הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 62963-02-16

מספר בקשה:10
לפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

התובעות
(המשיבות)

  1. ארמונות חן (2000) בע "מ
  2. סאדאב (1988) בניין בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מיכאל רוזן

נגד

הנתבעת
(המבקשת)

מי שיקמה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ויינברגר

החלטה

לפני בקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה על ידי הנתבעת – תאגיד המים מי השקמה (להלן: "תאגיד המים"), כנגד התובעות בשני תיקים אשר דיונם אוחד, בשל טענות זהות המועלות במסגרתם – האחת, ארמונות חן בניין (2000) בע"מ והשנייה, סאדאב (1988) בניין בע"מ (להלן: " התובעת 1 והתובעת 2").
החיקוקים הרלוונטיים:
לשם הנוחיות, להלן, החיקוקים והגורמים המרכזיים עליהם נסב הדיון בתביעות נשוא הדיון:
"החוק" -חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001.
"חוק העזר ביוב" - חוק עזר לחולון (ביוב) התשס"ג – 2002
"חוק העזר מים" - חוק העזר לחולון (אספקת מים) התשס"ג – 2002
"כללי התעריפים" - כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב ), תש"ע- 2009 אשר פורסמו על ידי מועצת רשות המים והביוב ביום 1/1/10.
"כללי חישוב עלות" – כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכות מים וביוב), תש"ע – 2009 שפורסמו על ידי מועצת רשות המים ביום 1/1/10.
"כללי התאגידים"- שני הכללים הנ"ל.
"הוראות מעבר" – כללים 12(א) לכללי התעריפים ו - 36(א) לכללי חישוב עלות.
"העיריה" – עיריית חולון.
"רשות המים והביוב" – הרשות לשירותים ציבוריים (מים וביוב).
הצדדים:
תאגיד המים והביוב –הנתבע, התאגד ביום 11/10/07, מכוח החוק, החל לפעול ביום 1/1/08, בהתאם לרישיון אשר ניתן לו על ידי מנהל המים ביום 12/12/07 והוא האחראי על מתן שירותי מים וביוב בתחום הרשויות המקומיות- חולון, אזור, בית דגן ואור יהודה .

התובעות הינן חברות קבלניות, אשר בנו פרויקטים בתחומי העיר חולון ונדרשו, כתנאי לקבלת היתרי בנייה בגין בניית הפרויקטים, לתשלום היטלי פיתוח ובכלל זה:
התובעת 1: לתשלום סך 1,053,178 ₪ בגין היטל ביוב על פי חוק העזר ביוב, סך 1,239,105 ₪ בגין היטל הנחת צנרת מים על פי חוק העזר מים ובסה"כ:2,292,283 ₪.
התובעת 2: לתשלום סך 881,624 ₪ בגין היטל ביוב על פי חוק העזר ביוב, סך 1,050,436 ₪ בגין היטל הנחת צנרת מים על פי חוק העזר מים ובסה"כ: 1,932,060 ₪.

עיקרי טענות התובעות בכתבי התביעה בקצרה;
במסגרת כתבי התביעה מטעמן עותרות התובעות להשבת כלל הכספים אשר שולמו על ידן לתאגיד המים וזאת, בהתבסס על עילות ועיקרי טיעון כדלקמן:

השבת החלק בהיטלים אשר נגבה לפי תעריפים בטלים שנחקקו על ידי העיריה ביום 23/5/08 לאחר תחילת פעילות התאגיד ומשכך בחריגה מסמכות–
לטענת התובעות, בהתאם לקבוע בסעיפים 10 ו 139 לחוק, ממועד תחילת פעילות תאגיד המים, נשללו כלל סמכויות העירייה במשק המים והועברו לתאגיד המים. זאת ועוד, בהתאמה לאמור, תוקנה פקודת העיריות (נוסח חדש) ובסעיף 251 נשללה מהעירייה הסמכות לחוקק חוקי עזר בעד ביצוע פעולות בתחומים הקשורים למשק המים או הביוב. לטענת התובעות, מאותו מועד – הסמכות לקביעת או עדכון התעריפים הקשורים למים או לביוב, הינה של הרשות הארצית למים וביוב. אלא, שלטענת התובעות, על אף שנשללה מהעירייה הסמכות בתחום הביוב והמים, נחקקו על ידי העירייה תעריפי ביוב חדשים ביום 23/5/2008 וזאת, חצי שנה לאחר תחילת פעילותו של תאגיד המים. לטענת התובעות, בהינתן שהתעריפים נחקקו בחריגה מסמכות, הרי שהינם בטלים ומשכך והואיל ותאגיד המים חייב את התובעות בהיטלים בהתבסס על התעריפים הבטלים כאמור, יש להשיב לתובעות את הסכום אשר שולם על ידן ביתר בהתבסס על התעריפים כאמור (סך 1,351,827 ₪ לתובעת 1 ו סך 1,245,208ש"ח לתובעת 2).

בטלות החיוב בהיטלי מים והיטלי ביוב וזאת, בהינתן שקלול עלויות הקמת המערכות במסגרת תעריפי המים השוטפים –
לטענת התובעות, החל מיום 1/1/10, כולל תעריף המים השוטף את עלות הקמת מערכות החלוקה והביוב, לפי ערך כינון ורכיב תשואה על ההון. בהקשר זה מפנות התובעות לסעיף 2(א) לכללי התעריפים, הקובע כי התעריפים כוללים תשלומים שוטפים בעד הקמת מערכת הביוב. כיוון שכך, לטענתן, רשות המים והביוב אשר התירה לתאגידים להמשיך לגבות היטלים, במקביל לגביית תשלומים בגין שירותים שוטפים הכוללים את עלויות הקמת המערכת, פעלה בחוסר סמכות, הואיל והטילה, להלכה ולמעשה, חיוב המהווה מס או אגרה, קרי בשיעור שלא מקיים זיקה ישירה בין עלות האספקה של השירות למחירו. משכך טוענות התובעות כי יש לבטל לחלוטין את היטלי הביוב והמים ולהשיב לתובעות את מלוא התשלומים אשר שולמו על ידן בערכם הריאלי למועד התביעה ובתוספת ריבית והצמדה.

