הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 56700-11-13

לפני
כבוד השופט הבכיר אליהו בכר

תובע

רוברט דויטש
ע"י ב"כ עו"ד שרונה עמרן ואח'

נגד

נתבעות

מדינת ישראל-רשות העתיקות.
מדינת ישראל-פרקליטות מחוז ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד מאיה חדד
מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

פסק דין

רקע
1. במהלך השנים 2001-2003 התקבלו בי חידה למניעת שוד ברשות העתיקות מיידעים מודיעיניים לפיהם בשוק העתיקות במדינה מסתובבות עתיקות בעלות ערך לאומי ובינלאומי. המידע התייחס לאדם בשם עודד גולן (להלן גם: "גולן") וכן לדמויות אחרות בשוק העתיקות ביניהן התובע (להלן גם "דויטש"). מיידעים נוספים שהתקבלו התייחסו למכירת עתיקות מזויפות. מידע זה הוביל לחקירה סמויה לאיתור העתיקות לצורך בדיקת ן, חקירת מוצאן ותרומתן להיסטוריה ולמדע והעברתן למדינה.
2 .במהלך תקופה זו נמסרו לידי רשות העתיקות שתי דוגמאות מרכזיות לבדיקה והן "כתובת יהואש" וכן "גלוסקמת אחי ישו" שהיו ברשותו של גולן ואף נזכרו בכלי התקשורת. בעקבות מסירת ממצאים אלה הוחלט ברשות העתיקות להקים שתי ועדות לבדיקת מקוריות הממצאים. הועדות החלו עבודתן לבחינת הכתב והתוכן כמו גם החומר ביום 26.3.2003. לאחר בחינה וחקירה קבעו הוועדות שהפטינה על גבי שני הממצאים מזויפת ושונה מהפטינה המקורית שעל הפריטים.
3. בעקבות ממצאי הוועדות נפתחה חקירה ע"י חוקרי רשות העתיקות ומפלג ההונאה במשטרת ישראל בנושא ממצאים אלה. במסגרת חקירה זו נאספו ממצאים שנרכשו מגולן ומדויטש במהלך השנים ובהם דקנטר חרס נושא כתובת, אוסטרקונים שונים, בולות עבריות, חותמות עבריים ונר אבן מעוטר.
כאן המקום לציין כי בולה היא סוג של חותמת, עשויה חרס (טין). מטרת הבולה הייתה לחתום
מסמך. הבולה מוצמדת לשרוך שק ושר את המסמך, ומוטבעת בטביעת חותם של כותב המסמך ; אוסטרקון הינו שבר של כלי חרס שנמצאה עליו כתובת כלשהי; דקנטר הינו סוג של כד אגירה, בנסיבות עשוי חרס; ופטינה הינה ציפוי שנוצר על משטח ומעיד על גילו המתקדם.
4. במהלך החקירה נחקרו מספר חשודים, וביניהם דויטש, בחשד לזיוף עתיקות, סחר בעתיקות מזויפות, קבלת דבר במרמה, מכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת ופגיעה בעתיקה. כמו כן נערכו עימותים בין דויטש לחשודים נוספים, שחלקם הפכו בהמשך לנאשמים, נתפסו פריטי עתיקות שונים שהועברו לבדיקת מומחים הן בהיבט החומר והן בהיבט הכתב ואלה קבעו כי ביחס למרבית הממצאים עסקינן בזיוף מודרני כאשר ביחס לפריט אחד קיים ספק ביחס למידת האותנטיות שלו. כן נגבו הו דעות מטעם אנשי מקצוע רלוונטיים, כמו גם מדמויות שונות שפעלו בשוק העתיקות שיכלו לתרום לחקירה, נתפסו כלים וחומרים שונים שלפי החשד שימשו לזיוף העתיקות, נגבתה עדות אזרח מצרי בשם "מרקו" שהודה בביצוע עבודות שונות עבור גולן תמורת שכר חודשי לרבות עבודות תיקון חרסים וכלים, שיפוץ וש חזור חרסים והשלמת שרטוטים עפ"י תרשימים ונגבתה הודעה מחברתו של מרקו שלדבריה מרקו סיפר לה שנתקל בגיליון עיתון בו פורסם אוסטרקון שהכין עבור עודד גולן (אוסטרקון מס' 1 להלן).
5. ביום 29.12.04 ולאחר סיום החקירה, הוגש כנגד התובע ביחד עם ארבעה נוספים כתב אישום בת.פ. (י-ם) 482/04 מדינת ישראל נ' עודד גולן ואח' (להלן: "כתב האישום", צורף כנספח א/2 לכתב התביעה). כתב האישום כלל 18 סעיפי אישום, מהם 6 סעיפי אישום הופנו כלפי התובע. בכתב האישום יוחסו ל תובע, בין פרטנית ובין במשותף עם אחרים , עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת (אישום מס' 3, המתייחס לאוסטרקונים 1 ו- 2; ואישום 6 המתייחס לאוסטרקונים 5, 6 ו- 7); זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות וניסיון לקבלת דבר בנסיבות מחמירות (אישום מס' 5 המתייחס לאוסטרקון 4; ואישום מס' 10 המתייחס לאוסף הבולות); זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (אישום מס' 9 המתייחס לבולת ברוך בן נריה); זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, פגיעה בעתיקה ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת (אישום מס' 12 בהתייחס לדקנטר). סה"כ אם כן 6 אישומים המתייחסים לאישומים 3, 5, 6, 9, 10, ו- 12 לכתב האישום.
6. ההליך הפלילי היה ארוך ומקיף וכלל לא פחות מ-12,000 דפי פרוטוקול. לביהמ"ש הוגשו מאות מוצגים בהיקף של אלפי עמודים, לרבות מאמרים וספרים, חלקם באנגלית, העידו 74 עדי תביעה ו-52 עדי הגנה והתקיימו למעלה מ-120 ישיבות בהליך אותו הגדיר ביהמ"ש המחוזי בי-ם כ"פעם הראשונה שבה נדרש בית המשפט להכריע בשאלה של זיוף עתיקות ובמיוחד במסגרתו של משפט פלילי" (ר' בהערה טרם פתיחה להכרעת הדין).
7. בהכרעת דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים (כב' הש' פרקש כתוארו אז) מתאריך 14.3.12 המחזיקה לא פחות מ-447 עמודים (ר' נספח ג' לראיות ההגנה), ובהתייחס לתובע בלבד, בוטלו חמישה אישומים בשל התיישנות (א ישומים 5 ו- 10, שעניינם אוסטרקון 4 ואוסף הבולות , נמחקו בשל התיישנות בהסכמה ; וכן נמחק ו בשל התיישנות אישומים 3 (אוסטרקונים 1 ו- 2), 9 (בולת ברוך בן נריה), ו- 12 (הדקנטר)). מאישום אחד התובע זוכה (אישום 6 – אוסטרקונים 5, 6 ו- 7).
8. בנסיבות אלה, סבר התובע כי החקירה שהתנהלה נגדו, כמו גם כתב האישום שהוגש נגדו , ואף אופן ניהול המשפט כנגדו התבצעו שלא כדין. לפיכך, הגיש התובע את התביעה דנא כתביעה כספית לפיצוי על נזקיו בסך 12 מיליון ₪ ובהם הפגיעה בפרנסתו, במעמדו האקדמי ובשמו הטוב, השבת הוצאות המשפט הפלילי שנגרמו לו והנזקים הלא ממוניים שהוסבו לו עפ"י חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") ובעילות שמקורן בפקודת הנזיקין ובהן עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]); רשלנות (סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין); הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין) וחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
9. התביעה הוגשה במקור נגד חמישה נתבעים ובהם מר יהושוע דורפמן-מנהל רשות העתיקות ומר אמיר גנור-מנהל מחלקת מניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, כמו גם כנגד עוה"ד דן בהט- מי ששימש כפרקליט המאשימה בתיק הפלילי. התביעה נגד שלושה אלה נמחקה בתאריך 19.11.14 ונותרו כנתבעות רשות העתיקות ופרקליטות מחוז ירושלים.

טענות התובע - כללי
10. התובע הציג עצמו לביהמ"ש כמרצה, איש אקדמיה וסוחר עתיקות ותיק ומנוסה בעל רישיון לסחר בעתיקות עוד משנת 1980, שבבעלותו חנות עתיקות הממוקמת ביפו העתיקה וסניף שלה ממוקם במלון דן בתל אביב. את עסקיו ניהל התובע, כך טען, באופן מוקפד ומדוקדק ולא נתקל בבעיות מטעם רשות העתיקות שנהגה לערוך ביקורות בעסקיו השונים. החל משנת 1987 התובע עורך מכירות פומביות של עתיקות פעמיים בשנה, אליהן מגיעים אספנים מרחבי הארץ והעולם ושמו, כטענתו, ידוע בפי כל כמכיר ומתעניין בעתיקות ארץ ישראל. התובע הינו בעל תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בארכיאולוגיה, אותו סיים בהצטיינות. כמו כן למד באוניברסיטה העברית בירושלים כתובות עתיקות והחל לימודים לשני תארי דוקטור, האחד באוני' חיפה ב- 2003 בנושא כתובות עתיקות כאשר במועד הגשת כתב האישום היה בשלב מתקדם בלימודיו לתואר דוקטור, והשני באוני' ת"א. כמו כן שימש מרצה באוני' חיפה פרק זמן של 7 שנים עד להגשת כתב האישום. לימודי הדוקטורט של התובע כמו גם משרתו כמרצה באוני' חיפה הופסקו לטענתו בעקבות הגשת כתב האישום.
11. אשר לחקירה, התובע הכחיש במהלכה את החשדות שיוחסו לו. הוא נחקר למעלה מעשרים פעמים במפגשי חקירה שונים. לטענתו הוא שיתף פעולה עם החוקרים באופן מלא, אפשר לחוקרים חדירה למחשביו, מסר חוו"ד של מומחה ביחס לעתיקות אליהן נדרש וסבר לכל אורך הדרך, בהתאם למה שנתנו לו להאמין חוקריו, כי הינו מסייע להגשת כתב אישום כנגד גולן , החשוד המרכזי בפרשה כולה, כאשר התובע נדרש לסייע, כחלק ממומחיותו, בהעמדתו לדין . התובע הדגיש, כי הוא לא היה בקשר עם גולן שנים קודם לחקירתו ונושא זה אף אומת לאחר בדיקת פלט שיחותיו הטלפוניות.
כחלק מהחקירה בוצעו לתובע עימותים עם אחרים. האחד, הינו אספן עתיקות בשם מוסאיוף שלמה (להלן: "מוסאיוף"), לו נמכרו לכאורה עתיקות מזוי פות וממנו התקבלו סכומי כסף במרמה; כמו כן בוצע עימות עם הנאשם 4, מר שלמה כהן; עם מר גיל שעיה, קרוב משפחתו של מוס איוף סוחר עתיקות אף הוא; ו עם מר מאג'ד שרבאתי - סוחר עתיקות . התובע ביקש לבצע עימות גם עם מר עודד גולן אך הנתבעים נמנעו מכך. כמו כן התובע ביקש כי ייחקר עו"ד עידו שפירא ש מסר לו למכירה אוסף בולות מזויפות (אישום 10) אך החוקרים נמנעו גם מזימונו לחקירה או לעדות בביהמ"ש.
12. לכל אורך הדיון המשפטי דרש דויטש זיכוי מלא מהעבירות המיוחסות לו לרבות דיון מלא בהן ולא רק מחמת התיישנות וזאת לשם טיהור שמו, אך מבוקשו לא ניתן לו כעולה מהכרעת הדין (ר' גם עדותו עמ' 64 מול 16-17 שם מציין "ועמדתי על כך שאיני מסכים להתיישנות, אני רוצה פס"ד על כל פריט, אסרתי על עוה"ד שלי לטעון התיישנות"). התובע הפנה לכך שבמסגרת הכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי "התרשמתי מדויטש כי הוא אדם ישר, סוחר הגון, מקצועי ובעל ניסיון, שרבים נעזרו בו לייעוץ מקצועי והוא הושיט עזרה ללא תמורה כספית...", מה שעומד באופן מנוגד לסברת הנתבעים ולפיה עסקינן בשודד עתיקות, שהתעלמו מעברו ופגעו בעתידו הכלכלי והאקדמי תוך הטלת קלון על שמו ומכאן התביעה.
13. טענות התובע התמקדו בהתרשלות הנתבעות בשלב החקירה במסגרתה לא בוצעו לטענתו מלוא החקירות הנדרשות, בשלב הגשת כתב אישום במסגרתו הוגש כנגדו כתב אישום ובו סעיפי אישום שהתיישנו בחלקם וכאשר בהתייחס לכלל האישומים לא היו למאשימה ראיות לכאורה בכמות סבירה שיבססו הרשעת ו ו לבסוף בשלב ניהול ההליך המשפטי שלא הופסק למרות שהתברר הצורך לכך עוד במהלך המשפט הפלילי כאמור.

טענות ההגנה - כללי
14. המדינה ציינה, כי בידי רשות העתיקות ומשטרת ישראל הצטברו ראיות שהעלו חשד ממשי לפיו דויטש ואח רים היו מעורבים בעבירות לפי חוק העתיקות , ה תשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות") וחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בשל כך ניהלה רשות העתיקות ביחד עם משטרת ישראל חקירה מורכבת, בסופה הועבר חומר הראיות לפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) שבחנה אותו וסברה כי מחובתה להגיש כתב אישום ולנהל את ההליך הפלילי, בין היתר כנגד התובע, נוכח דיות הראיות וקיומו של אינטרס ציבורי מובהק בניהול ההליך הפלילי. המדינה הדגישה, כי לא די בזיכויו של התובע מחלק מהאישומים וביטול חלק אחר של האישומים כנגדו כדי לקבוע שלא היה מקום מלכתחילה להגיש את כתב האישום או חובה לנהל את ההליך המשפטי עד למתן פס"ד וכי על התובע הנטל להוכיח תביעתו. עוד טענו, כי יש לבחון את מעשיה והחלטותיהם של המדינה ונציגיה עפ"י הנתונים שעמדו לרשותם בזמן אמת.
15. מעבר לכך טענה, כי פעלה בהתאם לסעיף 62 לחסד"פ לפיו "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור" וכך נהגה , אחרת הי יתה חוטאת לתפקידה ולאינטרס הציבורי.
16. בנוסף ציינה, כי בהתאם לסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". המדינה פעלה לטענתה לכל אורך הדרך בתחום ההרשאה החוקית בסבירות, במיומנות, במקצועיות ולחלופין בתום לב מתוך אמונה סבירה לאור מכלול המידע וחומר החקירה שנאסף ועמד לרשותה באותה עת, שיצר תמונה שחייבה את הפעולות שנעשו והעלו את החשד כלפי התובע כי הינו מעורב בעבירות בגינן הוגש נגדו כתב האישום ומכאן שאין כל חובה נזיקית כלפיה . כך גם השתלשלות האירועים בעניינו של התובע מלמדת על התנהלות מקצועית נכונה וסבירה, כאשר בכל מקרה ובכל חקירה ניתן תמיד לבצע פעולות נוספות, אך לא זו השאלה הנדרשת וכי השאלה הנדרשת הינה, האם ניתן היה בזמן אמת לסבור כי די במה שנעשה וכי אמנם קיים סיכוי סביר להרשעה. במועד הגשת כתב האישום היו די ראיות לכאורה, היינו ראיות גולמיות שטרם עברו את כור ה היתוך של ההליך המשפטי וטמון בהן פוטנציאל ראייתי שיוצא מהכוח אל הפועל בעתיד בסיום ההליך המשפטי, כדי להרשיע את התובע.
17. המדינה הכחישה כי התרשלה והפרה חובה ו/או פגעה בזכויות התובע. לטעמה קיימת לה הגנה ולא מוטלת עליה כל אחריות בהתאם ל דין. ייחוס אחריות נזיקית לנתבעות בנסיבות , כך נטען, ירתיע את רשויות החקירה והתביעה במלחמתם בעבירות פליליות ובהעמדת עבריינים לדין. מכל מקום, עומדת לזכות המדינה חזקת התקינות.
18. עוד הוסיפה המדינה, כי פעלה בהתאם לסמכות ה ובתחום סמכות ה בתום לב ואין בהתנהגות ה עוולה נזיקית כלל או עוולת רשלנות או הפר ת חובה חקוקה בפרט, וכי פעולותיה התחייבו מהמידע שעמד בפניה ונהגה כמתחייב עפ"י דין. למדינה נולד יסוד סביר לחשד במעשי התובע ומחובתה היה, עפ"י חומר הראיות שנאסף, להביא את הדברים להכרעת בימ"ש.
19. המדינה הוסיפה, כי אין כל קשר סיבתי בין הנטען בכתב התביעה לנזקים הנטענים וכי אשם התובע הינו הסיבה המכרעת לנזק. הנתבעים הדגישו, כי ביהמ"ש בהכרעת הדין לא קבע שלא היה מקום להגיש כתב האישום או כי רשויות החקירה והתביעה התרשלו, ואף קבע למעשה בהכרעת הדין שלא ניתן לומר שלא היה מקום להגיש את כתב האישום. מכל מקום, הכרעת הדין קובעת ביחס לפריט 1 (הדקנטר – אישום 12) כי הכתובת המופיעה עליו מזויפת. עוד אין בהכרעת הדין כדי לקבוע שהתובע לא היה מעורב במעשים שיוחסו לו, למעט ביחס לאישום 6 המתייחס למעורבות התובע במכירת אוסטרקונים 5-7, וזאת מבלי להכריע בשאלת אותנטיות הפריטים ולאחר שביהמ"ש העדיף את גרסת התובע על פני ראיות התביעה.
20. עוד הוסיפו הנתבעים, כי ביהמ"ש הפלילי לא מצא שהנתבעים עשו שימוש במומחים שאינם מתאימים או לא מקצועיים ו אף דחה את טענות התובע בעניין זה. כך גם טענות התובע כי כתב האישום הוגש ממניעים זרים ורצון המדינה "לחסל" סחר עתיקות בתחומה או בשל רדיפה אישית של הנאשמים השונים, שנטענו לאורך כל התיק הפלילי, נדחו ע"י ביהמ"ש בהחלטתו מ- 17.3.08 בבקשה לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, וכפי שביהמ"ש עצמו קובע:
"במקרה דנן כפי שמצטייר בשלב הזה, הראיות שהובאו על ידי התביעה הינן ראיות לכאורה, כאשר משקלן צריך להיבחן בהמשך ולא כעת וזאת גם בכפוף להבאת ראיות מטעם ההגנה. מהראיות עולה, לכאורה, כי היו קיימים קשרים כאלה ואחרים, בין הנאשם לבין גולן, גם אם הנאשם שימש כמתווך בלבד, בעסקאות שיזם גולן עם מוסיוף. הנאשם גם קיבל לידיו כסף מאת מוסיוף בין אם עבור גולן ובין אם עבורו. גם הנאשם עצמו עשה עסקה עם מוסיוף. השורה התחתונה היא, כי לא מצאתי בטענותיו של ב"כ הנאשם עילה לביטולם של האישומים כנגד הנאשם. עם זאת, מצאתי לנכון לקבוע, כי לא היה מקום לביטויים הקשים והחריפים שנטענו במסגרת הבקשה, נגד החוקרים מטעם רשות העתיקות או נגד התובע עו"ד דן בהט. כל אחד מהם ממלא את תפקידו ככל יכולתו ובתום לב, כאשר הוא נתון לפיקוח הממונים עליו. גם אם סבור ב"כ הנאשם כי לא היה מקום כלל להגשת כתב האישום נגד מרשו, לא היה זה ראוי להשתמש במילים קשות כל כך ולייחס לתובע ולחוקרים כוונות זדון כאלו או אחרות, כפי שהדברים הובאו להם, מבלי שהונחה תשתית כלשהי להוכחתם".

21. לאור כל אלה עתרו הנתבעות לדחיית התביעה וחיוב התובע בהוצאותיהן.

המחלוקות שבין הצדדים
22. המחלוקות שבין הצדדים הינן אם כן כדלקמן:
האם התרשלו הנתבעות בשלב החקירה, ב עצם הגשת כתב האישום ובשלב ניהול ההליך המשפטי והאם קמה חבות לנתבעות מכוח העילות הנוספות שנטענו כלפיהן.
ככל שתמצא חבות באחד או יותר מהשל בים דלעיל, נבחן קיומה של חבות תורמת מצד התובע.
לבסוף נבחן, ככל שיידרש, מהם נזקי התובע שמקורם סיבתית בחבות הנתבעות.
23. להוכחת תביעתו צרף התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר עדות ראשית מטעם מר שמחה יעקובוביץ'. להוכחת נזקיו התובע צרף חוו"ד חשבונאית מטעם רו"ח ברלב ומעבר לאלה, תיק מוצגים. הנתבעות מצדן הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם עו"ד דן בהט, הפרקליט בתיק הפלילי, תצהיר עדות ראשית מטעמו של מר אמיר גנור – מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות וחוו"ד מטעם רו"ח אלישע סהר לעניין טענות התובע בכל הקשור עם נזקיו. הצדדים הסכימו כי מלוא התיק הפלילי על ראיותיו ישמש חלק מחומר הראיות גם בתיק זה.
כאן המקום לציין כי ניסיונות ביהמ"ש לגשר על הפערים שבין הצדדים לא נשאו למרבה הצער פרי. לפיכך נדרש ביהמ"ש להמשיך בבירור המחלוקות והפעם בפן האזרחי שלהן.

המתווה הנורמטיבי
24. תחילה יצוין, כי אין חולק בין הצדדים אודות זכותו של אדם להגיש תביעה כנגד המדינה בשל התרשלותה כלפיו בביצוע מעשה בתחום הרשאתה החוקית, ככל שהתרשלות זו הסבה לו נזק. סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע זאת במפורש כאמור לעיל. יובהר, כי אין חולק שהמדינה פעלה, בחקירה, בהגשת כתב האישום ובניהול ההליך המשפטי כאמור, במסגרת הרשאתה החוקית ולפיכך רק ככל שהתרשלה בהתנהלותה באחד או יותר משלבי ההליך כאמור, שלב החקירה, שלב העמדה לדין ושלב ניהול ההליך הפלילי, וכתוצאה מכך נגרם לניזוק נזק, קמה זכותו לפיצוי.
25. אשר לאפשרות הגשת תביעה נזיקית בשל התנהלות המדינה בחקירה ובהגשת כתב אישום ציין כב' הש' סולברג בע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל (5.7.17) (להלן: " עניין חמד") כך:
"ענייננו בתביעת נזיקין, המבוססת על עוולת הרשלנות, ומופנית נגד גורמי המשטרה והפרקליטות. המסגרת המשפטית היא דיני הנזיקין, ועלינו להישמר מלחרוג ממסגרת זו. כפי שצוין באחת הפרשיות, במצב זה 'עלינו להישמר מפני 'עירוב תחומין', ולהקפיד על כך שדל"ת אמותיו של הדיון תוגבלנה למאטריה הנזיקית. עם ביטול כתב האישום נגד המשיב, תם הדיון בשאלת אשמתו או חפותו של המשיב, והיא לא עומדת עוד על הפרק. אף אין ענייננו בהליך פלילי או בדין משמעתי נגד חוקריו של המשיב. המשבצת הרלוונטית לענייננו היא דיני הנזיקין' (ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 21 לפסק הדין של השופט י' עמית (4.12.2012) (להלן: עניין שובר)). על עצם קיומה של חובת הזהירות המושגית של המדינה, ועל חובתם של גורמי המשטרה והפרקליטות להפעיל את סמכויותיהם בסבירות, אין חולק (ע"א 3580/06 עזבון יוסף נ' מדינת ישראל, פסקאות 83-93 (21.3.2011) (להלן: עניין יוסף); עניין שובר, פסקה 22 לפסק הדין של השופט י' עמית)".

במילים אחרות, חובת זהירות מושגית קיימת לגורמי החקירה והם נדרשים להפעיל סמכויותיהם בסבירות. השאלות הבאות הנדרשות הינן האם בנסיבותיו הפרטניות של המקרה פעלו גורמי החקירה בחוסר סבירות וכתוצאה מכך נגרם לניזוק נזק.
26. בכל הקשור לבחינת חוסר סבירות פעולות החקירה כבר נקבע בע"א 3580/06 עזבון יוסף נ' מדינת ישראל (21.3.2011) (להלן: " עניין יוסף"), בחוו"ד של כב' הש' חיות (כתוארה אז) כך:
"ככל שבסבירות התנהלותם של גורמי החקירה עסקינן, יש לבחון את הדברים תוך מתן הדעת על כך שבמקרים רבים דומה מלאכתם של גורמים אלה להילוכו של אדם המגשש את דרכו באפילה והמחפש אחר נקודות אחיזה ראייתיות שיאירו את תמונת המצב ויאפשרו לו להביא את האשמים לדין. לא כל טעות הנעשית במהלך החקירה ובזמן אמת מהווה על כן הפרה של חובת הזהירות והתרשלות מצד גורמי החקירה. אכן, חוכמה 'קטנה' בהקשר זה היא 'החוכמה שלאחר מעשה', אותה מציג מי שהתמונה הניצבת בפניו כבר מוארת, בהעלותו כנגד גורמי החקירה טרוניה על כך שלא הבחינו או לא ייחסו חשיבות לרסיס מידע כזה או אחר. לטעמי, בחינת הסבירות של התנהלות גורמי החקירה בהקשר זה ראוי לה כי תיבחן בהתחשב במכלול הנתונים שנגלו או שיכולים היו להתגלות בזמן אמת".

במילים אחרות, בחינת פעולות החקירה נבחנת על פי הידוע בזמן אמת ולא כחכמה שבדיעבד ועל פי מכלול הנתונים המצויים או יכולים היו להתגלות בפני הגוף החוקר בזמן אמת. מתייחס לכך כב' הש' סולברג בעניין חמד באומרו כי "בראיה לאחור ניתן לטעון כמעט תמיד (ואף נטען כמעט תמיד) שגורמי החקירה לא בדקו זווית כזו או אחרת; אך לרוב לא ניתן לומר כי מדובר במחדל חקירה רשלני. הדבר תלוי במכלול הנתונים שעמדו לרשות גורמי החקירה בשעת מעשה... יש לבחון האם לאור הנתונים שהיו גלויים לעיני החוקרים וידועים בעת ההיא, התעלמות מכיוון חקירה כזה או אחר היתה בגדר הסביר."
27. בכל הקשור עם התנהלות בלתי סבירה של גורמי החקירה בהגשת כתב האישום, גם החלטות גורמי הפרקליטות להגיש כתב אישום, לבקש הארכות מעצר ולנהל הליך פלילי, כפופות לחובתם הכללית לנהוג בהגינות ובסבירות. במסגרת זו עליהם לאזן בין החשש מפני פגיעה בזכויות הפרט לבין האינטרס הציבורי בביצוע תפקידם ובהעמדה לדין של עבריינים ( עניין חמד סעיף 54 לפסה"ד של כב' הש' סולברג) . התייחס לכך גם ביהמ"ש העליון בעניין יוסף כשציין:
"הפעלת סמכויותיו של התובע כפופה לשיקולים מסוגים שונים. מצד אחד, הוא משמש חוליה מרכזית במערכת אכיפת החוק, בליווי החקירה הפלילית ובניהול ההליך הפלילי מטעם המדינה. מצד שני, בתור נציגה של המדינה, עליו להקפיד הקפדה יתירה על זכויותיו של הפרט הנתון להליך הפלילי, ולהגן מפני פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף, אפוא, לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם, ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים. במסגרת זו, חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר; אם יש מקום להגשת אישום נגדו; ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית משפט נגדו [...] על רקע הפגיעה החמורה הצפויה לאדם מניהול הליך פלילי נגדו, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק ניהול משפט נגדו [...] היותה של התביעה חלק מרשות אכיפת החוק מטילה עליה חובת זהירות בעלת משקל מיוחד בכל הקשור בניהול הליך פלילי כנגד אדם. המדיניות המשפטית המטילה אחריות על גורמי התביעה הפלילית בגין התרשלותם מתבססת על עיקרון השוויון בפני החוק, ומניעת הפלייה פסולה. היא מניחה קיומו של סטנדרט זהירות שנועד להבטיח הפעלת אמצעים ראויים וסבירים בניהול ההליך הפלילי, ולאזן כראוי בין תכלית אכיפת החוק הפלילי לבין שמירה על זכויות הפרט הנתון בהליך הפלילי" (שם, פסקה 93).

