הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 64581-05-16

המבקש:
מנחם (מיקי) פרידמן (אסיר)
ע"י ב"כ עו"ד אלון לוריה

נגד

המשיב:
בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלון יואלי

החלטה

השאלה העומדת לדיון

1. האם יש להתיר למבקש, הוא הנתבע שבהליך שבפניי, להגיש ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי שהתקבל כראיה לכאורה בהליך האזרחי, וזאת מכוח סעיף 42(ג) לפקודת הראיות, הקובע "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמם שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

להלן העובדות הצריכות לבקשה

2. ביום 22.7.14 ניתנה הכרעת הדין בת"פ 4123/09 בעניינו של המבקש/הנתבע (להלן: "המבקש") ע"י כב' השופטת יהודית אמסטרדם המנוחה. התיק הפלילי נפתח בעקבות תלונה למשטרה שהגיש המשיב, הוא התובע בהליך האזרחי (להלן: "המשיב" או "הבנק"). המבקש שימש כמנהל הסניף המרכזי של המשיב ובכתב האישום שהוגש כנגדו נטען, בין היתר, כי המבקש ניהל בתוככי הסניף המרכזי "בנק פרטי" ותוך קשירת קשר עם אחרים הוא העמיד אשראי ללקוחות לא ראויים, אשר עפ"י הקריטריונים הבנקאיים לא היו זכאים לקבל הלוואות "סולו".

3. בפסק הדין המרשיע נקבע שהמבקש ביצע שורה של עבירות שנוגעות לניצול מעמדו ותפקידו בבנק. נפסק כי המבקש סטה ממדיניות הבנק ופעל בחריגה מסמכויותיו; לא דיווח לממונים עליו על אף היותו בניגוד עניינים; לא ערך את הבדיקות הנדרשות לפני מתן הלוואות סולו; עקב מצג שווא בפני הכפופים לו הוא גרם שעובדים אחרים של הבנק גם הם פעלו בניגוד לאינטרס הציבורי; העניק לאנשים שלא הייתה להם זכות לקבל טובת הנאה משמעותית, ופעל בקשר מושחת עם אחרים. עוד נקבע, כי המבקש הפר את האמון שנתנה בו הנהלת הבנק ובפועל נגרם נזק לתאגיד בשווי של עשרות מיליוני שקלים - אותן הלוואות שלא הוחזרו. בנוסף נגרם נזק של ירידת אמון של ציבור המשקיעים בבנק באופן שאופרטיבית עלולים המשקיעים לחשוב פעמיים לפני שיפקידו כספים בבנק ספציפי בבחינת "שומר נפשו ירחק".

4. בעקבות ממצאים חמורים אלו הורשע, כאמור, המבקש בעבירות מסוג פשע ונגזרו עליו 8 שנות מאסר וקנס של חצי מיליון ₪. יש לציין, כי המבקש עדיין נתון במאסר וצפוי להשתחרר מהכלא בשנת 2022, אלא אם ינוכה שליש ממאסרו.

5. עוד בטרם הוגש ההליך הפלילי, הגיש המשיב תביעה אזרחית כנגד המבקש במסגרת ת"א 2258/08. התביעה הועמדה על סך 22,873,864 ₪. במסגרת תביעה זו הוטל עיקול על דירתו של המבקש. ביום 18.1.09 הושגה הסכמה בין הצדדים וההליכים האזרחיים עוכבו עד לקבלת פסק דין בהליך הפלילי, כל זאת עוד בטרם הגיש המבקש כתב הגנה. לאחר שניתן פסק הדין בהליך הפלילי, הגיש הבנק בקשה למתן פסק דין בהליך האזרחי (ראו בקשה מס' 8 בתיק 2258/08). בהוראת כב' הנשיא אורנשטיין קיבל תיק זה מספר חדש, הוא המספר הנוכחי של התיק שלפניי.

