הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 6917-03-18

לפני
כבוד ה שופטת חדוה וינבאום וולצקי

התובעים

  1. א. כ. ז"ל
  2. ג. ג.

ע"י ב"כ עו"ד אלון לוריה

נגד

הנתבעים
1. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד א. מגן ממשרד מיתר ליקוורניק ואח'
2. עיזבון עוה"ד ישראלה לימור ז"ל באמצעות יורשותיה
3. עו"ד רוני בן ארי
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד א. אטיאס ואח'
4. עו"ד ישי בית-און - נמחק

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת הנתבעים 1-3 להורות על מחיקת התביעה על הסף.

רקע:

התובעים, א. כ . ז"ל (להלן: "המנוח") וג. כ . (להלן: "גב' ג.") (להלן יקראו ביחד: "התובעים") הגישו תביעת נזיקין כנגד ארבעה נתבעים: הנתבע 1, בנק לאומי לישראל בע"מ, מי שנתן לתובעים הלוואות לצורך רכישת מגרש ולימים הפך לזוכה בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "הנתבע 1" ו/או "הבנק "), הנתבעת 2, עו"ד ישראלה לימור ז"ל, מי שייצגה את הבנק בתיק ההוצאה לפועל כנגד התובעים ומאוחר יותר מונתה לשמש ככונסת נכסים בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "הנתבעת 2 ז"ל "), הנתבעת 3, עו"ד רוני בן ארי , ביתה של הנתבעת 2 ז"ל ומי שהואצלו אליה סמכויותיה של הנתבעת 2 ז"ל במסגרת הליכי פינוי דירת המגורים של התובעים (להלן: "הנתבעת 3" ו/או "עו"ד בן ארי") והנתבע 4, עו"ד ישי בית און, אשר ייצג את בנק דיסקונט לישראל במסגרת תביעה כספית על סך של 681,000 ₪, אותה הגיש בשם בנק דיסקונט כנגד חברה בע"מ אשר הייתה בשליטת התובע 1 והתובעים ערבו אישית להתחייבויותיה (להלן: "הנתבע 4").

בין לבין, ביום 19.3.19, נדחתה התביעה כנגד הנתבע 4 לאור הסכמות אליהם הגיעו הצדדים. התביעה נותרה להתברר כנגד הנתבעים 1-3.

התביעה מאחדת מספר תביעות:
הראשונה, תביעתה של הגב' ג., במסגרתה היא תובעת מהבנק ומהנתבעת 2 ז"ל פיצוי כספי בגין רשלנותם הנטענת שגרמה לאובדן חייו בנסיבות טרגיות של המנוח ביום 13.7.08 (להלן: "תביעת ההתאבדות").

השנייה, תביעת המנוח, באמצעותה של הגב' ג., במסגרתה הוא תובע פיצוי כספי מהבנק, בגין מחדל עריכת פוליסת ביטוח חיים למנוח במסגרת ההלוואות אותן נטל מהבנק (להלן:" תביעת ביטוחי החיים").

השלישית, תביעת פינוי דירת המגורים של התובעים, המייחסת לנתבעת 3 את האחריות לנזקים לרכוש ולכלביהם של התובעים, בעת פינוי הדירה (להלן: "תביעת הפינוי") .

הרביעית, תביעת הליך המכרז וההתמחרות על הבית, המייחסת לנתבעת 2 ז"ל אחריות למכירתו בחסר של בית מגוריהם (להלן:" תביעת ההתמחרות").

על מנת לדייק מדובר בתביעת העיזבון באמצעות היורשים/ הנהנים על פי צוואה. משלא הוגש כל מסמך שיילמד מי הם היורשים יהיה צורך בהצגת צו ירושה או צו קיום צוואה לצורך המשך ניהול ההליך.

כתב התביעה הוגש לבית משפט זה ביום 5.3.18, לאחר שתובענה קודמת אותה הגישו התובעים ביום 9.7.15, נמחקה בפסק דינה של כבוד השופטת עינת רביד ביום 27.10.16 (ת.א 18475-07-15), זאת מאחר והתובעים לא עמדו בהחלטתה של כבוד השופטת רביד ולא הגישו כתב תביעה מתוקן עד למועד שנקבע על ידה.

הנתבעים 1 - 3 הגישו בקשות לדחיית התביעה כנגדם על הסף מחמת התיישנותה. אלו הבקשות המונחות בפניי.