הוסיף על כך כב' הש' סולברג בעניין חמד כ ך:
"גם בהקשר זה יש לבחון את הדברים על רקע הנתונים שהיו קיימים אצל הפרקליטות ובהתחשב גם בכך שאין, ולא צריך להיות, מתאם מלא בין העמדה לדין לבין הרשעה. החלטה על נקיטת הליכים פליליים אינה מבטיחה הרשעה בדין, וממילא זיכוי כשלעצמו אינו הופך את ההחלטה להעמיד לדין להחלטה רשלנית. התביעה, אף אם לא באותה עוצמה כמו גורמי החקירה, נתונה לעתים רבות באי-ודאות לגבי התיק הפלילי, ועליה לקבל החלטה אם בנסיבות העניין סביר וראוי להעמיד את פלוני לדין, בהתחשב בטיב הראיות הקיימות והעניין הציבורי שבהעמדה לדין. על הפרקליטות לבחון את עצמה תוך כדי ההליך, ככל שמתבררות עובדות חדשות, אם ראוי להמשיך בהליך הפלילי, אם לאו; אך לעתים רבות מצויות שתי האפשרויות בתוך מתחם הסבירות של שיקולי הפרקליטות, ואין להסיק בהכרח מכך שהחלטה להעמיד לדין התבררה למפרע כבלתי נכונה, שהפרקליטות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. נקודה זו נכונה ביתר שאת, בהתחשב בשיקול הדעת הנרחב המוקנה לגורמי הפרקליטות בהחלטות כגון דא. בפסיקתנו מקובל, בקשר לביקורת שיפוטית מינהלית על החלטות הפרקליטות בתחום זה, כי לפרקליטות נתון מתחם רחב של שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, במיוחד כשהבסיס להחלטה הוא הערכת משקל הראיות בתיק, ומשכך – ביקורת שיפוטית על החלטותיה תֵעשה בצמצום (ראו למשל: בג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל (17.8.2015)). תפיסה זו באשר למתחם הסבירות בהקשר המינהלי, צריכה להקרין גם על תפיסת מתחם הסבירות בהקשר הנזיקי (אף שכמובן אין התאמה בין שתי הקטגוריות; ראו ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, פסקה 24 (15.12.2011); ליחסי הגומלין המורכבים בין העילות המנהליות לעילות הנזיקיות ראו בהרחבה רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017) (להלן: עניין גליק)).
אשר להגשת כתב האישום ברשלנות, קבעה הפסיקה לא אחת כי בחינת התנהלות המדינה והיותה רשלנית, נבחנת נכון למועד הגשת כתב האישום, ולא למועד מאוחר יותר כמו מועד מתן פסה"ד הפלילי או מועד הגשת התביעה האזרחית , ובוודאי שלא תוך הסתכלות על העובדות תוך בחינתן כ חכמה שבדיעבד. בחינת ביהמ"ש מתייחסת לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, שדי בהן כדי להביא באופן סביר להרשעתו של הנאשם. רק ככל שיימצא כי כתב האישום הוגש מבלי שהיו בידי התביעה ראיות לכאורה בכמות מספקת שיש בהן כדי להביא באופן סביר להרשעתו של הנאשם, יראו בכך התרשלות בעצם הגשת כתב האישום".

במילים אחרות, מוטלת על המאשימה חובה מיוחדת עת הינה מבקשת להגיש כתב אישום כנגד נאשם. עליה לבחון היטב קיומן של ראיות לכאורה בכמות מספקת שיש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו במועד הגשת כתב האישום ולא בשלב מאוחר יותר . רק ככל שיתברר כי לא היו בידי המאשימה ראיות לכאורה בכמות מספקת שכזו, ניתן יהיה לראות בהתנהלות רשויות התביעה כ כזו שאינה סבירה ולכן רשלנית.
28. אשר לאופן התנהלות התביעה במהלך הדיון המשפטי, נבחן האם, כטענת התובע, היה מקום לבחון הפסקת ההליך המשפטי לאור העדר ראיות מספיקות להרשעה וניהול ההליך עד תום שלא כדין.
29. ולבסוף, אפילו יתברר כי המדינה התרשלה באחד משלבי ההליך הפלילי (שלב החקירה, שלב הגשת כתב האישום ושלב ניהול ההליך המשפטי) עדיין מחובת הנאשם להוכיח כי הפרת החובה כאמור הסבה לו נזק בר פיצוי. התייחס לכך כב' הש' סולברג בעניין חמד כך:
"גם בהינתן הקביעה שהתנהלות גורמי המדינה לא היתה תקינה ועלתה כדי התרשלות, הרי שבכך אין די על מנת לחייבה בנזיקין. שאלה נפרדת היא, לאחר שנקבע כי התנהלות רשויות המדינה היתה רשלנית, האם רשלנות זו הובילה לנזקים שארעו, היינו להימשכות ההליך והנזקים הכרוכים בו ..., מעבר למה שהיה מתרחש אלמלא ההתנהלות הרשלנית. כידוע, מיסודות עוולת הרשלנות הוא הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק; גם אם יקבע שהנתבע התרשל בהתנהגותו, לא תוטל עליו אחריות לנזק שארע לתובע אם אין קשר סיבתי בין זה לזה. כאשר בתביעת נזיקין עסקינן, המופנית כלפי המדינה בגין רשלנות בהליכי חקירה פלילית, משמעות הדבר היא כי לא די לקבוע כי גורמי החקירה התרשלו; יש להוכיח כי בגין מחדלי החקירה הנטענים נמשכו ההליכים, ואילו לא התרשלו גורמי החקירה היו מגיעים למסקנה כי יש לשחרר את הנאשם או להפסיק את ההליכים נגדו. השאלה העומדת לפתחנו אפוא היא כפולה: ראשית, אם מחדל החקירה עולה כדי התרשלות; ושנית, אם יש קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הימשכות ההליכים. בעוד השאלה אם מחדל חקירה מסוים עולה כדי רשלנות תלויה ב'יש' הראייתי שעמד באותה עת לפני גורמי החקירה, הרי שהשאלה אם היה בכוחה של פעילות חקירה כזו או אחרת להשפיע על ה'יש' הראייתי נבחנת על סמך ההשוואה בין התמונה הראייתית מבלעדי פעולת החקירה לזו שהייתה מתקבלת אלמלא ההתרשלות – לאחר שפעולת החקירה היתה מבוצעת".

30. נבחן תחילה את התנהלות המדינה בשלב החקירה לאחר מכן נבחן את סעיפי האישום השונים וטענות הצדדים לגבי התרשלות בהגשתם לנוכח טענות התובע להעדר ראיות לכאורה בכמות מספקת להרשעתו לרבות בחינת התיישנות העבירות עוד קודם להגשת כתב האישום ולבסוף נבחן האם התרשלה המאשימה במהלך ניהול ההליך המשפטי עת לא ביטלה אותו לנוכח ראיות שהתבררו במהלכו . ככל שנמצא התנהלו ת רשלנית נבחן אשם תורם וכן קיומו של נזק לתובע בשל רשלנות זו.
31. סעיפי האישום השונים יוצגו על פי סדר הופעתם בכתב האישום. ההתייחסות תהייה ל שלושת השלבים - החקירה, הגשת כתב האישום וניהול ההליך המשפטי.

האוסטרקונים-טענות המדינה
32. אוסטרקונים 1 ו-2- עפ"י חומר הראיות שאספו רשויות החקירה אלה נמכרו ע"י התובע למוסאיוף תמורת 200,000 $ (ר' עדותו של מוסאיוף מיום 14.12.04 במשטרה ולפיה הוא רכש את אוסטרקונים 1 ו-2 מהתובע). צוות מומחים שהוקם ביולי 2003 לבחינת הממצאים (פרופ' יובל גורן, ד"ר אבנר אילון וד"ר חגי משגב – להלן: " הצוות") בחן את אוסטרקונים 1 ו-2 וקבע שהם מזויפים.
עפ"י חוו"ד ד"ר חגי משגב מ -30.12.03 (מומחה באפיגרפיה - ענף במדע הארכאולוגיה העוסק במיון ובחקר של כתובות ותחריטי סימנים ואותיות על גבי אבן, מתכת, חרס וחומרים דומים), אוסטרקונים 1 -2 נכתבו באותה יד ויתכן שהאותיות הועתקו מאוסטרקונים קודמים שנחפרו בחפירות מדעיות מסודרות . עוד קבע כי תבניות הלשון מגלות דמיון לאוסטרקונים ידועים;
עפ"י חוו"ד של פרופ' יובל גורן מיום 24.7.03 מומחה בפטרוגרפיה (תחום בגאולוגיה העוסק בחקר סלעים. הפטרולוגיה חוקרת את מבנה הסלעים, הרכבם, מרקמם, תפוצתם, מיונם והתהליכים הכימיים והגאולוגיים שהביאו להיווצרותם), אוסטרקונים 1 ו-2 הם זיופים מודרניים שהוכנו בשיטת הכנה זהה ולפיה לקחו חרס מהתקופה הנכונה החליקו אותו משני צדדיו כתבו בעזרת עט קליגרפי שהושרה בתמיסת פחם ולאחר הכתיבה טושטש הכתב בעזרת סכין חדה על מנת לשוות לכתב מראה ישן. הצד הכתוב צופה לאחר מכן בשכבת פרפין דקה למניעת המסת האותיות בזמן תהליך הפטניזציה. לאחר מכן צופה החרס בתערובת של מעין פטינה מזו יפת שהורכבה מחומרים מודרניים.
ד"ר אבנר איילון מהמכון הגאולוגי ק בע בחוו"ד מ-11.8.03 ביחס לאוסטרקון מס' 1 כי הינו מזויף לאחר שבדק הפטינה ומצא כי היא מודרנית והתפצחה באופן מלאכותי. כך גם ביחס לאוסטרקון מס' 2 אף הוא מצופה בפטינה שלא יכולה הייתה להיווצר באופן טבעי ולכן שניהם מזויפים. כמו כן ציין כי ככל הנראה הפטינה שמצפה האוסטרקונים נעשתה ע"י כתישה והמסה של קרבונאט במים רותחים והשקעתו על פני האוסטרקונים.
כאמור, נגבתה עדותו של מוסאיוף ביום 14.12.04 במשטרה ולפיה הוא רכש את אוסטרקונים 1 ו-2 מהתובע, חשד בהם שהם מזויפים וערך להם בדיקה במעבדה. כך גם שלח את התובע לבדיקה במכון פוליגרף לבחון אם ידע שהם מזויפים והתברר שאמנם ידע שהם מזויפים (התובע ציין כי ביצע הוא עצמו בדיקת פוליגרף ובה נמצא דובר אמת).
התובע, בחקירתו ברשות העתיקות בין היתר ביום 25.6.03 , מספר כי תיו וך במכירת אוסטרקונים 1 ו-2 למוסאיוף עבור עודד גולן והודה כי קיבל סכום כסף עבורם אותו העביר לעודד גולן.
התובע נחקר פעם נוספת ביום 16.7.03 ולמרות שטען בחקירתו הקודמת שקיבל כסף ממוסאיוף עבור גולן, ציין הפעם כי אם מוסאיוף אמנם שילם על האוסטרקונים הוא עשה זאת ישירות מול גולן (מוסאיוף ציין כזכור כי רכש אותם ישירות מהתובע). עוד הוסיף התובע כי כשראה את אוסטרקונים 1 ו-2 לראשונה הוא סבר שהם מזויפים ולקח אותם לבדיקה אצל פרופ' נווה יוסף בביתו שאישר את מקוריותם.
פרופ' יוסף נווה ז"ל, שהינו מומחה בעל שם בתחום הפליאוגרפיה (ענף מחקר העוסק בחקר הכתב והתפתחותו הגרפית. ענף מחקר זה מקביל לאפיגרפיה), תושאל ביום 28.7.03 וציין כי אמנם התובע הראה לו צילום של אוסטרקון מס' 1 עת שניהם שהו ברכב ללא תאורה מתאימה וכי הוא לא יכול היה לאשר את מקוריות האוסטרקון בנסיבות אלה, ובוודאי שלא חיווה דעתו לגביו. עוד מסר כי לאחר מכן התקשר אליו מוסאיוף שטען כי רכש את אוסטרקון 1 על סמך חוות דעתו וכי מדובר באוסטרקון אמתי כפי שמסר לו התובע . פרופ' נווה טען כי מעולם לא תמך במקוריות האוסטרקון ואף ניתק יחסיו עם התובע שהטעה לדבריו את מוסאיוף בכך שאמר שהוא אישר לו את מקוריות האוסטרקון. פרופ' נווה אף פרסם מאמר מדעי בו ציין כי אוסטרקונים 1 ו-2 הם ככל הנראה מזויפים, וצירף שני פרסומים מירחון BAR הדנים בהם.
עודד גולן נחקר בין היתר ביום 23.7.2003 וציין כי לאחרונה תיווך בעסק ת מכירת האוסטרקונים בין דויטש למוסאיוף וכי בדיעבד התברר לו שהתובע מכר אותם למוסאיוף תמורת 100,000 $.
ביום 14.7.03 נחקר סוחר העתיקות שלמה (מומי) כהן שטען כי אוסטרקונים 1 -2 מזויפים ונכתבו ע" י אותו אדם שאינו מיומן בכתיבת עברית עתיקה, בדיו שאיננה נמחקת וקיימים סימני מחיקה/תיקון אותיות באמצעות גירוד.
ביום 28.1.2004 נגבתה הודעתו של רפאל (רפי) בראון שהיה הרסטוראטור הראשי של מוזיאון ישראל שטען כי ראה את אוסטרקונים 1 ו-2 ואמר למוסאיוף שהם מזויפים. לדעתו נעשה תיקון ע"י גירוד בשטיכל ואף סבר שהדיו אינה אמתית מאחר ואינה מסיסה וכן משום שהכתב אינו רהוט.
ביום 15.7.03 נחקר סוחר העתיקות רונן ברכה (בכר) שטען כי בחן את האוסטרקונים והם נראו לו כזיוף מה גם שלא הייתה עליהם שכבת שעווה/פראפין כפי שיש עליהם כיום.
ביום 30.7.2003 נגבתה הודעתה של ד"ר עדה ירדני שהינה גרפיקאית פלאוגרפית שראתה את אוסטרקונים 1 ו-2 בבית מוסאיוף שבהרצליה וחשדה בהם בשל צורת כתיבת האות "מם" הכתובה בשתי משיכות קולמוס באופן שאינו אופייני לכתב בעת העתיקה.
חיפוש שנערך בביתו של עודד גולן נמצא לוח פראפין גדול ששימש עפ"י החשד לציפוי האוסטרקונים. כמו כן נמצא פחם מתוארך מחפירות ארכאולוגיות בקופסאות קרטון של אונ' ת"א ששימש עפ"י החשד ליצירת הדיו.
בחיפוש נוסף שנערך בביתו של עודד גולן ב-5.2.2003 נמצא עיתון ידיעות אחרונות מ-5.11.1997 ובו תמונת אוסטרקון 1.
באחד החיפושים בבית גולן נמצא גם ארגז כלי עבודה עליו רשום השם "מרקו" . התברר כי אותו מרקו הינו אזרח מצרי שעבד עבור גולן לאורך תקופה ארוכה ואף התארח בביתו בעת שהותו בארץ.
גב' פנינה טולי, בת זוגו של מרקו, מסרה לחוקרים כי מרקו סיפר לה אודות התמונה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות שבו הופיע "דבר שהוא עשה" לעודד גולן, שאמור היה להימכר בסכום גבוה והוא עצמו אמור היה לקבל סכום כסף משמעותי אך לא קיבל דבר. משהוצג לה גיליון העיתון בו הופיע אוסטרקון 1 ונתפס בביתו של גולן, היא זיהתה את האוסטרקון כזה שהכין מרקו עבור גולן. עוד ציינה הגב' טולי כי מרקו הודה בפניה שעבד עבור גולן בזיוף עתיקות וזייף בין היתר את אוסטרקון 1 .
ביום 6.12.04 נגבתה עדות ממרקו ראטס, אזרח מצרי שמסר כי הכיר את גולן כ-15 שנה היכרות שהחלה עוד במצרים, זה הציע לו לעבוד בישראל והוא הסכים. במסגרת עבודתו בישראל הוא נדרש לתקן חרסים וכלים, לשפץ ולשחזר חרסים ולהשלים שרטוטים עפ"י תרשימים שגולן הציג לו אך לא עסק בכתיבה שכן זו אינה מומחיותו. מרקו אישר כי לבקשת גולן הוא ציפה בטין את אבן יהואש וראה פעמים רבות שגולן ציפה חרס בטין הכניס לתנור ואח"כ הכתב ירד לכן גולן כעס כי "התפקשש לו כל הסיפור".
33. אוסטרקונים 1 ו-2 פורסמו בפרסומים מדעיים ע"י חוקרים שונים בין היתר פעמיים במגזין BAR בעריכת הרשל שנקס ובפרסומים מדעיים שונים.
34. במשטרה התקבלו תוצאות בדיקת אוסטרקונים 1 ו-2 במעבדת AVENTIS ולפיה אוסטרקונים 1 ו-2 צופו בשעווה וכי הכתב שעליהם הושם לאחר ניקוי החרס.
35. בחיפושים בביתו ובמחסניו של גולן התגלו קלסרים ובהם צילומים של אוסטרקונים מחפירות מסודרות ובחלק מהצילומים סומנו משפטים ותבניות לשון שככל הנראה הועתקו ושובצו בשינויים קלים בטקסטים של אוסטרקונים 1,2 ו-4.
36. אוסטרקון 4 – לטענת המדינה התובע ניסה למכור אוסטרקון זה למוסאיוף (ר' עדות מוסאיוף מתאריך 14.12.04 לפיה התובע ניסה למכור לו אוסטרקון נוסף. החוקרים סברו שמדובר באוסטרקון 4 שנמצא בביתו של עודד גולן ); הצוות קבע כי אוסטרקון 4 זויף באותה שיטה בה זויפו אוסטרקונים 1 ו-2;
ד"ר חגי משגב בחוו"ד מתאריך 30.12.03 קבע כי אוסטרקון 4 נכתב באותה יד שנכתבו אוסטרקונים 1 ו-2 והוא ככל הנראה זויף על בסיס טקסטים שהתגלו על גבי אוסטרקונים שנתגלו בחפירות ערד. כן אובחן באוסטרקון זה כתב שונה המצביע על כך שאינו אותנטי;
עפ"י חוו"ד פרופ' יובל גורן מ-24.7.03 שיטת הכנת אוסטרקון 4 זהה להכנת אוסטרקונים 1 ו-2, האותיות קורצפו בכלי כהה ולא בסכין חדה ומעבר לכך ציפוי האותיות קדם לכיסוי הכתב בפטינה מודרנית.
ד"ר אבנר איילון בחוו"ד מ-11.8.2003 קובע ביחס אליו שבדומה לאוסטרקונים 1 ו-2 אף הוא מזויף ואופן יצירת הפטינה זהה לאופן בו בוצעה על פניהם כאמור לעיל.
37. אוסטרקונים 5,6,7 - נמכרו ע"י התובע למוסאיוף תמורת 90,000$ (ר' הודעת מוסאיוף מתאריך 1 4.9.03 לפיה רכש בשנת 2002 את אוסטרקונים 5 ,6,7 מהתובע בסכום של 90,000$. הודעה זו נמסרה לחוקרים בעת מפגש בו נכח גם התובע ברשות העתיקות , הם נמסרו לבדיקת רשות העתיקות והתובע, שנכח בעת מסירת ההודעה, לא הכחיש זאת ).
התובע בחקירתו במשטרה מיום 17.10.03 כבר מכחיש כי מכר למוסאיוף אוסטרקונים אלה בניגוד למה שהתרחש ברשות העתיקות.
ביום 28.10.03 נערך עימות בין מוסאיוף לתובע וגם בו הכחיש התובע שמכר למוסאיוף את אוסטרקונים 5 ,6,7 אך אישר כי פרסם לפחות אחד מהם בספר.
ביום 21.4.04 מוסר אחיינו של מוסאיוף, גיל שעיה, כי אוסטרקון 5 נרכש על ידו וע"י התובע מ סוחר עתיקות בשם מאג'ד שראבתי במטרה למכור אותו למוסאיוף. גיל שעיה שילם לשראבתי 18,000$ תמורתו והתובע מכר אותו למוסאיוף תמורת 26,000$. הרווח מהמכירה התחלק בינו לבין התובע. גם זאת הכחיש התובע וציין שוב כי פרסם את אוסטרקון 5 בספר שערך לכבוד מוסאיוף.
התובע בחקירתו מיום 24.5.2004 לא שלל האפשרות שמאג'ד שרבאתי הראה לו את אוסטרקון 5 בין יתר האוסטרקונים שהראה לו וזאת בניגוד לגרסתו הראשונה לפיה ראה את אוסטרקון 5 כשמוסאיוף ביקש את חוות דעתו עליו.
בעימות שהתקיים בין התובע לגיל שעיה ביום 7.6.2004 הכחיש התובע כל קשר עסקי עם גיל שעיה בשנים האחרונות וכן הכחיש מפגש משולש בינו לבין גיל שעיה ומאג'ד שראבתי. לטעמו הוא היה בסכסוך עם גיל שעיה באותה העת . כאשר גיל שעיה המליץ לחוקר להוציא פלט שיחות חזר בו התובע וציין כי ייתכן והיו בניהם שיחות באותה העת.
מאג'ד שראבתי הכחיש כל קשר למכירת אוסטרקון 5 לתובע ולגיל שעיה ובהמשך שמר על זכות השתיקה.
38. פרופ' יובל גורן ק בע כי אוסטרקונים 5,6,7 הינם זיוף מודרני. אוסטרקון 5 פורסם כאמור ע"י התובע בפרסום מדעי.
39. נסכם טענות המדינה ביחס לאוסטרקונים: אוסטרקונים 1 ו-2 מזויפים עפ"י חווה"ד; קיימות ראיות הקושרות את התובע למכירת האוסטרקונים שנתמכות על ידי מוסאיוף, הודעות גולן (עד לשלב בו שמר על זכות השתיקה), והודעות גיל שעיה למול גרסת התובע שהכחיש מכירת האוסטרקונים; גרסת התובע אינה עקבית בנושאים מסוימים ונסתרה ע" י אחרים והרושם הינו לגרסה שקרית; ראיות ליסוד הנפשי מצאה המדינה בדברי התובע עצמו שציין כי טען מ לכתחילה שעסקינן באוסטרקונים מזויפים אך לאחר שהציגם בפני פרופ' נווה נחה דעתו כי עסקינן באוסטרקונים אותנטיים אלא שלא כך התברר מעדות פרופ' נווה שמציין כי לא נתן להם "הכשר" ואף כעס על התובע כעס רב שהציגו ככזה בפני מוסאיוף; היותו של התובע בעל השכלה רחבה בתחום מלמדת כי לא היה מקום להקל עמו ולהניח שמקום בו שלושה סוחרי עתיקות חושדים בהם כמזויפים (בראון, כהן ובכר) שהוא עצמו לא יחשוד בכך.
אוסטרקון 4 מזויף עפ"י חוו"ד מומחים אותו ניסה התובע למכור למוסאיוף.
אוסטרקונים 5,6,7 מזויפים עפ"י חוו"ד המומחים; הראיות קשרו את התובע למכירתם לפי גרסת מוסאיוף שנמצא לה חיזוק בעדות גיל שעיה ואלה למול הכחשת התובע כי היה מעורב במכירתם עם בקיעים באשר למוע ד בו ראה לראשונה את אוסטרקון 5.

סעיף האישום ביחס לאוסטר קונים 1 ו- 2 (אישום 3)
40. עפ"י כתב האישום, במהלך 1995 קשרו גולן ודויטש קשר לזייף אוסטרקונים על מנת שיחזו להיות עם כתובות מימי תקופת מלכות יהודה. זאת עשו השניים לשם הפקת רווחים כספיים במרמה. לטענת המאשימה, לצורך ביצוע תכניתם השתמשו הנאשמים בחרסים עתיקים מתקופת בית המקדש הראשון ובין בעצמם ובין באמצעות אחרים גירדו צד אחד שלהם ורשמו עליהם כתובות, על האחד כתובה הכתובת "תרומת 3 שקלים" ועל השני כתובה הכתובת "תחינת האלמנה", וזאת בכתב עברי קדום. לאחר הוספת הכיתובים הסוו הנאשמים בעצמם או בעזרת אחרים את העובדה שהכיתוב נכתב לאחרונה באמצעות מריחת חומרים שונים על החרסים, על מנת שבבדיקה יחזו האוסטרקונים להיות כאלה שנכתבו כביכול בתקופת בית המקדש הראשון בשל היותם מכוסים בפטינה הנחזית להיות מתקופת בית המקדש הראשון. לאחר שהאוסטר קונים זויפו הציע דויטש את האוסטרקונים למכירה לשלמה מוסאיוף שהינו אספן עתיקות בהציגו את האוסטריקונים ככאלה שאכן נכתבו בתקופת בית המקדש הראשון, תוך הצגת האוסטרקון הראשון כבעל חשיבות מיוחדת שכן מוזכרת בו תרומה לבית המקדש הראשון. עם סיום המו"מ בין דויטש למוסאיוף סוכם על רכישתם תמורת 100,000 דולר לכל אחד ובהמשך הם הועברו לידי מוסאיוף. בשנת 1997 העביר מוסאיוף לדויטש 200,000 דולר ובסכום זה התחלקו שני הנאשמים. שני האוסטר קונים פורסמנו בספרות מדע הארכיאולוגיה כאוסטר קונים בעלי חשיבות מיוחדות ונכתבו אודותיהם מאמרים מדעיים. הזיוף הינו בנסיבות מחמירות שכן הוא בוצע בכוונה לקבל באמצעותו 200,000 דולר תמורת אוסטרקונים המציגים מצג שווא, תוך ידיעה שנכתבו בשנת 1995 או בסמוך לכך. בנוסף, מכרו הנאשמים 1 ו- 2 חיקוי של עתיקה או עתיקה המורכבת מחלקי עתיקה והשלמות או תוספות בלא שסימנו כי הנמכר אינו עתיקה אמינה או בלא שסימנו זאת בדרך שנקבעה בתקנות, והנסיבות המחמירות מתבטאות בכך שהנאשמים פעלו בצורה מתוכננת ושיטתית לביצוע זיוף ברמה גבוהה של עתיקות ששימשו ללימוד ומחקר ונמכרו בסכומים גבוהים למרות שווים האפסי. לפיכך, הואשמו הנאשמים בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת – עבירה לפי סעיף 21 בצירוף סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות").