6. ביום 2.2.17 התקיים דיון לפניי בבקשה למתן פסק דין. ב"כ המשיב פירט מהם לטעמיו הסוגיות שבמחלוקת ולדעתו, אם בכלל, נוגעות אלו אך ורק לגובה הנזק. ביהמ"ש העלה את הצעותיו לקדם תיק זה, בין היתר על מנת לבחון אפשרות לפשרה (ואזכיר את העיקול הרובץ על דירת המבקש). ביום 31.5.18 התנהל דיון נוסף, אשר כלל מתווה מוצע לצדדים. נקבע כי ככל שהמתווה לא יעלה יפה, אזי על הצדדים להגיש כתבי טענות מתוקנים; פסק הדין בהליך הפלילי מתקבל כראיה לכאורה בהתאם לסעיף 42(א) לפקודת הראיות; ולאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים, רשאי הנתבע "להגיש בקשה מפורטת עפ"י סעיף 42(ג) לפקודת הראיות. בבקשה זו עליו להתייחס לעדים / הראיות אותם הוא מבקש להביא כראיה לסתור, מהי זיקתה להליך, כיצד היא עומדת לשיטתו בתנאים שנקבעו בהלכה. בקשה שכזו תועבר לתגובת התובע (הבנק) ולאחר מתן זכות תשובה לתגובה, ביהמ"ש ייתן את הכרעתו בבקשה לפי סעיף 42(ג), ככל שתוגש".

7. הצדדים לא השכילו לגבש הסכמות ולפיכך ביצעו את ההוראות הדיוניות עליהן הוריתי כמפורט לעיל. ביום 2.10.18 הוגש כתב תביעה מתוקן כשמסכת האירועים עליה מתבססת התביעה האזרחית זהה לזו שהיוותה את הרקע לכתב האישום, אך נוספו מספר לקוחות שעניינם לא נדון במסגרת התביעה הפלילית. בכתב התביעה המתוקן מגולל הבנק את שיטת העבודה של המשיב ומציין כי מדובר בהעמדת הלוואות בניגוד לנוהלי הבנק מתוך מטרה להפיק רווח אישי. הבנק מפרט את האשראים שניתנו לא כדין ע"י המבקש (שחלקם כאמור הוזכרו בכתב האישום); הבנק מפרט את הכספים שהופקדו לחשבונות המבקש בסמוך להעמדת האשראים, הם כספי התמורה מאותן פעולות שחיתות. הבנק מפרט את עילות התביעה וביניהן עשיית עושר, תרמית, גזל, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת אמונים, רשלנות. בסעיף 227 לכתב התביעה מפורטים הנזקים שנגרמו לבנק, מרביתם מורכבים כאמור מאותן הלוואות שניתנו שלא כדין ולא בהתאם לנוהלי הבנק. הבנק מציין, כי ככל שיצליח לגבות כספים על חשבון אותן הלוואות מהלקוחות, יופחתו אלו מסכומי התביעה.

8. המבקש הגיש כתב הגנה ועיקר הגנתו מתבססת על הטענה לפיה "הנתבע יטען שלא מעל בכספי התובע, לא באמצעות העמדת אשראים שלא כדין ללקוחות התובע ולא בכל דרך אחרת כלשהי, אלא שזו הייתה הפרקטיקה הנוהגת בבנק לאומי לישראל בע"מ (ובבנקים אחרים) וכפי העולה מהדיונים בוועדות הכנסת בנדון" (ראו סעיף 3ב' לכתב ההגנה). המבקש הוסיף וטען בכתב הגנתו שפעילותיו היו בידיעת הבנק והממונים עליו (ראו סעיפים 8ב' , 8ח', 8י"ב, 8י"ד, 8ט"ז לכתב ההגנה). זהו כאמור קו ההגנה המרכזי של המבקש בהליך שלפניי.

9. לאחר שהוגשו כתבי הטענות המתוקנים ובהתאם להחלטתי מיום 31.5.18, הגיש המבקש את הבקשה שלפניי, עפ"י סעיף 42(ג) לפקודת הראיות. בבקשה זו מזכיר המבקש שטענתו היא שפעל עפ"י הפרקטיקה שהייתה נוהגת בבנק לאומי ובבנקים אחרים. המבקש מפנה להלכות המשפטיות הנוגעות לסעיפים 42(א) ו-(ג) לפקודת הראיות. המבקש מציין, שפסק הדין הפלילי מהווה אך ראיה לכאורה ולשיטתו יש בו משום עיוות דין. לגרסת המבקש, "לאור העדויות והקורה בוועדות החקירה של הכנסת ללווים גדולים, נראה כי, לכאורה לפחות, שאכן, מדובר, כטענת התובע - בפרקטיקה הנוהגת בבנקים ובתקופה הרלוונטית לתביעה דנן ולהתנהלות העסקית של הבנקים". עוד טוען המבקש, שבמקרה הנדון טוען הוא לרשלנות תורמת ומאחר וטענה זו אינה משמשת הגנה במשפט הפלילי, יש להתיר למבקש להביא ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע נגדו. משום כך, התבקש ביהמ"ש להמתין לסיום הדיון בכנסת בנוגע להתנהלות הבנקים ללוויים גדולים "על מנת שניתן יהיה להשתמש בעדויות ובמסקנות שם לצורך זה של הבאת ראיה לסתור את פסק הדין המרשיע בפלילי וכדי למנוע עיוות דין".

