הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 66392-05-20

לפני
כב' השופט חאלד כבוב, סגן נשיא

תובעים

עוה"ד עמית לדרמן – בתוקף תפקידו כמפרק וכונס נכסים של חברת אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ (בפירוק וכינוס נכסים)
בעצמו וע"י ב"כ עו"ד עידן מילר ו/או פארס ג'בילי ואח'
מדרך ששת הימים 30, בני ברק
טל:03-XXXX866; פקס': 03-XXXX828

נגד

נתבעים

1. שמדר החזקות בע"מ
מרח' השחף 8, תל-אביב

2. דנרן החזקות בע"מ
מרח' מדינות היהודים 89, הרצליה

3. גד דנקנר
4. דן דנקנר
5. דורי דנקנר
6. אורנה דנקנר בינמוביץ
ע"י ב"כ עו"ד ליאור דגן ו'או סיון לב
ממשרד פירט, וילנסקי, מזרחי, כנעני – עורכי דין
מרכז עזריאלי (מגדל עגול, קומה 41), תל אביב
טל':03-XXXX800; פקס':03-XXXX797

7. קרן בירמן
8. רונן ישראל
9. עמית ברגר
10. דורון זנדר
ע"י ב"כ עו"ד קרן רייכבך-סגל ואח'
ממשרד איתן מהולל & שדות, עורכי דין ועורכי פטנטים
משד' אבן אבן 10, ת.ד 2091 הרצליה, 46120
טל': 09-XXXXX000; פקס': 09-XXXX001

11. הפניקס חברה לביטוח בעמ
ע"י ב"כ עו"ד משה עבאדי ו/או עדי מרגלית ואח'
מרח' יגאל אלון 57, ת.ד 9395, תל-אביב
טל':03-XXXX768; פקס': 06-XXXX769

