הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 43066-01-13

לפני:
כבוד ה שופטת מיכל אגמון-גונן

התובע:

יוסף מנור
ע"י ב"כ עוה"ד טומי מנור ואסף שפירא ממשרד נשיץ ברנדייס אמיר ושות', עו"ד

נגד

הנתבעים:

1.אביב אלגור
2.איאן נייג'ל דיוויס
ע"י ב"כ עוה"ד זוהר לנדה, נועה הבדלה ומורן ביקל ממשרד ברנע ושות' עורכי דין

פסק דין

התובע, יוסף מנור (להלן: התובע ) הגיש תביעה כנגד אביב אלגור (להלן: הנתבע 1 ) ואיאן נייג'ל דיוויס (להלן: הנתבע 2, הנתבעים 1 ו-2 ביחד יקראו להלן: הנתבעים). התובע עותר לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לו סך של 6,500,000 ₪ , בעקבות מערכת הסכמית ביניהם.

1. רקע הדברים
1.1. הצדדים והחברות המעורבות
התובע הוא איש עסקים. הנתבע 1, והנתבע 2, הם קרובי משפחה שניהלו, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, פעילות עסקית באמצעות חברת אחזקות פרטית שנרשמה בישראל בשם 3I Investments In Industry Ltd. (להלן: 3I), בהמשך החברה שינתה את שמה ל"פיתוח ערבות הנגב והשפלה בע"מ" (להלן: החברה או פיתוח ערבות הנגב). 3I התאפיינה ברכישת חברות ישראליות שהיו במשבר עסקי לצורך שיקומן. כך, נרכשו החברות פרי הגליל, ויטה, קפולסקי ועוד.

הנתבעים שלטו בפיתוח ערבות הנגב באמצעות חברות פרטיות שבשליטתם. הנתבע 2 באמצעות חברת איתקה נכסים בע"מ (להלן: חברת איתקה), שהחזיקה ב 66.7% ממניות החברה, והנתבע 1 באמצעות חברת קירתה נכסים בע"מ (להלן: חברת קירתה ), שהחזיקה ב 33% ממניות החברה. הנתבע 1 שימש כיו"ר דירקטוריון החברה, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה.

1.2. מערך ההסכמים נשוא התובענה
1.2.א. ההסכמים הראשונים – ספטמבר 2001
ביום 20.9.2001 כרת התובע עם החברה שני הסכמים, במסגרתם השקיע שלושה מיליון דולר, מחציתם כהשקעה בחברת "פרי הגליל בע"מ", אשר בהמשך שינתה את שמה ל"ויטה פרי הגליל בע"מ" (להלן "ויטה פרי הגליל") ומחציתם כהלוואה לחברה, כמפורט להלן. ההסכמים נוסחו על ידי עו"ד אבי שץ, שהיה עורך דינה של החברה ועורך דינו של הנתבע 1.

ההסכם הראשון, הסכם השקעה, הסכם לרכישת מניות במסגרתו רכש התובע מהחברה, בתמורה למיליון וחצי דולר ארה"ב, 73,455 מניות רגילות ויטה פרי הגליל (להלן הסכם הרכישה או הסכם ההשקעה). התובע מונה לדירקטור בחברת ויטה פרי הגליל.

ההסכם השני – אגרת חוב במסגרתה הלווה התובע לחברה סך של 1.5 מיליון דולר ארה"ב (להלן "הסכם ההלוואה"). על פי הסכם ההלוואה היה על החברה לפרוע את ההלוואה, בתוספת ריבית שנתית בשיעור 5%, עד ליום 1.1.05, אלא אם יוסכם בין הצדדים אחרת.

1.2.ב. ההסכם המתקן הראשון – יולי 2002
ביום 3.7.2002 נכרת בין החברה לתובע הסכם לתיקון הסכם ההלוואה ותנאי אגרת החוב, במסגרת ההסכם הוקדם מועד פירעון ההלוואה, ונקבע בו כי על החברה לפרוע את ההלוואה לתובע עד ליום 10.1.04 (להלן: ההסכם המתקן הראשון). כמו כן נקבע בהסכם המתקן הראשון כי התובע יתפטר מחברותו בדירקטוריון החברה ויהיה רשאי למנות משקיף מטעמו לדירקטוריון. לטענת התובע הרקע לכך הוא אי הסכמות בינו לבין הנתבע 1 באשר לניהול חברת ויטה פרי הגליל, בעת היותו דירקטור בויטה פרי הגליל (הנתבעים חולקים על כך ואף צירפו דו"ח מיידי לבורסה מיום 7.7.2002, נספח 36 לתצהיר אלגור, בו נאמר כי הפרישה אינה בנסיבות המחייבות דיווח).

1.2.ג. ההסכם המתקן השני – הסכם האופציה – ינואר 2004
בסמוך למעד פירעון ההלוואה, בינואר 2004 (החברה אמנם לא פרעה את ההלוואה במועד, אך עשתה זאת על פי תנאי ההסכם החדש בחלוף מספר חודשים), נכרת בין החברה לתובע הסכם מתקן נוסף במסגרתו נקבעו מועדי פירעון חדשים להלוואה (אפריל 2004-אוגוסט 2005). ההסכם (נספח 7 לתצהיר אלגור נושא תאריך של ינואר 2004, אך המועד המדויק בו נחתם אינו מצוין). בנוסף, ניתנה לתובע אופציית Put, המקנה לתובע זכות לחייב את החברה לרכוש ממנו חזרה את מניותיו בויטה פרי הגליל בתמורה לסך של 6,568,850 ₪ השווים ל-1.5 מיליון דולר ארה"ב, בשלושה תשלומים (להלן "הסכם האופציה"). תנאי הסכם האופציה הינם ליבה של התובענה ולכן נביא אותם במלואם:
"למנור ניתנת בזאת אופציה מסוג Put לכפות על 3איי את רכישת המניות (להלן: "האופציה"), בכל מועד החל מחתימת ההסכם ועד למוקדם מבין יום 1 בפברואר 2006 או המועד בו לא יחזיק יותר מנור במניות כולן ("מועד פקיעת האופציה"). תמורת המניות תשלם 3איי למנור, אם יממש את האופציה, סך של 6,568,500 (שישה מיליון, חמש מאות שישים ושמונה אלף וחמש מאות) ₪ ("תמורת המניות") באופן המתואר להלן.

מנור יודיע ל- 3איי בכתב על רצונו במימוש האופציה. היה ומימש מנור את האופציה, תשלם – 3איי את תמורת המניות במועדים הבאים (להלן: "מועדי תשלום תמורת המניות") כנגד קבלת כמות המניות המתוארות בסעיף 4.2 להלן כשהן מניות נקיות מכל חוב, התחייבות, עיקול, שעבוד, או זכות צד ג' כל שהיא. לא יועמדו המניות נקיות כאמור, יחשב הדבר כאילו לא מומשה האופציה בגינן:
ביום 1.4.2006 ישולם למנור סך של 2,189,500 ₪ (שני מליון, מאה שמונים ותשעה אלף וחמש מאות ₪).
ביום 1.4.2007 ישולם למנור סך של 2,189,500 ₪ (שני מליון, מאה שמונים ותשעה אלף וחמש מאות ₪).
ביום 1.4.2008 ישולם למנור סך של 2,189,500 ₪ (שני מליון, מאה שמונים ותשעה אלף וחמש מאות ₪)".

1.3. השתלשלות העניינים בין הצדדים לאחר הסכם האופציה וההליכים שלעניין
ביום 5.9.2005 הודיע התובע לחברה בכתב על מימוש האופציה.

ביום 6.2.2006 הגיש בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן "בנק לאומי") לבית המשפט המחוזי, בקשת נושה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל כנגד התובע. בקשת הכינוס נמחקה ביום 27.4.2006.

ביום 5.3.2006 שלח התובע לחברה, בעת שנוהל הליך הכינוס נגדו, הודעה נוספת על רצונו במימוש האופציה. התובע לא ציין כי מתנהל נגדו הליך של כינוס נכסים.

ביום 2.4.2006 דחתה החברה את דרישת התשלום מכוח הסכם האופציה של התובע. החברה הודיעה לתובע, בכתב, כי התברר לה שהוגשה כנגד התובע בקשה למתן צו כינוס נכסים והכרזה כפושט רגל, ולפיכך המניות נשוא האופציה אינן נקיות מכל "חוב, התחייבות, עיקול, שעבוד או זכות צד ג' כל שהיא" כנדרש בהסכם האופציה. בנסיבות אלה, המניות אינן נקיות מזכויות לצד ג', האופציה בטלה ובקשת התובע לתשלום נדחית.

בין התובע לחברה התנהלה חליפת מכתבים בנושא. משעה שהחברה דחתה את בקשתו למימוש האופציה, התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפירוקה, פש"ר 1891/06 יוסף מנור נ' ערבות פיתוח הנגב והשפלה בע"מ, (להלן: בקשת הפירוק ). ביום 28.11.2006 ניתן צו לפירוק החברה ע"י כב' השופטת ורדה אלשייך (להלן: צו הפירוק ). החברה הגישה לבית המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק (בש"א 25259/06) וערערה על פסק הדין במסגרתו ניתן צו הפירוק. הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע הוגשו בתמיכת הכנ"ר (ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' יוסף מנור). ביום 2.2.2009 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הערעור התקבל וצו הפירוק בוטל (להלן: פסק הדין בבית המשפט העליון ).

במחצית שנת 2009 הופנה הסכסוך לבוררות בפני כב' השופט בדימוס לויט. ביום 31.7.2011 ניתן פסק הבורר בו נקבע כי תביעת התובע כנגד החברה מתקבלת, החברה חויבה לשלם לתובע את מלוא התמורה בגין המניות, בסך של 7,680,885 ₪ בצרוף ריבית והצמדה, כנגד העברת המניות, כמו גם הוצאות ההליך בסך 65,000 ₪ (להלן "פסק הבוררות").

