הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 55482-05-15

לפני
כבוד ה שופט מגן אלטוביה בקשות מספר: 15, 18, 21 ו - 23

המבקשות:

מדינת ישראל
ע"י בא כח עוה"ד קרן יוסט (דון-יחייא) והדר מורג פרקליטות מחוז תל אביב
המועצה לייצור צמחים ושיווקם
ע"י בא כח עוה"ד שאול פלס
המועצה לענף הלול
ע"י בא כח עוה"ד טומי מנור

נגד

המשיבים:

ד"ר שלמה נס, עו"ד ורו"ח ואלי לפלר, רו"ח מפרקי אגרקסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק)
ע"י ב"כ עוה"ד פנחס רובין, ירון אלכאוי, עופר פליישר ושני וייס

החלטה

ביום 28.5.2015 הגישו ד"ר שלמה נס ורו"ח אלי לפלר (להלן: "המפרקים") תביעה לקבוע כי נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות שבין אגרקסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) (להלן: "אגרקסקו" או "החברה") לבין המבקשות אשר החזיקו במניות אגרקסקו סמוך לפירוקה. עוד נתבע לקבוע כי הנתבעות ו/או מי מהן אחראיות, ביחד ולחוד, לכל יתרת חובותיה ו/או התחייבויותיה של אגרקסקו (על סניפיה ושלוחותיה) למועד מתן פסק הדין.

המפרקים הוסיפו וטענו כי היקף החובות שייוחסו לנתבעות ייקבע "לאחר שיתברר סופית מה שווי מאסת הנכסים של החברה והיקף תביעות החוב שיאושרו באופן חלוט על ידי המפרקים ו/או בתי המשפט".

הצדדים הופנו לגישור בפני כבוד השופטת (בדימוס) ד"ר איילה פרוקצ'יה, ואולם בדיון מיום 29.4.2019 ביקשו הצדדים לדון בבקשות המקדמיות שתלויות ועומדות.

לפני הבקשות המקדמיות שלהלן:
בקשה לסילוק על הסף מטעם מבקשת 1 (בקשה מס' 15).
בקשה לצירוף נתבעים לכתב התביעה מטעם מבקשת 1 (בקשה מס' 18).
בקשה לסילוק על הסף מטעם נתבעת 3 (בקשה מס' 21).
בקשה לסילוק על הסף מטעם נתבעת 2 (בקשה מס' 23).

המפרקים מתנגדים לכל הבקשות.

דיון

את הבקשות לסילוק על הסף סומכות המבקשות על טענות אלה:
התיישנות.
הסעד הסופי המתבקש הוא חיוב כספי, ועל כן, היה על התובעים להגיש תביעה כספית ולשלם את האגרה הכרוכה בכך.

בבקשה לצירוף נתבעים מבוקש לצרף את תנובה, מר שלמה תירוש ומר דוד בונדי, מי שהיו המנכ"לים של אגרקסקו, משרד רואה חשבון פאהן קנה, משרד רואה חשבון קוסט פורר גבאי את קסירר – ארנסט אנד יאנג ומשרד רואה חשבון קסלמן פיננסיים פרייס ווטרהאוס קופרס בע"מ.

לטענת מבקשת 1 (להלן: "המדינה") בעלי הדין שצירופם מבוקש, מעצם תפקידם, נושאים באחריות לאירועים שונים המתוארים בכתב התביעה וחלקם "שחקני מפתח" והיוו גורם משמעותי בקריסת אגרקסקו. מוסיפה המדינה וטוענת, כי לתובעים שיקולים טקטיים באשר לאופן ניהול התביעה ובכלל זה ניסיון להיפרע מכיסה העמוק , אולם שעה שמעורבותם של הגורמים אותם מבוקש לצרף עולה מכתב התביעה, צירופם הכרחי כדי לאפשר הכרעה יעילה ושלמה בכל השאלות הכרוכות בתביעה וכדי שלא לפגוע בזכויות הנתבעות.