החלטה

לפניי שלוש בקשות שהוגשו כל אחת על ידי קבוצות נתבעים שונות בגדרי ההליך העיקרי, כנגד התובע בגדרי ההליך העיקרי, עוה"ד עמית לדרמן – בתוקף תפקידו כמפרק וכונס נכסים של חברת אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) (להלן, לפי הקשר – המפרק ו- החברה).
עניינה של התביעה העיקרית בטענות המפרק, בין היתר כנגד נושאי משרה ודירקטורים בחברה בגין חלוקת דיבידנד עליה הוחלט בדירקטוריון החברה ביום 29.06.2006, שנטען על ידי המפרק כי הייתה חלוקה אסורה.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 04.05.2021 הגיעו הצדדים להסכמות חלקיות כפי שיפורט בהמשך, אך נותרו חלוקים בנושאים אחדים, כך שעניינה של החלטה זו היא בהכרעה באותן סוגיות שהצדדים לא הסכימו לגביהן.
להלן אתייחס להסכמות ולהכרעות הרלוונטיות לכל בקשה.
עתירת המשיבים לחיוב המבקש, בעל התפקיד בהפקדת ערובה:
בעניין זה הוגשו שתי בקשות, הן על ידי הנתבעים 3-6, הן על ידי הנתבעים 10-7 והנתבעת 11.
יצוין כי בפתח הדיון המלצתי בפני הצדדים לקבל את הצעת בית המשפט לפיה תעמוד הערובה על סכום של כ 300,000 ש"ח. תחילה הצדדים נטו לקבל את ההצעה, אך בהמשך עתרו באי כוח הנתבעים להגדלת הסכום לכדי 500,000 ש"ח, וזאת בהתקיים נסיבות מיוחדות בתיק זה שמייחדות אותו מהליכים דומים אחרים.
באי כוח הנתבעים ביקשו להדגיש בפני בית המשפט שהנושים אותם מייצג בעל התפקיד אינם בעלי אג"ח מן הציבור או נושים פרטיים אחרים, אלא מדובר במספר בנקים ומשקיעים מוסדיים, כך שהדעת נותנת שכל עוד אלה לא התחייבו לעמוד בהוצאות שחויב בהן בעל התפקיד במידה והתביעה תידחה, הרי יש מקום לקבוע ערובה בסכום גבוה שמשקפת את ההוצאות הממשיות שנושאים בהן הנתבעים בהליך זה.
לא זו אף זו, באי כוח הנתבעים ביקשו להסב את תשומת ליבו של בית המשפט לעובדה שבין לבין, מצא בעל התפקיד לנכון לחלק דיבידנד לאותם נושים שהם כאמור גופים בנקאיים ומשקיעים מוסדיים, בסכומים לא מבוטלים, ומכאן שאין כל הצדקה להקטין את סכום הערובה מהסכומים הריאליים שהנתבעים נושאים בהם במסגרת ההליך.
המפרק הפנה את בית המשפט לפסיקה בהליכים דומים, וביקש להדגיש את העובדה שאין בפיו כל טענה כי לבעל התפקיד יש קושי כספי כלשהו, והוא אכן מאשר את חלוקת הדיבידנד כנטען על ידי הנתבעים.
גם הנתבעים הפנו את בית המשפט לפסיקה, שניתנה גם על ידי מותב זה בנוגע לגובה הערובה שראוי לחייב את בעל התפקיד להפקיד.
נקודת המוצא לדיון במתן ערובה להוצאות מקום בו התובע הינו חברה, קבוע בסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות) הקובע כדלהלן:
353א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
בהתאם להלכה הפסוקה סעיף 353א לחוק החברות קובע מעין "חזקה" לפיה על חברה להפקיד ערובה כאשר הנתבע מגיש בקשה לכך [ראו רע"א 7221/16 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' מילגרום (13.9.2017) (להלן: עניין הטכניון ), שניתן על ידי כב' השופט הנדל].
חזקה זו ניתנת לסתירה בהתקיים אחד משני חריגים – הוכחת יכולת כלכלית של החברה או קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פטור מהפקדת ערובה למרות החזקה האמורה.
הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל על כתפי החברה התובעת [ראו רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009); (להלן - עניין ל.נ. הנדסה); רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג.טלי עד שינוע בע"מ (29.12.2011) וכן אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 686 (מהדורה 12, 2015)).
שעה ששלבי בדיקה אלו הסתיימו במסקנה שעל החברה התובעת להפקיד ערובה, על בית המשפט לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן נכונה את כל השיקולים הרלוונטיים (ראו עניין ל.נ. הנדסה, פסקה 13).
במקרה דנן לא הוכח אף אחד משני החריגים הנ"ל, ועל כן עניין לנו בסוגיה של גובה הערובה שראוי לקבוע במקרה זה.
בבואו לשקול את גובה הערובה שתופקד על ידי חברה תובעת, נדרש בית המשפט לאזן בין הכלל של חיוב חברה תובעת בהפקדת ערובה להוצאות, לבין זכותה לגישה לערכאות, שהיא זכות חוקתית שיישומה מחייב את בית המשפט שלא לחייב אות החברה בהפקדת ערובה בסכום שספק אם החברה התובעת תוכל לעמוד בו - שכן אחרת עלולה החברה למצוא את עצמה חסרת יכולת להגיש תביעה משפטית, וזאת גם אם מדובר בתביעה ראויה.
כאמור, בית המשפט מחויב לבחון גם את סוגית מורכבות ההליך, סכום התביעה, מספר הנתבעים בתיק, האם מדובר בחברה זרה או חברה מקומית, ניהול ההליך עד כה לרבות במסגרת תיק הפירוק וכיו"ב - שיקולים רלוונטיים שיש גם בהם כדי להשליך על גובה הערובה שראוי לחייב בה.
לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ושקלתי את השיקולים הרלוונטיים מצאתי לקבוע שעל בעל התפקיד להפקיד ערובה כספית על סך של 500,000 ₪.
בדרך כלל ערובה זו מופקדת על ידי החברה באמצעות שיק בנקאי אך במקרה זה עתר בעל התפקיד להסתפק בהצהרתו שייחד מתוך הכספים שמצויים בקופת הפירוק של החברה סך שייקבע על ידי בית המשפט, ולא יהיה צורך בהפקדת ערובה בנקאית שכרוכה בעלות כספית לא מבוטלת. באי כוח הנתבעים הביעו הסכמה עקרונית לשקול סוגיה זו.
על כן, הצדדים יודיעו לבית המשפט תוך 7 ימים מהיום את עמדתם בנדון.

