הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 63666-06-16

מספר בקשה:14
לפני
כבוד ה שופטת עידית ברקוביץ

המבקשת/הנתבעת

חב' נתיבי אילון בע"מ
ע"י עוה"ד ע. קאופמן ועו"ד ת. דותן
משרד גולדפרב- זליגמן

נגד

המשיבה/התובעת

א.י.ל סלע (1991) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א. מגן

החלטה
לפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת (להלן: "הבקשה").
במסגרת הבקשה, עותרת המבקשת (להלן: "המבקשת" או "הנתבעת"), כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו הקבועה בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 ובסעיף 353(א) ל חוק החברות ויורה למשיבה (להלן: "המשיבה" או "התובעת") להפקיד ערובה בקופת בית משפט לתשלום הוצאות המבקשת, בסכום שלא יפחת מ- 5% מסכום התביעה.
רקע
המשיבה הגישה כנגד המבקשת תביעה אשר עניינה פרוייקט של עבודות גישור ופיתוח בעיר חדרה (להלן: "הפרוייקט"), אותו ביצעה המשיבה לאחר שזכתה במכרז שפרסמה המבקשת. בתביעתה, טענה המשיבה, כי המבקשת לא שילמה לה את כל התשלומים המגיעים לה בקשר לפרוייקט. בכתב הגנתה, דחתה המבקשת טענות המשיבה.
התביעה, במקורה, הוגשה ע"ס 12,337,165 ₪.
קודם שהוגשה בקשה זו, עתרה המשיבה בבקשה לתיקון כתב התביעה (להלן: "הבקשה לתיקון").
בכתב התביעה המתוקן הועמד סכום התביעה ע"ס 26,380,208 ₪.
סברתי, כי נכון יהא להכריע תחילה בבקשה לתיקון כתב התביעה ולאחריה להידרש לבקשה דנן.
בהתאם להחלטה מיום 8.1.2019, התקבלה הבקשה לתיקון כתב התביעה בכפוף לתשלום הוצאות.
כעת, הגיעה עת ההכרעה בבקשה זו.
תמצית טענות המבקשת
סעיף 353(א) לחוק החברות מקים חזקה, לפיה תחויב חברה בהפקדת ערובה מתאימה להבטחת הוצאות הנתבע בתביעה שהגישה, אלא אם כן, קיימים בנסיבות העניין טעמים לסתירת החזקה. המשיבה, הינה חברה בע"מ ומשכך, חלה עליה החזקה האמורה.
סיכויי התובענה קלושים.
בהתחשב בכך, הוצאות המשפט שעשויות להיות מושתות על כתפי המשיבה הינם גבוהים, עד כדי מאות אלפי שקלים חדשים.
על המשיבה רובץ נטל ההוכחה כי תוכל לשאת בהוצאות המשפט, באם יוטלו עליה. המשיבה לא צירפה אסמכתאות רלבנטיות להעיד על איתנותה הפיננסית, וכאלו שילמדו על התחייבויותיה של המשיבה לנושים השונים.
לעניין שיעור הערובה - נוכח סיכויי התובענה הנמוכים ביותר, ובמקביל - העלויות הצפויות להיות ניכרות ביותר, ובהינתן כי על הערובה לשקף ההוצאות הצפויות, מתבקש שיעור ערובה שלא יפחת מחמישה אחוזים מסכום התביעה.
תמצית תגובת המשיבה
לא מתקיימות נסיבות בהן מוצדק להטיל ערובה.
המשיבה הוכיחה, כי תוכל לשלם את הוצאות המבקשת, במידה וזו תזכה בהליך.
המשיבה הינה חברה מהמובילות במשק בענף התשתיות, בעלת הון ונכסים ובעלת יכולות כלכליות ואיתנות כלכלית. כך, היא ביצעה מגה-פרוייקטים, נדרשה וסיפקה ערבויות לכולם בהיקף של עשרות מיליוני ₪; ברשותה הון עצמי על סך של מעל 200 מיליון ₪. משכך, אין חולק כי בידה לשלם הוצאות הליך משפטי זה.
סיכויי התובענה טובים מאוד, שכן, המדובר בעבודות שביצעה המשיבה עבור המבקשת ולא שולמו לה כספים בגינם.
לעניין שיעור הערובה - אין לגזור את סכום ההוצאות כאחוז מסכום התובענה, ואף אם כן הדבר, הרי שאין לקבוע זאת בסכום גבוה יתר על המידה.
המסגרת המשפטית
תקנה 519(א) ל תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנה") קובעת:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
תכליתה של התקנה, כפי שנקבע עוד מקדמת דנא, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח, כי הוצאותיו של הנתבע ישולמו מקום בו תידחה התביעה נגדו, בייחוד כאשר סיכויי הצלחת התביעה נראים לכאורה קלושים (רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 11.02.2009) להלן: " ענין ל.נ הנדסה"; רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ [פורסם בנבו] (1990), להלן: "עניין אויקל"; וכן ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז (3) 846 (1993)).
התקנה מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב, כאשר הפסיקה פיתחה כללים ועקרונות להפעלת שיקול הדעת, תוך שנקבע כי "הוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (14.11.13), להלן: "עניין אבו סעלוק").
במסגרת התקנה לא נקבעו קריטריונים אותם יש לשקול, עת בא בית המשפט להכריע בבקשה להפקדת ערובה, אולם בפסיקה התפתחו מספר שיקולים אותם יש להביא בחשבון.
בין השיקולים ניתן למנות, את מקום מושבו של התובע, מצבו הכלכלי, סיכויי התביעה, מורכבות ההליך, השיהוי בנקיטתו ומידת תום ליבו של התובע (עניין אבו סעלוק והאסמכתאות שם).
כאשר התובע הינו תאגיד, קבע המחוקק כללים ספציפיים במסגרת סעיף 353א' ל חוק החברות (להלן: "הסעיף") בו נאמר:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."
בהתאם לפסיקה, תכליתו העיקרית של הסעיף הינה להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל לגבות הוצאות מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים. (ראו: רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ [פורסם בנבו] (14.02.2016), להלן: "ענין אור בנמל"; רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר [פורסם בנבו] פס' 6 (13.7.2008) להלן "ענין נאות אואזיס"; וכן אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 684 (מהדורה 12, 2015)).
מהוראות הסעיף אנו למדים, כי במידה והנתבע מבקש, רשאי בית המשפט לצוות על חברה תובעת ליתן ערובה אם מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת.
לכלל הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות, קיימים שני חריגים:
אם החברה הוכיחה כי יש בידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין;
לחילופין, אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב החברה התובעת בהפקדת ערובה.

