הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 64581-05-16

לפני
כבוד ה שופטת חנה פלינר
‏28/06/2020

התובע

בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אלון יואלי ואלון מגן

נגד

הנתבע

מנחם (מיקי) פרידמן
ע"י ב"כ עו"ד גיל זיסר

פסק דין

לפניי תביעה כספית שהגיש התובע- בנק לאומי לישראל בע"מ לתשלום סכום של 22,873,864 ₪ כנגד הנתבע-מנחם (מיקי) פרידמן , עובד לשעבר בבנק (להלן: "הבנק", "סכום התביעה" ו- "פרידמן" או "הנתבע" , בהתאמה) בגין נזקים שנגרמו לבנק כתוצאה ממתן הלוואות ללווים שונים (הלוואות "סולו", קרי- ללא בטחונות) שאושרו ע"י הנתבע בניגוד להנחיות הבנק ונוהליו וזאת במטרה להפקת טובת הנאה ורווח אישי לנתבע (כך נטען) .
זה המקום לציין כי בגין מסכת האירועים המפורטת בכתב התביעה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום; ההליך האזרחי עוכב בהסכמה עד לקבלת פסק הדין בהליך הפלילי; ניתן פסק דין מרשיע, אשר אושר בבית המשפט העליון; או אז חודשו ההליך האזרחי, והכל כמפורט להלן.

הצדדים ורקע עובדתי נדרש

הבנק הינו תאגיד בנקאי רשום בישראל העוסק בהעמדת אשראי לציבור לקוחותיו. פרידמן החל לעבוד בבנק משנת 1974 וכיהן במספר תפקידים ניהול יים, במועדים הרלוונטיים לתביעה כיהן פרידמן כמנהל הסניף המרכזי של הבנק (מס' 800) ברח' יהודה הלוי בתל אביב וכמנכ"ל חברת הבת- בנק לאומי בריטניה.

בכתב התביעה, כמו גם בכתב האישום שהוגש על ידי המדינה, נטען כי פרידמן ניצל את מעמדו ותפקידו הבכיר ואישר הלוואות חלקן מסוג "סולו" , שהן הלוואות ללא בטוחות, במיליוני שקלים ללקוחות שאינם מוכרים לבנק תוך קבלת כספים במזומן לכיסו ותוך הסתרת המידע מוועדת האשראי בבנק, עוד נטען כי דו"חות המצב הפיננסי נשמרו בחדרו של פרידמן ולא הוצגו לבעלי התפקידים בבנק. הלוואות ניתנו על בסיס הצהרת עושר פיננסי מבלי שנכונות ההצהרה נבדקה ואומתה.

התפתחויות ההליכים המשפטיים- פלילי ואזרחי

התיק האזרחי נפתח לראשונה בשנת 2008, במסגרת הליך ת"א 2258/08. ביום 18.1.2009 ניתנה החלטת ביהמ"ש זה לפיה יש לעכב את בירור התביעה עד להכרעת הדין בהליך הפלילי- ת"פ 4123/09 מדינת ישראל נ' מנחם בן אברהם פרידמן (להלן: "ההליך הפלילי") וכי הצדדים יעדכנו את בית המשפט עם מתן פסק הדין הפלילי.

ביום 22.7.2014 ניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי מפי כב' השופטת אמסטרדם המנוחה וגזר הדין ניתן ביום 18.11.2014 במסגרתם הנתבע הורשע בעבירות מסוג פשע ונגזרו עליו 8 שנות מאסר וקנס של חצי מיליון ₪. פרידמן ערער על התוצאה ונוהל הליך ערעור (ע"פ 7891/14) שנדחה בבית המשפט העליון. בפסק הדין המרשיע נקבע בין היתר כי פרידמן ניצל מעמדו בבנק; חרג מתפקידו; סטה ממדיניות הבנק; לא דיווח כי פעל תוך ניגוד עניינים; לא ערך בדיקות מתאימות בטרם מתן ההלוואה; העניק טובת הנאה ללווים ופעל בקשר מושחת עם אחרים. עוד נקבע בהליך הפלילי שהתנהלות הנתבע גרמה לבנק נזק בשווי של עשרות מיליוני שקלים- ההלוואות שלא הוחזרו וכן ירידת האמון של ציבור המשקיעים בבנק.

מפאת קוצר היריעה, להלן מספר ציטוטים באשר לאחריות פרידמן , קביעות שיש בהן כדי להשליך על ההליך האזרחי:

"המבקש (הכוונה ל-פרידמן, ח.פ) שלט בסניף ביד רמה, ומעמדו בבנק היה איתן. האמון שרחשו כלפיו הבכירים ממנו, הקולגות והכפופים לו ניכר היה עד מאד. דא עקא, המבקש ניצל לרעה את כוח משרתו, מעל בכספים שעליהם היה מופקד בנאמנות, שלח ידו בקופת הבנק עבור אחרים, וגרם לנזקים ממוניים בסך של עשרות מיליוני ₪." (סעיף 3 לערעור , כל ההדגשות שלי, ח.פ);

"המבקש שימש כבורג מרכזי במנגנון שיטתי ומושחת, אשר במסגרתו העניק טובות הנאה משמעותיות ללווים שהופנו אליו על-ידי שותפו לקשר הפלילי." (סעיף 4 לערעור);

"... הפקידה שולמית לניאדו ציינה "הוא נתן לי הוראות, ואני הלכתי בעיניים עצומות כי מבחינתי כמו שאמרתי – מנהל הסעיף ת"א היה דרגה אחת לפני אלוהים..." (עמ' 459 שו' 14-20) (סעיף 19 לגזר הדין; סעיף 184 להכרעת הדין);

"הנאשם במתכוון.. עצם עיניו ולא בדק נכונות הנתונים שמסרו הלווים... היה יודע שללווים הללו אין מקורות סילוק ואין יכולת החזר" (עמ' 156 להכרעת הדין);

"תוכן מסמכי קיום ההלוואות שנרשמו על- ידי הנאשם אינו מצדיק מתן הלוואה" (סעיף 51 להכרעת הדין); הפעלת שיקול הדעת של הנאשם נעשתה "באופן כה בלתי סביר וחסר היגיון ומנוגד לתורת האשראי" (סעיף 174 להכרעת הדין) שמוביל למסקנה כי הנאשם פעל ממניעים זרים (שם); "ההלוואה ניתנה ללא בסיס כלכלי מקצועי" (סעיפים 136 , 161, 188 להכרעת הדין);

באשר לטענות ההגנה שהעלה הנתבע קבע בית המשפט ש "מאחר שהנאשם אינו מוחזק בעיני כתמים, דבריו נראים כאחיזת עיניים" (סעיף 172 להכרעת הדין) .

ייצוג פרידמן בהליך האזרחי ו חידוש התביעה האזרחית

ביום 21.4.2016 הוגשה בקשה למתן פסק דין תחת מספר ההליך האזרחי המקורי ( להלן: "הבקשה למתן פסק דין")). במסגרת הבקשה התבקש ביהמ"ש להורות על חידוש ההליכים בתיק הא זרחי; קבלת הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין כראיה בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות" או "הפקודה"); ליתן רשות לתקן את כתב התביעה (מבלי להגדיל סכומה ולקבל את הטענות באשר ללווים הנוספים- הם ה"ה ניסים נרדיה, עופר דיגמי וחברת "אורן תעשיות בע"מ", שלושתם יחדיו יכונו "הלווים הנוספים")); לקבל את התביעה המתוקנת על יסוד הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין; לחייב את הנתבע בהוצאות הבנק. בתמיכה לבקשה למתן פסק דין הוגש תצהיר עורך דין ברק ברגר מטעם הבנק (להלן: "ברגר" ו- "התצהיר הראשון" ). כמו כן, צורפו לעותק בית המשפט הסכמים חסויים אשר לא נסרקו לתיק האלקטרוני.

במסגרת הבקשה למתן פסק דין (סעיף 2) הבהיר הבנק כי נערכה בדיקה ממצה ומקיפה לעניין היקף הנזק שעומד על סך של 49,500,000 ₪ ובפועל הנזק אף גבוה יותר, בין היתר, מאחר שהנתבע הורשע גם ביחס ל-3 לווים נוספים והנזק לגביהם בסך כ-20,000,000 ₪- אך כאמור סכום התביעה נותר ללא שינוי ובהמשך הוסבר כי הסכומים הם לאחר הפחתת כספים שנגבו מפרידמן והבנק "אינו מבקש להיפרע פעמיים בגין אותו חוב" (סעיף 17 לבקשה למתן החלטה). עוד הוסבר כי בראשית ההליך הפלילי תפסה המדינה כספים ממספר מקומות: חשבונות משותפים של פרידמן ואח' בבנק, ארבעה חשבונות ילדי פרידמן; במעטפה שאותרה במשרד בלונדון. תחילה הכספים הנ"ל חולטו לטובת המדינה (עמ' 901-902 לגזר הדין; ת/174 להליך הפלילי; נספח 4 לבקשה למתן החלטה (להלן: "הכספים שחולטו")) אך בהחלטה מיום 29.4.2015, בעקבות בקשה שהגיש הבנק בהסכמת המדינה בוטל צו החילוט ונקבע שהכספים שחולטו בסך כולל של 2,500,000 ₪ יועברו לבנק (סעיף 11 להחלטה מיום 29.4.2015) . עם זאת, הובהר כי טרם הועברו כספי המעטפה וילדי פרידמן (נכון למועד הגשת הבקשה 04/2016) .

