הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 54896-05-17

לפני
כבוד ה שופטת עינת רביד

תובע

יוסף מילר, עו"ד
בתפקידו ככונס נכסים

נגד

נתבעים

  1. כוכבה וואקנין
  2. מיכאל וואקנין

ע"י ב"כ עו"ד לורה מישוק גרוסמן

3. יורם גריידי
ע"י ב"כ עו"ד ארנון לוי

החלטה בבקשות 15 – 16

החלטה זו עניינה בבקשת הנתבעים 1 -2 ( בקשה 15) וכן בבקשת הנתבע 3 (בקשה 16) לסילוק תביעת התובע על הסף.

תביעה זו הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי; לסעד כספי בסך של 4 מיליון ₪; ולפינוי מבנה המיועד למסחר ולתעשייה ברחוב העבודה 39 באשדוד, הידוע כחלקה 53 בגוש 2453 (להלן: המבנה או הנכס).
התובע מונה ביום 19.6.2011 ככונס נכסים לניהול המבנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, תמ"ש 38611/04. הת ובע הוסמך, בין היתר, להשכיר את המבנה.
בכתב התביעה נטען כי הנתבעים 2-1, השוכרים של חנות דו קומתית במבנה באשדוד (להלן: החנות), והנתבע 3, שהוא אחד מהבעלים של הנכס, פעלו בקנוניה בקשר עם ההחזקה והשימוש בחנות, ותוך שהם גורמים במעשיהם הנטענים לאי תשלום דמי שכירות ריאליים, והעלמת דמי השכירות בסכום גבוה מאד. החנות מורכבת משני אולמות, האולם שבמפלס הרחוב ששטחו כ- 200 מ"ר (להלן: האולם במפלס הרחוב) והאולם בקומה השנייה ששטחו כ- 240 מ"ר (להלן: האולם שבקומה השנייה).
התובע עתר בכתב התביעה לחיוב הנתבעים 1- 2 בדמי שימוש ראויים עבור האולם במפלס הרחוב בגין התקופה מיום 15.11.2002 עד 29.6.2007; בדמי שימוש ראויים עבור החזקת החנות לתקופה של עד ליום 8.4.2014 אז הודיע התובע לנתבעים 1 – 2 על בטלות הסכמי השכירות ולחילופין על ביטולם - תקופות החישוב ברכיב זה נעשו ביחס לאולם במפלס הרחוב מיום 1.7.2007 עד 8.4.2014, ולגבי האולם בקומה השנייה מיום 1.3.2006 (בכתב התביעה כתוב 1.3.2016, ככל הנראה בטעות קולמוס) ועד 8.4.2014.
עוד עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות בסך של 52,800 ₪ לחודש עבור הנכסים וזאת מיום 8.4.2014 ועד לפינוי הנכס ומסירתו לידי התובע. לחילופין כי הנתבעים 1- 2 ישלמו דמי שימוש ראויים בגין תקופה זאת.
לחילופין טען התובע כי על הנתבעים להשיב, ביחד ולחוד, לקופת הכינוס סכום כולל של 4,950,000 ₪ וכן את התעשרותו של הנתבע 3 שלא כדין בסך של 950,000 ₪. עוד טען כי על הנתבע 3 להשיב את סכום התעשרותם של הנתבעים 1- 2 שלא כדין שכן הוא זה שגר ם לכך במעשיו ולחילופין ברשלנו ת.
עוד טען התובע כי לחילופין, וככל שייקבע, כי ההסכמים , שנכרתו בין הנתבע 3 לנתבעים 1- 2, עומדים על כנם, אזי הנתבע 3 התרשל בקביעת דמי השכירות ות נאי השכירות ועליו לפצות את בעלי המבנה בגין הסכומים אשר היו אמורים להיות משולמים בפועל.
התובע העמיד תביעתו לצורכי אגרה על הסך של 4 מיליון ₪.