טענות הנתבע 1- הבנק

דין תביעת התאבדות המנוח להידחות על הסף מחמת התיישנות.

במסגרת תביעת ההתאבדות נתבע מידי הבנק פיצוי בגין מעשים שתוארו בסעיפים 24- 29 לכתב התביעה תחת הכותרת " האירועים אשר הובילו לאובדן חייו של התובע 1".

"האירועים" אותם מייחסים התובעים לבנק ו/או למי מטעמו , ואשר הובילו להתאבדותו של המנוח, אירעו במהלך חודש יוני 2008, במסגרת פגישה (מוכחשת) שהתקיימה כביכול בין המנוח לבין סמנכ"ל בנק לאומי למשכנתאות בע"מ וכן בתחילת חודש יולי 2008, במהלך פגישה (מוכחשת) של המנוח עם הנתבעת 2 ז"ל.

על פי הנטען בכתב התביעה, הפגישה בחודש יוני 2008 השפיעה על המנוח קשות ובעקבותיה הוא החל לחוש ברע ובעקבות הפגישה עם הנתבעת 2 ז"ל בחודש יולי 2008 מצבו החמיר ובחלוף שבוע מאותה פגישה, ביום 13.7.08, בשעות הצהריים, נמצא המנוח ירוי בראשו.

בהתחשב בטענות שהועלו בכתב התביעה, מרוץ ההתיישנות לעניינה של תביעת התאבדות הוא לכל המאוחר במועד הפגישה עם הנתבעת 2 ז"ל, פגישה שהתקיימה ביום 6.7.08.

בין מועד זה לבין הגשת התובענה חלפו כתשע שנים ושמונה חודשים, תקופה העולה על תקופת ההתיישנות בת שבע השנים כפי שנקבע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות.

גם אם נראה את מרוץ ההתיישנות לעניין תביעת התאבדות המנוח כמרוץ שהחל במועד פטירתו של המנוח ביום 13.7.08, עדיין לא יכולה להיות מחלקות שתביעת ההתאבדות התיישנה זמן רב טרם הגשת התובענה.

גם דין תביעת פוליסת הביטוח להידחות על הסף מחמת התיישנות .

לטענת התובעים, טרם נטילת ההלוואות נעשה כלפי המנוח מצג שווא לפיו התובעים היו מבוטחים על ידי הבנק בפוליסת ביטוח חיים בקשר להלוואות, כאשר מכוח אותה פוליסה הייתה אמורה כביכול חברת הביטוח, לפרוע את ההלוואות במקרה של פטירת המנוח.

טענת התובעים הינה טענת סרק, שכן התובעים אישרו מספר פעמים על גבי טפסים שכותרתם "מצב הביטוחים בעת העמדת ההלוואה", שלמנוח לא נעשה ביטוח חיים בקשר להלוואות וזאת מחמת גילו.

שעה שהמעשים והמחדלים לעניין המצג הרשלני המוכחש (לפיו המנוח היה מבוטח בביטוח חיים) אירעו , על פי כתב התביעה, החל משנת 1995, לא יכולה להיות מחלוקת שנכון למועד הגשת התובענה, תביעת פוליסת הביטוח התיישנה.

גם אם מועד תחילת מרוץ ההתיישנות ייחשב כמועד פטירת המנוח, הרי שבכל מקרה תתיישן התביעה בעילה זו.

טענות הנתבעות 2 ו-3

בכתב התביעה נטען כי כבר ביוני 2008, עקב פגישה של התובעים עם נציגי הבנק, החל מצבו הנפשי של המנוח להתערער, ולאחר שפגש בנתבעת 2 ז"ל ביולי 2008 והיא הטיחה בפניו דברים קשים, חלה החמרה במצבו הנפשי, עד שהתאבד כשבוע לאחר מכן.

ככל שקיימת לתובעים עילת תביעה, העילה נולדה, לכל המאוחר, בחודש יולי 2008, עת ביצוע המעשים הנטענים והמוכחשים, ולפיכך התביעה התיישנה ביולי 2015.

גם כאשר הוגשה התביעה לראשונה בשנת 2015, היא הוגשה בשיהוי ניכר ובחלוף תקופת ההתיישנות, קל וחומר בעניינינו, כאשר התביעה הוגשה כעשור לאחר המעשים המיוחסים לנתבעות ובשיהוי בלתי סביר, הגורם לנתבעות לנזק ראייתי משמעותי ובלתי הפיך ופוגע ביכולתן להתמודד מול התביעה שהוגשה כנגדן, בוודאי בנסיבות בהן הנתבעת 2 נפטרה בשנת 2010.

