הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 74671-10-18

לפני
כבוד ה שופט ארז יקואל

המבקשים/הנתבעים

  1. רונן מיילי החזקות בע"מ
  2. רונן מיילי

ע"י ב"כ עו"ד ר' לובן

נגד

המשיבים/התובעים

  1. מיאו והאו בע"מ
  2. מארק פינקלשטיין

ע"י ב"כ עו"ד ר' מיור

החלטה

לפניי בקשת המבקשים להורות לכל אחד מהמשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט, בהתאם להוראות סעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") ותקנה 519(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

רקע ותמצית טענות הצדדים

המשיבים הגישו את התביעה שבכותרת כנגד המבקשים. עילות התביעה הן גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, הטעייה, מרמה וזכויות יוצרים . סכום התביעה הוערך , לצרכי אגרה , ב- 3,500,000 ₪.

התובעת - המשיבה 1 הייתה בתקופה הרלוונטית בעלת מועדון "החתול והכלב" ובעלת הזכויות במותגים הקשורים במופע בפארק הירקון ביום העצמאות. התובע - המשיב 2 הוא בעל הזכויות במשיבה 1 ו רכש את זכויותיו של המבקש 2 בה. המבקשת 1 היא חברה בבעלות או בשליטת המבקש 2, באמצעותה ביצע את ההפרות הנטענות בכתב התביעה. לטענת המשיבים, המבקש 2 הציג עצמו כמי שפועל מטעם המשיבה 1 ובכך גזל את זכויותיהם.

בגדרי בקשתם לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה, טוענים המבקשים, כי עסקינן בתביעת סרק שסיכויי ה נמוכים וכי מצבם הפיננסי של המשיבים אינו איתן, כדי חשש ממשי שבתום ההליך הם לא יוכלו לשלם הוצאות משפט, ככל שייפסקו.

המבקשים מסתמכים על הוראות סעיף 353א בחוק ביחס למשיבה 1 כחברה ועל תקנה 519(א) בתקנות ביחס למשיב 2. לטענת המבקשים, העניין הנדון מהווה מקרה מובהק בו יש לחייב את שני המשיבים בהפקדת ערובה, בהתחשב בסיכוייה הנמוכים של התביעה ובמצבם הכלכלי הרעוע. המבקשים מפנים להצהרות המשיבים בכתב התביעה לפיהן המשיבה 1 מכרה את פעילותה ו את נכסיה והמשיב 2 מצוי בחובות (ראו סעיף 154 לכתב התביעה).

עוד טוענים המבקשים, כי המשיבים לא ציינו בכתב התביעה את כתובו תיהם בניגוד להוראות תקנה 9(2) בתקנות, בתימוכין בכוונתם להכשיל ם בגביית הוצאות ככל שיפסקו לטובתם.

המבקשים עותרים לחייב כל אחד מהמשיבים בהפקדת ערובה בסכום 150,000 ₪ אשר בהתחשב בסכום התביעה ומורכבותה מהווה סכום ריאלי והולם.

המשיבים, מנגד, מתנגדים לבקשה וסבורים כי אין מקום לחייבם בהפקדת ערובה. לשיטתם, תביעתם מבוססת ובעלת סיכויי הצלחה ממשיים.

המשיבים מפנים להוראות תקנה 519(א) בתקנות ביחס למשיב 2 וטוענים כי ברירת המחדל היא לא לחייב תובע בערובה, אלא במקרים חריגים. צוין כי חיוב בערובה יעשה רק על פי שיקול דעת בית המשפט ובהתחשב בסיכוייה הלכאוריים של התביעה, אשר במקרה הנדון הם ניכרים.

אשר למשיבה 1, טוענים המשיבים כי אין חזקה לחייב חברה בערובה ואף אם קיימת חזקה שכזו, ניתן להסתפק בחיוב בערובה של המשיבה 1, שכן התביעה הוגשה מטעם המשיבים ביחד ולחוד ומכאן, שגם פסיקת הוצאות, אם תהא, תחייבם ביחד ולחוד.