ביהמ"ש קבע יש לשחזר מסמכים על מנת לדון בבקשה למתן פסק דין ולקדם תיק זה; ביום 8.6.2016 חודשה התביעה האזרחית אשר קיבלה מספר הליך חדש 64581-05-16. ביום 18.8.2016 נותב התיק לטיפולי. עם חידוש התביעה הגיש הנתבע בקשות למתן אורכה לצורך הסדרת הייצוג. תחילה יוצג פרידמן ע"י עו"ד משה ישראל אך האחרון הודיע על נתק בין השניים וראה עמדת הבנק בתשובתו מיום 7.7.2016 (סעיף 2). עו"ד משה ישראל הבהיר כי טיפל בתיק הפלילי אך מעולם לא קיבל על עצמו את הייצוג בתביעה האזרחית (ראו הבהרה מיום 10.7.2016). לאחר מכן, טען פרידמן כי מאחר שהוא אסיר ובשל מצבו הכלכלי קיים קושי במציאת ייצוג מתאים וביקש אורכה להגשת כתב הגנה מטעמו וראו החלטותיי מימים 21.9.2016 ו-23.9.2016 .

בהמשך יוצג הנתבע ע"י משרד עו"ד נעמי לנדאו ושות' והוגשה "בקשה להורות על סילוק התובענה על הסף ולחילופין העברתה לבית הדין האזורי לעבודה". ביום 2.2.2017 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים וכן התייצב בנו של החייב- אורי פרידמן, כאשר הנתבע קיבל פטור מהתייצבות- לבקשתו. הצדדים קיבלו את הצעת ביהמ"ש כמפורט בפרוטוקול (עמ' 2 שורות 23-30; עמ' 3 שו' 1-11) ולאחר הדיון קיימו משא ומתן ארוך ומעקב ביהמ"ש בתיק נדחה בהתאם. מקריאת בקשת פרידמן שהוגשה בחודש פברואר 2018 (ראו גם החלטה מיום 5.3.2018) הסיק ביהמ"ש כי המו"מ בין הצדדים לא צלח ומתבקשת דחייה עד להסדרת ייצוג פרידמן בשל פנייתו למינוי מייצג עורך דין ציבורי מטעם המדינה.
ביום 21.3.2018 מונה עו"ד אלון לוריה כבא כוחו של פרידמן מטעם הסיוע המשפטי. ביום 31.5.2018 התקיים דיון בנוכחות הנתבע, אשתו ובנו. בפתחו הבהיר פרידמן כי האורכות אותן הוא ביקש לא נעשו "כדי להונות את בימ"ש. אני מצוי במאסר וצריך להתחשב בכך. אני לא מוכן שהבנק יטיח בי שאני מנסה לגרור את ההליך" (עמ' 5 שו' 14-16) . גם במסגרת דיון זה הציע ביהמ"ש הצעה כמפורט בעמ' 5 שו' 27-30, עמ' 6 שו' 1-25 וכן הוסבר הפירוט הנדרש ככל שיבקש הנתבע להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור (סעיף 4 להצעה). לאחר שהמו"מ בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם פשרה או הסדר דיוני אחר, ניתנו הוראותיי לקידום התיק בעקבותיהם הוגשו כתבי הטענות המתוקנים בתיק. יצוין שוב כי במסגרת התביעה המתוקנת נכללו הלווים הנוספים, מבלי שהוגדל סכום התביעה. בכתבי התביעה המקורי והמתוקן נמנו עילות תביעה רבות וביניהן: עשיית עושר, תרמית, גזל, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת האמונים, רשלנות והכל כמפרט בכתבי הטענות.

ביום 8.11.2018 הגיש הנתבע בקשה לפי סעיף 42 (ג) לפקודת הראיות (בקשה מס' 47 בתיק- להלן: "בקשה להבאת ראיות לסתור"). בין היתר טען הנתבע שיש להמתין לסיום הדיון בכנסת בנוגע להתנהלות הבנקים "ללווים הגדולים", ויתכן ויהא מקום להציג דו"ח זה כראיה במסגרת ההליך האזרחי.

ביום 11.3.2019 ניתנה החלטתי במסגרת ה נדחתה הבקשה להביא ראיות לסתור. קבעתי, בין היתר, כי הראיות שמבקש הנתבע לצרף הינן, לכאורה, במטרה לתמוך בטענת "הפרקטיקה הנוהגת" ולכן מדובר בטענות הנוגעות לאשמת הנתבע עצמו (באשר לאחריות) ולא לייחוס רשלנות תורמת לבנק וכי רצונו של הנתבע הינו לפתוח את ההתדיינות בהגנתו מבראשית , ולכך בית המשפט לא ייתן ידו .

בעקבות החלטה זו, ומשפסק הדין בהליך הפלילי התקבל כראיה בתיק הגיש הבנק תצהיר משלים מטעם ברגר (להלן: "התצהיר השני"), זאת נוסף לתצהיר שהוגש מטעם עד זה בתמיכה לבקשה למתן פסק דין. התצהיר השני הוגש בין היתר מאחר שקבעתי כי פסק הדין בהליך הפלילי אינו מייתר את שלב הוכחת גובה הנזק. הנתבע אשר לא הגיש ראיות מ טעמו הודיע כי רצונו לחקור את ברגר על תצהיריו ולשם כך התקיים דיון הוכחות ביום 26.1.2020. בפתח הדיון שוב הועלתה סוגיית ייצוג הנתבע, יצוין כי הנתבע עצמו לא התייצב לדיון ונטען כי הוא מאושפז בבית חולים איכילוב תל אביב ; נמסר כי הנתבע פיטר את עו"ד לוריה ושכר את שירותי עו"ד אהב כהן- ביהמ"ש דחה את הבקשה לדחות את הדיון ולהחלפת הייצוג וראו החלטתי בעמודים 10-12 לפרוטוקול. בהתאם להחלטתי, חקירת העד ברגר נעשתה ע"י עו"ד לוריה כאשר עו"ד כהן סייע בידו (עמ' 14 שו' 5-6).

בתום שלב ההוכחות ניתן צו להגשת סיכומים (עמ' 43 שו' 12-23). הנתבע שלח מכתב ישירות ללשכתי בו תיאר נסיבות אי התייצבותו לדיון ומצבו הרפואי. עם קבלת המכתב הוריתי כי יש לסרוק אותו לתיק הממוחשב וראה גם החלטתי מיום 5.2.2020.

ביום 26.2.2020 הגיש הבנק את סיכומיו במסגרתם טען כי יש לקבל את התביעה במלואה. במסגרת הסיכומים נאמר בין היתר שהממצאים והמסקנות בהכרעת הדין מלמדים שהתגבשו היסודות של מספר עילות תביעה כנגד הנתבע וביניהן רשלנות; תרמית; גזל; הפרת חובת האמונים כלפי הבנק; הפרת עוולת הפרת חובה חקוקה. עוד טוען הבנק כי נגרמו לו נזקים בסכום הגבוה מסכום התביעה; כי הנתבע לא הביא כל ראיות לסתור את טענות הבנק, לא במישור האחריות ולא במישור הנזק.

עוד טוען הבנק בסיכומיו כי הנתבע לא התייחס לטענות באשר להלוואת בנבניסטי ולכן יש לראות בו כמי שהודה בטענה בהתאם לתקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"התקסד"א"); כי הכחשת פרידמן באשר ללקיחת הלוואות הלווים הנוספים הינה כללית ומנוגדת לתקנות 85-86 לתקסד"א; כי יש לדחות על הסף את טענות הנתבע באשר לפעולות שנקט הבנק לגביית ההלוואות, מאחר שבשל הממצאים והקביעות בהכרעת הדין הנתבע מושתק ומנוע מלטעון זאת וכי לא צורפה אסמכתא מתאימה לעניין זה . לסיום מבהיר הבנק כי אינו עומד על קבלת ריביות פיגורים לאחר הגשת התובענה אך טוען כי יש לזקוף את הסכומים שנגבו מהלווים על חשבון הריביות, האגרות, שכר הטרחה ויתר ההוצאות שהבנק נאלץ לשאת בהליכים לגביית הסכומים וכי יש להוסיף לסכום התובענה ריבית והצמדה, הוצאות הליך זה- אגרות ושכ"ט עו"ד.

ביום 28.5.2020 ולאחר מתן אורכות הגיש הנתבע סיכומים מטעמו באמצעות בא כוח חדש מטעמו עו"ד גיל זיסר (זאת לאחר שעו"ד כהן הגיש לבית המשפט הודעה על מניעות בהמשך הייצוג והתפטר מתפקידו). במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי מכל סכום שייפסק יש לקזז סך של 2,500,000 ₪ בהתאם להחלטת ביהמ"ש בהליך הפלילי עמ' 3 סעיף 11; כי היה על הבנק להביא ראיות ולפרט מהן הפעולות וההליכים שננקטו לגבי כל אחד מהלווים והנכסים שאותרו על מנת לצמצם את הנזקים . כן מוסיף הנתבע כי ראיות אלו היו מצויות בידי הבנק בנקל אך האחרון בחר שלא לחשוף אותן מסיבות השמורות עימו ויש לזקוף את אי הבאתם לחובת הבנק ; כי העדות היחידה שהובאה מטעם הבנק ( העד ברגר) פסולה בשל היותה עדות מפי השמועה, וטוען כי היה על הבנק להציג את דו"חות החוקרים או להביאם לחקירה וזאת בין היתר על מנת להוכיח שננקטו כל הליכי הגבייה בענייני הלווים. עוד טען הנתבע בסיכומיו כי הבנק הפיק תועלת כספית ממחיקת חובות הלווים בספרי הבנק וחיסכון במס בסך כולל של 22,258,237 ₪ (או סך של 10,306,141 לאחר הפחתת הכספים שהתקבלו מהלווים) אותו יש להפחית מסכום התביעה; כי הנתבע לא הורשע ולא הואשם ביחס ללווים זנגי, שטרן ווינטר בהליך הפלילי; כי הבנק מבקש לקבל כספים בכפל בגין רכיבי הנזק מושא התביעה.

