת המשיבים 4 ו־5, לפיהם יקבלו העותרים – בנוסף לסכומי מס הרכוש שנתקבלו – סכום נוסף של 305,000 ₪ מהמינהל ולפי הודעת המשיבים 1 ו־2 לפיהם יקבלו סכום נוסף של 25,000$ מהעירייה, באו העותרים על סיפוקם, ודין העתירה להידחות. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, בלבד שההתנגדות להריסת המבנה תוסר ".

נספח ה לתצהיר מוחוני הוא ייפוי כוח של הנתבע 2 – חביב אברהימי – מיום 23.5.94, בו נאמר כי הוא מייפה את כוחה של אשתו נעמי "לטפל בכל נושא הכספים והריסת הבית בגיבעולים 21 שכונת עזרא".

גב' רחלה בונופיל מטעם רמ"י נשאלה בהקשר זה אם היא יכולה להסביר את העובדה שהזכויות בקרקע "היו שייכות לבני הזוג חביב ונעמי ז"ל ורק נעמי חתומה על רוב רובם של המסמכים לפחות ולא על כולם וחביב אינו חתום". תשובת העדה: "אם היא קיבלה יפוי כוח אז היא יכולה לחתום בשמו... ראיתי שיש יפוי כוח. כן" (עמוד 60, שורות 1–7).

אחד מהמסמכים המהווים את נספח ה לתצהיר מוחוני הוא מכתב " משפ' אברהמי חביב ונעמי" מיום 12.5.94 המופנה לדני בר־און בעניין סיוע להלוואה. במכתב נאמר כי "מאחר והבית הנ"ל ייהרס על ידכם ואנו מתכוונים לעבור לדיור חדש...".

מסמך נוסף מאלה המהווים את נספח ה לתצהיר מוחוני , הוא מכתב בני הזוג אברהימי למנכ"ל עיריית תל אביב ולמר דני בר־און מיום 17.5.94. במסמך זה נאמר בין היתר כי נעמי וחביב מתחייבים בזאת לפנות את המקרקעין ברח' שתולים בשכונת הארגזים ותמורת התחייבות זו מאושרת הריסת הבית , כפוף לקבלת הפיצוי שייקבע בבג"ץ – 305,000 ₪ ממנהל מקרקעי ישראל
ו־25,000 דולר מעיריית תל אביב. על מסמך זה חתומים שני בני הזוג.

כפי שפורט בסעיף 32 לעיל, בעקבות הסדר מכירת הזכויות קיבלו בני הזוג אברהימי תשלום בסך 75,225 שקלים בשיק, זמ"פ 18.5.94, שהוצא לפקודת חברת א.ס. יחזקאל השקעות בע" מ, שזו החברה ממנה הם רכשו דירת 5 חדרים בסך כולל של 530,100 ₪ ביום 19.11.93 (ר' נספח יא לתצהיר מוחוני). על גבי ספח השיק שצורף כנספח ה נרשם בין היתר על ידי הבנק " א.ס. יחזקאל השקעות 25 אלף $ פיצוי למשפ' אברהמי נעמי וחביב".

תשלום נוסף ששולם כאמור לבני הזוג אברהימי בגין הסדר מכירת זכויותיהם הוא על סך 305,000 ₪ משוך על בנק הדואר, זמ"פ 24.5.94, תשלום ששולם לפקודת " אברהמי חביב ונעמי" (ר' נספח ה לתצהיר מוחוני).

סעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ה–1965, עוסק באופן יצירת השליחות:
3(א) השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם.

בע"א 1796/10 כתבן נ' בנק ירושלים (פורסם בנבו, 7.12.11), נפסק לעניין העיקרון שעוגן בסעיף 3(א) לחוק השליחות, בין היתר:
מקורו של עקרון זה הוא בדוקטרינת ה"שליחות הנחזית" שהתבססה במשפט האנגלי המקובל על כללי השתק או מניעות [ראו: ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, פ"ד נו(6) 529, 537 (1995) (להלן: עניין המגן)]. משמעותה של "השליחות הנחזית" היא כי השולח מנוע מלהתכחש למצג שהציג בפני צד שלישי לפיו השלוח פעל בהרשאתו, אם הצד השלישי הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה. כללים אלו נקלטו במשפט הישראלי אך נפסק כי לאחר חקיקת חוק השליחות חל שינוי במשפט הישראלי ואין מדובר עוד ב"שליחות נחזית" אלא בשליחות של ממש הנשלטת על ידי חוק השליחות ולא על ידי דיני ההשתק (שם, פסקה 40 רישה).

בע"א 3526/11 כראדי נ' צנציפר – חברה לייבוא (פורסם בנבו, 6.5.13), נקבע בפסקה נושאת הכותרת " מעקרון 'השליחות הנחזית' – לעבר שליחות של ממש ", בין היתר כי:
שליחות מוגדרת כיחס הנוצר במקום שלפלוני ("השלוּח") מוענק הכוח לייצג את אלמוני ("השולח"), ומדובר בהענקת כוח לאדם אחד, לייצג אדם אחר, בביצוע פעולות משפטיות (אהרן ברק "הגדרת השליחות בחוק השליחות" משפטים ד 539, 547 (תשל"ב-תשל"ג)). אחת הדרכים בהן נוצרת השליחות, היא באמצעות מתן הרשאה, בין במפורש ובין במשתמע (ראו, ע"א 4588/96 חרמץ נ' מרגוליס (18.6.2006); אהרן ברק חוק השליחות 581-580 (מהדורה שניה, 1996) (להלן: ברק – חוק השליחות)). ואולם, תיתכן קיומה של שליחות ללא הרשאה ואף בלא שנקשר הסכם בין השלוח לבין השולח, כעולה מסעיף 3(א) לחוק השליחות, שעניינו "הקניית השליחות, וצורתה"... (שם, פסקה 29 רישה).

