הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 63707-01-14

תיק אזרחי 63707-01-14
בפני:
כבוד השופט גדעון גינת, שופט עמית

התובעת:

RIVER LIGHT V, L.P.

נגד

הנתבעים:

  1. טוגו - הנעלה והלבשה בע"מ
  2. יהודה ניסני
  3. פג'מן רחמן ופה
  4. אהרון חי רחמני ופא
  5. מאיר נג'יבי

בשם התובעת: עורכי הדין ליעד וטשטיין ו-לירון כהן
בשם הנתבעים: עורכי ה דין ישראל ליכטנשטיין ו-יוסי אפל

פסק דין

תביעה שעניינה הפרת סימן מסחר רשום של התובעת, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת זכויות יוצרים, ופגיעה במוניטין.

תמצית העובדות
התובעת, River Light V, L.P., יצרנית של מגוון מוצרים המופצים ברחבי העולם ( ביגוד, הנעלה, תיקים ואביזרי אופנה) הינה הבעלים של סימן המסחר
TORY BURCH והלוגו - .
בישראל רשמה התובעת מספר סימנים:
215236 – סוג 18, 215237 – סוג 25, מס' 215243 – סוג 18, מס' 215244 – סוג 25,
[להלן יחד: "סימני המסחר", עותקי נסחי סימני המסחר צורפו כנספח ב', לכתב התביעה],
וכן הסימנים:
215238 – סוג 3, 215239 – סוג 9, 215241 – סוג 14, 265343 – סוג 3 [ המאוזכרים בסע' 15 לתצהירה של הגב' Tiffany Walden - יועצת משפטית בכירה – מנהלת הקניין הרוחני ואכיפת המותג הגלובלי אצל התובעת].

הנתבעת 1, טוגו – הנעלה והלבשה בע"מ, עוסקת בעיצוב, ייצור יבוא ושיווק נעליים, והנתבעים 2-5 רשומים בדו"ח רשם החברות [ צורף כנספח ד' לכתב התביעה] כבעלי המניות ומנהלי התאגיד.

רקע דיוני
במהלך שנת 2013, התברר לתובעת [ סע' 12 לכתב התביעה], כי הנתבעת 1, הפועלת כאמור בתחום ההנעלה, מפרה ( לשיטתה), סימן מסחר ייחודי הנמצא בבעלותה ומופיע מזה שנים על גבי מוצריה השונים, באופן הבא:

התובעת, פנתה ביום 24.10.13 אל הנתבעת 1 במכתב, בו ביקשה כי תחדל משיווק נעליים עליהן מופיע סימן המסחר הנמצא בבעלותה, ובמספר דרישות נוספות.
הנתבעת, השיבה לפנייה זו ביום 27.10.13, במכתב בו היא מכחישה את טענות התובעת, ודוחה את כל דרישותיה.
ביום 30.10.2013 נשלח מייל מב"כ התובעת אל ב"כ הנתבעים, ומשזה לא נשא פרי, הוגשה ביום 30.01.2014 התביעה שבפניי [ ההתכתבות בין הצדדים צורפה כנספח M לתצהירה של Tiffany Walden].
בתביעה, מבקשת התובעת צו מניעה האוסר על הנתבעת 1 שימוש כאמור בסימניהּ בעתיד, וכן צווי עשה, לרבות צו המורה על העברת פרטיהם של היצרנים, הספקים וכל גורם שהיה מעורב בפעולות הקשורות למוצרים אלה, צו המורה על העברת דו"חות וחשבונות לתובעת באופן שיאפשר לה לכמת את היקף רווחי הנתבעת על חשבונה, פיצויים סטטוטוריים מקסימאליים מכוח סע' 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 וסע' 56(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 [להלן: "החוק"].
ביום 18.3.2014 הוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-5. בעיקרו של דבר נטען, כי הנתבעת 1 אינה מפרה סימן מסחר המצוי בבעלות התובעת, ומסיבה זו יש לדחות את כלל הטענות המיוחסות לנתבעים ואת הסעדים שנתבקשו. לגבי נתבעים 2-5 , נטען, כי הם נגררו לתביעה על אף שאין עילה ממשית כנגדם.
ביום 20.12.2015 נשמעו חקירות של המצהירים וכן סיכומי הצדדים בעל פה, בפניי.