אשר למצבם הכלכלי של המשיבים, נטען כי המבקשים לא הביאו כל ראיה עדכנית בנושא זה. נוסף על כך, נטען כי אין לאפשר למצבם הכלכלי של המשיבים להוות מחסום מפני מימוש את זכותם לגישה לערכאות. הודגש כי קביעת ערובה בסכום גבוה תסכל את יכולת המשיבים לממש את זכ ויותיהם.

אשר לסכום הערובה המבוקש, טוענים המשיבים כי לא ברור על סמך מה הוא התבקש ולשיטתם, מדובר בסכום גבוה באופן שערורייתי. אשר לטענה כי המשיבים לא פרטו את כתובותיהם בכתב התביעה, נטען כי מדובר בעניין פרוצדורלי ולגופו, צוין כי כתובתם ידועה למבקשים.

מטעמים אלו, המשיבים עותרים לדחות את הבקשה או לחילופין להורות כי המשיב 2 יפקיד ערבות עצמית או ערבות צד ג'.

המבקשים השיבו לתגובת המשיבים . נטען כי המשיבים לא נשאו בנטל החל לפתחם שלהם. הודגש כי לא הובאה כל ראיה להוכ חת איתנות כלכלית ואף לא נמסרו פרטי כתובת. כן הובהר כי סכום הערובה התבקש כמקובל, כ-8% מסכום התביעה. אשר לבקשת המשיבים להפקיד ערבות עצמית או ערבות צד ג', נטען כי ערבות עצמית לא תבטיח את תשלום הסכום אם יפסק וכך גם ערבות צד ג' הכרוכה בנקיטת הליכי גבייה.

המשיבים הגישו השלמת טיעון מטעמם ובגדרה העלו ט ענות נוספות. אציין את עיקריהן. ביחס למשיבה 1 נטען כי יש להחיל עליה את החריג הקבוע בסעיף 353 בחוק, בשל נסיבות המקרה לפיהן התנהלות המבקשות היא שהובילה למצבה הכלכלי של החברה התובעת . ביחס למשיב 2 נטען כי הוראת תקנה 519 בתקנות לא נועדה לחסום תובע דל מגישה לערכאות. לגבי הרמת הנטל החסרה מטעם המבקשים, כנטע ן, להוכחת מ צבו הכלכלי של המשיב 2 מוסיפים המשיבים ומפנים לכך כי בדיון בבית המשפט נטען שבאולם נוכח צד ג' המממן את תביעתם, אך המבקשים נמנעו מלחקור אותו בנושא. כן נטען, כי המבקשים אישרו את זכאותם לחלק מהכספים הנתבעים, בשיעור 20% מסכום התביעה.

מתבקשת קביעה חלופית לפיה המשיבים אחראים ביחד ולחוד להוצאות המשפט, במידה ויפסקו. לחילופין ובנוסף מתבקש כי המשיב 2 יהא ערב אישית לחיובי המשיבה 1. לחילופי חילופין, עותרים המשיבים למחוק את המשיבה 1 מכתב התביעה, בכפוף לכך שלא יתאפשר למבקשים להגיש כתב הגנה מתוקן. ביחס למשיב 2 עותרים המשיבים שלא לחייבו בערובה, או לאפשר לצד ג' בעל יכולת להפקיד ערובה בסכום מופחת בהרבה מהסכום המבוקש.

הצדדים הפנו לאסמכתאות משפטיות בתימוכין בטענותיהם.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ונתתי דעתי למכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה בחלקה.

המסגרת הנורמטיבית

הוראת סעיף 353א בחוק קובעת, כך:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ההלכה היא כי כאשר מדובר בחברה תובעת הכלל הוא לחייבה בהפקדת ערובה והחריג הוא הפטור. על החברה התובעת מוטל הנטל להוכיח כי בנסיבות המקרה יש לפטור אותה מהפקדת ערובה או כי ביכולתה לשאת בהוצאות המשפט במידה ויפסקו (ראו: רע"א 4128/17 Lauderbaie Yachts Ltd (חברה זרה) נ' טאוב (29.6.2017).