בהמשך פסק הדין אף נקבע כי:
השליחות הינה תופעה אובייקטיבית, "ואיננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח" (עניין בנק הפועלים, בעמ' 812; ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל פ"ד נו(6) 529, 539 (1995)). לפיכך, העניין המכריע ביצירת השליחות, הוא התנהגותו האובייקטיבית של השולח, אשר נתפסת כהרשאה לפעול בשמו, גם כאשר הוא לא הרשה לשלוּח לעשות כן (שם, פסקה 29 סיפה).

(ר' גם ע"א 3264/01 בסנינו נ' איליה, פ"ד נו(6) 566, 574).

בע"א 2599/13 משה הרמן נ' רון עלדור (פורסם בנבו, 3.9.15), נפסק בהקשר זה:
כעולה מהסעיף, השליחות יכול שתיווצר דרך הבעת רצונו של השולח, בכתב או בעל-פה, כלפי השלוח (מתן הרשאה פנימית), או דרך הבעת רצונו של השולח כלפי צד שלישי, בהודעה או בהתנהגות (מתן הרשאה חיצונית). בחלק מהמקרים, תיווצר שליחות בשתי הדרכים יחדיו (אהרן ברק חוק השליחות 540 (התשנ"ו) (להלן: ברק)).

התוצאה המשפטית של כינון יחסי שליחות, המוגדרת בסעיף 2 לחוק השליחות, היא הטלת זכויות וחובות, שנוצרו מפעולתו של השלוח כלפי צדדים שלישיים, על השולח, בגדר "שלוחו של אדם כמותו" (שם, פסקאות 18–19).

בע"א 1815/16 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 3.1.18), נפסק בין היתר לעניין סעיף 3(א) לעיל כי:
הסעיף מגדיר שתי דרכים להקניית השליחות: האחת – באמצעות הבעת רצון השולח כלפי השלוח, והשנייה – באמצעות הבעת רצון השולח כלפי הצד השלישי. האבחנה היא, אם כן, בין "הרשאה פנימית" המתקיימת במישור מערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח, לבין "הרשאה חיצונית" המתקיימת במישור מערכת היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי (ראו: אהרן ברק חוק השליחות 525 (כרך ראשון, 1996) (להלן: ברק); ע"א 3526/11 אברהם נ' צנציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 29 (6.5.2013) (להלן: עניין אברהם)). את רצונו בשליחות יכול השולח לבטא בהרשאה לשלוח או בהודעה עליה לצד השלישי, או על-ידי התנהגות כלפי אחד מהם.

מהאמור עולה כי יחסי שליחות חיצוניים, במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי, יכולים להיווצר אף בלא הרשאה פנימית. כך לדוגמא שולח יימצא אחראי כלפי צד שלישי במקרה בו השולח יצר מצג אובייקטיבי כלפי אותו צד שלישי בדבר הרשאה לשלוח לבצע פעולה מסוימת, אפילו אם לא ניתנה בעניינה הרשאה פנימית לשלוח (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 812 (1994)). הרעיון העומד בבסיס הטלת האחריות על השולח במקרים אלה הוא הגנה על הצד השלישי אשר הסתמך על מצג שהשולח יצר (עניין אברהם, שם) (שם, פסקה 14).

הנתבע 2 הסמיך בכתב את אשתו ז"ל לטפל בשמו ומטעמו בכל הנושאים הקשורים למקרקעין (ר' נספח ה מיום 23.5.94) , כך שעל רקע מסמך זה ניתן לומר כי השליחות הוקנתה לאשתו במפורש ובכתב ('מתן הרשאה פנימית').

למעלה מכך, הכספים ששולמו בעקבות הסדר מכירת הזכויות במקרקעין שולמו לשני בני הזוג (ר' סעיפים 64 –65 לעיל). מטעם זה, אשר נותן ביטוי לרצונו של הנתבע 2 כלפי המנהל על דרך ההתנהגות ( 'מתן הרשאה חיצונית'), אף ניתן לקבוע כי הנתבע 2 מנוע ומושתק מלטעון כי אשתו ז"ל לא פעלה אף בשמו או מטעמו כשלוחתו.

מכל המקובץ לעיל עולה כי גב' נעימה ז"ל הייתה שלוחה של בעלה חביב יבדל"א, וככזו הייתה מוסמכת לפעול בשמו ומטעמו בין היתר אל מול המנהל והעירייה ולחייבו בכל דבר ועניין . כך גם קובע סעיף 2 לחוק השליחות, כי:
שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח.

התיישנות ושיהוי
הנתבעים טענו בפרק ח, פרק 'טענות נוספות' בסיכומיהם, כי תובענת התובעים התיישנה וחל לגביה שיהוי. לדבריהם התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים מעת הולדת העילה שעל אודותיה ועל אודות היוולדה לא פירטו התובעים . בנוסף לשיטתם התביעה הוגשה " תוך שיהוי שגרם נזק כבד לנתבעים..." (ר' סעיף 50).
דיון בטענת ההתיישנות
דין טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים להידחות מכמה טעמים, כפי שיפורט להלן.

טענת ההתיישנות לא נטענה על ידי הנתבעים בהזדמנות הראשונה, כמתחייב מהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

המרצת הפתיחה – התובענה – הוגשה על ידי מוחוני ביום 4.1.17. ביום 25.1.17 הוגשה תשובה להמרצת הפתיחה על ידי המשיבים "עזבון המנוחה אברהימי נעימה ז"ל ואברהימי חביב", תשובה זו הוגשה על ידי מר יאיר אברהימי "בשם אבא והמשפחה". בתשובה לא נטענה טענת התיישנות. ביום 7.5.17 הוגשה תשובה נוספת מטעם המשיב 2 (חביב אברהימי) אשר היה מיוצג באותה עת על ידי עו"ד יונתן אליאס. גם בתשובה זו לא נטענה טענת התיישנות.