המחלוקת
התובעת טוענת כי הנתבעת 1 מפרה באופן שיטתי ובהיקף לא מבוטל, סימן מסחר הנמצא בבעלותה ( ), כאשר היא מציגה אותו באופן בולט על-גבי נעליהּ, בדרך שיש בה כדי לבלבל ולהטעות את קהל הלקוחות. הרציונל לפעולה זו הינו מטרת הנתבעת 1 ליהנות מהמוניטין הרב שצברה התובעת ולגרוף רווחים על גבּה [ סע' 17-18 לכתב התביעה].
באשר לנתבעים 2-5, טוענת התובעת כי מכוח תפקידם כמנהלים וכבעלי מניות, הם אחראים ביחד ולחוד למעשי הנתבעת 1, מעורבים וחבים באופן אישי בגינם [ סע' 11 לכתב התביעה].
הנתבעים מכחישים טענות אלה כאמור, מכל וכל. לשיטתם, התביעה הינה תביעת סרק וכל הנטען בה אינו מעוגן במציאות, ויש לדחותה [ סע' 70-72 לכתב ההגנה].

הפרת סימן המסחר
התובעת טוענת כי הנתבעת 1 עשתה שימוש מפר בסימן המסחר הרשום שבבעלותה, עת השתמשה במדליון הנושא את הסמל המכונה בפיה " TT". הנתבעת 1 גורסת כי טענה זו מופרכת, אין כלל דמיון בין הסימנים, לעמדתה, ומכאן מובן כי לא ניתן לייחס לה שום הפרה, מה גם שקיימים , לדעתה, הבדלים מהותיים בין מוצרי שתי החברות, דוגמת החומרים מהן עשויות הנעליים, צבעיהן, הלוגו המוטבע בתוכן ואריזתן [ ר' סע' 10-15 לתצהירו של מנכ"ל ובעל השליטה בנתבעת 1, מאיר נג'יבי - נתבע מס' 5].

היקף ההגנה על סימני מסחר מוגדר בסעיפים 46 ו- 46א' לפקודת סימני מסחר [ נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה"], כדלקמן:
"46. (א) רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס.
(ב) היו כמה בני אדם רשומים כבעלים של סימני מסחר זהים, או זהים בעיקרם, לגבי טובין זהים, יהיו זכויותיו של כל אחד מהם כאילו היה הבעל הרשום היחיד של הסימן, אך לא יזכה הרישום איש מהם לעומת רעהו לשימוש ייחודי בסימן המסחר אלא במידה שהרשם או בית משפט מחוזי קבעו לכל אחד את זכויותיו.
46א. (א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.
(ב) סימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן גם לענין טובין שאינם מאותו הגדר, אם השימוש בסימן על ידי מי שאינו בעליו עשוי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור."
האם הֵפֵרה הנתבעת 1 את סימני המסחר הרשומים שבבעלות התובעת?
סעיף 1 לפקודה קובע:
" "הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך -
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;

(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר;..."

נעלי התובעת מסוג REVA המעוצבות כנעלי בלט, משווקות בישראל וברחבי העולם, כשעל חזיתן מופיע ה'מדליון' [כפי המכונה בסע' 9 לתצהיר Walden] המוזהב הבא: .
לוגו ה- "TT" מופיע על מוצרים רבים ומגוונים של הנתבעת, המתמידה בשימוש בו באופן קבוע ומאיר עיניים, בחומרים, בטכניקות ובאופנִים שונים, כפי הניתן לראות בנספח D לתצהירה של Tiffany Walden.
במרוצת השנים נרשם לוגו זה כסימן מסחר של התובעת, התפרסם והוא מוכר ללקוחות ברחבי העולם בכלל ולעוסקים בתחום האופנה בפרט [ כמתואר בסע' 8, 9, 13, 14, 15 לתצהיר Walden, וראו גם באתר האינטרנט של החברהwww.toryburch.com ].