טענות התובע ביחס לאוסטרקונים 1 ו- 2 (אישום 3)

41. גולן הודה בחקירתו שהוא בעליהם ושקיבל אותם מערבי בשנת 1991 (סעיף 591 להכרעת הדין וס' 70 לתצהיר התובע ת/5). מי שהתקשר לתובע ביחס לאוסטרקונים אלה הינו גולן ש אף הביא אותם אליו לבדיקה. לטענת התובע הוא ציין שיש לו ספקות לגביהם והתייעץ עם מוס איוף שביקש ממנו להשאירם אצלו לבדיקה. מאז התובע לא ראה אותם יותר (ס' 71 לתצהירו) . מוסאיוף החליט להשאירם אצלו ושלח אותם לבדיקות (נספח א/6 לתצהיר התובע). בדיקה בהלסינקי ב-10/95 קבעה שהם אמתיים אך זוהמו (נספח א/6(א) לתצהיר התובע שהועבר לחוקרים ע"י מוסאיוף לפני הגשת כתב האישום נ/14-סעיף 73 לתצהיר התובע) . מאידך, היו גם שלושה מומחים שפרסמו כי מדובר באוסטרקונים אמתיים (פרסום בכתב העת SMITICA משנת 1996 בצרפת – נספח א/6(ב) לתצהיר התובע שהועבר לחוקרי המשטרה ל פני הגשת כתב האישום וסומן נ/24 בתיק הפלילי). בדיקה נוספת בוצעה בלונדון ב-9/95 (נספח א/6(ג) וסעיף 75 לתצהיר התובע). כן בוצעה בדיקה בלובר ב-24.11.95 שם ציינו שהדיו אמיתי וזהה לדיו בממצאי מערות קומראן (צורף כנספח א/6(ד) לתצהיר התובע וכן ר' ס' 76 לתצהיר). מעבר לאלה פרסם אלישע קימרון מאמר ב- 5 /6/1998 וציין שהכתובת עצמה מעידה על אותנטיות הממצא (נספח א/6(ו') וס' 78 לתצהיר התובע שהועבר אף הוא לידי החוקרים טרם הוגש כתב האישום). מוסאיוף רכש לבסוף את אוסטרקונים 1 -2 עפ"י הבדיקות שנערכו בלובר ובהלסינקי וכי הם פורסמו ע"י שלושה מומחים חשובים כאותנטיים. בסיכומו של יום, מוסאיוף, אשתו וגולן ערכו ביניהם הסכם במהלכו נכח גם דויטש אך לא היה לו לטענתו כל חלק בהסכם. דויטש אף המליץ למוסאיוף, כך טען, שלא לקנות את האוסטרקונים. מכאן, שלטענת התובע הוא היה מחוץ לעסקה ואף לא קיבל כל תמורה בגינה שכן האוסטר קונים כלל לא היו שלו (ס' 80 לתצהירו) .
42. עוד הוסיף התובע (בתביעתו ובתצהירו) , בכל הקשור עם טענת הזיוף שיוחסה לו ביחס לאוסטרקונים 1 -2 , כי למאשימה לא היו ראיות לכאורה לעבירת הזיוף שנטענה כלפיו וכך גם לא ניסתה להוכיח זיוף זה. כך גם לא הוכח כי התובע מכר למוסאיוף פריטים מזויפים. מעבר לכך, עוד טרם הגשת כתב האישום הודו גולן ומוס איוף כי נפגשו אצל גולן בביתו והסיכומים ביניהם אינם קשורים לדויטש אלא שבפרקליטות התעלמו מכך בעת הגשת כתב האישום.
43. מעבר לאמור, מוסאיוף לא יכול היה לתארך את המועד בו בוצעה העסקה, ולפיכך בהיות העסקה סמוכה למועד ההתיישנות היה מקום לנהוג זהירות קודם להגשת כתב אישום בנושא אוסטריקונים 1 ו- 2. לטענת התובע, כתב האישום מציין כי העסקה בוצעה ב-1995 או בסמוך לפני כן בעוד שמחקירת אמיר גנור את מוסאסוף בלונדון ב-9.7.03 מציין מוסאיוף כי העסקה הייתה "לפני עשר, שתיים עשרה שנה" דהיינו בין 91-93 ולא 95 כפי שמציין כתב האישום ולפיכך האישום התיישן. במצב דברים זה, כך דויטש, יש לצפות מגורמי התביעה שלא יגישו כתב אישום שכותרתו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הנתבעים התרשלו בבחינת מועד תיארוך זיוף האוסטר קונים למרות שטענו כי אלה זויפו במהלך שנת 1995. לפיכך, לא היה מקום להגיש כתב אישום בטענת זיוף בכוונה לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובכל מקרה, קיים ספק סביר באשר לעצם ביצוע הזיוף על בסיס בדיקות מעבדתיות שבוצעו לאוסטרקונים לגביהם קיימים ממצאים סותרים, מה שמקים ספק סביר לעצם הצורך בהגשת כתב אישום באישום זה. מעבר לאמור טען התובע, כי אשתו של מוסאיוף כלל לא נחקרה למרות היותה נוכחת במפגש עם גולן ויכולה הייתה לאשש טענות התובע לאי מעורבותו בעסקה.

טענת ההתיישנות-כללי
44. טענה מרכזית בטענות התובע התייחסה להתיישנות העבירות המיוחסות לו והצורך בבחינה מקדימה של נושא זה עוד בטרם יוגש כתב אישום על מנת שלא יוגש כתב אישום לעבירות שהתיישנו וכי הגשת כתב אישום שהתיישן מהווה רשלנות מצד המאשימה.
45. בחינת טענת ההתיישנות, ממעוף הציפור ובטרם נרד ונדון בה בכל אחד מהאישומים השונים, מעלה כי לצורך בחינת התיישנות האישומים יש תחילה לפנות להגדרת סיווג העבירות (סעיף 24 לחוק העונשין) כדלקמן:
"24. אלה סוגי העבירות לפי חומרתן:
(1) 'פשע' - עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים;
(2) 'עוון' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום;
(3) 'חטא' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום. "

46. סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ( לעיל ולהלן: "החסד"פ") בתקופה הרלוונטית קובע לעניין התיישנות העבירות השונות כך:
"9. (א) באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל
עבירה אם עברו מיום ביצועה –
(1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם – עשרים שנים;
(2) בפשע אחר – עשר שנים;
(3) בעוון – חמש שנים;
(4) בחטא – שנה אחת." (ההדגשה שלי א.ב.)

47. חלק מהאישומים בהם הואשם התובע התייחס לעבירות של ניסיון. עד לשנת 1994, רף הענישה לעבירת ניסיון עמד על מחצית מרף הענישה שנקבע על העבירה המלאה. החל מאוגוסט 94' רף הענישה על עבירת ניסיון תוקן והועמד על מלוא תקופת הענישה שנקבעה לעבירה עצמה. התיקון לחוק העונשין נכנס לתוקף באוג' 95' כחלק מתיקון 39 לחוק העונ שין (ר' סעיף 34ד' לחוק העונשין). מכאן, שבעבירות עוון, שהעונש עליהן כאמור הינו עד 3 שנות מאסר, מתיישנות לאחר 5 שנים מיום ביצוען. לפיכך, ככל שהעבירות בוצעו 5 שנים ויותר קודם למועד תחילת החקירה,(ר' לעניין מועד תחילת החקירה כמועד הקוטע את תקופת ההתיישנות, ס' 9(ג) לחסד"פ וכן בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נא(2) 757 כב' השופט א' גולדברג) כי אז עבירות אלה התיישנו ו בהתאם לסעיף 9(א) לחסד"פ לא היה מקום להעמיד את התובע לדין בגינן. בכל הקשור עם עבירות מסוג פשע שהעונש בגינן 3 שנות מאסר ומעלה, אלה מתיישנות 10 שנים קודם לתחילת החקירה וככל שאף הן התיישנו לא היה מקום להגיש בגינם כתב האישום .
48. מעבר להתיישנות העבירות בהן הואשם, טען התובע, כי נכון למועד הגשת כתב האישום לא היו בידי המאשימה ראיות לכאורה בכמות מספקת לביסוס אפשרות סבירה להרשעה ואף בכך התרשלו כלפיו רשויות החקירה והתביעה , מה גם שהמאשימה לא הפסיקה ההליך הפלילי למרות שבמהלכו התבררו נסיבות המחייבות אותה לעשות כן.

אוסטרקונים 1 ו- 2 - דיון
49. אשר לאוסטרקונים 1-2 מצאתי כי היו בידי המדינה ראיות לכאורה בכמות מספקת להעמדת התובע לדין ולהביא להרשעתו בהתייחס לשני אוסטרקונים אלה . אומר כבר עתה , כי ראיות לכאורה היו גם ביחס לכלל העבירות המיוחסות לתובע. אין בכך כדי ללמד שלא חלה לגביהן או לגבי חלקן התיישנות, אך יש בראיות כדי לקשור את התובע לנטען בסעיפי האישום השונים נכון למועד הגשת כתב האישום ברמה של "ראיות לכאורה" ש טרם עברו את כור ההיתוך של ביהמ"ש ואסביר.
50. יצוין תחילה שוב, כי מוסאיוף מאשר רכישת אוסטרקונים 1 ו-2 מדויטש תמורת 200,000$ (ר' הודעתו מ-16.10.03 וכן מ- 14.12.04 שצורפו כמוצגים 2 ו-3 לתיק מוצגי ההגנה) . כך גם נאספו ראיות לפיהן אוסטרקונים 1-2 הינם מזויפים (ר' חווה"ד שנכתבו ע"י פרופ' יובל גורן ראש החוג לארכיאולוגיה באונ' ת"א המתמחה בפטרוגרפיה מתאריך 24.7. 03 (מוצג 4 לראיות ההגנה); חוו"ד ד"ר חגי משגב מתאריך 30.12.03 (מוצג 6 לראיות ההגנה),וד"ר אבנר איילון (חוו"ד מ- 11.8.03 מוצג 5 לראיות ההגנה ); הודעת ד"ר עדה ירדני מ-30.7.03 (מוצג 7 לראיות ההגנה לפיה ראתה האוסטרקונים בבית מוסאיוף וחשדה בהם בשל צורת הכתיבה שבוצ עה בשתי משיכות קולמוס שאינה אופיינית לעת העתיקה כי אינם אותנטיים (מוצג 7 לראיות ההגנה); כך גם בדיקת פוליגרף שערך מוסאיוף לתובע התברר לו כי התובע דובר שקר ביחס לאוסטרקונים אלה; מעבר לכך גולן עצמו מציין כי דויטש מכר למוסאיוף האוסטרקונים תמורת 100,000$ (מוצג 9 לראיות ההגנה) התובע עצמו מודה שקיבל בגינם כסף אך כמתווך (ר' הוד את התובע מוצג 10 לראיות ההגנה) אך בחקירה נוספת שנערכה לתובע בתאריך 16.7.03 כבר טען שלא קיבל כסף ממוסאיוף (מוצג 11 לראיות ההגנה). וכן ראו הודעת פרופ' יוסף נווה ז"ל מיום 28.7.03 שבניגוד לדברי התובע מציין שלא יכול היה לאשר את אותנטיות אוסטרקון 1 שצילומו בלבד הוצג לו ואף לא חיווה דעתו בעניין (מוצג 12 לראיות ההגנה); עוד נחקרו שלמה כהן סוחר עתיקות שציין כי אוסטרקונים 1 ו-2 מזויפים ( הודעתו צורפה כמוצג 13 לראיות ההגנה ), רפאל בראון-הרסטוראטור הראשי של מוזאון ישראל שאמר למוסאיוף שהם מזויפים (מוצג 14 לראיות ההגנה) ורונן ברכה-סוחר עתיקות שאף הוא סבר כי הם מזויפים (מוצג 15 לראיות ההגנה); עוד התברר ביחס לזיוף אוסטרקון 1 כי עפ"י עדות חברתו של מרקו הגב' פנינה טולי הוא הודה בפניה שהוא זו יף (ההודעה צורפה כמוצג 16 לראיות ההגנה); ראו כמו כן תוצאות בדיקת מעבדת AVENTIS לפיה אוסטרקונים 1 ו-2 מזויפים (מוצג 18 לראיות ההגנה) ). עוד מציין עוה"ד דן בהט בתצהירו כי מאחר והתובע היה שותף למכירת האוסטרקונים למוסאיוף אזי ככל שיוכח שהם מזויפים כי אז התובע שותף לכאורה למכירת אוסטרקון מזויף (ס' 39 לתצהירו נ/3) עוד הוסיף עוה"ד בהט כי היו סתירות בין גרסאות גולן ל דויטש בשאלה מי ביצע מה , כאשר גולן מציין כי תיווך בין ערבים לתובע על מנת שירכוש את האוסטרקונים , בעוד שהתובע מציין כי קישר בין גולן למוסאיוף למכירת האוסטרקונים (ס' 41 לתצהיריו); כך גם קיימות סתירות בין גרסאותיו השונות של התובע ביחס לסכומים שקיבל והעביר ממוסאיוף או שלא קיבל עבורם כסף כלל (ס' 42 לתצהיר בהט) ; וכן קיימת סתירה חזיתית בין דברי התובע לדברי פרופ' נווה ביחס לאישור היות אוסטרקון 1 אותנטי (הודעת התובע צורפה כמוצג 20 לראיות ההגנה) - התובע עצמו מציין בחקירתו כי חשד שהאוסטרקונים מזויפים, אם כך, כיצד מתווך אותם למוסאיוף ומקבל חוו"ד אודות האותנטיות מפרופ' נווה . מעבר לכך סוחרי עתיקות נוספים שנחקרו ציינו כי מדובר בזיוף ומדוע שהתובע כמומחה בתחום לא יבחין בכך? כל אלה הביאו את המדינה לסבור שהתובע שותף לזיוף ומכירה של אוסטרקונים 1 ו-2 ואין לי אלא להצטרף לסברתם זו ביום הגשת כתב האישום .
לטענת דויטש המדינה לא הוכיחה את דבר הזיוף וזאת לאור עדותם של מומחים אחרים וכן שאלת היות התובע מי שזייף אותם שעלתה גם בפני ביהמ"ש הפלילי. בעניין זה מציין כב' הש' פרקש בהחלטתו בבקשת התובע למחיקת האישום מטעמי הגנה מן הצדק, כי המדינה מודה שלא התובע היה זה שבעצמו זייף אוסטרקונים אלה, אך התובע היה שותף לעבירת הזיוף וככזה אינו חייב לב צע את כל מרכיבי העבירה וזאת לאחר שידע כי מדובר באוסטרקונים מזו יפים כפי העולה מהגרסאות השונות שנתן בחקירותיו ומ הסתירות שבהודעותיו. כך גם קיימות סתירות בהודעות גולן והתובע באשר למיוחס להם בכתב האישום. מעבר לכך טענה המדינה כי העובדה שהתובע הינו מומחה בעל שם המציע את האוסטרקונים למכירה למוסאיוף יש בה כדי לייחס לו שותפות עם גולן. המדינה מודה כי קיימות חוו"ד סותרות לעניין האותנטיות של אוסטרקונים אלה אשר היו ידועות עוד קודם להגשת כתב האישום , אלא שבאותו שלב די היה בקיומן של ראיות לכאורה לצורך דחית ההגנה מן הצדק וכל זאת מעבר להיות האוסטרקונים מזו יפים עפ"י בדיקת הפטינה שלהם בידי מומחים והמסקנה שלא נוצרה בתנאים טבעיים-היינו זויפו. לאחר דברים אלה בכל הקשור עם טענת התובע לקיומה של הגנה מן הצדק מציין כב' הש' פרקש כי: "לא מצאתי כי נפלו פגמים כלשהם בהליכים נגד הנאשם באישום זה ובאישומים הנוספים" (פסקה 11ד' להחלטה). קביעה זו של ביהמ"ש הדן בהליך הפלילי ניתנה לאחר ל סיום פרשת התביעה בהליך הפלילי, דהיינו לאחר שהוגשו ראיות התביעה ונחקרו עדי התביעה והמומחים השונים מטעמה. לפיכך מדובר בהחלטה בעל ת משמעות מיוחדת שהיה בה די על מנת להביא את התובע למסקנה ולפיה הוא יתקשה עד למאוד בהוכחת רשלנות התביעה בשל העדרן של ראיות לכאורה גם בביהמ"ש דנא.
51. בהתייחס לאוסטרקונים 1 ו-2 מפרט גם כב' הש' פרקש מהן ראיות המומחים בדבר היותן מזויפות. ביהמ"ש אינו מתעלם מקיומן של חוו"ד סותרות כפי שגם מוסאיוף עצמו סבר כי האוסטרקונים הללו אינם מזויפים "אולם לא היה בכך, לדעתי, משום מניעה כי יוגש כתב אישום נגד הנאשם, או כי יימשכו ההליכים כנגדו". ביהמ"ש היה ער לכך כי יהיה עליו להכריע בין הראיות הסותרות, אך לשלב בו דן בבקשה, היה בראיות התביעה די. כך גם לעניין הזיוף המי וחס לתובע, אפילו לא זייף התובע אישית את האוסטרקונים, עדיין עולה שהוא עצמו חשד כי הם מזויפים, וכי ככל שיתברר כי הוא רכש אותם מגולן וקיבל בגין כך כסף, כי אז לכאורה עבר את העבירות המיוחסות לו באישום השלישי (האישום בגין אוסטרקונים 1 ו-2). נדמה כי בכך די כדי להשיב על מלוא טענות התובע בעניין זה. ונדגיש שוב, השאלה לענייננו אינה האם בתום ההליך יתברר כי התובע זכאי אלא האם במועד הגשת כתב האישום היו בידי המדינה ראיות לכאורה בכמות מספקת כדי להרשיע את הנאשם. נדמה כי החלטת ביהמ"ש המחוזי אומרת את הכול בעניין זה, אותה ערכאה ששמעה את ראיות התביעה בעת מתן ההחלטה בבקשה לביטול האישום מחמת טעמים שבצדק.
52. גם לאחר שבחנתי הראיות בעצמי למדתי כי אין כל מקום לקביעה שונה ע"י בימ"ש זה. מוסאיוף מעיד שרכש אוסטרקונים אלה מהתובע; התובע עצמו מודה שהיה מעורב במכירתם אם כי לא כמוכר ישיר; התובע בדק את מקוריותם גם אצל פרופ' יוסף נווה ז"ל אלא שזה ציין כי לא כך היו פני הדברים ואף כעס מאד על התובע שהציג את הממצא כאילו קיבל את אישורו ; על פי סעיף 20 לחוק העתיקות: " סוחר עתיקות המציע למכירה חפץ כעתיקה, לא תישמע טענתו שלא ידע שהחפץ אינו עתיקה". במילים אחרות חזקה היא כי התובע, כסוחר עתיקות , המציע למכירה את האוס טרקונים כעתיקה אינו יכול להישמע בטענה כי לא ידע שהם אינן עתיקה וחזקה שידע עת העמידם למכירה שמדובר בעתיקה. מכאן שככל שלא מדובר בעתיקה, התובע אינו רשאי למכור אותם כעתיקה ולכן מוחזק כמי שמכר ממצא שאינו עתיקה כעתיקה . חזקה זו חולשת על ממכר כלל העתיקות שביצע או ביקש לבצע התובע. מכאן, שהעמדתו של התובע לדין בגין זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, יש לה על מה שתסמוך לאחר שהוצגו ראיות לכך שהתובע מכר את האוסטרקונים שנטען לגביהם שזויפו כאמור . הוא גם קיבל בגין המכירה כסף ולכן יש מקום לאישום בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין ומכיוון שמדובר במכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת, כי אז גם עבר עבירה על סעיף 21 בצירוף 37(ג) לחוק העתיקות. יש אם כן ראיות לכתב האישום המצדיק את הגשתו כאמור.
53. כך גם ביחס לשאלה האם התעלמה המדינה מראיות שיכלו לשפוך אור על טענות התובע ולהביא לאי הגשת כתב אישום. התובע טען בעניין זה כי טרם הגשת כתב האישום הודו גולן ומוסאיוף שנפגשו אצל גולן בביתו והגיעו בניהם להסכמות שאינן קשורות לדויטש אלא שהמאשימה התעלמ ה מכך . לא סברתי כי בקיומה של עובדה זו יש כדי לשלול את חלקו של התובע בעסקה. התובע אמנם ניסה למשוך ידו מעסקה זו בכל מחיר כמעט, אך בפועל היו ר איות כי היה מעורב בה ומכאן, שטענות כאילו אינו קשור אליה בשום דרך אינן משפיעות בשלב זה על ראיות אחרות המלמדות שאמנם היה מעורב בעסקה זו ומכאן שחלקו הינו בעצם המכירה למוסאיוף. כך גם ביחס לטענת התובע כי אשתו של מוסאיוף כלל לא נחקרה למרות היותה נוכחת במפגש עם גולן ויכולה הייתה לאשש טענות התובע לאי מעורבותו בעסקה. אמנם היא לא נחקרה אך האם היה בעדותה כדי לסתור טענ ת בעלה מר מוסאיוף כי רכש את האוסטרקונים 1 ו-2 מהתובע בעצמו? או מטענת התובע עצמו כי תיווך בעסקה או כי עבר בדיקת פוליגרף כדי להוכיח שלא ידע כי מדובר בזיוף ומדוע שיעבור בדיקת פוליגרף שכזו אם אינו מעורב בעסקה. אין אם כן לטעמי ראיות שיש בהן כדי לקעקע עד כדי לסתור ראיות קיימות אחרות , ומונעות הגשת כתב אישום ביחס לאוסט רקונים 1 ו-2.
54. בכל הקשור עם טענת ההתיישנות בהתייחס לאוסטרקונים 1 ו-2 , גם נושא זה נדחה בהחלטת כב' הש' פרקש וכלשונו:
"עפ"י גישת המאשימה, ובהעדר התנגדות מצד ב"כ הנאשם, יש לבחון עובדתית האם מכירת האוסטרקונים למוסאיוף התקיימה לפני 1993. דויטש מעיד לעניין זה כך: ' הוא (גולן) בא אליי לפני מס' שנים עם שני אוסטרקונים 'מפורסמים' שאותם לבסוף מוסאיוף קנה , זה היה בשנת 1994. לא זוכר בדיוק...'(ההדגשה במקור א.ב.)...הודעה זו נגבתה מדויטש ב-26.5.03. בהודעה נוספת מיום 28.12.04 מוסר דויטש כי קיבל את אוסטרקטנים 1 ו-2 מגולן 'ביום שבת בהיר אחד לפני אולי עשר או שמונה שנים אולי תשע...'... האמור בהודעה זו מחזק את הדברים שאמר בהודעה מיום 26.5.03 כי האוסטרקונים הובאו למוסאיוף על ידי דויטש בשנת 1994 בערך. לפיכך, לא ניתן לומר כי חלה התיישנות".

55. בדיון דנא טען התובע, כי מוסאיוף לא יכול היה לתארך את המועד בו בוצעה העסקה, ולפיכך בהיות העסקה סמוכה למועד ההתיישנות היה מקום לנהוג זהירות קודם להגשת כתב אישום בנושא האוסטרקונים 1 ו- 2. יש לצפות, כך טען, מגורמי התביעה ובנסיבות אלה שלא יגישו כתב אישום שכותרתו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הנתבעים התרשלו בבחינת מועד תיארוך זיוף האוסטרקונים למרות שטענו כי אלה זויפו במהלך שנת 1995.
המדינה השיבה לעניין זה כי בידי התביעה עמדו ראיות לפיהן האישומים השונים לא התיישנו תוך הסתמכות על גרסת מוסאיוף שנקב מועדים משוערים לביצוע העסקאות – 1995 (מוצג 3 לראיות ההגנה מול שורות 4-5) . מעבר לכך, ביצעה התביעה השלמת חקירה למציאת ראיות אובייקטיביות שיעידו על מועדי ביצוע העסקאות השונות ואלה הניבו תוצאות ולפיהן העבירות לא התיישנו. בנוסף, טענת ההתיישנות נתפסת כזכות בעלת משקל סגולי נמוך- זכות דיונית ולא מהותית – זכות שדויטש יכול לוותר עליה והוא אף עשה כן בשלבים שונים של ההליך הפלילי, עת ביקש שלא לאחוז בטענת ההתיישנות ורק בשלב הסיכומים שינה את עמדתו וביקש להסתמך עליה. עוד ציינה המדינה, כי ביחס לאישומים 5 ו- 10 היא הסכימה לביטולם נוכח קבלת טענת ההתיישנות וזאת משיוחסו לתובע עבירות של ניסיון כשבאותה עת סווגה עבירת הניסיון כעוון ולכן תקופת ההתיישנות ה ייתה כחמש שנים אלא שטענה זו נטענה ע"י בא כוחו של גולן רק בשלב הסיכומים בעל פה בחודש אוקט ובר 2010 ולאחר שבימ"ש מחוזי בירושלים כבר החליט בבקשת התובע לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, לבקשת התובע (17.3.08). באותה עת גם תוקן כתב האישום באישומים 9 ו- 12, וציין כי עבירות הזיוף בוצעו "במהלך שנת 1993" ולאחר שכבר ניתנה החלטה הדוחה גם את בקשת התובע "שלא להשיב לאשמה" (4.6.08). ביחס ליתר האישומים בהם הואשם התובע ובוטלו מחמת התיישנות, טענה המדינה כי החלטת ביהמ"ש במסגרת הכרעת הדין התבססה על אמון בגרסת התובע שאינה יכולה להיות כידוע עילה לקיומה של רשלנות מצד המדינה. עוד הדגישה המדינה, כי גם בהכרעת הדין מציין ביהמ"ש שלא ניתן לומר כי להגשת כתב האישום לא היה כל בסיס.
בהתבסס על החלטת ביהמ"ש הפלילי, על הראיות שעמדו לנגד עיניו במועד החלטתו, ולפיה "על יסוד הדברים שהובאו, כי הגשת כתב האישום או ניהול ההליך נגד הנאשם אינם עומדים 'בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית'", בכך יש כדי לתמצת את הגנת המדינה בכל הקשור עם אוסטרקונים 1 ו- 2. לא מצאתי כי התובע הוכיח בראיות נתונים שונים נוספים שיש בהם כדי להעיד על התרשלות לא בשלב החקירה, לא בשלב הגשת כתב האישום וגם לא במהלך המשפט עצמו, בוודאי שלא לאחר תום פרשת התביעה כפי קביעת כבוד השופט פרקש. מסיבה זו, לא מצאתי כי קמה חבות מצד המדינה בכל הקשור עם אוסטרקונים 1 ו- 2, לא מחמת העדר ראיות לכאורה וגם לא מחמת התיישנות סעיף האישום.

אוסטרקון 4 (אישום 5)
56. באישום מס' 5 נטען כלפי התובע כי במהלך שנת 1995 או בסמוך לכך הוא קשר עם הנאשם 1 עודד גולן לזייף את אוסטרקון 4 על מנת שיחזה להיות אוסטרקון עם כתובת מימי תקופת מלכות יהודה. גולן ודויטש עשו כן, כך נטען, לשם הפקת רווח כספי במרמה. לצורך ביצוע תכניתם השתמשו הנאשמים בחרס עתיק מתקופת בית המקדש הראשון ובעצמם או בעזרת אחרים, גירדו צד אחד של החרס ורשמו עליו כתובת ובה רשימת שמות וערים בכתב עברי קדום. לאחר שהוסיפו את הכתובת על החרס, הסוו הנאשמים בעצמם או בעזרת אחרים את העובדה שהכיתוב נכתב לאחרונה באמצעות מריחת חומרים שונים על האוסטרקון על מנת שבבדיקה יחזה להיות אוסטרקון מתקופת בית המקדש הראשון בשל היותו מכוסה פטינה הנחזית להיות מתקופת בית המקדש הראשון. גולן החזיק את האוסטרקון המזויף בביתו במטרה למכור אותו תוך הצגת מצג שווא לפיו הכתובת נכתבה בימי בית המקדש הראשון. דויטש מאידך הציע את האוסטרקון למוסאיוף בעת מכירת האוסטרקונים 1 ו- 2 שהוזכרו באישום 3 (אליו נתייחס להלן), אך לבסוף מוסאיוף לא רכש את האוסטרקון. בשנת 2003 נתפס האוסטרקון ע"י משטרת ישראל ורשות העתיקות בעת חיפוש בביתו של גולן. לפיכך נטען בכתב האישום כי במעשיהם, זייפו הנאשמים את האוסטרקון בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, וניסו לקבל דבר בנסיבות מחמירות כשהציגו מצג שווא לפיו הכתובת אשר נכתבה עליו נכתבה בתקופת בית המקדש הראשון וזאת למרות שידעו שהכתובת נכתבה עפ"י תכנונם בשנת 1995 או בסמוך לפני כן. הנסיבות המחמירות התבטאו בכך שהנאשמים פעלו בצורה מתוכננת ושיטתית לשם ביצוע זיוף ברמה גבוהה של עתיקה, עתיקה שלאחר מכן עלולה הייתה לשמש מדענים לשם לימוד ומחקר, ועלולה הייתה להימכר במרמה בסכומים גבוהים של כסף למרות שוויה האפסי. בהתאם הואשמו הן גולן והן דויטש בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 אמצע לחוק העונשין ובניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק.