לשון הסעיף, כשלעצמה, אינה מתייחסת לשאלת סיכויי ההליך, אולם הפסיקה הביאה שיקול זה בחשבון במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט במסגרת האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הנתבע שלא ייצא נפסד במידה ויזכה בדין.
נטל ההוכחה, כי קיימת הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה, מוטל על כתפי החברה התובעת (רע"א 4128/17 Lauderdale Yachts LTD נ' טאוב (פורסם בנבו, 29.6.2017) , להלן: "עניין טאוב").
באשר ליחס שבין תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי לסעיף 353א', קבעה הפסיקה, כי כאשר נדון עניינה של חברה תובעת, "גובר" סעיף 353א' על תקנה 519 בהיותו חלק מדבר חקיקה ראשית המהווה חוק ספציפי לעומת תקנה 519 שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר (ר' עניין ל.נ הנדסה).
המשותף לשני ההסדרים האמורים, הוא היותם פרי איזון בין תכליות נוגדות רבות משקל: מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מושכות את החבל לכיוון התובע, ומצדדות בגישה לפיה יש לאפשר לו לקבל את יומו בבית המשפט, מבלי להיתקל במכשולים כלכליים. מאידך גיסא, החיוב בהפקדת ערובה נועד למנוע תביעות סרק, ולהבטיח כי נתבע שיצא מן ההליך השיפוטי שנכפה עליו כשידו על העליונה לא ייאלץ לשאת בהוצאותיו (רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 2.10.2017), להלן: " עניין תועלת לציבור").
הסטנדרט המחמיר ביחס לחברה בעירבון מוגבל, נועד למנוע שימוש פסול באישיותה המשפטית הנפרדת כדי להימנע מתשלום הוצאות לנתבע ומשקף תפיסה לפיה זכות הגישה לערכאות של חברה, שהיא אישיות משפטית נטולת קיום "טבעי", משמעותית פחות (עניין תועלת לציבור).
מן המקובץ עולה, כי ביחס לחברה בעירבון מוגבל קיימת "חזקת חיוב בהפקדת ערובה". עם זאת, מדובר, כאמור, בחזקה הניתנת לסתירה על בסיס מספר שיקולים אשר עיקרם הם: מצבה הכלכלי של החברה וסיכויי ההליך (עניין תועלת לציבור).
בהינתן כי המשיבה הינה חברה בע"מ, הרי שהסעיף הרלבנטי ביחס אליה הוא סעיף 353א' ל חוק החברות.
משכך, המבחנים הרלבנטיים ביחס למבקשת ראוי שיהיו בהתאם למבחנים שהותוו ביחס לסעיף 353 א' לחוק החברות.
שלבי הדיון
במסגרת דיון על פי סעיף 353א' ל חוק החברות, יש לערוך בדיקה תלת שלבית (ראו: עניין אור בנמל וכן עניין טאוב).
בשלב הראשון -בודק בית המשפט אם התובעת יכולה, מבחינה כלכלית, לעמוד בהוצאות שתיפסקנה.
בשלב זה, בית המשפט לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של החברה התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי (אורכו, מורכבותו, האם נדרשים מומחים או גילויים חריגים), שכר הטרחה הצפוי, וסיכויי התביעה.
אם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא עלה בידי החברה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, הדיון עובר לשלב השני.
בשלב השני- בוחן בית המשפט, אם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. בהקשר זה יש לזכור כי כאמור, במקרה של חברה, להבדיל מתובע אישי, הטלת ערובה הינה הכלל ולא החריג.
בשלב השלישי- קובע בית המשפט את גובה הערובה (ראו: רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס' 8 (13.11.2014); רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ [פורסם בנבו] (‏23.5.2011); וכן עניין ל. נ הנדסה).
