הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 51008-05-16

לפני
כבוד ה שופטת אסתר נחליאלי חיאט

תובעות

1.יולי כתאין מאירי
2.גוני כתאין מאירי
ע"י ב"כ עו"ד אליעד שרגא ואח'
משרד ד"ר אליעד שרגא ושות' – עורכי דין

נגד

נתבע
שובל קבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה ארץ ישראל קבוצת פועלים להתישבות שתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אסנת נווה ו/או כרמית דורון ו/או ר. גסלר ו/או דניאלה יעקובי ו/או שירה נווה ו/או מ.אינגרם

פסק דין
ענייננו בתביעה כספית המבוססת על עילה חוזית שהגישו שתי בנותיו של שי כתאין המנוח נגד קיבוץ שובל שבו חיה סבתן נעמי, ובו התגורר אביהן המנוח.
את התביעה הגישו הבנות, הן יורשותיו של שי כתאין המנוח ( להלן גם " שי") מספר שנים אחרי מות אביהן בטענה כי קיבוץ שובל ( להלן גם הקיבוץ) לא מילא אחר התחייבויותיו בהסכם שנחתם בין הקיבוץ לבין אפוטרופסיו של האב, שהיה קטין בזמן חתימת ההסכם. התביעה הוגשה ביום 24.5.2016, כשלוש שנים לאחר מות האב, ועשרות שנים לאחר המועד שבו היה על הקיבוץ להחזיר לשי את סכום ההלוואה הנתבע מכוח ההסכם. את ההסבר להגשת התביעה שנים כה רבות לאחר שהגיע המועד לביצוע החיוב לפי ההסכם ( 16.9.71 – הוא היום בו מלאו לשי 18 שנים), נותנות התובעות בכך שהאב לא ידע כל השנים את העובדות הרלבנטיות לעילת התביעה בגלל שהמידע הוסתר ממנו.
עשרות השנים שחלפו מאז המועד שבו היה על הקיבוץ לקיים את החיוב, הם הטעם להעלאת טענת ההתיישנות כטעם העיקרי (והטבעי בנסיבות אלה) לבקשת הקיבוץ לדחות את התביעה . ואולם טוענות התובעות כי המועד להגשת התביעה לא חלף בגלל שבענייננו מתקיימים מספר חריגים כמופיע בחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 המשעים את מרוץ ההתיישנות:
תחילה טענו התובעות לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בטענה שהעובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לאביהן המנוח בנסיבות שאינן תלויות בו, רק בשנת 2013, עת מצא את החוזה בבית אמו. כן טענו התובעות לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בטענה כי הקיבוץ, שידע כי קיים חוזה בין הצדדים, הטעה ביודעין את שי ונמנע מלגלות לו את העובדות המהוות את עילת התביעה, ומשכך הגיעו העובדות לאביהן רק בשנת 2013, עת מצא את החוזה בבית אמו, כאמור, ומרוץ תקופת ההתיישנות הושעה אפוא עד מועד זה. עוד טענו התובעות כי מתקיים החריג לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכן הקיבוץ הודה בקיומה של הזכות החוזית של שי בלי שטען כי הזכות התיישנה, וגם מטעם זה התחיל מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה. לבסוף טענו התובעות כי מדובר ב'עילה מתמשכת' או ' מתחדשת' שמייתרת את הדיון בשאלת ההתיישנות, מאחר שזו מתחדשת מידי יום ולא התיישנה מעולם.
בראשית פסק הדין אתייחס אפוא לסוגית ההתיישנות שהועלתה, ויתכן שדיון בסוגיה זו גם תהיה אחריתו.
ואולם בטרם אתייחס להליך ולשאלת גבולות החלת החריגים הנטענים אביא את העובדות הרלבנטיות לתובענה.

רקע עובדתי
1. הסיפור שבבסיס התביעה החל ב-28.1.1954, עת יצא גבריאל כתאין ( להלן: "גבריאל") חבר קיבוץ שובל ואחד ממייסדיו לעבודה בשדות הקיבוץ, אך לא סיים את יום העבודה כי נפגע בראשו ממטוס ריסוס של חברת " כים אוויר" שריסס את השדות, ומת לאחר מכן מפצעיו. גבריאל המנוח הותיר אלמנה, נעמי כתאין ( להלן: "נעמי"), שהיא חברת קיבוץ עד עתה; ושני ילדים, בועז שהיה בן 4.5 שנים בעת התאונה ( להלן: "בועז") ושי, שהיה באותה עת בן 4 חודשים בלבד.

2. בעת שארעה התאונה קיבוץ שובל היה קיבוץ שיתופי, שכל הכנסות החברים, כוח העבודה, הנכסים והרכוש היו של הקיבוץ, ובתמורה סיפק הקיבוץ לחבריו ולבני משפחותיהם את כל צרכיהם.

3. בינואר 1955, כשנה לאחר התאונה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה שבה תבעו נעמי, שני הילדים - בועז ושי, ועזבון גבריאל, את חברת " כים אוויר" בגין הנזק שנגרם להם. ביום 2.9.1956 ניתן פסק דין ( ת"א 156/55) שקבע כי " כים אוויר" אחראית לתאונה ולנזק שנגרם בעטיה; שיעור הפיצויים שנקבע היה: לשי 5,400 ל"י; לנעמי 10,000 ל"י; לבועז 4,500 ל"י ולעזבון – 1,433 ל"י.
מאחר שבועז ושי היו קטינים בעת מתן פסק הדין, נקבע כי הפיצויים שנפסקו לזכותם יופקדו בקופת בית המשפט עד " שיוחלט על דרך הוצאתם והבטחתם לטובת הקטינים" (פסקה 15 לפסק הדין).

4. מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין, ביום 3.6.1957 הוגשה בקשה בתיק 156/55 שכותרתה בקשה בדרך המרצה ועניינה הסדרת הדרך לקבלת הכספים מקופת בית המשפט לטובת בועז ושי, זאת בהתאם לקביעת בית המשפט בפסק הדין בת"א 156/55. במסגרת התובענה הוצהר כי הכספים שנפסקו לזכות בועז ושי טרם הופקדו על ידי " כים אוויר", אך יש יסוד להניח כי הכספים יופקדו בעתיד הקרוב.
הפנייה לבית המשפט נעשתה כדי למנות את נעמי ואת ח"כ יזהר סמילנסקי ( להלן: "ס. יזהר") לאפוטרופסים על הפיצויים שנפסקו בת"א 156/55 לזכות בועז ושי, שהיו כאמור קטינים באותה עת. בית המשפט נתבקש לאשר נוסח מוסכם של החוזים בין האפוטרופסים לבין הקיבוץ, לפיו יושקעו כספי הפיצויים בקיבוץ עד שימלאו 18 שנים לכל אחד מהילדים או עד שיעזבו את הקיבוץ, לפי המוקדם ( להלן: "החוזה").
כפי שעולה מסעיף 6.2 להמרצת הפתיחה צורפו החוזים בעניינם של שי ובועז לתובענה כדי שבית משפט יאשר את המינוי ( כפי שאכן עשה). כבר אומר כי הגם שאין מחלוקת לעניין זה ראיתי לציין, כי החוזה בעניינו של שי, שצורף לתובענה דנא הוא החוזה שנחתם בין האפוטרופוסים לבין הקיבוץ ( נספח 4 לכתב התביעה), ומאחר שהוגש פעמיים ראיתי לציין זאת, שכן הוא נחזה להיות אותו חוזה חסר תאריך חתימה, אך ברור שהיה חתום בעת שבית משפט אישר אותו בשנת 1957, אך אין לכך משמעות בהעדר מחלוקת בעניין, כאמור.

5. ביום 21.6.1957 אישר בית המשפט את הבקשה ובהתאם הפכו נעמי וס. יזהר להיות אפוטרופסים של בועז ושל שי לעניין כספי הפיצויים שנפסקו לזכותם בת"א 156/55; בית המשפט אישר לאפוטרופסים להשקיע את הכספים בקיבוץ בהתאם לחוזה שצורף לבקשה וכן הורה להמציא ערבות של גוף אחראי כמו הקיבוץ הארצי או קרן השומר הצעיר, להבטחת קיום ההתחייבויות של הקיבוץ.

6. החוזה כולל מספר חיובים שהוסכמו בין הצדדים, ביניהם החיובים הרלבנטיים לתובענה זו – כי הסכום של 5,400 ל"י שנקבע בפסק הדין כפיצוי לשי יושקע בקיבוץ כהלוואה צמודה למדד יוקר המחייה; כי הקיבוץ רשאי להשקיע את הכסף ופירות ההשקעה ישמשו כהשתתפות של שי בהוצאות החזקתו בקיבוץ; כי כספי ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה למדד יוחזרו לשי כשימלאו לו 18 שנים ( קרי, ביום 16.9.1971) או לפני מלאת לו 18 שנים, אם יעזוב את הקיבוץ.

7. ביום 16.9.1971 מלאו לשי 18 שנים והקיבוץ לא החזיר לו את ההלוואה.

8. הסיפור מדלג עתה על כארבעה עשורים מאז המועד שבו היה שי זכאי לקבל את כספי ההלוואה שהושקעו בקיבוץ. לפי הנטען, בשנת 2013 'מצא לפתע' שי בבית אמו, נעמי, את החוזה שנחתם בין האפוטרופסים לבין הקיבוץ, ופנה לנציגי הקיבוץ לקבלת הכספים שמגיעים לו מכוח החוזה, אך בקשתו לא נענתה.