למצער – השבת הרכיבים בגין זכויות מים ומכון טיהור שופכין –
באשר למכון שופכין, לטענת התובעות, בהתאם להוראת סעיף 12(א) לכללי התעריפים כפי שעודכנה החל מיום 1/1/15, יש להפחית מהיטל הביוב את התשלום עבור התקנה או קניית מכון טיהור שפכים ובהעדר תחשיב לגילום רכיב זה יש לבצע הפחתה בשיעור של 21% מהיטל הביוב.
באשר לזכויות המים – הרי שלטענתן במסגרת הגדרת היטל הנחת צינורות נקבע כי יש להפחית את מרכיב זכויות המים מהיטל הנחת הצינורות ובהעדר תחשיב לגילום רכיב זה יש לבצע הפחתה בשיעור של 10% מאגרת הצינורות.
התובעות טוענות כי אמנם התשלומים מהן נגבו קודם ליום 1/1/15 ואולם, מהותית יש להחיל על התשלומים את ההפחתות האמורות.
באשר לזכויות המים מוסיפות התובעות וטוענות כי האמור חל ביתר שאת בהינתן שזכויות המים בוטלו כבר ביום 1/1/11 במסגרת כללי המים (תעריפי המים המסופקים מאת מקורות)(תיקון 2), התשע"א 2010. יתרה מכך, לטענת התובעות, הינן זכאיות להשבת רכיב זה לאור הסכם פשרה אליו הגיע התאגיד במסגרת תובענה ייצוגית ביום 1/1/15 ובמסגרתו הצהיר התאגיד על חדילה מגביית רכיב זכויות המים החל מיום 1/1/15 וכן כי ישיב חלק מהסכום למי שנגבו ממנו היטלי מיום בחצי שנה קודם למועד הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית (התובעת מפנה להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 8/11/15 בת"צ 10446-06-14 עקליאן נ' מי שקמה בע"מ).

בטלות החיוב בהפרשי הצמדה וריבית, שבוצע על ידי התאגידים בחוסר סמכות וזאת, בהינתן שלפי סעיף 152 לחוק, הסמכות לעדכון התעריפים שנקבעו בחוקי העזר נתונה למועצת הרשות וזו לא עדכנה אותם.
לעניין זה מפנות התובעות ללשון סעיף 152 וכן, לפסיקה במסגרתה נקבע, לטענתן, כי חל איסור דומה על רשויות להוסיף הפרשי הצמדה וזאת, בלא קביעת מועצת הרשות.

פגמים בתחשיב תעריפי המים – בהקשר זה טוענות התובעות כי במסגרת חוקי העזר משנת 2002 לא שונו על ידי העירייה התעריפים והינם מבוססים למעשה על תחשיב משנת 1996 אשר נערך על ידי מר ראובן פרדס. לטענת התובעות, בתחשיב זה נפלה שורה של טעויות ובכלל זה טעויות אריתמטיות, הנובעות מכך שלא נלקחו בחשבון שטחי הבנייה לתעסוקה- קרי הושמטה תוספת שטח אשר מגדילה את ההכנסות ומובילה להפחתת התעריף ב 9%. זאת ועוד, לטענת התובעות, בצפי לבניית יחידות בעתיד, הוסף מקדם הביטחון נוסף על מקדם הביטחון שנכלל בתכנית האב (שמלכתחילה צפתה כי לא כל היחידות יבנו בפועל), משכך, הופחת מספר הדירות הצפויות ובהתאמה נקבע מקדם מימוש של 57% בלבד, דבר אשר הוביל להקטנת צפי ההכנסות, אשר תיקונה היה מוביל להפחתה של 36% מהתעריף. זאת אף זאת, לטענת התובעות, לו היה ממש בקביעה בדבר צפי בניית היחידות בעתיד, הרי ששומה היה על עורך התחשיב להביא צפי זה לידי ביטוי בקביעת התשתית ואולם, על אף התחזית בדבר מימוש קטן (57%) נלקחו בחשבון 100% מהעלויות. לטענתן גם עדכון זה היה בו בכדי להפחית 36% מהתעריף. לסיום לטענתן, לא הובאה לידי ביטוי תחזית נכונה של גודל הדירות, באשר הובא לידי ביטוי גודל ממוצע של 125 מ"ר וזאת, הגם שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עמד גודל ממוצע של יחידה על 135 מ"ר. עוד טוענות התובעת כי הואיל ותעריף המים נקבע לפני 15 שנים, שומה היה על התאגיד כנאמן הציבור, לפנות לרשות המים על מנת לבחון את התעריפים בהתאם לנתונים הרלוונטיים ולפעול לתיקון התעריפים. לטענתן, משהתאגיד לא עשה כן הרי שהתעשר שלא כדין על חשבונן וזאת, עת גבה תעריפים שאינם רלוונטיים.

חיוב שטחי שירות בהיטל מים שלא כדין - לטענת התובעות יש מקום לפטור מחיוב את כל השטחים למטרות שירות כמשמעם בתקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות והיתרים), התשנ"ב – 1992 וכי שטחים אלו מהווים 45% משטחי הבנייה אשר חו יבו בהיטל. לטענת התובעות, ביסוס לאמור ניתן למצוא, בין היתר , בתחשיב אשר בוצע על ידי פרדס, אשר הביא לידי ביטוי גודל ממוצע של 125 מ"ר לדירה וגודל זה לא כלל שטחי שירות ומשכך, הרי שגם על פיו יש מקום לחייב בהיטלים רק את השטחים העיקריים ולא את שטחי השירות.

פגמים בחישוב תעריפי הביוב – התובעות טוענות כי התעריפים נשוא התשלום, נקבעו בתיקון לחוק העזר לביוב משנת 2008 והם מבוססים על תחשיב אשר ערך אהוד חסון בנובמבר 2007 ובו טעויות. בכלל זה לטענתן, חלה טעות בקצב בו מוחלפים קווי הביוב. כך, הנחת היסוד השגויה הינה כי החלפת קווי ביוב מתרחשת בקצב של 3% - קרי אחת ל – 33 שנים, בעוד שבפועל הינה מתחלפת אחת ללמעלה מ – 45 שנים . לטענת התובעות תיקון הטעות מוביל להפחתת עלויות בשיעור של 41% ובהתאמה להפחתת תעריף הביוב ב – 7%. עוד הינן טוענות כי מימוש הפוטנציאל למגורים ושלא למגורים אינו תואם את הממוצע השנתי או אינו בהתאם להוראות תכניות מתאר עדכניות וכן, כי נלקח בחשבון רק שיעור של 9.3% מסך פוטנציאל שטחי הקרקע לבנייה באיזור התעשייה, בשעה שלפי חוק העזר ביוב יש להביא לידי ביטוי את מלוא שטח קרקע זו. לאור האמור טוענות התובעות כי תעריפי הביוב אשר נקבעו שלא על בסיס תשתית מהימנה – בטלים ובהתאמה כי הינן זכאיות להשבת מלוא היטלי הביוב אשר שולמו על ידן.
חיוב שטחי מרתף, בהיטל ביוב שלא כדין – לטענ ת התובעות המרתפים מיועדים לבניית חניונים ולמרות זאת, רק חלק משטחם חויב בתעריף מוזל (50%) ויתרתו- הגם שהינו מיועד לשטחים הקשורים לחניות כגון מעברים- חויבה בתעריף בניין רגיל.

