הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 53878-12-15

מספר בקשה:74
לפני
כבוד ה שופטת עידית ברקוביץ

התובע

ולדימיר סמולק
ע"י ב"כ עו"ד סורוקר

נגד

הנתבעים

  1. עדי האפט
  2. אלון נחמני
  3. נועם ארצי

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר טאוסיג

החלטה
לפני בקשה לחיוב הנתבעים בתשלום הוצאות ושכר טרח ת עו"ד בגין ההליך דנן (להלן: " הבקשה")
בקשה זו הוגשה לאחר שביום 10.1.2019 ניתן, בהסכמה, פסק דין לפיו התקבלה תביעת התובע ונקבע, כי הכרעה בסוגיית ההוצאות ושכר הטרחה תינתן לאחר טיעונים מטעם הצדדים.
תמצית סיפור הדברים
אקדים את המאוחר ואציין בתמציתיות מירבית, כי נכון להיום, מוסכם על הצדדים כי התובע, אזרח ותושב שבדיה, הוא הבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 6605 חלקה 25 (להלן: " המקרקעין"). התובע לא מכר את זכויותיו במקרקעין לא לנתבעי ם ולא לאחרים. אדם אחר שהתחזה לתובע, מסר ייפוי כח לעו"ד יוסף רבייב (להלן: " עו"ד רבייב"), וזה חתם כמיופה כוחו על הסכם למכירת המקרקעין לנתבעים, אשר שילמו עבורם 3,000,000 ₪.
השתלשלות ההליך
ראשיתו של הליך זה בבקשה למתן צו מניעה זמני, שהגיש התובע לבית המשפט ביום 25.12.2015, במסגרתה עתר למתן צו מניעה שיאסור על כל דיספוזיציה במקרקעין מצד הנתבעים.
התובע טען כי רכש את המקרקעין בשנת 2005, ומעולם לא מכר את הזכויות בהם לנתבעים (אותם אינו מכיר) למי מהם או בכלל.
ביום 3.1.2016 הגיש התובע המרצת פתיחה ובקש כי בית המשפט ייתן פסק הדין המצהיר כי הוא הבעלים של המקרקעין, וכי אין לנתבעים כל זכות בהם (להלן: "תביעת התובע" או " התיק הנוכחי").
בדיון שנערך ב-28.1.2016, נתן כב' השופט גינת, פסק דין במסגרתו קבע כי יש לקבל התובענה וכי התובע זכאי לסעדים ההצהרתיים שביקש (להלן: "פסק הדין שנתן כב' השופט גינת").
בין לבין, הנתבעים מצידם, הגישו תביעה, בתיק שמספרו 8066-01-16 (להלן: "תביעת הנתבעים" או "התיק האחר"), כנגד עו"ד רבייב, שייצג את המוכר, לכאורה, של המקרקעין. (בהמשך הוספה גם חברת הביטוח כנתבעת ונשלחו הודעות צד ג'. התיק האחר עודו מתנהל).
הנתבעים הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין שנתן כב' השופט גינת. במהלך דיון שהתקיים ביום 10.7.2016, הסכימו הצדדים כי פסק הדין שנתן כב' השופט גינת יבוטל, הדיון יעבור לפסים רגילים ויתברר "לפני המותב שלפניו קבוע התיק האחר".
בפועל התיק הועבר לכב' השופט גינת. ב"כ הנתבעים עתר בבקשה להעברת הדיון לשופט אחר.
ביום 29.11.2016 ניתנה החלטת כב' הנשיא אורנשטיין לפיה שני התיקים (התיק הנוכחי והתיק האחר) יידונו בפניי.
ב"כ התובע הגיש בר"ע על החלטה זו, ובקשתו נדחתה.
אחר הדברים האלה, בהתאם להחלטתי מיום 26.9.2016 נדונו בפני שני התיקים (התיק הנוכחי והתיק האחר) במאוחד. כאמור, תביעת הנתבעים בתיק האחר עודנה מתנהלת.
בתאריך 6.1.2019, זמן קצר לפני מועד ישיבת ההוכחות, הודיעו הנתבעים כי ניתנת הסכמתם לכך שתביעת התובע תתקבל וכי המקרקעין יירשמו על שמו.
עם זאת, בקשו הנתבעים שלא לחייבם בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד.
התובע מצידו, עמד על חיוב הנתבעים בהוצאות ושכר טרחת עו"ד.