9. ביום 3.12.2013 נפטר שי. בנותיו, היורשות על פי דין, פנו לקיבוץ לקבל את כספי ההלוואה שהגיעו בזמנו לשי, שתפחו לטענתם לסכום של כ-9.5 מיליון ₪ לפי חוות דעת שהגישו אך הקיבוץ לא נענה לבקשתן, ולכן הגישו את התובענה דנא.

10. בכתב התביעה, בו נטען כי התובעות זכאיות לכספים כאמור בחוזה, כולל מגוון רחב של טענות מתחומי משפט שונים. כך, בין היתר נטען להפרת חוזה על ידי הקיבוץ; להתרשלות של הקיבוץ כשומר שכר בעילה לפי חוק השומרים, תשכ"ז – 1967; להפרת חובת הנאמנות של הקיבוץ בהיותו נאמן על כספי ההלוואה שהפקיד שי, ועוד שלל טענות.

11. ואולם, בטרם ניתן להיכנס לגוף הטענות, ניצבת לפני התובעות משוכה גבוהה בדמות טענת ההתיישנות, וברי כי יש לחלוף תחילה על פניה כדי שיתאפשר לדון בטענות לגופן.

12. תחילה ראיתי להזכיר כי סוגית ההתיישנות, הסוגיה הטבעית לדון בה בהקשר של תביעה המתייחסת לחיובים שנולדו לכאורה לפני עשרות שנים, כבר עלתה לדיון בשלב המקדמי של התובענה, כאשר הגיש הקיבוץ בקשה לסלק על הסף את התביעה מחמת התיישנות.
בהחלטה מיום 30.11.2016 דחיתי את הבקשה לסילוק התובענה מחמת התיישנות כטענת סף, אך טענה זו נשמרה לקיבוץ לשלב "סיום ההליך, לאחר שלב הראיות", מאחר שבין שלל הטענות שנטענו בכתב התביעה עלתה הטענה כי מרוץ ההתיישנות הושעה בשל תחולת החריג בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לאור האמור קבעתי שבהינתן טענת התובעות ל'התיישנות שלא מדעת' לא ניתן לדון בשלב המקדמי במסגרת טענות הסף בטענת ההתיישנות, שכן טענה שכזו מצריכה בירור עובדתי וקיום הוכחות, ורק לאחריו ניתן יהיה להסיק מסקנות משפטיות. אלא שהגם שדחיתי את הבקשה ראיתי לציין בהחלטה כי מדובר " בעילת תביעה " ישנה נושנה" שעל פניו נראה כי קם מחסום דיוני לתבוע בגינה", אך כאמור לא ראיתי לחסום את התובעות מלהוכיח את טענותיהן, ולכן דחיתי את ההכרעה בשאלת ההתיישנות לסיום ההליך לאחר בחינת הראיות.

דיון
13. כפי שכבר ציינתי לעיל, ראיתי שלא לקבל את טענת ההתיישנות כטענת סף בשלב המקדמי, כדי שבמסגרת הבירור העובדתי יוכלו התובעות להניח תשתית ראייתית שתתמוך בטענתן בדבר השעיית מרוץ ההתיישנות. וכך ניתנה לתובעות הזדמנות כנה להציג את עמדתן כשהיא נתמכת בראיות ובעדויות רלבנטיות המוכיחות את טענתן כי מרוץ ההתיישנות הושעה עד 2013 - היא העת שבה שי 'גילה' לכאורה את החוזה בבית אמו. אלא שתשתית עובדתית המוכיחה את טענות התובעות לא הונחה במהלך ההליך!
תחת האפשרות להציג ראיות נגישות ורלבנטיות שיתמכו בטענתן כי התביעה לא התיישנה, הציגו התובעות תשתית דלה ביותר מפי העדה היחידה מטעם התובעות – התובעת 2, בתו של שי. עדותה לנקודות הרלבנטיות לתובענה היתה עדות שמועה, שממילא אין בה כדי לתמוך בטענותיה, שכן חלקים רבים מהדברים עליהם העידה הם דברים ששמעה לדבריה משי, אביה.
התרשמתי כי מלבד אמפתיה לתובעת שהעידה לפני, לא היה בעדותה כדי לתרום מאומה לשאלת המחסום הדיוני הבולט שקם בתיק זה, ובוודאי לא לשאלות הנוגעות לידיעת אביה המנוח על החוזה. אין באמפתיה לבדה לסייע לתובעות לעבור את המשוכה הגבוהה של טענת ההתיישנות, ומשכך אין לי אלא להקדים מסקנה לדיון ולומר כי התביעה נדחית בשל התיישנות, ואין צורך כלל להכנס למהות השאלות שבגוף התובענה, שכן התובעות לא צלחו את המשוכה הגבוהה שניצבה בפניהן.
יתרה מכך, ראיתי להוסיף ולומר כי הגעתי למסקנה ש'זכות התביעה' התיישנה עוד בימי חייו של שי ז"ל, אביהן של התובעות, שבידיו היה כוח התביעה, על כן זכות התביעה כלל לא עברה לתובעות.

14. תחילה, מספר מילים על ההתיישנות, היא הנדבך העיקרי בפסק דין זה. כאמור, טענת ההתיישנות מקימה מחסום דיוני לתובע, מפני דיון לגוף טענותיו בדבר הזכויות להן הוא טוען. מהות דיני ההתיישנות מצויה באיזון בין שיקולים הנוגעים לזכותו של תובע לקבל סעד בגין זכות משפטית לה הוא טוען, לבין שיקולים הנוגעים לזכותו של נתבע להותיר את העבר מאחור, בלי שבחלוף הזמן יצטרך לשוב לנסיבות ולעובדות ישנות כדי להוכיח את צדקת טענותיו. קרי, דיני ההתיישנות עוסקים באיזון בין זכויות התובע הפוטנציאלי לבין זכויות הנתבע הפוטנציאלי. כחלק מכך, נלקחים בחשבון, מצד אחד שיקולים הנוגעים לתחושת חוסר הצדק הנגרמת כאשר נמנעת מאדם האפשרות לממש את זכויותיו רק בשל חלוף הזמן; ומן הצד האחר, שיקולים הנוגעים לניסיון לייצר שוויון בין זכויות התובע השולט במועד הגשת התביעה ובין זכויות הנתבע לוודאות, קשיים לשמר ראיות לאורך זמן, ומניעת החלה רטרוספקטיבית של אמות מידה עכשוויות על זכות תביעה ישנה ( על הטעמים שביסוד דיני ההתיישנות ראו ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר‎ ‎נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ''ד מא(1) 589, 603-602 (1987); ע"א 1254/99 ‏ המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נד(2) 535, פסקה 1 לפסק הדין של השופטת שטרסברג-כהן (2000); ע"א 7401/00 ‏ יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקה, כונס נכסים, פ''ד נז(1) 289, פסקה 11 לפסק הדין של השופט גרוניס (2002); ראו גם טל חבקין התיישנות 33-21 (2014) ( להלן: "חבקין")).

15. נוסף על השיקולים שעניינם איזון בין האינטרסים המנוגדים של התובע ושל הנתבע, קיים גם האינטרס הציבורי הרוחבי, שעניינו בתימרוץ ערכים של שקדנות במימוש זכויות משפטיות, לשם ייעול וניצול זמנו המוגבל של בית משפט כדי שיוכל לעסוק בבעיות ההווה ( ראו ההפניות לעיל וכן ע"א 65/83 ‏ ‎ ‎יתרו בוכריס‎ ‎נ' דיור לעולה בע"מ, פ''ד לח(4) 554, 559 (1984)).

16. ולענייננו, כבר הבעתי דעתי בהחלטה מיום 30.11.2016 כי על פניו עסקינן בעילת תביעה " ישנה נושנה" שהתגבשה ביום 16.9.1971, הוא המועד בו הגיע שי לגיל 18, ושבהתאם לחוזה היה זכאי להחזר כספי ההלוואה. זהו המועד בו נולדה עילת התביעה (16.9.1971) וזהו המועד שבו החלה להימנות תקופת ההתיישנות על פי הדין ( סעיף 6 לחוק ההתיישנות), ונסתיימה כעבור שבע שנים, קרי, ביום 15.9.1978 (סעיף 5 לחוק ההתיישנות). כדי להשעות את תחילת מועד ההתיישנות לאחר התגבשות עילת התביעה, על הטוען להוכיח באמצעות ראיות שיבחנו על פי מבחן אובייקטיבי, כי אירוע מסוים או נסיבות מסוימות משעות את מרוץ ההתיישנות ומחריגות את הכלל בסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות.