הבקשה לסילוק על הסף;
במסגרת הבקשה נשוא החלטתי זו, עותר תאגיד המים – לסילוק רוב רכיבי התביעה על הסף וזאת, הואיל ולטענתו אין בהם בכדי להקים עילה או יריבות כלפיו וכן, מפאת העדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בהם.
כך פותח תאגיד המים וטוען כי אמנם גבה את ההיטלים ואולם, הינו לכל היותר גוף גובה בלבד אשר הינו נעדר כל סמכות לקבוע את התעריפים הנגבים על ידו או להתערב בהם, אלא ששומה עליו לגבותם באופן מדויק כפי שנקבעו.
לעניין זה מפנה התאגיד לכך, שבהתאם לסעיף 2 לכללי התעריפים, אין לו כל שיקול דעת אלא שעליו לגבות את ההיטלים בהתאם לתעריפים הקבועים בכללים, שהם – כפי שנקבע בסעיף 12(א) לפי חוקי העזר - וזאת, עד לקביעה אחרת על ידי מועצת הרשות.
בהקשר לכך, מפנה התאגיד להחלטת בית המשפט בת"צ 27840-01-14 עברי דניאל נ' מי שמש בע"מ (13/8/15), אשר במסגרתה התקבלה הטענה ובהתאם לה תאגידי המים אינם מוסמכים לשנות את חוקי העזר או לקבוע דבר בעניין התעריפים, אלא שכל הסמכות בעניין זה מסורה למועצת רשות המים. עוד מפנה התאגיד להחלטת בית המשפט בתא (מרכז) 61318-12-12 דונה חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' מיתב- תאגיד אזור למים וביוב בע"מ (11/3/14).

לאור האמור, לטענת תאגיד המים - יש להורות על סילוק העילות הנסבות על בטלות החיובים לאור שקלול עלויות הקמת המערכות במסגרת תעריפ י המים השוטפים (רכיב 4(ב) לעיל) והשבת הרכיבים בגין זכויות מים ומכון טיהור שופכין (רכיב 4(ג) לעיל) (בהקשר זה מפנה התאגיד לת"צ 14701-12-13 גל איילון נ' מיתב תאגיד מים אזורי למים וביוב (2/3/16) ולת"צ 12879-04-14 שי שלמה נ' מי אשקלון תאגיד המים והביוב באזורי בע"מ (7/12/16)]; עוד יש להורות על דחיית הטענות הנוגעות לפגמים בתחשיב תעריף המים והביוב בחוקי העזר (רכיבים 4(ה)(ו)(ז) ו (ח) לעיל).
התאגיד מוסיף וטוען כי הואיל וכאמור אינו הגורם האמון על קביעת התעריפים, הרי שעל התובעות להפנות טענותיהן באופן ישיר לגורמים המוסמכים , קרי לעירייה או לרשות המים והביוב . בהקשר זה טוען התאגיד כי ממילא, בהינתן שגורמים אלו הם אשר אמונים על קביעת התעריפים , יש ליתן להם יומם בבית המשפט ולאפשר להם להגן על התעריפים כפי שנקבעו על ידם או שלא עודכנו על ידם. ודוק- לטענת תאגיד המים , גם מצירוף העירייה כמו גם רשות המים לא תצמח לתובעות הישועה וזאת, הואיל ולטענתו, במרכז הדיון – תקיפה ישירה של דברי חקיקה – אשר הסמכות לדון בה אינה מסורה לבית המשפט האזרחי אלא לבית הדין הגבוה לצדק.

מבלי לגרוע מן האמור, טוען התאגיד כי בהתבסס על פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין ABC [עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.2014) ], דין העילות הנוגעות לתחשיבים להידחות מפאת שיהוי וזאת, בהינתן שהועלו שנים רבות לאחר ביצוע התשלום כמו גם עריכת התחשיבים. בעניין זה האחרון מוסיף התאגיד וטוען לגופם של דברים כי לא נפלו בתחשיבים כל פגמים, כי לא ניתן להשתמש ב"חוכמה בדיעבד" על מנת לתקוף התחשיב שהיה נכון לזמנו וכי התעריפים נקבעו על בסיס מכתבו של מר משה אבנון משנת 1995 ולא על תחשיב ראובן פרדס.

עוד מפנה התאגיד, כמבסס את כלל טענותיו ולפיהן יש להורות על סילוק התביעה על הסף- ובכלל זה באשר לאפשרות לתקיפה עקיפה של הרפורמה במים, הכללים כפי שנקבעו וחוקי העזר- להחלטת בית המשפט בת.א. (ב"ש) 28288-07-12 פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ נ' עיריית אשדוד( 15/1/14) (להלן :"החלטה בעניין פרץ בוני הנגב"), אשר במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בנסיבות הדומות לענייננו על דחיית התביעה על הסף.

בכל הנוגע לסמכותה של העירייה לחוקק את חוק העזר החל מיום 1/1/08, טוען התאגיד כי סמכות זו נשללה על ידי המחוקק רק ביום 15/7/09 ומשכך, כי אין ממש בטענה ולפיה פעלה העירייה בחוסר סמכות עת עדכנה את התעריפים במסגרת חוקי העזר ביום 23/5/08.

זאת ועוד בכל הנוגע לטענות הנסבות על רכיב ההצמדה, טוען התאגיד כי לפי סעיף 12(א) לכללים נקבע מפורשות כי עד ליום 31/5/15 יגבו ההיטלים לפי חוקי העזר והואיל ובחוקי העזר קיימים מנגנוני הצמדה וריבית (סעיף 15 לחוק העזר ביוב וסעיף 34 לחוק העזר מים), הרי שאלו מיובאים לתחשיב ההיטלים ואין מקום להיזקק לסעיף 152(א) לחוק.

במאמר מוסגר יצויין כי אין באמור בכדי למצות את טענותיו של התאגיד וזאת, הואיל ובפי התאגיד טענות גם לגופם של דברים ובכלל זה טענות ולפיהן לא נגבה על ידו מעולם כל תשלום בגין מכון טיהור הואיל ולתאגיד אין מכון טיהור והוא משתמש בשירותי מכון הטיהור של השפד"ן. עוד הינו טוען כי ממילא במסגרת מנגנון הקיזוז , המתבצע אחת לשלוש שנים בין רשות המים והביוב לבין התאגיד, מקוזזות תקבולי ההכנסות מההיטלים אל מול ההשקעות שביצע התאגיד בפועל. זאת ועוד, בכל הנוגע לרכישת זכות המים, הרי שהואיל והעירייה קנתה זכויות מים ממקורות עוד קודם למתן ההנחיה להפסיק לשלם למקורות עבור רכיב זה – קיימת הצדקה לגבייה בגין כך.
עוד טוען התאגיד כי ממילא דין התביעה להידחות מהטעם שלתובעות לא נגרם חסרון כיס בהינתן שגלגלו את העלויות לרוכשים בפרויקטים.

