הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 48196-02-15

בקשה מס' 67
לפני
כבוד השופט דורון חסדאי

התובעים

  1. מלי רוזנבלום
  2. מרים דונין
  3. יעל שטיינבך
  4. ישראל שוב
  5. אפרת דיבון
  6. שמואל שוב
  7. צבי שוב
  8. אריאל שוב
  9. ארנון שוב
  10. אביעד שוב
  11. נעמה שיף
  12. ירון שוב
  13. תמר שוב

ע"י ב"כ עו"ד ליאור קיל

נגד

הנתבעת
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בני ברק
ע"י ב"כ עו"ד עדי עדני

החלטה

רקע כללי בתמצית
לפניי בקשת התובעים לפיצול סעדים.

התיק העיקרי מצוי בשלב הגשת סיכומים. לטענת התובעים, הנתבעת המשיכה עוד לעכב את הוצאת היתר הבנייה בניגוד לחוק ולהחלטות ועדות הערר גם לאחר הגשת התביעה, ולמעשה עד ליום בו הוענק הנכס בירושה לתובע 7 – 17.9.17 – טרם הוצא היתר בנייה, וזה הוצא רק במהלך שנת 2019, בעת שהנכס כבר לא היה בידי התובעים.

לדברי התובעים, משכך הם פני הדברים הם ביקשו לקבוע כי יש לפצותם גם בתקופה שלאחר מועד הגשת התביעה ולעדכן בהתאם את סכום הפיצויים מיום עריכת השומה ועד ליום 17.9.17, המועד בו נמסר הנכס למר צבי שוב (התובע 7), ולהוסיף לכל חישוב הנזק תקופה של 2.583 שנים נוספות בגינה הם זכאים לפיצוי.

לטענת התובעים, מטעמי זהירות וככל שבית המשפט יחליט לדון בנזק עד למועד עריכת השומה (15.2.15) ולא לקבוע פיצוי בגין התקופה הנוספת שלאחר הגשת התביעה, אזי מבוקש להתיר להם פיצול סעדים בגין 'תקופת הנזק הנוסף' (ר' ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי (פורסם בנבו, 3.12.90)).

הנתבעת בתגובתה מתנגדת לבקשה. לדבריה לא ניתן לתבוע תביעה כספית כאשר לשיטת התובעים עצמם מדובר בתביעה כספית עבור שנתיים וחצי נוספות שלאחר הגשת התביעה (להלן: "התקופה הנוספת"). לדבריהם אין כל פירוט כספי של הסכום הנתבע על ידי התובעים עבור התקופה הנוספת; אין כל חוות דעת שמאית התומכת את הסכום הנתבע עבור התקופה הנוספת; לא שולמה אגרה עבור הסכום הנתבע בגין התקופה הנוספת; ואין כל ממצא עובדתי מחייב ביחס לתקופה זו (ר' סעיף 1) .

לטענת הנתבעת אין אף מקום ליתן פיצול סעדים אלא במקרים הקבועים בתקנה 46 לתקסד"א. לשיטתה במקרה זה היה על התובעים להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ולהתאימו לטענותיהם על אודות התקופה הנוספת. משבחרו התובעים לא להגיש בקשה שכזו ולא לשלם אגרה בגין התקופה הנוספת הרי שאין מקום לאפשר להם לפצל סעדים. אין המדובר בסעד "חדש" או סעד השונה מהסעד שנתבע בכתב התביעה, ולמעשה התובעים מודים כי מדובר באותו סעד בגין אותה עילה (ר' סעיפים 3 –7).

עוד טענה הנתבעת כטענה חליפית כי לא ניתן להגיש בקשה לפיצול סעדים לתקופה הנוספת עקב שינוי הבעלות במקרקעין. לדבריה התביעה הוגשה בשעתו על ידי עו"ד משה שוב ז"ל; לאחר המצאת העתק צו קיום הצוואה אישר בית המשפט את היותם של כל ילדיו של המנוח כחליפיו; לאחר מכן בדרך של המצאת צוואה מתוקנת נותר התובע צבי שוב כבעל זכויות יחיד בנכס וכמי שזכאי להגיש בקשות להיתר או לפעול כל פעולה אחרת בנכס. לדברי הנתבעת אם במסגרת תביעה זו באים התובעים מכוח זכות אביהם ז"ל – שהיה בעל זכות הבעלות במקרקעין – הרי שבבקשה לפיצול סעדים הם מבקשים לתבוע מכוח זכות עצמאית שעה שהם אינם בעלים של המקרקעין, ומכאן שאין המדובר במקרה של פיצול סעדים מכוח אותה עילה אלא בתביעה אחרת, חדשה ונפרדת (ר' סעיפים 8 –12).