הנתבעת 3 החלה לעבוד במשרדה של הנתבעת 2 (אימה) רק לאחר האירועים המתוארים וכל הנוגע לעניינם של התובעים נוהל וטופל על ידי הנתבעת 2 ז"ל.

בעניינינו לא חל ואף לא יכול לחול סעיף 8 לחוק, העוסק בהתיישנות שלא מדעת, שהרי בנסיבות העניין לא יכול להיות חולק כי העובדות היו ידועות לתובעים, לכל המאוחר בשנת 2008.

ראשיתם של הנזקים הנטענים בכתב התביעה הינם כבר בצו הפינוי הראשון שניתן נגד התובעים בשנת 2002 ולמצער עם התערערות מצבו הנפשי של התובע 1 ביוני 2008. לרשותם של התובעים עמדה מלוא תקופת ההתיישנות ומשלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם.

תקופת ההתיישנות נמנית משעה שיש בידי התובע עילה לתביעה ודי בראשיתה של עילה. ברי כי המועד הרלוונטי הינו משנת 2002 ואולם, אפילו אם מדובר בשנת 2008, התביעה התיישנה.

מזמן מחיקת התביעה המועדים אינם נמנים ונוספו לתביעה שהתיישנה עוד קודם, שנתיים נוספות.

הגשת התביעה כנגד הנתבעת 2 ז"ל , תוך העלאת טענות קשות כנגדה, כאשר התובעת 2 יודעת כי אין באפשרותה של הנתבעת 3 להשיב על הטענות, משום שכלל לא הייתה נוכחת בפגישה המדוברת, מעידה על התנהלות מקוממת, חסרת תום לב, הגורמת לנתבעות לנזק ראייתי כבד שאינו ניתן לריפוי ופוגעת ביכולתן להתגונן.

אף אם נניח כי הנזקים הנטענים והמוכחשים, בגין הליך הפינוי וההתמחרות של הבית , נודעו לתובעים לכל המאוחר בשנת 2009, מדובר בשיהוי ניכר ובלתי נסבל של כעשור מאז גילוי הנזק ועד למועד הגשת התביעה, כאשר להליך הפינוי קדמו צווי פינוי רבים ולרשות התובעים היה זמן להיערך לפינוי ולארוז את חפציהם.

התביעה כנגדן הינה תביעת סרק, מנופחת, הנעדרת כל עילה ומבוססת על טענות שאין בהן ממש כלפי הנתבעות, אשר ביצעו את תפקידן כדין ובהתאם להחלטות בית המשפט.

טענות התובעים

קבלת הבקשה משמעה "מעשה בית דין" ולכן עסקינן בצעד מרחיק לכת ועל בית המשפט להשתמש בו רק בלית ברירה .

לא צורף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בבקשה.

מרוץ ההתיישנות של התביעה מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה ומועד זה הינו ביום בו נמצא המנוח ירוי בראשו, בתאריך 13.7.08. משכך המועד בו הייתה מתיישנת התביעה הינו ביום 13.7.15, אלא שהתביעה הראשונה הוגשה עוד ביום 9.7.15 ולכן נעצר מרוץ ההתיישנות במועד זה.

בעניינינו חלים שני סעיפי המשנה של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שכן מעשי הנתבעים לא חדלו עם פטירתו המצערת של המנוח.

בכתב התביעה נתבעים סעדים כספיים שונים מכל אחד מארבעת הנתבעים ולכן ברור הוא כי יש להתייחס רק לטענות הבנק בעניין ההתיישנות של התביעה .

בעניינינו גם חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהרי התובעים, מסיבות שלא תלויות בהם, לא ידעו את כל העובדות ובזהירות סבירה לא יכלו היו למונעם.

הגב' ג. הי יתה מיוצגת בתביעה הראשונה על ידי עורך דין אחר אשר לקה באירוע מוחי ומונה לו אפוטרופוס והתיק שלה נותר אצל אותו עורך דין עד היום.

לבית המשפט מוענקת סמכות מכוח כללי הצדק הטבעי ועיקרון תום הלב בניהולו של ההליך המשפטי ויש לקחת בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

הנתבעת 3 הייתה חלק בלתי נפרד מהאירועים הנטענים.