התובעות מנגד – משיבות לבקשה וטוענות ראשית כי, אין מקום להורות על דחיית התביעות על הסף וזאת, הואיל וסעד הדחייה על הסף הינו סעד קיצוני , אשר בו יעשה בית המשפט שימוש , רק מקום בו נעלה מכל ספק כי גם ככל שיוכח כלל האמור בכתב התביעה , הרי שלא יהא בו בכדי להקים עילה לתביעה.
לגופם של דברים טוענות התובעות כי תאגיד המים מושתק מלטעון להעדר עילה כלפיו, כמו גם באשר לסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענות וזאת, הואיל ובמסגרת הליכים אשר התנהלו כנגד התאגיד בפני ועדות הערר, טען התאגיד טענות העומדות בסתירה לטענותיו אלו ובהתאם להן, לוועדות הערר אין סמכות לדון בתביעות הואיל ומי שגבה את הכספים הוא התאגיד וסמכותן אינה חלה עליו וכי הסמכות לדון בתביעות מסורה לבית המשפט האזרחי. התובעות מבקשות, לעניין זה, להפעיל דה פקטו הכלל המהותי הקבוע בסעיף 79 לחוק בתי משפט ולפיו משהועבר דיון בתביעה מערכאה שיפוטית אחת לאחרת, הרי שהאחרונה לא תעבירנו עוד.
עוד טוענות התובעות כי בהינתן שתאגיד המים היה זה אשר גבה את ההיטלים, הרי שהוא זה אשר עליו להשיבם ומשכך, בדין נתבע התאגיד. בהקשר זה טוענות התובעות כי התאגיד אינו מעביר את הכספים לעירייה או לרשות המים ומשכך, הוא המתעשר היחיד מגבייתם, עובדה אשר אף בה יש בכדי לתמוך בכך שהינו בעל הדין הנכון. בכל הנוגע לסמכות לדון בתביעה האמורה, הרי שלטענת התובעות, בהינתן שמדובר בתביעה כספית להשבה, הרי שלא זו בלבד שאין כל מקום וצורך לצרף נתבעות נוספות (העירייה ורשות המים והביוב ) אלא שיתרה מכך- הסמכות לדון בתביעות נתונה לבית המשפט האזרחי [בהקשר זה מפנה התובעת לפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (19/9/05)- במסגרתו אבחן בית המשפט בין רע"א 11224/04 במסגרתו התבקש סעד המצהיר כי דרישת תשלום היטל פיתוח בטלה- הנתון לסמכות בית המשפט המנהלי, לבין תביעת השבה כספית אשר הסמכות לד ון בה נתונה לבתי המשפט האזרחיים]. עוד טוענות התובעות כי ממילא התביעה מצריכה בירור עובדתי אשר לא ניתן לעורכו במסגרת הליך מנהלי ומשכך, לטענתן, ההליך האזרחי הינו המסגרת הנכונה יותר לבירורה. זאת אף זאת, לטענתן ממילא מוסמך בית המשפט לדון בטענות בדבר פסלות דברי החקיקה, במסגרת האפשרות ל"תקיפה עקיפה" בהסתמך על הוראות סעיף 76 לחוק בתי המשפט. זאת ועוד, לטענת התובעות ממילא האפשרות לצירופם של נתבעים נוספים אינה מהווה עילה לדחייה על הסף , אלא שבמקרה בו סבור בית המשפט כי יש מקום לצרף נתבעים נוספים, שומה עליו להורות על צירופם בהתאם להוראות תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

עוד טוענות התובעות כי אין ממש בטענת תאגיד המים ובהתאם לה אין לו הסמכות לקבוע או לעדכן את התעריפים וזאת בהינתן שלפי סעיף 12(ג) לכללי תאגידי המים, קיימת לתאגידים האפשרות לעדכון התעריפים תוך קבלת אישור מועצת המים. לטענת התובעות, מספר תאגידים אף פעלו בהתאם לסמכותם זו ועדכנו התעריפים.

עוד מפנות התובעות לכך שבמסגרת פסיקת בתי המשפט המחוזי, אשר ממילא אינה מהווה הלכה מחייבת, לא נדונו חלק מהטענות אשר נטענו על ידן ובכלל זה לא נדונו הטענות הנוגעות לחריגה מסמכות העירייה עת התקינה את חוקי העזר בשנת 2008 , כן לא טענותיהן הנוגעות להעדר סמכות להצמדת הסכומים וטענותיה ן הנוגעות לטעויות אשר נפלו בתחשיבים המבססים את תעריפי ההיטלים. עוד הינן טוענות כי טענות התאגיד בתשובה לטענות אלו, טעונות בירור משפטי ואין מקום לסלקן על הסף.

דיון והכרעה;
הואיל ועסקינן בבקשה לסילוק על הסף, הרי שקודם לדיון לגופן של טענות, הנני מוצאת להדגיש כי "כמורה דרך", עת דן בית המשפט בבקשות לסילוק על הסף, שומה עליו להציב לנגד עיניו את ההלכה המשורשת היטב בפסיקה, לפיה לא בנקל יורה בית המשפט על סילוק תובענה על הסף טרם שמיעת הראיות - פן יאיין את זכותו של בעל הדין להביא את ריבו בפני בית המשפט, מקום שזכותו לעשות כן, הוכרה כזכות חוקתית מהמעלה הראשונה [ראו: ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב – יפו, פ"ד מ (2) 669, 672-671; ע"א 1747/04 אנואר אלפי נ' יעקב לב (20/12/05); רע"א 359/06 עו"ד מועיין נ' עו"ד פרג' (26/4/06) ; ע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות, פ"ד נא (3) 577, 631]. עוד נקבע כי על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף, לפלס דרכו בין שני אינטרסים נוגדים - מחד גיסא, עשיית הצדק מחייבת פתיחתם של שערי בית המשפט ומאידך גיסא, עשיית צדק היא גם מניעתם של הליכי סרק בגין הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. על בית המשפט לאזן בין שיקולים אלה [ראו - ע"א 5634/05 - צוקית הכרמל פרוייקטים בעמ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (04/06/2007)].