התיישנות

להלן טענות המדינה:

הגשת התביעה על ידי המפרקים נעשתה בשם החברה ולטובת הנושים, אולם אין בידי המפרקים זכויות תביעה מעבר לאלו שהיו מצויות בידי החברה עצמה ו/או בידי הנושים עצמם בזמן אמת, דהיינו במועד בו נולדו עילות התביעה.
עילות התביעה אינן מפורטות באופן ברור ונראה כי עיקר הטענה נגד הנתבעות הן: התנהלו ת בניגוד לתכלית העסקית של החברה , תוך מימון דק וחריג, חלוקת דיבידנדים באופן אסור וסיכ ול הפרטת החברה באופן שגרמה לקריסתה . העובדות העולות מכתב התביעה אשר לשיטת המפרקים, מקימות את עילות התביעה אירעו לפני שנים רבות. כך, טענות כאילו הנתבעות התנהלו באופן המנוגד לתכליתה של החברה או הכתיבו לחברה מדיניות כושלת שגרמה לקריסתה כוללת התייחסות לאירועים היסטוריים מתקופת כהונתם של שרי החקלאות רפאל איתן, ז"ל, שלום שמחון ויעקב צור, לפני שנים רבות וממילא התיישנו. כך גם טענות המפרקים באשר לפעולות המיוחסות לנתבעות בקשר עם עריכת תקנה 94 לתקנון החברה לפיה על החברה לחלק את עודפיה לחקלאים, אירעו בשנת 1956 ולכל המאוחר בשנת 1991 עת תוקנה התקנה האמורה, וממילא התיישנו. גם טענות המפרקים לגבי מינוף החברה לצורך רכישת א ניות וביחס להלוואה שנטלה החברה מבנק צרפתי והנפקת אגרות חוב מתייחסות לאירועים משנת 2000 ולכל המאוחר משנת 2007. כך גם לגבי טענת התובעים כאילו בעלי המניות כפו על החברה לבצע חלוקות אסורות, וכך לגבי טענת התובעים להתרשלות הנתבעות ביחס להצעות ההפרטה מהשנים 1991, 1993, 1997 ו – 2002.

משך הזמן שחלף מקרות האירועים עליהם מצביעים המפרקים ועד להגשת התביעה יצר למדינה נזק ראייתי שאינו בר תיקון. לפי שכתב התביעה מגולל אירועים בהם היו מעורבים אנשים שכבר אינם מכהנים בשירות המדינה או הלכו לבית עולמם. גם מסמכים אשר אולי היו בחזקת המדינה בעבר ואשר היו יכולים לשפוך אור על אותם אירועים, כבר אינם ברשות המדינה בחלקם הגדול. לעומת זאת, נושי החברה ידעו או היו צריכים לדעת את העובדות אודות החברה עוד בטרם פירוקה ובזמן אמת הם בחרו שלא להגיש תביעה או לטעון את הטענות אותן מעלים המפרקים כעת.

יש ללמוד מהדין ביחס להוראות סעיף 374 לפקודת החברות, הקובע כי הסעיף האמור אינו מקנה עילת תביעה חדשה אלא דרך דיונית מקוצרת בידי מפרק נגד משתתף או מייסד או נושא משרה בחברה. בהתאם, מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל עם מתן צו הפירוק אלא בהתאם למועד בו נולדה עילת התביעה. המפרקים אינם טוענים כי הייתה הסתרה או הטעיה באשר למטרות החברה, הוראות התקנון או חלקן של המדינה והנתבעות בהתנהלות החברה. על כך יש להוסיף כי הנושים של אגרקסקו ידעו או יכולים היו לדעת על מטרות החברה, הוראות התקנון, אופיין של מבקשות 2 ו – 3, טיב היחסים בין מבקשות 2 ו - 3 לבין המדינה ו המדיניות של החברה. אם כך, אין במקרה כאן "התיישנות שלא מדעת" והמועד הרלוונטי לבחינת תחילת תקופת ההתיישנות הינו במועד בו קמה עילת התביעה, דהיינו לפני שנים רבות.