ביום 11.9.2011 הגישו חברת קורנית נכסים בע"מ וחברת ספרטי נכסים בע"מ, חברות המצויות בבעלות הנתבעים, בקשה לפירוק החברה בגין חובות בסך של למעלה מ- 37 מיליון ₪ (פר"ק (נצ') 20988-09-11 קורנית נכסים בע"מ נ' פיתוח ערבות הנגב והשפלה (1995) בע"מ). ביום 4.3.2012 הוציא בית המשפט המחוזי בנצרת צו לפירוק החברה ומינה את כונס הנכסים הראשי לתפקיד מפרק החברה.

החברה לא שילמה לתובע את הכספים בהם חויבה בפסק הבורר.

המועד האחרון להגשת תביעת חוב למפרק החברה היה בחודש אוגוסט 2012, התובע לא הגיש במועד זה תביעת חוב אלא הגיש תביעה זו בחודש ינואר 2013, ולאחר מכן, במרץ 2013 הגיש בקשה להגשת תביעת חוב באיחור .

2. טיעוני הצדדים
2.1. טיעוני התובע
התובע טוען כי לנתבעים קיימת אחריות אישית לחוב החברה כלפיו מכח היותם בעלי השליטה בחברה ומקבלי ההחלטות הבלעדיים בה. התובע טוען כי הנתבע 1, אשר התגורר בארץ, הוצב בחזית העסקית ניהל אותה בפועל ועמד עימו בקשר. הנתבע 2 הוא בעל הממון, שהיה שותף לכל ההחלטות הנוגעות לחברה, הנחה את הנתבע 1 ועל פיו ישק דבר. לטענת התובע, הנתבעים רקמו תכנית לפיה החברה תתנער מהתחייבויותיה כלפי התובע באופן אשר יעשיר אותם על חשבונו.

התובע טוען כי לחברה לא היתה כל כוונה לעמוד בהתחייבויות כלפיו, זאת כנלמד מעדות הנתבע 1 בהליך הבוררות לפיה החברה לא נקטה בצעדים מיוחדים לגיוס כספים לתשלום תמורת המניות בהתאם להסכם האופציה. התובע טוען כי הנתבעים חיפשו אמתלה להצדיק את התנערות החברה מהתחייבותה לפי הסכם האופציה ומצאו אותה בבקשה לכינוס נכסי התובע. התובע מפנה לקביעות שונות בפסק הבוררות לביסוס טענותיו.

התובע מפנה לכך שהחברה או הנתבעים לא פנו אליו בעניין בקשת כינוס הנכסים טרם מועד מימוש האופציה. עוד מפנה התובע לכך שהחברה והנתבעים לא בחנו כלל את האפשרות לממש את שני השלבים הנוספים של מימוש האופציה, שני המועדים המאוחרים בהם היו המניות אמורות להיות מועברות תמורת תשלום.

התובע טוען כי החברה לא כיבדה את פסק הבורר ולא ביצעה את הוראותיו, הנתבעים כמנהלי החברה ובעלי השליטה בה התעלמו מהוראות פסק הבורר.

התובע טוען כי כלל לא ידע על הליך הפירוק שהוגש כנגד החברה על ידי חברות המצויות בשליטת הנתבעים. וכי הדבר נודע לו אך חודשים מספר טרם הגשת התביעה.

לגופו של עניין, טוען התובע כי הנתבעים הפרו את החובות החלות עליהם מכח דיני הנזיקין ודיני החוזים וכי מעשיהם מהווים תרמית, מצג שווא וגרם הפרת חוזה. הנתבעים הפרו את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בקיום הסכם וכן הפרו את חובת הזהירות ואת חובת האמונים בה הם חייבים לתובע, כפי שיפורט להלן.

אפתח בפירוט טענותיו המקדמיות של התובע, ולאחר מכן אפרט את טענותיו לגופם של דברים.

2.1.א. טענות מקדמיות
התובע טוען כי ממצאי פסק הבוררות מהווים השתק פלוגתא בהליך זה, מאחר והנתבע 1 נטל חלק פעיל בהליך הבוררות, הגיש תצהיר מטעם החברה והיה, ביחד עם הנתבע 2, הגורם המחליט בפרשה. לטענת התובע הנתבעים הינם צד קרוב בעל קרבה משפטית מספקת בכדי להחיל את הכלל בדבר מעשה בית דין. במקרה הנדון החברה נשלטה על ידי שני הנתבעים בלבד, אשר ניהלו אותה בעצמם, שלטו בהחלטותיה וייצגו אותה במסגרת הליך הבוררות. לפיכך יש לאמץ את המסכת העובדתית שנקבעה בפסק הבוררות.

2.1.ב. טיעונים לגופו של עניין
התובע טוען, כאמור, כי הנתבעים אחראים אישית כלפי התובע מתוקף היותם אורגנים בחברה – דירקטורים ונושאי משרה.

התובע מעיד כי שוחח עם הנתבע 1 לאחר מכתב מימוש האופציה בנושא הכספי והנתבע 1 לטענתו הבטיח לו שהוא יקבל את כספו חזרה "אמר לי אין לך מה לדאוג. אנחנו מגייסים את הכסף, נדאג שתקבל את הכסף" (פרוטוקול עמ' 61 ש' 3-4). לא זאת אף זאת, התובע טוען כי הנתבע 1 אמר לו, לאחר שנודע לו על הגשת בקשת כינוס הנכסים כנגד התובע, כי הוא פועל לגיוס הכסף ואף נוסע לחו"ל לנתבע 2 בעניין זה. התובע טוען כי מדובר בהבטחות כוזבות מצד הנתבעים וכי, כפי שנקבע בפסק הבורר, החברה לא פעלה לגיוס כספים לביצוע התשלום.

לגבי אופן התנהלות הנתבעים בעסקיהם מפנה התובע לקביעות בית המשפט המחוזי והעליון בעניינם של הנתבעים במסגרת הליך פלילי שהתנהל כנגדם בעניין חברת צינורות הים התיכון (ת"פ 40162/05 מדינת ישראל נ' אלגור ואח' (פורסם בנבו, 2009) וע"פ 5307/09 דיוויס ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2010). התובע מבקש ללמוד מקביעות בתי המשפט בהליכים הפליליים ביחס להתנהלות הנתבעים בעסקיהם שם, לעניין שלפניי.

עוד מוסיף התובע ומפנה לקביעות בפסק הבוררות מהן עולה, כך לטענתו, כי החברה לא התכוונה לבצע את התשלום וכי חיפשה אמתלה שלא לקיים את החיוב. התובע טוען כי על פי תורת האורגנים מייחסים את פעולות האורגן לחברה. מכאן שקביעות הבורר, כי החברה לא התכוונה לעמוד בהתחייבותה לנתבע, למעשה מיוחסת לאורגנים של החברה, קרי – לנתבעים. זאת בייחוד לאור העובדה שהחברה נשלטה ונוהלה בלעדית על ידי הנתבעים. גם אם הנתבע 2 אינו מחזיק ישרות במניות החברה, ואינו רשום כדירקטור בחברה, עדיין התפקיד שמילא בחברה בפועל מגדירו כנושא משרה בהתאם להוראות חוק החברות. התובע מציין לעניין זה שהנתבעים, באמצעות חברות שבשליטתם, פנו בבקשה לפירוק החברה כחודש לאחר מתן פסק הבורר.

התובע טוען כי הנתבעים אחראים כלפיו אישית מתוקף אחריותם כדירקטורים ונושאי משרה בחברה. התובע טוען כי הנתבעים אחראים אישית כלפיו מכח דיני הנזיקין – התובע טוען כי מתקיימים בנתבעים יסודות עוולת התרמית, העוולה של גרם הפרת חוזה ועוולת הרשלנות. עוד טוען התובע כי הנתבעים אחראים כלפיו מכוח דיני החוזים, על אף שכל החוזים עמו נחתמו עם החברה.

התובע טוען לעניין זה כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים") והמחייבת צד למשא ומתן לכריתת חוזה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. וכן טוען התובע כי הנתבעים הפרו את החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים הקובע כי יש לקיים חיוב הנובע מחוזה בדרך מקובלת ובתום לב. לטענת התובע חובת תום הלב חלה גם על נושאי משרה ודירקטורים בחברה. הנתבעים הבטיחו לתובע כי יקבל את כספי האופציה ורק לאור הבטחות אלה הסכים לדחות את מועד התשלום וכרת עם הנתבעים את ההסכם המתקן הראשון ואת הסכם האופציה. התובע טוען כי הבטחות הנתבעים ניתנו בחוסר תום לב מאחר וידעו את מצבה הכלכלי הקשה של החברה. עוד נטען כי הנתבעים הטעו את התובע להאמין כי במקרה הצורך הם יממנו את התחייבויות החברה.

2.2. טיעוני הנתבעים
לשם הנוחות יובאו טענות הנתבעים במאוחד. טענות ייחודיות לאחד הנתבעים יובאו במפורש בנפרד.

הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעת סרק שהוגשה בשיהוי וכי הטענות המועלות כנגדם לא בוססו בראיות. הנתבעים שמים את הדגש על העובדה כי המערכת ההסכמית שבבסיס התביעה נכרתה בין התובע לחברה והם לא היו צד לה.

2.2.א. טענות מקדמיות
הנתבעים מעלים מספר טענות מקדמיות:
מעשה בית דין – השתק עילה - לטענת הנתבעים פסק הבורר מונע מהתובע להעלות בשנית טענות שהיו ידועות לו בעת ניהול הליך הבוררות. התובע לא העלה טענות כנגד הנתבעים במסגרת הליך הבוררות, לא ביקש לצרפם להליך הבוררות ולא ביקש היתר לפיצול סעדים. לכן העילה מוצתה והתובע מושתק.

שיהוי והתיישנות – תקופת ההתיישנות התחילה ביום בו נולדה עילת התביעה, במקרה זה העילה נולדה בעת דחיית האופציה, ביום 2.4.2006, בעת הגשת התביעה דנן כמעט ותמה תקופת ההתיישנות - חלפו 7 שנים פחות חודשיים מהולדת העילה. בנסיבות אלה הגשת התביעה מהווה חוסר תום לב מצד התובע. השיהוי גרם לנזק ראייתי לנתבעים ומקשה עליהם להתגונן ולבית המשפט לברר את התביעה.