בדיון שהתקיים ביום 3.7.18 ולאור המלצת בית המשפט גובש הסדר דיוני לפיו פסק הדין מיום 20.3.18 כנגד הנתבעים 6–12 יבוטל וכי "כל הנתבעים יהיו רשאים להגיש כתב הגנה אחד בתוך 30 ימים...". רק בכתב ההגנה זה שהוגש מטעם הנתבעים ביום 5.8.18 נטענה טענת התיישנות (שם, סעיף 132).

ראוי לציין כי תיקון כתב התביעה בוצע לפי שהמשיב 1, כהגדרתו בכתב התביעה המקורי, "עזבון המנוחה נעימה אברהימי ז"ל", אינו אישיות משפטית ומטעם זה בלבד (ר' החלטת בית המשפט מיום 16.3.17).

בע"א 9981/17 שלמה צוויקלר ואח' נ' אלחנן בן נון ואח' (פורסם בנבו, 8.9.19) נפסק בין היתר :
לצורך הדיון בהקשר זה, רלוונטי סעיף 3 ל חוק ההתיישנות המורה כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". ביסודה של דרישה זו מצוי הניסיון למנוע מקרים בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו ויבוזבז זמן שיפוטי יקר (ראו: עניין רוז'נסקי, בעמ' 370; ע"א 9245/99‏ ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769,
784 (2004) (להלן: עניין ויינברג)). כבר נפסק, כי בהתחשב בכך שהמשמעות המעשית של קבלת טענת התיישנות היא חסימה של זכות הגישה לערכאות, השאלה של "ההזדמנות הראשונה" להעלאתה נבחנת ביחס למגוון המצבים שבהם בעל דין יכול היה להעלותה, מתוך גישה מרחיבה (ראו: עניין ויינברג, בעמ' 785-784; ע"א 2242/03‏ ‏אברהם נ' רשאד, [פורסם בנבו] פסקה 13 (18.7.2005)). ככלל, שלב הגשת כתב ההגנה מסמן את "קו הגבול" הדיוני שלאחריו לא יתאפשר עוד להעלות טענת התיישנות (ראו: ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון, פ''ד כח(2) 527, 529 (1974); תקנה 89 ל תקנות סדר הדין האזרחי; טל חבקין התיישנות 101 (2014) (להלן: חבקין)) .

בענייננו אנו ונוכח האמור לעיל מצאתי לקבוע כי הנתבעים לא טענו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה כמתחייב ולפיכך ומטעם זה בלבד דין טענתם זו , שהועלתה באיחור, להידחות.
לא למותר לציין כי בהיות טענת ההתיישנות טענת הגנה דיונית, הרי שהשימוש בה כפוף לעיקרון תום הלב. נפסק לא אחת כי הפרת החובה לנהוג בתום לב מקימה השתק ומניעות כלפי טענה של נתבע כי התביעה התיישנה (ר' ט' חבקין, התיישנות, הוצאת נבו, התשע"ד–2014, עמוד 40). סבורני כי העלאת הטענה במועד המאוחר, וזאת על רקע הסכמת התובעים לקבל את הצעת בית המשפט ולבטל פסק דין שקיבלו כדין, נגועה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות.

חוסר תום לבם של הנתבעים אף בהעלאת טענת ההתיישנות מקבל ביטוי ממשי נוכח הוראת סעיף 7ב להסכם הפינוי (נספח ג לתצהיר מוחוני), בו נקבע בין היתר כי בני הזוג אברהימי – המתפנים – מצהירים כי עם קבלת דמי הפינוי הם " ...ו/או כל אדם ו/או גוף בשמם במקומם או מטעמם יהיו מנועים מלטעון לזכות כלשהי ו/או להגיש תביעה כלשהי נגד המנהל ו/או מי שפועל מטעמו בקשר לקרקע ולמחוברים אליהם ניצולם ו/או השימוש בהם ו/או הזכות להחזיק בהם ".

זאת ועוד, בהינתן כל המפורט מעלה לעניין מכירת זכויות אברהימי במקרקעין למנהל עם קבלת מלוא הפיצוי ופינויים מהם ( במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה שעברה) , הרי שלמעשה הם נותרו ללא כל זכויות במקרקעין, ורישומם בעת הזו בלשכת רישום המקרקעין, כפי שעולה אף מעמדת רמ"י, הוא רישום מוטעה שאינו תואם את מצב הזכויות כפי שצריך להיות הלכה למעשה. בהקשר זה יכול וניתן לראות את הנתבעים כמי שמחזיקים בנאמנות במקרקעין בעבור המנהל, עד השלמת העברת כלל זכויותיהם במקרקעין הלכה למעשה (ר' גם סעיף 14 בנספח ג).
בע"א 2159/19 דיוה נ' סבן (פורסם בנבו, 9.3.20) נקבע בין היתר כי:
הלכה עמנו כי בנסיבות בהן עסקת מכר מקרקעין "כמעט מושלמת" עד שיועבר הרישום על שמו של הקונה – קמה לקונה זכות קניין שביושר, שמכוחה נוצרים יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בינו לבין המוכר ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003); ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280, 287 (2002); ע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן [פורסם בנבו] (22.10.2003); ע"א 9063/12 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ'Harvey Delson [פורסם בנבו] (5.9.2017)). ליחסי הנאמנות הקונסטרוקטיבית יש השלכה על מירוץ ההתיישנות, כך שכל עוד הנאמן לא כופר בנאמנותו, מירוץ ההתיישנות לא מתחיל.

בהמשך פסק הדין אף נקבע כי "ההשפעה העיקרית של יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית על דיני ההתיישנות היא שמרוץ ההתיישנות אך מושהה כל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנות או מפר את חובת הנאמנות" (ר' ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה נ' עיריית קרית אתא (פורסם בנבו, 17.10.12), פסקה 13).