בהתאמה, הרי שעל בית המשפט לנהוג בזהירות רבה בבואו לשקול את הסעד המבוקש, שעניינו סילוק התובענה על הסף, ולממשו רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המב ססות את תביעתו, את הסעד המבוקש [ראו- ע"א 35/83 - חסין נ' פלדמן, פ"ד ל"ז (4) 721; ע"א 124/63 - אחוזת גוש 6212 נ' חסין, פ"ד יז 1340]. עוד מצווה בית המשפט לערוך בירור רציני, מעמיק ומקיף של טענות התובעים, בכל מקרה של ספק, מן הראוי הוא כי ידחה הבקשה לסילוק התובענה על הסף ויכריע בתובענה לאחר שמיעת הראיות [ראו, בין היתר החלטת כבוד השופטת דליה גנות אשר ניתנה בת"א 41642-01-12 - מאור ואח' נ' אמישראגז - גז טבעי בע"מ (07/01/14)]

בשים לב למתווה האמור, בבחינת הקדמת ההכרעה להנמקה, הנני סבורה כי אין מקום להורות על דחייתה של התביעה על הסף. כפי שיפורט להלן, בבסיס הכרעתי קביעה ולפיה יש לדחות הטענות הנסבות על העדר סמכות עניינית לבית משפט זה וזאת, בהינתן שהסעד נשוא התביעה הינו סעד של השבה, המצוי בסמכותו של בית משפט זה. יתרה מכך, הטענות הנוגעות לתוקפן של ההוראות הנורמטיביות מכוחן בוצעה הגבייה, ממילא יכולות להתברר במסגרת תקיפה עקיפה, בפני בית משפט זה. זאת ועוד, לטעמי, אין בכך שהנתבעת הינה רשות גובה בלבד המסתמכת על נורמות הנקבעות על ידי אחרים- בין העירייה ובין רשות המים- על מנת לאיין את הזכות לתביעת השבה כלפיה. בהקשר זה, מודעת אני לקושי הנובע מבירור טענות הצדדים באופן מקיף, ככל שרשות המים והעירייה לא ייטלו חלק בהליך, בהינתן שהן אלו אשר קבעו את הנורמות על בסיסן בוצעה הגבייה ואולם, הנני סבורה כי המזור לכך הינו בהוראת סעיף 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, המאפשרת לצרף להליך גם מי שנוכחותו נחוצה להליך. עוד לא נעלמו מעיני הטענות הנסבות על סילוק על הסף מפאת שיהוי ואולם, הנני סבורה כי טענות אלו, בהיותן טענות שאינן בגדר כלל או הסדר סגור (כדוגמת טענת התיישנות) - אינן מקימות עילה לסילוק על הסף, אלא שיש מקום לבררן במסגרת ההליך העיקרי.
עוד יצויין כי ממילא, גם לגישת תאגיד המים, אין מקום לסילוק כל רכיבי התביעה על הסף.

משהונחה מפת קביעותי, אפרט להלן את העומד בבסיס כל אחת מהן.

סמכותו העניינית של בית משפט זה;
הנני סבורה כי הטענה ולפיה בית משפט זה אינו בר הסמכות לדון בתביעה, דינה להידחות וזאת, בהינתן שהסעד הנתבע במסגרת התביעה לפני הינו סעד כספי של השבה ובהינתן מושכלות היסוד ולפיהן סמכותו העניינית של בית המשפט הינה נגזרת של הסעד הנתבע ולא של העניין נשוא הדיון. יתרה מכך, במסגרת פסיקת בית המשפט העליון, נקבע באופן ספציפי, באשר לתביעת השבת כספים אשר שולמו מכוח נורמה חקיקתית של רשות מנהלית, כי הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט האזרחי. כך, בית המשפט העליון, אבחן בפסיקותיו, בין מקרה בו הסעד הינו סעד הצהרתי בגדרו מבוקש כי תבוטל הנורמה החוקית או החלטת הרשות המנהלית, לבין מקרה בו הסעד שהינו פרי תשלום שבוצע בהתאם לנורמה או להחלטה אשר השבתו נתבעת. אציין כי בבסיס הקביעה האמורה, בין היתר, העדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בתובעות כספיות (למעט תובענות פיצוי הנובעות ממכרזים) [ראו רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (19.09.2005) שם נקבע על ידי כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז):" אילו נתקבלה טענתה של המבקשת היה נוצר מצב בו אין בנמצא הסדר דיוני המאפשר לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה הכספית להשבה."; כן ראו קביעות דומות בבג"ץ 481/13 רחמה גאבר ואח' נ' עיריית טייבה הוועדה הקרואה (25.06.2013);ובבר"מ 8689/16 עיריית רמת השרון נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (26.09.2017) (להלן:" עניין הכפר הירוק")].
בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט האזרחי, לדון בחוקיות דרישות התשלום, קבע בית המשפט בעניין הכפר הירוק כי בית המשפט האזרחי ידון בסוגיות אלו בדרך של "תקיפה עקיפה" והדגיש, בפסקה 13 לפסק הדין כי:
" מכל מקום, גם אם הדיון בערכאה האזרחית דורש הכרעה בטענות מינהליות באופיין, אלו יידונו על פי כללי המשפט המינהלי. ובלשונו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729, 747 (1980): "[...] סמכות לחוד ודין מהותי לחוד. המשפט המינהלי החל על המדינה אינו קשור לבית-המשפט אשר ידון בהפרתו. בתי-משפט הם רבים, המשפט המינהלי הוא אחד".

זאת ועוד, האמור – קרי סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בתביעה- חל ביתר שאת, באשר החלופה הדיונית לדיון בתביעה במסגרת "תקיפה ישירה" הינה בית הדין הגבוה לצדק. באשר לסמכותו של בית הדין הגבוה לצדק, הרי שזה ידון בתובענה רק מקום בו אין ערכאה חלופית לדיון בה ובמסגרת הפסיקה נקבע כי מקום בו קיימת אפשרות לתקיפת הפעולה המנהלית במסגרת "תקיפה עקיפה", הרי שאפשרות זו מהווה ערכאה חלופית לדיון בבית הדין הגבוה לצדק, שיש בה בכדי להוביל לדחיית העתירה לבג"צ [בג"ץ 6090/08 יצחק ברגר נ' שר המשפטים (11.08.2008)]. האמור נותן כי להלכה ולמעשה האפשרות לתקיפה עקיפה, במקרה זה, הינה בדין.