העדר יריבות – מערכת ההסכמים נושא התביעה היא בין התובע לחברה, גם ההליכים המשפטיים הקודמים נוהלו בין התובע לחברה ולא הועלו במסגרתם טענות כנגד הנתבעים. התובע לא הציג ראיות חדשות שלא הוצגו במסגרת הליך הבוררות ולכן די בכך ללמד שבזמן אמת התובע לא חשב שיש יריבות בינו לבין הנתבעים.

2.2.ב. טיעונים לגופו של עניין
הנתבעים טוענים כי התובע מבקש באמצעות התביעה להיפרע מהם, לאחר שכשל בניסיונותיו להיפרע מהחברה, ניסיון זה עוקף את סדרי הנשייה הקבועים לחברה המצויה בפירוק. הנתבעים מכחישים כי ביצעו עוולות נזיקיות או פגעו במחויבויות חוזיות כלשהן.

הנתבע 1 טוען כי אכן שימש כנושא משרה בחברה, מתוקף היותו דירקטור ומנהל החברה, אך כל פעולותיו נעשו בתום לב ומתוך ראיית טובת החברה. הנתבע 2 טוען כי לא נטל חלק בניהול השוטף של החברה, הוא היה בעל מניות בחברת איתקה אשר החזיקה במניות החברה והעמיד לטובת החברה כספים, אך לא היה מעורב בקבלת ההחלטות הקשורות לתובע ואף לא היה בקשר עם התובע. עוד מציין הנתבע 2 כי לא היה מעורב בהליך הבוררות בין התובע לחברה.

הנתבעים טוענים כי הנתבע 1 פעל לטובת החברה במסגרת תפקידו כנושא משרה בחברה, וכי ההחלטות שהתקבלו בחברה התבססו על ייעוץ משפטי. הנתבעים מפנים לעובדה שהחברה עמדה בהתחייבותה הנוספת לתובע ופרעה את ההלוואה שהעמיד לטובתה, בתוספת ריבית (ראה סעיף 16 לסיכומי הנתבע 1 וסעיף 56 לסיכומי הנתבע 2).

עוד מציינים הנתבעים שהחברה נערכה לקראת מימוש האופציה. הנתבעים תומכים טענתם זו בעדות מנהלת הכספים בחברה בתקופה הרלוונטית, גב' עדי אדר, שהעידה כי היא כללה את עלות מימוש האופציה בתחזית תזרים המזומנים של החברה לקראת שנת 2006, וכי החברה יכולה הייתה לשלם את הסכומים שנדרשו בגין מימוש הסכם האופציה.

באשר לטענות התובע ביחס לפירוק החברה בסמוך לאחר מתן פסק הבורר, מפרטים הנתבעים כי הסיבה להגשת בקשת הפירוק כנגד החברה על ידי חברות שהיו בשליטתם היתה שיקולי מס. בנוסף, מציינים הנתבעים כי התובע לא הגיש תביעת חוב למפרק בגין חובה של החברה עד לאחר חלוף המועד. הנתבע 2 מצידו טוען כי כלל לא היה מודע להליך הפירוק.

הנתבעים מציינים כי לא נתנו ערבות אישית לתובע, על אף שנתבקשו לעשות כן. וכי חתימת התובע על הסכם האופציה נעשתה לאחר שקילת שיקולים כלכליים מתוך ידיעה כי הנתבעים אינם ערבים להתחייבויות החברה. לכן יש לדחות את ניסיונו המאוחר להיפרע מהנתבעים תחת התחייבויות החברה.

הנתבע 2 מוסיף וטוען כי לא נטל כל חלק בניסוח ההסכמים בין החברה לתובע, לא שוחח עימו לגבי מימוש האופציה ולא היה מעורב בטיב העסקה בין התובע לחברה. הנתבע 2 מציין בהקשר זה כי במהלך השנים נפגש עם התובע פעמיים בלבד, בנסיבות חברתיות. הנתבע 1 דוחה את טענות התובע לפיהן שוחח עימו ו"הרדים" אותו בכך שהבטיח לו שהוא פועל לגיוס הכספים לצורך מימוש האופציה.

הנתבעים טוענים כי התובע הוא זה שלא שיתף את החברה במצבו המשפטי ובכך שהוגשה כנגדו בקשת כינוס נכסים. עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא העלה טענותיו כנגד הנתבעים ב"זמן אמת" במסגרת התכתובות עם החברה או במסגרת הליך הבוררות, והעלאת טענות אלה רק עתה מדברת בעד עצמה.

הנתבעים מפנים לכך שהטענות שמעלה התובע כנגדם, כי חשד בנתבעים כי הם מרמים אותו והחליטו על סיכול מימוש האופציה, היו לטענתו ידועות לו עוד בעת ניהול הליך הבוררות. בנוסף, הנתבעים טוענים כי התובע ידע כי החברה חייבת סכומים גדולים וכי היא אינה סולבנטית בעת פתיחת הליך הבוררות. על אף זאת, התובע לא העלה את הטענות במסגרת הליך הבוררות אלא רק לאחר פירוק החברה.

הנתבעים טוענים עוד כי תביעת התובע בלתי מבוססת ומפנים לכך שהתובע נמנע מלהזמין עדים שיכלו לחזק את גרסתו – כך בעניין פגישות שהתקיימו לטענתו ובהן נכחו עו"ד אילן שביט ומר יוסי סיטבון. בנוסף, התובע נמנע מלחקור עדים בנושאים שיכלו לחזק את טענותיו – כך לא נחקר בנו של התובע, אלעד מנור, אודות הפגישה בה נכח ובה מסר התובע כי ננקטו נגדו הליכי כינוס נכסים. עוד מצביעים הנתבעים על כך שהתובע לא הוכיח כי מצבו הכלכלי במועד מימוש האופציה היה איתן וכי לא היה חשש לחברה מפני הליכי כינוס הנכסים שהופעלו לגביו. בנוסף, הנתבעים טוענים כי התובע לא מסר לאורך כל ההליך האם המניות נושא האופציה עדיין בידיו כיום.

הנתבעים טוענים כי התנהלות התובע, אשר לא הסיר את כינוס הנכסים מרכושו טרם המועד הקבוע למימוש האופציה, היא אשר גרמה לנזק הנטען על ידו והוא בעל אשם תורם של 100%.

דיון והכרעה
התובענה היא, כאמור, לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 6,500,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד, בגין תמורת מניות האופציה כפי שנקבע בפסק הבוררות.

התובע טוען כי "סיפור הדברים, בתמצית, פשוט למדי" (סעיף 3 לכתב התביעה), לדידו, הנתבעים הפעילו את החברה במטרה "להכשיל בחוסר תום לב את התובע באופן העולה כדי ניהול עסקיה של החברה בתרמית במטרה למנוע ממנו את מימוש האופציה שבידו, הכל כיוון שהדבר לא היה "משתלם" דיו לנתבעים" (סעיף 6 לכתב התביעה). אולם, אין מדובר ב 'סיפור פשוט' כלל ועיקר. התובענה דנן מהווה פרק נוסף במחלוקת העסקית והמשפטית המתנהלת בין הצדדים בערכאות מזה שנים.

התובע מבקש לחייב את הנתבעים, אישית, יחד ולחוד, בחוב שנפסק לטובתו במסגרת הליך בוררות כנגד החברה בה היו הנתבע 1 דירקטור ובעל שליטה והנתבע 2 בעל שליטה. אין מחלוקת כי ההסכמים נחתמו בין התובע לחברה בלבד. התובע, שתביעתו כנגד החברה במסגרת הליך הבוררות התקבלה, לא הצליח להיפרע מהחברה, שנכנסה להליכי פירוק בסמוך לאחר מתן פסק הבוררות. בתובענה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעים אישית בחובות החברה, מכוחן של עילות שונות – נזיקיות וחוזיות.

הצדדים שניהם לא חסכו במאמצים להשחיר איש את פני רעהו, התובע הפנה להרשעתם של הנתבעים בפלילים ואילו הנתבעים הפנו לפסיקה בה נדחתה גרסתו של התובע כבלתי אמינה. איני סבורה כי נתונים אלה רלוונטיים לעניינינו.

אדון תחילה בטיעוני הסף, בהמשך אעמוד על העדויות ולבסוף אדון בעילות התביעה ואבחן האם מתקיימות אילו מעילות התביעה במקרה שלפניי.

3. טענות סף
טרם אדון בטענות סף, אבהיר כי כיוון שהחלטתי לדחות את התובענה לגופה, לא מצאתי לנכון לדון בכלל טענות הסף שהעלו הנתבעים כמו התיישנות והעדר יריבות, והדיון ייעשה רק בטענות הסף הנוגעות לשאלה האם היה מקום לנהל דיון בתיק זה – השתק עילה והשתק פלוגתא.

3.1. מעשה בית דין – השתק עילה והשתק פלוגתא
הן התובע, הן הנתבעים מבקשים להיבנות מכלל מעשה בית דין. מעשה בית דין הוא העקרון המנחה את בית המשפט בקביעה מתי ימנע התדיינויות חוזרות בנושאים שכבר הוכרעו בערכאה מוסמכת אחרת. על פי כלל זה, פסק דין סופי לא יאפשר התדיינות חוזרת בנושאים שהוכרעו בפסק הדין, בין הצדדים להליך המשפטי או בין בעלי קרבה משפטית לאותם צדדים.

הטעמים לכלל מעשה בית הדין הם טעמים שבתקנת הציבור – הבטחת סופיות הדיון, מניעת הכרעות סותרות, מניעת הטרחת בעלי דין בעניין שכבר נדון והוכרע וייעול ההליך המשפטי. (ראו נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, 4 (1991, להלן זלצמן, מעשה בית דין); יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, פרק שמיני, עמ' 485 (2015, להלן: רוזן-צבי, ההליך האזרחי ).

כלל מעשה בית דין מתחלק לשני ענפים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק העילה חוסם תביעה נוספת בגין עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין אם תביעת התובע התקבלה ובין אם נדחתה. השתק פלוגתא חוסם דיון נוסף בפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם עילת התביעה השנייה שונה (זלצמן מעשה בית דין, עמ' 9).