בקשה 15
הנתבעים 1 -2 (להלן: הנתבעים) עותרים לסילוק תביעת התובע על הסף בשל התיישנות, היעדר עילה, היעדר יריבות ואי עמידה בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).
באשר להתיישנות טוענים הנתבעים כי התביעה לדמי שכירות היא תביעה כספית אשר ההתיישנות לגביה היא 7 שנים.
לטענת הנתבעים בין השנים 2004- 2008 ניהל התובע, בשם לקוחותיו, האחיות עטרה סיבוני ואביבה צובארי, שה ן בעלים נוספים במבנה מושא ההליך , תביעה בבית משפט לענייני משפחה בראשון לציון, בתמ"ש 38610/04 (להלן: ההליך הקודם) כנגד שני אחיהן: הנתבע 3 (להלן: גריידי) ואח נוסף , יואל גריידי (להלן: יואל). אף בהליך הקודם הועלו טענות בעניין אמיתות גובה דמי השכירות שנגבו מכלל דיירי המבנה על ידי גריידי, וביניהם גם הנתבעים, השוכרים את הנכס. בהליך הקודם נטען, כי דמי השכירות הרשומים בהסכמים , נמוכים מאלו הנגבים בפועל. טענה זו נטענת כעת על ידי התובע ככונס נכסים, על אף ידיעתו אודות קיומם של הסכמים תקפים וכשר ים מפסק הדין משנת 2008.
עוד מוסיפים הנתבעים, כי טענת התובע בדבר זיוף הסכמים; הסכמים פיקטיביים; וגביית תשלומים גבוהים מאלו שנקבעו בהסכם , נטענו גם בהליך הקודם. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתיק הקודם, כבוד השופטת חני שירה, מיום 28.12.2018 (להלן: פסק הדין) נקבע כי התובעות, לקוחות התובע בהליך הקודם, לא עמדו בנטל להוכחת טענותיהן בסוגיה זו. קביעה זו מהווה קביעה חלוטה ביחס לתוקף ההסכמים וכ שירותם בנוגע לכלל יחידות המבנה, לרבות היחידות אותן שוכרים הנתבעים. הנתבעים מוסיפים כי לא ברור מדוע הוגשה התביעה דווקא נגדם שעה שקיימות יחידות נוספות.
על כן טוענים הנתבעים, כי המדובר בפסק דין חלוט בהליך הקודם, אשר דן באותן הטענות המועלות כעת, ביחס להסכמי השכירות ודמי השכירות בכל יחידה במבנה, ועל כ ן התובע מושתק מהגשת תביעה המבוססת על עילות דומות או זהות שהוכרעו בהליך קודם . לטענתם, הממצאים, שנקבעו בפסק הדין ביחס לאותם חוזים , תקפים מחמת מעשה בית דין . לטענתם, הותרת התביעה תוביל למצב אבסורדי, אשר יוביל ליצירת דרך חדשה, אשר תאפשר לתובע לנסות להוכיח את ההפך ממה שנקבע בפסק דין חלוט.
עוד טוענים הנתבעים, כי התביעה הנדונה הוגשה בניגוד לתקנה 215ז'(ב) לתקנות לפיה תביעה לפינוי לא תכיל סעדים נוספים בשל אותה עילה והתובע יהא רשאי לתבוע סעדים נוספים, בגין אותה עילה, בהליך נפרד. על כן היה מקום לנהל את תביעת הפינוי כתביעה נפרדת. לטענתם, אין להורות על פינוים, שכן ביקשו לשלם לתובע דמי השכירות לחנות אך זה התעקש לא לקבלם לידיו עד לבירור נושא הוצאת החשבוניות או אישור פטור ממע"מ.
לטענת הנתבעי ם, הם שכרו שתי יחידות בנכס מגריידי, וזאת לאחר מו"מ, וכן השקיעו סך של 530,000 ₪ בשתי היחידות , ומקיימים את ההסכמים שנחתמו.
התובע לא הציג כל עילה לביטול ההסכם או דמי השכירות המשולמים וכן העלים מבית המשפט כי חתם על הסכמי שכירות עם דיירים בנכס בסכום דומה או זהה לסכומים המשולמים על ידי הנתבעים. עוד נטען, כי התביעה הוגשה רק נגדם אף כי ישנם שוכרים נוספים ועולה כי המדובר במניעים אישיים של התובע נגדם .
לטענת הנתבעים, יש להורות על סילוק התביעה נגדם אף מחמת העדר יריבות והעדר עילה. הם אינם צד לסכסוך וההליכים התנהלו בין גריידי לתובע או מי משולחיו. המבקשים אוחזים בהסכמים כשרים העומדים בכל תנאי הדין ואשר נחתמו עם גריידי טרם החלו ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר כל אותה העת קיימו את התחייבויותיהם על פי ההסכמים. ככל שקמה עילה עם ניהול המבנה והשכרת היחידות, היא אינה קשורה לנתבעים.
עוד טוענים הנתבעים כי התובע עותר לסעד הצהרתי, צו פינוי וסעד כספי, שעה שלא הניח כל תשתית עובדתית ומשפטית מינימאלית בניגוד לתקנות והפסיקה, תוך שהוא מע לה טענות נגד מסמכים עליהם דן בית המשפט בהליך הקודם ובגינם ניתן פסק דין חלוט.
עוד נטען כי לא ברור מניין לבית המשפט הסמכות ליתן צו הצהרתי הדוחה את פרשנות הצדדים להסכם, וזאת לבקשת צד שלישי, הוא התובע, שנכנס לתמונה שנים לאחר מועד ההתקשרות בין הצדדים להסכם, ובמיוחד לאחר שכשרות ההסכמים נדונה והוכרעה.
לטענת הנתבעים התובע לא גילה כי השכיר חלק מהיחידות בסכומים פחותים מאלו שנתבעו בכתב התביעה, וכן מתעלם מהשקעת הנתבעים בנכס, התנהלות העולה כדי שימוש לרעה בהליכי בית משפט.
בקשה 16
לטענת גריידי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות ומעשה בית דין.
בסוגיית מעשה בית דין טוען גריידי, כי המחלוקת בדבר גובה דמי השכירות הועלתה בהליך הקודם, התובע הביא ראיותיו וכך גם גריידי, ובית המשפט קבע ממצא פוזיטיבי, ודחה את הטענה. לעניין זה הוא מוסיף כי באותו הליך תבע התובע דמי שכירות בסך של 4,500 דולר לחודש, ולא את הסכומים הגבוהים הנתבעים כעת.
עוד טוען גריידי, כי התביעה נגדו היא תביעה כספית בלבד, והיא זהה לחלוטין בעילתה והפלוגתא שהיא מעוררת להליך הקודם. בנסיבות אלו, ניתן להורות על דחיית התביעה נגדו, גם אם היא לא תדחה נגד הנתבעים.
עוד מוסיף גריידי, כי אם התובע יטען שאין זהות בין התובעים בשתי התביעות, הרי שיש לדחות הטענה , שכן התובע ה וא חליפן של התובעות בהליך הקודם. אין זה מתקבל כי אם בעתיד יתמנה התובע לאפוטרופוס של אחת האחיות הוא יוכל לנסות מזלו שוב ולהגיש מחדש את התביעה, שנדחתה לגופה.
עוד טוען גריידי, כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות. התובע התמנה ככונס נכסים ביום 19.6.2011, ותביעתו מתייחסת כולה לתקופה שטרם מינויו. התביעה דנן הוגשה נגד גריידי בשנת 2017, קרוב ל- 6 שנים לאחר מינוי התובע, ולפיכך התקופה שטרם התיישנה עם הגשת התביעה מגיעה לכל היותר ל- 13 חודשים.
לטענת גריידי בכתב ההגנה טען להתיישנות ומעשה בית דין. היות והתובע לא הגיש כתב תשובה אין הוא רשאי להעלות כל טענת הגנה שלא בא זכרה בכתבי הטענות למעט חישוב אריתמטי של תקופת ההתיישנות.