היות תאגיד המים גורם גובה בלבד כמאיינת את זכות התביעה כנגדו;
מוסיף תאגיד המים וטוען טענה אשר דומני כי מקימה מעין מעגל שוטה – כך הינו טוען כי הוא הגורם הגובה בלבד, אין הוא הגורם אשר קבע את תעריפי הגביה ויתרה מכך אין לו כל שיקול דעת לעניין סכומי הגביה, משכך, לטענתו- דין התביעה כלפיו להידחות מפאת העדר עילה. דא עקא, לפי טענתו, גם ככל שתצורפנה העירייה או רשות המים- שהן הרשויות אשר קבעו את התעריפים - ממילא אין מקום לסעד של השבה כלפיהן הואיל ואין חולק כי הן לא קיבלו את הכספים שנגבו על ידו.

לאחר ששקלתי טענתו של תאגיד המים על שני חלקיה, אין בידי לקבלה. כך, כפי שיפורט להלן, הנני סבורה כי הלכת בית המשפט העליון כפי שנקבעה בע"א 7115/14 שרון סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (03.07.2017) [להלן:"עניין סירוגה-ברניר"]– ובהתאם לה, נתבע אשר נטל כסף בהתאם להנחיותיה של רשות מוסמכת אך בניגוד לדין, ייחשב כמי שהתעשר "של א על פי זכות שבדין"- ומשכך, יחויב בהשבת הכספים – יש בה בכדי להוביל לסילוק חלקה הראשון של הטענה. יתרה מכך, הנני סבורה כי בבסיס חלקה השני של הטענה, התבססות שגויה ושלא ממין העניין, על הכרעות בתי משפט בתובענות ייצוגיות, אשר ממילא אינן רלוונטיות להליך לפני שאינו תובענה ייצוגית, במסגרתו, אין כל מניעה לצירוף רשות המים או העיריה כצד הנדרש להליך.

כך וראשית, בכל הנוגע לחלקו הראשון של הטיעון, קרי לטענה ולפיה בהינתן שהתאגיד הינו רק גורם גובה, אין כלפיו עילת השבה. אפתח ואציין כי מודעת אני לטענת תאגיד המים המבוססת על קביעת בית המשפט העליון בעניין קו מחשבה (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה (26.10.04), במסגרתה קבע בית המשפט העליון כי מקום בו התעריפים אשר נגבו על ידי בזק בינלאומי מבוססים על תקנות, הרי שיקשה לחייב את בזק בינלאומי בהשבת הכספים שקיבלה. קרי ממנה נובע לכאורה כי מקום בו גוף מהווה גוף גובה בלבד והגבייה המבוצעת על ידו מושתתת על תעריף אשר נקבע על ידי רשות אחרת, לא ניתן יהיה לחייבו בהשבה. אלא שהנני סבורה כי אין להחיל קביעה זו על המקרה לפני וזאת, ראשית הואיל וק ביעתו זו של בית המשפט העליון אינה בגדר הלכה בהינתן שנאמרה אגב אורחא [ובלשונו של בית המשפט העליון: "אפילו הייתה הטענה מתקבלת.."]. יתרה מכך, הלכה זו – ככל שאמנם נובע ממנה כפי שנטען – נשללה ושונתה מפורשות על ידי בית המשפט העליון בעניין סירוגה-ברניר, שם, בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים, בפסק דינה של כבוד השופטת חיות (כתוארה אז) נדרש, בין היתר, לשאלה האם יש עילת תביעה כלפי חברת סלקום להשבת מע"מ אשר גבתה בגין שיחות אשר בוצעו בחו"ל בהתבסס על הנחיות, אשר נטען כי ניתנו שלא כדין , על ידי רשות המיסוי . ודוק- באותו מקרה, לא זו בלבד שחברת סלקום פעלה לפי הנחיות רשות המיסוי, לא היה לה חלק בקביעה ולא היה לה כל שיקול דעת לעניין הגבייה, אלא שאף לא היה חולק כי היא העבירה את התשלום לרשות המיסים [לשם הדיוק ובמאמר מוסגר אציין, כי במסגרת קביעתו מתייחס בית המשפט העליון גם להעברה זו וקובע כי למעשה החברה אינה מהווה צינור בלבד, אלא שהיא גובה הכספים לחשבונה ולאחר מכן משלמת כספים מכוח חיוב ישיר שלה כלפי רשות המיסים- ומשכך, אינה מעבירה את אותם הכספים אשר גבתה] . באותו עניין, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי אין לחייב את חברת סלקום בהשבה הואיל והתנאי ולפיו ההתעשרות תהיה "שלא על פי זכות שבדין" אינו מתקיים בנסיבות בהן פעלה חברת סלקום בהתאם להנחיות רשות המסים. בית המשפט העליון, ביטל קביעתו זו של בית המשפט המחוזי וקבע כי: " השאלה הרלבנטית היחידה בכל הנוגע להתקיימותו של התנאי האמור היא האם הגבייה שעליה מלין התובע נעשתה על פי זכות שבדין אם לאו (ראו: עניין הצלחה, בפסקה 34). לכן, גם נתבע אשר נטל כסף בהתאם להנחיותיה של רשות מוסמכת אך בניגוד לדין ייחשב כמי שהתעשר "שלא על פי זכות שבדין". זאת משום שהנחיותיה של הרשות אין בהן כדי להקים לו "זכות שבדין" אם הדין קובע אחרת."
בדומה נקבע ברע"א 3456/13 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' יונתן שליידר (29.08.2017) על ידי המשנה לנשיאה דאז, כבוד השופט רובינשטיין: " ואוסיף, כי אפילו היה מקורה של העילה בתעריף אשר נקבע על-ידי הרשות, אין בכך בהכרח כדי להפוך את ההתעשרות הנטענת לכזאת שנערכה על פי זכות שבדין, ככל שקביעתו אכן נערכה על יסוד הנחות מוצא שגויות. כבר נפסק, כי הוראה שגויה של רשות מינהלית אינה מבססת זכות שבדין (וראו עניין סירוגה-ברניר, בפסקה 48),"

בהתאמה להלכות האמורות, הנני קובעת כי אין בכך שתאגיד המים לא נטל חלק בקביעת התעריפים אלא רק גבה התעריפים, בכדי לאיין עילת התביעה בגין השבה כלפיו, וזאת, ככל שיוכח כי נפל פגם בהליך קביעת התעריפים. הנני מוצאת לציין כי, הואיל והחלטתי הינה במסגרת בקשה לסילוק על הסף, אינני נדרשת לקבוע בשלב זה קביעות וקל וחומר שלא מסמרות, בשאלה איזה פגם יש בו בכדי להקים עילת השבה וזאת הואיל ולכך ייוחד דיון במסגרת ההליך העיקרי במסגרתו ברי כי על בית המשפט לבחון, בין היתר, את עוצמת הפגם שנפל בהליך, כמו גם מידת ההסתמכות על דבר החקיקה, היקף הציפיות הסבירות שהוא יצר והתוצאות האפשריות הנובעות מביטולו [ראו בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, נט(2) 14 (2004)].