עוד טוען הנתבע כי יש לדחות את טענת הפחתת הסכומים בכתב התביעה המתוקן וכי הבנק התרשל בניסוח רכיבי התביעה על ידו במסגרת כתב התביעה המתוקן . בסעיף 123 לסיכומיו מסכם פרידמן וטוען כי נוכח חילוט הכספים לטובת הבנק, הכספים שגבה הבנק מהלווים המפורטים בכתב התביעה, התועלת שצמחה לבנק ממחיקת החובות והגבלת סכום התביעה- אזי קוזז מלוא סכום התביעה ולא נותר סכום לתשלום.

הבנק הגיש סיכומי תגובה מטעמו במסגרתם נטען כי הנתבע לא חלק על קיומן של עוולות הרשלנות, תרמית, גזל, הפרת חובה חקוקה והפרת חובת אמונים ועל כך שכספי ההלוואות לא חזרו לבנק; כי הנתבע הוד ה שדפי חשבון הבנק מהווים ראיה לאמיתות הדברים. עוד נטען כי דין טענת הנתבע לגבי הקטנת הנזק להידחות מאחר שלא נטענה במפורט והיות שלא נתמכה בראיות. מנגד, טוען הבנק כי הוא הוכיח שנקט אמצעים סבירים לגביית כספי ההלוואות מהלווים; כי הטענה לחיסכון במס לא הועלתה במסגרת כתב הטענות, לא נתמכה בתצהיר ובחוות דעת מומחה וממילא נקבע בפסיקה שמחיקת חוב אבוד אינה מונעת מנושה להמשיך בהליכים לשם גבייתו מהחייב . בהקשר זה המשיך וטען הבנק שבחישוב פיצוי לתובע בגין נזק אין מקום להתחשב במס שאמור הניזוק לשלם בגין הכנסותיו אלמלא העוולה; מאחר שחיסכון במס לא מהווה טובת הנאה הנובעת מהעוולה או מההפרה שבוצעו כלפיו; כי אין רלוונטיות לטענה לפיה הנתבע לא הואשם בקשר להלוואות וינטר, שטרן וזנגי וכי אין לקזז מסכום הנזק את הכספים שנתפסו בחשבונות פרידמן והועברו לבנק.

ההכרעה, וראשית המסגרת הנורמטיבית

פקודת הראיות קובעת בסעיף 42א(א) כי במצב בו מורשע בפלילים הוא בעל דין במשפט האזרחי ניתן לראות את הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי כקבילים כראיה לכאורה לאמור בהם במשפט האזרחי. ישנם שלושה תנאים לקבלת פסק דין פלילי כראיה. התנאי הראשון, הוא שמדובר בפסק דין סופי וחלוט והכוונה מצומצמת ל"הכרעת הדין" בלבד להבדיל מגזר הדין (סעיף 42א(ב)(2) לפקודה). בהקשר זה ייאמר כי המחוקק מאפשר לבית המשפט האזרחי לעיין בכתב האישום, פרוטוקול וכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה (סעיף 42ב לפקודה). התנאי השני, מתייחס לכך שמדובר בפסק דין פלילי אשר "מרשיע את הנאשם" להבדיל מפסק דין מזכה וראו להרחבה בעניין זה ע"א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן עמיר (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 25.11.1998). התנאי השלישי, מתייחס למעמדו של המורשע (או חליפו) בתיק האזרחי וקובע כי עליהם להיות בעלי דין בו.

לאחר הגשת הראיות הפליליות לתיק האזרחי, רשאי המורשע להביא "ראיות לסתירת פסק דין" או "ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי" אך זאת ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין (סעיף 42 ג לפקודה). מניסוחו של מחוקק נלמד כי "ברירת המחדל" היא שמורשע לא רשאי להביא ראיות לסתור וכי בית המשפט האזרחי יעשה שימוש במצב חריג זה רק ב התקיים נסיבות מיוחדות בהן יתרשם השופט האזרחי כי איסור הבאת הראיות יוביל לקיפוח קשה של הנתבע בהגנתו או תוצאה שאינה צודקת בעליל- עיוות דין.

במאמר של ד' פרידמן, פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי, הפרקליט כה, 372:

המלומד דניאל פרידמן מציע בעמוד 382 למאמרו הסדר על בסיסו "דרגת המהימנות הגבוהה ביותר יש לייחס לפסקי דין מרשיעים בעבירה פלילית אשר "כוונה" (Mens Rea) או לפחות "חוסר אכפתיות" (Recklessness) נמנים על יסודותיה. פס"ד כזה, אם ניתן על ידי בית משפט מחוזי, צריך לשמש ראיה כמעט מכרעת בתביעה אזרחית, בכל ערכאה שהיא, כנגד האדם שחויב בדין או חליפיו...".

מצב בו מורשע אינו מבקש לסתור את הראיה או כאשר הגיש בקשה לסתור וזו לא ניתנה לו, מעמדו הראייתי של פסק הדין משתנה מ"ראיה לכאורה" ל-"ראיה כמעט מכרעת" וראה: ת"א 2398/06 אלום גולד בע"מ נ' דור יצחק (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 9.8.2015). לשינוי זה יתרונות רבים, ביניהם חיסכון בשמיעת עדויות במשפט האזרחי; עיקביות במתן פסקי דין. בנוסף, יש להתחשב בכך שנטל ההוכחה במשפט פלילי גבוה יותר מהנטל האזרחי וכי למורשע- נתבע ניתן יומו בבית משפט והזדמנות מלאה להתגונן כבר במסגרת ההליך הפלילי.

ומההלכה ליישומה, ותחילה לעניין אחריות הנתבע

במסגרת ההליך הפלילי הורשע הנתבע בעבירות מרמה והפרת אמונים מסוג "פשע" . בהכרעת הדין התייחס ביהמ"ש גם לעניין גובה הנזק וקבע כי "בענייננו, הנאשם היפר את האמון שנתנה בו הנהלת הבנק, ובפועל נגרם נזק לתאגיד בשווי של עשרות מיליוני שקלים- הלוואות שלא הוחזרו". בנוסף, נגרם נזק של ירידת אמון של ציבור המשקיעים בבנק לאומי באופן שאופרטיבית עלולים המשקיעים לחשוב פעמיים לפני שיפקידו כספים בבנק ספציפי בבחינת "שומר נפשו ירחק"" (עמ' 167 להכרעת הדין) קביעותיה העובדתיות ומסקנותיה של הכרעת הדין הינה בעלת ערך ראייתי "כמעט מכריע" בתובענה שלפניי .

עוד עולה מהכרעת הדין כי לבנק נגרם נזק כתוצאה ממעשי הנתבע ויש להחשיבו כמי שביצע, לכל הפחות, עוולת רשלנות כנגד הבנק, שכן נקבע שהנתבע עצם עיניו למרות שיכ ול היה לצפות כי ההלוואות לא יכוסו ע"י הלווים (עמ' 156 להכרעת הדין). וכך נקבע בהליך הפלילי : "הנאשם הינו איש אשראי בכיר, מנוסה ומקצועי וכדי שכבר צוין, לא ייתכן שהאמין כי הלווים שבמסגרת הקשר בינו לבין עובדיה יהיו מסוגלים להחזיר את ההלוואות. הוא אף נמנע מלשאול אותם שאלות הנדרשות לפני מתן הלוואות.
הנאשם עצמו הודה בפליטות-פה שונות שיפורטו להלן כי נטל סיכון בהעמדת האשראי ללווים נשוא התיק דנן כאשר הוא מודע שמבחינה הגיונית וסבירה, ועל-פי כל שיקול כלכלי- לא היה מקום ליתן הלוואות, שכן אין סיכוי שההלוואות תושבנה" (עמ' 157 להכרעת הדין). אם נסכם עד כה, אזי מתקיימים שלושת התנאים לקבלת פסק הדין הפלילי כראיה; עוד עולה מפסק הדין המרשיע כי שאלת האחריות של הנתבע הוכרעה באופן חד משמעי. בעת המשפט יוחס לנתבע מרמה בפעולותיו, קל וחומר כי יש לייחס לפעולותיו רשלנות; גזל; הפרת חובה חקוקה.

בטרם אומצו ממצאי פסק הדין בהליך האזרחי, ניתנה כאמור לנתבע האפשרות להביא ראיות לסתור. על פי קביעת בית המשפט, היה על הנתבע לפרט אילו ראיות או עדים מבקש הוא להביא, וזאת על מנת לבחון האם מתקיימות הנסיבות המצדיקות הבאת ראיות שכאלו.