תשובת התובע לבקשות הנתבעים וגריידי
באשר לטענת ההתיישנות משיב התובע כי זו נטענה בכלליות ללא פירוט או נימוק, תוך טענה כי ההתיישנות היא 7 שנים, ובהתעלם מהעובדות במקרה הנדון השוללות התיישנות.
עילות התביעה מתייחסות לעובדות משני סוגים. הסוג הראשון הן עובדות שהתבררו והתגלו רק בשנת 2011, אחרי פסק הדין, ומתייחסות לזיוף חוזי שכירות והארכות פיקטיביות של תקופות השכירות, וכי הסכמי השכירות בין הנתבעים לגריידי הם למראית עין , ולעובדות אלו משמעות לגבי פרקי הזמן שלפני שנת 2011.
הסוג השני, הן עובדות חדשות לחלוטין שהתהוו ונוצרו בשנים 2013- 2014, ומתייחסות לזיופים אחרים ונוספים, ל בידוי מסמכים, החזקת החנות שלא כדין ואי פינויה, ונוגעות בעיקר לנתבעים.
הואיל והעובדות מהסוג הראשון התגלו לתובע רק בשלהי 2011, רשאי התובע להתייחס לאירועים שמ- 2004 ואף לפני כן ואילך, הואיל ולא חלה התיישנות על אירועים אלו. על החוזים שזויפו נמנים נספחים ד1-ד2 לכתב התביעה, אותם הציג גריידי במסגרת גילוי החשבונות בתביעה בבית משפט לענייני משפחה, המתייחסים להשכרת החנות לנתבעים. גריידי זייף עותקי חוזים אלו בהסתירו קטעים שלמים מאותם חוזים באמצעות מחיקות והסתרות, וזאת ביחס להארכות של תקופת השכירות , שהוארכו ביוני 2005, ויוני 2006. עובדה אשר התגלתה רק ב- דצמבר 2011, אז הציג הנתבע 2 בפני התובע את עותק חוזה השכירות בידו.
העובדות מהסוג השני, שאירעו והתרחשו בשנים 2013- 2014, מתמקדות במעשי זיוף נוספים, בידוי מסמכים, תרמיות והונאות נוספות, בהחזקת החנות שלא כדין, באי פינוי החנות מיום 8.4.2014 ואי תשלום דמי שימוש ראויים מיום 8.4.2014, עובדות אשר לא חלה עליהן התיישנות.
עוד מפנה התובע למסמכים נוספים, השוללים את טענת התיישנות, וכן טוען כי התביעה מתייחסת לשורה של טענות המבוססות על עובדות מפורטות אשר שוללות את טענת ההתיישנות : כי החוזים שעשו הנתבעים הם חוזים למראית עין ובטלים ועל כן מבוקש סעד הצהרתי לביטולם; ביצוע חוזי שכירות בניגוד לכללים המקובלים לביצוע חוזי שכירות, העברת דמי השכירות ישירות מהנתבעים לגריידי על אף חובתם להעביר הכסף לתובע.
נוכח האמור לעיל, ובכל הנוגע להסכמי השכירות נספחים ד1-ד2 לכתב התביעה יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו נודעו העובדות לתובע, ה- 20.12.2011, וזאת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. ביחס לנספח ח' לכתב התביעה יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 12.9.2013 שרק אז גילה מסמך זה. לעניין זה פנה התובע אף לסעיף 7 לחוק ההתיישנות ותחולתו נוכח הטעיית התובע וז יוף המסמכים.
בהתייחס לטענה בדבר השתק עילה ופלוגתא, טוען התובע, כי תביעה זו אינה סותרת עובדות או טענות שהוכרעו בהליך הקודם, ולא מבוקש לחזור ולדון בנושא שהוכרע בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד מוסיף התובע, כי הנתבעים לא היו צד לתביעה בבית המשפט לענייני משפחה, וכי התביעה דנן ומבוססת על עובדות ועילות תביעה חדשות.
התביעה בהליך הקודם התייחסה לדרישה לגילוי חשבונות ולתשלום מחצית מדמי השכירות ששולמו בפועל ונטען כי נגזלו על ידי גריידי ואחיו יואל גריידי משתי אחיותיהן בשנים 1997- 2004, ולא מעבר לכך. שנים שאינן נדונות במסגרת תביעה זו. כמו כן התביעה בהליך הקודם לא דנה בטענות המועלות כעת, שכן טענות אלו לא היו ידועות במועד ניהול ההליך הקודם, והתרחשו לאחר ה- 4.2.2004, ואין כל מכנה משותף בין התביעות השונות.
הסעדים הנתבעים בתובענה, הם בין היתר, לפסק דין הצהרתי נגד כל הנתבעים באשר לבטלות חוזי השכירות ולחילופין להצהיר על ביטולם, ולחילופי חילופין להצהיר כי בוטלו כדין על ידי התובע ביום 8.4.2014. עוד נתבעו דמי שכירות ריאליים וראויים, פינוי החנות, וחיוב הנתבעים בדמי שכירות מיום 8.4.2014, ועד למועד הפינוי בפועל. נושא אי תשלום דמי שכירות ריאליים על ידי הנתבעים לא נדון במסגרת התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, מכאן שאין כל מכנה משותף בין התביעה בבית המשפט לענייני משפחה לתובענה דנן.