נעלי הנתבעת 1 , המעוצבות כנעלי ' סירה' נמכרות בחנויות הרשת, כשעל חזיתן מופיע ה'קישוט' [כפי המכונה בסע' 11, לתצהיר הנתבע 5] המוזהב הבא:

האם קיים דמיון מטעה?
ב"כ הנתבעת 1 בסיכומיו בע"פ [ עמ' 109 לפרוט'] מפנה ל-ע"א 1677/ 05Deutsche telekom AG נ' E! Entertainment Television Inc (פורסם בנבו, 29.6.06), בו אוזכרו המבחנים הרלבנטיים לסוגיית הדמיון המטעה:
"מראה, צליל, טובין, חוג לקוחות, צינורות שיווק, שאר נסיבות ועל כולם שכל ישר, הם אכן המבחנים הרלוונטיים". (שם, בעמ' 8).
מבחנים אלה אינם מיטיבים, וזאת בלשון המעטה, עם הנתבעת 1.
מבחן המראה - אין דרך להתעלם מהדמיון הרב בין המדליונים המופיעים על-גבי הנעליים.
מבחן חוג הלקוחות - שתי החברות עוסקות בתחום זהה ( הנעלה) ומוכרות מיליוני נעליים מדי שנה,
ובמקרה דנן: נעליים שבחזיתן מנצנץ מדליון כל כך דומה, לקהל זהה ( נשים), הביא למסקנתי, כי הנתבעת 1 הֵפֵרה, את זכותה של התובעת בסימן המסחר שבבעלותה.

עוולת גניבת עין
התובעת טוענת כי מעשי הנתבעת 1 עולים גם כדי גניבת עין כלפיה, בניגוד לסעיף 1 ל חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 . ב"כ הנתבעת 1 טען בהקשר זה, [עמ' 116 לפרוט'] , כי יסודות העוולה לא הוכחו.
סעיף 1( א) לחוק קובע:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

שני יסודות עיקריים לעוולה: האחד - קיומו של מוניטין למותג הנפגע שבבעלות התובעת ; והשני - כי מעשׂי הנתבע עלולים להטעות את הציבור לחשוב כי יש קשר בין הסימן המקורי לסימן הנחזה לו [ראו, למשל: סעיפים 7-9 לפסק-דינו של כב' השופט יצחק עמית ב-ע"א 5066/10 אנג'ל נ' ברמן (פורסם ב'נבו', 30.5.13) ; ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (פורסם ב'נבו', 26.9.2004)].
כפי שציינתי, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, בנוגע לדמיון בין המדליון על נעלי התובעת לבין הקישוט המופיע על נעלי הנתבעת 1 . הפוטנציאל לבלבול והטעייה מתקיים בסבירות גבוהה. צופה מן הצד, שיבחין בגברת הנועלת נעליים ( מהסוג שאוזכר לעיל), לא יוכל בנקל לקבוע בנעלו של מי מן היצרנים מדובר, וסיכוייו לטעות גבוהים אם לא תוצג, בצמוד, נעל של היצרן המתחרה.
אשר לשאלת המוניטין – הן התובעת והן הנתבעת מצהירות כי צברו מוניטין מכובד ומרשים [ סע' 6 לכתב התביעה, סע' 31 לכתב ההגנה]. התובעת טוענת, כי צברה מוניטין רב במשך שנות פעילותה, מוניטין שגורר זיופים רבים הפוגעים בשם הטוב של מוצרי התובעת ובכיסה, ומחייב מלחמה בלתי פוסקת במפרים השונים. התנהלות הנתבעת 1, ( ודומות לה) מסבה לה נזק רב ומצריכה פעילות נמרצת מצד רשויות האכיפה השונות ובתי משפט בישראל וברחבי העולם [ סע' 16-19 לתצהירה של Walden].
שמעתי את חקירתה של העדה Walden, ואני מקבל את דבריה במלואם. המידע על המוניטין הרב שצבר המותג הנדון של התובעת נתמך גם בפסיקה מארה"ב שצורפה על-ידי העדה לתצהירה, ראו למשל:
River Light V, L.P. et al v. Lin & J International, Inc et al, No. 1:2013cv03669 - Document 229 (S.D.N.Y. 2014)
http://law.justia.com/cases/federal/district-courts/new-york/nysdce/1:2013cv03669/412652/229/