להלן טענות המפרקים:
מועד "לידת עילת תביעה לפי סעיף 6 לחוק החברות, הוא עם הגיע החברה לחדלות פירעון". לפי שכל עוד לא נקלעה החברה לחדלות פירעון כוח התביעה לא התגבש ולא ניתן היה לעתור לסעד לבית המשפט. טענה זו סומכים המפרקים על החלטת כבוד השופטת רות רונן בה"פ 20602-09-13 מדינת ישראל ועיריית ירושלים נ' אל רוב אזור מסחרי ממילא (1993) בע"מ ואח' (להלן: "עניין אל רוב").

זכויות התביעה של חברה חדלת פירעון אינן מתיישנות עד המועד שבו הידיעה בדבר עילת התביעה מתגלה או יכולה להתגלות למפרק אשר בכוחו להניע את ההליך השיפוטי בשם התאגיד. זאת משום שגם אם העובדות המקימות את עילות התביעה היו מתגלות קודם לחדלות פירעונה של החברה, לא ניתן לצפות מהחברה לממש את זכויות התביעה שלה כלפי בעלי מניותיה ובעלי השליטה בה "בזמן אמת", שהרי הדירקטורים שמונו על ידי המדינה לא יתבעו את המדינה, ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל רק בעת הפירוק.

המפרקים דוחים את טענת המבקשות לפיה נושי החברה היו מודעים למצבה, לתקנונה, למימון הדק ולסיכון החברה ולכן התביעה התיישנה . טענות אלה של המדינה , לא נתמכו בתצהיר והן מוכחשות ועל כן, יש להתעלם מהן. טענות המדינה באשר לידיעת הנושים של החברה, אינן עולות מכתב התביעה והן שנויות במחלוקת אותה יש לברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף. גם אם תוכח ידיעתו של אחד הנושים אין בכך כדי ללמד על ידיעתם של שאר הנושים ומכל מקום אין בכך כדי לאיין את עילת התביעה של החברה כלפי בעלי מניותיה . ועוד. טענות המדינה באשר לידיעת הנושים סותרת את טענתה לפיה היא יחד עם הנושים הולכו שולל ולא ידעו על אודות אופן התנהלות החברה.

לפי הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, תקופת ההתיישנות בעניין שכאן היא 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

מטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת שחלק מהאירועים הנזכרים בכתב התביעה אירעו לפני שנים רבות, אלא שלטענת המפרקים עצם פירוק החברה ומינויים מתחיל את מירוץ התיישנות ביחס לעילות התביעה גם אם הפעולות המקימות את עילת התביעה אירעו שנים רבות קודם לכן.

בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק) נ' יצחק עוזר (פורסם בתקדין), נקבע בדעת רוב, כי עילת התביעה אינה קמה עם מתן צו פירוק לפי שצו הפירוק אינו חלק מהעילה, ועל כן, צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה, קודם לכן.

מכאן שאין לקבל את טענת המפרקים, לפיה עילות התביעה התגבשו במועד מתן צו הפירוק. כך גם מקובלת עליי טענת המדינה, לפיה אין בהליכי הפירוק כדי לחסן כל טענה מפני התיישנות, ובחינת התיישנות התביעה במקרה כאן, צריך שתהיה בכפוף לתכלית דיני ההתיישנות (שמירת ראיות, הסתמכות הנתבע, ואינטרס הציבור שבית המשפט יעסוק בעניינים שוטפים ולא בעניינים שאבד עליהם הכלח) ולאיזון בין האינטרסים של נושי החברה המיוצגים על ידי המפרקים לבין האינטרסים של בעלי המניות אשר בחרו לפעול באמצעות "חברה מעורבת" כמשמעותה בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה – 1975. קבלת עמדת המפרקים כאילו למפרק הכוח המשפטי להחיות עילה שהתיישנה תעשה פלסתר את הגנת ההתיישנות ויכול ויעשה שימוש פסול בהליך הפירוק כדי "להחיות" עילות שהתיישנו. האיזון שעשה בית המשפט בדעת הרוב בעניין 'מרכז הארגזים (בפירוק) ' הוא איזון ראוי בעיני בכל הכבוד .