17. ואלה הראיות שהונחו לפני:
א. תצהיר עדות ראשית של התובעת 2 היא העדה היחידה מטעם התובעות;
ב. מסמכים הנוגעים לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב משנות ה-50 (ת"א 156/55), שבו נפסקו הפיצויים לשי ולבועז ( נספח 3 לתצהיר עדות ראשית של התובעת 2);
ג. מסמכים הנוגעים להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה בדרך המרצה שאישרה כי נעמי וס. יזהר ישמשו כאפוטרופסים של בועז ושי לכספי הפיצויים שנפסקו לזכותם בת"א 156/55, וכן אישרה את העברת כספי הפיצויים לקיבוץ כהלוואה, בהתאם לחוזה ( נספח 3 לתצהיר עדות ראשית של התובעת 2);
ד. החוזה שנחתם בין האפוטרופסים של שי ובועז לבין הקיבוץ, בתאריך כלשהו ( לא מתוארך) כנראה בסמוך להחלטת בית המשפט מיום 21.6.1957 ( נספח 4 לכתב התביעה);
ה. שני תמלילי שיחות שהקליטה התובעת 2, מהתקופה שלאחר מות שי – שיחה מיום 25.1.2015 בין התובעת 2 לבין מר צבי לוין ( להלן גם: "ציקי"), שכיהן בתקופה הרלבנטית כמרכז המשק בקיבוץ ( נספח 5 לתצהיר); ושיחה מיום 4.6.2015, מישיבה שהתקיימה בין ציקי, מזכירת הקיבוץ, התובעת 2 וגם בועז, שעניינה ניסיון הצדדים לסיים את המחלוקת בפשרה ( נספח 9 לתצהיר צבי לוין).

18. עיון ברשימת הראיות מדגיש את חסרונן של ראיות מהותיות ונגישות שהיו יכולות לתמוך ( אולי) בטענת התובעות כי עילת התביעה לא התיישנה. כוונתי לשני עדים מהותיים וחשובים לענייננו:
הראשונה שבהן היא נעמי, אמו של שי. נעמי היא מי שהיתה האפוטרופסית של שי ובועז, מי שתבעה בשמם של הקטינים את המזיק, חברת " כים אוויר", מי שזכתה בתביעה בשמם ועבורם וזיכתה אותם בפיצויים המהווים את הבסיס המקורי לתובענה דנא, ומי שבהמשך חתמה בשמם על חוזה ההלוואה של כספי הפיצויים לקיבוץ. משכך, נעמי היא העדה הטובה ביותר לתאר באופן ישיר את נסיבות התובענה דנא ועל כן היא גם העדה החשובה ביותר. היא גם זו שיודעת לספר ממקור ראשון על כספי הפיצויים – האם הופקדו בקופת בית המשפט על ידי חברת " כים אוויר" ובהמשך הגיעו לקיבוץ? מה אירע כשהגיע שי לגיל 18 בעניין כספי ההלוואה? היא זו שגם ידעה כי בהגיע כל אחד מבניה לגיל 18 הוא זכאי להחזר כספי ההלוואה, וקמה להם עילה לתבוע את החזר ההלוואה. על כן, לה התשובות האם סיפרה לשי ולבועז על החוזה עם הקיבוץ? ואם לא, מדוע לא סיפרה במשך כל עשרות השנים שחלפו מאז היה בידי שי ובועז כוח התביעה? ואולי נעמי ויתרה בשם בניה על הזכות לקבל את כספי ההלוואה בחזרה? לכל השאלות הללו יש תשובה, יתכן תשובה פשוטה, אך היא היתה צריכה להנתן מפי נעמי.
ואולם, חרף העובדה שנעמי היא הגורם המהותי והחשוב בקשר למועדים הרלבנטיים לתובענה היא לא מסרה תצהיר עדות ראשית כעדה מטעם נכדותיה, התובעות, והתובעות מצדן בחרו שלא לזמנה לעדות, ולא ניתן לדעת, אפוא, מהן הנסיבות ומה ההסבר לשאלות שעלו.
העד השני שחסרונו הורגש, ונראה כי אף חסרונו מהותי, הוא בועז, דודן של התובעות, ומי שהיה זכאי ממש כמו שי להחזר ההלוואה עם הגיעו לגיל 18 . חסרונו משמעותי, לא רק כי זכותו לכספים זהה לזו של שי המנוח, אלא גם מאחר שלפי התמלילים שצורפו, בועז היה מעורב ביחד עם התובעות במגעים עם הקיבוץ לאחר מותו של שי ( נספח 9 לתצהיר צבי לוין), ולמרות זאת גם בועז לא הופיע להעיד במשפט זה. לא כתובע לצידן של אחייניותיו, הבנות של שי, לא כעד שמוסר תצהיר/ עדות תמיכה לטענת התובעות.
על כן, אין ספק כי העדרם של שני עדים כה משמעותיים הוא מהותי בנסיבות דנא. כל אחד מהם היה יכול להאיר את עינינו בנסיבות עובדתיות כה רלבנטיות לתובענה, ושבעתיים כאשר פרשת התביעה כוללת אך עדות שמועה אחת של דברים ששמעה התובעת 2 מפי אביה. הייתי מוסיפה כי שתיקתם והיעדרותם של נעמי ובועז ממתן עדות מטעם התובעות היא בעלת משמעות נכבדה הפועלת לחובת התובעות וכי חֶסֶר זה מעורר שאלות רבות ותהיות. כך אני יכולה לחשוב על מספר תשובות להיעדרותם, ואולם אין מקום למחשבות ולהשערות, ואין לי אלא לומר כי החֶסֶר הממשי של שני העדים הנגישים לתובעות, והכה נצרכים לתביעה, מביא לתוצאה המתבקשת כי בלעדם – אַיִן!

19. בשולי דברים אלו אומר כי אין הסבר מובן להיעדרותם של נעמי ובועז והנסיון להסביר את הטעם להיעדרות אינו משכנע. ההסבר נטען בשוליים, באופן סתמי ומאוחר. כך למשל, התובעת 2 טענה כי נעמי תמכה בהגשת התביעה ( עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 28.3.2018) אך היא לא חשבה לזמן אותה לעדות כי "התייעצתי עם עורכי הדין שלי לגבי תצהירים ואת מי צריך לזמן וסמכתי עליהם שלא היה צורך..." (עמ' 26) והוסיפה גם כי סבתה "לא במצב פיזית ומנטלי כל כך טוב אז לא חשבתי שזה מתאים להזמין אותה" (שם). אלא שמעבר לעובדה שטענה זו נטענה בעלמא ללא שהוצגו כל ראיות בדמות תעודות רפואיות/ חוות דעת רפואית, ולא רק שכשעומתה עם השאלה כי הקיבוץ יודע ש"סבתא שלך אשה בריאה" ענתה כי היא נפלה ומחלימה מפציעה, הרי שה'הסבר' ממילא סותר את דברי התובעת 2 בעצמה שאמרה כאמור בעדותה, כי לא ביקשה או חשבה לזמן את נעמי לעדות, וכי מצבה הפיסי השתנה לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית בכתב ( עמ' 26-25 לפרוטוקול הדיון).
ואשר לבועז שהוא עד נגיש לתובעות, והעדרותו מעוררת אף היא קושי לא קטן, ובודאי פועל לחובתן – הרי שהעדרותו לפי התובעות נלמדת מדברי ציקי, שאמר ( בהקלטה) כי בועז " חש אי נעימות לבוא בדרישות כלפי הקיבוץ..." (סעיפים 125-121 לסיכומי התשובה). מעבר לכך שנימוק זה ניתן רק בסיכומי התשובה, אין הוא מספק, ואינו יכול להסביר את הימנעותן של התובעות לזמנו לעדות. בוודאי לנוכח טענת ההתיישנות המובהקת בחלוף עשרות שנים, ולנוכח חשיבותה של העדות הזו.
מכל מקום הסברי התובעות אשר להעדר עדים מהותיים כמו נעמי ובועז, גם הם כמשקל עדותה של התובעת 2 שהיתה ברובה עדות שמועה. הסברים אלו ניתנו ללא ביסוס מספק, ורק מגביר את התהייה בדבר העדרם של נעמי ובועז מרשימת העדים.

20. לפיכך אני סבורה שהעובדה כי התובעות נמנעו מלזמן את סבתן נעמי ואת דודן בועז, שני עדים כה מהותיים שבידם האפשרות ( יתכן היחידה) להעיד לטובת עניינן של התובעות, פועלת לחובתן. כך ההלכה כי "בעל דין אשר נמנע מהבאת ראיה אשר נמצאת תחת ידו, קמה חזקה שבעובדה לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובתו" (ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG (20.8.14).
הגם שאין צורך לשוב ולחזור על הידוע והמוכר, ואולם בענייננו כשהדבר כה בולט ומשמעותי, נדרש להזכיר ולהדגיש כי אי הבאתם של עדים כה משמעותיים כמו נעמי ובועז פועלת לחובת התובעות. וראו בהקשר זה את דברי בית המשפט העליון בפסיקותיו זה מכבר – " אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ''ד מה(4) 651, 658 (1991)), וכי " כלל נקוט... שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו." (ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני לה (1) 736, 760 (1980); וכן ראו בספרו של י. קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהדורת תשס"ד, עמ' 1649)).
ואולם אומר יותר מכך – העדר העדים הללו ואי הבאתם תמוה שבעתיים ומחזק עוד יותר את התרשמותי כי בעצם העדרם " יש דברים בגו" זאת מאחר שבשלב המקדמי כשנתבקשתי לסלק על הסף את התביעה מחמת התיישנות, ציינתי במפורש כי אינני מסלקת את התביעה הישנה נושנה הזאת כדי לאפשר לתובעות להניח תשתית עובדתית שתתברר בפני במהלך המשפט וחרף דברים ברורים אלה, בחרו התובעות שלא לנצל את ההזדמנות שניתנה להן להוכיח טענותיהן ולא זימנו את סבתן ואת דודן להעיד במשפט זה, כדי להאיר את הפרטים המהותיים והכה חסרים ביחס להתיישנות התביעה. תחת זאת נשמעה עדות יחידה – עדותה של התובעת 2 – שהיא עדות שמיעה שאינה יכולה לשאת על גבה את החלת החריגים לחוק ההתיישנות, ולהקים את עילת התביעה לאחר כארבעים שנה.