הנתבעים מתכחשים לטענות התובעת באשר למוניטין הרב שצברה ורואים את הדברים באופן הפוך לחלוטין. לשיטתם, המותג של התובעת כשל בניסיונו לחדור לשוק המקומי, ואינו תואם את הטעם הישראלי, התובעת כלל לא הביאה נתונה המצביעים על הצלחה ומכירות שיש בהם כדי להעיד על המוניטין לו טענה, ומי שצברה הצלחה מסחררת ומוניטין רב היא הנתבעת 1 [ סע' 25, 27, 29 לתצהיר הנתבע 5].
טיעון זה יכול, אולי, להתיישב עם סטטיסטיקת המכירות הגבוהה של הנתבעת 1, אך גם בו אין כדי להסביר את ההתנהלות המקצועית שלה ושל מנהליה.
שמעתי את עדותו של הנתבע 5, [ כאמור בסע' 1 לתצהירו – מנכ"ל ואחד מבעלי הנתבעת]. בעדותו הדגיש הנתבע 5 את הוותק הרב שרכש בשנות עבודתו הרבות בתחום [ שו' 12-13 עמ' 36 לפרוט']
"כעיקרון גדלתי בענף האופנה מאז שאני מכיר עצמי.
עבדתי בתחום ההנעלה בראשית שנת 2000.
אני עוסק בתחום ההנעלה מאז כל הזמן"
ובהמשך [ שם, בשו' 15 – 18]
"אני מעורב גם בתהליכים של פתיחת הסניפים ושיווק המוצרים
וגם מעורב בקניינות באופן פעיל מאד. נוסע כ.. שש, שבע פעמים בשנה לסין"...

בהמשך, מתאר העד את הנסיעות העסקיות של מנהלי החברה וצוות המעצבות ל"שואו רום" בסין, בהם מוצגים דגמי נעליים רבים ושונים, אשר מתוכם נבחרת מדי שנה הקולקציה הרצויה לנתבעת 1. במסגרת נסיעה כזו נבחרו, לדברי המצהיר, גם הנעליים נשוא המריבה. [ר' עמ' 48 לפרוט', שו' 17-18 ושו' 20-23].
בנסיבות אלה מתעוררת השאלה האם ייתכן כי מנכ"ל ותיק ומנוסה, ומעצבות המצויות היטב ברזי האופנה, אשר אמורים לשלוט במידע לגבי חברות המפורסמות ובטרנדים החדשים ביותר בשוק, אינם מכירים את מותגה המפורסם של הגב' TORY BURCH בכלל, ואת הלוגו הספציפי שלה בפרט? הייתכן כי הדמיון בין המדליון של התובעת והקישוט של הנתבעת 1 הינו אקראי ואירע בתום לב?
לנוכח הדמיון המרובה בין השניים אני מתקשה להשיב בחיוב על שאלה זו. אינני מקבל את גירסת הנתבע 5 בשו' 10-12, בעמ' 54 לפרוט'], ואינני מוכן לסמוך על דבריו.
יצרן תם-לב המבקש לסכּל בלבול אפשרי של לקוחותיו, יעשה כל שלאַל ידו על-מנת שמוצריו לא יִידמו בשום צורה למוּצריהּ של חברה בינלאומית. פעולה כזו לא נעשתה במקרה הנוכחי. יתרה מזו, באופן מעשי, בטרם הוצא בהסכמת הצדדים צו המניעה הזמני (על-ידי כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי), שיווקה הנתבעת נעליים הנושאות על חזיתן מדליון , שהשוני היחיד בינו לבין זה של התובעת מתבטא בזווית אותיות ה- T שעל גביו. אותיות ה- T במדליון הנתבעת סובבו ב- 45 מעלות ימינה, וסרט בד קטן נתחב ביניהן, באופן הנחזה בעיקר כהתחכמות לא מוצלחת ומכוונת , שתכליתה לטשטש קמעה את הדמיון המוחלט בין המדליונים.   אם ביקשה הנתבעת 1 למנוע ' בלבול' כזה, יכלה לעצב לעצמה, למשל, 'קישוט', המציין את האותיות הראשונות של שם החברה TO GO, מה שכמובן לא נעשה.
מסקנתי היא, כי השימוש שעשו הנתבעים 1-5 במוצרים הנושאים את הסימן שבמחלוקת, עולה כדי גניבת עין כלפי התובעת.