הוראת תקנה 519(א) בתקנות קובעת, כך:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תכליתה של הוראה זו, למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות הנתבע, תוך עריכת איזון בין שמירת זכות הגישה לערכאות מחד-גיסא, לבין שמירה על זכותו של הנתבע להיפרע כדי הוצאותיו במשפט במידה והתביעה כנגדו תידחה מאידך-גיסא (ראו: רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009) ). אין להגביל את הגישה לערכאות לבעלי אמצעים בלבד ואין לחייב תובע להפקיד ערובה רק בשל עוניו. על בית המשפט לשקול את "מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, בשים לב למועד הדיון בסוגיה, מורכבות ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה" (ראו: רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, (30.12.2014)).

ההתייחסות המבחינה בין שתי הוראות אלו סוכמה , בזו הלשון :

"נוסח דברי החקיקה מבחין בין מקרה שבו התובע הוא אדם למקרה שבו התובעת היא חברה בעירבון מוגבל. סעיף 353א ל חוק החברות קובע כלל (חיוב החברה התובעת בהפקדת ערובה לבקשת הנתבע) ושני חריגים (הוכחת יכולת כלכלית או נסיבות אחרות המצדיקות פטור מהפקדת הערובה). תקנה 519(א), לעומת זאת, אינה קובעת כלל וחריגים לו, אלא מציינת כי החיוב בהפקדת ערובה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בהתאם להבחנה זו בין דברי החקיקה, הבחינה גם הפסיקה בין שני סוגי התובעים – יחיד מול חברה. אשר לחברה, נקבע בפסיקה כי החוק קובע מעין "חזקה", לפיה על החברה להפקיד ערובה כאשר הנתבע מגיש בקשה לכך ... חזקה זו נסתרת כאשר החברה מוכיחה את קיומם של אחד משני החריגים – יכולת כלכלית או נסיבות אחרות. אך ביחס ליחיד הדין שונה: "[ סעיף 519 ל תקנות סדר הדין האזרחי] אינו יוצר חזקה, לפיה על תובע בשר ודם לשלם ערובה להוצאות המשפט", בשונה מהחזקה הקיימת במקרה של חברה (שם, פסקה 7)" (ראו: רע"א 7221/16 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' צ'רלס מילגרום (13.9.2017) להלן "עניין הטכניון").

לגבי שאלת חיוב חברה ותובע בשר ודם בערובה ביחד ולחוד, נקבע בעניין הטכניון כי מדובר בשיקול עזר, לכל היותר. שיקול זה לבדו לא יכול לשאת על גבו את סתירת החזקה בדבר חובת הפקדת ערובה על ידי חברה-תובעת. כך נקבע, כי:

"דומה כי במקרים החריגים רשאי בית המשפט להתחשב בהסתברות לפסיקת הוצאות "ביחד ולחוד" כנימוק עזר, המסייע להגיע לנקודת איזון ראויה בין השיקולים לפטור מהפקדת ערובה והשיקולים התומכים בהפקדתה. אך זאת יש להדגיש: מדובר בשיקול שכוחו מוגבל. ביכולתו לתרום לעיצוב הראוי של התוצאה הסופית, המאזנת בין שיקולים שונים, אך אין בכוחו להכריע, לבדו, את גורל הבקשה להפקדת ערובה. לא ניתן אפוא "לדלג" על בחינת הנתונים שנקבעו בפסיקה, כגון סיכויי ההליך, נכונות בעלי החברה לערוב באופן אישי להוצאותיה, מידת הפגיעה בזכות הקניין של הנתבע ובזכות הגישה לערכאות של התובעת וכיוצא באלה ..." (ראו: עניין הטכניון עמ' 6)).

ומן הכלל אל הפרט

התרשמתי כי שני המשיבים לא הראו שביכולתם לפרוע את סכומי ההוצאות שיושתו עליהם במצב דברים בו התביעה תידחה. בשלב מקדמי זה ומבלי לקבע מסמרות, טרם שוכנעתי כי סיכויי התביעה גבוהים ביותר , על מנת שהיבט זה יישקל לעניין אי-הפקדת ערובה.