בשלבים השני והשלישי על בית המשפט לערוך איזון בין זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע מחד גיסא, לבין זכותו של נתבע ש"נגרר" להליך משפטי, שלא ייצא נפסד ולא ייפגע בקניינו גם אם יזכה, מאידך גיסא (ראו עניין ל.נ. הנדסה).
לאור המקובץ לעיל, נפנה לבחינת הבקשה.
מצבה הכלכלי של המשיבה
בבקשתה, טענה המבקשת, כי מצבה הכלכלי של המשיבה מעורפל ולא ברורה איתנותה הפיננסית.
בתגובתה, הכחישה המשיבה טענות אלו וטענה כי היא בעלת איתנות כלכלית ויש ביכולתה לשלם את הוצאות ההליך.
המשיבה ציינה, כי היא אחת מחברות התשתיות הגדולות הוותיקות והמובילות בענף התשתיות במשק ובעלת נכסים רבים. עוד הוסיפה המשיבה וציינה כי היא ביצעה ומבצעת מגה פרויקטים במיליוני ₪, לעיתים גם במקביל.
המשיבה נקבה בשמות הפרוייקטים אותם היא מבצעת: כביש 9 בהיקף כ- 210 מיליון ₪, כביש 531 בהיקף של כ- 410 מיליון ₪, פרויקט עבור משרד הביטחון בהיקף של כ- 80 מיליון ₪.
המשיבה ציינה כי היא נדרשה וסיפקה ערבויות לפרוייקטים השונים, אשר היקפן עולה על 31,806,287 ₪ (לתשובה צורף העתק דף ריכוז ערבויות).
המשיבה ציינה כי היא בעלת הון עצמי חיובי בסך 223,524,470 ₪, וכי יתרת בעלי המניות היא 7,618,773 ₪ (צורף מכתב רו"ח).
עוד צירפה המשיבה מכתב מבנק לאומי, בו צוין כי נכון ליום הוצאתו (5.11.2018) מצב חשבון החברה מאפשר משיכה של 2,200,000 ₪.
על פני הדברים, נראה, כי אכן המשיבה היא חברה המבצעת פרוייקטים גדולים. דא עקא, בכך אין די. בצד הנתונים שמסרה המשיבה, קיים חסר בנתונים חיוניים אחרים .
המשיבה נמנעה מלצרף מסמכים משמעותיים לביסוס יכולת כלכלית ובכלל כך לא צירפה דו"חות כספיים מבוקרים כמו גם דו"ח תזרים מזומנים, וכן לא הציגה דפי חשבון בנק, מסגרות אשראי, דו"ח זכויות המשיבה בנכסים ועוד.
כאמור, המשיבה צרפה מכתב מטעם רואה החשבון שלה. ברם, מכתב זה, הוגש ללא נספחים לאימות האמור בו. מעבר לכך, בעוד שבמכתב צוין כי ההון העצמי של המשיבה עומד ע"ס כ- 220 מיליון ₪, הרי ממכתבו של בנק לאומי עולה כי חשבון המשיבה מאפשר משיכה של כ 2.2 מיליון ₪ בלבד. בשים לב להיקף פעילותה של המשיבה, ולשיעור ההוצאות והערבויות להן היא נדרשת במהלך פעילותה, אין וודאות כי די בהיקף המשיכה האמור, כדי להוות בטוחה מספקת להבטחת הוצאות הליך זה, אשר הינו מורכב וארוך ביותר.
נתתי דעתי למסמכים שהציגה המשיבה ולנתונים המפורטים בהם, ברם לא מצאתי כי יש בהם כדי להעיד על איתנות כלכלית, ולו מחמת היעדר נתונים בדבר היקף התחייבויות של המשיבה.
המשיבה הציגה ראיות כוללניות למדי ו נמנעה מלהתייחס ולצרף ראיות לעניין מצבת החובות שלה .
הימנעותה של המשיבה להוכיח יכולת כלכלית מקבלת משנה תוקף, בשים לב לכך שעל פי דוח רשם החברות (אשר צורף לבקשה) רובצים על נכסיה 13 שיעבודים לטובת נושים שונים, מתוכם 9 שיעבודים ללא הגבלת סכום.
המשיבה לא השכילה להתמודד ולהראות כי חרף השיעבודים האמורים הרובצים על נכסיה, אזי היא בעלת חוסן כלכלי המפריך חזקת חיובה בהפקדת ערובה.
מצופה היה מהמשיבה לפרוס בפני בית המשפט תמונה מלאה ומפורטת אודות חוסנה הכלכלי ויכולתה לעמוד בהוצאות ככל שיושתו עליה וזאת נעשה באופן חלקי ובלתי מספק.
ויודגש, בשים לב לטיב התביעה, היקפה וסכומה, הגשת חוות דעת מומחים ומינוי מומחה מטעם בית משפט, המדובר בהליך אשר עלות ההוצאות הצפויות בגין ניהולו תהיה משמעותית ביותר.
על יסוד המקובץ, הריני קובעת כי לא עלה בידי המשיבה לעמוד בנטל המוטל עליה להראות כי אין הצדקה לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.