בקשת הנתבע להגשת ראיות לסתור נדחתה בהחלטה מפורטת , ורא ו החלטתי מיום 11.3.2019. בהחלטתי הנ"ל קבעתי בין היתר כי " מעבר לפן הטכני אותו הזכרתי לעיל, סבורני כי אין כלל מדובר "בראיות לסתור", כי אם מבוקשו של המבקש הינו לפתוח שוב את כל ההתדיינות בהגנתו מבראשית. כפי שכבר ציינתי לעיל, טענת ההגנה המרכזית של המבקש הינה "טענת הפרקטיקה הנוהגת". טענה זו נדונה ונדחתה במסגרת פסק הדין הפלילי (ראו לעניין זה עמודים 144-152 לפסק הדין; עמוד 156, 162, 164 לפסק הדין)" (ראו סעיף 16 להחלטה). ראו גם סעיף 19 להחלטה : " הגעתי כאמור לכלל מסקנה, כי המבקש מבקש מביהמ"ש האזרחי לדון בדיוק באותם נושאים ובאותן טענות שעלו והוכרעו לגופו של עניין בהליך הפלילי. אזכיר, כי בתיק זה הוגשה בהסכמה בקשה להעמיד את ההליכים האזרחיים עד להכרעה בהליך הפלילי, בדיוק על מנת לייתר את כפילות ההליכים ומתוך הבנה שמסקנות ההליך הפלילי, במקרה של הרשעה, יאומצו להליך האזרחי".

ואכן, כל שביקש הנתבע להביא במסגרת ראיות לסתור נגעו לטענת ה"פרקטיקה הנוהגת" שנדחתה בהליך הפלילי; וכן ראיות להוכחת "רשלנות תורמת" של הבנק. בעניין זה קבעתי כדלקמן: " גם אם מסקנתי הייתה שונה וסבורה הייתי שבטענת רשלנות תורמת עסקינן, אזי כאן יש מקום להזכיר את ההלכה הקובעת כי לא ניתן להעלות טענת רשלנות תורמת מקום בו מדובר בטענת גזל או מרמה, וראו בעניין זה ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר (24.9.15) [פורסם במאגרים]: "...שכן אדם שגזל איננו יכול לטעון לאשם תורם מצד הנגזל לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין (ראו: ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001); כן עיינו: פסקאות 76-58 לחוות דעתי ב-ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012), שזכתה להסכמתו של חברי, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, שם קבעתי כי אין לאפשר שימוש בהגנת האשם התורם ככל שמדובר ב"מקרי העברה", שבהם קיים "משחק סכום אפס" במובן זה שהנזק שנגרם לניזוק נובע מהעברה של הנכס למזיק)". וראו גם ע"א 6894/15 משה זלצר נ' יעקב אבירם (7.9.17) [פורסם במאגרים] ".

משלא הובאו ראיות לסתור את שאלת האחריות, אין לי אלא לאמץ במלואן את כל הקביעות שנקבעו בפסק הדין המרשיע, וברי כי די בקביעות אלו כדי לבסס את העוולות האזרחיות המיוחסות לנתבע. יתרה מזו, אם נעיין בסיכומיו של הנתבע, הוא אינו מעלה טענות במישור זה וכל טענותיו מתמצות בשאלת גובה הנזק. בעניין זה מעלה הנתבע שלוש טענות מרכזיות: (1) יש לקזז 2,500,000 ₪ שקיבל הבנק בעבר מסכום התביעה, כתוצאה מהחזר החילוט; (2) כי יש לקזז את הטבות המס שהתקבלו כטובות הנאה לבנק; (3) כי הבנק לא עשה הנדרש ממנו לגביית הלוואות מהלווים ולא הוכיח את טענותיו כדבעי. אין לנו אלא לפנות כעת לדיון בשאלת גובה הנזק – האם ה וכח כיאות על ידי הבנק, האם נסתר על ידי הנתבע, והכל בין היתר בהתאם לנטלי הראיה המחייבים.

שאלת גובה הנזק – ותחילה לראיות וטענות הבנק, המתייחסות לכל אחד מהלווים שבכתב התביעה המתוקן

מיכאל קורנבליט

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואה ללווה קורנבליט על סך של 2,900,641 ₪ (על בסיס דף חשבון נספח י"ד2). אין חולק ( ראו סעיף 20ד-20ה לכתב הגנה מתוקן; סעיף 12 לכתב תביעה מתוקן) כי קורנבליט נטל הלוואה בסך 2,700,000 ₪ מהבנק ביום 19.9.2007 (ראו גם סעיף 13 ט"ו להכרעת הדין).

ממצאי וקביעות הכרעת הדין לגבי הלוואה זו הן שהמדובר בהלוואה שאינה ראויה; קורנבליט לא היה מוכר בסניף המרכזי טרם לקיחתה; ההלוואה אושרה לאחר פגישה של 15 דקות; קורנבליט לא גילה ידע בתחום קבלנות או תחום פיננסי; לא נבדקה יכולת ההחזר; ללא הגשת תוכנית עסקית; לא נערכה בדיקה לגבי מצבו הכלכלי של קורנבליט; לא הוצגו מסמכים תומכים, נתוני מלונאות וכדומה (סעיפים 49, 51, 149 -155 להכרעת הדין). כאמור לעיל, משנדחתה בקשת פרידמן להבאת ראיות לסתור- ממצאים אלו בעלי מעמד של "ראיה כמעט מכרעת".

קורנבליט פרע 3 תשלומים בלבד זאת עד לחודש 12/2007, משכך סכום ההלוואה שנותר לפירעון הוא 2,614,000 ₪ - כאשר סכום זה הועבר לחובות אבודים ביום 25.3.2008. הבנק הגיש תביעה כנגד קונבליט ביום 18.9.2008 בסך 2,883,260 ₪ (ראה: סעיפים 8-9 לתצהיר הראשון- אזרחי 2012/08). ביום 26.2.2010 ניתן פסק דין על מלוא סכום התביעה (נספח 8 לתצהיר הראשון), הבנק הצליח לגבות סך של 150,000 ₪ כתוצאה מהסדר שהושג בינו לבין הלווה. לאחר הפחתת הסך שנגבה עמד החוב על סך של 5,012,645 ₪ (נספח 9 לתצהיר) נכון ליום 31.1.2016; על סך של 5,487,757 ₪ נכון ליום 23.12.2016 (סעיף 5ב ונספח 1 לתצהיר השני).

ארד ברוש השקעות

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואות ללווה חברת ארד ברוש השקעות על סך של 2,745,988 ₪ (דף חשבון נספח כ"ח). אין חולק (סעיף 21 ג' לכתב הגנה; סעיפים 40-42 לכתב תביעה מקורי) כי חברת ארד ברוש השקעות נטלה באישור פרידמן 2 הלוואות בסך כולל של 2,940,000 ₪: ההלוואה הראשונה ניתנה ביום 18.1.2007 בסך 400,000 ₪ שנמשכה בו ביום שניתנה והלוואה השנייה ניתנה ביום 18.2.2007 בסך 2,540,000 ₪ והסכום הועבר לחברת קוסט פלוס. ההלוואות ניתנו בכפוף למתן ערבות מצד האחים נתן ודני שבס אשר לא עמדו בהתחייבויות נפרעו שני תשלומים בלבד (מאי-יוני 2017) ונצבר חוב פיגורים, בחודש 02/2008 חדלו לשלם את ההחזרים אז הסכים הבנק לפרוס את החוב למשך 5 שנים (במקום 3 שנים) אך ללא הועיל ויתרת החוב נותרה על סך 2,600,000 ₪ (סעיף 113 להכרעת הדין).

קביעות הכרעת הדין לגבי הלוואות אלו הן שההלוואות ניתנו מבלי שנבדקה יכולת ההחזר של האחים שבס והצהרות העושר שמילאו; כי האחים שבס הם לקוחות חדשים בבנק; מבלי שהוגשה תוכנית עסקית כלשהי (עמ' 81 להכרעת הדין); השיחה ארכה כ-15 עד 20 דקות כאשר הכל היה סגור כבר עקרונית בין המתווך לעובד הבכיר (עמ' 79 להכרעת הדין); מבלי שנבחנה חוסנם ואמינותם הפיננסית; מבלי שהלוואה הועברה לבחינת ועדת האשראי (סעיף 13 ו' להכרעת הדין); ההלוואה ניתנה עבור רכישת חלקם של השותפים במסעדת רוקה בהרצליה ואושרה בניגוד למדיניות הבנק (ת/158 בתיק הפלילי) להימנע ממתן כספים בתחום המסעדנות. כך קבעה כב' השופטת אמסטרדם כי "הנאשם לא יכול היה להניח ולו תקוה ספקולטיבית שאגורה מאשראי זה תחזור לבנק- הנאשם שלח ידו בכספי הבנק בכוונה מפורשת" ( עמ' 85, סעיפים 116-122 להכרעת הדין).

ביום 31.3.2018 הגיש הבנק תביעה כספית בסדר דין מקוצר (ת"א 1388/08) כנגד ארד ברוש והאחים שבס על סך 2,590,274 ₪. עם זאת טוען הבנק כי החוב עמד על סך של 8,352,295 ₪ נכון ליום 30.4.2018 (סעיף 64 לכתב התביעה המתוקן). התביעה הוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב והאחים שבס הגישו בקשת רשות להתגונן ביום 5.6.2008 (ראה: נספחים כ"ה ו- כ"ז לכתב התביעה המתוקן) ביום 1.2.2010 ניתן פסק דין לטובת הבנק (ראה: נספח 10 לבקשה למתן פסק דין) על מלוא הסכום. כנגד האחים שבס ישנם הליכי פשיטת רגל (פש"ר 24620-11-09 בעניינו של דני שבס; פש"ר 1452-11-12 בענייינו של נתן שבס), הבנק הגיש תביעות חוב בתיקים הנ"ל (נספחים 11-12 לתצהיר הראשון). החוב כלפי הבנק עומד על סך של 6,515,552 ₪ נכון ליום 31.1.2016; על סך של 8,053,581 ₪ נכון ליום 31.12.2017. הבנק קיבל סך של 33,407 ₪ במסגרת הליכי הפש"ר- לאחר הפחתה זו נותר חוב בסך 8,020,174 ₪.