במקרה שלפניי, פסק הבוררות הוא הפסק המחייב את התובע, החברה, וחליפיהם, כמעשה בית דין (אורי גורן, בוררות (2018):
"לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, מעמדו המשפטי של פסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט או שאינו ניתן עוד לביטול, הוא כמעמד של פסק דין סופי של בית משפט, המהווה מעשה בית דין המחייב את בעלי הדין וחליפיהם." ( אורי גורן, בוררות (נבו, 2018) עמ' 247)

עוד התייחס התובע לקביעה בפסק הדין בבית המשפט העליון.

להלן אבחן את טענות הצדדים בהקשר זה.

3.2. השתק פלוגתא
3.2.א. השתק פלוגתא בפסק הבוררות
התובע טוען, כאמור, כי ממצאי פסק הבוררות מקימים השתק פלוגתא. לטענתו, הנתבעים מושתקים בגין ממצאי פסק הבוררות, אף שלא היו צד להליך הבוררות, מאחר שהם בעלי קרבה משפטית לחברה ומהווים "חליף" או "צד קרוב" כדרישת הפסיקה. לטענת התובע, הנתבע 1 ייצג את החברה בהליך הבוררות והעיד מטעמה, והנתבע 2 היה שותף להחלטות הנתבע 1. מכאן, לטענת התובע, המסקנה כי הנתבעים בעלי קרבה משפטית מספקת להכרה בכלל מעשה בית דין.

התובע טוען כי המסכת העובדתית שנקבעה בפסק הבוררות מחייבת בתובענה דנן, מכח השתק פלוגתא וכי הנתבעים לא יכולים לטעון בניגוד לקביעות פסק הבוררות. כך, לטענת התובע, הנתבעים לא יכולים לטעון כי החברה פעלה לגיוס הכספים הנדרשים למימוש האופציה, בשעה שבפסק הבוררות נקבע כי לא נעשו צעדים כאלה.

לטעמי לא התקיימו כל הרכיבים הנדרשים להכרה בהשתק פלוגתא בעניינינו. בכדי להכיר בהשתק פלוגתא נדרשים ארבעה תנאים מצטברים: א) זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא הנדונה לפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם; ב) קיום דיון בפלוגתא הראשונה וקביעת ממצא פוזיטיבי; ג) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית להכרעה בהליך הקודם; ד) זהות בין בעלי הדין בהליך הקודם להליך הנוכחי, או היות הצדדים חליפים או קרובים משפטית לבעלי הדין בהתדיינות הראשונה. (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 268 (מהדורה 13, 2020, להלן: גורן, סדר דין אזרחי) וכן ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' ג'מאל עמיר קאזם חלף סעידי (פורסם בנבו, 2011).

התנאים לקיומו של השתק פלוגתא אינם מתקיימים במקרה זה:
התנאי הראשון – זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות בשני ההליכים – לא מתקיים במקרה דנן. הפלוגתא שנדונה והוכרעה במסגרת הליך הבוררות היתה פלוגתא הנוגעת לפרשנות החוזית של הסכם האופציה. התובע בכתב התביעה מציין זאת "כאמור לעיל, בין התובע לבין החברה התקיים הליך בוררות אשר עניינו בהפרה הנטענת של הסכם האופציה על ידי החברה, כטענת התובע." (סעיף 9 לכתב התביעה). התובע חוזר על כך גם בסיכומי התשובה מטעמו "...כפי שהוסבר בסיכומי התובע, בשלב בו נוהלה הבוררות מדובר היה בחוב שהיה שנוי במחלוקת מצד החברה עצמה ועל רקע מחלוקת זו נוהלה הבוררות." (סעיף 12 לסיכומי תשובה מטעם התובע).

פסק הבוררות קובע את גדרי הפלוגתא לשאלת הפרשנות המשפטית לחוזה "בין הצדדים פרץ סכסוך בנוגע להסכמים הנ"ל, פרשנותם, מימוש זכויות חוזיות וכיוצ"ב" (סעיף 2 לפסק הבוררות), והכרעת כב' הבורר מתייחסת לפרשנות החוזית הנכונה של הסכם האופציה (עמ' 24 לפסק הבוררות):
"אשר על כן אני קובע כי, בהתאם לראיות שהוצגו בפניי, הודעת המימוש נשלחה במועד ע"פ הסכם האופציה וכי המניות היו נקיות במועד שנקבע לביצוע התשלום הראשון והעברת המניות כנגדו – יום 1.4.2006. לפיכך, על הנתבעת היה לשלם לתובע באותו מועד את תמורת המנה הראשונה של המניות (מניות המימכר)."

ומוסיף (עמ' 32 לפסק הבוררות):

"סיכומו של דבר, אין מקום להיתפסות הנתבעת לאפשרות קיומו של מצב היפותטי לא רלבנטי, כסיבה לאי קיום התחייבות חוזית ממשית. על הנתבעת היה לקיים את התחייבויותיה החוזיות."

היינו, הסוגיה הנדונה בהליך לפניי, אחריותם האישית של הנתבעים לאי מימוש האופציה בידי החברה לא הייתה הסוגיה להכרעה בפסק הבורר.

התנאי השני - הפלוגתא הוכרעה, גם הוא אינו מתקיים במקרה זה. אין בפסק הבוררות קביעה פוזיטיבית ביחס לשאלת אחריותם האישית של הנתבעים. פסק הבוררות דן בשאלת המניע לאי מימוש האופציה תחת ראש הפרק "הרקע המסתבר לכאורה לאי קיום ההסכם ע"י הנתבעת" (עמ' 24 לפסק הבוררות). כב' הבורר קבע בהקשר זה כי "סביר לקבוע, כגרסת התובע, כי מימוש האופציה לא היה כדאי לנתבעת, שכן שווי המניות באותה עת היה נמוך ממחירן למסחר בבורסה. כך גם הודה מר אלגור..." (עמ' 24 לפסק הבוררות). בהמשך קובע כב' הבורר כי השתכנע שהחברה לא ביצע פעולות לגיוס הכספים הדרושים למימוש האופציה וכי לא הוכיחה כי סכומים אלה היו בהישג ידה (עמ' 25 לפסק הבוררות). אך בפסק הבוררות לא הוכרעה השאלה מדוע לא קיימה החברה את התחייבותה, ועל אחת כמה וכמה לא נקבעו קביעות ביחס לכוונת הנתבעים ותם ליבם. ביחס למניע לאי קיום ההסכם על ידי החברה הוצגו בפסק הבוררות מספר אפשרויות אך לא נקבעה קביעה חד משמעית:

"התרשמתי כי הנתבעת לא התכוונה, ולמצער לא עשתה את מלוא הפעולות הנדרשות, לשם קיום חלקה במימוש האופציה, היינו תשלום של 1.5 מליון דולר, וכי היא חיפשה ומצאה סיבה שלא לקיים את התחייבותה זו, בין אם מאחר ומדובר בעסקה לא כדאית מבחינתה, בין מאחר ולא הייתה לה יכולת לגייס את הסכום הנדרש ובין מסיבה אחרת.
...
נראה לי שרצונה של הנתבעת להשתחרר ממחויבותה ע"פ הסכם האופציה אינו נובע מאי "טהירות המניות", אלא מהמחיר שעליה לשלם למנור ע"פ הסכם האופציה, שהוא גבוה משווי המניות באותה עת."
(עמ' 25 לפסק הבוררות. הדגשות לא במקור – מ' א' ג')

התנאי השלישי – הסוגיה הייתה חיונית להכרעה – גם הוא אינו מתקיים במקרה זה והראייה שהסוגיה כלל לא הוכרעה כפי שפורט לעיל. פסק הבוררות אמנם מתייחס, כאמור, לנסיבות שהביאו לאי קיום ההסכם, אך שאלה זו לא הייתה חיונית להכרעה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי לא התקיימו הרכיבים הנדרשים לקביעת השתק פלוגתא ביחס לכוונת הנתבעים להתחמק מקיום התחייבויות החברה.

3.2.ב. השתק פלוגתא בפסק דינו של בית המשפט העליון
טענה נוספת של הנתבעים, שאמנם לא הוכתרה בכותרת השתק פלוגתא, אך נכללת בגדר טענה זו נוגעת לקביעת בית המשפט העליון, במסגרת פסק דינו בערעור על החלטת הפירוק, לפיה הייתה קיימת "מחלוקת כנה" ביחס לניקיון המניות במועד מימוש האופציה. לטענתם, קביעה זו שומטת את הבסיס תחת התובענה דנן. לדידם, הכרעת בית המשפט העליון מונעת מהתובע לטעון כלפי כנות כוונת החברה בעת שסירבה לממש את האופציה.

התובע מצידו טוען כי קביעות בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין אינן רלוונטיות לתובענה דנן וכי בפסק הבוררות הבורר דחה אותן. בפסק הבוררות נקבע ביחס לפסק הדין בבית המשפט העליון כי הוא נוגע אך לשאלה האם הליכי הפירוק הם ההליך המתאים מצד התובע לנקוט בו בנסיבות העניין (עמ' 7 לפסק הבוררות). בהמשך פסק הבוררות קובע כב' הבורר כי פסק הדין של בית המשפט העליון אינו רלוונטי לשאלות שבמחלוקת במסגרת הליך הבוררות, שכן הוא לא מכריע בנושא העומד לדיון בהליך הבוררות. פסק הדין של בית המשפט העליון הכריע בשאלה אם חוב שנוי במחלוקת יכול לשמש עילה לפירוק הנתבעת ואילו פסק הבוררות דן בשאלה האם החברה היתה מחויבת בתשלום האופציה. הבורר מציין (עמ' 32 לפסק הבוררות) כי:
"פסה"ד אינו רלוונטי לעניינינו, באשר הוא אינו מכריע בשאלה העומדת להכרעה בבוררות זו, אלא דן בשאלה האם נסיבות העניין מצדיקות צו לפירוק הנתבעת. בהמ"ש לא דן בחוב הנטען לגופו של עניין אלא בעיקר בשאלה האם חוב שנוי במחלוקת, כמו במקרה הזה, יכול לשמש עילה לפירוק הנתבעת." .