טענות התובע ביחס לאוסטרקון 4
57. בכל הקשור עם אוסטרקון 4 טען התובע, כי האישום נמחק על ידי ביהמ"ש המחוזי בירושלים מחמת התיישנות (ר' סעיף 15 להכרעת הדין . האישום בוטל לאור הסכמת הצדדים כי התיישן). לטעמו, היה מקום לצפות מהתביעה שלא להגיש סעיף אישום שחלה לגביו התיישנות. משהוגש כתב אישום שכזה, שהתיישן בפועל, התרשלה התביעה.
58. מעבר לטענת ההתיישנות טען התובע להתרשלות גורמי החקירה והתביעה בעצם הגשת אישום זה . התובע ציין כי, במהלך חקירתו מסר לחוקרים כי מעולם לא ראה את אוסטרקון מס' 4. כך גם החקירה לא העלתה כי התובע הציע למוסאיוף את אוסטרקון 4, ואף מוסאיוף מאשר שמעולם לא ראה אוסטרקון זה. למרות עובדות אלה, הוגש כנגד התובע אישום 5 לפיו זייף יחד עם גולן את אוסטרקון 4. עוד ציין, כי גם גולן הצהיר בכל החקירות שלא נתן לדויטש את אוסטרקון 4 וכי אין לתובע ידיעה עליו כלל. לפיכך, סבר התובע כי אישום 5 הוגש כנגדו תוך רשלנות רשויות החקירה והתביעה.

טענות המדינה ביחס לאוסטרקון 4
59. לטענת המדינה עמדו לה ראיות למכביר להגשת כתב האישום. התברר כי אוסטרקון 4 מזויף לאחר שהתגלה אצל גולן בחיפוש בביתו. פרופ' גורן התייחס אליו בחוו"ד כמזויף (מוצג 4 לראיות ההגנה) ; ד"ר אילון קבע כי הפטינה עליו לא נוצרה בתנאים טבעיים (מוצג 5 לראיות ההגנה); ד"ר חגי משגב ציין כי מי שכתב אותו גם כתב את אוסטרקונים 1 ו-2 וככל הנראה מדובר באוסטרקון מזויף על בסיס טקסטים שהתגלו על גבי אוסטרקונים מחפירות ערד (מוצג 6 לראיות ההגנה); אשר לחלקם של גולן ודויטש , בנושא אוסטרקון זה מציינת המדינה כי התקיים מפגש בין מוסאיוף לדויטש במוזאון רוקפלר בירושלים ביום 14.9.03, עוד קודם להגשת כתב האישום, בו נכח ו קצין משטרה יונתן פגיס ואמיר גנור (זכ ה"ד צורף כמוצג 21 לראיות ההגנה). במפגש הוצג לתובע אוסטרקון 4. מוסאיוף ציין באותו מעמד כי התובע ניסה למכור לו אותו. המדינה סברה כי העובדה שהתובע זיהה את אוסטרקון 4 כמזויף מ ידית תמכה בכך שידע כי גם אוסטרקונים 1 ו-2 מזויפים (ר' סעיפים 51-58 לתצהיר בהט). התובע אמנם ציין בחקירתו שלא ראה את אוסטרקון 4 מעולם אך מאשר כי גולן מסר לו שבידי מי שהעביר לידיו את אוסטרקונים 1 ו-2 מצוי אוסטרקון גדול יותר והוא מסר שהעביר את המידע למוסאיוף מכאן שדויטש ידע על אוסטרקון נוסף (אוסטרקון 4) מהקבוצה של אוסטרקונים 1 ו-2 שהוצעו למכירה דרכו למוסאיוף. מכל אלה הסיקה המדינה כי יש ראיות מספיקות לשם העמ דתו של התובע לדין כשותף בעבירת זיוף ובניסיון למכירה במרמה של אוסטרקון 4. אשר לתקופה בה הוצע למכירה אוסטרקון 4, עסקינן במועד מאוחר יותר לתקופה בה הוצעו אוסטרקונים 1 ו-2.

אוסטרקון 4 - דיון
60. תחילה אפנה לסעיף 12 להחלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים מתאריך 17.3.2008, גם שם העלה דויטש טענות ביחס לאוסטרקון 4 בדומה לאוסטרקונים 1 ו- 2 והוסיף כי מוסאיוף ראה את אוסטרקון 4 לראשונה בבית המשפט ולפיכך ביקש לקבוע כי כלל לא ניסה למכור לו אוסטרקון זה.
61. המדינה טענה, כי חלק מהמומחים קשרו את אוסטרקון 4 לאוסטרקונים 1 ו- 2 לאחר שהוכח כי אלה מזויפים ולפיכך גם אוסטרקון 4 הוכח כמזויף, בין היתר בטענה כי כתב היד באוסטרקונים 1-2 זהה לאוסטרקון 4. מעבר לכך בדיקות איזוטופיות מצאו שהפטינה של אוסטרקון זה מזויפת.
62. ביהמ"ש המחוזי בחן את ראיות התביעה ביחס לאותנטיות אוסטרקון 4, וביניהם חוות דעתו של פרופ' יובל גורן ולפיה שיטת הכנת האוסטרקונים 1,2, ו- 4 זהה מבחינת סדר הפעילות והחומרים שהיו בשימוש, אם כי קיימים הבדלים בנושא סימני הקרצוף וציפוי האותיות שנעשה קודם לכיסוי הכתובת בפטינה. גם ד"ר אבנר אילון סבר שאוסטרקון 4 מזויף וכך גם דגימת הפטינה שנלקחה מאוסטרקון 4 מצביעה על הרכב זהה בפטינה של אוסטרקונים 1-2. מעבר לאלה, התובע עצמו סבר כי כתב היד שעל אוסטרקון 4 זהה לכתב היד באוסטרקונים 1-2 (הודעתו מ- 28.12.04). לעניין טענת התובע כי מוסאיוף ראה את אוסטרקון 4 לראשונה בביהמ"ש המחוזי בירושלים, הפנה ביהמ"ש לכך כי בעימות שבין מוסאיוף לתובע מ- 14.9.03 ציין מוסאיוף שדויטש הציע לו גם את אוסטרקון 4 לרכישה, למרות שדויטש הכחיש זאת וציין כי ראה אותו לראשונה במשטרה וכי אין בגרסאות סותרות אלה שבין מוסאיוף לתובע כדי למנוע מהמאשימה מלהגיש את כתב האישום ובכך נדחתה בקשת התובע להגנה מן הצדק נשוא אישום זה.
63. די בקביעות אלה של ביהמ"ש המחוזי כדי לשלול את טענתו של התובע בכל הקשור עם קיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו באישום 5. בכל הקשור עם טענת התובע להתיישנות העבירה, אמנם קיים קושי בכל הקשור עם עבירת הניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות . על עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות העונש הינו 5 שנות מאסר. בעת הרלוונטית הועמד העונש בעבירות ניסיון על מחצית שיעור העונש לביצוע מלוא העבירה, מכאן שהניסיון הינו עבירת עוון וזו מתיישנת לאחר 5 שנים. משהעבירה בוצעה לכאורה בשנת 1995 כטענת המדינה היא מתיישנת בשנת 2000 ומשהחקירה מתחילה בשנת 2003 עבירת הניסיון בתחילת החקירה כבר התיישנה. מאידך, מיוחסת לתובע גם עבירת הזיוף בנסיבות מחמירות שעונשה 5 שנות מאסר ולכן מתיישנת רק בחלוף 10 שנים כעבירת פשע ולכן , לכאורה לא התיישנה . מכל מקום בנסיבות אלה עת העבירה מתבצעת לכאורה לאחר עסקת אוסטרקונים 1 ו-2 כי אז גם סברת המדינה שאין עסקינן בהתיישנות עבירת הזיוף יש לה על מה לסמוך במועד הגשת כתב האישום במיוחד בכל הקשור עם רצונו של התובע לאורך כל הדרך להגיע לזיכוי מוחלט ולפיכך גם לא העלה את טענת ההתיישנות אלא בסיכומיו על ההשלכה שיש לכך על עצם הגשת כתב האישום (ר' לעניין זה גם החלטת כב' הש' פרקש בסעיף 16 להכרעת הדין בכל הקשור עם ויתור דויטש על טענת התיישנות ועמידה לכאורה על ניהול ההליך גם באישומים 5 ו-10 שבוטלו בהכרעת הדין מחמת התיישנות שנטענה ע"י בא כוחו של גולן דווקא). מכל מקום העובדה שיש קושי אינה מולידה בנסיבות רשלנות, ואפילו סברתי כי שיקול הדעת בהגשת כתב האישום בנסיבות אלה מחמת התיישנות העבירות היה לקוי, אין בכך בהכרח כדי להביא לתוצאה ולפיה התנהלו גורמי החקירה ברשלנות ובמיוחד לא עת התובע עצמו מוותר למעשה ובמודע על טענה זו לאורך הדיון ומבקש לנהל את המשפט במלואו.

אוסטרקונים 5, 6 ו- 7 (סעיף 6 לכתב האישום)
64. עפ"י האישום השישי (אוסטרקונים 5, 6 ו- 7) בשנת 2002 או בסמוך לפני כן, תכנן דויטש לזייף אוסטרקונים על מנת שיחזו להיות עם כתובות מימי תקופת מלכות יהודה לשם הפקת רווח כספי במרמה. לצורך כך, השתמש דויטש בחרסים עתיקים מתקופת בית המקדש הראשון בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, גרד צד אחד שלהם, רשם עליהם כתובות, על האחד כתובת המכונה "בקע ירושלים", על השני רשימת שמות וגם על השלישי רשימת שמות. לאחר שהוספו הכתובות על החרסים הסווה דויטש בעצמו או באמצעות אחרים את העובדה שהכיתוב על אוסטרקונים אלה נכתב לאחרונה, וזאת באמצעות מריחת חומרים שונים על החרסים, על מנת שבבדיקה יחזו להיות מתקופת בית המקדש הראשון בשל היותם מכוסים בפטינה הנחזית להיות מתקופת בית המקדש הראשון. לאחר הזיוף הציע דויטש את האוסטרקונים למכירה למוסאיוף והציג אותם בפניו ככאלה שנכתבו בתקופת בית המקדש הראשון, כאשר הציג אוסטרקון אחד כבעל חשיבות מיוחדת, היות ומוזכרת בו ירושלים. מוסאיוף בתום המו"מ שילם לדויטש 30,000 דולר עבור כל אוסטרקון ובסה"כ 90,000 דולר. האוסטרקון "בקע ירושלים" פורסם בספרות המקצועית כאוסטרקון מקורי, בוצע לגביו מחקר ואף נכתב מאמר מדעי. בכך טענה המאשימה זייף דויטש את האוסטרקונים בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות וקיבל במרמה בנסיבות מ חמירות 90,000 דולר תמורת האוסטרקונים לאחר שהציג מצג שווא כי נכתבו בתקופת בית המקדש הראשון, למרות שנכתבו עפ"י תכנונו בשנת 2002 או בסמוך לכך. מעבר לכך, מכר דויטש חיקוי של עתיקה או עתיקה מורכבת מחלקי עתיקה והשלמות או תוספות בלא שסימן כי הנמכר אינו עתיקה אמינה או בלא שסימן זאת בדרך שנקבעה בתקנות. הנסיבות המחמירות התבטאו בכך שדויטש פעל בצורה מתכוננת ושיטתית לביצוע זיוף ברמה גבוהה של עתיקות ששימשו אח"כ מדענים ללימודים ומחקר ונמכרו בסכומים גבוהים למרות שווים האפסי תוך ניצול האמון הרב שזכה לו מצד מוסאיוף בין היתר בשל היותו מומחה בתחום. לפיכך הואשם בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק; ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת – עבירה לפי סעיף 21 בצירוף סעיף 37(ג) לחוק העתיקות.

טענות התובע ביחס לאוסטרקונים 5, 6 ו- 7
65. מאישום זה זוכה דויטש באופן מלא. לטענת התובע, במהלך חקירתו הוא הכחיש כי מכר למוסאיוף אוסטרקונים אלה. כך גם העיד שוקה דורפמן בבימ"ש, כי מוס איוף אינו אומר אמת באופן חד משמעי. למרות עדותו של מוסאיוף כפי שנמסרה לחוקרים והייתה בעייתית מאחר וטען שקנה אוסטרקונים אלה מדויטש במקום אחד ובמקום אחר טען שקנה שניים מדויטש ואת השלישי ממקור אחר, ולא היה בטוח לגבי אלה שקנה איזה מהם קנה מדויטש, וכך גם בחקירתו של מוסאיוף במשטרה לא נמסר מסר בטוח, לרבות לא בעימות עם דויטש ולפיכך כתב האישום הוגש על בסיס רעוע עם ספק עובדתי רב. בכך הופרה חובת הזהירות כלפי התובע. דויטש הכחיש כל קשר של מכירה או קניה של אוסטרקון מס' 5 מסוחר לא מורשה בשם שרבאתי מאג'ד ומכירתו למוס איוף כטענת המאשימה. כך גם סמכה ידה המאשימה על עדותו של גיל שעיה אחיינו של מוס איוף שהינו גם סוחר עתיקות שהעיד כי דויטש קנה את אוסטרקון 5 ממאג'ד שרבאתי, אך שרבאתי כשנחקר במשטרה הכחיש זאת ואף דויטש הכחיש זאת, הן בחקירה והן בעימות שבוצע בין השלושה (שעיה, שרבאתי ודויטש). המדינה העדיפה את גרסת שעיה שטען כי יחד עם דויטש קנו אוסטר קון ומכרו למוסאיוף, אלא שבפועל שעיה לא הועמד לדין למרות טענות זהות כלפיו אלא רק דויטש, ושרבאתי , שהכחיש את המכירה, לא זומן לעדות כלל. לסיכום נקודה זו במועד הגשת כתב האישום לא היו לטענת התובע בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת טענתה כי דויטש מכר אוסטרקונים אלה למוסאיוף ואף לא ראיה קלושה לכך.
כך גם לעניין טענת הזיוף, לא הוצגה כל ראיה הקושרת את דויטש לזיוף האוסטרקונים אם אמנם הם מזויפים כאשר טענתה היחידה של המאשימה הייתה כי דויטש משקר ומרחיק עצמו מהמכירה למוסאיוף וכי התנהלותו זו מבססת את הטענה כי האוסטרקונים מזויפים.
ביהמ"ש המחוזי בירושלים קיבל את גרסת דויטש שלא מכר למוסאיוף את האוסטרקונים בהם עסקינן. מכל מקום, דויטש נתן למוסאיוף חוו"ד כי אוסטרקון 5 הינו אמתי וזאת לאחר שמוס איוף קנה אותו, כך גם מומחה הרשות חגי משגב בעדותו בביהמ"ש המחוזי מסר שאינו חושב שאוסטריקון 5 הינו מזויף וכך גם פרופ' יוסי נווה טען שאינו מזויף ולמרות זאת המשיכה המדינה בהליך הפלילי כנגד התובע. לפיכך, לא היו במועד הגשת כתב האישום בידי התביעה חוו"ד או ראיה כי אוסטריקון 5 מזויף, גם לא חוות דעתו של יובל גורן מטעם רשות העתיקות שהתברר שהינו חסר מומחיות בתחום (נספח ה' לכתב התביעה). בכך התרשלה, לטענת התובע, המדינה בקבלת חוו"ד ממי שאינו מומחה בתחום הכתב העתיק ולא בתחום הדיו והמומחה אף הצהיר על כך בביהמ"ש.
עוד טען התובע כלפי מר יובל גורן, כי שימש כמומחה יחיד מטעם התביעה בעניינים שהועלו כנגד דויטש, למרות שלנאשמים אחרים הובא צוות מומחים לבדיקת הטענות ביחס לממצאים הארכיאולוגים. מכאן שלא נעלם מעיני התביעה כי היה במקום בהחלט לחוו"ד נוספת, עת מדובר במי שתחום הכתובות העבריות והדיו אינו חלק ממומחיותו. מעבר לאלה הוא שימש כעובד רשות העתיקות בעבר וגם בכך התרשלו הנתבעים לאחר שהפרו את חובת הזהירות כלפי הת ובע. התובע חזר והדגיש, כי אוסטרקון 5 הינו אמתי ב- 100% ומסיבה זו אף כלל אותו בספר שיצא מטעמו, הגם שלא כתב את המאמר, ומעבר לכך הוא לא מכר את אוסטרקון 5 ומכאן שלא נוצרה לו כל טובת הנאה או רווח מפעילות הקשורה אליו, אלא פעל בשם האינטרס המדעי בלבד. לכך לא הקשיבו מי מהנתבעים. עוד הוסיף וטען, כי לו אמנם מכר את האוסטר קון, סביר להניח כי אף היה מפרסם מחקר אודותיו, טענה שהתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים. מעבר לאלה, פרופ' מרקין היידה פרסם מאמר אודות אוסטר קון 5, העיד בביהמ"ש ומסר שאין כל אפשרות שאוסטרקון 5 מזויף.
66. בכל הקשור לאוסטרקונים 6 ו- 7, התובע טען שלא ראה אותם מעולם והם בפועל שייכים למוסאיוף. הפעם הראשונה שנחשף אליהם הייתה בסוף חקירתו וסבר כי הם נראים אמתיים ב- 100%, וזאת למרות קביעת מומחה התביעה, מר גורן, כי עסקינן בזיוף. לטעמו של התובע, מאשימה סבירה לא יכולה הייתה להתחבא מאחורי "מומחים" מטעמה שמתברר שכלל אינם מומחים, ומכאן שהגשת כתב אישום על בסיס אבני יסוד רעועות אלה הינה רשלנית והסבה לתובע נזק רב.

דיון בנושא אוסטרקונים 5, 6 ו- 7
67. גם באישום זה (אישום 6) אפנה תחילה להחלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (סעיף 13). שם הפנה ב"כ התובע לטענות שכבר הועלו ביחס לאוסטרקונים 1, 2 ו- 4. כמו כן, הפנה ב"כ התובע לעדויות מומחים ואחרים מטעם המאשימה שאישרו את אותנטיות שלושת האוסטרקונים. כך גם התברר כי בכל הקשור עם אוסטרקון 6, בבדיקות איזוטופיות נמצאו ערכים המעידים על אותנטיות האוסטרקון (עדות ד"ר אבנר איילון), תוצאות הבדיקה לא נמסרו לב"כ הנאשם, מה גם שמוסאיוף עצמו לא היה מוכן לאשר בעדותו שרכש שלושת אוסטרקונים אלה מהתובע. מאידך, המדינה טענה כי מומחי התביעה לא אישרו את האותנטיות של שלושת האוסטרקונים. עפ"י עדותו של מוסאיוף הוא רכש את שלושת האוסטרקונים ב-90,000 דולר מדויטש וכי אוסטרקון 5 הוצא ע"י דויטש למכירה לעד התביעה גיל שעיה. אשר לאוסטרקון 5, קבע פרופ' גורן בחוות דעתו, כי מדובר בזיוף מהתקופה המודרנית שבוצע באמצעות עט קליגרפיה או קנה בכתובות בסגנון המאה השמינית לפני הספירה וצופה בשכבת חומר מלאכותית מגרודת קרטון, עפר ש ל צומח עשבוני וחומר החשוד כדבק וכך גם ביחס לאוסטרקונים 6 ו- 7. העובדה שאוסטרקון 5 פורסם, כך טענה המדינה, אינה מצביעה כי הוא אותנטי וכי העובדה שפרופ' יצחק רומן חלק על ממצאי פרופ' גורן ביחס לאוסטרקונים 5 ו- 7, אינה רלוונטית שכן באותו שלב טרם נחקר פרופ' רומן ואין לתת משקל לעמדתו. ב"כ המאשימה התייחס גם לאוסטרקון 6 ומסר כי תוצאות בדיקתו נמסרו לב"כ הנאשם וד"ר איילון אף נחקר על ידו, כאשר למסקנות ד"ר איילון יהיה צורך להתייחס במסגרת הכרעת הדין. בכל הקשור לעדות מוסאיוף, אזי הוא מסר במקום אחד כי רכש את האוסטרקונים כולם מדויטש, במקום אחר מסר כי רכש את אוסטרקונים 5 ו- 7 מדויטש וביחס לאוסטרקון 6 אינו בטוח כי רכש אותו מדויטש. יחד עם זאת, עד התביעה גיל שעיה העיד כי אוסטרקון 5 הוצע לו למכירה ע"י דויטש . לפיכך, סבר ביהמ"ש כי בשלב שבו נמצא ההליך ולנוכח הראיות הקיימות, אין מקום, בהיבט הגנה מן הצדק, לבטל כתב האישום. אין לי אלא לאמץ דברים אלה כלשונם. למסקנה זו השלכה ישירה, הן על שלב ניהול החקירה, כמו גם על שלב הגשת כתב האישום, כאשר גם בעיני לא יכול להיות ספק כי קיימות בנסיבות ראיות לכאורה בכמות מספקת להגשת כתב אישום במועד הגשתו. כך גם אין מקום לטרוניה אודות ניהול ההליך בכל הקשור עם אוסטרקונים 5, 6 ו- 7.
68. בחינת חומר הראיות ביחס לשלושת אוסטרקונים אלה מלמדת כי מוסאיוף ציין לכאורה במעמד מסירתם לבדיקת רשות העתיקות ובנוכחות התובע כי רכש אותם מדויטש . דויטש לא הגיב לטענה ועזב את המפגש. ניסיונות לאתרו לתאום גביית עדות בנושא זה שהפתיע אף את החוקרים עלו בתוהו (ר' מוצג 21 לראיות ההגנה המהווה זכ"ד למפגש בין מוסאיוף ודויטש מ-14.9.03; כמו כן ר' עדות גנור עמ' 117 לפרוטוקול מ-23.4.18 שם מתייחס למפגש זה בו נכחו מוסאיוף ודויטש ומציין: "מוסיוף והתובע ישבו מול השולחן העגול במשרדי, ראו את הדברים, זה החל בלי אופי של חקירה, ואז בשלב מסוים כמו שמתואר התפתח דין ודברים בין מוסיוף לתובע שלא אני יזמתי אלא מוסיוף שראה עצמו נעלב ונפגע מתשובות התובע" ובהמשך לעניין אי מענה התובע לטלפונים ר' עמ' 118 מול 7). דויטש בהמשך החקירה אמנם מכחיש כי מכר את אוסטרקונים אלה למוסאיוף אלא שמוסאיוף מטיח בו שהוא משקר וכן מכר לו אותם (ר' נספח 27 לראיות ההגנה שהינו דו"ח עימות בין מוסאיוף לדויטש מתאריך 28.10.2003 עמ' 2 מול ש' 2 שם מציין מוסאיוף לדויטש : "למה אתה מסתיר את זה שקניתי וקיבלתי ממך. סימן שיש לך מה להסתיר. אין דבר כזה שאני לא זוכר ממי קניתי."). מעבר לכך מחוזקת הודעת מוסאיוף על ידי הודעת אחיינו מר גיל שעיה (מוצג 28) , בה מוסר שעיה כי אוסטרקון 5 נרכש על ידו ועל ידי דויטש ממאג'ד שרבאתי על מנת למוכרו למוסאיוף. התובע לא שלל בחקירתו מיום 24.5.04 כי יתכן ושראבתי הראה לו את אוסטרקון 5 (מוצג 29 לראיות ההגנה) למרות שקודם לכן ציין שראה אותו לראשונה כשמוסאיוף ביקש לגביו את חוות דעתו. בעימות בין התובע לגיל שעיה ( מוצג 30 לראיות ההגנה) מכחיש התובע כל קשר עסקי עם שעיה ושרבאתי אך לאחר ששעיה מציע לבדוק פלט שיחותיו עם התובע מוכן דויטש לציין כי יתכן והיו בניהם שיחות באותה העת. גם מאג'ד שרבאתי הכחיש כל קשר לאוסטרקון 5. מכאן שיש את עדויות מוסאיוף ושעיה ביחס לאוסטרקון 5 למול גרסת התובע המכחיש כל קשר אליהם ויש קושי עם טענות התובע ביחס לאוסטרקון 5 לאחר שהתובע מנסה להתרחק משעיה. אוסטרקונים 5, 6 ו-7 התבררו כזיופים (ר' חוו"ד פרופ' גורן במוצגים 23 ו-24 לראיות ההגנה). המשמעות הינה כי יש ראיות בידי התביעה להיות האוסטרקונים הרלוונטיים מזויפים, יש ראיות לקשר בין התובע לאוסטרקונים אלה כאשר מוסאיוף מצין כי רכש אותם מהתובע, יש ביחס לאוסטרקון 5 חיזוק מצד גיל שעיה ולפיכך יש ראיות לכאורה לאוסטרקונים אלה למרות הכחשת התובע בדבר קיומו של קשר ביחס אליהן כמו גם קביעת ביהמ"ש המחוזי כי יש לזכות את התובע ביחס אליהם.