בכתב התביעה מגוללים המפרקים את השתלשלות העניינים הנוגעת לייסוד אגרקסקו והתנהלותה משנת 1956 ועד פירוקה בשנת 2011. בתוך כך טוענים המפרקים כי אגרקסקו "ננטשה על ידי המדינה, קרסה באחת והותירה אחריה שובל של נושים וחובות בהיקף של מאות מיליוני שקלים...". להלן אתייחס לסוגיות העולות מכתב התביעה בראי דיני ההתיישנות.

כך נטען בכתב התביעה:

"הדוגמא הבולטת והחשובה (אך לא היחידה) לתכתיבים שנכפו על ידי הנתבעות הנוגדים את התכלית העסקית של כל חברה (באשר היא) ואשר דרדרו אותה ל"הון דק", הינה הוראה תקנונית (תקנה 94 – מ.א) (שנקבעה בתקנון על ידי מדינת ישראל כבעלת המניות המרכזית בחברה ומי שהחליטה על ייסודה), שאסרה על החברה להפיק או לצבור רווחים ואף הביאה אותה לחלק את כל העודפים שנוצרו כתוצאה מפעילותה למגדלים, כתמורה נוספת עבור תוצרתם. מילים אחרות – אגרקסקו הייתה חברה, שבהוראת הנתבעות דאגה לרווחיהם של ספקיה (ולא לווחתה שלה, וממילא גם לא לכספי הנושים, בניגוד למתחייב מהוראות החוק).

...
חמור מכך – הוראה תקנונית זו הכתיבה לאגרקסקו הימצאות בסיטואציה של הון דקיק קיצוני מובנה (סיטואציה שהחצינה במודע סיכונים לא סבירים על הנושים); ההוראה גם מנעה מאגרקסקו ליצור כרית ביטחון שתאפשר לה לצלוח תקופות מאתגרות יותר מהבחינה העסקית שהיה ברור לכל בר בי רב שתגענה; ובסופו של דבר וכשהתקבלה החלטת המדינה שאין עוד צורך באגרקסקו וניתן לנטוש אותה – גם גזרה את דינה של אגרקסקו לחדלות פירעון ופירוק, תוך הותרתם של נושים (לרבות ציבור החוסכים לפנסיה באמצעות הגופים המוסדיים שרכשו אג"חח של החברה, ומאות חקלאים, ספקים, נותני שירותים ועובדים) בהיקף של מאות מיליוני שקלים כשידם על ראשם (בבחינת סוך הידוע מראש)".

אלא שבסעיף 77 לכתב התביעה, מציינים המפרקים כי בשנת 1991 תוקנה תקנה 94 לתקנון החברה, הקובעת כי "כל עודפים שיהיו בידי החברה כתוצאה מגביית עמלה ותעריפים ישמשו לכיסוי גירעונות החברה, כל עוד יהיו כאלה, עד לסילוקם המלא". גם המפרקים מסכימים כי התיקון האמור "אפשר לחברה לכסות גירעונות קודם לחלוקת הרווחים למגדלים". ממילא, נראה כי כל טענות המפרקים באשר לאי חוקיותה של תקנה 94 רלבנטיות לתקופה שעד שנת 1991 ולא עוד. במצב דברים זה, ספק רב אם יש קשר בין קריסת החברה בשנת 2011 לבין תיקון תקנה 94 המקורית בשנת 1956 ו/או התנהלות החברה על פי הוראות תקנה 94 לתקנון החברה בתקופה שקדמה לתיקון התקנה בשנת 1991. זאת, משום שעל פי הוראות תקנון החברה שלאחר התיקון משנת 1991 היה על החברה לסלק את חובותיה בטרם חילקה את רווחיה לחקלאים. על כן, ובהתחשב בתכלית דיני ההתיישנות, אין להזדקק לטענות המפרקים המתייחסות להוראות תקנה 94 לתקנון החברה ובכלל זה סעיפים 13, 14, 15, 16, 17, 27.2 (א), 46 (ב), 76, 77, 78, 79, 112, 119, 120, 126, 127, 128, 129, 132.2 ולכל התייחסות כללית או קונקרטית לתקנה 94 לתקנון החברה בכתב התביעה, בנספחים, בחוות הדעת ובדוחות חקירה שצירפו המפרקים.