עוד נטען על ידי הנתבעת כי גם אם ייטה בית המשפט להתיר לתובעים לפצל סעדיהם, הרי שאין בהיתר זה כדי להעניק להם זכות להתגבר על ההתיישנות, ככל שקיימת, וזאת בשים לב לעובדה כי עילות התביעה קמו כבר בשנת 2011 (ר' סעיפים 13–14).

התובעים בתשובתם מציינים בין היתר ובתמצית כי הבקשה לפיצול סעדים הוגשה לשם הזהירות בלבד, שכן בהתאם לפסיקה הם סבורים שהנזק שנגרם להם בתקופה הנוספת שמיום הגשת כתב התביעה ועד ליום העברת הנכס לידי התובע צבי שוב (התקופה הנוספת) מהווה עילה אחת יחד עם הנזק נשוא כתב התביעה, ולכן היעילות והצדק מחייבים שבית המשפט ידון בשתי התקופות יחד ללא צורך בקיום הליך נוסף ונפרד (ר' סעיף 1). לדבריהם, בניגוד לטענות הנתבעת, הסכום הכספי הנתבע בגין התקופה הנוספת מפורט כהלכה בסיכומיהם והוא נתמך בחוות הדעת שכן הוא חושב על סמך אותם עקרונות שנקבעו בחוות הדעת השונות ללא שום שינוי, וכל שנתבקש הוא רק להכפיל את סכום הנזק על פני התקופה שלפני הגשת התביעה וכן בגין התקופה הנוספת, כך שאין מניעה או חסר בפני בית המשפט אשר יכול בנקל לפסוק פיצויים גם בין התקופה הנוספת (ר' סעיפים 2 –4).

עוד נטען כי ככל שבית המשפט יחליט שאין בכוונתו לדון בנזק שנגרם בגין התקופה הנוספת, מבקשים התובעים לשמור על זכותם לתבוע תביעה נוספת בגין תקופה זו ובשל כך הוגשה הבקשה, ואין בטענות הנתבעת כדי למנוע מהם לממש זכותם זו (ר' סעיף 4).

באשר לטענת הנתבעת ביחס ל"שינוי הבעלות" טוענים התובעים כי התקופה הנוספת היא עד למועד העברת הבעלות לנתבע 7 (צבי שוב) ובקשר עם תקופה שהם היו בעלי הנכס. כך גם לדבריהם אין בסיס לטענת ההתיישנות שנטענה בתגובת הנתבעת, לפי שההליך נפתח בשנת 2015 וכל התביעה מושתתת על נזקים שנגרמו החל מיום 5.5.13 ועד למועד הגשת התביעה (ר' סעיף 6).

עוד נטען על ידי התובעים כי לכל אורך התקופה הנוספת נמשך סירובה של הנתבעת להוציא את היתר הבנייה כנדרש, והתובעים לא יכלו לכמת את סך הנזק שנגרם להם, ורק משעבר הנכס לידי היורש הספציפי (נתבע 7) ולאור חוות הדעת שניתנו בהליך זה יש בידי התובעים לכמת את הנזק ולפיכך מן הדין ומן הצדק לפסוק להם את מלוא הנזק שנגרם להם ובמובן זה בקשתם נועדה לשם ייעול ההליך המשפטי ושמירת זכויותיהם ותמנע פתיחת ערוץ נוסף של פיצול סעדים, וככל שבית המשפט יראה לנכון לצרף את התקופה הנוספת תשולם אגרה בגינה (ר' סעיפים 7 ו־ 8 רישה ).

עוד טענו התובעים בסיפת תשובתם כי ככל שבית המשפט יחליט שלא לדון בתקופה הנוספת, מבוקש שלא תיחסם דרכם מלתבוע את הנזקים שנוספו ונגרמו להם לאחר הגשת התביעה, וזאת בתובענה נפרדת נוספת באמצעות אישור פיצול הסעדים כמבוקש (ר' סעיף 8 סיפה).

המסגרת המשפטית
תקנה 44 לתקסד"א שכותרתו " תובענה תכיל מלוא הסעד" קובע:
(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד אשר התובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.
(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.

תקנה 45 לתקנות שכותרתו " מי שלא תבע סעד אחד מרבים" קובע:
מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם לא יתבע אחרי כן כל סעד של תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו.