בת"א (חי') 6013-06-17 משיעל נ' ח'ורי משיעל (פורסם בנבו, 29.4.19) נפסק בין היתר:
מועד לידת העילה הוא עם סיום יחסי הנאמנות, אולם כל עוד לא התרחש אירוע סותר המלמד כי יחסים אלו באו לקיצם, תקופת ההתיישנות לא תחל. בקביעה כי התרחש אירוע סותר אין להסתפק בכפירת הנאמן או הפרתו לחובת הנאמנות : "אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה "(עניין צימבלר, פס' 7 ; ראו גם ע"א 1533/08 יהודית לחמן ואח' נ' אליקים הררי, פס' 12 ( 27.8.12).
חשוב להדגיש, כי ההודעה אודות הכפירה או הפרת הנאמנות לא חייבת להיות פוזיטיבית ומופנית מהנאמן לנהנה :"כך, לדוגמה, אם נודע לנהנה כי הנאמן התקשר בהסכם למכירת הנכס לצד שלישי, או שנודע לו כי הנאמן רשם את הבעלות בנכס על שמו (בזכויות לא רשומות), או שהנאמן הגיש כנגד הנהנה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין משותפים לו ולנהנה בהתיימרו להציג עצמו כבעלים של חלקו הרשום בנכס – כל אלה פעולות שכמותן כהתכחשות לנאמנות הקונסטרוקטיבית שהגיעה לידיעת הנהנה. קשה להלום כי לא נראה בכך ידיעה המתחילה את מירוץ ההתיישנות אך מחמת שהנאמן לא הודיע לנהנה פוזיטיבית ובמפורש כי הוא מתכחש לנאמנות."(פס' 20 בחו"ד השופט עמית בעניין תלמוד תורה) (שם, פסקה 14).

בשים לב לעובדה כי נודע לרמ"י, כמו גם למוחוני, כי הנתבעים מתנכרים להסכמות שגובשו עם בני הזוג נעמי וחביב, וטוענים בגדרי הליך זה כי לא מכרו את כל זכויותיהם במקרקעין, הרי שנכון יהא לקבוע כי מרוץ ההתיישנות חל ביחס לנאמנות לעיל, החל ממועד כפירתם בחובתם להעביר את מלוא זכויותיהם במקרקעין על שם הרשות (המינהל-רמ"י).

נספח טו לתצהיר המבקשים הוא הודעה מטעם רשות מקרקעי ישראל, במסגרתה נאמר כי "המדינה טוענת לזכויותיה בחלק שנותר מהמגרש לאחר ההפקעה, כלומר ב-41 מ"ר, ואינה טוענת לזכויותיה על החלק עליו בנוי ביתם של משפחת מוחוני". במענה לשאלת ב"כ הנתבעים, אישרה העדה רחלה בונופיל כי המנהל לא נתן זכויות מהשטח של אברהימי (שנקנה) למוחוני (עמוד 52, שורות 15–21; עמוד 58, שורות 27–32).

המצהיר מטעם התובעים, מר יגאל מוחוני, הבהיר בתצהירו כי במסגרת הסדר הפיצוי לאחר שביתם ניזוק עקב פגיעת טיל סקאד בשנת 1991, עיריית תל אביב בנתה עבורם – באמצעות קרן תל אביב לפיתוח – " בית פרטי חדש באותו חלק של החלקה שעליו היה בנוי ביתנו על מגרש בשטח של 190 מ"ר... והכל בהיתר בנייה כדין". לתצהיר צורפו תוכנית הבנייה (מפרט), היתר הבנייה מיום 11.11.91 ותעודת גמר מיום 9.2.92 (ר' נספח ב).
במפרט צוין ברורות כי שטח המגרש/החלקה הוא 190 מ"ר (ר' סעיף 7 בטבלה למעלה).

בנסיבות העניין, בהינתן העובדה הניצחת כי לנתבעים – כמו גם לבני הזוג אברהימי בעבר – לא נותרו כלל זכויות במקרקעין מושא המחלוקת – הרי שניתן אף לגרוס שהחזקתם במקרקעין בעבור המנהל (ומוחוני) היא החזקה בנאמנות (עד העברת מלוא זכויותיהם לאחרים), וכי מרוץ ההתיישנות החל רק לאחר שכפרו בנאמנותם, לאמור טענו לראשונה כי נותרו בידם זכויות כלשהן במקרקעין.

מפני כל הטעמים שפורטו לעיל בפרק משנה זה, מצאתי לדחות את טענת ההתיישנות, אשר נטענה על ידי מי שהוא נטול זכויות במקרקעין, בעוד שמי שרכש את הזכויות במקרקעין מבני הזוג אברהימי – רמ"י – מכיר בזכותם הבלעדית של מוחוני להירשם כבעלי הזכויות בחלקה בשטח של 190 מ"ר .

דיון בטענת שיהוי
הנתבעים טענו, כאמור, כי התביעה הוגשה תוך שיהוי שגרם להם נזק כבד.

בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש – משרד האוצר מדינת ישראל נ' דניאל שחר, פ"ד נו(2) 297, 325 נפסק באשר לדוקטרינת השיהוי, בין היתר כי:
דוקטרינת השיהוי קרובת-משפחה היא לדוקטרינת ההתיישנות, אך להבדילה מן השיהוי מהווה התיישנות במובנה המשפטי-הטכני תרכובת-קריסטליזציה של אותם שלושה היסודות היוצרים אותה. בעוד אשר דוקטרינת השיהוי דוקטרינה גמישה היא, והכרעה בטענת שיהוי ניתנת לשיקול-דעתו של בית-המשפט מעניין לעניין – על-פי נסיבותיו ועל-פי עקרונות השיהוי – נושא ההתיישנות גובש בכללים חרותים, ושיקול-דעתו של בית-המשפט מצמצם עצמו לפירושם ולהחלתם של כללים פורמאליים אשר נקבעו בחוק – מהם כללים פורמאליים נוקשים (כגון מועד ההתיישנות) ומהם כללים פורמאליים שידו של בית-המשפט רב לו בהחלתם על המקרה שלפניו.