הבולות
טענות המדינה
69. לטענת המדינה בתיק החקירה נבדקו שלוש קבוצות של בולות. האחת כללה 28 בולות שנרכשו על ידי מוסאיוף מפאיז אל עמלה בתיווכו של עודד גולן תמורת 180,000$ (מתוכם 18,000$ שולמו לעודד גולן כדמי תיווך) אך קבוצה זו אינה רלוונטית לתביעה. השנייה הינה בולה בודדת הנחזית להיות שייכת ל "ברוך בן נריה הסופר" אותה רכש מוסאיוף מהתובע תמורת 100,000$ והשלישית, כללה 150 בולות שנתפסו בביתו של עודד גולן ולאחר שנבדקו נמצאו כמזויפות. חלק מקבוצה זו הוצעה למכירה דרך התובע למוסאיוף מבלי שציין כי מקור האוסף הינו עודד גולן.
70. הבולה השנייה: לבולה זו מוכרת מקבילה נוספת המוצגת במוזיאון ישראל. עפ"י המידע שמסר מוסאיוף ביום 16.10.2003 הוא רכש אותה מהתובע כאמור תמורת 100,000$ וזו נמסרה לרשות העתיקות לבדיקה מעבדתית. בבדיקה שערך מוסאיוף לבולה התברר כי זו נצרפה לאחרונה. הבולה נבדקה ע"י פרופ' יובל גורן וד"ר אבנר איילון שמצאו כי הינה ספוגה בחומרי דבק מודרניים והודבקה עליה גרורה של פטינה אותנטית. נקבע כי יש סתירה בין הימצאות הפטינה שהיא משקע גירני שנוצר בהמסת מים לטביעת טין לא צרופה, שכן הטין אמור להתפורר בבואו במגע עם מים לאורך 3000 שנה.
התובע נחקר ב- 16.7.2003 על מעורבותו במכירת הבולה והכחיש שמכר למוסאיוף, אך בהמשך החקירה הודה שמכר אותה בלונדון למוסאיוף אם כי הכחיש שטיפל בבולה. דבריו אלה לטענת המדינה אינה עולה בקנה אחד עם גרסת מוסאיוף.
בחקירת רפי בראון במשטרה מיום 28.1.2004 הוא אישר כי העביר את הבולה לתובע וביקש ממנו למכור אותה למוסאיוף והוסיף כי שילם לתובע דמי תיווך לאור הצלחת המכירה. אותו רפי בראון טען שלא "טיפל" בבולה והכחיש שנתן אותה לתובע בחו"ל אלא בישראל לפני כ-8-10 שנים. כמו כן הוסיף כי ככל שמצאו בבולה חומרים ודבקים שונ ים כי אז יש סבירות שהיא מזויפת.
71. קבוצת הבולות השלישית: זו נמצאה בחיפוש בביתו של עודד גולן מתאריך 21.7.03 במסגרתה נתפסו כ-150 בולות המסודרות בקופסאות פלסטיק קשיח. בביתו ומחסניו של עודד גולן נתפסו גם חומרי גלם , סקיצות פרסומים מדעיים, שקפים של בולות וחותמות ונמצאה התאמה בין חלק מהבולות לשקף.
ד"ר חגי משגב ערך מספר בדיקות לבולות שהניבה אינדקס שמות שמופי עים על גבי הבולות. עוד העלה כי לחלק מהבולות יש מספר דוגמאות זהות. הדמויות מהבולות הן מפורסמות בעיקר מספר ירמיהו. רובן במצב השתמרות יוצא מהכלל מה שאינו אופייני לממצא ארכיאולוגי מסוג זה. עוד מצא כי הסיכוי שכל גיבורי ספר ירמיהו יופיעו באוסף אחד במצב השתמרות שכזה ובמספר דוגמאות מכל טביעה הינו נמוך ביותר ולפיכך סבר כי הן מזויפות בדרגת ודאות גבוהה ביותר.
פרופ' יובל גורן בדק הבולות במעבדה אחת לאחת ועל פי תוצאות הבדיקה כל הבולות שנבדקו מזויפות. הפטינה הודבקה עליהם בחומר מלכד מסוג סודיום סיליקט (WATER GLASS) חומר דבק מעבדתי המיועד להקשות וללכד סדימנטים (משקעים).
בחיפוש אצל עודד גולן התגלה מס' טלפון של חברה המתמחה במכירת חומרי גלם למעבדות בשל "כימלב" ואצל חברה זו התגלו קבלות על שם חברת "גולקו" שבבעלות עודד גולן ושוברי תשלום מתאריכים שונים. אחד החומרים שרכש גולן היה סודיום סיליקט שהתגלה על גבי הבולות ופריטים נוספים לגביהם התנהלה החקירה.
עוד נתפסו בחיפוש אצל גולן סקיצות של בולות וחותמות בשלבי תכנון וביצוע שונים חלקן תואמות לחותמות והבולות שנתפסו בחיפוש ואף ניתן להתחקות באמצעותן אחר תהליך יצירת הכתובת והעיטור שעל הבולה.
עוד נתפס אצל גולן מסמך משנת 1994 ובו חוו"ד והערכה כספית של שווי הבולות אותן מסר לגולן התובע.
התובע ציין בחקירתו כי הכיר אוסף בולות דומה שאותו ביקש ממנו למכור עו"ד מת"א. לדבריו הוא לא ידע כי עסקינן באוסף הבולות של עודד גולן אך נראה לו שכן. עוד ציין שראה אוסף דומה בשוויץ ונראה לו שמדובר באותו אוסף.
מוסאיוף מסר ביום 9.7.03 וכן 16.10.03 הודעות לפיהן התובע הציע לו בעבר לרכוש אוסף בולות דומה אך לאחר שהוזהר ש האוסף מזויף נמנע מכך.
במהלך החקירה נתפסו פריטים נוספים הקשורים לבולות ובהם: שקפים וסקיצות בדבר הדרך בה הוכנו בולות חדשות אצל גולן; בכתב העת BAR גיליון יולי אוגוסט 2002 התפרסם מאמר של התובע בו הוזכרו הבולות ש חלקן ניתן היה למצוא בשקפים שצוינו לעיל; נתפסו שני שקפים בהם ניתן לראות סקיצה של שתי בולות עם תיקונים בטיפקס; ביום 21.7.03 נתפס בארון בדירת גולן מסמך ובו תמונות של חותמות שונות ובתחתיתו פרטי עסק לצינקוגרפיה (מגלפה-בית מלאכה המכין גלופות); כמו כן נתפס בדירת גולן באותו היום ספרו של לארי הר על חותמות. בעמודים 197-201 נרשמו הערות בכתב יד או תרגום הכיתוב ליד שמות בולות מסוימות. מאותו ספר צורפו צילומי עמודים ובהם סומנו קטעים אותיות וחותמות ששימשו מודל להכנת השקפים של הבולות; ביום 5.2.03 נתפס קל סר בדירת גולן ובו חוצץ שסומן כ-"רוברט בולות של F.R." ושם נמצאו שני דפים ובהם הערכת שווי הבולות; כמו כן וביום 21.7.03 נתפס דף עם צילומי חותמות וכן הערות בכתב יד; נתפסו צילומי חותמת בהגדלה; ביום 21.7.03 נתפסו בבית עודד גולן מכתב לפרופ' קרוס ממנו הינו מבקש חוו"ד על אוסף בולות וחותמות המאזכר צילומים שנעשו לחותמות במיקרוסקופ אלקטרוני באוניברסיטת ציריך. עוד נתפסו תמונות של חותמות בצירוף מכתב המציין כי התמונות המצורפות צולמו באוניברסיטת ציריך במיקרוסקופ אלקטרוני; ביום 12.10.03 נתפסה בבית גולן תמונה של בולות שזוהו לאחר מכן ע"י התובע בחקירתו כבולות שראה בכתובת מסוימת בשוויץ.
72. לסיכום נושא הבולות טענה המדינה כי התברר כי הן מזויפות עפ"י חוו"ד מומחים; באשר לאישומים, טענה המדינה כי יש לעשות הפרדה בין אישום 10 המתייחס ל"אוסף הבולות" ובו ייחסו לתובע עבירה של ניסיון למכירת בולות לבין אישום מס' 9 בולת ברוך בן נריה שלגביה הואשם דויטש כי קשר קשר עם רפאל בראון לזיוף הבולה.
אשר ל"אוסף הבולות", הראיות באישום זה התבססו על גרסת מוסאיוף לפיה דויטש ניסה למכור לו את אוסף הבולות וציין כי האוסף שייך לעו"ד מת"א תוך שהסתיר כי הן שייכות לגולן; התובע מסר לטענת המדינה גרסה מטשטשת ומתחמקת כאשר מחד לא שלל לחלוטין קיומה של זיקה לאוסף אך מאידך ניסה להרחיק עצמו והכחיש את גרסת מוסאיוף לפיה אישר בפניו שראה את האוסף; גרסת התובע ה ייתה שלא ראה את הבולות וכי ערך שומה לחלק מהן על סמך תמונות בלבד; גרסאות התובע רצופות תמיהות וסתירות הן ביחס לגרסתו והן ביחס לג רסאות אחרים המעורבים בעסקה, כך, התובע טען שהזהיר את מוסאיוף שהבולות ח שודות כמזויפות אך מגרסת מוסאיוף עלה כי התובע עשה כן רק לאחר שמוסאיוף הוזהר ע" י אחר שהן מזויפות ושאל את התובע על כך.
אשר לבולת ברוך בן נריה ציינה המדינה, כי הראיה העיקרית שקשרה את דויטש למכירת הבולה הי יתה עדותו של מוסאיוף; בתחילת החקירה התובע מציין שלא מכר את הבולה למוסאיוף אך בהמשך לא הכחיש את המכירה וטען להגנתו שסבר כי הבולה אותנטית. עוד הכחיש דויטש את גרסת מוסאיוף לפיה אישר בפניו כי "טיפל" בבולה בכך שמרח אותה בפודרה. עוד עלה מחומר הראיות כי התובע מכר את הבולה למוסאיוף תוך הסתרת זהות בעליה-רפי בראון ובכך פעל באופן דומה לדפוס פעולתו באישומים האחרים עת הסתיר את זהות עודד גולן כמקור הפריטים בעת מכירתם למוסאיוף.

בולת ברוך בן נריה (אישום 9)
73. כעולה מכתב האישום, במהלך שנת 1996 קשרו דויטש ורפאל בראון קשר לזייף בולה על מנת שתחזה להיות בולה שהוטבעה ע"י ברוך בן נריה הסופר המוזכר במקרא בספר ירמיה. לטענת המאשימה, נאשמים אלה עשו כן לשם הפקת רווחים כספיים במרמה. לצורך ביצוע תכניתם זייפו נאשמים אלה בין בעצמם ובין אחרים בולה ובה מופיע הכיתוב "ברכיהו בן נריהו הסופר" שהינו שם סופר המוזכר בתנ"ך בספר ירמיה והכתובת נכתבה בכתב עברי קדום. לאחר שהבולה זויפה, הציע דויטש את הבולה למכירה למוס איוף בהציגו מצג לפיו הבולה הינה כביכול מתקופת בית המקדש הראשון. לאחר מו"מ בין דויטש למוסאיוף רכש מוסאיוף את הבולה תמורת 100,000 דולר והנאשמים התחלקו בסכום זה. במעשיהם זייפו הנאשמים בנסיבות מחמירות את הבולה בכוונה לקבל באמצעותה דבר וקיבלו במרמה בנסיבות מחמירות 100,000 דולר תמורת הבולה כשהציגו מצג שווא לפיו הבולה נוצרה בתקופת הנביא ירמיה למרות שנוצרה עפ"י תכנונם בשנת 1996 או בסמוך לכך. לטענת המאשימה, הנסיבות המחמירות מתבטאות בכך שהנאשמים פעלו באופן מתוכנן ושיטתי לשם ביצוע זיוף ברמה גבוהה של עתיקה שלאחר מכן תשמש מדענים ללימוד ומחקר ונמכרה בסכום כסף גבוה למרות שוויה האפסי. לפיכך, הואשמו דויטש ובראון בעבירות זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, וכן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק.

טענות התובע בכל הקשור עם בולת ברוך בן נריה
74. לטענת התובע (סעיף 91 לתצהיר עדותו הראשית, ת/5) לעניין הזיוף, המאשימה התבססה על חוו"ד פרופ' גורן מיום 14.1.04 (ת/75 לתיק הפלילי), בה ציין פרופ' גורן " לסיכום, יצוין כי אין בתוצאות הבדיקה כדי להכריע חד משמעית בשאלת האותנטיות של הבולה גופה אך מכל האמור לעיל עולים ספקות רבים הקשורים לאמיתותה". במילים אחרות, מומחה המאשימה לא ידע להכריע חד משמעית אם הבולה מזויפת אם לאו. לפיכך, כך טען, לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי התובע אמנם היה מי שזייף אותה ולפיכך גם לא היה מקום להגיש כתב אישום בטענת זיוף. בכך התרשלה המאשימה בהוכחת היסוד העובדתי שבסעיף האישום, עוד קודם להגשת כתב האישום. בכל הקשור עם הבעלות על הבולה, טען התובע כי זו שייכת בפועל לנאשם 3 (רפאל בראון) שהעיד על כך ואף הודה בכך. עוד הודה רפאל בראון כי הוא זה ש"טיפל" ב בולה ומרח עליה חומרים שונים. לפיכך, לא ברור לתובע מדוע הוגש כתב אישום בעניין זה כנגדו. מעבר לאמור, טען התובע להתיישנות העבירות שכן כתב האישום ייחס את ביצוע העבירות לתובע בשנת 1996, אך דויטש בחקירתו במשטרה הציג לחוקרים ספר שהמעיד על כך כי כבר בשנת 1994 פורסמה במסגרתו הבולה שהייתה בבעלות מוסאיוף. מכאן, שהעבירה לא יכולה הייתה להתבצע ב-96'. ספר זה היה ברשות התביעה במהלך החקירה והיא התעלמה ממנו עת הגישה נגדו את כתב האישום . התובע אף הפנה לכך שממוסאיוף לא ניתן היה לדעת מה המועד בו בוצעה העבירה, כפי טענת ב"כ המאשימה עצמו. עוד הפנה לסוחר עתיקות בשם לני וולף שהעיד שהיה בלונדון עם דויטש בסוף 93', תחילת 94', שאז דויטש סיפר לו שמכר למוס איוף את הבולה בה עסקינן, אותו וולף לא נכח בעת מכירת הבולה אך נשאל מתי בוצעה המכירה עצמה. בדיקת מועדי הימצאותם של דויטש ווולף בחו"ל מעלה כי ישנה חפיפה בימים בהם שהו השניים בחו"ל בתחילת יולי 1993. במילים אחרות, לא ניתן למקם באופן סביר את מועד ביצוע העבירה בשנת 96' ומשהחקירה החלה באמצע שנת 2003 והעבירה המיוחסת מתיישנת באמצע 93', קם ספק סביר באשר למועד התיישנות העבירה ולפיכך לא היה מקום להגיש אישום בנושא זה, כפי שנקבע גם ע"י ביהמ"ש שדן בתיק הפלילי. מעבר לאלה, השגריר נתן מירון (שהעיד מטעם רפי בראון וכיהן כדיפלומט ישראלי בלונדון) ציין כי לפני סיום שירותו באנגליה בחודש מרץ 91', הוא ביקר אצל מוס איוף בלונדון וכבר אז ראה אצלו תמונה של הבולה. מוסאיוף סיפר לו כי רכש את הבולה, מה שמתאים לטענת דויטש כי מכר את הבולה למוסאיוף בסוף שנת 90', תחילת 91'. בעקבות עדותו זו של מירון המאשימה חזרה בה מהאישום לגבי רפאל בראון בטענה להתיישנות, אך לא חזרה בה מהאישום ביחס לתובע. מכאן, שקמה לתובע, לטענתו, טענת אפליה ו יש בכך הוכחה לניהול מלחמת חורמה כנגדו. עוד הוסיף התובע, כי בולת בן נריה הסופר הינה בולה אמיתית "במאה אחוז" ופורסמה בספרו של דויטש עם פרופ' מיכאל הלצר בשנת 1994. מר בראון, הנאשם 3, העיד כי מסר את הבולה לדויטש כך שיתווך אותה למוסאיוף בשנת 91'. מהספר שפרסם ב- 1994 עולה שכבר אז, בעת פרסום הספר, הבולה שייכת למוסאיוף. גם מר מוסאיוף העיד בדיון המשפטי דברים זהים. לפיכך סבר התובע כי כתב אישום המציין כי זייף את הבולה עם מר בראון בסוף 1996 למרות פרסום הספר ב- 1994, כבר מעלה תהייה לעניין מועד ביצוע העבירה, ולכן קיימת רשלנות מצד המאשימה.
התובע הדגיש, כי ברשות מוזיאון ישראל בולה זהה לחלוטין. התובע ביקש מהחוקרים לערוך השוואה בין שתי הבולות, אך זו לא בוצעה. התובע ייחס למאשימה גם זדון לאחר שציינה בכתב האישום כי זייף את הבולה ובפועל לא ניסו להוכיח בדרך כלשהי את מעשה הזיוף והכל למרות שהתובע מאמין כי מדובר בבולה אותנטית ואמתית.

ראיות המדינה למול תצהיר התובע
75. בכל הקשור עם בולת ברוך בן נריה (אישום 9), טען עו"ד דן בהט בתצהירו (נ/3) כי בולה זו נמכרה למוסאיוף תמורת 100,000 דולר; כי אמנם מוכרת דוגמא נ וספת לבולה זו הנושאת כיתוב זהה שהוצגה במוזיאון ישראל, הבולה נבדקה ובעקבות הבדיקה היא הוסרה מהתצוגה במוזיאון ישראל (סעיף 79 לתצהירו); בהתאם למידע שניתן ע"י שלמה מוסאיוף ב- 16.10.2003 (מוצג 2 לראיות ההגנה) הוא רכש את הבולה מדויטש. בולה זו נמסרה ע"י מוסאיוף לרשות העתיקות כמוצג לצורך בדיק ה מעבדתית לאחר שהתעורר החשד כי מדובר בפריט מזויף וכן לאור בדיקת מעבדה שערך מוסאיוף לטענתו לבולה נמצא כי היא נצרפה לאחרונה. בולה זו נבדקה ע"י פרופ' יובל גורן וד"ר אבנר איילון שמצאו שהיא ספוגה בחומרי דבק מודרנ יים. על הבולה הודבקה גרודת חומר פטינה אותנטית ולפיכך נקבע כי יש סתירה בין הימצאות פטינה, שהיא משקע גירני שנוצר בפעילות המסה של מים , לבין טביעת טין לא צרופה שכן לכאורה הטין אמור להתפורר במגע עם מים לאורך 3,000 שנה (מוצג 33). מר בהט הוסיף וציין, כי ביחס לבולה זו ה ייתה חוות דעת ראשונה ולאחריה ניתנה חוו"ד משלימה שנוצרה בעקבות בדיקת בולות חשודות אחרות (חווה"ד המשלימה שכתב פרופ' גורן צורפה כמוצג 34 לראיות ההגנה). בכל הקשור עם בולה זו, נחקרו מספר אנשים. התובע מסר בהודעתו מ- 16.7.03 כי לא מכר את הבולה למוסאיוף (שורה 299 ואילך) וכי "לא הוא קנה את זה משוויץ. כנראה היה של יסלזון או של רפי" אבל בהמשך חקירתו כבר מסר כי "אני מכרתי את זה בלונדון למוסאיוף. קיבלתי את זה בלונדון מרפי בראון ומסרתי למוסאיוף שם". במקביל, דויטש הכחיש כי "טיפל" בבולה בכל דרך, מרח עליה דבק או כל חומר אחר (חקירתו מ-16.7.2003 מוצג 11 למוצגי ההגנה) באופן שאינו תואם את גרסת מוסאיוף שנמסרה ביום 16.10.2003 (מוצג 2 לראיות ההגנה) שטען כי דויטש אישר בפניו שהוא בעצמו שם צמדה לבנה על הבולה כדי שלא תתפורר (נספח 2 למוצגי ההגנה עמ' 2 מול שורה 10). כך גם בחקירתו של רפי בראון במשטרה מ- 28.1.04 (מוצג 14 לראיות ההגנה), אישר האחרון כי העביר את הבולה לתובע וביקש ממנו שימכור אותה למוסאיוף. לאחר שהיא נמכרה, הוא אף שילם דמי תיווך לדויטש. רפי בראון הכחיש כי "טיפל" בבולה בכל דרך וכן הכחיש כי נתן אותה לתובע בחו"ל אלא בישראל לפני 8-10 שנים, והוסיף בחקירתו כי יש סבירות ש הבולה מזויפת במידה ומצאו בתוכה חומרים ודבקים שונים. מכאן למד עוה"ד בהט כי מוסאיוף בעדותו קושר את התובע למכירת הבולה, למרות טענת התובע כי לא מכר לו את הבולה בתחילה אך בהמשך לא הכחיש את המכירה. התובע מצדו הכחיש את גרסת מוסאיוף לפיה הוא אישר בפניו ש"טיפל" בבולה בכך שמרח אותה בפודרה. מעבר לכך, התובע מכר את הבולה למוסאיוף תוך הסתרת זהות בעליה – רפי בראון ובכך פעל באותו דפוס שפעל באישומים האחרים שם הסתיר את זהותו של עודד גולן כמקור הפריטים שנמכרו למוסאיוף. עו"ד בהט הדגיש כי במקרה זה לא דובר על הסתרת זהותו של אספן אלא הסתרת זהות סוחר עתיקות שאינו אמור להסתיר את היותו מוכר העתיקות.
בכל הקשור עם מועד תיארוך העסקה, מציין עוה"ד בהט כי עפ"י גרסת מוסאיוף מ- 14.12.04 (מוצג 3 ש' 59), העסקה הייתה לפני כ- 8 שנים, דהיינו 1996, ומכאן גם נקבע המועד המקורי במסגרת כתב האישום למועד ביצוע העסקה. מאידך, התובע בחקירותיו במשטרה לא מסר גרסאות עקביות באשר למועד המכירה. תחילה, ציין כי לא ביצע את המכירה כלל אך בהמשך אמר כי הבולה נמכרה לפני כ- 15 שנים (הודעתו במיום 16.7.03 – מוצג 11 מול ש' 306) ובהמשך טען, כי הבולה נמכרה לפני כ- 10 שנים (הודעתו מ- 17.10.03, מוצג 26 לראיות ההגנה מול ש' 119). בכל מקרה, כתב האישום תוקן בהחלטת בימ"ש מיום 17.3.08 ולפיו התובע ובראון קשרו קשר לזיוף הבולה "במהלך שנת 1993" ומועד זה לא מתיישן האישום עפ"י מועדי תחילת החקירה. מכאן סבר, כי היו בידי התביעה ראיות מספיקות להעמדת התובע לדין בסעיף אישום זה.

בולת ברוך בן נריה - דיון
76. גם בנושא בולת בן נריה אפנה תחילה להחלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים מתאריך 17.3.2008 (סעיף 14), שם טען ב"כ הנאשם (דויטש) כי לא הוכח שהפריט מזויף או כי התובע ידע על הזיוף . כמו כן טען להפליה עת כתב האישום באותו נושא שהוגש כנגד הנאשם בראון נמחק בנימוק של חוסר ראיות, העדר עניין לציבור והתיישנות. מעבר לאלה טען, כי הבולה נמכרה למוסאיוף ע "י בראון, ודויטש שימש רק מתווך. לפיכך, סבר כי ניהול האישום כנגדו מהווה חוסר תום לב ורשעות. כמו כן הוסיף כי , עפ"י עדותו של נתן מרון אירוע זה התרחש לכל המאוחר בשנת 1991, היינו 5 שנים לפני המועד שנרשם בכתב האישום ולפיכך חלה התיישנות לגבי אישום זה. עוד בא טרוניה לכך שלא נגבתה עדותו של מר נתן מרון, עדות שיכלה לאשש את טענת ההתיישנות. מעבר לכך, כבר בשנת 1994 פורסמה הבולה בספר ו לפיה הינה בבעלות אוסף מוסאיוף, ומכאן לא ניתן לומר, כעולה מכתב האישום , כי זויפה בשנת 1996. עוד הוסי ף ב"כ דויטש, כי קיימת בולה זהה במוזיאון ישראל שפורסמה ונבדקה ואין ספק ביחס לאמיתותה, כך גם יש לנהוג ביחס לבולה זו.
המדינה דחתה את טענות התובע. לטעמה, האישום נגד בראון בוטל מאחר וביקש לפצל את הדיון בעניינו, בראון אף חדל להיות סוחר עתיקות והמדינה סברה כי אין הצדקה לנהל נגדו הליך נפרד באישום אחד שלא כמו התובע, כנגדו מספר אישומים. אשר לטענת ההתיישנות, הודתה המדינה כי כתב האישום מציין בטעות כי הבולה זויפה בשנת 1996 אך למרות זאת אין לקבל את טענת ההתיישנות שכן הבולה נמכרה למוסאיוף ב- 1993 והעדות עליה מסתמך הנאשם בדבר מכירת הבולה למוסאיוף בשנת 1991 לא הייתה בידי המאשימה ובכל מקרה יש בכך סתירה לראיות אחרות שבידי המדינה. ביהמ"ש יהיה זה שיכריע איזו גרסה להעדיף. מכל מקום, אין חוו"ד המאשרת את אותנטיות הבולה ויש המפקפקים באמיתותה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה לקיומה של הגנה מן הצדק מחמת אפליה ואימץ את עמדת המדינה בעניין זה. בכל הקשור עם טענת ההתיישנות ציין ביהמ"ש כי אמנם קיימת עדות מטעם נתן מרון שראה את צילום הבולה בבית מוסאיוף בלונדון בשנת 1991 לערך והוא הובא לעדות ע"י התובע כעד הגנה, אך למול עדותו זו קיימת עדותו של עד התביעה לני וולף, לפיה קניית הבולה ע"י מוסאיוף מדויטש בוצעה בתחילת 1993 או תחילת 1994. תימוכין לכך ניתן למצוא מפרטי רישומי משרד הפנים של כניסות ויציאות מישראל, ממנו ניתן ללמוד כי במועד שעליו העיד לני וולף נמצאו מוסאיוף, וולף ודויטש בלונדון בעת שמוסאיוף רכש את הבולה. מעבר לכך, התובע עצמו מוסר בהודעתו מיום 17.10.03 כי "אני מכרתי לו אותה בלונדון לפני כעשר שנים. קיבלתי אותה בקונסיגנציה מרפי בראון". מכאן, שמדובר ב- 1993 ולא קודם לכן, ומכאן הקושי בטענת ההתיישנות וכך גם קיים קושי ביחס לקביעת היות הבו לה אותנטית לאור קיומה של בולה זהה במוזיאון ישראל. בכל הקשור עם אי זימונו לעדות של נתן מרון ע"י הרשויות החוקרות באופן שהיה מונע מהגשת אישום זה, השיבה המדינה כי העד מרון התבקש למסור עמדתו אך סרב, אך דברים אלה הוכחו ע"י מרון בעדותו. ביהמ"ש לא מצא כי מדובר במחדל כה חמור שיש בו כדי לקפח את הגנת הנאשם והוסיף כי גם לו זומן העד מרון ומסר את גרסתו, זו הייתה גרסה הנוגדת את הגרסה שבידי התביעה באותה עת, לרבות גרסתו של דויטש עצמו ולא היה בכך כדי למנוע הכללת האישום ביחס לבולה כנגד דויטש. כאשר מובאות לפני ביהמ"ש שתי גרסאות, על ביהמ"ש להכריע מי מביניהן טובה יותר ואין בכך כדי לאפשר לתובע הגנה מן הצדק.
77. די באמור בהחלטת ביהמ"ש כאמור כדי לסיים טיעוני התובע גם בעניין שלפני. בידי המדינה די והותר ראיות שיש בהן כדי ללמד על כך שהתובע מכר את הבולה, כך גם יש ראיות שהבולה מזויפת, או למצער "מטופלת", באופן הפוגם באותנטיות שלה. מעבר לכך, אין בהכרח בעיית התיישנות וקיומן של ראיות נוגדות בנושא זה הינו עניין שעל ביהמ"ש להכריע בו (ר' לעניין מועד מכירת הבולה למוסאיוף גם עדותו מתאריך 16.10.03 ולפיה מועד הרכישה היה "לפני שמונה או תשע שנים"-עמוד 1 לעדותו מול ש' 25) . מכאן, שלא הייתה מניעה להגיש כתב האישום. אי חקירת מר מירון לא בהכרח הייתה מביאה לאי הגשתו. כך גם ניהול ההליך נעשה כדין כפי שקבע למעשה ביהמ"ש המחוזי בי-ם , ודין טענת התובע להתרשלות בהגשת כתב האישום כמו גם בניהול ההליך בנושא בולה זו דינו להידחות .