לעניין החריגים לפי חוק ההתיישנות
21. התובעות טוענות כי אמנם כתב התביעה הוגש כ-38 שנים לאחר המועד שבו היתה אמורה להסתיים תקופת ההתיישנות ( ו-45 שנים מאז נולדה עילת התביעה), אולם הנסיבות שבענייננו הן נסיבות עובדתיות ייחודיות שבגינן מרוץ ההתיישנות טרם חלף. לטענתן, מניין תקופת התיישנות החל רק במהלך שנת 2013, במועד שבו מצא אביהן את החוזה, וגילה על אודות עילת התביעה.
את טענתן להשעיית מרוץ ההתיישנות עד שנת 2013, עשרות שנים לאחר שנולדה עילת התביעה, מנסות התובעות, כאמור, לבסס על מספר סעיפים בחוק ההתיישנות. נסיונן זה אינו נשען על תשתית עובדתית שניתן לבסס עליה החלת איזה מן החריגים, אלא הן פשוט הביאו את כל החריגים האפשריים בחוק ההתיישנות בתקווה שאחד מהם יתקבל ויביא לתוצאה שלפיה מניין תקופת ההתיישנות יחל מ-2013. כך, הן טוענות כי מרוץ ההתיישנות הושעה מאחר שנעלמו משי עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בו והוא לא יכול היה לגלותן – לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות; כי מרוץ ההתיישנות הושעה כיוון שהקיבוץ הטעה את שי כשלא גילה לו ביודעין על קיום החוזה – לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות; וכי מרוץ ההתיישנות הושעה כיוון שהקיבוץ כבר הודה שהוא חייב לשי כסף בהתאם לחוזה, ולא טען להתיישנות – טענה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
ככל שיוכחו נסיבות עובדתיות אלו, ניתן לקבוע כי תקופת ההתיישנות לא החלה במועד בו נולדה עילת התביעה, אלא זו הושעתה לפי אחד מהחריגים שבחוק ההתיישנות ( סעיפים 7, 8 9, כאמור), והחלה להִסָּפֵר בשנת 2013. נטל ההוכחה במקרים אלה מוטל במלואו על התובעות הטוענות להפעלת החריגים לכלל שבחוק ההתיישנות, ומציב בפניהן משוכה משמעותית להוכיח במאזן ההסתברות שהנסיבות העובדתיות הייחודיות, התקיימו.

22. בהתאם לאמור אתייחס להלן לנימוקי התובעות המבקשות להסיק מסקנות משפטיות מהעובדות שהניחו. ואולם, כבר עתה אומר שכאשר הגעתי לגבש מסקנותי, לא יכולתי להתעלם מהראיות המעטות שהביאו התובעות לשם ביסוס הטענות להחלת החריגים שבחוק ההתיישנות. התובעות כאמור נמנעו מהגשת ראיות אותנטיות ומהזמנת עדים מהותיים ונגישים שהיו יכולים להיות לעזר ולבסס את התשתית העובדתית הנטענת להיות ייחודית, כפי שהתובעות טוענות.

23. בטרם אתייחס פרטנית לכל חריג בחוק ההתיישנות שאליו התייחסו העותרות, ראיתי להביא תחילה את הכלל עצמו הקבוע בחוק לגבי תקופת ההתיישנות:
סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה שאינה במקרקעין היא בת שבע שנים. סעיף 6 לחוק קובע את מועד " תחילת ההתיישנות", ולפיו מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל במועד שבו " נולדה עילת התובענה". הפסיקה שפירשה את משמעות האמירה בסעיף, קבעה כי זהו המועד שבו מצוי בידי התובע " כוח תביעה". כלומר, מקום שבו יש לתובע " אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 8880/13 ‏דוד וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (30.8.2016); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ''ד סד(2) 82)).
ראיתי להזכיר בעניין זה את ההבחנה בין " זכות התביעה המושגית" שעניינה התקיימות העובדות המקימות את עילת התביעה, לבין " זכות התביעה הקונקרטית" שעניינה התקיימות התנאים האובייקטיביים המאפשרים לתובע להגיש את התביעה בגין אותה זכות תביעה מושגית ( בע"מ 7465/16 ‏פלונית נ' פלוני (9.11.16)). מבחן כוח התביעה הקונקרטי הוא המשמש אותנו לקביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, ובעניינו גם קמו חלק מהחריגים שבחוק ההתיישנות, אליהם אתייחס להלן.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות
24. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מגלם את החריג המכונה " התיישנות שלא מדעת", שככל שיוכח תושעה תחילת תקופת ההתיישנות. החריג יחול ככל שיוכח כי קיים פער בין המציאות העובדתית והמשפטית הקיימת, ובין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע, וככל שאותה השתקפות " מעוותת" של המציאות נוצרה עקב נסיבות שאינן תלויות בתובע ושלא יכול היה להבחין בהן אם היה נוקט זהירות סבירה. כלומר, תחולת הסעיף היא על מקרים בהם הוכח כי " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" וככל שיתקיימו אלו " תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
השאלה האם התובע היה מודע לעובדות המהוות את עילת התובענה, נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי שלפיו די ב"קצה חוט" שיכול היה להביא את התובע לגלות את העובדות הרלבנטיות כדי שמרוץ ההתיישנות יחל. כך נקבע, לדוגמה, בע"א 8880/13 דוד וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (30.8.2016):
"סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל את מבחן הסבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע שעליו להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...היכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי... בעבר, רווחה בפסיקה הגישה כי די בגילוי קצה קצהו של הרכיב העובדתי (" ניצני נזק") בכדי שתחול חובה על הניזוק לפעול...עם זאת, בפסיקה המאוחרת נקבע מבחן מקל מעט יותר עם הניזוק, מבחן על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו... בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית... גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע...סיכומו של דבר, המודעות בכוח נבחנת על פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות." (עמ' 16-14).
נאמר אם כך כי " כוח התביעה" מתגבש שעה שהתובע ידע או היה עליו לדעת, על קיומן של העובדות נשוא תביעתו; אין מדובר באמירה סתמית על קיומו הערטילאי של " כוח התביעה", אלא יש לבססו ולצקת בו תוכן רלבנטי.

25. אתייחס למסד העובדתי שהביאו התובעות להוכחת הטענה כי בענייננו חל החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות – " התיישנות שלא מדעת". התובעות טוענות למעשה כי שי לא ידע בפועל, וגם לא בכוח, את העובדות המקימות את עילת התביעה, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק בשנת 2013, במועד שבו גילה את החוזה בבית אמו, נעמי. מועד בו לשיטתן, נחשף שי לראשונה למסמך העיקרי המבסס את עילת התביעה.
כדי להוכיח את גרסתן העידה התובעת 2 כי שמעה את הדברים הללו מפי אביה ( עמ' 18-17 לפרוטוקול הדיון מיום 28.3.2018). עוד העיד במשפט ציקי, שאמר ששי לא ידע על קיומו של החוזה עם הקיבוץ, הן בחקירתו הנגדית, והן בתמלילי השיחה שהגישו התובעות ( ראו עמ' 156 לפרוטוקול הדיון מיום 28.3.2018; עמ' 5-4, ו-7 לתמליל השיחה מיום 25.1.2015, נספח 5 לתצהיר עדות ראשית של התובעת 2).
אלא שכפי שטענה המשיבה, גם עדותה של התובעת 2 וגם עדותו של ציקי ( הן בבית המשפט והן בתמלילי השיחה שהוקלטה) הן עדויות שמיעה וסברה. ועל כן נקודת המוצא – כלל לא הוכחה קרי, לא הוכח הבסיס כי רק ב-2013 נודע לשי לראשונה על הזכות לקבל החזר הלוואה מהקיבוץ ועל קיומו של החוזה. לא ניתן להסיק מעדויות השמועה הקלושות הללו ממצאים ברורים על ידיעתו של שי בפועל, וכך בוודאי גם לא על השאלה – האם במשך השנים ידע ולא פעל, ורק לעת בגרותו חשב לפעול כך לטובת בנותיו, ואם לא ידע האם היה לשי קצה חוט שיכול להביא אותו לגלות את העובדות המקימות את עילת התביעה? האם יתכן שהדחיק את הזכות הקיימת לו? אלא שכאמור לכל השאלות הללו אין תשובה במסגרת הראיות שלפני.
כאן בדיוק מורגש החֶסֶר בעדויות ישירות של נעמי ושל בועז שכה רלבנטיות, והיו יכולות להאיר את עינינו ולהניח תשתית רלבנטית לעניין זה. אין לי אלא להפנות לדברים שכבר אמרתי לעיל בעניין המנעות נעמי ובועז להעיד, ולא ראיתי לצטט פעם נוספת מההלכה הכה ידועה ומוכרת. נעמי היתה יכולה להעיד למשל האם גילתה לשי על ההלוואה ועל זכותו, האם סיפרה לו קיומו של החוזה או האם במשך השנים דובר על כספי הפיצויים שקיבלה המשפחה או על ההלוואה שנתנה לקיבוץ; גם בועז היה יכול להעיד האם נעמי סיפרה לו ולשי אי פעם על החוזה, או האם ידעו האחים על כספים שהגיעו להם עקב התביעה הנזיקית שהוגשה בגין מות אביהם, האם דיברו ביניהם.
אלא שכאמור נעמי לא הגיעה לתמוך בעדות התובעות, ולא סיפרה האם העלימה מעיני שי את המידע, וגם בועז לא העיד וגם בחר שלא הצטרף כתובע נוסף, לתובעות.
על כן, לא רק שהעדר העדות של נעמי ובועז פועל לחובת התובעות, אלא שלצד זאת לא מצאתי כאמור ראיות ברורות אחרות שניתן ללמוד מהן על ידיעתו של שי בפועל או בכוח על אודות החוזה. מכאן נובעת מסקנה אחת ויחידה, והיא שלמרות האמפתיה לתובעות, לא ניתן לומר כי הן הוכיחו במאזן ההסתברות כי שי לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומו של החוזה.