עתירת הנתבע 10 לסילוק התביעה נגדו על הסף
באשר לעתירה של נתבע 10 לסילוק התביעה על הסף כנגדו מחמת העדר יריבות ולחלופין העדר עילה, הרי גם בנושא זה התנהל שיג ושיח בין הצדדים באולם בית המשפט לאור שאלות והערות שהעיר בית המשפט, ובסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמה לפיה כל עוד לא תוקן כתב התביעה על ידי בעל התפקיד, הרי שעילת התביעה כנגד הנתבע 10 כמי שנשא בתפקיד בחברה מצוינת בסעיף 173 לכתב התביעה ולא בסעיפים 168 ו-172.
בעל התפקיד עצמו הסכים להמלצת בית המשפט בנדון ועל כן אני קובע שסעיפים 168 ו-172 במתכונת ובנוסח שבכתב התביעה, אין בהם להקים עילת תביעה כנגד נתבע 10 - וזו מתקיימת אך ורק על בסיס המפורט בסעיף 173 לכתב התביעה.
משקיבלו הצדדים כאמור את המלצת בית המשפט, הכרעה נוספת בסוגיה זו מתייתרת.
טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים 7-10:
הנתבעים 7-10 כיהנו כנושאי משרה בחברה כאשר נתבעים 7-9, שימשו כדירקטורים חיצוניים בעוד שהנתבע 10 שימש כסמנכ"ל הכספים.
החלטה על חלוקת הדיבידנדים נשוא התובענה שבפניי התקבלה ביום 29.6.2006 כאשר הדיבידנד בפועל חולק ביום 25.7.2009, ומכאן טענת הנתבעים שהתביעה התיישנה זה מכבר, כפי שיורחב להלן.
עוד עולה, כי ביום 12.07.2010 אושר על ידי כב' השופט אורנשטיין כתוארו אז, הסדר נושים בין החברה לנושיה, בגדרי פר"ק 1585-09 (להלן – הליך הפירוק), כאשר המועד שנקבע להשלמת הסדר הנושים הוא יום 31.8.2010 (להלן – מועד השלמת הסדר הנושים). זאת ועוד, הסדר הנושים העניק פטור מלא לדירקטורים ולנושאי המשרה בחברה (בגין פעולותיהם שנעשו בתום לב עובר לאישור ההסדר), אך כתנאי לקבלת הפטור נדרשו אלה לאשר הארכה של תקופת ההתיישנות במסמך נפרד (להלן – מסמך הארכת ההתיישנות או כתב ההסכמה).
המתווה שנקבע להארכת תקופת ההתיישנות בהתאם להסדר, הוא כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין ההתיישנות, הזמן שיחלוף ממועד השלמת הסדר הנושים, ועד לתום 6 חודשים ממועד פקיעת הפטור, שבהתאם לתנאי ההסדר הוא מועד מינוי בעל תפקיד או יום 25.12.2015 לפי המוקדם.
בשנת 2013 הוגשה בקשת פירוק כנגד החברה, וביום 08.07.2014 הגישו מחזיקי אג"ח סדרה ג' באמצעות נאמן, בקשה למינוי כונס נכסים למימוש השיעבודים שנרשמו לטובתם בהתאם לאגרות החוב. ביום 14.08.2014 מונה עו"ד אביעד ויסולי ככונס נכסים זמני לחברה, וזה הוחלף על ידי עו"ד עמית לדרמן ביום 07.11.2016, שבהמשך, מונה לכונס נכסים קבוע של החברה ולאחר מכן כמפרק.
בהתאם לכך ולפי המתווה המפורט להארכת תקופת ההתיישנות לפי ההסדר - הקפאת מרוץ ההתיישנות חלה מיום 31.08.2010 ועד ליום 15.02.2015 (להלן – תקופת ההקפאה).