ציון זנגי

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואה ללווה ציון זנגי על סך של 2,078,005 ₪ (ראו נספח ל"ז לכתב תביעה מתוקן) . אין חולק כי זנגי הגיע אל פרידמן ביום 28.6.2007, והאחרון אישר לו הלוואת סולו בסכום של 2,000,000 ₪ לפירעון שחולקה ל-60 תשלומים חודשיים בסך 33,000 ₪ כל תשלום (סעיף 22 לכתב הגנה מקורי; סעיף 59-61 לכתב תביעה מקורי) , זאת כאשר זנגי לא היה מוכר לבנק; פרידמן לא בירר מה הנכסים שרוצים לממש, היכן נמצאים; כאשר משכורתו של זנגי מעבודתו כנהג/ קצב הינה 3,500 ₪ לחודש בלבד (עמוד 124 להכרעת הדין) ובמילותיה של כב' השופטת אמסטרדם "הנאשם נתן 2 מיליוני שקלים ללא בטחונות לאדם השקוע בחובות, המשתכר 3,500 ₪ בחודש, כשעל-פי תנאי ההלוואה שקבע הנאשם צריך לשלם 33,000 ₪ מדי חודש. למותר לחזור ולציין, שההלוואה ניתנה ללא בדיקות, כשהנאשם מציין שהוא "לא כל כך קרא את הצהרת העושר", ולטענתו, פעל על-פי "תחושת בטן" ומתוך אמונה לזנגי, שנראה לו "אדם ישר" אין ספק שההלוואה לזנגי לא ניתנה משיקולים בנקאיים, ואם היו פה שיקולים הקשורים למאן-דהוא המעורב בהלוואה זו- לאלוהים פתרונים!!" (עמ' 125, סעיף 168 להכרעת הדין).

זנגי חדל לשלם את תשלומי ההלוואה בחודש 11/2007. הבנק שיגר מכתב דרישה וכשלא נפרע החוב הגיש הבנק תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 68851/07) על סך 1,944,090 ₪ (נספח ל"ה לכתב תביעה). זנגי לא הגיש בקשת רשות להתגונן וביום 7.4.2008 התקבלה תביעת הבנק במלואה (נספח ל"ו לכתב תביעה). משלא אותרו נכסים מהם יכול הבנק להיפרע החל הבנק בנקיטת הליכי פשיטת רגל כנגד זנגי (פש"ר 1385-00-08) במסגרת הליך זה גבה הבנק סך של 181,970 ₪ (סעיף 15 ונספח 15 לתצהיר הראשון). אך גם לאחר קיזוז סכום זה חובו של זנגי עמד על סך של 6,017,344 ₪ נכון ליום 31.1.2016; על סך של 7,926,622 ₪ (סעיף 5(ג) ונספח 5 לתצהיר השני). הבנק קיבל דיבידנד בסך 29,988 ₪ בחודש 08/2018 והחוב שנותר אחרי הפחתת הסכום הינו 7,923,634 ₪.

דוד אואנונו-כונה וענונו בהכרעת הדין

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואה ללווה דוד אואנונו על סך של 2,078,005 ₪ (בכתב התביעה המתוקן הועמד על סך של 3,333,824 ₪ נכון ליום 23.11.2008 (נספח נ"ב3 לכתב התביעה)). יצוין כי בהכרעת הדין כונה דוד אואנונו בשם "וענונו" (להלן: "אואנונו"). אין חולק (סעיף 23ד לכתב הגנה מקורי; סעיף 323 לכתב הגנה מתוקן; סעיף 76 לכתב תביעה מקורי; סעיף 85 לכתב תביעה מתוקן) כי אואנונו הגיע לפרידמן ביום 19.6.2007 והועמדה לבקשתו 2 הלוואות סולו על סך 3,950,000 ₪ חלק מתמורת ההלוואות הועברו לצדדים שלישיים (חברת גלובל ואדם נוסף שכונה ג' בכתב התביעה המתוקן). ההלוואות ניתנו ללא בירור מטרות האשראי; ללא בירור יכולת החזר; מבלי שהוסבר מדוע ניתנה ללא ביטחונות; לאחר פגישה של כמה דקות בלבד; פרידמן לא בדק את החשבון הנוסף של אואנונו ופעל תוך חריגה מהקצאת הבנק וללא אישור ועדת אשראים (סעיף 137 להכרעת הדין). כמו כן, אואנונו ניסה למשוך את כל הכסף בפעם אחת והדבר לא הדליק אצל פרידמן "נורה אדומה" והוא אף לא תהה מדוע מבקש אואנונו למשוך את כל הכסף במזומן בישראל (ולא ביקש העברה כספית לבנק ברומניה) כאשר רצונו ברכישת קרקעות ברומניה (סעיף 142 להכרעת הדין). בהכרעת הדין נקבע כי ההלוואה ניתנה בניגוד למדיניות אשראי בנקאית סבירה ולכל היגיון כלכלי (סעיפים 137- 143 להכרעת הדין).

בשנת 2008 חדל הלווה אואנונו לפרוע את תשלומי ההלוואות והחל לצבור חוב פיגורים כך נכתב בהכרעת הדין שההלוואות נפרעו "עד לחודש דצמבר 2007, ולאחר מכן החוב צבר פיגורים בסכום של למעלה מיליון ₪" (ס עיף 13 יג' להכרעת הדין). ביום 4.6.2008 פנה הבנק לאואנונו בבקשה לסלק את החוב וביום 18.9.2008 הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר כנגדו מתוכה סך 3,252,996 ₪ הינו ביתרת חובו של אואנונו לבנק, ביום 10.11.2008 הגיש אואנונו בקשת רשות להתגונן וביום 7.12.2009 ניתן פסק דין לטובת הבנק ולאחר מכן נפתח תיק הוצאה לפועל שהועמד על סך 1,500,000 ₪ משיקולי אגרה. ביום 10.10.2020 הושג הסכם בין הבנק לאואנונו במסגרתו נקבע כי החוב יסולק בתמורה לתשלום סך של 570,000 ₪ בתוספת ריבית. אואנונו עמד בתנאי ההסכם והבנק מחל לו על יתרת החוב שעמדה על סך של 5,291,081 ₪ נכון ליום 19.6.2013 (נספח 6 לתצהיר השני). בסעיף 101 לכתב התביעה המתוקן מבהיר הבנק כי המחילה שניתנה לאואנונו אינה מהווה מחילת החוב לפרידמן.

מרדכי בנבניסטי- כונה בנבנישתי בהכרעת הדין

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואה ללווה מרדכי בנבניסטי על סך של 2,612,883 ₪ (נספח נט1 לכתב התביעה). בהכרעת הדין כונה מרדכי בנבניסטי בשם "בנבנישתי". קביעות הכרעת הדין באשר להלוואה הינה כי פרידמן לא בירר את ניסיונו העסקי של הלווה; לא שאל מדוע פנה להלוואה בלאומי כאשר הוא עובד עם בנק דיסקונט. ההכנסה החודשית של בנבנישתי הסתכמה בסך 10,000 ₪ אך ההחזר החודשי הועמד על סך 45,000 ₪ מידי חודש. "בנבנישתי שילם החזר הלוואה בסך 45,000 ₪ מדי חודש עד יוני 2008 (עשרה תשלומים), ואחר כך הפסיק לשלם. על- פי טבלת פירוט ההלוואות, ת/371, הוא חב לבנק 2.3 מיליון ₪ " (סעיפים 156- 157 להכרעת הדין).
פרידמן טען להגנתו כי "נערך דו"ח בטרם האשראי" ומשכך אינו יכול להתכחש למתן ההלוואה. הכרעת הדין קבעה כי החוב לבנק בגובה 2,300,000 ₪ (סעיף 156 להכרעת הדין; ת/371). הבנק הגיש תביעה כנגד הלווה בסך של 2,592,162 ₪ (נספח נ"ט 1 לכתב התביעה) ביום 8.5.2009 ניתן פסק דין על מלוא הסכום. הבנק הצליח לגבות מהלווה סך של 500,000 ₪, לאחר הפחתת סכום זה החוב עומד על סך של 2,594,963 ₪ - נכון ליום 24.8.2010 (נספח 7 לתצהיר השני).

דן קריב

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואה ללווה דן קריב על סך של 1,418,282 ₪ כגובה החוב מיום 23.11.2008 (נספח ע"ג). קריב הגיע ביום 8.2.2006 לפרידמן וביקש הלוואה בסך 1,500,000 ₪ לצורך יזום עסקי ומימון פעולות שוטפות, בפועל אושרה הלוואה בסך 2,000,000 ₪ בכפוף להפקדת פיקדון בסך 500,000 ₪ והועמדה הלוואה בסך 1,483,000 ₪ על גובה הלוואה אין חולק (סעיף 25ח לכתב ההגנה המתוקן). כך נקבע בהכרעת הדין כי הבקשה לא הועברה לאישור ועדת אשראי; כי לא נבדקה יכולת ההחזר של קריב; לא נבדקו הנתונים שנרשמו בהצהרת העושר הפיננסי; ההלוואה אושרה לאחר שיחה קצרה בת כ-ארבעים דקות מבלי שנבדקה מצבה העסקי של חב' כים—ניר או מצבו הכלכלי של קריב (סעיף 105 להכרעת הדין). קריב לא עמד בפירעון התשלום הראשון לבנק לאומי, שיקים שהופקדו על חשבון סילוק ההלוואה חוללו וביום 3.7.2007 החליט הבנק על הרשת יתרת סכום ההלוואה בסך 1,184,000 ₪ לחובות אבודים (סעיף 13 ג-ד להכרעת הדין).