26. מעבר לאמור, אזכיר כי לשם שימוש בכוח החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין להסתפק בהוכחה ראייתית כי התובע לא ידע בפועל על המציאות העובדתית או המשפטית, אלא נדרש כי הפער בין המציאות הנחזית בעיני התובע ובין זו האמיתית, יהיה פער שהתובע לא יכול היה לגלותו בזהירות סבירה מצדו. כלומר, על מנת להשעות את תקופת ההתיישנות אין להסתפק בחוסר ידיעה סובייקטיבי של העובדות המקימות את העילה, אלא נדרש להוכיח כי מבחינה אובייקטיבית, אדם סביר לא יכול היה בשקידה סבירה לגלות על העילה (ראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ''ד סד(2) 82, פסקאות 47-45 לפסק דינו של השופט עמית (2010)).
בענייננו, כפי שכבר ציינתי ממילא לא הוכח כי החוזה והחיוב הנובע ממנו לא היו בידיעת שי ואולם גם אם היה מוכח שסובייקטיבית הוא לא ידע על החוזה הרי הנסיבות מצביעות בעיני כי אותו קצה חוט שנדרש לאדם סביר לגלות את העובדות המקימות את עילת התביעה, היה קיים גם קיים.
כאמור, אין בפני עדויות מהימנות כיצד פעל שי במשך כל אותם שנים ( הנחה שלא הוכחה כאמור- שהוא לא ידע על החוזה) אולם אדם סביר במקומו היה וודאי מתעניין ושואל שאלות בקשר לזכויותיו מהתאונה שבה נהרג אביו כשהיה בן מספר חודשים, ולכל הפחות היה מנסה לברר אם עומד לזכותו פיצוי בגין העוולה שנעשתה לו ולמשפחתו. לא רק זאת, אלא שברור גם שהיה באפשרותו וביכולותיו לברר זאת בקלות אצל נעמי אמו. כלומר, המידע הנוגע לעובדות המקימות את עילת התביעה היה מצוי כל אותן השנים בסביבתו של שי, והוא לא היה צריך לבצע פעולות מסובכות כדי להשיגו, אלא רק להתעניין אצל אמו בדבר הזכויות המגיעות לו מתאונת אביו.
שי כאמור התייתם מאביו גבריאל כשהיה בן 4 חודשים בלבד, וסביר להניח שבשנות התבגרותו היה מודע להעדר האב בנסיבות שארעו. מעבר לכך שמסקנה זו הגיונית וסבירה, ניתן להגיע אליה גם לנוכח הראיות שהוצגו, על פיהן הקיבוץ פעל במשך השנים להנצחת האב, גבריאל, בין השאר באנדרטה סמוך לכיתת המדעים. לכן, מאחר שסביר ששי הצעיר ידע על נסיבות מות אביו, יכול היה והיה עליו, לברר ככלל על הזכויות המגיעות לו עם הגיעו לגיל 18, ובפרט על אלו המגיעות לו מאותה תאונה. כך יכול היה וצריך היה לברר עם הגיעו לגיל 18 על אפשרותו לתבוע את המזיק שגרם לו נזק מאובדן האב ( חברת " כים אוויר"), ואז היה מגלה כי התביעה מוצתה. משכך אני סבורה כי אדם סביר שהיה מתעניין בזכויותיו בשקדנות סבירה, היה מגלה בקלות כי התנהלה תביעה, כי יש פסק דין שפורסם, כי משפחתו זכתה בפיצויים שנפסקו אף לזכותו האישית, ומכאן שהיה מגלה בנקל כי אותם כספים מצויים בחזקת הקיבוץ מכוח החוזה. כך, נסיבות מותו הטראגיות של גבריאל והנזק שנגרם לשי בגינם, הם קצה החוט שהיה בידי שי, אשר חייבו ( כמו כל אדם סביר) לברר את האירוע על כל השלכותיו עד תומו. וחשוב מכך, אין מדובר ב"מידע היסטורי" שנדרש היה לנבור בארכיונים כדי להשיגו, וגם לא מדובר ב"מידע בירוקרטי" שנדרש לנסות להשיגו מפקידים שונים, כל המידע היה מצוי ממש בתוך ביתו, אצל אמו נעמי, ובישוב שבו התגורר, קיבוץ שובל. לכן כל שנדרש אז היה רק להתעניין.

27. אוסיף ואומר כי במועד שבו הגיע שי לגיל 18, נפתחו לו לכאורה שני ' ערוצים', קרי שני סוגי עילות תביעה פוטנציאליים – למניין ימי ההתיישנות, האחד, עילת התביעה החוזית, נשוא תביעה זו, היא עילת התביעה נגד הקיבוץ שנולדה ביום בו הגיע שי לגיל 18 ואם לא ידע על זכות זו, כטענת התובעות, ולא שכך הוכח ואף אינני סבורה כך, הרי היה צריך לפעול לממש את עילת התביעה השנייה, העילה הנזיקית נגד " כים אוויר" שהושעתה, לכאורה, כל עוד היה קטין, (סעיף 10 לחוק ההתיישנות). בירור על עילת התביעה נגד " כים אוויר", היה מביא את שי לגלות כי עילה זו מוצתה וקיים מעשה בית דין לגביה, כי כבר נפסקו לזכותו פיצויים והיה עליו לעקוב היכן הם מצויים. וממילא היה עליו לגלות שהם הופקדו בקיבוץ מכוח החוזה, וכי הוא זכאי לתבוע אותם באותו מועד. לכן, גם אם שי לא ידע בפועל על קיומה של עילת התביעה החוזית נגד הקיבוץ הרי שבירור פשוט ונדרש בנסיבות בירור שמובן מאליו שהיה עליו לבצע בקשר לעילת התביעה הנזיקית נגד " כים אוויר" (שעליה ידע או היה צריך לדעת), וודאי היה מביא אותו לדעת על עילת התביעה נגד הקיבוץ.
אלא שאת פעולות הבירור הכה פשוטות, שכל אדם סביר היה עושה, לא עשה שי במועד, מסיבות שלא התבררו מהראיות שלפני . גם יתכן ששי כן בירר, אולם בחר שלא לתבוע במועד. על כל פנים, בנסיבות אלו לא ניתן להחיל את החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולהשעות את תקופת ההתיישנות מכוחו. משכך אני קובעת שוב כי עילת התביעה התיישנה בהתאם לכלל בחוק ההתיישנות ( סעיפים 5 ו-6 לחוק) ביום 16.9.1978, בחלוף 7 שנים מיום הולדת עילת התביעה -7 שנים מהיום שבו מלאו לשי 18.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות
28. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי אם הנתבע הודה בכתב או בפני בית המשפט כי לתובע קיימת זכות תביעה או אם הנתבע ביצע את מקצת הזכות לה טוען התובע, מתחיל מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה או מיום ביצוע מקצת הזכות. ואולם הוראת החוק מדגישה כי הגדרת ה"הודאה" היא " למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

29. בהקשר זה טוענות התובעות כי הקיבוץ הודה שהוא חייב כספים לשי, מבלי שהעלה טענת התיישנות, ולחלופין שהקיבוץ כבר ביצע את מקצת הזכות כאשר ניסה להתפשר עמן ולשלם להן חלק מהכספים שהגיעו לאביהן המנוח.
על הודאת הקיבוץ כי הוא חייב כספים לשי, התובעות מבקשות ללמוד משיחות שקיימו עם נציגי הקיבוץ, אותן הקליטו, ותמליליהן צורפו לתיק. לטענתן, הגם שסעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע דרישת כתב לעניין ההודאה, הרי שדרישה כזו היא ' ראייתית ולא מהותית'. לכן, גם אם ההודאה אינה בכתב ניתן לראות בתמלילי השיחות כאילו מילאו את דרישת הכתב. עוד ציינו כי מפרוטוקולים של ישיבות מזכירות הקיבוץ ניתן ללמוד כי טענת ההתיישנות כלל לא הועלתה כאשר בועז ושי הציגו את דרישתם לראשונה; וכי מפרוטוקול ישיבת מזכירות הקיבוץ מיום 22.1.2013 ( ת/1) עולה כי " נשקלה פשרה לפני הליכה לתהליך משפטי". לפיכך, סבורות התובעות כי על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מרוץ תקופת ההתיישנות החל רק מיום ההודאה של הקיבוץ כי הוא חב לשי כספים מכוח החוזה, ולא מיום הולדת העילה ( ראו את טענות התובעות בסעיפים 182-169 לסיכומי התובעות).

30. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בהקשר זה כמו גם בכלל הראיות שהוצגו לי, אינני מקבלת את טענות התובעות. אינני רואה בתמלילי השיחות או בפרוטוקולים מישיבת המזכירות, משום הודאה בחיוב הקיבוץ לשלם את הסכומים הנתבעים. כך גם לא בהתנהגות הקיבוץ האמפטית שאחד מחבריו הסכים להגיע לפשרה עם התובעות. לא התרשמתי כי הראיות שהציגו התובעות מהוות הודאה בזכות של שי לכספים כנטען, ולכן ממילא אין לי צורך גם להידרש לשאלת דרישת הכתב ( שאיני בטוחה כלל שהיא דרישה ראייתית ולא מהותית, כפי שנטען).
ובכל זאת אתייחס למסמכים הללו באופן פרטני, ולשאלה האם אחד מהם מהווה הודאה של הקיבוץ בזכותו של שי לכספים מכוח החוזה:
א. תמליל ישיבה מיום 4.6.2015 בין בועז, התובעת 2, ציקי ומזכירת הקיבוץ, הגב' חסיה ישראל ( נספח 9 לתצהיר צבי לוין):
התובעת 2 הפנתה בחקירתה לתמליל זה, וממנו ביקשה ללמד שהקיבוץ הודה בזכותו של שי לקבל את הכספים על פי החוזה ( עמ' 23-21 לפרוטוקול הדיון מיום 28.3.2018), אלא שקריאת התמליל כלל אינה מלמדת על הנטען. התרשמתי כי התובעות, שהקליטו את השיחה, הן שכיוונו את הפגישה לתוצאה שהן רוצות, אך התוצאה שקיוו לה לא צלחה. מתמליל השיחה עולה כי הקיבוץ בסך הכל רצה למנוע סכסוך שיגיע לערכאות משפטיות, מבלי להודות בזכותו של שי לכספים, ומבלי לוותר על טענת ההתיישנות.
כך, בתחילת הפגישה אומרת מזכירת הקיבוץ:
"המזכירות אמרה שהיא מבקשת שציקי ואני נמשיך את המשא ומתן... נורא רוצים לגמור בטוב, נורא רוצים לא להגיע לבית המשפט. די מאמינים... שאם נגיע חס וחלילה אז... ההתיישנות עומדת לצידם. לפחות ככה התרשמתי" (עמ' 1);
ובהמשך היא אומרת:
"אני אומרת שוב מתוך התחושה שחלה על זה התיישנות וזאת מעיין מתנה כדי להיות אה, במערכת יחסים טובים עם משפחה מצוינת ששנים הייתה ב... ועדיין האמא ב"שובל" ואף אחד לא רוצה לקלקל את היחסים." ( עמ' 17);
וכך גם ציקי אומר בפגישה:
"אני באתי למזכירות ואמרו לי, יש התיישנות" ( עמ' 4).
ב. תמליל ישיבה בין התובעת 2 ובין ציקי ביום 25.1.2015 ( נספח 5 לתצהיר שהגישה הנתבעת 2):
התובעת 2 הפנתה בחקירתה לתמליל זה וטענה כי מדובר בהודאה בזכויות שי לכספים, כפי שגם נכתב בסיכומי התובעות ( עמ' 25-24 לפרוטוקול הדיון מיום 28.3.2018 ). ואולם, גם מתמליל זה לא התרשמתי בקיומה של הודאה כלשהי של הקיבוץ. כל שניסה ציקי במהלך השיחה עם תובעת 2, היה לגלות רצון טוב ולנסות לסייע לה ולאחותה ( התובעת 1), מכיוון שחש קרבה לשי אביהן המנוח. מדבריו אף עולה כי הקיבוץ הורה לו שלא לטפל בעניין בשל קרבתו לשי, ולכן אין הוא מייצג בשיחה את דעת הקיבוץ:
"הצעתי במזכירות ש, שאני אמשיך טפל בזה ונגיע לזה ואז הם אמרו לי, לא הסכימו. ראו בי מישהו מוטה... ואז קרה, שי נפטר. ובעצם בועז אמר אה, טוב אני אמשיך לטפל בזה יחד עם הבנות של שי. אמרתי לו, בסדר, אני מנוע מלטפל בזה... וכן הלאה. עכשיו אני לא, אני לא האיש שיכול אה, אני יכול לעזור לכם, לסייע לכם וכן הלאה. אבל אני לא יכול לייצג את הקיבוץ כי אמרו לי, אתה לא." ( בעמ' 5);
ובהמשך אומר ציקי :
"ואני, עכשיו אני אומר עוד פעם, אני מוטה בגלל היחס שלי לשי ובועז...";
וראו גם את דברים אלו, שמהם התרשמתי כי מייצג הוא בשיחה את דעתו האישית ולא את דעת הקיבוץ:
"לא תצטטי אותי? באופן כללי אני מאמין שמגיע לכם משהו...אני חושב שהקיבוץ כן חב אה, לשי ובועז סכום מסויים, לאור ההסכם וצריך להגיע להסדר." (עמ' 6);
ועוד אומר ציקי כי כאשר פנה למזכירות הקיבוץ עם דרישתם של שי ובועז, הלינו אנשי המזכירות שחלף זמן ארוך מאותו חוב נטען. וכדבריו:
"...אני הרגשתי מאוד לא נח כי אמרתי, למה לא לקחתם את זה שהגעתם לגיל שמונה עשרה? למה נעמי לא אמרה לכם את הדברים האלה? זה. אתם באים ארבעים שנה אחרי זה, ארבעים וכמה שנים אחרי זה, המזכירות בכלל שטפו אותי, מה זה... שלושים שנה, אמרתי תשמעו אה, קיבוץ שובל חייב לבועז ולשי...".
ג. פרוטוקול ישיבת מזכירות הקיבוץ מיום 22.10.2013 ( מוצג ת/1):
גם לפרוטוקול זה מפנות התובעות ומבקשות ללמוד ממנו על הודאת הקיבוץ ועל ויתור על טענת ההתיישנות ( סעיפים 174-170 לסיכומים). איני רואה עין בעין עם הפרשנות שהציגו התובעות לדברים שבפרוטוקול, וכל שכתוב בו הוא כי חברי המזכירות שקלו פשרה טרם הליכה להליך משפטי, והחליטו להיפגש עם שי ובועז על מנת לגבש את עמדת הקיבוץ הרשמית, ולבקש גם חו"ד משפטית בעניין. הפרוטוקול האמור נכתב באופן תמציתי, ולצורך המחשת דברי אביא את הכתוב בו באופן שלם:
"3. פניית בועז ושי כתאין
ציקי: הציג את פניית משפחת כתאין. האחים מבקשים לקבל סכום כסף שהופקד לטובתם בשובל ( תביעה מחברת " כים אוויר" עקב מותו של אביהם גבריאל ז"ל בתאונת עבודה). לפי פס"ד שהתקבל, היו אמורים לקבל סכום כסף שהופקד בשובל לכשיגיעו לגיל 18. לדבריהם, רק לאחרונה נודע להם פס"ד ולכן הבקשה כיום.
בדיון נשקלה פשרה לפני הליכה לתהליך משפטי. נשקל גם מימון של אלמנט הנצחה לגבריאל ז"ל.
הוחלט
3.1 חסיה תיפגש עם האחים, תשקול צירוף חברי מזכירות נוספים לפגישה/ות ולגיבוש עמדה.
3.2 לבקש חו"ד משפטית." (ההדגשות שלי – א' נ' ח').
מהכתוב בפרוטוקול עולה כי נשקלת פשרה לפני הליך משפטי, וכל שהוחלט היה להיפגש עם שי ובועז כדי שבהמשך יגבש הקיבוץ את עמדתו בנוגע לתביעתם, וכן לבקש חו"ד משפטית. ברור כי אין בדברים אלה כדי להסיק על הודאה בזכותו של שי לכספים, ובטח לא כי הקיבוץ מוותר על טענת ההתיישנות. לכן, לא ניתן ללמוד מהפרוטוקול את מה שהתובעות מבקשות ללמד, גם לא על דרך פרשנות הטקסט. לא ניתן לכפות על הטקסט פרשנות שכזו, להתרשמותי, ניתן להבין מהפרוטוקול כי דרישת בועז ושי הובררה לאנשי המזכירות לראשונה בישיבה זו, ובאותה ישיבה טרם התגבשה עמדת הקיבוץ הרשמית. כן התרשמתי כי מזכירות הקיבוץ ביקשה לגבש את עמדתה הרשמית, רק לאחר פגישה עם בועז ושי וקבלת חו"ד משפטית.

31. על כן, הגעתי למסקנה כי אין בראיות שהוצגו כדי להוות הודאה של הקיבוץ בחוב לשי, או ויתור על טענת ההתיישנות. הודאה צריכה להיות מובנת לצדדים, בהירה וברורה ולא אוכל לקבל טענה שלא רק שאינה נלמדת מהתמלילים אלא שמדובר בהקלטה שתכנה ונסיבותיה אינן מתיישבות עם תחולת החריג שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
מקובלת עלי עמדת הקיבוץ כי לאורך הדרך היה נסיון להגיע לפשרה עם האחים כתאין, בשל הכבוד לגבריאל ז"ל, נעמי ולבניה – שי ז"ל ובועז, כמו גם הרצון לשמור על יחסים תקינים כדי לא להגיע לסכסוך משפטי, ואולם אין בכך עם הודאה ולא כלום.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות
32. ניסיון נוסף של התובעות להחיל את אחד מהחריגים האפשריים בחוק ההתיישנות הוא החלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בטענה כי הקיבוץ הטעה ביודעין את שי, כשלא גילה לו במשך השנים על קיומו של החוזה. לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, מרוץ תקופת ההתיישנות מושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תביעה בשל הטעיה ביודעין מצד הנתבע, לרבות אי גילוי ביודעין של אחת מהעובדות המהוות את עילת התביעה.