כתב האישום שהוגש ביחס לאוסף הבולות (אישום 10)
78. כתב האישום ציין באישום 10 כי במהלך שנת 1994 קשרו גולן ודויטש קשר לזיוף הבולות על מנת שיחזו להיות בולות מימי תקופת מלכות יהודה, ולנסות למכרן. הנאשמים עשו כן לשם הפקת רווחים כספיים במרמה. לצורך ביצוע תכניתם זייפו נאשמים אלה בעצמם או באמצעות אחרים 162 בולות ובהן כתובים שונים ובין היתר בולות של בני מלכים ונביאים כאשר הכתובות נכתבו בכתב עברי קדום. לאחר שהבולות זויפו הציע דויטש את הבולות למוסאיוף, אספן עתיקות. דויטש הציג את פעילותו ככזו הנעשית בשם אלמוני שאינו מעונין להזדהות ולא מסר למוסאיוף כי גולן הוא מי שמחזיק בבולות וזאת לאחר שגולן החתים את דויטש באמצעות עו"ד על התחייבות לשמירת סודיות בכל פעולותיו ודרש מדויטש שלא ימכור את הבולות ממחיר הנמוך מ- 207,000 דולר. מאחר ומוסאיוף לא רצה לקנות את הבולות העסקה לא יצאה אל הפועל. במעשיהם אלה טענה המאשימה זייפו הנאשמים גולן ודויטש את הבולות בכוונה לקבל באמצעותן דבר בנסיבות מחמירות, היינו 207,000 דולר תמורת הבולות לאחר שהציגו מצב שווא לפיו הבולות נוצרו בתקופת בית המקדש הראשון, למרות שידעו שהן יוצרו עפ"י תכנונם בשנת 1994. הנסיבות המחמירות התבטאו בכך שהנאשמים פעלו בצורה מתוכננת ושיטתית לביצוע זיוף עתיקות בכמות גדולה, עתיקות שלאחר מכן ישמשו מדענים ללימוד ומחקר ויימכרו בסכומים גדולים של כסף למרות שווין האפסי. לפיכך, הואשמו שניהם בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין ובניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.

טענות התובע ביחס לאוסף הבולות (אישום 10)
79. גם אישום 10 (אוסף הבולות) נמחק מכתב האישום (ביחד עם אישום 5) בהסכמת המאשימה והתובע (ר' סעיף 11 להכרעת הדין). מעבר להתרשלות הנטענת כלפי הנתבעות בהגשת כתב אישום שהתיישן כאמור, התובע ביקש לייחס למאשימה התנהלות רשלנית, בשל העדר ראיות לכאורה להרשעה בשלב הגשת כתב האישום.
80. לטענת התובע, העבירה המיוחסת לו באישום 10 בוצעה במהלך שנת 94', בעוד שהחקירה החלה בשנת 2003, מכאן שחלפו כתשע שנים מיום ביצוע העבירה לכאורה. בשנת 94' עבירת הניסיון עונשה מחצית מהעבירה עצמה, ובנסיבות 5 שנים, מכאן שדרגת העונש עומדת על שנתיים וחצי ומעמידה את העבירה כעבירת עוון שזמן ההתיישנות עליה 5 שנים. לפיכך, עבירת העוון דינה התיישנות בכל הקשור עם סעיף האישום השני המייחס לתובע ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות .
81. בכל הקשור עם התרשלות הנתבעות בהגשת כתב האישום בנושא הבולות (אישום 10), טען התובע כי מי שהעביר לו את הבולות החשודות כמזויפות הינו עו"ד עידו שפירא, על מנת שיתווך אותן למוסאיוף (סעיף 48 לתצהירו) . התובע הגיע למשרד עו"ד שפירא וזה מסר לו אלבום תמונות וביקשו כי יבצע הערכה לפי התמונות. התובע אמנם ביצע הערכה שכזו ביום 10.3.94 (סעיף 49 לתצהירו, נספח א/5 לראיות התביעה). מוסאיוף ראה את תמונות הקלסר כפי שעולה מחקירתו מ- 21.9.04 (עמ' 2 ש' 13) וביקש לראותן פיזית. דויטש חתם בפני עו"ד שפירא על התחייבות שלא לגלות מהיכן הגיע האוסף (נספח א/5 לראיות התביעה) והוא אמנם לקח את הבולות אליו, בדק אותן והתרשם כי הן מזויפות ולא הציגן כלל למוסאיוף. לאחר זאת החזיר אותן לשפירא והזהיר את מוסאיוף שהן מזויפות, כפי שאף מאשר מוסאיוף (ר' סעיפים 52 ו- 53 לתצהיר התובע).
התובע ממשיך ומציין כי כתב האישום התייחס ל- 162 בולות אלא שבולות אלה אינן הבולות שראה אצל עו"ד שפירא ואין קשר בין אותן 162 בולות אליהן מתייחס כתב האישום לבולות שראה כאמור אצל עו"ד שפירא. בסך הכול ראה התובע תמונות של 40 בולות ולפיכך לא ברור כיצד זייף אותן ובמיוחד לא ברור כיצד מוגש כתב אישום על עבירה שהתיישנה, כאשר אין מחלוקת שלא מכר ולא זייף אותן. עוד טען, כי המאשימה לא טרחה לזמן את עו"ד שפירא לחקירה למרות בקשתו לעשות כן, תוך התעלמות מההסכם עליו חתם עם עו"ד שפירא ממנו מתברר שאין לו כל קשר לאותן בולות. די לטעמו היה לבדוק את המסמכים על מנת שלא להגיש כתב אישום בנושא הבולות, מה שמצביע על התרשלות המדינה.
לבסוף ציין התובע, כי נאלץ לזמן את עו"ד שפירא לדיון בביהמ"ש ולמרות זאת לא מחקה המדינה את סעיף האישום (ר' סעיף 60 ל תצהיר).

התייחסות המדינה לטענות התובע
82. עוה"ד בהט טען בתצהירו (סעיף 91), כי במהלך החקירה התגלו בביתו של גולן אוסף של כ- 150 בולות שנבדקו ונמצאו מזויפות. כך גם התברר כי חלק מקבוצה זו הוצא למכירה למוסאיוף מבלי שצוין כי הינו שייך לגולן. כך גם ד"ר חגי משגב בדק וקיטלג את הבולות ומצא כי ב יחס לחלקן יש דוגמאות זהות עם דמויות ששמן מוזכר בבולות בעיקר מספר ירמיהו וקבע בחוות דעתו (מוצג 35 לראיות ההגנה), כי הן השתמרו באופן יוצא מהכלל שאינו אופייני לממצא ארכיאולוגי מסוג זה ולדעתו הסבירות כי הן מזויפות גבוהה ביותר. כך גם פרופ' יובל גורן בדק את הבולות ומצא בחוות דעתו (מוצג 36), כי הן מזויפות, הפטינה הודבקה עליהן בחומר מלכד מסוג סודיום סיליקט. כך גם בחומר הכתוב שנתפס אצל גולן נמצא מספר טלפון של חברה שמתמחה במכירת חומרי גלם למעבדות בשם "כימלב" ובחקירה נמצאו בחברה זו קבלות על שם "גולקו" שהינה חברה בבעלות גולן ו אף נמצאו שוברי תשלום, כאשר אחד מהחומרים שנרכשו וסופקו הוא סודיום סיליקט שנתגלה על גבי הבולות (עותק המסמכים שנתפסו צורף כנספח 37 לראיות ההגנה). בין יתר המסמכים שנתפסו בחקירה, נתפס גם מסמך מ- 1994 (מוצג 38 לראיות ההגנה) ובו חוות דעת והערכת שווי כספית של אוסף בולות שניתנה ע"י התובע. גם מרקו מציין בהודעתו כי יצר עבור גולן בולות רבות (מוצג 17 מול ש' 558-561 לראיות ההגנה) ואף התובע עצמו, לו הוצג האוסף בחקי רה מ- 21.9.04, טען כי הבולות מזויפות (עמ' 3 למוצג 39). מוסאיוף מסר הודעות בתאריכים 9.7.03 ו- 16.10.03, בהם סיפר כי התובע הציע לו לרכוש אוסף בולות דומה, אך לאחר שהוזהר כי הן מזויפות נמנע מלבצע את הרכישה. מול ראיות אלה מסר התובע בחקירתו כי הכיר אוסף בולות דומה, אותו התבקש למכור בעבר ע"י עו"ד מתל אביב. לדבריו, הוא לא ידע שמדובר באוסף של גולן אך נראה לו שמדובר באותו אוסף. עוד הוסיף התובע, כי ראה אוסף נוסף זהה גם בביקורו בשוויץ וככל הנראה מדובר באותו אוסף. עוד ציין, כי גולן הראה לו אלבום עם צילומים של בולות ולא קנה ממנו.
בהמשך, עלו סתירות בין הגרסאות שמסר דויטש. מחד מציין כי הראו לו אוסף להערכה והוא אמנם נתן הערכה כספית, אך בהמשך קבע שהוא מזויף. כשנשאל כיצד עשה הערכה כספית לבולות מזויפות, השיב שלא זכר שעשה להן הערכה כספית (ר' הודעות התובע מ- 16.7.03 עמ' 8 ש' 180-207 למול הודעתו מ- 17.10.03 ש' 55-80 מוצגים 11 ו- 26).
בחקירה מיום 21.9.04 בעמ' 2 מסר התובע גרסה נוספת ביחס לבולות והרחיק עצמו מהן מאד, עת ציין כי ביצע את הערכה בטרם למד ארכיאולוגיה על סמך תמונות, למרות שהגרסה אינה הגיונית שכן לטענת עו"ד בהט כיצד יבקשו הערכה ממי שאינו מבין מספיק בתחום?
בנוסף, התקיים מפגש בין מוסאיוף לדויטש ב- 14.9.03 (מוצג 21 לראיות ההגנה), בו האשים מוסאיוף את התובע שניסה למכור לו את אותה קבוצת בולות לפני מספר שנים כאמתיות, תוך שהוא מספר לו שהן שייכות לעו"ד תל אביבי ומסתיר שהן הגיעו מגולן והתובע לא הכחיש את הדברים.
כמו כן, עצם העובדה ולפיה התובע העריך את שווי הבולות אינה מתיישבת עם טענתו כי מצא שהן מזויפות מיד לאחר שראה אותן, במיוחד כאשר עפ"י המסמכים שנתפסו ועליהם חתום התובע הוא אישר שקיבל גם שתי דוגמאות מהאוסף לבדיקה ורק לאחר מכן ערך את הערכת האוסף, מה שאינו מתיישב עם דבריו ולפיהם ערך את השומה על סמך התמונות בלבד ורק כשראה את האוסף הבין שהוא מזויף.
מסקנת התביעה הייתה, כי הבולות מזויפות עפ"י חוות דעת מומחים, התובע קשור לכתב האישום עפ"י גרסת מוסאיוף לפיה ניסה למכור לו את הבולות שהיו שייכות לעו"ד מתל אביב תוך הסתרת זהותו של גולן, התובע מציג גרסה מתחמקת ומטשטשת ומבקש להרחיק עצמו מגרסת מוסאיוף, כאשר גרסאותיו השונות של התובע רצופות תמיהות וסתירות, בין היתר כי הזהיר את מוסאיוף מיוזמתו כי הבולות חשודות כמזויפות, אלא שמגרסת מוסאיוף עולה כי עשה כן רק לאחר שמוסאיוף הוזהר ע"י אחר כי הן מזויפות ושאל על כך את התובע. מכאן, שהיו די ראיות להעמדתו לדין.

אוסף הבולות - דיון
83. גם בנושא אוסף הבולות א פנה תחילה להחלטת כב' הש' פרקש שדחה את בקשת התובע להגנה מן הצדק נשוא סעיף אישום זה . כב' הש' פרקש מפנה לאוסף המסמכים (ת/174 בתיק הפלילי), ממנו עולה כי דויטש חתם על מכתב התחייבות לשמירת סודיות ביחס לאוסף הבולות כלפי עו"ד שפירא שייצג את גולן והוגדר כנציג המוכר. התחייבות זו נחתמה ב- 6.3.94. באותו כתב התחייבות גם נאמר שדויטש קיבל לידיו אלבום הכולל תמונות של אוסף הבולות ואף בדק "שתי דוגמאות מהאוסף". בקלסר זה נמצא גם מסמך דויטש מ- 10.3.94 ובכותרתו נרשם : "הערכת אוסף של טביעות חותם 'בולות'". בו מצוינת הערכתו של דויטש " עפ"י רשימה מצורפת ועפ"י בדיקת צילומי הפריטים", כאשר דויטש מעריך את אוסף הבולות (40 בסה"כ) בסכום כולל שבין 180,000-200,000 דולר. המסמך אינו מתייחס כלל לשאלה האם הבולות כולן או מקצתן מזויפות. מעבר לכך, מציין כב' הש' פרקש כי בתשובת דויטש לכתב האישום הוא מציין שראה את הבולות עצמן ולא רק צילומים של הבולות. מעבר לכך, דויטש מוסר מספר גרסאות ביחס לאוסף הבולות למול גרסה מסוימת שמסר מוסאיוף וכן עדותו של שלמה (מומי) כהן. במצב דברים זה, ביהמ"ש הינו הגורם הנדרש להכריע מי מבין הגרסאות יש לקבל ביחס לאישום זה, לרבות ביחס לשאלה האם בשעה שהציע דויטש את האוסף למכירה למוסאיוף כפי שנטען באישום, הוא ידע שהוא מזויף אם לאו כי אז לא הייתה כל מניעה להגיש את כתב האישום כנגד דויטש בהיותו כולל ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו. כב' הש' פרקש אף מתייחס לשלב החקירה ולטענה בדבר אי זימונו של עו"ד שפירא לחקירה לאישוש גרסת דויטש ומציין כי לכאורה היה מקום אמנם לזמנו לחקירה, אך אי זימונו לא פוגע מהותית בהגנת דויטש וזאת לאור המסמכים המצויים בידי התביעה, החתומים ע"י דויטש עצמו והגרסאות השונות שמסר.
למעשה די באמור לעיל כדי לקבוע כי ביהמ"ש המחוזי בירושלים , שדן בתיק הפלילי ונחשף לראיות התביעה במועד מתן ההחלטה, מוצא כי ישנה הצדקה בהגשת כתב האישום, כי אין פגיעה בתובע בשל אי ביצוע מלוא פעולות החקירה, וכי השלב בו ניתנה ההחלטה, לאחר סיום פרשת התביעה, מלמד כי ביהמ"ש לא סבר שיש צורך בביטול סעיף האישום הרלוונטי . המסקנה הינה שגם אישום 10 הוגש כדין, נחקר כדין ולא בוטל כדין.
גם בחינה שלי את חומר הראיות מלמדת, כי בפני התביעה עמדה תשתית ראייתית לפיה הבולות מזויפות (חוו"ד המומחים); מוסאיוף מסר כי התובע ניסה למכור לו אוסף זה וטען כי הן שייכות לעו"ד תל אביבי והסתיר את בעליהן האמיתיים-גולן; התובע טוען מאידך כי לא ראה את הבולות וערך השומה לחלקן על סמך תמונות בלבד בעוד שבפועל גם בחן שתי בולות בפועל ולא בתמונה; טען כי הזהיר את מוסאיוף שהן מזויפות אלא שעשה כן רק לאחר שמוסאיוף הוזהר שהן מזויפות על ידי אחר; ומכאן שיש בידי התביעה די ראיות לכאורה להעמדת התובע לדין. אשר לטענת התובע כי עוה"ד שפירא לא נחקר ולא זומן, לא מצאתי כי יש בכך דווקא כדי לסייע לתובע ולו כחכמה בדיעבד , עת ג רסתו כעד הגנה לא בהכרח סייעה לתובע שכן לא בהכרח תאמה את גרסת התובע (ס' 194-195 לתצהיר עוה"ד בהט ונספח 85 עמ' 526 וכן עדותו עמ' 112-113 כמו גם מר גנור עמ' 123). טענת התובע ולפיה לא מדובר באותו אוסף בולות ביחס אליו הוגש כתב האישום לא נטענה בתשובה שנתן לכתב האישום ואין צורך לחזור על קביעת ביהמ"ש הפלילי שדחה בקשתו בעניין זה לפיה אין להשיב לאשמה.
בכל הקשור לטענת ההתיישנות, ניסיון המכירה למוסאיוף התרחש בסמוך לחודש מרץ 1994, מועד תחילת החקירה התבצע ביולי 2003 ומכאן שלפי גרסת התביעה (תחולה אקטיבית של השינוי לחוק בנושא עבירות הניסיון ולפיה התיקון לחוק המזהה בין עונשי העבירה שבוצעה בפועל לעבירות הניסיון חל גם בנסיבות דנא), כי אז עמדה זו, שנדחתה בהמשך ע"י ביהמ"ש המחוזי בי-ם, הצדיקה את עצם -הגשת כתב האישום. מעבר לכך, נושא ההתיישנות לא עמד בראש סדרי העדיפויות אצל התובע במהלך הדיון הפלילי. התובע ביקש לנהל את ההליך כולו עד זיכויו ללא טענות מקדמיות בנושא זה שעלו רק עם התקדמות ההליך , וזו הסיבה ולפיה ביהמ"ש המחוזי בירושלים גם קבע כי אישומים 5 ו- 10 התיישנו רק במסגרת פסה" ד, ולא עמד על מחיקת סעיפי אישום אלה כבר בהחלטותיו במסגרת טענת התובע להגנה מן הצדק ולטענתו כי אין להשיב לאשמה. די בכך לטעמי כדי להצדיק את המשך ניהול ההליך כנגד התובע בביהמ"ש המחוזי.

הדקנטר (אישום 12)
84. הדקנטר בו עסקינן (לגין, מעין כד עתיק) מקורו מהמאה השמינית לפני הספירה וחקוקה עליו הכתובת "למתניהו נסך יין רבעת" בכתב עברי קדום. הדקנטר נמכר למוסאיוף עפ"י החשד ע"י התובע בסכום של 100,000 $ כאשר בסכום זה התחלקו לפי החשד התובע ועודד גולן. כאן המקום לציין כי בחקירה נבדק גם קנקן חרס עתיק מהמאה השמינית לפנה"ס (להלן: "הקנקן") עליו הכתובת "למלך שמן שפיר II". גם קנקן זה הוצע למכירה עפ"י החשד למוסאיוף ע"י התובע אך בסיכומו של יום לא נמכר לו. קנקן זה נראה לאחרונה אצל התובע שאף פרסם אותו בספר כחלק ממאמר מדעי והוא, כך נראה, נמסר לו ע"י עודד גולן לצורך פרסומו.
ביום 6.2.03 מסר עודד גולן בחקירתו כי מכר את הדקנטר לדו יטש מבלי לדעת שהתובע מכר אותו למוסאיוף. החל מחודש יולי 2003 החליט גולן לשמור על זכות השתיקה. יחד עם זאת אישר גולן בחקירתו שמכר את הדקנטר לתובע תמורת 20,000$.
התובע מסר בחקירתו מיום 26.5.03 (וכן בחקירתו מיום 28.1.04) כי עודד גולן מסר לו את הדקנטר והוא "מכר אותו למוס איוף..." (שורה 126-141 לחקירתו). עוד מסר התובע בחקירתו ברשות העתיקות מיום 26.5.03 כי תיווך במכירת הדקנטר בין גולן למוסאיוף אלא שגולן ביקש ממנו שלא יחשוף את זהותו כבעל הפריט. לדבריו סכום הכסף הועבר ישירות ממוסאיוף לגולן והפריט לא נרשם ברשימות המלאי שלו. התובע עצמו פרסם את הדקנטר בשל חשיבותו המדעית והכחיש כי הוציא את הכד מישראל ללונדון ללא היתר.
מוסאיוף מסר בהודעתו מיום 14.12.04 כי שילם לדוי טש 100,000 $ במזומן מיד לאחר שהביא לו את הדקנטר ללונדון.
שלמה כהן מסר בהודעתו מ-14.7.2003 כי הכתובת על הדקנטר מזו יפת שכן נעשתה באמצעות מקדחה מודרנית תוך יצירת קידוחים שחוברו בחריטה-שיטה שאינה מוכרת בכתובות מהעת העתיקה וכי נעשה ניסיון להסתיר את הקידוחים והחריטה באמצעות שיוף פני הכלי.
רונן בכר (ברכה), סוחר עתיקות במקצועו, מסר הודעות מיום 15.7.2003 וכן 15.4.2004 ו לפיהן הכתובת על הדקנטר מזויפת בשל שיטת היצור. עוד סיפר שראה את הקנקן אצל התובע ומסר לו שגם הכתובת על הקנקן מזויפת ונעשתה באותה שיטה שבוצע הזיוף על הדקנטר.
רפי בראון בהודעתו מיום 28.1.04 טען שהכתובת על הדקנטר מזויפת. לדבריו , שיטת הכתיבה בחיתוכים היא מודרנית ולא עתיקה שכן בעת העתיקה חצבו באמצעות כלי חד בשיטת "ימין שמאל" ולא בקידוח. הכלי עצמו הינו מקורי ואופייני לתקופת הברזל ומיוחס ל"ממלכת ישראל הצפונית". יחד עם זאת, הכתב החרוט עליו אופייני דווקא ל"ממלכת יהודה הדרומית", כלומר אין התאמה בין הכתב לכלי.
בהודעה שנגבתה מפרופ' יובל גורן כמו גם בחוות דעתו מ- 8.12.04, כותב פרופ' גורן כי ביצע בדיקה כללית של הדקנטר תחת מיקרוסקופ סטראוסקופי ונמצאה פטינה רק בפנים פי הדקנטר ובקרבת בסיסו, אך לא באזור הכתובת. לפיכך לא נעשו בדיקות לפטינה שכן לדעתו האותנטיות של הכלי עצמו אינה שנויה במחלוקת. מוסיף פרופ' גורן, כי הכתובת על הדקנטר נוצרה "בקידוח במקדחה סיבובית שעקבותיה ניכרים בצורת הקידוח ובסימני השחיקה הסיבובית שנותרה במקומות רבים. הכתיבה נעשתה ע"י רצף של קידוחים ושיוף המרווחים שביניהם באמצעות פצירה חדה שסימניה ניכרים אף הם במקומות רבים כחריצים טריים. לפיכך הכתובת 'טרייה' באורח ניכר יותר מיתר פני השטח של הכלי... בלייה הסירה את שכבת פני השטח המחופים שעל פני הלגין. שרידי החיפוי ניכרים בבדיקה מיקרוסקופית, ואף בעין בלתי מזוינת באזורים מסוימים לאורך הזיווי שבתחתית הכתף, על דופן הכלי תחת הידית וסביב המילה נסך שבכתובת. תהליך זה חשף את הטין ואת החסמים (שמוט, Temper) הנמצאים בתוכו. כתוצאה מכך בולטים החסמים, המכילים חול של חלקי סלעים מעוגלים בטווח גודלי גרגר המגיע עד לכשני מ"מ, באופן ניכר מעל לפני שטח הדופן".
עוד מוסיף פרופ' גורן בחווה"ד כי בחינה מיקרוסקופית של פנים הכתובת מראה כי באזורים הקדוחים והמשויפים היוצרים את הכתב, לא בולטים החסמים אל מעל לפני השטח כבשאר חלקי דופן הכלי. החסמים בפנים האותיות "גולחו" במהלך הקידוח והשיוף שיצרו את הכתב ולא היו נתונים להליך הבלייה וחשיפת החומר כפי שנמצא ביתר פני שטח הכלי בתהליך טבעי של בתר -הרבדה כאשר למרות שהכתובת רדודה ורחבה היה מקום לצפות שתהליכי הבליה שהופיעו בפני השטח ישפיעו במידה רבה גם על תוכה. סיכם פרופ' גורן את חווה"ד ואמר, כי שיטת הכתיבה בקידוח סיבובי ובשיוף האזורים שבין הקידוחים הינה ייחודית לכלי זה ואינה מוכרת מכתובות חבותות אחרות על פני כלי חרס מהתקופה הנדונה. לפיכך, הכתובת נחרטה על הכלי בתקופה מודרנית ולא בתקופה בה נוצר ושימש הכלי והינה למעשה זיוף בן זמננו שנעשה על גבי לגין מקורי מתקופת הברזל השנייה.
בחיפוש שנערך בביתו של גולן נתפסו תמונות של הדקנטר ופריטים דומים נוספים ובהם סימני חריטה חדשים על פני כלי חרס דומים.
ביום 21.9.2003 נגבתה ההודעה מאדם שקד שהינו בעל בית עסק בשם "אשלי יהלומים" שמסר כי גולן הזמין ממנו דיסקיות חיתוך מיוחדות המשמשות לחריטה וחריצה בחומרים קשים כמו אבן וחרס, כמו גם ציוד נוסף. העתקי הקבלות נתפסו בבית העסק והקבלות המקוריות התגלו בביתו של גולן.
צוות החקירה גם מצא פרסומים אקדמיים של התובע וכן של פרופ' צרפתי בשם אנדרי לאמר העוסקים הן בדקנטר והן בקנקן.
עוד נמצאו שיקופיות של הדקנטר עליו הכתובת "למתניהו נסך יין רבעת" וכן של דקנטר נוסף עליו חרוטה הכתובת "לבעלרע".
עוד נתפסו תמונות של כלי החרס הנ"ל.
ניתוח העדויות העלה כי קיימות סתירות בין גרסת התובע לגרסת גולן בעניינים מהותיים ובהם ביחס לתמורה שניתנה בגין העסקה, כאשר התובע טוען שלא קיבל תמורה בגינה וכי כל התמורה הועברה ישירות לגולן, בעוד שגולן טוען כי תפקידו בעסקה הסתכם בתיווך.
85. לסיכום נושא הדקנטר מציינת המדינה בכתב הגנתה , כי עמדה בפניה תשתית ראייתית לכך שהדקנטר מזויף המבוססת על חוות דעת המומחים; התשתית הראייתית שקשרה את התובע לעסקה התבססה על עדותו של שלמה מוסאיוף, עדויותיו של גולן והודעות התובע תוך מתן משקל לסתירה שנמצאה בכל הנוגע לתמורה שניתנה בעד העסקה ולאופייה.

סעיף האישום בנושא הדקנטר
86. בכתב האישום שהוגש כנגד התובע (אישום 12), נטען כי במהלך שנת 1995 הוא קשר קשר יחד עם גולן לזייף כתובת על הדקנטר על מנת שתחזה להיות כתובת מקורית. דויטש וגולן עשו כן למכירת הדקטנר במרמה במחיר גבוה בהרבה ממחירו בשוק העתיקות. לביצוע תכניתם השתמשו דויטש וגולן בדקנטר עתיק מתקופת בית המקדש הראשון וחרטו עליו, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, את הכתובת "למתניהו נסך יין רבעת" על מנת שתחזה להיות מהתקופה בה יוצר הדקנטר. על מנת להעצים את חשיבות הדקנטר ולהגדיל את מחירו פרסם דויטש את הדקנטר בספר ארכיאולוגיה שחיבר בנושא כתובות עבריות מתקופת בית המקדש הראשון. לאחר שזויף הדקנטר הציע אותו דויטש עם הכתובת המזויפת למכירה למוס איוף, בהציגו מצג ולפיו הדקנטר הינו מתקופת בית המקדש הראשון, לרבות הכתובת שעליו. בשנת 1997 רכש מוסאיוף את הדקנטר מדויטש תמורת 100,000 דולר ובסכום זה התחלקו דויטש וגולן. במעשיהם אלה זייפו גולן ודויטש את הכתובת שעל הדקנטר בכוונה לקבל באמצעות הזיוף דבר בנסיבות מחמירות ואמנם קיבלו במרמה בנסיבות מחמירות 100,000 דולר לאחר שהציגו מצג שווא לפיו הכתובת על הדקנטר נכתבה בתקופת בית המקדש הראשון למרות שידעו שזו נכתבה עפ"י תכנונה בשנת 1995 או סמוך לכך. בנוסף, הם פגעו בעתיקה ומכרו חיקוי של עתיקה או עתיקה המורכבת מחלקי עתיקה והשלמות או תוספות מבלי שסימנו כי הנמכר אינו עתיקה אמיתית או בלא שסימנו זאת בדרך אחרת שנקבעה בתקנות. המאשימה ייחסה לנאשמים נסיבות מחמירות בשל הצורה המתוכננת והשיטתית של ביצוע מעשה הזיוף ברמה גבוהה של עתיקה בניסיון להגדיל את שוויה הכלכלי של העתיקה באמצעות פרסומה כבעלת חשיבות מדעית והצליחו למכרה במחיר גבוה למרות שוויה הנמוך. לאור כל האמור, הואשם דויטש יחד עם גולן בעבירות זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; פגיעה בעתיקה – עבירה לפי סעיף 37(א) לחוק העונשין; ולבסוף מכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת – עבירה לפי סעיף 21 בצירוף סעיף 37(ג) לחוק העתיקות.