בקשת הנתבעים לדחיית התביעה נוכח קיומו של מעשה בית דין מבוססת על טיעונים עובדתיים, אך ה"עובדות" או "התשתית העובדתית" כלל אינה נמצאת בפני בית המשפט. היה על הנתבעים לתמוך טענותיהם בתצהיר, התצהיר שהוגש על ידם לאו תצהיר הוא, שעה שאין בו כל טענה והוא מפ נה למסמך אחר.
עוד מוסיף התובע, כי הנתבעים לא היו צד להליך הקודם, אין זהות בין בעלי הדין וגם לא קירבה משפטית או כל קרבה אחרת בין התובעות בהליך הקודם לתובע בהליך הנדון. פסק הדין לא התייחס לחוזים בין גריידי לנתבעים וגם לא לטענה בדבר תשלום דמי שכירות נמוכים שלא עודכנו במשך כל תקופת השכירות. אף אם פסק הדין היה מתייחס לדמי שכירות עתידיים, אזי על פי סעיף 71 לפסק הדין ניתנה לתובעות האפשרות לתבוע דמי שכירות משנת 2005 ואילך.
באשר לטענה בדבר אי עמידה בתקנות, עת הוגשה תביעת פינוי יחד עם סעדים נוספים, נטען כי אין מניעה להגשת התביעה באופן בו הוגשה. וכי תקנות 215ז'- 215י"ג מאפשרות לתובע לנקוט בהליך פינוי מושכר בהליך מיוחד, אך המדובר ברשות הנתונה לתובע ולא בחובה.
באשר לטענה בדבר העדר יריבות מול הנתבעים טוען התובע כי המדובר בטענה חסרת בסיס שעה שנטען כלפי הנתבעים, כי זייפו את חוזי השכירות ושינו את תקופת האופציה מ- 10 שנים ל- 18 שנים. די בכך שנטען כי זייפו ויצרו מסמך המתיימר להיות חוזה כדי לבסס יריבות כלפיהם , כמו גם כי הם ממשיכים להחזיק בחנות חרף העובדה כי החוזה עמם בוטל במרץ 2014, וכי שילמו כספים לגריידי לאחר שהתובע כבר מונה ככונס לחנות.
בהתייחס לטענת הנתבעים כי התובע אינו יכול לעתור לסעד הצהרתי, טוען התובע כי המדובר בטענה סתומה ללא שניתן לה כל תימוכין.
תגובת הנתבעים וגריידי לתשובת התובע
בתגובת גריידי כמו גם בתגובת הנתבעים הועלו טענות ביחס לאורך תשובת התובע, אשר הייתה אמורה לעמוד על 8 עמודים, ובפועל השתרעה על פני 21 עמודים. לעניין זה אעיר כי התקבלה בקשת התובע להגשת תשובה המצומצמת לעמודים שהוקצבו מלכתחילה, וניתנה לנתבעים אפשרות להגשת תגובה מתוקנת, אך הם בחרו שלא לנצלה.
לטענת גריידי גילוי עובדות חדשות אינו מהווה טעם או נימוק לדחיית טענת מעשה בית דין, ולכל היותר, במקרים קיצוניים, יכולים להוות עילה לביטול פסק הדין המקורי. זאת ועוד, התובע לא מגלה בתשובתו או בתביעתו כל עובדה חדשה הנוגעת לשאלה היחידה בה אמור בית המשפט לפסוק, היינו שהנכסים הושכרו מתחת למחיר השוק, טענה שעליה בלבד סומך התובע את תביעתו הכספית . התובע טען בתביעה הקודמת כי דמי השכירות שנגבו גבוהים מהמוצהרים בהסכם, וטען לסכומים נמוכים יותר מאלה הנתבעים בתביעתו הנוכחית, הביא ראיותיו ותביעתו נדחתה.
התובע אינו מסביר איך לא יכול היה לדעת את העובדה היחידה המונחת ביסוד תביעתו הכספית שהיא התביעה היחידה נגד גריידי, דהי ינו שווי דמי השכירות הראויים, שכן כל בר דעת היה מברר עניין זה וסומך את תביעתו על הערכת שמאי, עדות מתווכים או ראיות לעסקאות אחרות בסביבה, משכך אין לו כל טענה המפסיקה את ההתיישנות.
באשר לטענה, כי בקשת גריידי לא נתמכה בתצהיר , נטען , כי בקשה לסילוק תביעה על הסף יכולה להיטען רק על סמך כתבי טענות ומסמכים המצורפים אליה, והבקשה מבוססת כולה על כתב התביעה ומתמטיקה פשוטה של חישוב התיישנות. דווקא התובע מעלה בתשובתו טענות שלא נטענו בכתב התביעה ומצרף מסמכים שלא צורפו לכתבי הטענות, והוא אינו רשאי לצרפם, וכן מצרף תצהיר שעצם צירופו מעיד כי תשובתו הכוללת עובדות וטענות שלא בא זכרם בכתב התביעה. התובע יכול היה לעתור לתיקון כתב תביעתו אך הוא לא עשה כן.
אף הנתבעים הגישו תגובה לתשובה והעלו טענותיהם בדבר חריגת התובע מהעמודים שהוקצו לו להגשת תשובתו, וטענו כי הם חוזרים על האמור בבקשתם, וכי אין בתשובת התובע כדי ליתן מענה לטענות שהועלו בבקשתם.