משכך, ביום 10.1.2019 ניתן פסק דין לפיו התקבלה התביעה, תוך שנקבע כי בסוגיית ההוצאות ושכר הטרחה יכריע בית המשפט לאחר שמיעת טיעוני הצדדים.

מכאן הבקשה.

עיקר טיעוניו של התובע
בכתב הגנתם, בהתייחס לתביעת התובע, טענו הנתבעים, בין היתר, כי התובע היה מעורב במעשה המרמה של מכירת המקרקעין לידיהם וכי שיתף פעולה במסגרת קנוניה.
הנתבעים הגישו תלונה במשטרה לעניין זה ביום 29.12.2015 (להלן: "התלונה במשטרה").
תיקי החקירה במשטרה בעניין זה נסגרו ביום 20.11.2017 בנימוק "עבריין לא נודע" (להלן: "החלטת המשטרה").
הנתבעים גררו את ההליך במשך שנים, ללא צורך. הם ידעו עוד בראשית ההליך, כי התובע לא היה האיש שחתם על מסמך כלשהו למכירת זכויותיו במקרקעין, לרבות על ייפוי הכוח הבלתי חוזר לטובת עו"ד רבייב, וכי המדובר היה במתחזה. גם במסגרת התלונה במשטרה הודה נתבע 3 כי עסקת המכר בוצעה ללא ידיעתו של התובע וללא רשותו.
על אף זאת, בחרו הנתבעים להציג את התובע כחלק מקנוניה, לרבות בכתב ההגנה מטעמם, ולהגיש כנגדו תלונה במשטרה, כאמור. הם גם לא היססו לסרבל ההליך בבקשה להעברת ההליך לפסים של תביעה רגילה על פני זו של המרצת פתיחה.
לטענת התובע, הגם שהחלטת המשטרה שמטה את הקרקע מתחת לטענת המרמה של הנתבעים, אלו לא קיבלו בקשת התובע לקבלת התביעה.
הנתבעים אף סירבו להצעת התובע לשכירת חוקר פרטי לצורך איתור המתחזה. עוד עולה מתצהיר עדותו הראשית של עו"ד רבייב, כי אין זו הפעם הראשונה בה נתבע 3 מעורב בעסקת רכישת מקרקעין מידי מתחזה.
כל אלו, מלמדים כי הנתבעים לא היו מעוניינים להגיע לחקר האמת.
לעניין הוצאות המשפט: התובע טוען כי הגיע לישראל לצורך שלושה דיונים בהליך וכן רכש כרטיס טיסה למועד ישיבת ההוכחות כרטיס שלא יכול היה לבטלו. סה"כ, שילם התובע 7,166 קרונות שבדיות, שהן כ-3,000 ₪.
כמו כן, שילם התובע אגרות משפט, על סך של 1,152 ₪, ו-750 ₪, וכן שילם עבור מתורגמנית לדיון ביום 28.1.2016, סך של 1,404 ₪.
סך כל הוצאות המשפט עומדות, לטענת התובע, על סך 6,306 ₪.
לעניין שכר טרחה עו"ד: במסגרת הסכם שכר הטרחה, שילם התובע לבא כוחו בראשית ההליך סך של 180,000 ₪; הואיל ותביעתו נתקבלה, על התובע לשלם עוד 10% משווי המקרקעין, שהוא, בהתאם לחישוב הנתבעים בכתב הגנתם, 4,600,000 ₪, משמע סך נוסף של 460,000 ₪.
התובע צירף הסכם שכר טרחה וכן חשבוניות בגין תשלום שכר טרחה בסך 180,000 ₪ (כולל מע"מ).
לאור האמור מבוקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
הוצאות משפט בסך 6,306 ₪
שכר טרחת עו"ד בסך 717,000 ₪.
עיקר טיעוניהם של הנתבעים
יש לדחות את הבקשה ולא לחייבם בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד.
עם קבלת החלטת המשטרה, נענו הנתבעים להצעת בית המשפט לקבלת תביעת התובע, וזאת, בטרם נערך הליך ההוכחות בתיק.
לטענתם, בטרם ניתנו מסקנות המשטרה, לא ניתן היה להסכים לקבלת התביעה. מה גם שהתובע התנהל בצורה מחשידה, ועשה כל שביכולתו להכביד על הנתבעים בעיכובים שונים. בתום חקירת המשטרה שלא הובילה למציאת הנוכל ו/או לקשר התובע למעשה המרמה, ביקשו הנתבעים לחסוך בזמן השיפוטי ובהוצאות המשפט ולסיים ההליך.
אמנם, במועד קבלת החלטת המשטרה, ניתן היה להגיע לתוצאה זו, אולם הנתבעים והצד השלישי בתיק הנוסף עיכבו תשובתם לעניין זה והודיעו על הסכמתם רק בסמוך למועד הגשת ההודעה מטעם הנתבעים דנן.
מכל מקום, כאמור, טרם החל חלק הארי של ההליך בדמות שלב ההוכחות, ונחסכה עבודה משפטית מורכבת ומאומצת. עוד צויין, כי התובע לא הגיש כלל תצהיר עדות ראשית והסתמך על תצהירו שתמך בהמרצת הפתיחה שהגיש בראשית ההליך. משכך, נחסכה מהתובע עבודת ההכנה לדיוני ההוכחות, לרבות נוכחות והשתתפות.