צירוף רשות המים והעיריה כצד נחוץ להליך.
כפי שהקדמתי וציינתי, הנני סבורה כי יש להורות על צירוף רשות המים והביוב והעירייה כצד נחוץ להליך. בהקשר זה תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, קובעת כדלקמן:
"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה".
תקנה 24 מאפשרת צירוף בעל דין לתובענה- כתובע או כנתבע וכן, צירופו של מי שנוכחות בבית המשפט דרושה. ברע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' עובדיה שומוביץ (26.01.2016) , נדרש בית המשפט העליון , מפי כבוד השופטת דפנה ברק ארז , לשאלה באי לו נסיבות יצורף בעל דין לתובענה ובאשר לאפשרות לצירוף מי שנוכחותו דרושה קבע כי: " הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין דרוש במקרים שבהם לא ניתן לתת פתרון שלם ויעיל לתובענה מבלי שפסק הדין שיינתן בה יקים מעשה בית דין גם כלפי פלוני שצירופו התבקש, או במקרים אחרים, שבהם מתעורר חשש שמא תיפגע זכותו של אלמוני אלמלא הצירוף (רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד, [פורסם בנבו] פסקה 4 (25.6.2007) (להלן: עניין קורלנד)). בהתאם לכך, בספרות המשפטית הוצע לראות בסמכות לצרף בעלי דין המוקנית בתקנה 24 לתקנות כלי למניעת תוצאות סותרות בהליכים דומים ולהבטחת זכויותיהם של צדדים זרים בעלי אינטרס להשתתף בהליך (ראו: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 72-71 (2015) (להלן: רוזן-צבי); קלמנט, בעמ' 203-202)."

במקרה לפני, סבורני כי רשות המים והביוב והעירייה הינן בגדר מי שנוכחותו נחוצה להליך וזאת, הואיל והן אלו אשר קבעו (או אשר שומה היה עליהן לקבוע) את התעריפים בהתאם להם בוצעה הגביה או הן אלו שנתנו את ההנחיות לגבייה כפי שבוצעה בפועל על ידי תאגיד המים. כיוון שכך, הרי שלהן היכולת להגן על התעריפים או הקביעות כפי שנקבעו על ידן וכן, המידע והידע הנדרש לשם כך. יתרה מכך, הואיל וקיימת אפשרות לכך שפסיקת בית המשפט יהא בה בכדי להשפיע או להשליך על גופים אלו, מן הדין הוא כי יינתן גם להם יומם בבית המשפט.

באשר לטענתו של תאגיד המים ולפיה לא תצמח כל רבותא בצירופן וזאת הואיל ואין כלפיהן טענה הנסבה על השבה , הרי שהנני סבורה כי טענתו זו של התאגיד בטעות יסודה וזאת הואיל והנה מבוססת על קביעות בתי המשפט בת"צ (מינהליים ת"א) 46979-03-11 ערן אלפונטה נ' מי כרמל בע״מ (05.02.2013) וב ת"צ (מינהליים י-ם) 9535-03-12 פרד מונצ'רס נ' חברת הגיחון בע"מ (25.07.2012) - במסגרתם סולקה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כלפי תאגידי מים וזאת, מהטעם שמחד לא קבעו את התעריפים ומאידך, לא ניתן להורות על צירוף הרשות הואיל ולא גבתה הכספים ומשכך, אין לחייבה בהשבה. טעות תאגיד המים נובעת מהאכסניה החוקית השונה בגדרה נדונה תביעה ייצוגית כנגד רשות שלטונית. כך, אמנם מקום בו עסקינן בתובענה ייצוגית, הסעד היחיד אשר בעטיו ניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות הוא השבה (פר יט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006). מכך ובהתאמה נקבע על ידי בתי המשפט באותם עניינים כי, הואיל והרשות לא הייתה זו אשר גבתה, הרי שרבותא לא תצמח מצירופה כנתבעת בתובענה ייצוגית, בהינתן שממילא לא נתבע כלפיה סעד של השבה. אלא, שבמקרה לפני, בו מדובר בתביעה רגילה, אין כל מניעה מצירוף הרשות כמו גם העירייה, שהינן כאמור צד הנדרש לשם בירור הטענות באשר לתעריפים וזאת הגם שאין כל טענה הנוגעת להשבה כלפיהן.
במאמר מוסגר אציין כי במסגרת הפסיקה לא נחסמה לחלוטין הדרך להעלות טענות המהוות תקיפה עקיפה של מעשה מינהל במסגרת תובענה ייצוגית וזאת, בין היתר, מקום בו קיים קושי לתקיפה ישירה או מקום בו מדובר בתקנות בעלות תחולה כללית בהבדל ממעשה מנהלי פרטני[ ראו עניין קו מחשבה הנזכר לעיל וכן - ת"צ(י-ם) 17846-10-10 קישון נ' מדינת ישראל, מיום 25.3.12)]. יתרה מכך, בעניין סירוגה-ברניר הנזכר לעיל, איפשר בית המשפט העליון הגשת הודעת צד ג' כנגד המדינה בתביעה ייצוגית אשר הוגשה כנגד חברת סלקום ואשר עילתה השבת כספי מע"מ אשר נגבו על ידי חברת סלקום ואשר הועברו לידי המדינה ובכך, למעשה איפשר קיום דיון בתקיפה עקיפה במסגרת הליך תובענה ייצוגית.

לאור האמור, הנני קובעת כי רשות המים וכן עיריית חולון תצורפנה להליך כצד נחוץ – אשר למען הסדר הטוב, תעודכנה במערכת כנתבעות.

טענת השיהוי;
בשולי הדברים, אם כי לא בשולי העניין, הנני מוצאת להידרש לטענה נוספת אשר הועלתה על ידי תאגיד המים ובהתאם לה ,בהתבסס על החלטה אשר ניתנה בעע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ ( 28.12.2014) במסגרת פסק הדין ABC, נדחתה תביעה הנסבה על פגמים בצווי ארנונה אשר התקינה מועצת עיריית תל אביב וזאת לאור השיהוי בהגשת התביעות, בחלוף שנים רבות ממועד התקנת הצווים – הרי שגם דין התביעות לפני סילוק על הסף מפאת שיהוי וזאת בשים לב לפער הזמנים בין המועד בו בוצעו התשלומים (בשנת 2013) עד למועד בו הוגשו התביעות בשנת (2017).