דין טענת השיהוי להידחות.

בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 נפסק בין היתר:
טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים (שם, בעמ' 445).

(ר' גם ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (פורסם בנבו, 3.5.16),
פסקה 13).

כך גם נפסק, כי "הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין" ודחייתה של תביעה אזרחית מחמת שיהוי בהגשתה תיעשה "במקרים חריגים בלבד שבהם מלבד ההשתהות בהגשת התביעה הוכיח הנתבע קיומם של שני תנאים נוספים: (1) כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא ויתור על זכויות התובע; (2) כי מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה" (ר' ע"א 5574/09 קזל נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 16.11.11), פסקה 23; ע"א 4352/15 קורן נ' הראל (פורסם בנבו, 2.8.17) ). הנתבעים לא הוכיחו קיומם של שני תנאים מצטברים אלו.

לעניין טענת השיהוי, על בית המשפט להביא בחשבון בין היתר את "האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי" (ר' ע"א 2576/03 ויינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפגעים (פורסם בנבו, 21.2.07), פסקה 19; ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.10.09)).

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובחנתי את הראיות שהובא ו בפניי, בשים לב אף להלכה לפיה " חלוף הזמן הוא אפוא אינו נתון בלעדי וניתן אף לומר כי 'אינו נתון בעל חשיבות עצמאית בעת בחינת השיהוי'" (ר' ע"א 9839/17 הביטאט בע"מ ואח' נ' Cafom ואח' (פורסם בנבו, 17.12.18) ; פרשת קורן לעיל ) מצאתי לדחות את טענת השיהוי . גם אם היה מתקבל לכאורה הרושם כי התובעים זנח ו לכאורה את זכויותי הם המשפטיות משלא הגישו את תביעת ם קודם לכן (ועובדה זו לא הוכחה ע"י הנתבעים) , מצאתי כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח שהם או מי מהם (לרבות הוריהם) שינו את מצבם לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה על ידי התובעים. מסקנתי זו אף מתעצמת נוכח האמור בסעיף 83 לעיל , לפיו הנתבעים (והוריהם, קודם להם) מנועים מלטעון טענה כלשהי בדבר זכות במקרקעין.

למותר לציין כי גם בהתקיים התנאים האמורים, מסור לבית המשפט שיקול דעת באשר לנסיבות המקרה בהן יש מקום לקבל את טענת השיהוי "וככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר, כך יטה הוא שלא למנוע את בירורה מחמת שיהוי" (ר' ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635; פרשת תלמוד תורה לעיל). כך הם פני הדברים בענייננו – המדובר בתובענה ראויה שאין מקום לחסום אותה כיוון שחל לכאורה שיהוי בהגשתה.

השתק שיפוטי
כפי שפורט בהרחבה בפרק מכירת המקרקעין על ידי אברהימי לעיל, הרי שבמסגרת בג"צ 352/94 גובשה הסכמה אשר אף הוצגה לפני הרכב השופטים שם, לפיה בני הזוג אברהימי מפנים את ביתם ומעבירים זכויותיהם במקרקעין למנהל , בתמורה לסך של 305,000 ₪ (ר' סעיפים 28–54 לעיל).

הסכמה מפורשת זו למכירת המקרקעין תוך שבני הזוג אברהימי רכשו להם דירה חליפית מהקבלן א.ס. יחזקאל השקעות עולה ברורות מן המסמכים שצורפו לתצהיר מוחוני וכפי שפורט בהרחבה מעלה (ר' למשל סעיף 64 לעיל).

בנסיבות העניין סבורני כי הנתבעים מנועים מלכפור במצג שהוצג על ידי הוריהם בעבר (בני הזוג אברהימי, נעמי ז"ל וחביב יבדל"א) לפיו הקרקע אכן נמכרה ולא נותרה בידם זכות כלשהי במקרקעין אלה. טענתם כיום, בגדרי הליך זה, לפיה הפיצוי שקיבלו היה רק בעבור הסכמתם להתפנות מהמקרקעין, דינה להידחות מכל וכול.

התזה המועלית כעת על ידי הנתבעים עומדת בסתירה לעדותו של מר דני בר־און – עד נייטרלי – אשר מצאתי ליתן בה אמון, לפיה " ...מפנים את הבית והורסים אותו והקרקע חוזרת למנהל" וכי הפיצוי ששולם לבני הזוג אברהימי משמעותו "...שאדם מפנה את הקרקע ומקבל כסף, פינוי, מהמנהל... זה הסכם שאתה מקבל כסף, אתה הולך מפה והורסים את כל מה שיש".

עדותו זו של מר בר־און נתמכת בדבריה החד־משמעיים של העדה גב' בונופיל מטעם המנהל, אשר אף בהם מצאתי ליתן אמון, ולפיהם המנהל שילם את הסך של 305,000 ₪ "עבור פינוי הקרקע והעברת הבעלות למנהל" וכי למתפנה אשר קיבל את הפיצוי לא נותרות זכויות כלשהן בקרקע.