אשר לטענות שהועלו בכתב התביעה ביחס לסבסוד מגדלים והיותה של החברה "משרד הרווחה" של המגדלים, בדרך של הבטחת "מחיר מוצהר" למגדלים תמורת התוצרת החקלאית שהעבירו לחברה (סעיפים 80 – 84). טענות אלה, משתרעות על פני תקופה של שנים מעבר לתקופת ההתיישנות ומעוררות שאלות של משפט ועובדה. אפשר שמפאת מבנה הבעלות בחברה דירקטורים או נושים של החברה לא יכולים היו לנקוט בהליכים משפטיים נגד המדינה או נגד הנתבעות בקשר עם הסבסוד הנטען. לפיכך, ומשרק במקרים קיצוניים יש לסלק תביעה על הסף, נכון שלא לסלק את התביעה ככל שהיא נוגעת לעניין סבסוד החקלאים בטרם התבררו העובדות הרלבנטיות. עם זאת, שמורה למבקשות הזכות להעלות טענות התיישנות ביחס לסבסוד החקלאים על ידי החברה, אם וככל שמהעובדות שיתבררו ימצא שנושי החברה או נושאי משרה בה ידעו על אופן התנהלות הנתבעות ולא נקטו בהליכים משפטיים למרות שלא הייתה מניעה לכך.

האמור בסעיף 9 שלעיל, תקף גם באשר לטענת המפרקים הנוגעת למינוי דירקטורים הנגועים בעניין אישי (סעיפים 85 – 92 לכתב התביעה), לטענות המפרקים באשר למעורבות שרים בפעילות החברה (סעיפים 63 – 75, 93 – 95 לכתב התביעה), לטענות המפרקים באשר לעסקאות הקשורות ברכישה/החכרה של אניות בשנים 2000 – 2005 (סעיף 116.1 לכתב התביעה), לטענות המפרקים באשר להלוואה שנטלה החברה מבנק צרפתי בשנת 2007 (סעיף 116.2 לכתב התביעה) ולטענות המפרקים באשר להנפקת אג"ח בשנת 2007 (סעיף 116.3 לכתב התביעה).

נוכח תכלית דיני ההתיישנות ובהתחשב בנסיבות, איני רואה לנכון להזדקק לטענות המפרקים הנוגעות לנסיבות הצעת ההפרטה משנת 1991 (סעיף 136.1 לכתב התביעה), לטענות המפרקים הנוגעות לדיון בנושא הנפקת אגרקסקו בשנת 1993 (סעיף 136.2 לכתב התביעה), לטענות המפרקים בנוגע להצעת ההפרטה משנת 1996 (סעיף 136.3 לכתב התביעה), לטענות המפרקים בנוגע לדיון בהפרטת אגרקסקו משנת 1997 (סעיף 136.4 לכתב התביעה) ולטענות המפרקים בנוגע לטיוטת הסכם אשר לכאורה נועד לקדם את הפרטת החברה (סעיף 136.5 לכתב התביעה). כן איני רואה לנכון להזדקק לטענות המפרקים בסעיף 137 לכתב התביעה ולכל נספח, חוות דעת או דוח חקירה הנוגע לעניינים האמורים.

נראה כי טענות המפרקים הנוגעות להתנהלות המדינה ומבקשות 2 ו – 3 משנת 2008 ועד לפירוק החברה (סעיפים 138, 139, 140, 141, 142, 143, 144, 145, 146, 147, 148, 149, 150, 151, 152, 153, 154, 155, 156, 157, 158, 159, 160 ו – 161), לא התיישנו ואין מניעה לדון בהן.