ביום 20.9.2018 הגיש המפרק בקשה למתן הוראות במסגרת הליך הפירוק, כאשר עיקר הבקשה נוגע להחלטה על חלוקת הדיבידנד משנת 2006, שהתבצעה כאמור בשנת 2009, בטענה שזו הייתה חלוקה אסורה (להלן – בקשה 81). בהמשך הוגשה תביעה בסדר דין רגיל לבית המשפט זה, ביום 31.5.2020.
הנתבעים 8 ו-10 לא חתמו על מסמך הארכת תקופתה התיישנות (ואף סיימו את כהונתם בחברה שנים לפני אישור ההסדר), ועל כן מתווה הארכת ההתיישנות בהתאם להסדר הנושים לא חל עליהם. בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים, ומכאן טענתם של הנתבעים 8 ו-10 כי התביעה כנגדם התיישנה, משאותו סייג לעניין הארכת תקופת ההתיישנות שאושר במסגרת הסדר הנושים משנת 2010, אינו מתקיים.
באשר לנתבעים 7 ו-9, אלה טוענים כי מניין תקופת ההתיישנות הינו ממועד קבלת ההחלטה על חלוקת הדיבידנד, ועל כן גם בהתאם למתווה הארכת תקופת ההתיישנות, שאין מחלוקת כי הוא חל על נתבעים 7 ו-9, התביעה דנן התיישנה כנגדם. כך, נטען על ידי נתבעים 7 ו-9 כי גם אם תובא בחשבון הארכת תקופת ההתיישנות בהתאם למתווה שנקבע בהסדר הנושים, זו לא מבטלת את פרק הזמן שחלף מאז מתן ההחלטה על החלוקה מושא התביעה דנן, ועד ל-6 חודשים לאחר מינויו עו"ד ויסולי, לה יש לצרף את התקופה המאוחרת יותר עד להגשת בקשה 81. צירופן של התקופות האלו (מבלי להחשיב את תקופת ההקפאה בתוך מרוץ ההתיישנות) מוביל לתוצאה לפיה בקשה מספר 81 הוגשה בחלוף יותר מ-7 שנים ממועד ההחלטה על החלוקה מושא התביעה דנן - ועל כן התביעה התיישנה גם כנגד נתבעים 7 ו-9.
המפרק אינו חולק על לוחות הזמנים, אך טוען שמרוץ ההתיישנות צריך להימנות ממועד מינוי גורם אובייקטיבי שידו לא הייתה במעל ויכול היה להניע את עילת התביעה כנגד הנתבעים – ולטענת המפרק המדובר במועד מינויו של עו"ד ויסולי, ולא קודם לכן. טענה זו סמך המפרק על פסיקה לפיה כאשר עסקינן בתביעה של תאגיד נגד נושאי משרה בו, מרוץ ההתיישנות יתחיל במועד בו אורגן שידו לא הייתה במעל, ידע או יכול היה לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה [ראו למשל ע"א 6187/15 פסגות נ' צולר (28.05.2018)]
לחילופין טען בעל התפקיד שמרוץ ההתיישנות החל במועד הגשת הבקשה לכינוס אסיפת נושים, היינו, יום 17.3.2009 - ובמצב דברים זה קיימת נפקות לחתימה על כתב ההסכמה להארכת מרוץ ההתיישנות במסגרת הסדר הנושים.
לטענת המפרק משיבים הנתבעים 9 ו-7 כי המפרק שוגה בטענתו כי לא היו גורמים רלוונטיים אחרים, שידם לא הייתה במעל, ושיכלו להניע את התביעה – גם בטרם מינויו של עו"ד ויסולי. בתוך כך, טענו הנתבעים 9 ו-7 כי במסגרת הסדר הנושים הועלו טענות והתנגדויות מצד נושים שונים, שהן כמעט זהות לטענות המועלות בתביעה דנן – ולדוגמא טענות שהועלו מצד בנק מרכנתיל דיסקונט במסגרת התנגדותו להסדר הנושים, כנגד חלוקת דיבידנדים בסכומים