33. בהקשר זה טוענות התובעות כי החוזה, שבבסיס עילת התביעה, נחתם בין הקיבוץ ובין האפוטרופסים של שי ובועז. לכן, היה הקיבוץ מודע לטענתן לקיומו של החוזה, כמו גם לכך שעליו להחזיר לשי ובועז את כספי ההלוואה. למרות זאת נמנע הקיבוץ מלגלות לשי ובועז על קיומו של החוזה, וזאת כדי שהכסף ישאר בקופת הקיבוץ. מכאן מסיקות התובעות כי מרוץ ההתיישנות החל בעת ששי גילה שהקיבוץ הטעה אותו, קרי, בשנת 2013, במועד שבו מצא את החוזה.
מנגד, הקיבוץ טוען כי לא הוכחה הטעיה, כי גם לא היתה טענה כזו מפי שי , גם לא הוכח כי בעת שהגיע המועד להחזיר את ההלוואה לשי (16.9.1971), היו מי מנציגי הקיבוץ מודעים לחיוב ולעצם קיומו של החוזה. שהרי היתה זו נעמי שידעה בבירור על קיומו, והיתה זו חובתם של שני האפוטרופסים שמונו על ידי בית המשפט לממש את החוזה ולדרוש במועד את הכספים, ברור אפוא כי לא היה זה הקיבוץ שהטעה של שי. עוד נטען כי ממילא טענת ההטעיה הועלתה על ידי התובעות בעלמא ללא כל בסיס עובדתי, שכן שי ז"ל, מעולם לא טען שהוטעה על ידי הקיבוץ.

34. לציין כי בשנת 2015 נחקק תיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות ובו שונה סעיף 7. עניין זה חשוב לשאלה איזה מן הנוסחים של הסעיף חל במקרה דנא.
האם הנוסח שלפני תיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות, המדבר על השעיית מרוץ ההתיישנות מחמת 'תרמית או הונאה'. נוסח שהיה קיים במועד שבו נולדה עילת התביעה, (1971) נוסח שגם היה תקף במועד בו ' גילה' שי את החוזה בבית אמו, נעמי ( על פי הנטען ב-2013). או שהנוסח שאחרי תיקון מס' 5 הוא שחל בעניינו, ששונה לפני הגשת כתב התביעה (2016). הנוסח שלאחר התיקון הרחיב את החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות, גם למקרים נוספים, בהם קיימת ' הטעייה' של העובדות היוצרות את עילת התביעה, לרבות בדרך של אי גילוי. ראו לעניין זה את דברי ההסבר לתיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות:
"כיום קובע סעיף 7 לחוק ההתיישנות... כי " היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה" בעילת השעיה זו לא נכללות נסיבות שבהן התובע נמנע מהגשת תביעתו בשל התנהגות פסולה אחרת של הנתבע. נוכח האמור לעיל, מוצע להוסיף לרשימת הנסיבות המצדיקות השעיה של מרוץ תקופת ההתיישנות על פי החוק, עילות השעיה נוספות: מקרים שבהם הנתבע או מי מטעמו גרם לעיכוב כאמור על ידי הטעיית התובע... הטעיה " נועדה להבהיר כי אם הנתבע גרם ביודעין לכך שהתובע לא יהיה מודע לעובדות המהוות את עילת התובענה יושעה מרוץ תקופת ההתיישנות, גם אם הדבר נעשה בדרך של אי-גילוי".
אם כך, איזה מהנוסחים חל בענייננו. האם זה שלפני תיקון מס' 5, הדן רק בנסיבות של ' תרמית או הונאה', או זה שלאחריו שדן גם בהשעייה מטעמי ' הטעיה'. תשובה לכך ניתן למצוא בפסיקה שהחילה חזקת אי-רטרוספקטיביות על נורמה דיונית שיש בה לשנות את התוצאות המשפטיות של התנהלות דיונית שהתרחשה בעבר, וכך נאמר:
"באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם דין דיוני מוחל רטרוספקטיבית - כלומר, משנה מצב משפטי דיוני שכבר נסתיים או משנה את האופי המשפטי והתוצאות המשפטיות של פעולות דיוניות שהתרחשו בעבר - תחול בו חזקת אי הרטרוספקטיביות. כך, למשל, אם חוק חדש מאריך תקופת התיישנות ( אזרחית), החלתו על תקופת התיישנות שכבר נסתיימה בעבר ( מצב משפטי שנסתיים) מהווה החלה רטרוספקטיבית, וחזקת אי הרטרוספקטיביות צריכה לחול." ( עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(2) 765, 789-788 (1992); ראו גם אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 639 (1993)).
דברים אלה מביאים למסקנה כי הנוסח החל הוא זה שלפני תיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות ( כלומר, זה הכולל השעיית מירוץ ההתיישנות מחמת ' תרמית והונאה' ואינו כולל ' הטעיה'). תיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות חוקק לאחר המועד שבו נולדה עילת התביעה (16.9.1971); לאחר המועד שבו נסתיימה תקופת ההתיישנות (16.9.1978); וגם לאחר המועד שבו נטען כי שי גילה על קיומו של החוזה, ולכאורה גם על ההטעיה מצד הקיבוץ (2013). כלומר, במועד שבו שי גילה לכאורה כי הוטעה על ידי הקיבוץ, עילת ה'הטעיה' לא היתה עילה המצדיקה את השעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק ההתיישנות. משכך, בהתאם לדין הנוגע להחלה רטרואקטיבית של חקיקה, אין להחיל את הנוסח החדש של סעיף 7 הכולל את תיקון מס' 5 על תביעה שלולא התיקון הייתה נדחית מחמת התיישנות ( ראו ת"א 2114/08 (ת"א) פנינה שפיגל נ' ריקי שחם-רביצקי (6.10.2015)).

35. אף אחד מהצדדים לא העלה במסגרת טיעוניו את השאלה איזה מהנוסחים חל, ונראה כי שני הצדדים התייחסו דווקא לסעיף 7 הנוכחי ( זה שלאחר תיקון מס' 5), למרות שכאמור כלל לא ברורה תחולתו הרטרוספקטיבית.
בין שכך ובין שאחרת, אינני נדרשת להכריע בשאלת ההחלה הרטרוספקטיבית של הסעיף, מאחר שממילא לא עלה בידי התובעות להוכיח את החריג שבסעיף 7 בכל אחד מהנוסחים, לרבות בנוסחו החדש והמרחיב יותר, אליו התייחסו הצדדים. הנטל להוכיח כי מעשה מרמה או הטעיה ביודעין מוטל במלואו על כתפי הטוען זאת, ולשם כך עליו להציג טענות אלה במפורש ולפרט את העובדות המבססות את הטענות אלו ( רע"א 8834/15 אפלייד מטריאלס נ' צבי להט, עמ' 6 (3.3.2016)). בענייננו, התובעות לא הביאו ראיות לטענתן כי הקיבוץ הטעה את שי באופן מכוון בדרך של אי גילוי, וגם לא הוכח קשר סיבתי בין הטעיה נטענת ובין אי ידיעתו הנטענת של שי על קיומו של החוזה. התובעות לא פירטו את יסודות עילת ההטעיה, וגם לא הוכיחו בראיות מהימנות כי נעשו מעשי רמיה או הטעיה ביודעין על ידי הקיבוץ.
על כן, אני דוחה את הטענה להשעיית תחילת תקופת ההתיישנות לפי נסיבות סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

36. הגם שדחיתי את טענת התובעות להשעות את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק בהעדר כל בסיס עובדתי לטענות התובעות בדבר הטעיה מכוונת, ראיתי להדגיש כי אני מקבלת את טענות הקיבוץ שהחובה לגלות על קיומו של החוזה מוטלת במלואה על האפוטרופסים שמונו על ידי בית המשפט ' לשמור' על כספי הקטינים, וחובה זו לא עברה לקיבוץ. הגם שזה היה תפקידה לא נדע מדוע נעמי לא גילתה לשי על החוזה אם אכן לא עשתה כך, שכן כאמור התובעות לא זימנו אותה לתת עדות ולהבהיר את הדברים. ואוסיף כי בגלל חלוף השנים וחילופי תפקידים בקיבוץ, כלל לא ברור אם בידי הקיבוץ עותק מהחוזה או שעותק מצוי רק בידי נעמי; גם לא ברור אם ראשי הקיבוץ זכרו כי נדרש להחזיר כספים לשי שנים לאחר מועד חתימת החוזה, ונראה שדווקא על נעמי מוטל היה לזכור זאת ולפנות במועד לקיבוץ .