דיון והכרעה
טענת ההתיישנות והשיהוי
בפסק הדין בעניין רע"א 5337/17 דוד כץ נ' יעקב כץ (31.07.2017) (להלן: פסק דין כץ) סקר בית המשפט העליון את ההלכה בבחינת טענת ההתיישנות , לרבות במקרה של טענת תרמית, וציין הדברים הבאים היפים אף לענייננו:
"טענת ההתיישנות מעוגנת בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, לפיו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה. מועד זה בואר בפסיקה כמועד אשר החל ממנו התקיימו שלושה תנאים: נוצרה עילת התביעה; לתובע נודע על אודות העילה; יש בידי התובע הן "כוח תביעה מושגי" והן "כוח תביעה מהותי", במובן שיש ביכולתו להביא את עניינו בפני ערכאה שיפוטית ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 7589/13 Establishment Adoka נ' מכון ויצמן למדע [(8.6.2015); ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח תיירות בע"מ (22.12.2014)). אולם, חוק ההתיישנות קובע הוראות לפיהן בנסיבות מסוימות יושעה מרוץ ההתיישנות. כך סעיף 7 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות תושעה במקרים בהם התנהגות פסולה של הנתבע היא שהובילה להטעיה ביודעין של התובע. כן נקבע כי כאשר ההתנהגות הפסולה ועילת התביעה קשורות בתרמית, יחל מרוץ ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע העובדות המגבשות את העילה. באשר לרף הידיעה על אודות התרמית נקבע בפסיקה כי אין די בידיעה אובייקטיבית שאדם סביר מן הישוב היה יודע על קיומה של התרמית ואף לא בקיומם של חשדות סובייקטיביים, אלא נדרשת ידיעה סובייקטיבית ממשית של דבר התרמית (רע"א 7627/15 הולילנד תיירות (1992) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (17.4.2016); רע"א 7585/12 סמווד קונסטרקשיון בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (7.4.2013))." (ההדגשה הוספה – ע.ר.).