10. הבקשה הועברה לתגובת המשיב וזה האחרון ביקש לדחות את בקשתו של המבקש. בתמצית טען המשיב בתגובתו, שהמבקש לא פעל עפ"י החלטתי מיום 31.5.18 ולא פירט מהן הראיות שברצונו להביא על מנת לסתור את ממצאי ומסקנות פסק הדין המרשיע; המשיב טען כי ככל שמכוונים הדברים למסקנות ועדת החקירה של הכנסת, אזי אלו טרם באו לעולם ולכן לא מדובר כלל בראיות. המשיב מעלה תהיה אם ניתן יהיה להציג מסקנות אלה כראיה, בין היתר לאור סעיף 14 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968; בנוסף ולחלופין טוען המשיב, שמסקנות אלה מהוות אם בכלל עדויות שמיעה.

11. בנוסף ולחלופין טוען המשיב, שהראיות אותן מבקש להביא המבקש אינן להוכחת רשלנות תורמת אלא לטענה שהמבקש עצמו לא התרשל, שכן לשיטתו פעל הוא בפרקטיקה הנוהגת באותה עת ולא נפל כל פסול במעשיו. המשיב מפנה לפסיקה שונה העושה הבחנה בין "אשם יוצר אחריות" לבין "אשם תורם". לטענת המשיב, "טענת הפרקטיקה הנוהגת " אותה מעלה המבקש אינה מבססת רשלנות תורמת, כאמור וטענה זו נדונה לגופה בהליך הפלילי ונדחתה באופן מפורש ונחרץ. עוד טוען המשיב בתגובתו לבקשה, שהרשעת המבקש ב עבירת גניבה ומרמה משמעה כי ביצע גזל כלפי המשיב ועפ"י הפסיקה, מקום בו הוכח כי בוצעה גניבה, מרמה או גזל, לא ניתן כלל להעלות טענה של "אשם תורם".

12. המבקש הגיש תגובה לתשובת הבנק וחזר על טענותיו. בהתייחס לטענה כי לא פירט הוא את אותן ראיות ועדים שמבקש הוא להביא, מציין המבקש בסעיף 2ד' "כי העדים הינם ראשי הבנק שמעל הנתבע 1, כולל הממונה על האשראים מטעם החטיבה האחראית מר אלטמן, כגון הגב' חדוה בר שהייתה חברת ועדת האשראי של הבנק בשנים הרלוונטיות וכולל מנהלו הישיר של הנתבע מר בר חיים, המנהל שהחליף את הנתבע בתפקידו כמנהל הסניף המרכזי...".

ההכרעה

13. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, קובעת אני שיש לדחות את הבקשה ממספר טעמים, לא כל שכן משקלם המצטבר ואפרט דבריי.

14. ראשית, אכן הבקשה עצמה אינה עומדת בתנאים אותם הצבתי בהחלטתי מיום 31.5.18. למבקש ניתנו הוראות מדויקות כיצד להגיש את הבקשה והיה עליו לפרט את העדים והראיות אותם הוא מבקש להביא כראיה לסתור, מהי זיקתו של כל עד או ראיה להליך וכיצד מתיישבת דרישתו עם ההלכה. לצורך כך יש לבחון אך ורק את הבקשה הראשונית שהוגשה, שכן, כידוע, אין לכלול בתגובה לתשובה עובדות או פרטים נוספים שלא נכללו בבקשה המקורית. ושניתן היה לכלול אותם, במיוחד לאור החלטתי המפורשת מיום 31.5.18.