פרופ' יששכר רוזן צבי בספרו ההליך האזרחי, מהדורת התשע"ה – 2015, מציין בעניין זה, בין היתר, כי:
תובע הזכאי לכמה סעדים בגין עילת תביעה אחת חייב לתבוע את כולם במסגרת תובענה אחת, ואם לא עשה כן לא יוכל לתבוע סעד שלא תבעו. תביעה שכזו, אם תוגש, תידחה מחמת השתק עילה. עם זאת התובע רשאי, כל עוד ההליך הראשון תלוי ועומד, לפנות לבית המשפט ולבקש היתר לפיצול סעדים; אם בקשתו נענית בחיוב, יוכל להגיש תובענה נוספת ולכלול בה את הסעד שהשמיט מן התביעה הראשונה. הסמכות להעניק היתר לפיצול סעדים ניתנה לבית המשפט על מנת לאזן בין הצורך לקיים את התכליות העומדות בבסיס השתק העילה, קרי למנוע ריבוי משפטים והטרדת הנתבע פעמים מספר בשל עניין אחד, לבין הרצון שלא לפגוע בתובעים במקרים קונקרטיים ולאפשר להם לממש את מלוא זכויותיהם, כאשר הם מנועים מכוח הדין או מכוח הסכם מלתבוע את כל הסעדים המגיעים להם במאוחד או כאשר יש תועלת חברתית במתן ההיתר לפיצול סעדים (שם 528–529) .

מלשון התקנות שצוטטו לעיל עולה, כי הן דנות במקרה שבו יש לתובע עילת תובענה אחת. במקרה כזה צריך התובע למצות בהליך אחד את מלוא הסעד הנתבע (ר' תקנה 44). יחד עם זאת לעיתים רשאי התובע לפצל סעדים שונים הנובעים מאותה עילה לתובענות שונות, אך זאת בתנאי שקיבל לכך את רשות בית המשפט (תקנה 45). ברי שאם נאסר על התובע לפצל סעדים שונים לתובענות נפרדות (אלא אם כן קיבל אישורו של בית המשפט לכך) כי אז נאסר עליו לפצל סעד אחד לסעדי משנה אחדים ולתבוע אותם בתובענות נפרדות.

הרציונל העומד בבסיס תקנות 44–45 לתקסד"א, הוא זכותו של חייב שלא יהא נטרד יותר מאשר פעם אחת בגין עילה אחת, כמו גם אינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינויות בעניינים שכבר נדונו (ר' י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיפים 131–132, 134; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166, 183–184).

בע"א 527/08 שטורך-רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 51, נפסק בין היתר כי:
הגדרת עילת תביעה היא רחבה ביותר למטרת מבחן זהות העילה. היא רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה. כשהשיקול הקובע הוא, שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה...והשאלה היא , כפי שהגדירה השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 167/63 בעמ' 2625: 'אם יכול היה וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה בתובענה אחת...' (שם 55).

בפרשת זיסר לעיל נפסק בין היתר כי:
אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (שם, 183–184).

נ' זלצמן בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, 1991) מציינת בין היתר, כי כלל השתק העילה מונע בעד תובע שזכה בפסק דין או שתביעתו נדחתה מלשוב ולתבוע את הנתבע בשל אותה עילה, ואם בעת הגשת התביעה יכול היה התובע לתבוע את כל נזקו עד להגשת התובענה ונמנע מלעשות כן אין צידוק להתיר לו את הפיצול ויש לראותו כמי שמיצה את עילתו כאשר הגיש את תובענתו לראשונה (שם, עמודים 76–78).

דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה לפיצול סעדים.

בענייננו, בקשת התובעים להתיר להם פיצול סעדים הוגשה במקביל להגשת הסיכומים בתיק, עם תום שמיעת הראיות שהחלה ביום 19.5.19 .

הלכה היא כי ניתן להגיש בקשה לפיצול סעדים כל זמן שהתובענה הראשונה תלויה ועומדת בבית המשפט (ר' ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח נ' נועם אורים, פ"ד מה(2) 811). א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) מציין כי במקרה אחד אף הוכשרה בקשה לפיצול סעדים שהוגשה רק בסיכומים וללא תצהיר (ר' ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פ"ד מה(1) 177) (שם, עמוד 309).

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להכליל את התקופה "הנוספת" (של 2.583 שנים נוספות) בגדרי פסק הדין שיינתן. המדובר בתקופה שלאחר התקופה הנתבעת בגדרי כתב התביעה. יכול וראוי היה כי התובעים יבקשו בשלב מאוחר יותר לתקן את כתב תביעתם ולבקש לצרף לתובענה תקופה זו (עד יום 17.9.17) והסעד הכספי הכרוך עמה.

מאחר שהמדובר בתקופה המאוחרת להגשת התביעה, לאמור כי לא ניתן היה להכלילה בגדרי התביעה המקורית (הראשונה שהוגשה), דהיינו כי התובעים לא יכלו לתבוע את נזקם בגין תקופה נוספת זו במועד הגשת כתב התביעה (26.2.15), הרי שלא מצאתי כל מניעה להיעתר לבקשתם ולהתיר להם ל פצל סעדיהם.
למען הסר ספק, אין בהיתר לפיצול הסעדים לפגוע בכל טענה מקדמית או אחרת הנתונה לנתבעת כלפי התובעים או מי מהם, לרבות בעניין יריבות והתיישנות.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"א, 01 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.