עצומים לבעלי המניות בחברה, תוך שנטען כי בכך נעשתה התעלמות מהסיכון הממשי להמשך הידרדרותה הכספית של החברה עד לאי יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה; וכן התנגדויות מצד נושים נוספים דוגמת יורו-דנט בע"מ וחבל סגל לוי ייזום ונכסים בע"מ כנגד חלוקת הדיבידנדים, לרבות טענות לפיהן חלוקת הדיבידנדים מושא התביעה דנן לא עמדה במבחני החלוקה הקבועים בחוק.
המחלוקת בין הצדדים היא כאמור לעניין מועד תחילת מניין מרוץ ההתיישנות - האם זה חל במועד ההחלטה על החלוקה ביום 29.06.2006 כפי שטוענים הנתבעים; או במועד מינויו של עו"ד ויסולי ככונס נכסים זמני ביום 14.08.2014 ולחילופין במועד הגשת הבקשה לכינוס אסיפות נושים ביום 17.03.2009 כפי שטוען המפרק.
בהתאם להלכה הפסוקה, מקום בו הכרעה בטענת ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות יש לשאוף להכרעה בטענות התיישנות כבר בשלב המקדמי של ההליך [ראו למשל ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל, פס' 19 (23.01.2019) (להלן – עניין חברת חשמל ); רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א.לוי השקעות ובניין בע"מ, פס' 14 (02.12.2020) (להלן – עניין דיסקונט ); ע"א 2919/07 הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פס' 26 (19.09.2010).
עם זאת, לעיתים, בירור טענת ההתיישנות דורש בירור עובדתי מורכב, שלאורו יש מקום לדחות את ההכרעה בטענת ההתיישנות, ולהכריע בה יחד עם התובענה העיקרית. בית המשפט העליון נדרש לאחרונה לעניין זה במסגרת עניין דיסקונט, שם קבעה כב' השופטת וילנר כי "במקרים שבהם סבור בית המשפט כי נדרש בירור עובדתי לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות, הנטייה תהיה להורות על בירורה בהמשך ההליך, עם בירור התביעה לגופה" [עניין דיסקונט, פס' 16; ראו גם לעניין זה: טל חבקין, התיישנות, 152-151 (2014).
זאת, בפרט באותם המקרים שסווגו על ידי כב' השופטת וילנר ככאלו המצריכים "בירור עובדתי חופף":
"שם בירור סוגיית ההתיישנות נדרש בירור עובדתי, אך בירור זה חופף באופן מלא או חלקי לבירור שממילא יידרש במסגרת בירור התובענה לגופה. במצב של בירור חופף, ידוע לבית המשפט עוד בשלב המקדמי כי לשם בירור שאלת ההתיישנות יהיה צורך בבחינת ראיות (מסמכים, עדויות וכיוצ"ב), אשר ממילא יהיה צורך בבחינתן גם בהמשך ההליך. במצב זה, קיימים אינטרסים נוגדים המצדיקים סטייה מברירת המחדל והימנעות מדיון בטענת התיישנות כטענה מקדמית, כמפורט לעיל" [עניין דיסקונט, פס' 20].
מן הכלל אל הפרט, ראשית, אין בידי לקבל את טענת בעל התפקיד שמירוץ ההתיישנות מתחיל רק עם מינויו של עו"ד ויסולי, שהרי גם בטרם מינויו של זה ככונס נכסים התנהל הליך של הסדר בפני בית משפט, שהסתיים בשנת 2010. ודוק, אין מקום לטענה כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הוא רק במועד מיוניו של עו"ד ויסולי, תוך התעלמות מכל ההליכים שהתנהלו בפני בית המשפט ובסופם הושג ההסדר הנדון.