הנתבעים התנהלו בתום לב ולא גרמו לעיכוב ההליך. זאת, בניגוד לתובע שהתנהלותו גרמה לסחבת בניהול ההליך. כך, למשל עת בחר להתנער מהסכמת הצדדים שאושרה בפסק דינו של בית המשפט העליון, כשסירב להעברת הדיון למותב אחר, באופן שעיכב את ההליך.
התובע אף סירב להשבת ההוצאות שגבה במסגרת ההוצאה לפועל, בעקבות ביטול פסק הדין של כב' השופט גינת, ועודנו חייב לנתבעים סכום על סך 2,512 ₪. התובע סירב לפנות לגישור.
התובע דורש סכום אסטרונומי, כפיצוי על שכר טרחתו ששילם. דא עקא, שהתובע לא סבר כי הוצאות המשפט שפסק כב' השופט גינת ואשר עמדו על 20,000 ₪ - ושניתנו לאחר חתימת הסכם שכר הטרחה של התובע עם בא כוחו - אינם ראויים. ההלימה שמנסה התובע ליצור בין שכר הטרחה לשווי הקרקע - שאיננו מוכח - איננה במקומה, עת המדובר בתביעה פשוטה לסעד הצהרתי.
בהתייחס לטענות התובע, הרי שהתובע הציג קבלות כפולות לעניין הוצאות עבור טיסה, וכן צירף הוצאות טיסה עבור גב' סמולק. כמו כן, באשר לביטול הגעתו לדיון ההוכחות, הרי שאין להעניש את הנתבעים על כך שבחר התובע בכרטיס טיסה שאינו ניתן לביטול
נוסף על האמור, גם פסיקת בית המשפט לעניין הוצאות, לרבות פסקי דין עליהם מסתמך התובע בטיעוניו, מלמדת כי סכומי עתק כדרישת התובע אינן ממין העניין, השתתם איננה הוגנת ולא עולה בקנה אחד עם דרישת הסבירות והמידתיות.
לחלופין, יש לעכב פסיקת הוצאות המשפט לעניין זה, עד למתן פסק הדין בתיק הנוסף. שכן, סבורים הנתבעים כי בתיק הנוסף, שכזכור אוחד עם התיק דנן, יהא על הנתבע -עו"ד רבייב, לשאת בהוצאות המשפט בתיק דכאן, ככל שייפסקו. לא ייגרם כל נזק לתובע, באם תעוכב ההחלטה לעניין ההוצאות.
דיון ומסקנות
תקנות 511(א)-(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") קובעת:
"בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו."
"... החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512."
במקביל, מציגה תקנה 512(ב) לתקנות קריטריונים לקביעת שיעור ההוצאות:
"בתיתו צו להוצאות וקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון."
תקנה 514 לתקנות קובעת:
"ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם."
התקנות מקנות שיקול דעת לבית המשפט לעניין שיעור ההוצאות, כאשר גדרי שיקול הדעת הם גמישים.
נקודת המוצא היא כי בעל דין שזכה בדין, שכרו לא ייצא בהפסדו וממילא זכאי הוא להוצאותיו. כך נקבע, כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, ראוי שבעל הדין הזוכה במשפט לא ייצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא ושכר הטרחה ששילם (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו(4) 330 (1992); ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל פ"ד סב(3) 806 (2008); רע"א 5919/14 בכר נ' המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (פורסם במאגרים, 29.1.2015) ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" פ"ד ס(1) 391 (2005) (להלן: " עניין ביאליק")).
יחד עם זאת, מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב בשאלת חיוב ההוצאות ושיעורן ורשאי הוא להתחשב במכלול גורמים רלוונטיים, על מנת להגיע לתוצאה הוגנת וצודקת בכל מקרה ומקרה. בין היתר ראוי להביא בחשבון את האופן בו הסתיים ההליך (הסכמה או פסק דין), את המועד והשלב הדיוני בו הסתיים ההליך ואת סבירות ההוצאות ושכר הטרחה בהתחשב בטיב העניין. (בג"צ 891/05 תנובה נ' משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (30.6.05) ).