15. בבקשה הזכיר המבקש אך ורק את ממצאי ועדת החקירה של הכנסת. ממצאים אלו, גם לשיטתו של המבקש, טרם באו לעולם ולכן אין מדובר כלל בראיה קיימת. אכן, קיים ספק רב אם "ראיה" כזו, ככל שתתגבש, תוכל לשמש כראיה בהליך אזרחי. לא ניתן לקבוע כלל האם מדובר בראיה שתהיה ישימה על לוחות הזמנים והפעולות של המבקש, כפי שמתואר בכתב התביעה שלפניי. כפי שכבר ציינתי לעיל, לגבי כל אותם עדים כביכול שהזכיר המבקש בתשובה לתגובה, אזי אם בכלל היה הכרח להזכירם בבקשה המקורית. בעצם הזכרתם בתגובה בלבד לא הייתה כל אפשרות למשיב להתייחס לעדים אלו ולבדוק את נחיצותם .

16. מעבר לפן הטכני אותו הזכרתי לעיל, סבורני כי אין כלל מדובר "בראיות לסתור", כי אם מבוקשו של המבקש הינו לפתוח שוב את כל ההתדיינות בהגנתו מבראשית. כפי שכבר ציינתי לעיל, טענת ההגנה המרכזית של המבקש הינה "טענת הפרקטיקה הנוהגת". טענה זו נדונה ונדחתה במסגרת פסק הדין הפלילי (ראו לעניין זה עמודים 144-152 לפסק הדין; עמוד 156, 162, 164 לפסק הדין. וכך נקבע בעמ' 140-141 לפסק הדין: "אילו האמנתי לנאשם שזו היתה דרכו, הייתי סופדת לבנק לאומי על שגידל שטיפח אנשי אשראי מסוגו. אלא שדברי הנאשם הינם עורבא פרח! אני חוזרת ומציינת, כי הנאשם פעל כאמור לעיל בחוסר היגיון וסבירות כלכלית כה חריג ובניגוד לכל עדויות אנשי המקצוע. כשמדובר באיש מימן כמוהו, אין מנוס מהקביעה שהוא פעל כך בכוונת מכוון בתיאום עם מי שסיכם עימו על מתן ההלוואות הנ"ל, ושלשל לכיסו תמורה מהלוואות אלה".

17. המבקש אף הוא מודע לכך שניתנה התייחסות בהכרעת הדין ל"טענת הפרקטיקה". ראו למשל סעיף 7ג' לכתב ההגנה, "הדבר נטען גם ע"י הנתבע במהלך המשפט הפלילי ואושר ואומת ע"י עדים רבים... כולל מנהלו הישיר של הנתבע, כי הייתה מודעות מלאה בעניין ניהול אשראים והענקתם"; ראו גם סעיף 7י"ד, "עוד יטען הנתבע כי במהלך הדיונים בביהמ"ש המחוזי אף נמצא כי היה בעל תפקיד ספציפי שמתפקידו היה לעקוב אחרי הבאת אשראים לועדה".

18. למרות שהמבקש יודע כאמור כי נושאים אלו נדונו והוכרעו בהליך הפלילי, מציין הוא בתגובה לתשובה כדלקמן: "ונחזור וציין כי אם שופט אחד, בתיק הפלילי, סבור כי דרך הפעלת שיקול דעתו של הנאשם במתן הלוואות סולו הייתה באופן זה בלתי סביר וחסר היגיון ומנוגד לתורת האשראי - זה לא מונע את הבאת הראיות לסתור שמא יגיע השופט במשפט האזרחי למסקנה אחרת או שונה בנוגע לרשלנות התורמת של מנהלי הנתבע...".

19. וכאן נתפס המבקש לכלל טעות . יפים כאן דבריו של כב' השופט עמית ברע"א 15185/15 מוסא ח'לף נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (8.3.15) [פורסם במאגרים]:
"מדובר איפוא בניסיון של המבקש לפתוח מחדש שאלות שהוכרעו בהליך הפלילי, בבחינת 'משפט חוזר' במסגרת ההליך האזרחי, והיעתרות לבקשתו משמעה ריקון הכלל הקבוע בסעיף 42(ג) לפקודה מתוכן." (ראו סעיף 5 להחלטה).
הגעתי כאמור לכלל מסקנה, כי המבקש מבקש מביהמ"ש האזרחי לדון בדיוק באותם נושאים ובאותן טענות שעלו והוכרעו לגופו של עניין בהליך הפלילי. אזכיר, כי בתיק זה הוגשה בהסכמה בקשה להעמיד את ההליכים האזרחיים עד להכרעה בהליך הפלילי, בדיוק על מנת לייתר את כפילות ההליכים ומתוך הבנה שמסקנות ההליך הפלילי, במקרה של הרשעה, יאומצו להליך האזרחי.