באשר לטענה זו הרי שמבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם יש מקום להחיל כללי שיהוי מנהלי מקום בו עסקינן בתביעת השבה כספית כנגד רשות, הואיל ומדובר בטענה הטעונה בירור נסיבתי-ראייתי-עובדתי, ממילא לטעמי אין בה בכדי להקים עילה לסילוק התביעה על הסף, אלא למצער הינה טענה אשר יש מקום לבררה במסגרת ההליך. ואבאר –

ראשית, בכל הנוגע להעלאת טענת שיהוי בתביעת השבה כספית כנגד רשות, נקבע על ידי בית המשפט העליון מפי כבוד השופט גרוניס בעניין עירית אשדוד הנזכר לעיל כי ככלל על הליך אזרחי כאמור חלים כללי הדין האזרחי ובכלל זה בפרט כלל ההתיישנות ולא כלל השיהוי. לשם שלמות היריעה אציין כי באותו עניין מציין בית המשפט במאמר מוסגר כי יכול שאורכה של התקופה שחלפה מאז התשלום ועד למועד הגשת התביעה, תהווה אחד השיקולים אשר ישפיעו על ההכרעה בשאלה האם זכאי התובע להשבה אם לאו. זאת ועוד, לסוגיית השיהוי, באשר לתביעת השבה נדרש בית המשפט העליון גם בע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (20.08.2009), בא ותו עניין נקבע על ידי בית המשפט, בדומה לקביעה בעניין עירית אשדוד כי מקום בו עסקינן בתביעה אזרחית הרי שבמקרה רגיל ובהעדר הסדר מיוחד, רשאי התובע להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות ותביעת ההשבה אינה כפופה לדיני השיהוי המינהלי. יחד עם זאת הוסיף בית ה משפט וקבע כי הפסיקה הכירה באפשרות קיומה של "הגנת התקציב" קרי כי: "במרוצת הזמן עשויה להיווצר מעין מניעות נגד האזרח. עניניה הכספיים של רשות ציבורית מתנהלים בדרך כלל במסגרת קבועה של תקציבים ומאזנים, והיא רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה אחרי עבור זמן ניכר בדרישה להשבת הכסף, שנכנס לקופתה והוצא בינתיים לשם סיפוק צרכי הציבור" ואולם, הינו מסייג כי תחולתה מוכרת רק במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות הוכיחה את עוצמת הפגיעה והעדר חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה.
במסגרת פסק הדין בעניין ABC, אמנם שב בית המשפט לאחרונה ודן באפשרות להעלות טענת השיהוי במסגרת תביעת השבה. באותו עניין, בשורת ההכרעה, אמנם נקבע על ידי בית המשפט העליון כי יכול שתביעה כנגד רשות תסולק מפאת שיהוי ואולם, הנני סבורה כי מתוך פסיקתו של בית המשפט באותו עניין, נובע ש בהינתן שטענת השיהוי אינה בגדר הסדר סגור (כפי טענת ההתיישנות הקובעת כלל מספרי ברור), אלא הינה בגדר הסדר פתוח מסוג סטנדרט ובהתאמה הינה מקנה לערכאה המבררת שיקול דעת לבחון את נסיבות העניין ולהחליט האם להידרש להליך הגם שהוגש באיחור- ממילא, הינה טעונה בירור – לרבות עובדתי ומשכך, לא ניתן להעלותה כטענה התומכת בבקשה לסילוק על הסף.
כך, לעניין זה נקבע בעניין ABC, בין היתר, כי במסגרת טענת השיהוי יש לבדוק את הנזקים אשר נגרמו או עלולים להיגרם לצד שכנגד, שהיו נמנעים לו היה ננקט ההליך במועד הראוי ובכלל זה נזקים שנגרמו לציבור או לצדדים שלישיים אשר שינו מצבם לרעה. עוד צויין כי קביעה בדבר בטלות אשר בצידה חיוב רשות בהשבה, עלולה להוביל לחיוב הרשות בהוצאות כספיות גדולות ולהקשות על תקציבה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי גם מקום בו קיים שיהוי במובנו הסובייקטיבי והאובייקטיבי, הרי שבית המשפט יידרש לאינטרס ההגנה על שלטון החוק – אשר יכול שבו יהא בכדי להטות את הכף להידרשות לתביעה.
עוד מסכם, בית המשפט באותו העניין מפורשות וקובע (בעמוד 40 לפסק הדין):"ודוקו: אין משמעות הדבר שלעולם לא יידרש בית המשפט לעתירה שהוגשה בחלוף שנים מאז שנפל הפגם. כל עניין ייבחן לגופו תוך מתן משקל הולם לשיקולים שעליהם עמדנו ובהם משך הזמן שחלף מאז שנוצר הפגם; מידת הפגיעה הפוטנציאלית באינטרס הציבורי; אם מדובר בפגם גלוי וברור או שמא פגם שבית המשפט הצהיר עליו בדיעבד לאחר בירור של מחלוקת כנה. הגם שאין לקבוע מסמרות וכל מקרה ייבחן לגופו, סבורני שחלוף פרק זמן של שבע שנים – אורכה של תקופת ההתיישנות האזרחית – מקים חזקה שלפיה עתירה המכוונת לפגם משורשר שחוסר הסמכות שדבק בו לא היה גלוי על פניו לוקה בשיהוי מאיין המצדיק לדחותה על הסף. עם זאת, בהיות השיהוי מושג פונקציונלי, אין מדובר בחזקה חלוטה, וזו ניתנת לסתירה כנגזרת של מכלול הנסיבות כאמור."
עיננו הרואות- טענת השיהוי, גם לו יש בה ממש, הינה טענה הדורשת בירור ומשכך, אין בה בכדי להקים עילה לסילוק התביעה על הסף.
סוף דבר;
לאור כל האמור והמפורט, הנני דוחה הבקשה לסילוק על הסף והנני מורה על צירופן של רשות המים וכן עיריית חולון כצד נחוץ להליך – אשר למען הסדר הטוב תעודכנה כנתבעות במערכת.

לאחר ששקלתי הנני קובעת כי הוצאות הבקשה, תובאנה לידי ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

התובעות תמצאנה את כתב התביעה, כמו גם את החלטתי זו לנתבעות הנוספות במסירה אישית בתוך לא יאוחר מ – 30 יום מהיום. כתבי הגנה מטעם הנתבעות הנוספות יוגשו בתוך 30 יום ממועד קבלת כתב התביעה והחלטתי.

נקבע לקד"מ ביום 27/6/18 בשעה 8:30.

המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ד' ניסן תשע"ח, 20 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.