המשיבים לא הפנו לכל מסמך בתימוכין ב קיומם של נכסים או אמצעים כלכליים אחרים אשר ברשותם. טענתם ליכולת לשאת בתשלום הוצאות, במידה ויפסקו, לא התבססה על אינדיקציה אובייקטיבית. הפנייתם לכך שבגדרי הליכים קודמים בעבר הם שילמו הוצאות שנפסקו לחובתם אינה יכולה לשמש לזכותם כעת, משאין בה להבהיר את מצבם הכלכלי העדכני. גם הפניית המשיבים לטענת ב"כ המבקשים בדיון בבית המשפט כי צד ג' מממן את תביעתם, אינה יכולה להוות תחליף להצגת נתונים על אודות מסוגלות כלכלית.

המשיבה 1, לא הצליחה לשכנע כי החזקה שנקבעה בהוראת סעיף 353א בחוק אינה חלה בעניינה ולא נודעה הצדקה לחריגה מהכלל המחייב חברה בהפקדת ערובה. נוסף על כך וכהפניית המבקשים, העובדה שחברה תובעת יחד עם אדם אינה שומטת את תחולתן של הוראות אלו ( ראו: ת"א 0844-01-16 יעקובוביץ' נ' ליסאני (13.12.2018) ).

אשר למשיב 2, אני סבור כי האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין הבטחת תשלום הוצאות המבקשים, במידה ויפסקו לזכותם, מוביל לחיוב בהפקדת ערובה גם לגביו. זאת לאור סוג התובענה, אופי הפלוגתאות שבבסיסה וסכום הכסף הנתבע. אציין כי המשיב 2 לא התייחס ישירות למצבו הכלכלי דהיום, והסתפק בהצהרה לפיה "יכול מצב כלכלי של כל אדם בעולם להשתנות מן הקצה אל הקצה" ( ראו סעיף 26 ב' לתשובה לבקשה).

לא מצאתי ממש בבקשת המשיבים לחייב את המשיבה 1 במתן ערובה לבדה או להסתפק בכך שהמשיב 2 יספק ערבות עצמית או יעמיד ערבות צד ג'. התרשמתי כי חלופות אלו לא תספקנה מענה הולם למבקשות.

נוסף על כך, אי צרוף כתובתם של המשיבים מהווה אף הוא נתון התומך בחיובם בהפקדת ערובה. כפי שנפסק: "מקרה נוסף בו יחויב תובע במתן ערובה להוצאות הוא כאשר בכתב התביעה אין התובע מציין את כתובתו העדכנית, כנדרש בתקנות ..." (ראו: רע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון (23.3.2011)).

אשר לגובה הערובה, סבורני כי הסכום המבוקש גבוה מן הנדרש, בהתחשב בגובה הסכום הנתבע, במורכבות נחזית של ההליכים הצפויים ובכמות נחזית של העדים שיידרשו להעיד במסגרת התובענה.

לעניין מחיקת המשיבה 1 מכתב התביעה, איני רואה מקום לקבוע מסמרות בעניין טרם הגשת בקשה מסודרת בנושא, הנתון לשיקול דעתם של התובעים .

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש. סיכומו של דבר ו לאור הנתונים שהוצגו, המשיבים לא הוכיחו כי יש ביכולתם לשלם את הוצאות המבקשים במידה ויפסקו לטובתם. ראיתי לנכון להעמיד את סכומי הערובה על 65,000 ₪ למשיבה 1 ו – 45,000 ₪ למשיב 2. המשיבים , או צד ג' מטעמם, יפקידו סכו מים אלו במזכירות בית המשפט בתוך 30 ימים.

אין צו להוצאות. אתחשב בהתנהלותם הדיונית הכוללת של הצדדים בבואי לפסוק הוצאות בסוף ההליך ואף בהתאם לתוצאותיו.

ניתנה היום, 15 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.