אגרה בתביעה כספית

לטענת המדינה, הסעד של הרמת מסך המבוקש בתביעה זו, הוא "רק שלב ביניים מבחינת התובעים בדרך לסעד האמיתי שבו הם חפצים – סעד כספי" ו"מדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה לסעד הצהרתי". בכך יש משום ניסיון להימנע מתשלום אגרה כדין ופגיעה בזכותה של המדינה לדעת מהו היקף התביעה בפניה היא עומדת.

המפרקים דוחים את טענת המדינה. לטענתם, ניתן להגיש תביעה להרמת מסך ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה ופרשנות סעיף 6 לחוק החברות כאילו חייבת להתלוות לתביעה להרמת מסך תביעה כספית היא שגויה.

בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט נ' יצחק ברנר ואח' (פורסם בתקדין) (להלן: "עניין ברקליס") נדונה השאלה האם מן הראוי ליתן למשיבים שם סעד על דרך של הצהרה כאשר יש בידיהם לתבוע סעד כספי, וכך נקבע (מפיו של כבוד השופט מ' שמגר כתוארו אז):

"מקובל עליי כי בתי-משפט איננו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק-דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוס בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד. מכאן כי כאשר מסורה הענקת הסעד לשיקול-דעתו של בית המשפט, הרשות בידו להימנע מהענקת הסעד אם יש בכך כדי לטפח דיון משפטי כפול".
תפקידם של המפרקים לכנוס את נכסי החברה ולחלקם בין נושיה של החברה. ממילא, יש להניח שתביעתם לקבוע כי המבקשות אחראיות לכל חובותיה של החברה מהווה שלב ביניים שלאחריו תוגש תביעה כספית א ם וככל שתביעת המפרקים כאן תתקבל, ולכך אין להסכים לפי ההלכה שנקבעה בעניין ברקליס.

טענות המפרקים באשר להוראות סעיף 6 לחוק החברות, אינן יכולות לסייע להם, לפי שמדובר בהוראות מהותיות בדיני חברות שאינן נוגעות לפן הדיוני, עליו חלה ההלכה שנקבעה בעניין ברקליס. לכך יש להוסיף, כי טענת המפרקים כאילו ניהולה של התביעה במתווה של סעד הצהרתי "חוסכת ומקצרת את ההליכים הפוטנציאליים שינוהלו בפני בית המשפט", נדחתה בעניין ברקליס.

ועוד. מהאמור בסעיף 63 לתשובת המפרקים, נראה כי הגשת התביעה בדרך של סעד הצהרתי, נועדה לחסוך "סכומי עתק נוספים כאגרה". תשלום האגרה הוא אינטרס ציבורי שמטרתו לסנן תביעות סרק ולכסות את ההוצאה הציבורית הכרוכה בניהול ההליך המשפטי, וגם משום כך אין לאפשר למפרקים לעקוף את החובה לשלם אגרה. המפרקים מבקשים למעשה להעביר את נטל עלות ניהול התובענה המגולם באגרה אל כלל משלמי המיסים שעה שהם נמנעים מתשלום אגרה מלאה על אף שהסעד הסופי הוא סעד כספי. האגרה מכילה בחובה תשלום בגין השירות שהמדינה מעמידה לרשות המתדיינים בבתי המשפט. זאת בדומה לתשלום שכר המפרקים בגין שירותיהם . עם כל ההבנה לרצון המפרקים להקטין את הוצאות הפירוק למען שימור מסת הנכסים שיחולקו לנושים , אין מקום להשית את הוצאות ההתדיינות על כלל הציבור משלם המיסים וציבור בשלב זה. יכול ובסופו של יום אם התביעה תתקבל תושת עלות האגרה בחלקה גם על המדינה אולם חזון למועד. הלכת ברקליס מגשימה בכל הכבוד תכלית כלכלית ערכית זו במקרה זה.

לפיכך, ומשהמפרקים עצמם העריכו כי לחברה תביעות חוב בסך של 600 מיליון ₪ (סעיף 64 לתשובת המפרקים) ומכל מקום הם אמורים לדעת את היקף החובות של החברה בהתאם לתביעות החוב שהוגשו או יוגשו להם, עליהם לשלם אגרה כדין .