בבר"מ 8689/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (פורסם בנבו, 4.5.15) נפסק בין היתר, כי:
ההשתק השיפוטי חל ביחסים שבין בעלי הדין לבין המערכת השיפוטית, המייצגת את עניינו של הציבור כולו. השתק שיפוטי משתיק את מי שהעלה טענה פלונית בהליך אחד מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר מבלי תלות בשאלה אם יריבו הסתמך על הטענה שנטענה בהליך הראשון ושינה את מצבו לרעה; ואף אם יריבו בהליך השני כלל לא לקח חלק בהליך הראשון (עניין אינטרלגו בעמ' 196 [ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133 – ד"ח]; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633...; רע"א 3640/03 דקל נ' דקל...).
[...]
התכלית שעומדת בבסיס דוקטרינת ההשתק השיפוטי היא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט (ראו עניין אינטרלגו, בעמ' 200-199; עניין בית ששון, בעמ' 634-633; ע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לו(3) 543, 552-551 (1982)). בית משפט זה עמד בכמה הזדמנויות על שני פנים של תכלית זו: הראשון, שכונה "ההיבט המוסרי", נוגע לרצון למנוע ניצול לרעה של הליכי המשפט. במובן זה מבטא כלל ההשתק השיפוטי את החובה המוטלת על בעלי הדין לנהל הליכים בתום לב.
[...]
הפן השני, שכונה גם "ההיבט המעשי", עניינו מניעתן של החלטות סותרות בבתי המשפט בהליכים שונים (ראו ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, [פורסם בנבו] פסקה 10 (28.8.2012) (להלן: עניין וינוקור); ע"א 5315/12 בדיחי נ' מיוסט, [פורסם בנבו] פסקה 35 (17.2.2015)).

עולה, אם כן, כי המוסד של השתק שיפוטי עוסק בהתנהלותו של בעל דין בהליך משפטי אחד או בשני הליכים שונים. מדובר, אם כן, בכלל שניתן לשייכו למשפט הדיוני הלכה היא כי אין להלום מצב בו בעל דין טוען טענה מסוימת בהליך אחד, ואת היפוכה של הטענה בהליך אחר. בעל דין שיעשה כן ייחשב כמי שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט ויושתק בהשתק השיפוטי. על טיעון מעין זה כבר נאמר:
ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקירקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקירקס אך לא בבתי המשפט. דומה שאף אם אין מדובר בהשתק שיפוטי במשמעותו המקובלת, אין ספק כי המבקשים עשו שימוש לרעה בהליכי משפט (ר' רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואחר' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6)625).

כן נפסק כי:
ההליכים המשפטיים אינם "תכנית כבקשתך", ובעלי דין אינם יכולים ללהטט בהם כאוות נפשם, או לנהוג בהם "כחומר ביד היוצר". לפנינו במהות מקרה של השתק שיפוטי (ר' רע"א 5988/13 מנאל חמאיסי ואח' נ' מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 9.10.13 )).

ברע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 16.7.13) נפסק בין היתר כי:
מכל מקום, ומבלי להידרש ליתרונותיה של גישה זו או אחרת, נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו 'הנאה' כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם (שם, פסקה 13).

בענייננו אנו, בהינתן כל האמור בפסק דין זה לעיל, סבורני כי יש מקום לקבוע כי הנתבעים מנועים מלטעון במסגרת תיק זה גרסה עובדתי ת הפוכה לגרסה העובדתית המוסכמת והמסתברת מבג"צ 352/94, כמפורט בהרחבה לעיל. בהקשר זה נקבע בע"א 513/89 A/S Interlego נ' Exin- Lines Bros, פ"ד מח(4) 133 כי:
מחובת תום הלב נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. העלאת טענות סותרות היא פן אחד של איסור זה. מטרתו של השתק זה היא כפולה: (א) במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור המשפט הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין (בהנחה שהטענה המאוחרת היא הטענה הנכונה), וזאת על-ידי השתקת בעלי הדין מלטעון ומלהוכיח בבית המשפט טענות עובדתיות ומשפטיות גם אם הן נכונות. כאמור, השתק זה, שביסודו גם שיקולים במישור המשפט הציבורי, רחב מן ההשתק מכוח מצג או מכוח הבטחה, שלהקמתו נדרשים הסתמכות בעל הדין על הטענה המקורית שבעטייה ניתן הסעד, ושינוי מצבו לרעה עקב כך (שם, פסקה 10).

(הלכה זו חזרה ונשנתה, ר' ע"א 4631/90 ג'ול נ' ג'ול , פ"ד מט(5) 656; ע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נד(5) 418. ר' גם פרשת אפל לעיל, סעיפים 134–139).

הודאת בעל דין ומניעות
הצהרות בני הזוג אברהימי, באמצעות גב' נעמי ז"ל, למשל בנספח ג (ההסכם מיום 18.5.94) ובנספח ה (אישור סופי מיום 24.5.94) החתומים על ידה, מהוות הודאת בעל דין שלהם בעובד ה שמלוא זכויותיהם במקרקעין נמכרו למנהל בתמורה לפיצוי הכספי שקיבלו הם, כמפורט מעלה. לא למותר לציין אף בפרק זה כי נעמי ז"ל הייתה שלוחה של בעלה חביב יבדל"א, כל פעולותיה חייבו אותו וכך אף כיום.כל פעולות בני הזוג והסכמותיהם מחייבות כיום את הנתבעים (ר' גם סעיף 83 לעיל ). הלכה היא כי הודאות בעל דין אשר קבילות לאמיתות האמור בהן, הינן התבטאות של בעל דין בעל פה, בכתב או בהתנהגות שיש בה משום הודאה בקיומה של "עובדה" במובן הרחב של המושג, לרבות "זכות" הדרושה להוכחת עניין השנוי במחלוקת בין הצדדים (ר' י' קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי, מהדורת תש"ע, 2009, בעמ' 1381-1389). נוכח כל המובא לעיל באתי לכלל מסקנה כי הודאות בני הזוג אברהימי מחייבות אות ם, פועלות לחובתם ומונעות מהם, כמו גם מהנתבעים כעת, מלהתכחש לאמור בגדרן (ר' קדמי לעיל, עמודים 1396-1381) (ר' גם ת"א (ת"א) 13518-03-15 אפל נ' צ'רני ואח' (פורסם בנבו, 15.12.19), פסקה 140). המצגים/ההודאות/ההצהרות משתיקות כאמור את הנתבעים ומקימות בפניהם מחסום של מניעות, מלטעון טענות (סותרות) בהליך זה (ר' רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625; גבריאלה שלו "הבטחה,השתק ותום-לב" משפטים טז 295 (1986)).