טיעוני התובע בנושא הדקנטר
87. התובע טען בכתב תביעתו ובתצהירו (ס' 122), כי העבירה שיוחסה לו לפי סעיף 21 בצירוף 37(ג) לחוק העתיקות הינה מסוג עוון המתיישנת בתוך 5 שנים ומכאן שביחס אליה כלל לא היה מקום להגישה. המדינה אמנם קיבלה טענה זאת בשלב הסיכומים והעבירה נמחקה מכתב האישום, אך יחד עם זאת, היה על המדינה לבחון זאת עוד טרם הגשת כתב האישום. משנמנעה מלעשות כן, התרשלה. כך גם ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבע כי חלה התיישנות ביחס לאישום זה והורה על ביטולו בשל התיישנות.
88. התובע הפנה לכך שהדקנטר בו עסקינן פורסם בספר ששנת הוצאתו 1994 כשכבר אז היה חלק מאוספו של מוסאיוף, ומכאן שלא ניתן לציין במסגרת כתב האישום כי הוא זויף ונמכר ב- 95'. לפיכך, כתב האישום הוגש ביודעין כי התיישן ובכך התרשלה המאשימה. כך גם הטענה ולפיה הדקנטר נרכש ע"י מוס איוף בשנת 97' אינה נכונה. הספר ובו המאמר ביחס לדקנטר יצא כאמור כבר בשנת 94', והוא היה ברשות התביעה כבר במהלך החקירה. מכאן, שכתב האישום אינו מדויק ומסולף ואף בכך מופרת חובת הזהירות כלפי התובע לעניין התאריכים השקריים ומועד ביצוע העבירות תוך ניסיון להטעות את ביהמ"ש ולהתגבר על טענת ההתיישנות. בכל הקשור עם הטענה ולפיה הדקנטר פורסם ולאחר מכן שווק כמקורי לשם הגדלת שוויו הכלכלי ולפיכך עסקינן בנסיבות מחמירות, טען כי משפורסם הספר קודם לכן, היינו בשנת 94' ובאותה עת הדקטנר כבר בבעלות מוסאיוף ולא בשנת 95', כי אז אין מדובר בנסיבות מחמירות, ולפיכך העונש אמור להיות נמוך יותר ומכאן שהאישום התיישן. התובע אף הפנה לכך שביחס לדקנטר ניתנו שתי חוו"ד על ידי גורן מטעם התביעה, ואין בהן מסקנה חד משמעית עוד קודם להגשת כתב האישום, ומדוע היה אם כן צורך להגישו? לפיכך הסיק התובע כי הגשת כתב האישום הינה בלתי סבירה בעליל שכן בעת הגשת האישום, לא היו בידי המדינה ראיות לכאורה שהיה בהן די כדי להקים סיכוי סביר להרשעה, בין מחמת התיישנות שאי בדיקתה מהווה רשלנות כשלעצמה ובין בהעדר ראיות מספקות להרשעה.

ראיות ההגנה ביחס לדקנטר
89. עפ"י תצהירו של עוה"ד בהט, וזאת מעבר לאמור בעמדת המאשימה כאמור לעיל, ומבלי שיש צורך לשוב ולציין את הראיות שכבר עלו לעיל כאמור, הראיות השונות מצביעות על כך שהדקנטר מזויף, סוחרי עתיקות הבחינו בכך בעת שקיבלו הכד לבדיקה, שלמה מוסאיוף בהודעתו קושר את התובע לעסקה וכך גם הודעותיו של גולן והתובע תוך מתן משקל לסתירות שנמצאו בכל הנוגע לתמורה שנתנה בעד העסקה ולאופייה.
ראו לעניין זה גם תצהירו של מר אמיר גנור (נ/4) ולפיו התובע מוחזק כבעל ידע וניסיון רב בתחום ולכן לא סביר להניח שדווקא אינדיקציות לכך שמדובר בפריט שאינו אותנטי יחמוק מעיניו בעוד שסוחרים אחרים שנחקרו טענו כי מדובר בפריטים החשודים כמזויפים ובמיוחד עת נמצאה סתירה חזיתית עם עדותו של פרופ' נווה ז"ל (ס' 16 לתצהירו) . כך גם החשד שהיה מעורב במכירת הפריטים למוסאיוף עלה מהו דעות מוסאיוף, מהודעות התובע ומהודעות גולן עד שהחליט לשמור על זכות השתיקה, מסתירות מהודעות התובע בינן לבין עצמן ומ סתירות בין עדויותיו לעדויות אחרים לרבות גולן וגל שעיה לגבי מידת מעורבותו והתמורה שקיבל בעבור העסקאות. מעבר לכך קיים דפוס פעולה שחזר על עצמו בביצוע העסקאות עת התובע הסתיר את הגורמים שבבעלותם הפריטים (גולן ובראון), מבלי שנתן לכך הסבר המניח את הדעת, התובע הרחיק עצמו מגולן ובמיוחד ביקש מרונן ברכה שראה את גולן עוזב את בית התובע להימנע מלציין זאת (מוצג 15 לראיות ההגנה).

דקנטר - דיון
90. גם אישום זה עלה במסגרת החלטת כב' הש' פרקש מתאריך 17.3.2008, ובה הינו מציין כי במועד כתב האישום היו בידי המדינה חוות דעתו של פרו' גורן וכן עדויות נוספות שהכיתוב על דקנטר איננו אותנטי ולפיכך "לא היתה מניעה לכלול האישום בנושא הדקנטר בכתב האישום נגד דויטש" עוד הוסיף, כי גם העובדה שכבר בשנת 1994 פרסם דויטש את הדקנטר אין בה בהכרח כדי להצביע על האותנטיות של הכיתוב עליו. בכל מקרה, טענת דויטש כי פרופ' גורן חזר בו מקביעתו בדיון בדבר אופי החריטה הייחודי על הדקנטר, וכי קיימת חריטה דומה באוסף מוזיאון ישראל, לא היה בכך לטעמו של כב' השופט פרקש כדי להביא לביטול כתב האישום נגד הנאשם באותו שלב של הדיון, וכי מסקנה זו מקומה בהכרעת הדין. לפיכך, סבר שהיה מקום להגיש כתב האישום או כי אין מקום למחוק את האישום בהיותו "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בכל הקשור לטענת ההתיישנות, עפ"י גרסת מוסאיוף כפי שנמסרה בביהמ"ש (פרו' עמ' 12-14), הדקנטר נמסר לו ע"י דויטש יום לפני יציאתו מהארץ. כמו כן, מוסאיוף מתארך את יום קבלת הדקנטר ליום בו נעשה חיפוש בכליו בשדה התעופה לצורך איתור הדקנטר, חיפוש שנעשה ב- 16.3.94 (ת/27 לתיק הפלילי). חיזוק לכך נמצא בהודעתו של עד התביעה שלמה (מומי) כהן שראה את הדקנטר אצל מוסאיוף ימים ספורים לפני המועד האמור (ת/182 לתיק הפלילי ש' 137 ואילך). בנוסף, קיים צילום של הדקנטר בארון זכוכית בבית גולן, צילום שנעשה ביום 24.2.94 (ת/159 לתיק הפלילי). לפיכך, סבר כב' הש' פרקש כי הקשר שבין דויטש לבין גולן בכל הקשור עם הדקנטר מצביע על כך שהדקנטר נמסר למוסאיוף ע"י דויטש בשליש הראשון של 94'. אשר לטענתו של דויטש כי הוציא ספר בשנת 1994 בו מוזכר הדקנטר שמצוי כבר באותה עת בידיו של מוסאיוף מלמד כי הדקנטר מצוי בידיו כבר מהשנים 1991 או 1992 ומכאן שיש התיישנות ביחס לאישום זה, מציין כב' הש' פרקש כי דויטש לא המציא ראיה כלשהי להגשת כתב היד לכתיבת הספר להדפסה, למרות שטען כי בידיו קבלה לתשלום למו"ל, אך אפילו תומצא קבלה שכזו, מציין כב' הש' פרקש לא יהא בכך כדי לאשש טענת הנאשם כי הדקנטר ברשות מוסאיוף קודם לינואר 1993 שמאז מתחיל מרוץ ההתיישנות. מעבר לכך, מציין דויטש עצמו בהודעתו מ- 26.5.03 כי גולן מסר לו את הדקנטר "שמכרתי לשלמה מוסאיוף זה היה לפני 10 שנים..." (ת/181/ 1, ש' 9 למוצגים בתיק הפלילי). מכאן, שהדקנטר נמסר למוסאיוף ע"י דויטש בשנת 1993 וכי למרות טענתו של דויטש כי הוא לא מכר, הוא מציין בהודעתו כי אמנם "מכר". לפיכך, מפיו של דויטש עצמו אירוע המכירה מתרחש בשנת 1993 ומכאן גם שאין התיישנות. אשר לייחוס הזיוף לשנת 1995 בכתב האישום, הודתה המדינה כי עסקינן בטעות וכתב האישום אמנם תוקן.
מהאמור לעיל גם ביהמ"ש שדן בהליך הפלילי לא סבר שיש מקום למחוק האישום מטעמי "הגנה מן הצדק" לאחר שמצא כי כתב האישום הוגש כדין ואין מקום גם לטענת התיישנות בנושא הדקנטר. אין לי אלא לסמוך שתי ידיי על קביעה זו גם ביחס להליך דנא .

סיכום נושא התשתית הראייתית
91. מהאמור לעיל עולה, כי בידי שלטונות החקירה היו ראיות בכמות מספקת להעמיד את התובע לדין בכל ששת האישומים בהם הואשם. הראיות התבססו על מספר נדבכים ובהם חוות דעת מומחים ולפיהן כל העתיקות בהן עסקינן בעניינו של התובע הינן מזויפות, כך גם סברו סוחרי עתיקות מומחים שנחקרו אף הם בפרשה והעריכו שחלק מהעתיקות המיוחסות באישומים השונים לתובע הינם מזויפים. מעבר לקביעות אלה שבמומחיות, לתביעה ראיות רבות לכך שגולן היה אמנם מי שעסק בזיוף עתיקות מחד, אך מאידך היה בינו לבין התובע קשר הדוק. כך למשל, שימש התובע דמות מקשרת בין גולן למוסאיוף כאשר לעיתים התבקש התובע להסתיר את זהותו של גולן כבעל הפריטים המוצעים למכירה למוסאיוף. מוסאיוף עצמו העיד כי עוד קודם לפתיחת החקירה חשד לגבי אותנטיות חלק מהפריטים וערך ביחס אליהם בדיקות עצמאיות שהעלו כי לפחות חלק מהם אינו אותנטי. מהתובע עצמו לא ניתן היה לקבל גרסאות עקביות וברורות בכל הקשור עם מידת מעורבותו בביצוע העסקאות השונות, התמורה שקיבל וכיוצ"ב, ואף במקרים שבהם אישר כי היה מעורב בעסקה כזו או אחרת, הוא ביקש למזער את חלקו תוך טענת טענות סותרות באופן חזיתי בין עמדתו לעמדתו של מוסאיוף וכן עדים נוספים לרבות גולן. התובע עצמו, שהינו מומחה כשלעצמו בתחום העתיקות ובר סמכא בתחום, ידע לא פעם לומר בעת חקירותיו במשטרה כי חלק מהפריטים שהוצגו לו הינם מזויפים. לפיכך, היה מקום להחיל עליו את החזקה הקבועה בחוק העתיקות (סעיף 20) ולפיה סוחר עתיקות המציע חפץ למכירה כעתיקה, לא תישמע הטענה כי לא ידע שמדובר בחפץ שאינו עתיקה. במצב דברים זה, סביר להניח כי מכלול הראיות לחובת התובע והעובדה שגרסתו לא יכולה הייתה להפריך את החזקה הקבועה בחוק העתיקות הצדיקה הגשת כתב אישום כנגדו בכל אחד מששת האישומים השונים בהם הואשם. לא מיותר לציין, כי ביהמ"ש המחוזי בירושלים סבר כך אף הוא וציין זאת בהחלטתו מ-17.3.2008 ולפיה לא מחק את כתב האישום שהוגש כנגד התובע אלא הורה על המשך הדיון בעניינו. למעשה, ניתן לומר כי די בקביעות אלה, של ביהמ"ש שדן בהליך הפלילי עצמו כנגד התובע, כדי לאשש את עמדת המאשימה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להעמדת התובע לדין בעבירות שיוחסו לו כאמור. בסעיף 19 להחלטת ביהמ"ש המחוזי מציין כב' הש' פרקש את שיש בו למעשה כדי לסכם ההליך בכללותו כדלקמן:

"אין חולק כי הנאשם הינו ארכאולוג, אפיגרף מומחה, איש מדע שפרסם ספרים, מרצה באוניברסיטה, וכמו כן אחד מסוחרי העתיקות המורשים והמקצועיים בישראל משנת 1980. על פי העדויות הנאשם אף מקיים מדי שנה מכירות פומביות של עתיקות. יחד עם זאת, אין בכל אלה, כשלעצמם, להעניק לו חסינות מפני הגשת כתב אישום, אם קיימות ראיות לכך. במקרה דנן, כפי שמצטייר בשלב זה, [כזכור השלב בו ניתנה ההחלטה הינו לאחר סיום פרשת התביעה א.ב.] הראיות שהובאו על ידי התביעה הינן ראיות לכאורה, כאשר משקלן צריך להיבחן בהמשך ולא כעת, וזאת גם בכפוף להבאת ראיות מטעם ההגנה. מהראיות עולה, לכאורה, כי היו קיימים קשרים, כאלה ואחרים, בין הנאשם לבין גולן, גם אם הנאשם שימש כמתווך בלבד בעסקאות שיזם גולן עם מוסאיוף. הנאשם גם קיבל לידיו כסף מאת מוסאיוף בין אם עבור גולן ובין אם עבורו. גם הנאשם עצמו עשה עסקה גם מוסאיוף.
השורה התחתונה היא כי לא מצאתי בטענותיו של ב"כ הנאשם עילה לביטולם של האישומים כנגד הנאשם."

וכל המוסיף גורע.

92. מעבר לבקשה למחיקת סעיפי האישום בטענה של "הגנה מן הצדק" אותה דחה ביהמ"ש המחוזי כאמור, התובע אף הגיש בקשה לפי סעיף 158 לחסד"פ שכותרתו " זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה" או בלשון הרווחת בטענה כי "אין להשיב לאשמה". החלטה בבקשה זו ניתנה בתאריך 4.6.2008 וגם בקשה זו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי כב' הש' פרקש מציין כי לצורך הדיון בשלב זה בטענה שאין להשיב לאשמה "די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם כדי לחייבו להשיב לאשמה, להעביר נטל הבאת הראיות לכתפי הנאשם, ואין בית המשפט נדרש בשלב זה, לבחינת משקלן של הראיות ומהימנותן" ביהמ"ש, לאחר שבחן את הראיות נכון לשלב זה לאחר תום פרשת התביעה מציין כך: "לדעתי, הניחה המאשימה תשתית עובדתית מספקת המחייבת תשובתו של הנאשם לכתב האישום המתוקן, ואין ספק בעיני כי הוצגו ראיות מעבר לרמה של 'ראיות בסיסיות אם כי דלות להוכחת יסודות העבירה'" (ההדגשה בקו תחתון שלי א.ב.).
93. במסגרת החלטתו כאמור, קבע כב' הש' פרקש ביחס לכלל האישומים כי בכל הקשור עם טענות התובע להעדר הוכחת זיוף הפריטים השונים כי הובאו די ראיות להוכחת זיוף הפריטים או הכיתוב עליהם (פרופ' יובל גורן בחווה"ד ת/112; ד"ר אבנר איילון שבדק הפטינות; העידו כמו כן פרופ' אלן מטיוס, ד"ר מרים בר-מתיוס וכן מומחים בתחום האפיגרפיה והפליאוגרפיה פרופ' יוסף נווה, ד"ר עדה ירדני, פרופ' כריסטופר רולסטון, ד"ר חגי משגב, פרופ' שמואל אחיטוב בכל הקשור עם אופי האותיות על גבי הפריטים וכי מדובר בזיוף) עוד ציין כי אמנם נמצאו מומחי תביעה שהביעו הסתייגות מממצאים שונים של מומחים אחרים אך אין בכך כדי לקבל טענת הנאשם כי אין עליו להשיב לאשמה. "די בעדויות אלה ובנוספות שהובאו לביסוס, לכאורה, של האישומים כנגד הנאשם ביחס לזיופים הנטענים בהקשר לפריטים השונים".
94. בכל הקשור עם עצם ביצוע הזיוף מודה המדינה כי אינה מאשימה את התובע ב ביצוע הזיוף בעצמו אך לטעמה הוא היה שותף למעשה הזיוף בכך שידע או חשד כי הפריטים או חלקם מ זויפים ונושא זה מצא מקומו בהודעות שמסר בחקירתו כאשר הוא היה זה שהציע ו/או מכר את הפריטים השונים למוסאיוף כאשר קמה חזקת סעיף 20 לחוק העתיקות כנגדו בהיותו סוחר עתיקות.
95. גם טענות התובע למהימנות עדי תביעה מומחים כאלה ואחרים , נדחתה באשר בשלב זה של הדיון הפלילי ביהמ"ש כידוע אינו בוחן מהימנות.
96. באשר לנושא קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת ציין כב' הש' פרקש, כי לנושא המכירה או ניסיון המכירה העידו מר מוסאיוף, גיל ישעיה, בראון ואף התובע עצמו שהודה כי מכר פריטים למוסאיוף, כאשר עליו הנטל להוכיח כי עשה כן תוך אמונה במקוריותם כטענתו וכי לא היה שותף למעשה הזיוף, לאחר מכן על ביהמ"ש לשקול את הראיות השונות לרבות את החזקה שבסעיף 20 לחוק העתיקות ול קבוע בסיכומו של יום אם התובע אמנם ביצע את העבירות המיוחסות לו.
97. לגופם של אישומים מציין כב' הש' פרקש, כי קיימות ראיות לעבירות בהתייחס לאוסטרקונים 1 ו-2 (אישום 3) ולפיהן מציין דויטש עצמו בהודעתו מיום 26.5.03 (ש' 13-14) כי אמר לגולן " שהם נראים לי מזויפים...האוסטרקונים יותר מדי יפים" וכן עמ' 5 ש' 29-30 מוסר דויטש כי אמר לגולן כי "מיד כשראיתי אותם היה נראה לי שמדובר בזיוף"; בכל הקשור עם אוסטרקון 4 (אישום 5), מוסר דויטש בהודעתו מ- 28.12.04 (ש' 122), כי "מראיה של אוסטרקון מספר 4 אני רואה שמדובר באותו כתב יד כמו אוסטרקונים 1+2"; באשר לאוסטרקונים 5, 6 ו- 7 (אישום 6), קובע הש' פרקש כי אמנם אין ראיה ישירה שדויטש ידע על כך שהינם מזויפים, יחד עם זאת, מומחי התביעה לא אישרו כי מדובר באוסטרקונים אותנטיים ופרופ' גורן אף העיד כי הינם מזויפים (ת/112 7,8) כשמעבר לכך קיימת לחובת דויטש חזקה מכוח סעיף 20 לחוק העתיקות בהיותו סוחר עתיקות, חזקה אותה יוכל להפריך רק לאחר שיעלה על דוכן העדים וימסור גרסתו; באשר לבולת ברוך בן נריה (אישום 9) העידו פרופ' גורן וד"ר אבנר איילון (ר' גם ת/75), כי בולה זו הוספגה בכמות גדולה של דבק, ציפוי הפטינה אינו רציף, אלא מופיע כגרגרים שהודבקו בעזרת הדבק ויש להתייחס לכך כסימן מחשיד ומכאן מסקנתם כי אין בתוצאות הבדיקה כדי להכריע חד משמעית בשאלת האותנטיות של הבולה גופה, אך עולים ספקות רבים באשר לאמיתות הבולה. מעבר לכך, פרופ' רולסטון העיד כי קיים קשר בכיתובים של אותיות מסוימות על הבולה לאותיות באוסטרקון 1 ובלוח יהואש. מעבר לכך, קיימת מחלוקת בדבר תפקידו של דויטש באותה עסקה היינו האם שימש מתווך של בראון במכירתה למוסאיוף או שותפו. כמו כן, קיימת מחלוקת באשר למועד רכישת הבולה ע"י מוסאיוף. משיש ריבוי מחלוקות בנושאים שונים וכאשר בשלב זה אין ביהמ"ש נדרש למהימנות גרסה זו או אחרת, כי אז הנאשם נדרש להשיב לאשמה; אשר לאוסף הבולות (אישום 10), טען הנאשם בבקשתו כי עסקינן באוסף נפרד ולא באוסף 40 הבולות לגביהן מסר חוו"ד לגולן בתיווכו של עו"ד שפירא. ביהמ"ש, כב' הש' פרקש, מצא זאת כטענה תמוהה שכן בתשובתו לכתב האישום גרסה זו לא עלתה וכך גם לא בהודעות למשטרה. מכאן, שיש טעם לברר את הגרסה הנכונה וזאת לאחר שדויטש יתייצב על דוכן העדים; בכל הקשור עם הדקנטר (אישום 12), טען הנאשם בהתייחס לנסיבה המחמירה כי פרסומו של הדק נטר בספר נעשה לפני המכירה לדויטש, למרות שהפרסום בפועל נעשה לאחר אותה מכירה ובספר מצוין כי הדקנטר שייך לאוסף מוסאיוף. ב"כ המדינה אמנם הודה כי בכתב האישום קיימת טעות במועד פרסום הדקטנר, אך במקביל קיימות נסיבות מחמירות נוספות באותו כתב אישום. ביהמ"ש הסביר, כי קיימת חשיבות רבה לנסיבה המחמירה באישום זה שכן בהעדרה העבירה בה יואשם דויטש מסוג עוון ואז תחול התיישנות בהקשר לעבירה זו ויהיה מקום לזכותו מנימוק זה, אלא שלא ניתן לקבל בשלב הזה את טענת ב"כ הנאשם, שכן מתוך כתב האישום עולה שהנסיבות המחמירות מתבטאות באופן פעולת הנאשמים, היינו פעילות מתוכננת ושיטתית לזיוף ברמה גבוהה של העתיקה במגמה להגדיל את שוויה הכלכלי ע"י פרסומה כבעלת חשיבות מדעית ומכירתה בסכום גבוה למרות שוויה הנמוך. במילים אחרות, קיימות נסיבות מחמירות נוספות עת נמכר הדקנטר במחיר גבוה של 100,000 דולר אותו שילם מוסאיוף ונסיבה מחמירה נוספת היא ייחוס ערך מדעי לפריט לגביו מפרסמים מאמרים ומחקרים שונים. כך גם מעמדו המיוחד של דויטש כמומחה בתחום האפיגרפיה כלפי מוסאיוף מהווה נסיבה מחמירה. לאחר כל אלה דחה ביהמ"ש המחוזי בירושלים את הבקשה והורה לדויטש להשיב לאישומים כנגדו.
98. מכל האמור לעיל עולה, כי בשתי הזדמנויות בוחן ביהמ"ש המחוזי בירושלים את הראיות השונות שהוגשו ומוצא כי יש בהן כדי להוות ראיות לכאורה להרשעת דויטש בעבירות המיוחסות לו. עוד מוצא ביהמ"ש, כי נכון לאותו שלב אין מקום למחיקת סעיפי האישום השונים מחמת טענת התיישנות מהנסיבות שהעלה דויטש. במצב דברים זה, לא מוכיח התובע, עפ"י החלטות אלה, כי החקירה לקתה ברשלנות וכך גם לא קמה רשלנות מצד התביעה בהגשת כתב האישום ועצם ניהול ההליך כנגדו. די היה בכך כדי לדחות את תביעת התובע.
99. אפילו תאמר כי לא די בהחלטות ביהמ"ש המחוזי במסגרת התיק הפלילי, כדי לאיין את תביעת התובע בהיבט הרשלנות, בחנתי אף אנוכי את חומר הראיות אותו הגיש התובע במסגרת ההליך דנא, שיש בו לטענתו כדי להוכיח את רשלנות המדינה בשלושת הפרמטרים כאמור כלפיו.
יאמר כבר עתה, כי גם בחינת חומר הראיות שהגיש התובע להליך דנא אין בו כדי לשנות מהמסקנה כאמור ואסביר. התובע הגיש שני תצהירי עדות ראשית להוכחת תביעתו. האחד, תצהיר מטעמו (ת/5) והשני, תצהירו של מר שמחה יעקובוביץ' (ת/4). במסגרת הפתיח לתצהירו מדגיש התובע, כי את תביעתו הגיש מחמת הגשת כתב אישום כנגדו למרות שלא היו ראיות לכאורה שהצדיקו הגשתו ומחמת הגשת כתב האישום בגין אישומים שהתיישנו. פתיח זה אינו תואם את שנאמר בהמשך תצהירו המייחס למדינה ה גשת כתב האישום מבלי לבצע פעולות חקירה חיוניות נוספות כמו עימות בינו לבין עודד גולן, עימות שהמאשימה החליטה שלא לבצע, כי גולן עצמו לא ייחס לו כל ביצוע דבר עבירה, כי שיתף פעולה באופן מלא עם חקירתו, ביקש כי עוה"ד שפירא ייחקר בכל הקשור עם אוסף הבולות אך לא נעתרו לבקשתו וכך גם הוא לא זומן על ידם לעדות בביהמ" ש; דויטש ביקש לחקור את אשתו של מוסאיוף שנכחה לטענת מוסאיוף עם ביתה בעת תשלום עבור אוסטרקונים 1 ו-2 דויטש הכחיש זאת וחקירה שכזו לא בוצעה למרות שדויטש טען כי היא הייתה נוכחת בעת הרכישה מגולן ישירות. עוד ביקש כי יבחנו את בולת בן נריה הנמצאת במוזאון ישראל אותה בולה שבגינה הוגש אישום 9 והייתה מתבררת כאותנטית ולכן מיתרת את כתב האישום בסעיף זה; כך גם ביקש לחקור את פרופ' הלצר ז"ל מאוני' חיפה שפרסם עמו את בולת בן נריה ואת הדקנטר בשנת 94' אך לא נעשה בעניין זה דבר; כך גם לא נחקרה אשתו של גיל שעיה ליסה שהעידה לבסוף לבקשת התובע כי אוסטרקון 5 הינו מהאוסף הפרטי שלה ושל בעלה למרות שבעלה טען שקנה יחד עם דויטש את האוסטרקון משראבתי כדי ל מכור למוסאיוף.
100. אשר לסעיפי האישום השונים חוזר דויטש על טענותיו בבקשות השונות שהגיש לערכאה הפלילית שדנה בעניינו ומוסיף עניינים הקשורים עדויות שונות שנמסרו במהלך שלב ראיות ההגנה במשפט. ניסיונו של דויטש להתייחס לראיות ההגנה שהגיש על ההשלכות שיש לראיות אלה על ההליך דנא, אין לו על מה שיסמוך שכן ביהמ"ש דנא אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי בי-ם כמו גם אינו בוחן דה נובו האם יכול היה עצמו לסבור אחרת בשתי ההחלטות שנתנו בעת הרלוונטית בענייני הגנה מן הצדק ואין להשיב לאשמה. בימ"ש זה גם אינו יושב כערכאה שנועדה למקצה שיפורים עבור טענות התובע שלא התקבלו בשעתו. היה מקום לברר הטענות בערכאת הערעור או אולי, מבלי להביע דעה או לקבוע מסמרות, בבג"צ כפי שציין התובע שהגיש על החלטת ביהמ"ש המחוזי בי-ם לדחות את בקשתו למתן סעד מן הצדק. מכל מקום, במסגרת שתי החלטות בחן ביהמ"ש המחוזי את כלל הטענות שהעלה ה תובע כאן כנגד כתב האישום שהוגש נגדו ולא מצא לקבלן תוך מתן הסברים מתאימים אודות הסיבה לדחיי ת הבקשות. ושוב, עסקינן בבימ"ש שדן בסוגיה, מצוי בה וער לכלל טיעוני הצדדים בשלב שלאחר הגשת ראיות התביעה, דהיינו לא בשלב הגשת כתב האישום אלא אף לאחר שניתנה לתובע האפשרות לחקור את העדי התביעה בחקירה שכנגד, שלב מתקדם יותר ממועד הגשת כתב האישום. לפיכך אין לתובע אלא לקבל את שקבע ביהמ"ש שם, בדיוק כשם שהינו מקבל את מחיקת חלק מהאישומים מחמת התיישנות וזיכוי מאישום 6.