סיכויי התובענה
בהתייחס לסוגיית סיכויי התובענה נקבע כי:
"שאלת סיכויי ההליך ... גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל).
עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:
(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).
(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד" (עניין ל.נ. הנדסה לעיל).
המבקשת, ובצדק, לא הרחיבה בטיעוניה בעניין סיכויי התובענה (אשר לשיטתה קלושים), ועם זאת ציינה את עמדתה, לפיה המשיבה נתנה התחייבויות (בשתי פעמים נפרדות) להימנע מדרישה, קל וחומר, תביעה, כלפי המבקשת לאחר שנעשה עימה חשבון אשר שולם במלואו.
בנסיבות העניין, נוכח השלב בו מצוי ההליך, אין בידי לטעת מסמרות בשאלת סיכויי התביעה.

על פני הדברים, קשה להעריך כי התביעה תתקבל במלואה, אך מנגד, לא ניתן לקבוע כי סיכויי התביעה בכללותה, אפסיים.
בהתייחס למצב דברים כזה נאמר:
"שאלת סיכויי ההליך אף היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט, אולם לזו תהא השפעה רק כאשר מדובר בסיכויים גבוהים מאוד או קלושים מאוד (להרחבה ראו: רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ [פורסם בנבו] (23.5.2011); וכן רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג.טלי עד שינוע [פורסם בנבו] (29.12.2011))." (ע"א 7193/13 ש.א. פתרונות בע"מ ואח' נ' פרופסור אמיר ברנע ואח' (פורסם בנבו, 22.09.2014) ).