הערות על סף סיום
ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו בין היתר כי אם תיענה התובענה, תתקבל תוצאה "כה מוזרה עד שלא ניתן להולמה. שכן, זכויותיה של משפחת אברהמי... יימסרו חלילה וחס חינם אין כסף למשפחת מוחוני. בכך תתעשר משפחת מוחוני על חשבון משפחת אברהמי ועל חשבון כלל אזרחי המדינה ללא כל היגיון" (שם, סעיף 29). כמו כן נטען כי יהא זה פרדוקסלי לחשוב "שהמדינה שילמה כסף לאברהמי רק בכדי להעביר את זכויותיהם במקרקעין ללא תמורה וללא תשלום מיסים למשפחת מוחוני " (שם, סעיף 30).

לא מצאתי ממש בטענות אלה, כמו גם בטענת ב"כ הנתבעים, לפיה "הזכויות של משפחת מוחוני לא יכולות לגדול על חשבון הזכויות של אברהימי" (עמוד 54, שורה 22).
ראשית דבר, נוכח כל המובא בפסק דין זה אך ברור הוא שבני הזוג אברהימי מכרו מלוא זכויותיהם במקרקעין תמורת התשלום שקיבלו. מכאן שהם והנתבעים 'נטולי כל זכות' במקרקעין ולפיכך זכויות התובעים אינן יכולות לבוא "על חשבון" זכויות הנתבעים במקרקעין שאינן קיימות זה מכבר. שנית, אין אף חולק כי למוחוני היו זכויות במקרקעין טרם נפגעו שני הבתים מטילי סקאד בשנת 1991.

לא למותר לציין כי עמדת רמ"י (אשר רכשה את זכויות אברהימי במקרקעין) היא כי מוחוני זכאים לזכויות במקרקעין בשטח של 190 מ"ר, ראו נספח טו לתצהיר התובעים בו נאמר מפורשות כי "המדינה טוענת לזכויותיה בחלק שנותר מהמגרש לאחר ההפקעה, כלומר ב-41 מ"ר, ואינה טוענת לזכויותיה על החלק עליו בנוי ביתם של משפחת מוחוני".

גם אם היה ממש בטענות הנתבעים לעיל, הרי שלא מצאתי מכוחן לקבוע כי דין התובענה להידחות לפי שהמסקנה המתבקשת מתיק זה היא כי לנתבעים – כמו גם להוריהם לפניהם – אין עוד זכות במקרקעין מושא התובענה, בעוד שזכויות מוחוני במקרקעין לא נגרעו בשום שלב.

בהינתן כל האמור בפסק דין זה אך ברור הוא שקיימת לתובעים עילת תביעה אמיתית ועניינית כנגד הנתבעים ויריבות ישירה מולם, לפי שבעת הזו רשומים הנתבעים כבעלים משותפים עם התובעים במקרקעין (" שותפות כפויה"- כהגדרת ב"כ התובעים בסיכומיו) – שעה שאת כל זכויותיהם במקרקעין מכרו בני הזוג אברהימי זה מכבר למנהל, כמפורט בהרחבה מעלה. כפי שציינה גב' בונופיל בהגינות, המדובר בטעות שנפלה אצל המנהל, אשר לא העביר את זכויות אברהימי במקרקעין על שמו כמתחייב (ר' סעיף 46 לעיל). טעות זו מצד המנהל אסור שתזכה את אברהימי (הנתבעים) בזכויות כלשהן במקרקעין, זכויות להן הם אינם זכאים בדין.

מטעם הנתבעים הוגש כראיה תצהיר של הנתבע 2, חביב אברהמי, מיום 21.5.19. בדיון שהתקיים ביום 12.2.20 עלה להעיד מר אברהמי שציין כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב. לדברי ב"כ הנתבעים " זה הכל הוקרא בפניו ונחתם אחרי שהוקרא בפניו" (עמוד 97, שורה 14). הנתבע 2 נשאל על ידי בית המשפט האם הוא מזהה את חתימתו על גבי התצהיר והוא השיב בשלילה (עמוד 97, שורות 15 –24). בנסיבות אלה נפסל התצהיר והוצא מתיק בית המשפט, ולא ניתן לו כל משקל.

לא ארחיב מילים באשר לאופן התמוה והפסול (לשון המעטה) באימות/בהגשת תצהירו של הנתבע 2, כמפורט מעלה. ברם אולם משמעות הדבר ברורה: בסופו של יום בעל הדין הישיר ומי שנטל חלק באירועים בזמן התרחשותם בשנות ה־90 – אביהם של הנתבעים האחרים, בעלה של נעמי ז"ל ומייפה כוחה – לא העיד בבית המשפט ולא נחשף לחקירה נגדית. עובדה זו מיוחסת לחובת הנתבעים ואף היא פועלת באופן שאינו מאפשר קבלת גרסת הגנתם.

הלכה היא כי "...יש והדרך שבה מנהל בעל דין עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית כאילו היתה זו ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראייה, לאי השמעת עד..... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר פועלת לחובתו של הנוקט בה..."
(ר' י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורת 2003, עמוד 1649; ע"א 2275/90 חימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

כך גם נפסק בין היתר, כי "הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל-דין מלהעיד. במצב דברים זה רשאי היה בית-המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל-דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך-כלל לאי-העדתו של עד, בעוד שבעל-דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי (ר': ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם .... בעמ' 194) " (ר' ע"א 795/99 אנטוני פרנסואה נ' אהוד פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 118) (ר' גם ת"א (ת"א) 2705/05 ורבר ואח' נ' מולכו ( פורסם בנבו, 26.4.09); ת"א
(י-ם) 33093-11-10 דיפסי נ' דיפסי (פורסם בנבו, 6.1 .15); ת"א (ת"א) 2114/08 שפיגל נ' שחם –רבניצקי ואח' (פורסם בנבו, 6.10 .15)).