הדברים יפים גם לעניינינו, קביעת בית המשפט העליון היתה כי קיימת סוגיה הראויה לבירור במסגרת תובענה אזרחית ולא במסגרת הליכי פירוק, שאלת כנות התנהלות החברה לא עמדה לדיון ולא הוכרעה לגופה, שניים מהתנאים הנדרשים לצורך הקביעה כי מדובר בהשתק פלוגתא. לפיכך, גם טענה זו של הנתבעים נדחית.

3.3. השתק עילה
הנתבעים טענו, כאמור, כי פסק הבוררות יוצר השתק עילה כלפי התובע. השתק עילה יוכר במידה ומתקיימים התנאים הבאים במצטבר: א) לפי מהות הדברים בשתי ההתדיינויות מהות הדברים נוגעת לאותו עניין; ב) הזכות או האינטרס המוגן שנפגע זהים בשתי התביעות; ג) קיים דמיון בתשתית העובדתית בשני ההליכים; ד) התובע יכול היה לרכז את הטענות במסגרת ההתדיינות הראשונה.

השתק עילה יקום במקרים בבית המשפט מתבקש להכריע בעילה שמוצתה בפסק דין קודם. המבחן לקביעת השתק עילה מצריך את השוואת רכיבי התביעות השונות, והשאלה אותה יש לבחון היא "האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע בתובענה אחת." (גורן, סדר הדין האזרחי, עמ' 266). נקבע כי השתק העילה יחול גם אם בתובענה השנייה נכללו רכיבים שלא פורטו בתובענה הראשונה, אך ניתן היה לצרפם לתובענה הראשונה, כדברי כב' השופטת איילה פרוקצ'יה ברע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706-707 (פורסם בנבו, 2003):
"המבחן שעל-פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה, להבדיל ממבחן זהות הסעד ...... כדי לקבוע אם קיימת זהות בין מערכות העובדות בשני ההליכים יש לבחון את כתבי-התביעה, ולעניין זה אין חייבת להיות זהות מוחלטת ביניהם, אלא השאלה היא אם היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען ......אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא, ביסודה, זהה אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים, שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה-בית-דין".

השתק העילה יחול גם במידה והצדדים לתובענה השנייה לא היו חלק מהתובענה הראשונה, אך הם בעלי זיקה להליך הקודם או חליפי בעלי הדין בהליך הקודם (גורן, סדר הדין האזרחי, מ' 266).

הנתבעים טוענים כי יסודות השתק העילה מתקיימים – עילות התביעה מבוססות על תשתית עובדתית שנדונה בהליך הבוררות, הטענות המועלות במסגרת התובענה כיום היו ידועות לתובע עוד בזמן ניהול הליך הבוררות והיה על התובע לרכז את כל הטענות במסגרת הליך הבוררות. משלא פעל כך התובע, הוא מושתק מלהגיש תובענה נוספת בנושא.

התובע מצדו טוען כי פסק הבוררות לא מקים השתק עילה שכן הטענות כלפי הנתבעים כלל לא נדונו במסגרת הליך הבוררות, מה גם שהנתבעים לא היו צד לסעיף הבוררות בין התובע לחברה. עוד טוען התובע כי טענת הנתבע 2 כי כלל לא היה מודע להליך הבוררות אינה נכונה, שכן בנו של התובע המציא באופן אישי לנתבע 2 צו עיקול במסגרת הבקשה למינוי בורר.

לאחר בחינת טענות הצדדים אני סבורה כי בנסיבות המקרה, בהן התובע מעלה טענות כנגד הנתבעים, שלא היו צד להליך הבוררות, ביחס להתנהלותם הן בתקופה שקדמה להליך הבוררות, הן במהלך ולאחר הליך הבוררות לא מתקיים השתק עילה. אפרט בקצרה.

טענות הנתבעים שובות את הלב, אכן דומה כי התובע מבסס את עיקר טיעוניו על המסכת העובדתית שהייתה ידועה לו ערב פתיחת הליך הבוררות. אמנם, התובע מתאר בתביעתו את השתלשלות האירועים שהובילה להגשת התובענה הכוללת את מצב הדברים ערב מתן פסק הבוררות. אולם, מדובר ברקע, הנועד כדי להבהיר את טענות התובע ביחס לאירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הבוררות. התובע טען, בין היתר, כי הנתבעים נמנעו מלקיים את פסק הבוררות ופעלו לפירוק החברה בסמוך לקבלת פסק הבוררות, וזו אחת העילות העומדת בבסיס התביעה שלפניי, ובה, מטבע הדברים, לא ניתן היה לדון במסגרת הבוררות.

התובע טוען כי צעד בהתאם לתוואי הדרך המשפטית הסלולה – ראשית פנה בדרישה לקיום הסכם האופציה לחברה, לאחר מכן פנה אל בית המשפט בקשה לקבלת צו פירוק מאחר והחברה לא כיבדה את חובותיה החוזיות. בהמשך, משבית המשפט העליון פסק כי הליך הפירוק אינו ההליך ההולם את הסוגיה שבמחלוקת, פנה אל הליך הבוררות. אולם, משזכה לבסוף בפסק הבוררות הגישו חברות שבשליטת הנתבעים בקשה לפירוק החברה וכך מצא עצמו התובע עומד מול שוקת שבורה. לטענתו, תוצאה זו היא פרי התנהלות מכוונת מצד הנתבעים, אשר פעלו כלפיו במרמה ובחוסר תום לב. אם כן, התובע מעלה טענות חדשות, שהתקיימו לאחר מתן פסק הבוררות. מכאן שמדובר בעילה עצמאית ונפרדת המצדיקה ברור לגופה.

4. העדויות בהליך
לאחר דחיית הטענות המקדמיות, ובטרם אדון בתביעה לגופה אעמוד על העדים והעדויות שלפניי. העידו לפניי התובע מזה והנתבעים מזה, כאשר מרבית העדויות אינן נתמכות במסמכים, ומבוססות, לדברי העדים , על זכרונם את הדברים. כבר בשלב זה אציין כי לא ביססתי כמעט כל ממצא, לא על עדות התובע ולא על עדויות הנתבעים משני טעמים מרכזיים. ראשית, מדובר בצדדים מעורבים, שלהם אינטרס בתוצאות ההליך באופן ישיר, ושנית העדים העידו בשנת 2017 על אירועים שקרו בין השנים 2000 (ההסכמים הראשונים; 2006 (חתימת הסכם האופציה) ו-2011 (פירוק החברה לאחר פסק הבוררות), כך שקשה להניח כי זכרו את הדברים כהווייתם. גם העדויות בבוררות סבלו מבעיה דומה, שכן הבוררות התנהלה בין השנים 2009 ל-2011.

על כן הסתמכתי על עדויותיהם של הצדדים להליך, רק ככל שאלו נתמכו במסמכים מזמן אמת או בעדויות אחרות, של מי שאינם בעלי אינטרס בתוצאות ההליך (והתובע מטעמו, לא הביא כל עד מלבדו הוא).

מלבד הצדדים העידו (מטעם הנתבעים), גב' עדי אדר, שהייתה מנהלת הכספים של החברה בזמנים הרלבנטיים למועד מימוש הסכם האופציה, ועו"ד שץ שהיה עורך הדין של החברה, והוא זה שעסק בתנאי למימוש האופציה.

עדות מנהלת הכספים של החברה בתקופה הרלוונטית, גב' עדי אדר. - גב' אדר העידה באופן ענייני, כמיטב זיכרונה והתרשמתי שהיא מעידה באופן חופשי ובלתי תלוי על האירועים שהתרחשו עת עבדה בחברה. גב' אדר לא עובדת בחברה מזה שנים. אמנם גם גב' אדר העידה ממרחק השנים, אולם העידה על נושא אחד מרכזי, שאין לה בו כל עניין אישי, ושהיה עניין מרכזי בשעתו. עוד העידה על נהלי עבודה שלה, שם לזיכרון יש פחות משמעות, והעידה כי היא מניחה שעבדה באותו אופן גם בהקשר של בחינת יתרות לצורך תשלום כנגד המניות במימוש האופציה במועד קרוב ליום הקובע. גב' אדר דייקה בדבריה באשר למה זכרה ומה לא. לאור האמור, עדותה הייתה מהימנה עליי.

עדות עו"ד שץ, ששימש כיועץ המשפטי של החברה בתקופה הרלוונטית - עו"ד שץ העיד על עצמו כי כמעט אינו זוכר את הדברים כפי שהתרחשו לאור מרחק הזמן, והטיל בעצמו, במהלך עדותו, ספק בטיב זיכרונותיו, בהתחשב בשנים הרבות שחלפו מאז קרות האירועים, ובכך שמדובר בשיר ותים משפטיים שהוא נותן דרך קבע (פרוטוקול עמ' 161 ש' 4, 24-27). בהרבה מתשובותיו העיד כי הוא מניח את מצב הדברים לאור הנסיבות. על כך התבססתי על עדותו, בעיקר כשזו נסמכה על ממצאים חיצוניים, או כשההנחות שהניח לגבי מצב הדברים היו אכן מבוססות.

5. אחריות אישית של הנתבעים לחובות החברה
התובע מבקש לחייב את הנתבעים הן מכח עוולות נזיקיות – רשלנות, תרמית, גרם הפרת חוזה והן מכח דיני החוזים - הפרת חובות תם הלב. בטרם אדון בעילות התובענה השונות, אדון בשאלה העקרונית העולה מתובענה זו והיא הטלת אחריות אישית של הנתבעים לחובות החברה, שכן אין מחלוקת כי הבורר הטיל את החבות לתשלום בגין הפרת ההתחייבות למימוש הסכם האופציה, על החברה, שהייתה לבדה צד להסכמים עם התובע, כמו גם להליך הבוררות. בשלב זה אניח כי שני הנתבעים היו אורגנים בחברה (על אף שהנתבע 2 מכחיש את הדברים).