בזהירות המתחייבת אציין, כי לא מצאתי שמדובר ברמה כזו של סיכויי התביעה להתקבל במלואה , אשר מצדיקה שלא לחייב בהפקדת ערובה.
סיכום ביניים
לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי המשיבה לסתור את חזקת הפקדת הערובה העומדת לחובתה, ולא ראיתי הצדקה לפטור אותה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, ככל שייפסקו.
אוסיף ואדגיש, כי הגם שנתתי דעתי בכובד ראש לזכות הגישה לערכאות של המשיבה, לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות מן התוצאה.
משכך, קיים יסוד לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.
שיעור הערובה
המבקשת עותרת לחייב את המשיבה בהפקדת סכום שלא יפחת משיעור 5% מסכום התובענה.
בנסיבות העניין, סבורני כי יש לחייב את המשיבה בסכום הפקדה משמעותי. ברם, הסכום המבוקש על ידי המבקשת הינו מופרז ואינו מידתי.
בקביעת שיעור הערובה וטיבה, יש מקום לאזן בין זכות הקניין של המשיבה לבין זכות הגישה לערכאות. יש לשמור על עקרון המידתיות, תוך איזון ראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים לעניין.
בסוגייה זו יש ליתן את הדעת לתכלית שבבסיס האפשרות לחיוב בערובה- מניעתה של הסתתרות מאחורי אישיות משפטית ערטילאית, כדי להימנע מלשאת בתשלום הוצאות, שיכול ויושתו על תובעות, שאינן אדם פרטי (עניין נאות אואזיס; עניין ל.נ. הנדסה).
תכלית זו מחייבת לא רק את עצם חיוב המשיבה במתן ערובה, אלא גם את העמדת הערובה על סכום הולם, שייתן ביטוי ריאלי להוצאות העשויות להיפסק לטובת המבקשת, אם תידחה התובענה. עם זאת, אין מקום לקבוע ערובה בשיעור מופרז ובלתי ריאלי בכדי לא לפגוע בזכות הגישה לערכאות .
תפקידו של בית המשפט בקביעת שיעור הערובה, הוא בהערכת סכום ההוצאות בו המשיבה עשויות להיות מחויבות, ולאו דווקא בהערכת ההוצאות הצפויות בפועל של המבקשת בניהול הגנתה.
אחד הכלים להערכת גובה ההוצאות העשויות להיפסק בתום המשפט הוא סכום התביעה, שהרי תקנה 512(ב) ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כי "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". (בסוגיה זו ראו ע"א (מחוזי ירושלים) 11257/07 עיריית אילת נ' קנדרה (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו), 24.07.2008)).
עיון בפסקי דין מדגמיים מעלה כי:
בתובענה ע"ס 15 מיליון ₪, הופחת שיעור הערובה מסך 500,000 ₪ (אשר נקבע בבית המשפט המחוזי) והועמד על סך של 150,000 ₪ (ע"א 7193/13 ש.א. פתרונות בע"מ נ' פרופ' אמיר ברנע (פורסם בנבו, 22.9.2014)).
בתביעה על סך 20,000,000 ₪ נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה המחייבת בהפקדת 400,000 ₪ ( 200,000 ₪ לכל אחת משתי המשיבות) הגם שבית המשפט העל יון ציין כי "אכן, מדובר בסכום על הצד הגבוה, אולם נוכח מהות התביעה, מורכבותה וסכום הפיצוי הנתבע בה, סכום זה אינו מקים עילה להתערבותו של בית משפט זה [ראו למשל: רע"א 10671/08 CME Devices LLC נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ (2.3.20009 )]." ( רע"א 3194/16 בארות הילה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.05.2016)).

במסגרת השיקולים, יש להביא בחשבון, כי כאמור, מדובר בהליך מורכב הכרוך בחוות דעת מומחים, באופן המצביע על כך שהוצאות ההליך צפויות להיות גבוהות ביותר. משכך, ראוי להבטיח את הוצאותיה של המבקשת, ככל שייפסקו לטובתה.

בהתחשב במכלול השיקולים ולאחר עריכת האיזונים הנדרשים, תוך יישום הדין והפסיקה ביחס למקרה הקונקרטי, הריני סבורה כי חיוב המשיבה להפקיד 275,000 ₪ מהווה איזון נכון וראוי, בין הצורך להבטיח את הוצאות המבקשת, אם ובמידה שתזכה בדין, לבין הצורך שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הגישה לערכאות.
בסיום הדברים ולמעלה מהנדרש יצויין, כי אין בהחלטה זו משום נקיטת עמדה ביחס לטענות הצדדים בהליך העיקרי.

סוף דבר
המשיבה תפקיד בקופת בית משפט סך של 275,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית.
ההפקדה תהיה עד ליום 14.2.2019.
בהיעדר הפקדה תוך המועד שהוקצב – תי דחה התביעה.
3נוכח התוצאה (אשר משמעותה כי הבקשה התקבלה אך לא באופן מלא), הריני קובעת, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ט, 14 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.