עוד נקבע, כי יש לראות בפסיקת הוצאות דרך להכוונת התנהגות הצדדים, שכן, עת יבין בעל דין מראש כי יהא עליו לשאת בהוצאות, באם יפסיד, יידע להיערך מראש כיצד לפעול, לעניין הגשת תובענה או דרכי התגוננותו. ור' עוד אצל רע"א 9102/11 אור לאור בע"מ נ' קרויזר (פורסם במאגרים, 23.11.2011).
דא עקא, הפסיקה לא קבעה מסמרות בשאלת שיעור ההוצאות אשר ראוי לפסוק: האם המדובר בהוצאות שהוצאו בפועל, או הוצאות סבירות, מינימליות (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, נצרת עילית (פורסם במאגרים, 30.6.2005) (להלן: " עניין כנרת")).
בעניין כנרת, פורטו עקרונות היסוד הנגזרים מתכלית החיוב בהוצאות ואשר ביניהם יש לאזן.

בקצירת האומר, יצוינו העקרונות הבאים:
הבטחת זכות הגישה לערכאות והימנעות מהרתעת יתר של בעלי הדין; החשש כי חיוב בעל דין לשאת בהוצאות ההליך עלול להיחשב כפגיעה בקניינו של הפרט; עקרון השוויון בין בעלי הדין, נוכח יכולותיהם הכלכליות; וניהול משאבי מערכת השפיטה – שכן מדיניות בית המשפט לעניין זה תשפיע על כמות ההליכים הנדונים, וביכולתה למנוע תביעות סרק וניהול מכביד של ההליך.
בעניין כנרת הוצגו שתי גישות לקביעת הוצאות:
הגישה האחת, דוגלת בקביעת הוצאות ריאליות, הכוללות הוצאות הצד שכנגד, במסגרת ניהול ההליך כולו, לרבות שכר טרחה עו"ד. ברקע לקביעת הוצאות על בסיס גישה זו, תחושת הצדק והרצון למנוע חסרון כיס לזוכה; הרתעת מתדיינים מניהול הליכי סרק ובזבוז זמן שיפוטי. חסרונות גישה זו הינם יצירת אי שוויון, במיוחד במקרה של יכולת כלכלית דלה מצד המשלם.
הגישה השנייה דוגלת בחיוב הוצאות בשיעור נמוך מסך ההוצאות הריאליות של הזוכה. ברקע לכך, מניעת הרתעת יתר של בעלי הדין ושמירה על השוויון ביניהם; שמירה על זכות הגישה לערכאות. מנגד, יש בגישה זו משום מידה מסו ימת של חוסר צדק ופגיעה בזכות הקניין של הזוכה, והדבר אף עלול לפגוע בניהול הליכי משפט ולעודד תביעות סרק.
בסופו של יום נקבע בעניין כנרת, כי יש לבחון את שיעור חיוב ההוצאות ושכר הטרחה בשני שלבים:
נקודת המוצא הינה הוצאות ריאליות, כאמור לעיל. יחד עם זאת, יש לבחון האם אותן הוצאות ריאליות הינן הוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בנסיבות.
אין לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל, אם היא לא הייתה הכרחית. ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך ולמהותו.
עמדה זו מהווה שילוב של שתי הגישות האמורות, באופן שמוביל לקידום הצדק של הזוכה ושמירה על קניינו מחד גיסא; ומניעת חוסר שוויון והרתעת יתר, כמו גם שמירה על זכות הגישה לערכאות, מאידך גיסא.
מהן אותן הוצאות "סבירות מידתיות והכרחיות"? בין היתר, כך נקבע, יש לבחון את התנהגות הצדדים להליך ודרך ניהול ההליך; בחינת הפרופורציה בין הסעד המבוקש לבין גובה ההוצאות; מורכבות התיק והזמן הנדרש להכנתו; וחשיבות העניין לבעלי הדין.
בין הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות ניתן למנות את:
התנהלות בעלי הדין; אופי התביעה ומידת מורכבותה; הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם (ראו: עניין כנרת ועניין ביאליק).
מן המקובץ עולה איפוא , כי על הטוען להוצאות, להוכיח שיעורן בפועל. משאלה הוכחו, עובר הנטל לצד שכנגד, להראות מדוע אין לפסוק הסכום המבוקש, בשים לב לסבירות ההוצאות, הכרחיותן ומידתיותן.
מהכלל אל הפרט
לאחר עיון בדברים, הריני סבורה כי יש לפסוק לטובת התובע הוצאות ושכר טרחה, ברם בשיעורים פחותים מהמבוקש. ואבהיר.
אכן, תביעתו של התובע התקבלה והנתבעים הודו בבעלותו על המקרקעין.
משזכה התובע בתביעתו, זכאי הוא להחזר הוצאותיו ולשכר טרחת בא כוחו.
הנתבעים טענו כי לא היה מקום לכך שהם יאשרו את דבר בעלותו של התובע בנכס, בטרם תסתיים חקירת המשטרה.
מבלי להיכנס לגופם של דברים - בדבר סבירות החשדות שהעלו הנתבעים כלפי התובע (חשדות, שכאמור הופרכו) - הרי שהחלטת המשטרה בדבר סגירת התיק, ניתנה ביום 20.11.2017.
חרף כך, הסכמת הנתבעים לקבלת תביעת התובע, ניתנה רק ביום 6.1.2019 , דהיינו למעלה משנה לאחר החלטת המשטרה.
טענת הנתבעים לפיה המתינו לעמדת הצדדים האחרים בתביעה שהגישו בתיק האחר, אינה מהווה צידוק לשיהוי שכן, לא היה בכך כדי לעכב הסכמתם שלהם. מה גם, שפנייתם לצדדים האחרים נעשתה, אף לשיטתם, רק ב-26.6.2018! פער הזמנים האמור לא הובהר על ידי הנתבעים.
משכך, יש לחייב הנתבעים בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד.
עם זאת, אין מקום לסכום שכר הטרחה לו עותר התובע.
הסכום אותו דורש התובע חריג וגבוה משמעותית מהסכום הסביר, בשים לב למכלול נסיבות העניין.
לא נעלמה מעיני העובדה כי התובע צירף הסכם שכר טרחה, וכן חשבוניות בדבר תשלום 180,000 ₪.
דא עקא, הסכם שכר הטרחה בין התובע לבין בא כוחו אינו חזןת הכל.
העובדה כי התובע נאות לשלם לבא כוחו את הסכומים שנקבעו בהסכם שכר הטרחה שנחתם עימו, עדיין אינה מחייבת להשיתם במלואם על הנתבעים.
סבורתני, כי במקרה זה לא נשמרו הפרופורציות שבין ההוצאות המבוקשות לבין מהות ההליך, כאשר זה, בבסיסו הינו בקשה, פשוטה יחסית, למתן סעד הצהרתי בדבר בעלות במקרקעין.
חיזוק לדבר, ניתן למצוא בשיעור ההוצאות שנקבעו בפסק הדין שנתן כב' השופט גינת אשר הועמדו על 20,000 ₪ בלבד, ובגין פסיקתן לא בא התובע בטרוניות, הגם שבאותה העת כבר חתם על הסכם שכר הטרחה עם בא כוחו.
יתרה מזאת, אין להתעלם מן העובדה כי בסופו של יום, לא התנהל בתיק זה הליך הוכחות שכן הסכמת הנתבעים למתן פסק הדין ניתנה קודם לישיבת ההוכחות. מקובלת עליי טענת הנתבעים כי החלק המשמעותי של המשאבים המושקעים בניהול הליך משפטי הוא בשלב ההוכחות ומשזה לא התקיים, אין הצדקה לחיוב בסכומים המבוקשים.
הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שבמסגרת שלב הבאת הראיות, התובע לא הגיש תצהיר עדות ראשית חדש מטעמו ואף לא תצהירים נוספים , אלא הודיע כי יסתמך על התצהיר המקורי שהגיש במסגרת המרצת הפתיחה.
בנוסף, גם שיקולי מדיניות מטים את הכף להקלה הנתבעים. חיוב בעל דין בהוצאות ריאליות, בין אם מוצו ההליכים עד תום ובין אם ניתנה הסכמה, אינו מהווה תמריץ למתן הסכמות.