בשים לב לטענתו של התובע בדבר התרמית בה נקטו כלל הנתבעים, תרמית אשר לטענתו הובאה לידיעתו ביום 20.12.2011, וביום 12.9.2013, ורק לאחר שההסכמים המזויפים הומצאו לידיו, אזי ובהתאם לפסיקה, כאשר הטענה מצריכה בירור עובדתי השלב המקדמי אינו המקום לבחינת טענת ההתיישנות [ראו רע"א 7948/16 עזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל נ' משולם [ (13.11.2016). על כן לא ניתן להכריע בשלב זה בטענת הנתבעים לפיה תביעתו של התובע התיישנה בחלקה.
לטענת גריידי, התביעה לדמי שכירות ראויים היא תביעה, שהתובע יכול היה לבררה עוד בזמנים מוקדמים יותר, ועל כן המדובר בתביעה שהתיישנה. תביעתו של התובע לתשלום דמי שימוש ראויים אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא כרוכה בטענתו של התובע לבטלות הסכמי השכירות נוכח טענתו למרמה וזיוף. על כן, ושעה שטען כי מעשי המרמה הובאו לידיעתו רק בשנת 2011, הרי על פי טענתו, אשר תבורר במסגרת ההליך העיקרי, לא יכול היה להגיש תביעה זו בשלבים מוקדמים יותר.
עוד אני מקבלת את טענתו של התובע כי העובדות אשר פורטו בכתב התביעה, המתייחסות לאירועים שאירעו 7 שנים טרם הגשת התביעה, ובכללם אירועים מה שנים 2013- 2014, כגון הטענות לאי פינוי החנות מיום 8.4.2014 ואי תשלום דמי שימוש ראויים מיום 8.4.14, הן טענות אשר לא חלה עליהן התיישנות.
על אף האמור, אני קובעת כי ביחס לטענותיו החלופיות של התובע, בסעיף 70 לכתב התביעה, יש לקבל את טענת ההתיישנות באופן חלקי. בסעיף 70 לכתב התביעה נטען , כי אם ייקבע בית המשפט , כי החוזים בין הנתבעים לגריידי תקפים, אזי יש לקבוע כי גריידי התרשל בקביעת דמי השכירות ותנאי השכירות. טענת ההתרשלות בקביעת דמי השכירות, כמו גם הטענה כי הנתבעים התעשרו שלא כדין כתוצאה מרשלנות זאת, היא טענה אשר התובע יכול היה להעלותה לאחר מינויו , ואין כל נימוק המצדיק הארכת המועד להעלאת טענותיו בסוגיה זו. מכאן, שכל טענותיו של התובע בעניין זה מוגבלות ל- 7 שנים שטרם הגשת תביעתו.
על כן, ובכפוף לאמור לעיל, יש לדחות הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.
הטענה לקיומם של השתק עילה והשתק פלוגתא
אשר לטענה לקיומו של מעשה בית דין, הכלל הוא כי כאשר בית משפט מוסמך נותן פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת הערעור ובין על ידי בית המשפט שנתן אותו, פסק הדין מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. ראו ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון, פ"ד נא (1) 68, 102-99 (1997).
כלל זה מבוסס על עיקרון סופיות הדיון - עיקרון המעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי-המשפט; ועשיית צדק עם בעל-הדין האחר, כך שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותו עניין.
תחת הכלל של מעשה בית-דין חוסים שני כללי משנה - השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה משמעו כי מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה הנוספת מבוססת על אותה עילה. השתק פלוגתא משמעו כי אם במשפט מסוים הייתה מחלוקת בשאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, ומחלוקת זו הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט מאוחר יותר ואין הכרח כי התביעות בשני המשפטים הללו תהיינה זהות (ראו ע"א 247/66, 246 קלוז'נר ואח' נגד שמעוני, פ"ד כב (2) 561 (1968).
השתק עילה
אשר להשתק עילה, הרי שיסודותיו בשלושה תנאים מצטברים: (א) בשני ההליכים העילה זהה; (ב) בהליך הראשון הכריע בית-משפט מוסמך בתביעה לגופו של עניין; (ג) בעלי-הדין או חליפיהם זהים בשני ההליכים. ראו נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (התשנ"א), בעמ' 29 (להלן: זלצמן).