הבנק הגיש תביעה על סך 1,180,590 ₪ כנגד הלווה וביום 14.11.2007 נחתמה פסיקתא במלוא הסכום. החוב של קריב הועמד על סך 3,366,899 ₪ נכון ליום 31.1.2016; על סך 4,305,378 ₪ נכון ליום 31.12.2017. הבנק קיבל כתוצאה מהליך פשיטת רגל סכום של 48,672 ₪.

דורון דב שטרן

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואה ללווה דורון דב שטרן על סך של 1,053,215 ₪ (נכון ליום 21.11.2008- נספח פ"ג). כמפורט בהכרעת הדין, לווה זה היה בעל מכון CT לסוסים וחשבונו נוהל בסניף היקב בבנק לאומי. בחודש 06/2007 נפתח חשבון עסקי עם מסגרת אשראי של 150,000 ₪. שלושה חודשים לאחר מכן, הודיע הלווה למנהלת המחלקה העסקית כי אושרה לו הלוואה בסך 1,000,000 ₪ בבנק המרכזי, פרידמן אינו מכחיש כי אושרה הלוואה בסכום זה (סעיף 26ד לכתב הגנה מתוקן; סעיף 144 לכתב התביעה). דב שטרן שילם רק תשלום אחד של חשבון החזר הלוואה ואז התברר למנהלת הלקוחות כי דרך חשבונו של שטרן מתנהלות פעולות בשוק אפור וחשבונו הוגבל. פרידמן לא הסביר מדוע ויתר לשטרן על הביטחונות ואישר לו הלוואת סולו; ההלוואה אושרה בחודש 09/2008 כשפרידמן מודע שחובו של וינטר הופרש לחובות אבודים (סעיף 167 להכרעת הדין) כך נקבע בהכרעת הדין כי ההלוואה אושרה "ממש בלי הסבר" (סעיף 166 להכרעת הדין).

הבנק הגיש תביעה על סך 1,454,283 ₪ (נספח פ') מתוכה 967,669 ₪ בגין ההלוואה וביום 30.6.2008 ניתן פסק דין כנגד הלווה על מלוא הסכום. הבנק גבה בעקבות הסדר סך של 180,000 ₪ לאחר הפחתה נותר חוב בסך 1,152,369 ₪ נכון ליום 22.6.2010.

אלכסנדר אלכס וינטר

הבנק העמיד את סך הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הלוואה ללווה אלכס וינטר על סך של 6,731,026 ₪ נכון ליום 21.11.2008 (נספח ק"א/ 2). ההלוואה שניתנה לוינטר אינה נכללת בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין נקבע כי מטרת ההלוואה היא הקמת מפעל כותנה באוזבקיסטן; כי הצהרת העושר לא נבדקה; כי פרידמן היה מנוע מלטפל בענייניו בשל היותו חבר קרוב של עמי מנור; כי וינטר אינו מוכר לראש אגף מסחרי בבנק ולא החזיר חובו משנת 2005 (סעיפים 19, 158 להכרעת הדין). פרידמן הודה כי סך של 6,100,000 ₪ הועבר ל"חובות מסופקים" (סעיפים 27 יג, 27 יד, 28).

הבנק הגיש תביעה בסך 5,871,826 ₪ ביום 24.9.2008 (נספח ק"א/1). הושג הסדר שקיבל תוקף של פסק דין לגבות 100,000 ₪ (נספח 24 לתצהיר הראשון). לאחר הפחתה החוב עומד על סך של 2,325,719 דולר נכון ליום 30.9.2012 (לפי שער דולר מיום 30.9.2012 של 3.912 ₪) השווים לסך של 9,098,212 ₪.

אלו הלווים הנוספים שצורפו לאחר תיקון כתב התביעה

הבנק לא תבע סעדים בקשר לשלושת לווים אלו, והם נוספו רק לאחר תיקון כתב התביעה. אזכיר כי הבנק לא שינה את גובה סכום התביעה מאחר ש טען שממילא לא יצליח לגבות מפרידמן את מלוא הנזקים שנגרמו (סעיף 230 לכתב התביעה המתוקן).

ניסים נרדיה

הכרעת הדין קבעה כי הלוואה ניתנה ללא בדיקות; בלי אינדיקציה לבדיקת מקורות סילוקה; כי הבקשה לא הועברה לוועדת אשראי; הסכום גבוה מסמכות פרידמן; לא נוהל מו"מ לעניין ביטחונות להלוואה; פרידמן יצר מצג שווא כלפי שולי לניאדו מנהלת בבנק כאילו נרדיה הוא איש עסקים שעסקיו ברומניה (סעיפים 123-125 להכרעת הדין). פרידמן מכחיש כי ניתנה הלוואה בסך 3,000,000 ₪ אך ישנם ממצאים בהכרעת הדין המתייחסים גם ללווה זה- כך נכתב שם כי הלווה היה אמור לפרוע את ההלוואה ב-60 תשלומים, כל אחד בסך 50,000 ₪. שולמו 13 תשלומים ויתרת החוב שנמחקה עמדה על סך של 2,000,000 ₪ (סעיף 123 להכרעת דין). הבנק הגיש תביעה כנגד הלווה (ת"א 1365-09) וביום 9.2.2020 נחתמה פסיקתא המחייבת את הלווה לשלם 2,546,569 ₪. הבנק הצליח לגבות מנרדיה סך של 750,000 ₪ אחרי הפחתה עמד החוב על גובה 2,095,613 ₪ (נספח 12 לתצהיר שני).

עופר דיגמי

הכרעת הדין קבעה כי הלוואה אושרה על בסיס שיחה בת 5 דקות; לא דיברו על ביטחונות; לא בדק אופן החזר הלוואה; לא נבדקה הצהרת העושר. ובמילותיה של כב' השופטת אמסטרדם ז"ל "הלוואה ניתנה ללא בסיס עסקי כלכלי מקצועי וכשהיא ניתנה ע"י איש רב ניסיון בתחום אשראי, אין מנוס מהמסקנה שהנאשם פעל משיקולים זרים" (סעיפים 131-136 להכרעת הדין). פרידמן מכחיש את מתן ההלוואה בסך 3,000,000 ₪ (סעיף 189 לכתב ההגנה המתוקן) אך בהכרעת הדין נכתב שנפרעו 6 תשלומים ואחרי שפסקו הפריש הבנק את יתרת החוב 2,583,000 ₪ כחוב אבוד.

הבנק הגיש תביעה וביום 2.11.2009 ניתן פסק דין על סך 2,698,856 ₪ (נספח 31 לתצהיר ראשון). לטענת הבנק הוא הצליח לגבות "אלפים בודדים" (סעיף 31 לתצהיר הראשון). לאחר הפחתה החוב עמד על סך 7,053,963 ₪ נכון ליום 31.1.2016 (נספח 31 לתצהיר הראשון); על סך 9,376,462 ₪ נכון ליום 31.12.2017 (נספח 14 לתצהיר השני).

חברת אורן תעשיות בע"מ

בהכרעת הדין נקבע כי ההלוואה אושרה ללא בדיקה; בשעה שמצבה הכלכלי של אורן היה קשה, כאשר היא "חברה הפסדית", ה-"שקועה בחובות", " חסרת תוכן"; כי ההחלטה לאשר את ההלוואות הושפעה מהיכרות עם עמי מנור; כי פרידמן ידע ששעבוד שוטף על נכסי אורן "שווה כקליפת השום"; לא עיין בדו"חות כספיים; כי ניתנו "בניגוד לכל היגיון עסקי" ו"הנאשם לא יכול היה לצפות כי ההלוואה שניתן תוחזר, והוא אף לא האמין בכך" (סעיפים 144-153 להכרעת הדין).

פרידמן מכחיש את העמדת האשראי בסך 3,300,000 ₪ (סעיף 33א לכתב הגנה מתוקן; סעיפים 193-195 לכתב התביעה המתוקן). אך בהכרעת הדין נקבע מפורשות כי חברת אורן " לא עמדה בהחזרי הלוואה מיום פתיחת החשבון" (סעיף 13 יד להכרעת הדין). ביום 22.6.2009 ניתן צו פירוק כנגד חברת אורן (נספח 36 לתצהיר הראשון); הוגשה תביעה כספית נגד שמואל אנטמן (הערב להלוואות) וניתן פסק דין כנגדו (נספח 35 לתצהיר ראשון). הבנק הגיש תביעות חוב בהליכי פש"ר כנגד אורי שכטר, אלרן אנטמן שהם ערבים נוספים להלוואת החברה (נספחים 36-37 לתצהיר הראשון). הבנק הצליח לגבות "סכומים מסוימים" (סעיף 85 לסיכומי הבנק). החוב עמד על סך 8,665,768 ₪ נכון ליום 31.1.2016 (נספח 38 לתצהיר הראשון); על סך 11,243,813 ₪ נכון ליום 31.12.2017 (נספח 15 לתצהיר שני).