מסקנתי זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שכבר במסגרת הסדר הנושים שההליך בעיינו נוהל כאמור בשנת 2010, נקבע סעיף הפטור שהוענק לנושאי המשרה והדירקטורים בחברה בתמורה להארכת תקופת ההתיישנות. הדעת נותנת כי קביעת הסייג של הארכת תקופת ההתיישנות כתנאי לקבלת הפטור, נועדה בדיוק לשם מתן אפשרות של הגשת תביעות כנגד נושאי המשרה והדירקטורים של החברה בגין פעולותיהם במסגרת תפקידם, שלאורן ייתכן כי יהיה מקום לחייבם על פי הדין, לרבות החלטות דוגמת החלטה החלוקה מושא התביעה דנן. יתרה מכך, חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה כי עוד במסגרת הליכי הסדר הנושים נשמעו טענות פרטניות כנגד חלוקת הדיבידנדים על ידי החברה.
מכאן, שהמחלוקת שנותרה לעניין תחילת מניין ההתיישנות, בהתאם למסקנתי לעיל ובשים לב לעמדות הצדדים שהוצגו קודם לכן - היא האם מועד תחילת מניין ההתיישנות הוא בהחלטה על החלוקה מושא התביעה דנן (בהתאם לעמדת הנתבעים), או בהגשת הבקשה לכינוס אסיפות נושים (בהתאם לחלופה שהוצעה על ידי המפרק).
בהתאם לדברים האלו, מצאתי להכריע כך:
אשר לנתבעים 8 ו-10, מצאתי לקבל את עמדתם, עליה אין מחלוקת למעשה, כי אלה לא חתמו על כתב ההסכמה להארכת תקופת ההתיישנות במסגרת הסדר הנושים שאושר בבית המשפט, כך שלגביהם לא חל אותו סייג שמאריך את תקופת ההתיישנות.
בהמשך לכך, היכן שלטעמי אין מחלוקת בדבר העובדה שהנתבעים 8 ו-10 לא חתמו על מסמך הארכת תקופת ההתיישנות, ובהינתן האפשרויות העומדות להכרעה בעניין תחילת מניין תקופת ההתיישנות - הרי שבכל מקרה יש מקום לקבל את טענת ההתיישנות לגבי נתבעים אלה.
על כן, אני מקבל את הטענה שהתביעה כנגד נתבעים 8 ו-10 התיישנה.
בכל הנוגע לנתבעים 7 ו-9, אין בידי לקבל בשלב זה את טענתם כי התביעה כנגדם התיישנה, שכן סבורני כי על מנת להכריע בסוגיית מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי מורכב וחופף לבירור העובדתי בגדרי ההליך העיקרי, לרבות בחינת הנסיבות שבהן התקבלה החלטת החלוקה והתנהלותם של כלל הגורמים הרלוונטיים בקשר עמה. כפי שפירטתי לעיל ברחבה, במקרים כאלו קבעה הפסיקה כי יש מקום לדחיית בירור טענת ההתיישנות למועד ההכרעה בתובענה העיקרית.
בהתאם לדברים האלו, אני דוחה את טענת ההתיישנות של הנתבעים 9 ו-7 בשלב זה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בזכותם של אלה להעלות טענה זו לאחר בירור מלא של המסכת העובדתית בפני בית המשפט.
לא ראיתי לנכון לחייב מי מהצדדים בהוצאות.
נקבע לתזכורת פנימית לעוד 14 ימים.