טרם הכרעה לגופן של טענות אעיר כי על פי תשובתו של התובע, סעיף 7 לתשובתו, התביעה בהליך הקודם התייחסה לגילוי חשבונות ותשלום מחצית מדמי השכירות, ששולמו בפועל ונטען כי נגזלו על ידי גריידי ויואל, מאחיותיהן, בשנים 1997- 2004, שנים שלטענתו תובענה זו אינה מתייחסת אליהן. נוכח עמדת התובע, ואף בשים לב לטענות הנתבעים וגריידי, אני קובעת כי ככל ש התובע טען בכתב התביעה טענות ביחס לשנים אליהן התייחסה התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, הוא אינו יכול להעלותן בתביעה זו.
נוכח האמור לעיל, אבחן את יתר טענותיהם של הנתבעים ביחס להשתק עילה והשתק פלוגתא.
בבחינת התנאים המצטברים לקיומה של השתק עילה, לא מצאתי כי הללו מתקיימים.
באשר לקיומה של עילת תביעה זהה. אזי ומעיון בכתב התביעה בהליך הקודם עולה כי אחיותיו של גריידי, תבעו את גריידי ויואל, ועתרו, בין היתר, למתן חשבונות וכן לחיובם בתשלום מחצית מדמי השכירות אשר נגבו על ידם עד לשנת 2004 (ראו כתב התביעה אשר צורף כנספח ב' לתשובת התובע) בהסתמך על הערכתן את דמי השכירות הראויים .
לעומת זאת, התביעה הנדונה הוגשה אמנם נגד גריידי, אך גם נגד הנתבעים, אשר לא היו צד להליך בבית המשפט לענייני משפחה. בתביעתו הנדונה , טוען התובע , כי הטענות המועלות כעת, לא היו ידועות לו במועד הגשת התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, ואף לא נכללו בתביעה בהליך הקודם והכוונה לטענות בדבר תרמית וזיוף, בה היו מעורבים הנתבעים וגריידי , ובכללם זיוף הסכמי השכירות, טענ ות אשר לא נטענ ו בכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה.
כמו כן, הסעדים הנתבעים כעת על ידי התובע, ובכללם הסעדים של ביטול או בטלות הסכמי השכירות, היקף תקופת השכירות, אי עדכון גובה דמי השכירות; חיוב הנתבעים בדמי שכירות ריאליים וכן להורות כי גריידי התקשר בהסכמי השכירות ברשלנות, הם סעדים אשר לא נתבעו ולא נדונו על ידי בית משפט לענייני משפחה.
טוענים הנתבעים כי בבית המשפט לענייני משפחה טענו האחיות לזיוף הסכמים; להיות הסכמי השכירות הסכמים פיקטיביים ולגביית תשלומים גבוהים מאלו שנקבעו בהסכם. הנתבעים לא צרפו את כתבי הטענות או התצהירים והפרוטוקולים בבית המשפט לענייני משפחה והמסמכים שכן צורפו הם רק כתב התביעה ופסק הדין. בכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה לא היו טענות לזיוף הסכמים, זיוף אשר נודע לתובע, לטענתו, רק לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה.
התנאי השלישי של זהות בעלי הדין או חליפיהם, אינו מתקיים ביחס הנתבעים אשר לא היו צד להליך בבית המשפט לענייני משפחה, והם אינם מהווים חליפיהם של גריידי או יואל, ואף מנימוק זה אין לקבוע כי פסק הדין מהווה כלפיהם השתק עילה.
השתק פלוגתא
לצורך קבלת הטענה להשתק פלוגתא צריכים לחול התנאים המצטברים הבאים: (א) במשפט הראשון הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית; (ב) המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית; (ג) מדובר באותם בעלי-דין או בחליפיהם; (ד) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה. ראו זלצמן, בעמ' 141.
בהתייחס לכלל של השתק פלוגתא, אעיר תחילה כי לגבי הנתבעים לא קיבלתי את הטענה כי הם בגדר בעלי דין או חליפיהם, ודי בכך כדי לדחות טענם להשתק פלוגתא.
באשר לגריידי, ואף אם נצא מנקודת הנחה כי מתקיימים שלושת התנאים הראשונים, אזי לא מתקיים התנאי הרביעי הדורש קיומו של ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממוצא של חוסר הוכחה. בבית המשפט לענייני משפחה טענו האחיות, כלפי גרידיי ויואל, כי דמי השכירות שהם גובים מדיירי המבנה התעשייתי אינם אלה הרשומים בחוזים השונים , אלא גבוהים יותר. בית המשפט קבע בטענה זו כדלקמן:
"לאחר ששמעתי את החוקר ואף את חקירתו של אחד הדיירים עימו שוחח החוקר, אינני סבורה כי התובעות הרימו את נטל ההוכחה בעניין זה. התובעות לא הצליחו להוכיח כי אכן גובה דמי השכירות הינו גבוה מזה הרשום בחוזים בגין כל יחידה כטענתן. מתברר כי הנתבעים התנהלו עם כל התובעים באמצעות חוזים מסודרים.