מיהות הנתבעים הנכונים בהליך
גירסת הנתבעים 2-5 נמצאת בסע' 9 לתצהירו של הנתבע 5. טענתם היא כי אינם קשורים לתובענה וכי אין להם מושג מדוע שורבב שמם אליה [ וכן סע' 39-40 לתצהיר]. לשיטתם, יש לדחות את התביעה הטורדנית וחסרת הבסיס ולחייב את התובעת בהוצאות. מעבר לכך לא הומצאו לי תצהירים מטעם הנתבעים 2-4 ולמעט הכחשת הקשר מצידם לפעילות המֵפֵרה עליה קובלת התובעת, לא הובא מטעמם הסבר כלשהו לנטען כנגדם על ידי התובעת.
ב-עא 9678/05 - בתימו בעמ נ' ARRABON -HK- limited, תק-על 2008(3), 1958 (03/08/2008) נכתב:
"בית המשפט קבע כי המעשים המפרים שבוצעו על ידי החברות ( המערערות 1
ו-3), בוצעו באמצעות המערערים 2 ו -4 שהם בעלי ומנהלי החברות ( סעיף 20 לפסק הדין).
המערערים 2 ו-4 (להלן בפסקה זו: המנהלים) טענו כי לא היה מקום לחייבם באופן אישי,
שכן חיוב כאמור הוא בבחינת " הרמת מסך", מבלי שסעד כאמור התבקש על ידי
המשיבות; לחלופין נטען כי לא הוכחו ביחס למנהלים יסודות האחריות האישית. אין לקבל
הטענה. מקום בו נמצא כי אורגן של חברה ביצע עוולה, אין מניעה כי הוא יחוב בנזיקין,
ואין הדבר בבחינת " הרמת מסך" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר
סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994) (להלן: עניין צוק אור); אירית
חביב-סגל דיני חברות 346 - 350 (2007); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ'
חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42 - 43
(2003)). במקרה שלפנינו נמצא כי החברות אחראיות לגניבת עין ולהפרת זכות יוצרים -
המשתייכות שתיהן למשפחת דיני הקניין הרוחני ( השוו: עניין צוק אור, בעמ' 700 - 701).
עוולה של גניבת עין מוגדרת באופן מפורש כעוולה נזיקית ( סעיף 11 לחוק עוולות
מסחריות), ואין מניעה להטיל בגינה את הכללים בדבר אחריות אישית על נושאי משרה ( כפי
שנעשה בעניין צוק אור). לטעמי, אין מניעה מלהחיל כללים אלה גם בהתייחס להפרת זכות
יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש ( השוו:
גרינמן, בעמ' 388 - 389; בר"ע ( י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ
(לא פורסם, 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01 KONINKLIJKE
HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ( לא פורסם,
2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של
המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם ( ראו פסקה 20 לפסק הדין).
מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה
להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה".
ההלכה בעניין אחריות עוֹבדים, וּבעלי מעמד דומה, לעוולות בנזיקין המבוצעות על-ידי מעביד/מזמין שירותים/חברה, ועל-ידי אותם עובדים במסגרת פעילותם בתאגיד, הובאה בהרחבה בפסק-דינו של הנשיא מ' שמגר ב-ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5), 661, 697, המביא, בין השאר, בהסכמה, את הדברים הבאים מ-ע"א 507/79 אונדנאף ( קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2), 757, 794:
"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריות. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות (ע"א 725/78). עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא..."