לצורך הטלת חבות אישית על אורגנים בחברה צריכים להתקיים בהם עילות התביעה הספציפיות, ואין די שהם אורגנים בחברה שביצעה עוולה או הפרה חוזה ( לאחריות אורגן של חברה ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פד"י מח (5) 661 ,697, (1994, להלן: עניין צוק אור ); ע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט, פסקה 7 לפסק דינה של כב' השופטת עדנה ארבל (פורסם בנבו, 2006, להלן: עניין טל אימפורט); רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 12 (פורסם בנבו, 2009, להלן: עניין זלץ) וע"א 313/08 עזמי נאשאשיבי נ' איהאב רינראוי, (פורסם בנבו, 2010, להלן: עניין נאשאשיבי).

הפסיקה הבחינה לעניין זה בין נושים בלתי רצוניים, אחריות נזיקית של אורגנים, שם נקבע כי יש להוכיח כי יסודות העוולה התקיימו במי מהאורגנים, לבין נושים רצונים, באשר לאחריות אורגנים בתחום החוזי, שם הוגבלה אחריות הדירקטורים למקרים חריגים בלבד, ואפרט.

סוגיית החבות בנזיקין של אורגן בחברה כלפי צדדים שלישיים, נדונה בהרחבה בפסיקה. נקבע כי אורגן בחברה נושא באחריות אישית לעוולות שביצע בעצמו כלפי נושה של החברה ולא יוכל להסתתר מאחורי האישיות הנפרדת של החברה. כך נפסק כבר בשנת 1981 בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל רון, פד"י לה (4) 253, 256 (1981):
"היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחרות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית. מאידך גיסא, מן הנכון לחזור ולהזכיר את המובן מאליו והוא, כי כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]."

כן יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 43 (2003):
"המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה .....יחד עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה ".

אשר לאחריות האורגנים לפעילות החוזית עם החברה - נקבע כי כאשר מדובר בהתקשרות חוזית של צד ג' עם החברה, בגינה נטען לחבות של אורגן בחברה לצד שלישי, חובה כזו תוכר במקרים חריגים (ראו: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (פורסם בנבו, 2007). זאת, מתוך איזון בין הרצון לכבד את הבחירה החוזית של הצד השלישי לכרות הסכם עם החברה ולא עם נושא המשרה וחשש מיצירת הרתעה מפני נטילת סיכונים עסקיים על ידי חברות מחד, לבין שיקולי מדיניות התומכים הכרה באחריות אישית של נושא המשרה וחיובו לשאת באחריות למעשיו, מאידך (ראו: ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פד"י נא(4) 769, 791 (1997, להלן: עניין מתתיהו); עניין טל אימפורט, וע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון, פס' 62 לפסק דינו של כב' השופט יורם דנציגר (פורסם בנבו 2015, להלן: עניין מרכז העיר אשדוד).

עוד נפסק כי ניתן להכיר בחובת נושא משרה להתנהל בתום לב, הן בשלב המשא והמתן לקראת כריתת חוזה והן בשלב קיום החוזה, אך גם לעניין זה, במקרים חריגים (כדברי כב' השופט יורם דנציגר בעניין מרכז העיר אשדוד, פיסקה 65 לפסק דינו):
"הבחנה נוספת אשר התפתחה בפסיקת בית משפט זה הינה ההבחנה שבין הטלת אישית על אורגן בחברה "במסלול הנזיקי" בהתאם לאחת העוולות הנזיקיות (כגון: רשלנות, הפרת חובה חקוקה, תרמית, גניבת עין וכיו"ב) לבין הטלתה "במסלול החוזי" בהתאם לעיקרון תום הלב"

והוסיף כי הפרת חובות תום הלב על ידי נושא משרה תוכר במקרים חריגים, כגון מקרי מרמה, ובמידה והוכח אשם סובייקטיבי של נושא המשרה (מרכז העיר אשדוד, החל בפסקה 62 לפסק דינו):
"עם זאת הודגש כי גם אם עקרונית ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על אורגן או נושא משרה בחברה בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין אין בכך "כדי ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן", וכי המבחן שנקבע בפסק הדין בעניין מכנס לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב המשא ומתן לפי סעיף 12 ל חוק החוזים, לפיו נדרש "להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים..." על מנת לחייבו אישית, יפה גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 ל חוק החוזים [עניין ברזני בפסקה 17 לפסק דינו של השופט א' גרוניס]. ועוד נקבע כי "את השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה בגין הפרת חוזה של החברה עצמה, יש לשמור למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון לפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין מאן דהו לבין החברה, כאשר האורגן או נושא המשרה אינו צד להתקשרות" [עניין נשאשיבי בפס ' 46 ...].
הנה כי כן, כאשר תובע שכרת חוזה עם חברה מגיש תביעה כנגד החברה ומצרף לתביעה גם אורגן או נושא משרה בה – ובמסגרתה טוען כי החברה הפרה את החוזה עימו, ובנוסף טוען כי יש הצדקה להטיל אחריות אישית בגין אותה הפרה לא רק על החברה עצמה אלא גם על האורגן או נושא המשרה בחברה בהתאם לעיקרון תום הלב – עליו להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק נקיטה בצעד שכזה, דהיינו מקרה שנופל בגדר אותם "מקרים נדירים דוגמת תרמית" או מקרה שבו רובץ על האורגן או נושא המשרה "אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים".
(הדגשה שלי –מ' א' ג').

קביעות אלו, הן לגבי אחריות נזיקית, הן לגבי אחריות חוזית, נועדו למנוע חריגה מעבר לנדרש מהאחריות המוגבלת של החברה.

כאשר מדובר בנושים רצוניים, יש להדגיש את ההיבט של המשמעות הכלכלית של בחירה בהתקשרות רק עם החברה כפי שנקבע בעניין צוק אור, שם בעמ' 699-698:
"הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קניינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' עבור סיכון חדלות הפרעון... נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון ( להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)."
(הדגשה שלי – מ' א' ג').

ככלל, החברה אחראית לחובותיה היא, ורק במקרים נדירים ניתן לייחס חובות לבעלי המניות או לנושאי משרה, במסגרת העילות להרמת מסך (כנגד בעלי מניות) או לייחוס אחריות אישית לנושאי המשרה. לאור דברים אלו אעבור לבחון את העילות השונות להתקיימותם טוען התובע.

6. תרמית
עיקר טענות התובע מכוונות לעוולת התרמית. התובע טוען כי הנתבעים ביצעו "מעשה רמייה בכוונה להונות את התובע" (סעיף 4 לכתב התביעה). טענת התובע לתרמית התבססה על הטענה כי הנתבעים החליטו שלא לאפשר לו לממש את הסכם האופציה, אשר לא היה כלכלי מבחינתם, ולכן גרמו לחברה לדחות את דרישתו לממש את האופציה. לטענת התובע יסודות עוולת התרמית מתמלאים כולם.

6.1. יסודות עוולת בתרמית ונטל ההוכחה
עוולת התרמית קבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

יסודות העוולה הם חמישה: א) היצג כוזב של עובדה; ב) ידיעה שהעובדה כוזבת או העדר אמון באמיתותה; ג) כוונה להטעות; ד) הטעייה בפועל; ה) גרימת נזק ממוני למוטעה.

באשר להוכחת יסודות העוולה נקבע בפסיקה שהנטל להוכחת עוולת התרמית, כמו במקרים אחרים בהם מייחסים לנתבע מעשה היכול להקים גם עבירה פלילית, הוא נטל כבד מנטלי הוכחה רגילים במשפט האזרחי. הטעמים להטלת נטל שונה נעוצים במהות האשם המיוחס למעוול.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 12 לפסק דינו של כב' השופט דוד חשין (פורסם בנבו, 2007):

"הטלת אחריות בגין תרמית, שונה היא מהטלת אחריות בגין רשלנות. האשם המיוחס למי שמרמה שונה מזה המיוחס לרשלן. הטלת אחריות בעוולת התרמית מטילה אשם אישי, בעוד האשם שביסוד עוולת הרשלנות הינו "אשמה חברתית" .... משכך, בית משפט זה הכיר בכך כי הנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד ...."

ועוד נקבע (ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, פס' 27 לפסק דינו של כב' השופט דוד מינץ (פורסם בנבו 2018):

"עוולת התרמית מעוגנת בסעיף 56 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר על פי הפסיקה כוללת חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; אי אמונה באמיתות העובדה; כוונה להטעות; הטעייה בפועל; גרימת נזק ממוני למוטעה (ראו: ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.4.2012) (להלן: עניין אפל)). כמו כן, הטלת אחריות בגין תרמית שונה מהטלת אחריות בגין רשלנות או עוולה נזיקית אחרת, משום שהאשם המיוחס למבצע תרמית שונה מזה המיוחס לרשלן. לפיכך, הכיר בית משפט זה בכך שהנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד מזה הנדרש בתובענה אזרחית בדרך כלל (ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 710 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 605 (1986))".
(הדגשה לא במקור – מ' א' ג').

בפסיקה נדונה בהרחבה השאלה איזו רמת הוכחה נדרשת להוכחת עוולת התרמית, והוצגו שתי גישות בנושא: לפי האחת, נטל ההוכחה עולה על "מאזן ההסתברויות" וקרוב יותר למידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי, מעין דרגת ביניים שלישית בין "מאזן ההסתברויות ל"מעל ספק סביר" (ראו: כב' השופט גבריאל בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ(1), 589 (1986, להלן: עניין זיקרי); לפי השנייה, מבחן מאזן ההסתברויות נותר על כנו אך על הראיות להיות בכמות, בעוצמה ובמשקל רב יותר מאשר נדרש במקרה אזרחי רגיל (ראה: כב' השופט, לימים הנשיא, אהרן ברק בעניין זיקרי, עמ' 604-606). עם השנים ביססה את מקומה הגישה לפיה רף ההוכחה נותר לפי מאזן ההסתברויות אך משקל הראיות הדרושות להוכחת הטענות ישתנה וייושם בהתאם לנסיבות המקרה (ראו: כב' השופט, לימים המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין בע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, פד"י ס(1) 69, 88 (2005).