אינני פוסלת את הסברו של הדייר אשר נחקר מר פיינמן כי בכוונה לא רצה לומר לאדם זר את גובה דמי השכירות האמיתיים מחשש כי זה לוטש את עיניו לקחת את מקומו.
הדיירים האחרים לא נחקרו ומכאן שעניין הטענה כי גובה דמי השכירות עומד על כ- 4,500 דולר לחודש, לא הוכחה כדבעי".
(סעיפים 62 – 64).
בית המשפט לענייני משפחה לא קבע כממצא פוזיטיבי כי דמי השכירות שנגבו מהדיירים היו אלו המופיעים בהסכמי השכירות, אלא כי לא הוכחה הטענה כי נגבו דמי שכירות גבוהים יותר. כמו כן, בפני בית המשפט לענייני משפחה לא נדונה או הוכרעה הטענה לפיה הסכמי השכירות זויפו על ידי הנתבעים, וטענה זו אף לא יכולה הייתה להיות מוכרעת, שעה שהתובע טוען כי עובדות אלה הובאו לידיעתו רק בשנת 2011. בנסיבות אלה אין מדובר בהכרעה מפורשת או מכללא, ועל כן פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה אינו מקים השתק פלוגתא בסוגיית גובה דמי השכירות, ובייחוד עת תביעתו של התובע היא החל ממועד פסק הדין ואילך.
היעדר יריבות
אף טענות הנתבעים בדבר היעדר יריבות בינם לבין התובע דינה להידחות.
שעה שהתובע בא בנעליהם של בעלי הנכס, וזאת מכוח מינוי של בית המשפט, ונוכח הטענות המועלות כנגד הנתבעים ביחס לתרמית וזיוף הסכמי השכירות ; העברת דמי שכירות לגריידי לאחר שהתובע מונה ככונס; וכן טענות התובע לכך שהנתבעים ממשיכים להחזיק במושכר אף כי ניתנה להם הודעה על ביטול הסכמי השכירות ומעבירים את דמי השכירות לגריידי תחת העברתם לידיו, הרי שוודאי שקיימת יריבות בין התובע לבין הנתבעים, אותה יש לברר במסגרת תביעת התובע.
הסמכות העניינית בתביעת הפינוי
בעניין זה אינני נדרשת להכריע בטענות הנתבעים לפיהן התובע לא היה רשאי להגיש את תביעת הפינוי יחד עם תביעה כספית, שכן יש להורות על מחיקת תביעת הפינוי מחמת היעדר סמכות עניינית.
מקום בו נתבעים מספר סעדים, אשר כולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר, ועל כן, ביהמ"ש המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל (ע"א 148/58 קלקודה נ' אגד, פד"י יג 260, 268). ואולם, כאשר נתבע סעד הנוגע לעניין שבמקרקעין, בצד סעד כספי, על ביהמ"ש לבחון האם כל אחד מהסעדים מצוי בסמכותו העניינית.
בענייננו, עותר התובע לסעדים כספיים המצויים בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי, אך לצידם הוא עותר גם לפינוי המקרקעין, שהוא סעד המצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום (ראו ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, 2015, עמוד 59). בנסיבות אלו, בהתאם להלכה שנקבע בפסק הדין בעניין בע"א 29/58 לוי נ' עקריש פ"ד יב 1457 , אין לתובע ברירה אלא לפצל את תביעתו בהתאם לסעדים הנתבעים (ראו ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה; רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ, נג(1) 670,672).
על כן יש להורות על מחיקת התביעה בכל הנוגע לסעד הפינוי, ועל התובע להגיש תביעה בגין סעד זה לבית המשפט המוסמך.
טענות נוספות שהעלו הצדדים ולא הוכרעו במפורש במסגרת החלטה זאת, אין בהן כדי להשפיע על תוצאות החלטה זאת.
סוף דבר
התובע יגיש כתב תביעה מתוקן, באופן בו תמחק ממנו תביעת הפינוי וכן ימחקו הסעדים כספיים ככל שהם מתייחסים לתקופה אשר נדונה בבית המשפט לענייני משפחה, וכן יימחקו הסעדים לגביהם התקבלה טענת ההתיישנות כמפורט בסעיף 49 לעיל.
כתב תביעה מתוקן יוגש עד ליום 8.9.2019.
כתב הגנה מתוקן יוגש עד ליום 7.10.2019.
הצדדים יבצעו הליכי גילוי מסמכים ושאלונים באופן הדדי, כך שדרישות לגילוי מסמכים ושאלונים יישלחו עד ליום 10.11.2019, תשובות הדדיות ישלחו עד ליום 10.12.19.
נקבע קדם משפט ליום 31.12.2019 בשעה 10:00.
בשים לב כי קיבלתי את בקשות המבקשים באופן חלקי, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים 1 -2 בסך של 5,000 ₪ ובהוצאות גריידי בסך של 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ז סיוון תשע"ט, 30 יוני 2019, בהעדר הצדדים.