מסקנתי בהקשר זה היא, שלאור מעמדם של הנתבעים 2-5 ופעילותם בהקשר הנוכחי כפי הנטען על-ידי התובעת, ובשים-לב לכך שהמידע המלא בהקשר זה מצוי בידיעתם המיוחדת של הנתבעים, אך לא הובא על-ידיהם, מן הראוי לראות בהם מעוולים במשותף.
סיכום וּסעדים
לאור מסקנותיי לעיל - לפיהן הֵפֵרו הנתבעים 1-5 זכויות קניין רוחני של התובעת מכוח דינים ספציפיים, כמפורט - אינני מוצא כי יש מקום להוסיף לפיצוי מכוח עילות אלה, פיצוי נוסף וחופף מכוח דיני עשׂיית עושר ולא במשפט [ראו סעיפים 66-67 לפסק-דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן, בע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (פורסם ב'נבו', 14.3.2010)]. טענות גם בהקשר זה של הנתבעים נדחות, לכן.

סעיפים 13(א) ו-(ב) לחוק עוולות מסחריות מוסיפים וקובעים, כי בית-המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק:
"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת."

התובעת מבקשת כי ייפסק לה פיצוי סטטוטורי, בהתאם לאמור בסעיף 13( א) לחוק, בעבור כל הפרה שנעשתה. אין ספק, כי בשים לב לכך שפעילותם של הנתבעים היא בתחום עסקי הזהה לזה של התובעת, הרי ההנחה היא שפעילות מֵפֵרה זו אמנם גרמה נזק לתובעת. בנקודה זו מוצא אני לנכון להתחשב בפערי המחיר בין מוצרי התובעת לאלה של הנתבעת 1. מדובר בפער המגיע לכדי מאות אחוזים. הנתבעת 1 צריכה היתה למכור זוגות מפרים רבים כדי להגיע לסכום בו נמכר זוג נעליים אחד של התובעת. מוצרי שתי החברות פונים לפלח אוכלוסייה שונה ואף מעובדה זו לא ניתן להתעלם. אין ספק כי לקוחות רבות היו שמחות להתחדש בזוג נעליים מתוצרתה של התובעת, אך במחיר בו הן נמכרות ברי כי הדבר אפשרי רק בעבור פלח מצומצם יחסית מכלל אוכלוסיית הרוכשות. מאידך – הסבירות כי מי שמורגלת במוצרי יוקרה המיועדים לעשירון העליון, תרכוש לעצמה זוג נעליים הנמכרות במחיר השווה לכל נפש – אינו גבוה. מנגד ברור, כי השימוש בסימן המיפר על-ידי הנתבעים הקנה להם יתרון בלתי-מבוטל בכך שהפנה את שימת-לב הלקוחות (שסימן התובעת, כסימן ידוע ומוכר היטב, מוכר להם) למוצרי הנתבעים.
אחרון שהוא ראשון. תופעת הזיופים פשתה בשווקים ברחבי תבל ויש לעשות ככל הניתן למיגור תופעה זו שפגיעתה רבה. הפעילות המפרה פוגעת, לא רק בתובעת, אלא גם בציבור הרחב.

9. בשים-לב לשיקולים דלעיל, אני מחליט כדלקמן:
5129371(א) ניתן בזאת לגבי כל אחד מהנתבעים צו מניעה קבוע בהתאם לעתירה שבסעיף 20 (א) לכתב התביעה;
54678313(ב) אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 100000 (מאה אלף) ₪, להיום.

כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט [ בצירוף ריבית והפרשׁי הצמדה מיום ה וצאתו בפועל של כל פריט], וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 44000 (ארבעים וארבע אלף) ש"ח , להיום.

ניתן והודע בפומבי היום, ה' אב תשע"ו, 09 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.