צירוף נתבעים

למקרא כתב התביעה ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי בעלי הדין אותם מבקשת המדינה לצרף ולמצער חלקם, היו מעורבים בפעילות החברה וטענת המדינה לפיה צירוף בעלי דין אלה הכרחי על מנת לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל הסוגיות הכרוכות בכתב התביעה, נראית סבירה. יחד עם זאת, כאשר מבקש נתבע לצרף נתבע נוסף, אין להיענות לבקשה זו אלא במקרים חריגים בהם עלול מי שאינו בעל דין להיפגע מהסעד הנתבע אם יינתן , לפי שזכותו של התובע להתדיין עם מי שבחר להתדיין כאשר הוא נושא בתוצאות בחירתו זו. בנסיבות כאן, נראה כי אין לכפות על המפרקים התדיינות עם בעלי דין נוספים אשר על פניו נראה כי לא ייפגעו אם לא יהיו נתבעים . בהקשר זה, ראיתי להוסיף, כי איני מקבל את טענת המדינה, כאילו בהעדר בעלי הדין אותם היא מבקשת לצרף, פסק הדין "יינתן שלא בסמכות ודינו להתבטל". פסק הדין שיינתן מחייב את הצדדים לתביעה. עוד להוסיף, כי ככל שהמדינה הייתה מעוניינת לצרף להליך בעלי דין נוספים עמדה בפניה אפשרות להגיש הודעה לצד שלישי.

בהתחשב באמור לעיל, יש לדחות את הבקשה לצירוף נתבעים.

טענת מבקשת 3 לפיה יש לסלק את התביעה נגדה על הסף מאחר וכתב התביעה אינו מגלה עילה כלפיה, אינה מקובלת עליי, נוכח הכלל לפיו רק במקרים קיצוניים תסולק תביעה על הסף. גם אם היה על המפרקים לפרט באופן קונקרטי את הפעולות או המחדלים המיוחסים למבקשת 3 ולא לנקוט בלשון כללית אין למצוא ממש בטענת מבקשת 3 כאילו כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפיה. לכך, יש להוסיף, כי טענות מבקשת 3 כאילו כלל לא נדרשה לשירותיה של אגרקסקו או כי אינה "זרוע" של המדינה הן טענות הצריכות להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא בבקשה לסילוק על הסף.

ככל שמבקשות 2 ו - 3 סבורות שנדרש פירוט נוסף על האמור בכתב התביעה, עליהן לנקוט בהליך המתאים לכך ולא בבקשה לסילוק על הסף.

לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות המפרקים באשר להחלטות בית המשפט במסגרת הליכי הפירוק של החברה (סעיפים 18 – 28 לתשובת המפרקים), לפי שהמבקשות לא היו צד להליכים שם ובעניינים שנדונו במסגרת הבקשות כאן אין בקביעות של בית משפט של פירוק אשר נועדו לבחון את התוחלת שבהגשת ההליך מבחינת אינטרס הנושים של החברה, כדי למנוע מהמבקשות להעלות את טענותיהן כאן.

סוף דבר

הבקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מתקבלות באופן חלקי בכפוף לאמור לעיל בסעיפים: 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12.

הבקשות לסילוק על הסף מחמת שאינה מגלה עילה נגד מבקשת 3, נדחית כאמור בסעיף 20 שלעיל.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי כימות התביעה ואי תשלום אגרה, נדחית בכפוף לתשלום אגרה כאמור בסעיף 17 שלעיל.

עד לתשלום אגרה כדין על ידי המפרקים, יעוכבו כל ההליכים בתביעה.

הבקשה לצירוף נתבעים נדחית, כאמור בסעיפים 18 ו – 19 שלעיל.

כל צד יישא בהוצאותיו בקשר עם הבקשות הנדונות.

מזכירות בית המשפט תמציא את ההחלטה לבאי כח הצדדים
ניתנה היום, ט' חשוון תש"פ, 07 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.