אם כן, על התובע מוטל נטל הוכחה כבד מהרגיל בהליך אזרחי, והוא נדרש להציג ראיות בעלות משקל נכבד להוכחת טענתו, זאת ביחס לכל אחד מן הנתבעים. בנוסף, להוכחת עוולת התרמית יש להוכיח יסוד נפשי, כי הנתבע פעל מתוך ידיעה כי המצג כוזב או מתוך קלות ראש וחוסר אכפתיות וכן יש להראות כי הנתבע התכוון שהתובע יסתמך על המצג הכוזב.

6.2 תמצית טיעוני הצדדים לעניין התרמית
התובע טוען, כי הנתבעים "רקמו תחבולה" לסכל את מימוש הסכם האופציה ולא התכוונו לאפשר לחברה לממשו בכל מקרה. התובע טוען עוד כי הנתבעים הציגו בפניו מצג כוזב והטעו אותו לחשוב כי החברה עומדת לכבד את הסכם האופציה. אולם, למעשה הנתבעים ידעו כל העת שהמצג אינו נכון ולא נקטו בצעדים הנדרשים לשם עמידה בהסכם האופציה, שכן כוונתם היתה להתנער מההתחייבות. התובע האמין לנתבעים והוטעה על ידי הצהרותיהם כי הם פועלים לגיוס כספים למימוש הסכם האופציה. זאת בשעה שהנתבעים כלל לא התכוונו שהחברה תעמוד בהתחייבותה והשתמשו בהליכי כינוס הנכסים שננקטו נגד התובע כאמתלה להפרת הסכם האופציה. הפרת הסכם האופציה גרמה לתובע להפסד כספי של למעלה משבעה מיליון ₪, כפי שנקבע בפסק הבוררות. בהמשך, טוען התובע, לאחר קבלת פסק הבוררות, ובכדי לחמוק מתשלום הסכומים שנקבעו לטובתו, הנתבעים פעלו לפירוק החברה בכדי לחמוק מקיום הוראות פסק הבוררות.

התובע טוען כי התקיימו כל יסודות עוולת התרמית הקבועים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין: א) מצג כוזב של עובדה – הנתבעים הציגו בפני התובע מצג כוזב כי בכוונתם לעמוד בהתחייבויותיהם כלפיו ולשלם את כספי האופציה; ב) העדר אמינות באמיתות המצג – הנתבע 1 שוחח עם התובע ואישר בפני כי החברה מגייסת כספים לטובת תשלום כספי האופציה, זאת בשעה שידע כי אין בכוונת הנתבעים לעמוד בהתחייבותם; ג) כוונה שהתובע יוטעה – הייתה לנתבעים כוונה להטעות את התובע; ד) פעולה הניצג על סמך המצג – התובע האמין לנתבע 1 כי הכוונת החברה לעמוד בהתחייבותה ו-ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג – כפי שנקבע בפסק הבורר.

התובע טוען כי כוונת המרמה נלמדת מכך שהחברה לא השיבה לפנייתו בעניין מימוש האופציה ומכך שהנתבע 1 חתם על התצהיר לעניין הגשת הבקשה לפירוק החברה עוד טרם ניתן פסק הבורר ולא עידכן את התובע בנושא.

הנתבעים טוענים כי התובע כבש את טענותיו ולא העלה אותן בזמן שהעלה את הטענות כנגד החברה על אף שהתובע נקט בהליכים משפטיים שונים בקשר עם החברה והעלה טענות לגבי התנהלות הנתבעים; הנתבע 2 מפנה להמרצת פתיחה משנת 2007 (הפ' 571/07 מנור נ' ויטה פרי הגליל) במסגרת הליך זה טען התובע כי הנתבעים מנצלים את כוחם בחברה לרעה בקשר עם עסקה אחרת.

עוד טוענים הנתבעים כי החברה פעלה כנדרש והיה בכוונתה וביכולתה לממש את האופציה. לביסוס טענתם זו, מפנים הנתבעים לעדותה של גב' אדר, מנהלת הכספים, כי כללה את התשלום בגין האופציה במסגרת התחזית הכספית לשנת 2006. הנתבעים מוסיפים כי החלטת החברה לפיה לא ניתן לממש את האופציה בשל הליכי הכינוס התקבלה על סמך ייעוץ משפטי של עו"ד שץ.

הנתבע 1 מוסיף וטוען כי התובע מייחס לו תרמית ומעשי מרמה אך לא מפרט מה הם, בניגוד לדרישות הדין. התובע לא פרט את מהי אותה מסכת עובדתית מרמתית. הנתבע 1 טוען כי התובע לא ביסס כלל את טענותיו כי הנתבעים לא התכוונו מלכתחילה לקיים את הסכם האופציה ופעלו בתחבולה להתנער מחובת החברה. טענות התובע נותרו כוללניות נעדרות פירוט וחסרות בסיס.

הנתבע 2 מוסיף וטוען כי לא היה מודע להסכם האופציה ולפרטיו המדויקים ולא היה חלק מהדיונים לגבי שאלת מימוש האופציה. הנתבע 2 טוען כי הוא רק עודכן על ידי נתבע 1 כי האופציה לא תמומש מאחר והתובע נקלע לקשיים מול הבנק. הנתבע 2 מציין כי התובע לא פנה אליו בעניין האופציה וכי כלל לא היה בקשר עמו.

כאמור, על התובע להוכיח טענותיו לעניין עוולת המרמה ביחס לכל אחד משני הנתבעים. אבחן טענותיו.

6.3. האם הוכחה עילת התרמית במקרה שלפניי
6.3.א. האם הוכחה תרמית של הנתבע 2 כלפי התובע
לאחר עיון בכתבי הטענות, בראיות ובאסמכתאות השונות שהוצגו לפני לא מצאתי שהתובע הציג כל ראיה הקושרת את הנתבע 2 עם הבטחה או התחייבות אישית כלפיו. טענות התובע ביחס לפעולות הנתבע 2 מצומצמות בהיקפן ואינן קונקרטיות, זאת על אף שהתובע מתייחס לנתבע 2 כאל הרוח החיה בחברה, כבעל המאה וכמי שעל פיו ישק דבר.

אולם, המרחק בין אמירות כלליות לבין הוכחת העילות, ובוודאי הוכחת עוולה חמורה כעוולת תרמית, הינו מרחק רב. בחקירתו בבית המשפט התובע מאשר כי גם כשפגש את הנתבע 2, בסוף שנת 2003 או בתחילת שנת 2004, לא הבטיח לו הנתבע 2 כי יערוב אישית להתחייבויות החברה חקירת התובע, פרוטוקול, עמ' 34-33):
"ש. באותה פגישה בסוף 2003, אתה לא זוכר בדיוק.
ת. אני לא יכול לזכור מה היה
ש. אתה ביקשת ממר דיוויס שייתן לך ביטחון אישי שלו.
ת. בשיחה שקיימתי עם שניהם, רוב השיחה, מרבית השיחה נסובה על איך להבטיח את כספי חזרה וגם ביקשתי מהם תגידו לי איך אתם מגנים על כספי ומה אתם נותנים לי שאוכל לקבל להיות בטוח בקבלת כספי."

התובע מאשר כי פגישותיו עם הנתבע 2 היו ספורות, התקיימו בתחילת הקשר החוזי בינו לבין החברה וכי ולאחר מכן הנתבע 2 "נעלם" והקשר נותר עם הנתבע 1, שמסר לו כי הוא מתייעץ עם הנתבע 2 (פרוטוקול עמ' 22 ש' 24 עד עמ' 23 ש' 2).

בנוסף, אין חולק כי הנתבע 2 לא נטל חלק בהליך הבוררות, אם כי כאמור היה מודע לו. הנתבעים עצמם מאשרים כי לא היו בקשר האחד עם השני מאז ההליך הפלילי כנגדם (ראו עדות הנתבע 1 פרוטוקול עמ' 173 שורה 22-23 ועדות הנתבע 2 פרוטוקול עמ' 136 שורה 1-4, עמ' 142 שורה 17-18). התובע מפנה להצהרות הנתבע 1, במסגרת הליך הבוררות, כי היה בקשר ופעל בעצה אחת עם הנתבע 2 לגבי מימוש הסכם האופציה, אך בכך אין די. הנתבעים שניהם מעידים כי הקשר ביניהם ניתק וכי הנתבע 1 פעל עצמאית לפירוק החברה לאחר הליך הבוררות (ראה עדות הנתבע 2 פרוטוקול עמ' 141 ש' 16-23). עדויותיהם לעניין הניתוק ביניהם מתחזקות לאור קיומו של ההליך הפלילי, שכפה עליהם ניתוק.

אם כן, מכלול הנתונים עולה כי הנתבע 2 לא הציג מצגים כוזבים כלשהם לתובע, לא בתקופה שקדמה להליך הבוררות ולא בתקופה שלאחריה. רכיבי העוולה לא מתקיימים לגבי הנתבע 2, לא הוכח כי היה בקשר עם התובע ולא הוכח כי הציג בפניו כל מצג. טענות התובע כי הנתבע 1 מסר כי הוא מתייעץ ופועל על פי הנחיות הנתבע 2 אינן יכולות להוות תחליף להוכחת מעורבות הנתבע 2 והצגת המצגים על ידו, בעיקר לאור משקל הראיות הנדרש להוכחת עוולת התרמית.

6.3.ב. האם הוכחה תרמית של הנתבע 1 כלפי התובע
באשר לנתבע 1, התמונה שונה ומורכבת יותר. הנתבע 1 ניהל את עסקי החברה בפועל וכדבריו החברה היתה "פרויקט חיי" (פרוטוקול עמ' 180 ש' 25). הנתבע 1 היה בקשר רציף עם התובע מתחילת ההתקשרות העסקית בין התובע לחברה, והיה עבור התובע "נציג המערכת" (פרוטוקול עמ' 188 ש' 12-13).