נפסק כי משקלן של העדויות ומהימנותם של העדים נתונים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בית המשפט מכריע בעניין זה "על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".
"אותות האמת" – אינם אך ורק "אותות וסימנים" הבאים לכלל ביטוי בהתנהגותו של העד על דוכן העדים. משמעותו של המושג הינה רחבה ו "עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים, ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גירסתיו של העד".
תהליך בדיקת הראיות איננו אקט אוטומטי של מיון על פי סיווג כללי של הראיה, אלא בחינה מושכלת של תוכן הדברים. כך ניתן לדלות מתוך עדות דברים המתקשרים עם ראיות אחרות ומחזקים אותם (ר' קדמי לעיל (2009), עמודים 1830-1825).

בע"א 1516/99 לוי נ' חג'אזי , פ"ד נה(4) 730, 748 נפסק בין היתר :
"הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית", נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר ונסיון חיים.

בנסיבות תובענה זו מצאתי ליתן משקל עודף ואמינות־יתר לגרסת התביעה, כפי שקיבלה ביטוי בעדותו החד־משמעית של העד הנייטרלי מר בר־און, עדות שנתמכת במסמכים ברורים מזמן אמת , ואף בעדותה של נציגת המנהל, גב' בונופיל. לא מצאתי ליתן משקל לעדותו של הנתבע 3, יאיר אברהימי, אשר היה בן כ־12 בתקופה הרלוונטית, והדברים המהותיים שהובאו בתצהירו אינם ידועים לו מידיעה אישית. מאידך, עדותו של התובע 1 עדיפה בעיניי ומהימנה, בשים לב בין היתר כי בתקופה הרלוונטית הוא היה בן 28 והדברים ידועים לו מידיעה אישית וזוכים לתמיכה במסמכים השונים שהוצגו.

סוף דבר
כפי שצוין מעלה, טענת הנתבעים על קצה המזלג היתה כי הם לא מכרו את זכויותיהם במקרקעין למנהל , כי בני הזוג אברהימי חתמו למעשה על הסכם "פינוי כנגד פיצוי" וכי התשלום שהם קיבלו מהמדינה היה עבור "הריסת המבנה ופינויים מהמקרקעין – הא ותו לא " (ר' סעיף 13 לסיכומים).

כפי שפורט בהרחבה לעיל, מצאתי לדחות טענתם זו. מסקנת בית המשפט היא כי בני הזוג אברהימי מכרו את מלוא זכויותיהם במקרקעין למנהל תמורת הפיצוי שקיבלו. במובן זה תוצאת פסק הדין אליה חותרים הנתבעים, ככל שהתביעה תידחה, תוביל לתוצאה בלתי צודקת בעליל. בהקשר זה נאמר, והדברים כוחם יפה אף לענייננו, בין היתר כי:
...הצדק הוא מטרת המשפט. הצדק הוא אמת מידה להערכת המשפט. כל שופט בישראל, עם מינויו מצהיר בפני נשיא המדינה כי הוא מתחייב "לשפוט משפט צדק". בצדק ציין השופט י' זמיר כי "בית המשפט מבקש, בכל נפשו ובכל מאודו, לעשות צדק. אוי לשופט אם עשה דין ללא צדק, ואוי לו אם עשה צדק ללא דין. אשרי השופט שעשה דין עם צדק (אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 154 (2004)) (ר' גם: עש"א (ת"א) 45432-11-16 דאר נ' יצחק ואח' (פורסם בנבו, 18.6.17)).

לא למותר לציין כי לאורך כל השנים שחלפו מאז קיבלו בני הזוג אברהימי את הפיצוי בשנת 1994 ורכשו הם באותה עת את הדירה מהקבלן א.ס. יחזקאל, הם או הנתבעים האחרים דכאן לא תפסו או ניסו לתפוס חזקה כלשהי במקרקעין מושא המחלוקת , לא ביקשו לממש את זכותם הנטענת ' שנותרה' לדבריהם במקרקעין, לבנות עליהם בית כלשהו ולא גילו כל פעילות וזיקה למקרקעין. אחרת לא הוכח על ידי הנתבעים. עובדה זו – התנהגותם זו – אף היא תומכת במסקנה כי דין טענתם להידחות.

בסופו של יום, לאור כל המפורט בהרחבה בפסק הדין, שמיעת כל העדויות ובחינת הראיות ומשקלן "כפרי של ניתוח ההיגיון בשילוב עם התרשמות של חושים" (ר' בג"צ 2684/12 התנועה לחיזוק הסובלנות נ' היועמ"ש (פורסם בנבו, 9.12.15), פסקה נא) והסתכלות אף על התמונה בכללותה במבט רחב, באתי לכלל מסקנה כי דין התובענה – כמפורט בסעיפים 1א ו־1ב לעיל – ל התקבל.

אשר על כן ובהינתן כל האמור בפסק הדין לעיל, מוצהר בזאת כדלקמן:
א. כי לנתבעים 1, 2, 6–12 אין כל זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 230 בגוש 6136.
ב. כי רשות מקרקעי ישראל זכאית להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 41 מ"ר בחלק שנותר מהמגרש לאחר ההפקעה (ר' הודעת רמ"י מיום 16.1.18).
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים 1, 2, 6–12 לעשות כל דיספוזיציה או פעולה משפטית או כל פעולה אחרת במקרקעין.

במערכת היחסים תובעים–נתבעת 3 (רמ"י) לא מצאתי לעשות צו בדבר הוצאות.

הנני מחייב את הנתבעים 1, 2, 6–12, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות הליך זה בסך כולל של 50,000 ₪, אשר ישולמו ב־4 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 12,500 ₪ כל אחד, החל מיום 3.11.20. אי־תשלום אחד התשלומים במועד שנקבע יעמיד את מלוא סכום ההוצאות לפירעון מיידי. כל חיוב כספי יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שנקבע לתשלומו בפועל.

ניתן היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.