בסעיפים 87-91 לסיכומים העיקריים מטעם הבנק סוכם הבנק את נזקיו. לשיטתו החוב עומד על סך של 66,589,456 ₪ לאחר הפחתת הסכומים שנגבו בהליכים השונים. לחלופין מציין הבנק שסכומי הגבייה עומדים על כשלושה מיליון ₪, ויש לזקוף את אותם סכומים שנגבו כנגד ההוצאות והאגרות הוציא הבנק בהליכי הגבייה השונים, סכומים שלא נתבעו בכתב התביעה. הבנק מבקש את בית המשפט לחייב את הנתבע במלוא סכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בטרם אפנה לבחון את טענות הנתבע באשר לגובה הנזק, אזכיר את ההלכה הקובעת: "נטל ההוכחה של הטענה, כי הצד הנפגע לא עשה די להקטנת נזקיו, רובץ על כתפי המזיק או הצד המפר", וראו ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי פ"ד מב(4) 811, 827. ראו גם ע"א 209/83 סוליפסט הגליל בע"מ נ' סטרפלס תעשיות ( 1967) בע"מ , פד"י ל"ח (1) 340, 346. לא רק שהנטל להוכיח את אי הקטנת הנזק מוטל על כתפי המזיק, עליו גם להתכבד ולפרט את שיעור הקטנת הנזק הצפוי: "בעוד שנטל הקטנת הנזק מוטל על הנפגע, הרי שנטל ההוכחה כי הנפגע לא פעל כנדרש להקטנת הנזק מוטל על המפר. במסגרת נטל זה על המפר גם להראות בכמה היה הנזק מופחת אילו פעל הנפגע באופן סביר להקטנתו", ראו ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ [פורסם במאגרים] (9.7.12), בסעיף 46 לפסק הדין (להלן: "פס"ד הדר").

האם עמד הנתבע בהוכחת הטענה בדבר אי הקטנת הנזק?

סבורה אני כי יש להשיב בשלילה לשאלה שבכותרת, ממספר טעמים, לא כל שכן משקלם המצטבר. ראשית, יש מקום לדחות את טענת " אי הקטנת הנזק" שהעלה הנתבע מטעמים פרוצדורליים, וזאת בהתאם להלכה ומאחר שהטענה הועלתה בעלמא וללא פירוט נדרש וראו פס"ד הדר שנזכר לעיל וכן ע"א 42/53 א. יחזקאלי נ' י. שפושניק ו-נתיב בע"מ, שירות אספקה לדרום ולנגב, ט 333 , 338, שם קבע בית המשפט העליון כי טענה להקטנת נזק "נמנית ..עם אותן הטענות אשר חייב הנתבע לפרשן, תוך מתן פרטים מלאים, בפרשת הגנתו". הנתבע לא פירט בהגנתו מהן הפעולות אותן היה על הבנק לנקוט לצורך גביית ההלוואה; אין התייחסות פרטנית באשר לכל לווה ולווה וזאת חרף לאמירת ב"כ הנתבע (עמ' 19 שו' 4-6) בפרוטוקול לפיה "חלק מהאנשים האלה שמחקו להם מיליוני שקלים הם אנשים רבי נכסים ולא עשו שום דבר בשביל לגבות זה מהם"; בניגוד לכתוב בסעיף 37 לכתב ההגנה המתוקן- הנתבע לא הגיש בקשה לקבלת פרטים נוספים או בקשה לגילוי מסמכים ולאחר מכן בקשה לתיקון כתב ההגנה והסתפק בהעלאת טענה כללית.

אם אסכם עד כה, הנתבע לא פירט כדבעי את טענת אי הקטנת הנזק בכתבי הטענות מטעמו; לא ביקש למצות הליכים מקדמיים ולקבל לידיו מסמכים שונים; לא כימת את טענתו זו לסכום שלדידו ניתן היה לגבות מהלווים. די בכך כדי לדחות את טענות. בנוסף ולחלופין, הנתבע לא ביקש להביא ראיות לסתור בנקודה זו; לא ביקש לזמן עדים שעשויים היו להיות רלוונטים – כמו למשל אותם לווים. אזכיר כי לנתבע ניתנה ההזדמנות לפרט מהן הראיות לסתור שברצונו להביא – ולא הוגשה כל בקשה בעניין מאמצי הגבייה, יכולת הגבייה וכו'. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שכן הידיעה לעניין היכולת הכלכלית של אותם לווים או ערבים להלוואות אמורה הי יתה להיות בראש ובראשונה בידיו הנתבע, שכן הוא זה שאישר את אותן הלוואות, ואמור היה לעשות כן לאחר חקירה ודרישה לעניין היכולות הכלכליות שלהם ונכסיהם .

לא זו אף זו, וגם לגופה של טענה – לא מצאתי בה כל ממש. על פי הראיות שהוצגו בפניי, הגעתי למסקנה כי הבנק נקט אמצעים סבירים להקטנת הנזק כדרישת הדין. כך הבנק שיגר מכתבי דרישה; ניהל חקירות כנגד הלווים; ניהל הליכים משפטיים כנגד חלקם (הלוואות זנגי, ארד, אואנונו, שטרן ודגמי – ניתן פסק דין כנגד הלווים ); הבנק הגיש תביעות חוב; נוהלו כנגד חלק מהלווים (ארד, זנגי, קריב, חברת אורן) הליכי חדלות פירעון; הבנק הגיע להסדרים עם קורנבליט, אואנונו, בנבינסטי, וינטר ונרדיה שקיבלו תוקף של פסק דין; פר ס את החוב לתשלומים וכדומה. כל זאת , תוך הוצאת עלויות כבדות (אגרות בית משפט; שכר טרחת עורך דין, חקירות) בניסיון לגבות את הכספים מהלווים ו לצמצם את הנזק הכלכלי שנגרם לבנק. הבנק תמך טענותיו וצירף אסמכתאות מתאימות כמפורט לגבי כל אחד ואחד מהלווים. בנסיבות המקרה כאשר עובד הבנק הוא אשר מעל בתפקידו (וראו הציטוטים הנבחרים מהכרעת הדין כמפורט לעיל) "אין לדרוש מהניזוק (הבנק) כי יתייחס אל המזיק (פרידמן) כאל עצמו. זו "מידת חסידות" שאין זה ראוי להעמיד בה את הניזוק" (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4) 45,52).

בניגוד לנתבע שלא הציג כל ראיה מטעמו, הבנק הגיש שני תצהירים מטעם עו"ד ברק ברגר אשר הינו ראש ענף גבייה ג' במערך אשראים מיוחדים בבנק מימים 20.5.2019 ו- 21.4.2016. עו"ד ברגר נחקר בפני ביהמ"ש בדיון הוכחות שהתקיים ביום 26.1.2020 ובמסגרתו העיד כי "נעשו חקירות כלכליות בתיק כנגד הלווים כדי לאתר נכסים" (עמ' 19 שו' 28); כי נערכה "חקירה כלכלית על כל אחד מהלווים (עמ' 20 שו' 26); כי למעט חקירה אחת ברגר ראה את החקירות בעיניו (עמ' 21 שו' 1); כי אואנונו לא הצליח לגייס 100,000 ₪ על מנת להגיש בקשת רשות להתגונן במסגרת ההליך שנוהל כנגדו (עמ' 29 שו' 31); כי לוינטר אין נכסים בארץ ובחו"ל (עמ' 33 שו' 16); כי לשטרן היו חובות רבים בשוק האפור (עמ' 34 שו' 5).

לא נעלמה מעיני טענת הנתבע לפיה עדותו של ברגר מהווה עדות מפי השמיעה- אך בנסיבות המקרה סבורה אני כי יש לדחות טענה זו. ראשית, לתצהירים צורפו מסמכים רבים רשמיים מטעם הבנק כגון דפי חשבון, יתרות לסילוק וכדומה, מסמכים שמעמדם כרשומה מוסדית. כמו כן צורפו החלטות בית משפט, הסכמי פשרה וכדומה, עליהם לא חולק הנתבע והוא לא העלה טענות כלשהן באשר לאותנטיות המסמכים וראו האמור בסעיפים 74, 76, 78, 80, 82, 84, 86, 88, 90, 92, 94 לסיכומי הנתבע לפיהם דפי החשבון "מהווים ראיה לאמיתות הדברים ונכונות האמור בהם". שנית, העד ברגר משמש כראש אגף גבייה ג' במערך אשראים מיוחדים בבנק החל משנת 2011 (עמ' 15 שו' 18-19); ברגר העיד כי הוא עובד במערך לאומי כ-20 שנה (עמ' 19 שו' 33-34); כשנשאל העד אילו בירורים הוא ערך ענה: "אני שוחחתי עם עורכי הדין שטיפלו בהליכים השונים אני קראתי מסמכים עברתי על מסמכים חומרים שונים שהיו בתיק" (עמ' 16 שו' 15-16); בהמשך הבהיר העד כי כשהוא אומר "אני ראיתי מסמך אני ראיתי אותו וכשאני אומר שעשיתי בירור אני ביררתי אותו, אם לא הייתי יודע משהו הייתי אומר שאני לא יודע אם אני יודע משהו אני יודע" (עמ' 20 שו' 1-4). גם לגופם של דברים הסביר העד את ההבדל בין מחיקה חשבונאית למחיקה עסקית (עמ' 21 שו' 14-22); כי המשמעות של מחיקת חובות היא שנגרם הפסד לבנק (עמ' 22 שו' 12).