20. אזכיר כי עפ"י הוראת סעיף 42(א)(א) לפקודת הראיות, הממצאים העובדתיים של הכרעת דין מרשיעה חלוטה, המבוססים מטבע הדברים גם על מהימנות, אמינות ומשקל ראייתי, וגם המסקנות המשפטיות המתחייבות ממצאים אלה, יהיו קבילים כראיה לכאורה בהליך אזרחי המתנהל כנגד אותו בעל דין (ע"א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן עמיר (25.11.1998); יעקב קדמי על הראיות עמוד 1560 (מהדורה משולבת 2009)).

21. הרציונל העומד בבסיס ההוראה הקבועה ב סעיף 42(א)(א) לפקודת הראיות הוא כי "במשפט הפלילי נאסף ונצטבר מטען שכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק, אשר על כן, תוכל ההרשעה לשמש ראיה במשפט אזרחי. בית המשפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ ' ממן, פ"ד כט(1), 208, 217 (1974).

22. עוד אזכיר את ההלכה אשר פירשה את החריג הקבוע בסעיף 42(ג) בצמצום, רק במקום בו תיגרם "תוצאה בלתי צודקת בהליך או כזו המקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו", ראו בעניין זה רע"א 9759/16 מג'די אבו מור נ' רשות המיסים (7.4.17) [פורסם במאגרים]. סבורני, כי המקרה דנן אינו נכלל בגדר המקרים החריגים שבהם יש להתיר הבאת ראיות לסתור.

23. בנוסף ולחלופין, איני מקבלת את הטענה כי הראיות אותן מבקש המבקש להביא הינן לצורך הוכחת טענת הרשלנות התורמת. צודק המבקש, כי אכן ישנם מקרים שלא די בממצאי ההליך הפלילי ועל מנת להוכיח רשלנות תורמת של גורם נוסף, ובכלל זה הנפגע או קורבן התאונה עצמו, ניתן להביא ראיות, כשביהמ"ש קובע שבמקרה כזה כלל לא מדובר "בראיות לסתור", ראו ע"א 895/80 עיריית נתניה נ' חסן אל מלק, פ"ד לז(2), 119.

24. עם זאת, במקרה שלפנינו המבקש מבקש להביא ראיות אשר יתמכו בטענת הפרקטיקה הנוהגת. אם וככל שהייתה מתקבלת טענה זו (והיא נדחתה כאמור בפסק הדין הפלילי), אזי, לכאורה, לא היה נקבע שהמבקש חרג מנורמות התנהגות סבירות ויתכן והתוצאה הייתה אחרת. מכאן, שאכן מדובר בטענה הנוגעת לאשמתו של המבקש עצמו (אשם המייצר אחריות) ולאו לייחס רשלנות תורמת לבנק.

25. גם אם מסקנתי הייתה שונה וסבורה הייתי שבטענת רשלנות תורמת עסקינן, אזי כאן יש מקום להזכיר את ההלכה הקובעת כי לא ניתן להעלות טענת רשלנות תורמת מקום בו מדובר בטענת גזל או מרמה, וראו בעניין זה ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר (24.9.15) [פורסם במאגרים]: "...שכן אדם שגזל איננו יכול לטעון לאשם תורם מצד הנגזל לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין (ראו: ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001); כן עיינו: פסקאות 76-58 לחוות דעתי ב-ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012), שזכתה להסכמתו של חברי, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, שם קבעתי כי אין לאפשר שימוש בהגנת האשם התורם ככל שמדובר ב"מקרי העברה", שבהם קיים "משחק סכום אפס" במובן זה שהנזק שנגרם לניזוק נובע מהעברה של הנכס למזיק)".
וראו גם ע"א 6894/15 משה זלצר נ' יעקב אבירם (7.9.17) [פורסם במאגרים].

26. מכל הטעמים הללו, הנני מורה על דחיית הבקשה להבאת ראיות לסתור. תוך 14 יום מיום קבלת החלטה זו יפרט המשיב מהם ראיותיו/תצהיריו להוכחת סכום התביעה ויודיע מהם לוחות הזמנים להגשתם. לאחר קבלת ההודעה תתבקש עמדת המבקש, בין היתר בשאלה האם ברצונו לחקור בשאלות אלו ובהתאם ינתנו הוראות להמשך ההליך.
לתזכורת פנימית ליום 14/4/19.
ניתנה היום, ד' אדר ב' תשע"ט, 11 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.