מאידך, צמצום החיוב המוטל על בעל דין לשאת בהוצאות הצד שכנגד, כשניתנת הסכמתו לסיום ההליך בפשרה בשלב מקדמי, יש בו כדי לעודד מגמה ראויה של פשרות. בכך יצאו נשכרים, הן בעלי הדין והן המערכת השיפוטית בכללותה. (בג"צ 891/05 תנובה נ' משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (30.6.05) ).

כאמור, בענייננו, נתנו הנתבעים הסכמתם לקבלת התביעה עוד קודם לקיום ישיבת ההוכחות, ולעיתוי זה יש משמעות.

מעבר לאמור, לא ניתן להתעלם מהסיטואציה אליה נקלעו הנתבעים, עת סברו כי רכשו זכויות במקרקעין, עבורן שילמו 3,000,000 ₪, וכעת, עם קבלת התביעה והעברת הזכויות במקרקעין על שם התובע, הם נותרים ללא כספם וללא זכויות במקרקעין.

לאחר שהבאתי בחשבון את כלל הנתונים הרלוונטיים, הריני מוצאת לנכון להעמיד את שיעור שכר הטרחה ע"ס 50,000 ₪ בצירוף מע"מ .
לעניין ההוצאות- לאחר שעיינתי בפירוט ההוצאות (תוך שהפחתתי את החשבוניות הכפולות ואת ההוצאות המתייחסות לכרטיסי הטיסה של אשת התובע), הריני מעמידה את סכום ההוצאות ע"ס 5,000 ₪.
בסיום הדברים אציין, כי לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשת הנתבעים העותרים כי ההוצאות ושכר הטרחה ייקבעו בסיום ההליך בתיק האחר. משהתקבלה תביעת התובע בתיק הנוכחי, זכאי התובע להוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, ולא ראיתי כל מקום שלא לפסוק את אלה, כבר בשלב זה.
סוף דבר
לאור האמור והמקובץ לעיל, התוצאה הינה כדלקמן:
הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח וכן שכר טרחה עו"ד בסך 58,500 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהיעדר הצדדים.