הגעתי לכלל מסקנה שהפעולות שנקט הבנק לגביית החובות היו סבירים, וזה האחרון פעל כ"בנק סביר": " אני אומר עוד פעם, אנחנו תמיד בודקים מה אפשר להוציא מהלקוח במסגרת הסדר ובמסגרת הליך משפטי ואת המקסימום הזה אנחנו פועלים לפיו ומוציאים אם היינו סבורים אם מי שבאותו רגע טיפל היה סבור שהוא יכול להוציא יותר אז היינו שמחים לעשות" (עמ' 27 שו' 33 עד עמ' 28 שו' 2); " שכנגד כל הלווים כנגד הלווים כולם הוגשה תביעה ובהתאם לתיק היה הוצאה לפועל היה פשיטות רגל אדוני וודאי קרא את התצהיר והוא רואה את זה אני אפרט אחד אחד אם יש צורך" (עמ' 28 שו' 23-26). מקובלת עליי העמדה שלא בהכרח יש לפתוח תיק פש"ר כנגד כל חייב: " שאדוני יודע שאם היינו במקרים של ההסכמים אם היינו נוקטים בהליכי פשיטת רגל שזה הליך קולקטיבי מטבע הדברים הסכומים שיש לאותו לווה שהוא יכול להתגייס מתחלקים על פני הרבה יותר נושים גם את זה הבנק לוקח בחשבון שהוא מגיע להסכם. כאשר הוא מגיע להסכם הוא מקבל את הכסף אליו, ולעומת ללכת להליך קולקטיבי יש לזה משמעות גם" (עמ' 38 שו' 7-11).

מעבר לכך, לבנק לא היה כל אינטרס לשבת בחיבוק ידיים, לא למצות את הליכי הגבייה ולהעדיף לפנות לכיס עמוק כלשהו. המזיק הינו הנתבע, ויכולותיו הכלכליות מוגבלות. אזכיר כי לטענת הבנק, כל שעומד על הפרק הינו דירת הנתבע (כשהנתבע טוען לסכומים המגיעים לא מכוח עבודתו, טענה המוכחשת ע"י הבנק). על פניו קיים פער תהומי בין סכומי החוב לבין האפשרות להיפרע את אותם סכומים מהנתבע, ואין לי אלא להפנות לדבריו של עו"ד ברגר בעמ' 34 שו' 32 עד עמ' 35 שו' 2: " אנחנו לא מסתכלים על מיקי פרידמן כאיזה, כפי שאדוני יודע הנזק שאנחנו תבענו כאן הוא כ-23 מיליון שקלים סדר גודל, אנחנו לא ככל הנראה לא נגבה את הסכום הזה ממר מיקי פרידמן, אולי גם לא לצערי גם לא מעט פחות אלא הרבה פחות אז לבוא ולהגיד שאנחנו בונים פה על איזה בוננזה שאנחנו נראה ממיקי פרידמן אדוני יש פער גדול ".

מכל הטעמים הללו, יש לדחות את טענת הנתבע ולפיה הבנק לא הוכיח את נזקיו ו/או לא עשה די על מנת להקטינם. מכאן יש לעבור לטענת ההגנה הנוספת, היא הטענה שעלתה למעשה בסיכומים, לעניין הדיווח בדבר החובות האבודים, הפחתת החיוב במס כתוצאה מכך והקיזוז המתבקש על ידי הנתבע, המאפס לשיטתו את סכום התביעה במלואו.

טענת החיסכון במס והקיזוז המתבקש

ראשית, וכמו שציינתי בפרק הקודם, יש לדחות טענה זו מטעמים פרוצדוראליים. טענה מפורשת בדבר קיזוז בשל חיסכון במס, אגב פירוט כנדרש של סכומי הקיזוז (כפי שמתחייב על פי ההלכה), לא הועלתה במסגרת כתבי הטענות. לא למיותר להזכיר מושכלות יסוד: "טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית או הרחבת חזית ויש לדחותה" (ע"א 9118/06 שנרום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 5.3.2009).

בנוסף ולחילופין, ואם נבחן את הטענה עצמה, אזי מדובר בטענה שהיא עניין של מומחיות ובקיאות מקצועית בעניין מס וחשבונאות- בהיעדר תצהיר או חוות דעת מטעם מומחה מתאים אשר יגיע ויחקר בפני ביהמ"ש לא ניתן להתייחס לטענות שהעלה הנתבע בסיכומיו – " הכרת החוב כהוצאה מוכרת"; היקף גובה המס המשולם; שיעור המס המשתנה- "שכר וריווח"; "מס אפקטיבי". סיכומי הנתבע עמוסים פרטים עובדתיים ומקצועיים הדורשים הוכחה – בין היתר שיעורי המס בכל שנה ושנה (ראו סעיפים 47 עד 97 לס יכומים, והטבלה המפורטת בסעיף 96). האם טבלה שכזו מקומה (אם בכלל) לראשונה בסיכומי הנתבע, לאחר שתם שלב הבאת הראיות? מי מנע מהנתבע לבקש להביא ראיה שכזו במסגרת ראיות לסתור?

לחילופי חילופין, סבורה אני כי על פי ההלכה הנוהגת לא ניתן לקזז החזרי מס המתקבלים כתוצאה מ"חובות אבודים" כנגד הנזק שנגרם על ידי הנתבע. ראו גם טענות הבנק לפיהן מחיקת חוב או הכרתו כחוב אבוד אינה מונעת מהנושה להמשיך בהליכים לשם גבייתו (סעיפים 45 עד 49 לסיכומים); בחישוב פיצוי בגין נזק אין להתחשב במס שאמור הניזוק לשלם אלמלא העוולה (סעיפים 50-52 לסיכומים ); החיסכון במס שהפיק הניזוק לא מהווה טובת הנאה כתוצאה מהעוולה או הפרה שבוצעו כלפיו (סעיפים 53- 59).

ראו בעניין זה ע"א 5865/03 בדש נ' שותפות עוף חיפה 1992 (14.7.04) [פורסם במאגרים], אשר נזכר גם בעש"א (ת"א) 64387-06-17 סלור נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (23.10.19) [פורסם במאגרים] : " זאת ועוד, כבר נפסק כי הכרזה על חוב אבוד אל מול רשות המיסים אינה נחשבת מחילה על חוב כלפי החייב ואינה מונעת מן הנושה את הזכות לנסות ולגבות מן החייב את אותו חוב אבוד (ע"א 5865/03 משה בדש נ' שותפות עוף חיפה 1992 (פורסם בנבו, 14.07.2004). כך גם נפסק "כי גם במקרים בהם שלטונות המס מכירים בחובו של החייב כ"חוב אבוד" ומזכים את הזוכה בסכום המס, הרי שזה האחרון אינו מנוע מלהמשיך בהליכים לגביית החוב שהוכר כ"אבוד", "ואם יעלה הדבר בידו, יראו את הסכום כחייב במס במועד קבלתו" (שם, פיסקה 5). מכל מקום, ודאי שאין לראות בכך משום מחילה על החוב, בפרט כל עוד הזוכה עודנו פועל לשם גביית החוב, כפי שאכן ארע הדבר בענייננו." (רע"א 1310/07 נעם אגוזי נ' בנק בינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 14.05.2007)) ".

מכל הטעמים הללו, אין מקום לדון בהחזרי המס שהתקבלו בידי הבנק (ככל שהתקבלו), וממילא אין לקזז סכומים אלו מהסכומים בהם יחויב הנתבע בשל עוולותיו.

התייחסות לטענות נוספות לקראת סיום

בסעיף 97 לסיכומיו טען הנתבע כי באשר ללווים וינטר, שטרן וזנגי הרי שהוא לא הואשם לגביהם במסגרת הכרעת הדין. מנגד, אישר פרידמן כי ההלוואות ללווים אלו ניתנו באישורו (ראו פירוט לגבי העסקאות הרלוונטיות לעיל). סבורה אני כי יהיה זה נכון להחיל על לווים אלו את ממצאי פסק הדין המרשיע, שכן בפסק דין זה נקבעה ה"שיטה" על פיה עבד הנתבע. הנתבע לא הביא כל ראיה לסתור ממנה ניתן ללמוד כי בנוגע ללויים אלו פעל באופן שונה מהדרך הרשלנית והפזיזה (ובמרמה) בה נהג כלפי הלווים האחרים. בנוסף ולחלופין, הבנק לא הגדיל את סכום התביעה בעקבות צירוף לווים אלו לכתב התביעה המתוקן .

לגבי טענת קיזוז הסכומים שנתפסו בחשבון פרידמן והועברו לבנק, אין לי אלא להפנות לסעיפים 74-78 לסיכומי התגובה. גם אם יש מקום להורות על קיזוז סכום זה (ולשיטת הבנק לא כך היא), אזי הוכח בפניי כי סכום הנזק הכולל עולה עשרות מונים על סכום הנזק שנתבע; הוכח בפניי כי גם אם אקזז את הסכומים שנגבו (כשלושה מיליון ₪) וכן את סכום החילוט (כשניים וחצי מיליון ₪), עדיין סכום התביעה רחוק מסכום הנזק ופער זה "נבלע" כתוצאה מההפחתה בסכום התביעה. על פי ההלכה, "...סכום הכסף הרלוונטי, אשר ממנו יש לבצע את הקיזוז הוא הסכום שהוכח בבית המשפט, ולא סכום התביעה" (ע"א 1226/11 עוזי ישראל –פור נ' יהודה אליהו (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 28.7.2014). משסכום הנזק שנגרם עולה עשרות מונים על סכום התביעה- אין מקום לבצע קיזוז כלשהו ולכן יש לפסוק את סכום התביעה במלואו.

סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בזאת במלואה, העיקול הזמני שהוטל ימשיך לעמוד בתוקפו, וראו סעיף 381 לתקסד"א. הנתבע ישלם את סכום התביעה בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, כשסכום התביעה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן ישיב הנתבע לבנק את האגרה כפי ששולמה וישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 150,000 ₪. בפסיקת סכום ההוצאות לקחתי בחשבון בין היתר את התנהלות הנתבע בהליך; ריבוי החלפת ייצוג; אורכות רבות שהתבקשו וגרמו להתמשכות ההליך.

המזכירות תשלח את החלטתי לידיעת הצדדים ובאי כוחם ותסגור את התיק.

ניתן היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.