דיון

לצורך הכרעה בבקשות הנתבעים נדרשת התייחסות לסעיפים הדנים במועד ההתיישנות של תביעות בנזיקין.

על תביעות בנזיקין חלות שתי מערכות דינים: האחת לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") והשנייה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

ככלל, חוק ההתיישנות מעמיד את תקופת ההתיישנות על תביעה שאינה במקרקעין (כפי שבעניינינו) על 7 שנים, כאשר מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התובענה (ראה סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות).

ברם, סעיפים 8 לחוק ההתיישנות, ו- 89 (2) לפקודת הנזיקין מתנים על הכלל וקובעים כי כאשר עובדות החיוניות לצורך עילת התביעה נעלמו מידיעת התובע בעת התרחשותן, תקופת ההתיישנות בת שבע השנים לא תחל באותו מועד אלא במועד מאוחר יותר, בו נודעו לתובע אותן עובדות וזוהי לשונם:

"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו.

89(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, ניתן ביום 24.11.05 מפי כבוד השופט גרוניס, עמד בית המשפט העליון על היחס שבין שני הסעיפים הללו:

"ההבדל הראשון הינו, כי סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:

א. כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.

ב. כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו,
המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק.

לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה.
...

ההבדל השני עשוי לשחק תפקיד משמעותי יותר במקרה שלפנינו. בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלוונטיות לא היו ידועות לתובע בפועל על מנת שתידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות, אלא מוסיף ומתנה זאת בכך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח. כפי שציין בית משפט קמא, סוגיית היחס בין סעיף 89(2) לפקודה לבין סעיף 8 לחוק לובנה באופן יסודי ומקיף על ידי בית משפט זה בגדרו של ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535. ההלכה שקבע בית המשפט בעניין זה אימצה דרך פרשנית שננקטה בפסקי דין קודמים וכן בספרות המשפטית, אשר מיישבת את הסתירה הקיימת, לכאורה, בין שתי הוראות החוק. לפי גישה זו, הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת התביעה שלו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי (ראו גם גלעד במאמרו הנ"ל, בעמ' 510-507)".

בעניינינו, התביעה מאחדת מספר תביעות, כאשר כל אחת מהתביעות מייחסת לנתבע אחר אחריות בגין המעשים ו/או המחדלים שביצע כלפי מי מהתובעים.

התביעה כנגד הבנק

כנגד הבנק אוחזת התביעה למעשה שתי תביעות . הראשונה היא תביעת ההתאבדות והשני יה היא תביעת פוליסת ביטוח החיים, כפי שכונו לעיל לצורך הנוחות.

מקורה של התביעה כנגד הבנק הינה בהלוואה שניתנה לתובעים על ידי הבנק בגין משכנתא לדירת המגורים שנתן הבנק לתובעים .

לאחר שלא עלה בידי התובעים לעמוד בהחזרי המשכנתא פתח הבנק בחודש אוקטובר 2001, תיק הוצל"פ כנגד התובעים, לצורך מימוש המשכנתא.

הנתבעת 2 ז"ל אשר תחילה שימשה כב"כ הבנק ובחודש פברואר 2002 מונתה לתפקיד של כונסת נכסים, הוציאה ביום 21.5.2002, צו פינוי ראשון, לפינוי התובעים מדירת מגוריהם.

בין צו הפינוי הראשון שהוצא לבין הפינוי בפועל אשר ארע ביום 29.09.2009, הוצאו מספר צווי פינוי, כאשר בכל פעם ניסו התובעים להגיע להסכמות בדבר הפריסה של החוב לתשלומים ושיעור שכר טרחת הכונסת.

ביום 13.7.08 נמצא המנוח ירוי בראשו.

בכתב התביעה נטען כי כבר בחודש יוני 2008, בעקבות שיחה שנערכה לתובעים אצל סמנכ"ל הבנק, החל המנוח לחוש ברע ולאחר שפגש בנתבעת 2 ז"ל, בחודש יולי 2008 (כשבוע לפני מועד ההתאבדות), מצבו הנפשי החמיר עד אשר ביום 13.7.08, שם קץ לחייו.