הנזק
101. בהנחה שיהיה מי שיסבור אחרת, בכל הקשור עם התרשלות הנתבעות בהגשת כתב האישום על סעיפי האישום השונים או חלקם, מצאתי להוסיף מספר מילים בקצרה בלבד בנושא נזקי התובע על הקשר הסיבתי שלהם לרשלנות לכאורה זו .
102. התובע בסיכומיו מעלה את ראשי הנזק הבאים אותם תמך בחוו"ד המומחה מטעמו (רוה"ח בוכניק - ת/1 ):
הוצאות לצרכי ההליכים המשפטיים שעבר בשל הגשת כתב האישום 2,665,684 ₪.
אבדן השתכרות לעבר 2,442,598 ₪.
אבדן השתכרות לעתיד 1,589,718 ₪.
אבדן זכויות פנסיה צוברת בסך 936,648 ₪.
אבדן הכנסות ממכר עתיקות בסך 5,849,752 ₪.
פגיעה בבריאותו הגופנית 800,000 ₪.
עגמת נפש 2,000,000 ₪.
אגרות המשפט דנא 300,000 ₪.
103. הנתבעות בסיכומיהן שללו מכל וכל את שיעור נזקי ו הנטענים של התובע לאחר שתמכו את טענותיהן בחוו"ד המומחה רוה"ח אלישע סער (נ/1) . תחילה טענו כי נזקי הגוף הנטענים ע"י התובע לא הוכחו באמצעות חוו"ד מומחה שברפואה, וכך הם אמנם פני הדברים; המדינה לא שללה טענת התובע ולפיה נגרמו לו נזקים בשל ניהול ההליך הפלילי תוך פגיעה במרקם חייו כמו גם בשל תחושותיו הקשות בשל ה הליך, אך הבהירו כי אין בכל אלה כדי לגרום לחיוב המדינה בנזקיו אלה (ר' ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1)481 (1997)).
104. נתייחס לטענות התובע בראשי הנזק השונים. נבהיר כבר עתה, כי יש מקום להתייחס אך ורק לנזקים מוכחים ואין מקום לנזקים רפו איים שאינם מוכחים. עוד יובהר תחילה, כי ההכרעה בנושא נזקיו הנטענים של התובע הינה בין שני מומחי הצדדים על ההיגיון שבכל טענה וטענה לנזק למול הטענה הנוגדת.

הוצאות ההליכים המשפטיים
105. בכל הקשור עם ההוצאות לניהול ההליכים המשפטיים. אין חולק, כי לתובע מגיעים פיצויים שישיבו המצב לקדמותו כפועל יוצא מניהול ההליך המשפטי הפלילי. גם הנתבעות מבינות כי כך הם פני הדברים. השאלה היחידה שנותרת לבירור הינה כמה הוצאות נגרמו לתובע בפועל. עפ"י חוו"ד רוה"ח בוכניק (סעיף 9 לחווה"ד עמ' 14) סכום ההוצאות המשפטיות שנגרמו לתובע עד למועד כתיבת חווה"ד (פברואר 2016) עומד על 2,999,491 ₪ (נומינלי כולל מע"מ) עפ"י פירוט:
א. שכ"ט עו"ד ששולם לרבות מומחים – 1,265,235 ₪ (נספחים י"ז/1 ו- י"ח לכתב התביעה).
ב. שכ"ט עו"ד נוסף – 132,892 ₪ (81,900 ₪ לעו"ד שרונה עמרן + 50,992 ₪ לעו"ד איתן צחור).
ג. שכ"ט מומחה חשבונאי (משרד רו"ח ברלב) 41,100 ₪ (נספח ח' לחוו"ד המומחה).
ד. תשלומים לכונס הנכסים הזמני של חברת כ.ד.ק. השקעות בע"מ – 1,560,264 ₪ (כעולה מנספח א' לחוו"ד המומחה ת/1).

106. מומחה הנתבעות רו"ח סער, בהתייחסו לנזקים העקיפים שנגרמו לתובע, מציין כי הסכומים הנתבעים בראש נזק זה של הוצאות משפטיות ושכ"ט מומחים הינם בגין סכומים שהתובע הוציא לכאורה אלא שאין להוצאות אלה בהכרח אסמכתאות והאסמכתאות שישנן, הינן רק ביחס לחלק מההוצאות הנטענות, כאשר חלק מהן כלל לא שולם על ידו, וחלקן שולם ע"י חברות שבשליטתו ואינן צד להליך. עוד מציין, כי סך התשלומים ששולמו לעו"ד שפאר סיטון כולל מע"מ, לגביהן יש אסמכתאות עומד על 533,000 ₪, אותם שילם התובע או חברת מרכז ארכיאולוגי בע"מ אשר תבעה החזר מע"מ ששולם, בעוד ששאר הסכומים בנספח י"ז ו- י"ח לכתב התביעה מסתכמים ב- 100,000 ₪ ואין אסמכתאות לתשלומים אלה, לא מצד התובע ולא מצד חברות שבשליטתו ואין קשר בינן לבין התביעה דנא.

דיון
107. לאחר עיון בחווה"ד, כמו גם בפסק דינה של כב' הש' תמר צבן (נספח ח' לחוו"ד מומחה התובע שהינו פס"ד בו נתבע דויטש, כמו גם חברת המרכז הארכיאולוגי בע"מ שבבעלותו , לתשלום שכ"ט עו"ד בת"א 5613-02-11 שפאר נ' דויטש ואח' (15.2.16)), מציין ביהמ"ש כי דויטש כבר שילם שכ"ט משרד עוה"ד שייצגו בסך 965,563 ₪ ועליו לשלם סכום נוסף בסך 100,000 דולר, כפי ערכו בשקלים בחודש פברואר 2010 או במועד התשלום, הגבוה מהם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת אותה תביעה (3.2.2011) וזאת בגין משפט זיופי העתיקות (המשפט נשוא ההליך דנא) . ביחס לשני הליכים נוספים, שאינם קשורים להליך הפלילי שנדון בביהמ"ש המחוזי בירושלים (ת.פ. 3676/05 מדינת ישראל נ' רוברט דויטש וכן ת.א. 49348/05 דויטש ומרכז ארכיאולוגי נ' הרב שמעון דויטש), שניים אלה אינם חלק מהתיק הפלילי נשוא התובענה דנא ולכן אין מקום להשבת שכ"ט עו"ד ששולם בגינם. בכל הקשור עם שכ"ט כונס הנכסים שמונה ע"י כב' הש' אביב מלכה באותו תיק שנוהל בבימ"ש השלום בירושלים, לא מצאתי כי יש מקום לחייב הנתבעות בגין שיעור הוצאותיו הנובעות מאי תשלום החוב ע"י התובע עצמו ומכאן שאין מקום לחייב הנתבעות באי הפחתת הנזק ע"י התובע לו אמנם שילם את חובותיו. הסכום לתשלום הינו אם כן 965,563 ₪ נכון למועד הוצאות סכום זה עפ"י הקבלות אותם צירף התובע לכתב תביעתו הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסה"ד היינו 3.2.2011 ובתוספת 380,000 ₪ (100,000$ לפי שער של 3.8 ש"ח לדולר בעת הרלוונטית) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מ-15.2.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
108. לא מצאתי לפסוק סכומים נוספים בגין שכ"ט עו"ד בהליך דנא כמו גם עבור החשבונאי בהליך דנא שהינם בגדר הוצאות ההליך. לא מיותר לציין כי דרישת התובע בנושאים אלה לוקה בחסר ולא כללה באופן מפורט את כלל הסכומים ביחס אליהם ישנם תימוכין ברורים ומהם ניתן להגיע למסקנות ברורות באשר לסכום ההוצאות וביחס למה הוצאו, בין אם להליך דנא ובין ל הליך אחר שאינו קשור בהכרח להליך דנא.

אבדן השתכרות באקדמיה לעבר ולעתיד
109. בסיכומיו מתייחס התובע להפסד השתכרות אישית באוניברסיטה לעבר ולעתיד, תוך הצבת חוו"ד המומחה בוכניק למול חוו"ד המומחה סער. לטענת התובע, נגרם לו נזק בשל פגיעה בהכנסותיו בשל הפסקת עבודתו באוניברסיטה לרבות הפסקת לימודיו לתואר דוקטור , הן באוני' ת"א והן באונ' חיפה, הפסקה הנובעת לטענתו כולה מחמת הגשת כתב האישום, (ר' נספח א/4 לתצהירו). שיעור הנזק עומד לעבר על 2,442,598 ₪ לשנים 2005-2013, ולעתיד על 1,589,718 ₪ לשנים 2014-2018 . כמו כן התובע זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בזכויות הפנסיוניות שנפגעו בסך 936,648 ₪ כעולה מחוו" ד משלימה שצורפה לסיכומי התביעה (סומנה נספח ה').
110. הנתבעות בסיכומיהן טענו, כי ההנחה עליה מבסס התובע טענתו ולפיה היה משתלב באוניברסיטה כאיש סגל בכיר, אינה ממן העניין ואין הוכחה כי כך אמנם היה מתרחש בפועל. קביעה שכזו מטעם רו"ח בוכניק אין לה על מה שתסמוך בהעדר ראיות נוספות לאפשרות זו, כמו גם בהעדר ראיות לקטיעת מסלול התקדמותו האקדמי אך בשל קיומו של ההליך הפלילי. מכאן, שאין לו בדל ראיה לנזק בתחום זה. בנוסף טענו, כי חוו"ד רו"ח בוכניק מתבססת על קידום מהיר לתובע באופן יוצא דופן. התובע עצמו ציין, כי באקדמיה לא ראו בעין יפה את העובדה כי עסק במכירת עתיקות וזהו הטעם האמתי לאי שילובו בפעילות אקדמית. בכל מקרה אפילו היה מתקדם במסלול האקדמי, אין כל הסבר מניח את הדעת לסכומים עליהם מתבסס רו"ח בוכניק כבסיס לחישוב הפסדי השכר. הנתבעות אף הפנו לכך שקיים קושי לעבוד במשרה מלאה באקדמיה וניהול עסק לממכר עתיקות במקביל. בכל הקשור עם חווה"ד המשלימה שצורפה לסיכומים, טענו כי זו הוגשה ללא כל קבלת רשות ואין להתחשב בה. יחד עם זאת, הוגשה במקביל חוו"ד משלימה מטעם רוה"ח סער ולפיה שווי הפסד הפנסיה העתידית נטו עומד על 34,367 ₪.
111. בכל הקשור עם הסיבות לאי המשך לימודיו של התובע, כמו גם הוראתו באקדמיה, התקשיתי לקבוע כי התובע אמנם סולק מן האקדמיה, הן כתלמיד לתואר דוקטור והן כמורה, דווקא בשל הגשת כתב האישום כנגדו. כפי העולה מסעיף 142 לתצהירו, היו אלה פרופ' אבישור ופרופ' הלצר ז"ל שהסבירו לו לטענתו כי קיימת בעיה אתית ושמוטב לו להפסיק לעבוד לאחר 7 שנים שלימד באוניברסיטת חיפה לאור הקלון שבהגשת כתב האישום כנגדו . זו הסיבה בשלה "לא הסכימו לחדש לי את חוזה העסקה באוני' והודיעו לי שאין יותר מימון". בהמשך מציין התובע , כי הבהירו לו שאחר יחליף אותו ובפועל לא אפשרו לו לקבל את הדוקטורט והכל כאמור בשל הגשת כתב האישום. מעבר להפסקת עבודתו בהוראה, הופסקו , כך טען, גם לימודי הדוקטורט ב אוני' חיפה עת ראש החוג פנתה אליו והבהירה לו שנוצרה בעיה אתית בעניינו . התובע הפנה לנספח א/4 לתצהירו אלא שבנספח זה מפנה פרופ' סופיה מנשה למנחים, דהיינו לפרופ' אבישור ולפרופ' הלצר ז"ל, שתי שאלות ובהן באיזו מידה החפצים שיש עליהם ספק לזיוף שימשו את התובע בעבר בחומר הפרסומים שהוא הביא בפני הועדה הכלל אוניברסיטאית ועפ"י ממצאים אלו התקבל ללימודי דוקטורט, ובאיזו מידה יש זיקה בין החומר לגביו יש חשד לזיוף לנושא שאושר לדוקטורט. התשובה לשאלות אלה לא צורפה לראיות התובע. כך גם לגבי הדוקטורט השני מ- 2005 בחקר מטבעות עתיקים אותו למד באוני' ת"א לגביו טען שגם שם עוכב בשל כתב האישום ( בנספח ט/2 לתצהיר התובע הציג התובע אישור לקבלת דוקטורט מאוניברסיטת ת"א בשנת 2013 ). כיצד יתכן , תמהתי , כי משפטו של התובע מסתיים במרץ 2012 וכבר בסמוך ב-2013 הינו זכאי לקבלת תואר דוקטור באונ' ת"א האם אין בכך כדי ללמד שהשלים את לימודיו גם במהלך ההליך הפלילי כנגדו באופן הסותר טענתו כי הוקע מהאוניברסיטה בשל כתב האישום?
התובע הוסיף, כי ב- 2013 הוא יצר קשר עם ראש החוג פרופ' יצחק אבישור באוני' חיפה שדחה אותו לטענתו עד לקבלת הדוקטורט באוני' ת"א. מעבר לכך, פוטר התובע לטענתו גם מעבודתו בחפירות ארכיאולוגיות באוני' ת"א. לכל טענות התובע ביחס לפיטוריו באונ י' חיפה, כמו גם להפסקת לימודי הדוקטורט, אין בפועל תימוכין ברורים במסגרת ראיות התובע. אמנם הופנו כאמור שאלות למנחים באוני' חיפה אך התשובה עליה ן אינה ידועה ולמרבה הצער לא זומן להעיד איש מהמעורבים לכאורה, לא מאוני' חיפה ולא מאוני' ת"א, כי כך אמנם היו פני הדברים. מעבר לכך, הנתונים החשבונאים על בסיסם ערך רו"ח בוכניק את חישוביו לנזקי התובע בתחום ההוראה האקדמית , כולם מתבססים על הנחה ולפיה התובע היה מתקבל לעבודה וממשיך בה כפרופ' על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי קבלת הדוקטורט והמשך העבודה כמרצה, הן כדוקטורט והן כפרופ' באקדמיה. הנחה זו מחייבת תימוכין ברורים ולא רק מפי התובע אלא גם באמצעות עד מהאקדמיה, בין מהחוג בו לימד התובע בעבר לגבי יכולת התקדמותו, בין ביחס לסיבות לאי התקדמותו ובין ביחס להפסדי השכר שהיו נגרמים לו ככל שהקשר הסיבתי בין פיטוריו/הפסקת לימודיו לבין המשך עבודתו כמרצה באוני' היו מוכחים באופן מובהק. יובהר בעניין זה, כ י למרות ההיגיון שבטענות התובע וחשש אפשרי מצד האקדמיה למתן תואר למי שמוחשד בביצוע זיופים בתחומו, עדיין נדרשת הוכחה , במאזן הסתברויות, כי כ ך סברה גם האקדמיה, ובנושא זה יוזכר כי אוני' ת"א אמנם אפשרה לתובע לקבל דוקטורט כבר בשנת 2013 ואילו התובע לא קיבל דוקטורט באוני' חיפה כלל ומדוע מוסד אחד כן נותן ואחר לא? לפיכך, אין מנוס מלדחות את טענות התובע בנושא זה. מכל מקום, וככל שסברתי כי יש מקום לתשלום פיצוי כלשהו בראש נזק זה, עדיין סברתי שיש מקום דווקא ל אמץ את חוו"ד רוה"ח סער בעניין השיעורים הרלוונטיים, במיוחד מקום בו התובע לא מפסיק עבודתו כסוחר עתיקות ולכן אינו יכול להקדיש מלוא זמנו לאקדמיה (בעניין זה סבר רוה"ח בוכניק אחרת בחקירתו הנגדית- עמ' 14 מול 9-10- יחד עם זאת הנני מתקשה לראות כיצד נערך חישוב אבדן שכר למרצה במשרה אקדמית מליאה מחד הממשיך בעסק לממכר עתיקות במשרה מליאה גם כן במיוחד עת התובע עצמו מציין בחקירה נגדית כי " סבלתי מזה באקדמיה שאני סוחר עתיקות" עמ' 60 מול 28 ובמקום אחר אף ציין כי בשל היותו סוחר עתיקות נתקל בעויינות באוני' חיפה – עמ' 62 מול 1-3 ). לפיכך התובע מתקשה לדבר על משרה אקדמית מלאה, מכל מקום, יש לבצע את חישוב הפסדי השכר על בסיס השכר ערב הגשת כתב האישום בכל הקשור לפחות לפרק הזמן שעד להשלמת לימודי הדוקטורט ולאחר מכן להשלים למשרד דוקטור באוניברסיטה ואולי פרופ' בהמשך אלא שכאמור לאלה אין לביהמ"ש נתונים ברורים מטעם התובע וקיימת לא יותר מ משאלת לב שקיבלה ביטוי מספרי בחוו"ד רוה"ח בוכניק מטעמו . יובהר בעניין זה כי גם רוה"ח בוכניק מודה בחקירתו הנגדית כי לא ערך בירור באונ' חיפה מי מבוגרי התואר דוקטור מתקבל למשרה בכירה באוני' וכן מי מבעלי תואר דוקטור יקבלו גם תואר פרופ' ויהיו חברי סגל בכירים (עמ' 26 מול 26-31). עוד יצוין כהערת אגב כי הנתבעות מציינות ובצדק שהתובע לא מיהר להשלים את תאריו האקדמיים וזכה להם לאחר חלוף שנים רבות מאוד הן ביחס לתואר הראשון והן התואר השני, מה שמלמד כי את תואר הדוקטור לא בהכרח היה מקבל כפי רצונו כיום . מכאן שהחישוב הסביר יותר הינו עפ"י שכרו ערב הגשת כתב האישום העומד על הכנסה שנתית של כ-30,000 ₪ , ולאורך 15 שנים (מ-2004 ועד למועד מתן פסה"ד ב-2013 וממועד זה עד 2018), הינו 420,000 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין לכל חודש אי תשלום וכן יש לצרף הפסדי פנסיה בשיעור של 34,367 ₪ כאשר גם לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.2018 המועד ביחס אליו בוצע החישוב ועד למועד התשלום בפועל.

אבדן הכנסות ממכר עתיקות
112. לטענת התובע, כעולה מסיכומיו, בין השנים 2005 עד סוף 2013 בהתחשב בצמיחת עסקו של התובע, לרבות מוניטין עסקי ואישי ויתר הפרמטרים כפי שפרט בחוות דעתו מר בוכניק, נגרמו לו נזקים בסך 5,849,752 ₪. ב"כ התובע מציינת, כי רו"ח סער אינו מעמיד גרסה נגדית לעמדתה זו של רוה"ח בוכניק . התובע אף עורך חישוב עפ"י גרסת רו"ח סער ולפיו הפסד בפועל בשל הפחתת הכנסות מפעילות בסחר עתיקות עומד על 714,681 ₪ נומינלית ומבלי להתחשב בפוטנציאל וממוצע הצמיחה של החברה.
113. הנתבעות מצדן מציינות תחילה, כי ההפסדים מיוחסים לחברה בבעלות התובע ולא לתובע עצמו. מעבר לכך, לא נגרם לתובע בפועל, כטענת רו"ח סער, כל אובדן הכנסות ממכירת עתיקות שכן סך כול ההכנסה ממכירת עתיקות בין השנים 2004-2014 בהשוואה להכנסה המייצגת ערב הגשת כתב האישום, מעמידה את ממוצע הכנסות התובע על 215,000 דולר לשנה, לעומת 108,000 דולר בשנים שקדמו להגשת כתב האישום. כך גם מוניטין אישי, כפי טענת רו"ח סער, אינו גורם ה צלחה עיקרי. הנתבעות מציינות, שלא היה מקום לבצע בדיקות והנחות כאשר מדובר בנישה ספציפית. בכל הקשור עם טענת התובע ולפיה יש להתעלם משנת 2004, שכן כתב האישום הוגש בתום השנה, הפנה רו"ח סער לכך שהכנסה ממוצעת בין השנים 2005-2012 הינה 207,000 דולר לשנה והכנסה זו עדיין גבוהה מההכנסה המייצגת. כך גם בכל אפשרות אחרת, אופן החישוב מצביע על כך שהכנסות התובע בתקופה הרלוונטית עלו על ההכנסה השנתית המייצגת בתקופה שלאחר הגשת כתב האישום.
114. בחינת חוות דעת שני המומחים, ובקצרה כאמור בלבד, מלמד ת כי ערב הגשת כתב האישום בממוצע הכנסות עסקו של התובע עומדות על הכנסה מייצגת של כ- 108,000 דולר, בעוד שהכנסות התובע לאחר מכן עולות ונעות על פי מספר ורסיות בין 207,000 דולר (חישוב לשנים 2005-2012) ל- 171,000 דולר לשנה (חישוב לשנים 2005-2011 ר' עמ' 47 מול 7-10) , דהיינו סכומים שהינם גבוהים באופן בולט מבסיס ההכנסה ערב הגשת כתב האישום. בכך, יש כדי ללמד שאין פגיעה בעסקו כמוכר עתיקות (ראו לעניין זה גם חקירה נגדית של רוה"ח בוכניק ולפיה מודה כי הכנסות התובע כעצמאי, כשכיר וכן דיווידנדים אותם מושך עולות עם השנים – עמ' 9 מול 15). מעבר לכך, ניתן לייחס לתובע הוצאות רבות בנושאים שקשורים לקשיים כלכליים בחברת כ.ד.ק שעסקה גם בענייני מזון להבדיל מארכאולוגיה ונגרמו לה הפסדים בתחום זה שחייבו העברת סכומי כסף לחברת מזון זו, שאינה קשורה לעסקי מכירת עתיקות בהם עסק התובע באופן שמעמיד בספק רב את ההשוואה שמבקש התובע לערוך בין החברות שבבעלותו לבינו כאדם פרטי, תוך ייחוס הפסדי החברות שבבעלותו כהפסדיו הוא, כאמור לאו דווקא מהטעמים הרלוונטיים. בעיני ברור כי נזקי כ.ד.ק בתחום המזון אינם מוכחים ככאלה הקשורים לכתב האישום שהוגש כנגדו. גם הה נחה שהניח רוה" ח בוכניק כי רישיונו של דויטש נשלל (עמ' 11 מול 8) הינה הנחה מוטעית שכן הרישיון לא נשלל והוא המשיך לעסוק בממכר עתיקות בכל תקופת ההליך המשפטי, כך גם לא הצליח רוה"ח בוכניק למצוא נתונים כלכליים כלליים בשוק מהם יכול היה ללמוד על מצב השוק למול מצב התובע (עמ' 11 מול 11), כך גם לא ערך רוה"ח בוכניק השוואה בין כמות הפריטים שנמכרו ערב הגשת כתב האישום לאחריה (עמ' 112 מול 25) באופן שיכול היה לסייע בהוכחת הקטנת קצב המכירות בעסקו של התובע.
משהתובע מתקשה להוכיח כי בפועל נגרם לו נזק כלכלי בשיעור הרווח באחוזים ממכירת העתיקות, נזק שמקורו כאמור בהליך הפלילי דווקא (כפי קביעת רוה"ח סער מחד , אך ר' גם דברי רוה"ח בוכניק מאידך המכיר בכך ששיעור הרווח באחוזים לאחר הגשת כתב האישום עולה על שיעור הרווח ערב הגשתו אם כי מציין שסך ההכנסה פוחת לאחר הגשת כתב האישום עמ' 20 מול 28-29), כי אז לא מצאתי ש מוכח כי נגרם לתובע נזק בתחום מכירת העתיקות באופן מובהק והנטל בעניין זה הינו כידוע לפתחו.
115. סיכום הסכומים כאמור לעיל נומינלי ת (קודם לחישוב הפרשי ההצמדה ו הריבית) מעמיד את שיעור נזקי התובע – קרן – על הסך של 1,799,930 ₪ (1,345,563 ₪ הוצאות המשפט + 454,367 ₪ אבדן הכנסה וזכויות פנסיה בשל הפסקת ההוראה), להם הייתי מצרף פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 200,000 ₪. יחד עם זאת ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, גם סכומים אלה אינם בר י מימוש.

סוף דבר
116. לאור כל האמור לעיל לא מצאתי כי הנתבעות התרשלו כלפי התובע. עוד ייאמר, כי אפילו סברתי שלא היה מקום להגיש חלק מהאישומים (ובמיוחד אלה שבוטלו מחמת התיישנות היינו אי שומים 5 ו-10) מהסיבות שהעלה התובע, עדיין את חלקם הארי כן היה מקום להגיש ולהביאם לבירור בפני ביהמ"ש עד תומם מה שלא היה מקטין בעיני את נזקי התובע השונים במיוחד בכל הקשור עם שמו הטוב , הפגיעה לכאורה בעסקיו ועיסוקיו והוצאותיו המשפטיות לנוכח הגשת כתב האישום המצומצם יותר כאמור. מכאן, שאפילו בוטלו אישומים אלה, התוצאה בכללותה לא הי יתה מקטינה את נזקי התובע על כלל ההשלכות שיש לקביעה זו על תביעתו.
התביעה לפיכך נדחית. אין בדחייה כדי לסתור בשום צורה ואופן את קביעות ביהמ"ש המחוזי בירושלים שלא מצא להרשיע את התובע בסעיפי האישום השונים בהם הואשם. במקביל יש לקבוע שהנתבעות לא עוולו כלפי התובע בעצם החקירה, הגשת כתב האישום וניהול ההליך המשפטי. ייאמר לעניין זה בצורה ברורה כי עוה"ד בהט עשה על ביהמ"ש רושם מהימן ביותר ולא מצאתי כי היה בהתנהלותו בעת החקירה, הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי כדי לסטות מאופן ההתנהלות של פרקליט סביר בנסיבות בעניינו של התובע, דווקא להיפך.
אשר להוצאות ההליך, בנסיבות המיוחדות של העניין ולמרות שהתחבטתי בנושא לנוכח קביעותיו המקדימות של ביהמ"ש המחוזי בי-ם, וההשלכות שיש להחלטות אלה על השאלה האם היה כלל צורך בהגשת התובענה דנא, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק פסה"ד בדואר לצדדים.

זכות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.

ניתן היום, כ"ו תשרי תש"פ, 25 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.