'עילה מתמשכת' או ' מתחדשת'
37. ועוד ניסו התובעות לשכנע כי לא חלף מועד ההתיישנות והפעם נטענו טענות כי מדובר בעילת תביעה " מתחדשת", קרי כי כלל אין מדובר בעילת תביעה שהתיישנה אלא בעילה ה"מתחדשת" מידי יום. טענתן מבוססת על סעיף 6( ב) לחוזה, שעל פי הפרשנות שהן מציעות משמעותו היא שכספי ההלוואה המצויים בידי הקיבוץ צוברים ריבית כל עוד לא מחזיר הקיבוץ את הכספים לשי. מכאן שמשתמע מטענתן כי החוזה הוא ללא מועד ביצוע, ועילת תביעת הכספים המגיעים לשי מכוחו " חיה ונושמת", ומתחדשת כל עוד מצויים הכספים בידי הקיבוץ וצוברים הפרשי הצמדה וריבית ( להזכיר כי לפי החוזה הריבית עד גיל 18 לא חושבה בגדר החוב ונועדה להשתתפות בהוצאות שי בקיבוץ).

38. כאמור לעיל, סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת התיישנות ( בעניין שאינו במקרקעין) היא 7 שנים; וסעיף 6 לחוק קובע את " תחילת ההתיישנות" במועד בו " נולדה עילת התובענה". למונח " עילת תביעה" הקשרים שונים בדין ובהקשר של דיני ההתיישנות נקבע כי עילת התביעה נולדת במועד שבו התגבש בידיו של התובע כוח תביעה מהותי להגיש תובענה ולהצליח בה – כלומר לזכות בסעד ( ראו חבקין, בעמ' 137).
בהתאם לזאת, קביעת היום בו נולדה העילה היא בעיקרה סוגיה עובדתית, ומקום בו עילת התביעה היא חוזית, כמו בענייננו, היא נלמדת ברובה מפרשנות החוזה על פי לשון החוזה והנסיבות (רע"א 8856/06 ‏רבקה גרינפלד נ' הירקון בע"מ, בעמ' 4 (17.7.2007)). עוד ייאמר כי בתביעות שבהן העילה היא חוזית ונטען להפרת החוזה, ככלל מתגבשת עילת התביעה במועד בו הופר החוזה – דהיינו, בשלב ביצוע החוזה. (ראו למשל ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה – המרכז, פ"ד מו(4) 719, בעמ' 722 (1992); ע"א 8376/10 חברת מוניות הטייסים בע"מ נ' סילקו, בעמ', בעמ' 9 (21.5.2013)).
הטענה לעילת תביעה מתמשכת הידועה מתחום הנזיקין, הוכרה על ידי הפסיקה גם בתחום החוזים. עילה שכזו יכולה להיווצר במקרים שבהם יש הפרה מתמשכת של החוזה, אז היא ' נולדת' מחדש בכל יום בו מפר צד לחוזה את חובתו על פי החוזה ( ראו למשל רע"א 8856/06 רבקה גרינפלד נ' הירקון בע"מ (17.7.2007); תל"א ( חי') 16685-06 סונול ישראל בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ, בעמ' 28 (22.10.2009); ת"א ( ת"א) 1224-04 רות רחל מוקטדר נ' יעקב בדאני, עמ' 16-11 (28.11.2010); ת"ק ( ת"א) 63475-12-13‏ רות ננקנסקי נ' רן הופמן, בפסקה 6 (1.2.2015); וכן חבקין, בעמ' 140-139)).
יודגש כי אין הכוונה לכך שאם צד לחוזה נמנע לשלם לצד השני את התמורה שבחוזה, עילת התביעה מתחדשת בכל יום שהחייב לא שילם את התמורה לנפגע! במקרה שכזה – עילת התביעה היא אחת! היא נוצרת ביום שבו נקבע בחוזה חובת התשלום, הוא היום שבו מצוי בידי התובע כוח התביעה. כדי לסבר את האוזן הכוונה למשל הפרת החובה לפנות נכס הרי כל יום שבו לא מפונה הנכס מדובר בעילה מתחדשת.

39. בענייננו, התובעות העלו את הטענה כי עסקינן ב"עילה מתחדשת", לראשונה במסגרת סיכומיהן ( סעיפים 168-166 לסיכומי התובעות). הטענה נטענה באופן תמציתי, סתמי, וללא פירוט או ביסוס משפטי – וכפי שהסבירו התובעות " לא צריך להיות משפטן על מנת לומר את הדברים" (סעיף 167 לסיכומי התובעות).
לאחר שבחנתי את טענות אלו, אני סבורה כי לא בכדי נטענו הטענות הללו בצורה סתמית, שכן אין להן כל בסיס בענייננו, וברור כי לא בעילה מתחדשת עסקינן. עילת התביעה התגבשה ביום בו הגיע מועד ביצוע החיוב לפי החוזה, קרי, ביום 16.9.1971, שבו נכתב בחוזה כי הקיבוץ יחזיר לשי את כספי ההלוואה.
ללא נימוק אמיתי, התובעות מבקשות לומר כי לאחר ה-16.9.1971 עילת התביעה נולדת בכל יום מחדש עד ליום התשלום בפועל, וזאת כיוון שההלוואה צוברת ריבית. לפי פרשנות זו ( או יותר נכון לפי הרעיון שהגו) אין כלל מועד להחזר החיוב, כיוון שהחיוב נושא ריבית עד להחזרתו. כך למעשה, לטענתן הסכמי ההלוואה לעולם לא יתיישנו, ובידי התובעות כוח בלתי מוגבל לתבוע בעל עת שירצו.
כמובן שיש לדחות את הטענה ואת הרעיון " המקורי" של התובעות. מדובר בעילת התביעה שנולדה ביום 16.9.1971, במועד החיוב להחזר ההלוואה ובמועד זה בלבד!! במועד זה היה בידי שי כוח התביעה ובחלוף 7 שנים מיום זה חלפה תקופת ההתיישנות וקם מחסום דיוני מלתבוע את הקיבוץ.

40. ואולם אוסיף למען הסר כל ספק כי דברים אלה נלמדים מהחוזה עצמו, בניגוד לטענות התובעות. החוזה כלל אינו מדבר על אפשרות שכספי ההלוואה ישארו בידי הקיבוץ לאחר שלשי ימלאו 18 – סעיף 5 לחוזה עוסק בהחזרת הכספים כשיגיע שי לגיל 18 ( סעיף 5( א)) או כשהאפוטרופוסים שלו ידרשו את החזרת הכספים אם יעזוב את הקיבוץ לפני הגיעו לגיל 18 ( סעיף 5( ב)).
סעיף 6 לחוזה, עליו התבססו התובעות בטענתן, מדבר על מקרה שבו יעזוב שי את הקיבוץ לפני הגיעו לגיל שמונה עשרה והאפוטרופוסים שלו נמנעו מלבקש את הכספים, במצב שכזה יכול הקיבוץ להחזיר את הכספים ( סעיף 6( א)), או להמשיך להחזיק בהם ולשלם ריבית בגינם ( סעיף 6( ב)).
אלא שבענייננו סעיף 6 לא חל כלל, שכן שי נשאר בקיבוץ עד גיל 18 ולא עזב אותו לפני כן. במצב שכזה, בהגיעו לגיל 18 (16.9.1971), קם החיוב של הקיבוץ לשלם את כספי ההלוואה, ואין החוזה כולל כל רשות להמשיך להחזיק בכספים.
לפיכך, דין הטענה כי עסקינן בעילת תביעה מתחדשת להידחות.

סיכום
41. לאור כל האמור אני קובעת כי מדובר בעילת תביעה ' ישנה נושנה' שהתובעות לא הוכיחו כי קיימות נסיבות ייחודיות המשעות את מרוץ ההתיישנות. טענותיהן להחלת חריגים שונים המשעים את תחילת מרוץ ההתיישנות נטענו על דרך הסתם ללא ביסוס עובדתי ולא הוכחו. התובעות הציגו תשתית עובדתית דלה ביותר, נטולת ראיות אותנטיות, הגם שהיה בידן לזמן שני עדים מהותיים לתמוך בטענותיהן – סבתן נעמי, ודודן בועז. אי הבאת נעמי ובועז לעדות לא רק שהביאה לאותה תשתית עובדתית דלה לתביעה, אלא היא גם מפעילה את החזקה הדיונית הפועלת לחובת התובעות. והעדרם של העדים הקרובים לתובעות מהווה שתיקה רועמת שלהם.
כפי שציינתי החיסרון בתשתית עובדתית הורגש שבעתיים מאחר שבתחילת ההליך ציינתי במפורש בהחלטתי שבה קבעתי שהתביעה לא תסולק על הסף עקב התיישנות (30.11.2016), כי למרות שמדובר בעילת תביעה ישנה אני מאפשרת לתובעות להניח מצע עובדתי שיוכיח כי התביעה לא התיישנה – ואולם מצע שכזה לא הוצג.

42. משקבלתי את טענת ההתיישנות הכה מובהקת בעניין דנא, ומשהגעתי למסקנה כי כוח התביעה הקונקרטי היה בידי שי בהגיעו לגיל 18, שוב אין צורך להידרש לטענות אחרות של התובעות שאף הן נטענו בעלמא על בסיס תשתית ראייתית דלה ביותר.

43. לאור האמור אני דוחה את התביעה.
אני מחייבת את התובעות לשלם לנתבע הוצאות בסך 40,000 ₪.
בפסיקת הוצאות המשפט לקחתי בחשבון גם את הבקשה לסילוק על הסף שהגם שלא נדחתה היא היתה ראויה, ובוודאי שבדיעבד גם היתה נכונה.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, 31 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.