לטענת הבנק המועד שבו התגבשה עילת התביעה של התובעים כנגדו הינו לכל המאוחר ביום 6.7.08, עת פגש המנוח בנתבעת 2 ז"ל והיא גרמה למצב שהחמיר את מצבו הנפשי ובסופו של יום הוביל להתאבדותו. לחילופין טוען הבנק כי העילה התגבשה ביום שבו שם המנוח קץ לחייו.

איני מקבלת את טענת הבנק בנושא זה. אני סבורה כי הגם שביום 6.7.08, פגש המנוח בנתבעת 2 ז"ל והיא לכאורה גרמה להחמרת מצבו הנפשי, טרם התגבשה עילת התביעה.

יחד עם זאת מקובלת עליי טענתו החלופית של הבנק כי במועד התאבדותו של התובע (13.7.08), התגבשה עילת התביעה.

התובעים עצמם מודים במסגרת תגובתם לבקשת הסילוק על הסף כי : "האירוע המצער קרה ב- 13/7/2008 והתביעה בגינו התיישנה ב- 13/7/15 ואולם התביעה הראשונה הוגשה עוד ב- 9/7/15, ולכן נעצר מרוץ ההתיישנות ב- 9/7/15" (ראה סעיף ד 1 לתגובת התובעים לבקשת הדחייה).

מכאן שלמעשה, אף לשיטת התובעים, עילת התביעה כנגד הבנק קמה ביום שבו התאבד המנוח, היינו ביום 13.7.08 ולכן המועד האחרון שבו יכלה להיות מוגשת התביעה הוא ה - 13.7.15.

כאמור התובעים הגישו את תביעתם הראשונה ביום 9.7.15, היינו לכל המאוחר ימים ספו רים עובר לתחילת ההתיישנות. לכן במועד הגשת התביעה הראשונה טרם התיישנה התביעה. אלא שכאמור, התביעה הראשונה נמחקה ביום 27.10.16. התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת במשך למעלה מ – 15 חודשים.

החל ממועד המחיקה של התביעה הראשונה ועד ליום הגשתה של התביעה בשנית (5.3.18) חלפו כשנה וחצי נוספות. זאת כאשר בעצם עמדו לתובעים ימים ספורים להגשת תביעה בשנית. לכן דין תביעת ההתאבדות של התובעים כנגד הבנק וכנגד הנתבעת 2 ז"ל להידחות על הסף מחמת התיישנותה.

אותו הדין חל באשר לתביעת פוליסת ביטוח החיים אשר הגישו התובעים כנגד הבנק.

כפי שעולה מכתב התביעה, תביעת פוליסת ביטוח החיים מבוססת על טענת התובעים כי טרם נטילת ההלוואות, נעשה כלפיהם מצג שווא לפיו המנוח היה מבוטח בקשר להלוואות אותם נטלו התובעים מידי הבנק בפוליסת ביטוח חיים, מכוחה הייתה אמורה כביכול חברת הביטוח, לפרוע את ההלוואות במקרה של פטירת המנוח.

בסעיף 38 לכתב התביעה נטען כי : "כחודש לאחר אובדנו בטרם עת של התובע 1, התייצבה התובעת 2 בדלפק של הבנק הנתבע 1 בסניף של הבנק לאומי לישראל ברעננה, לתבוע את זכויותיו על פי פוליסת ביטוח החיים שלו. תגובת נציגת הבנק הנתבע 1 דנן הייתה, כי לא אושרו לתובע 1 פוליסות ביטוח חיים וזאת מפאת גילו המתקדם בעת העמדת מסגרת הלוואות המשכנתא." (ההדגשה שלי – ח.ו.ו.).

מכאן שלמעשה ש עילת התביעה של פוליסת ביטוח החיים נודעה לתובעים לכל המאוחר ביום 13.8.08.

בנסיבות הללו ובהתאם לסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים.

על כן גם תביעה זו התיישנה ולכן דין תביעת התובעים כנגד הבנק להידחות על הסף מחמת התיישנותה.

למעלה מן הצורך ראיתי לציין כי במסגרת הבקשה לדחייה על הסף הציג הבנק את טפסי מצב הביטוחים של התובעים אצלו . מעיון בנספחים אלו עולה כי החל מיום 4.5.97, חתמו התובעים על מצב ביטוחי חיים בעת ביצוע ההלוואה כאשר צוין בצורה מפורשת כי הביטוח נעשה לתובעת 2 בלבד ואילו למנוח לא נעשה ביטוח מחמת גילו. חתימותיהם של התובעים מצויות על שני הסעיפים ומכאן שלמעשה תביעת התובעים בעילה של פוליסת ביטוח חיים הייתה קשה מאד להוכחה גם אילולא טענת ההתיישנות. אולם כאמור נושא זה לא נטען על ידי הבנק ולכן לא ראיתי ל התייחס אליו מעבר למה שצוין.

לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה כנגד הבנק.

התביעה כנגד הנתבעות 2-3

באשר לבקשתן של הנתבעות 2 ו-3 להורות על דחיית התובענה כנגדן, לא ראיתי להיעתר לבקשה אלא בחלקה.

לנתבעת 2 ז"ל מייחסים התובעים שתי עילות תביעה. האחת, תביעת ההתאבדות והשנייה, תביעת המכרז וההתמחרות.

לא ראיתי צורך לחזור על קביעותיי שלעיל באשר להתיישנות תביעת ההתאבדות אשר אותו הדין חל גם כלפי הנתבעת 2 ז"ל. בגין עילת תביעה זו דין התביעה להידחות.

אולם באשר לתביעת המכרז וההתמחרות איני סבורה כי חלפה לה תקופת ההתיישנות.

כפי שעלה מכתב התביעה רק ביום 25.5.10, אושר הנכס למכירה על ידי רשמת ההוצל"פ, מכאן שרק במועד זה למעשה נולדה עילת התביעה.

ממועד זה ועד להגשת התביעה הראשונה (9.7.15) חלפו 5 שנים וכחודשיים. לכן במועד שבו הוגשה התביעה הראשונה טרם חלף מועד ההתיישנות.

בתקופה שבין הגשת התביעה הראשונה ועד למועד מחיקתה על ידי כבוד השופטת רביד, ביום 27.10.16, נעצר ה למעשה תקופת ההתיישנות . תקופת ההתיישנות ממשיכה לרוץ רק לאחר שנמחקה התביעה הראשונה ועד להגשתה של התביעה השנייה.

פרק זמן זה שבין מחיקת התביעה הראשונה ועד הגשתה של התביעה השנייה עומד על כשנה וחמישה חודשים. מכאן שטרם חלף מועד ההתיישנות של תביעת ההתמחרות ועל כן אני דוחה את טענת הנתבעות כי התביעה בעילה זו התיישנה.

באשר לתביעת הפינוי המיוחסת לנתבעת 3, הרי שכפי שנטען בכתב התביעה המועדים בהם בוצע פינוי הנכס היו בין התאריכים 29.9.09- 7.10.09 ורק בסוף חודש 11/09 הוחזרה לתובעת 2 תכולת הדירה (הכלבים הושבו ב – 15.10.09 אך חלקו של הנזק נתגלה רק לאחר מכן ).

בהתאם להוראות סעיפי חוק ההתיישנות הרי שהעילה של התובעים קמה בסוף חודש נובמבר 2009, כאשר נודע להם אודות הנזקים שאירעו לרכושם ומכאן שהמועד האחרון להגשת התביעה הינו ביום 1.12.16.

כאמור התביעה הראשונה הוגשה ביום 9.7.15, היינו כשנה ועשרה חודשים עובר להתיישנותה.

התביעה כאמור נמחקה ביום 27.10.16 והוגשה בשנית ביום 5.3.18. היינו כעבור שנה וחמישה חודשים נוספים.

על כן גם התביעה כנגד הנתבעת 3 טרם התיישנה במועד הגשתה בשנית.

סוף דבר

דין תביעת הבנק להידחות על הסף מחמת התיישנות בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בנסיבות הטראגיות של התיק לא ראיתי לפסוק הוצאות.

התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 תוסיף להתנהל באשר לנזקים הנטענים כתוצאה מההתמחרות ומהפינוי.

הנתבעות 2 ו- 3 יגישו כתב הגנה מטעמן עד ולא יאוחר מיום 15.7.19.

התובעת 2 תמציא צו ירושה או צו קיום צוואה שהוצאו בעניינו של המנוח, על מנת שיהיה ברור מיהם התובעים בשם העיזבון וזאת בתוך 30ימים מהיום.

לאחר הגשת כתב ההגנה יינתנו הוראות להמשך ניהול ההליך .

תזכורת פנימית 1.9.19.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י' סיוון תשע"ט,13 ביוני 2019, בהעדר הצדדים.