בתקופה שקדמה להליך הבוררות, ובסמוך למועד מימוש הסכם האופציה, התובע טוען כי הנתבע 1 כ'נציג המערכת' הציג בפניו מצג כוזב לפיו החברה תכבד את הסכם האופציה וכי הוא פועל לגיוס הכספים לשם כך. התובע טוען כי בינו לבין הנתבע 1 התקיימו מספר שיחות טרם מועד מימוש האופציה, ולאחר שננקטו הליכי הכינוס כנגדו, במסגרתן אישר לו הנתבע 1 כי הוא פועל לגיוס כספים לטובת מימוש הסכם האופציה וכי החברה תעמוד בהתחייבותה כלפיו (פרוטוקול, עמ' 60-61). לטענת התובע, טענות אלה היו טענות כזב, שכן הנתבע 1 כלל לא התכוון לגרום לחברה לכבד את הסכם האופציה (פרוטוקול עמ' 60 ש' 27 עד עמ' 61 ש' 4):

"...כשהתחלתי לדבר איתו על העניין של החזרת הכסף, אחרי המכתב של מימוש האופציה, כל הזמן, והיו לי עם אלגור כמה שיחות טלפוניות, אם אני לא טועה, גם פעם שיחה אישית אחת בבית קפה, אמר לי אין לך מה לדאוג. אנחנו מגייסים את הכסף, נדאג שתקבל את הכסף" .

לביסוס טענתו מפנה התובע למכתב בא כוחו לחברה מיום 8.5.2006 (נספח 13 לתצהיר התובע), בו מועלית בסמוך להתרחשות האירועים הטענה כי הנתבע 1 מסר לתובע בעל פה כי הוא פועל לגיוס כספים לתשלום האופציה:
"זאת ועוד, מסדרת שיחות שקיים מרשנו אביב אלגור, בסמוך מאוד למועד הקבוע לתשלום בקשר עם מימוש האופציה ולאחר שנודע למר אלגור על דבר הגשת הבקשה, נמסר למרשנו על ידי מר אלגור, כי הוא עושה כל מאמץ לגייס כספים לשם תשלום הסכום בקשר עם מימוש האופציה והוא אף נוסע ללונדון לנסות ולגייס הסכום ממר איאן דיוויס."

בתשובה מטעם החברה מיום 10.5.2006 (נספח 13 לתצהיר התובע), נכתב ביחס לטענות התובע להבטחה לתשלום מצד הנתבע 1, כי החברה אכן נערכה לתשלום האופציה, אך אמירות הנתבע 1 כי האופציה תמומש נאמרו ללא ביסוס משפטי ולא נתן להסתמך עליהן "...אכן מרשתנו נערכה לביצוע חלקה בעסקה אולם, עם כל הכבוד, מר אלגור אינו משפטן ולא היה מודע להשלכות המשפטיות הקיימות לבקשה על המניות". כלומר בתגובה בכתב מזמן אמת אישרה החברה כי נערכה למימוש האופציה ועל כך עמד הנתבע 1 בשיחה עם התובע. עם זאת, החברה הבהירה בזמן אמת כי הנתבע 1 לא היה ער לקשיים המשפטיים ולמשמעויות המשפטיות במימוש האופציה.

הנתבע 1 מצדו לא מאשר כי אמר לתובע כי הסכם האופציה ימומש על אף הליך כינוס הנכסים, אלא טען כי התובע כלל לא עדכן אותו בדבר הליך הכינוס, הדבר נודע לו באמצעות עו"ד שץ והוא חש מרומה בשל הסתרת מידע זה (פרוטוקול עמ' 188 ש' 15-19). התובע מאשר כי לא עדכן את החברה בדבר הליך כינוס הנכסים שהוטל עליו (פרוטוקול עמ' 48 ש' 8-16). עו"ד שץ, ששימש כיועץ המשפטי של החברה בתקופה הרלוונטית, העיד כי למיטב זכרונו התובע והנתבע 1 שוחחו טרם מועד מימוש האופציה ולאחר שנודע לנתבע 1 כי התובע נמצא תחת הליך כינוס נכסים (פרוטוקול עמ' 161 ש' 1-27). עו"ד שץ הניח כי התובע והנתבע 1 שוחחו על עניין מימוש האופציה והבעייתיות המתעוררת עקב הליך כינוס הנכסים "...אז על מה הם שוחחו? על השלג ב-1984?" (פרוטוקול עמ' 161 ש' 10-11). אך אמירותיו אלו היו מסויגות ולוו בהטלת ספק בטיב זיכרונותיו, בהתחשב בשנים הרבות שחלפו מאז קרות האירועים (פרוטוקול עמ' 161 ש' 4, 24-27).

לאחר בחינת הראיות ושמיעת העדויות איני יכולה לקבל את טענות התובע. לא הוכח כי הנתבע 1 התכוון לגרום לחברה, בכל מקרה, שלא לממש את הסכם האופציה והטעה את התובע לחשוב כי ההסכם ימומש. מסקנתי זו מבוססת ראשית, על עדות מנהלת הכספים של החברה בתקופה הרלוונטית, גב' עדי אדר, שמצאתיה מהימנה כמפורט לעיל. מעדות גב' אדר עולה כי החברה נערכה למימוש האופציה. הגב' אדר העידה כי עלות מימוש האופציה הוכנסה לתחזית תזרים המזומנים של החברה (פרוטוקול עמ' 87 ש' 7-13) וכי לחברה היו נכסים מניבים אשר אפשרו את תשלום סכום האופציה (פרוטוקול עמ' 88 ש' 1-4, עמ' 89 ש' 25 עד עמ' 90 ש' 2). גב' אדר מעידה בנוסף, כי לאחר שהתברר כי כנגד התובע הוגשה בקשה לכינוס נכסים השלכות הנושא נדונו בין הנתבע 1 ליועץ המשפטי של החברה, עו"ד שץ. גב' אדר מעידה כי כמנהלת הכספים בחברה המתינה ליום מימוש האופציה לראות אם המניות מועברות לחברה ולהנחיות היועץ המשפטי בנושא (פרוטוקול עמ' 97 ש' 10-12, עמ' 19-22). התנהלות זו לא מצביעה על תכנית מרמתית וכוונה להתנער מקיום הסכם האופציה.

שנית, עדות עו"ד שץ, ששימש כיועץ משפטי לחברה בתקופה הרלוונטית מחזקת אף היא מסקנה זו. עו"ד שץ הוא זה שגילה על הליך כינוס הנכסים שננקט כנגד התובע והוא שהציף את הסוגיה. אמנם עו"ד שץ סייג את עדותו לאור מרחק הזמן, אך זו מתחזקת בעדות התובע עצמו לפיה לא מסר לחברה על הליך כינוס הנכסים שננקט נגדו בשעתו. מעדות עו"ד שץ עולה כי שאלת משמעות הליך כינוס הנכסים כנגד התובע, על מימוש הסכם האופציה על ידי החברה, נדונה ברצינות עם הנתבע 1 וכי נלקחה בחשבון האפשרות שהליך כינוס הנכסים יוסדר על ידי התובע עובר למועד המכריע (פרוטוקול עמ' 159, ש' 25 עד עמ' 4).

שלישית, לא מצאתי שפסק הבוררות קובע קביעות לגבי כוונות הנתבע 1. התובע מפנה לקביעות כב' הבורר לפיהן השתכנע שהחברה לא פעלה לגיוס כספים למימוש הסכם האופציה והתרשם שהחברה לא התכוונה לממש את חלקה בהסכם האופציה (פסק הבוררות עמ' 25). התובע מבקש ללמוד מקביעות אלה על הלך המחשבה וכוונת הנתבעים. אולם, קביעות אלה לא היו חלק ממצאי פסק הבוררות, אשר המחלוקת שהוכרעה במסגרתו היתה, כאמור, שאלת פרשנות הסכם האופציה ולא שאלת כוונות הנתבעים.

בנוסף, באשר לתקופת הליך הבוררות עד למתן פסק הבוררות ולתקופה שאחריה עד לפירוק החברה, לא הציג התובע כל ראיה לכך שהוצגו בפניו מצגים לגבי יכולת החברה לקיים את פסק הבוררות או מצגים להתחייבויות של הנתבעים לקיים את פסק הבוררות באופן אישי. לא הוצגו ראיות באשר למצבה הכלכלי של החברה המעידות על הברחת נכסים או ביצוע פעולות להטעות את המפרק בהליכי הפירוק. התובע הציג מכתב דרישה לתשלום הסכום שנפסק לחובת החברה שנשלח לבא כוח החברה (נספח 18 לכתב התביעה) ולא הציג או טען לפניה אל הנתבעים. יש לציין כי הליך הבוררות התנהל כאשר התובע מודע לחובות הכבדים של החברה ולכך שאינה סולבנטית (ראה פרוטוקול עמ' 59 ש' 26-27; עמ' 62 ש' 24 עד עמ' 63 ש' 6). עיקר טיעוניו של התובע התמקדו בתקופה שקדמה למועד מימוש הסכם האופציה, טענתיו לתרמית מצד הנתבעים במהלך הליך הבוררות ולאחריו אינן מבוססות ונדחות.

מכלל העדויות עולה כי בין התובע לחברה נתגלעה מחלוקת כנה וממשית לגבי פרשנות הסכם האופציה בנסיבות הייחודיות של המקרה. לא בכדי, נדרשו לסוגיה, מהיבטיה השונים, שתי ערכאות אשר הגיעו למסקנות שונות ביחס להליך פירוק החברה, שנתבקש על ידי התובע לאחר החלטת החברה שלא לממש את הסכם האופציה עמו. בנוסף, כעולה מפסק הבוררות, ההכרעה בעניין תוקף הסכם האופציה ניתנה לאחר דיון מקיף בפרשנות הראויה להסכם האופציה ובחינה משפטית של משמעות הליך כינוס הנכסים בו היה נתון התובע, על מימוש ההסכם.

בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי הוצג בפני התובע מצג כוזב על ידי הנתבע 1.

משלא הוכח יסוד ההיצג הכוזב מתייתר אמנם הדיון ביתר רכיבי העוולה, על אף זאת מצאתי לנכון להפנות לנקודה נוספת בעלת משמעות להחלטתי לדחות את התביעה בעילת התרמית. כוונתי לפעולת התובע על סמך ההיצג הכוזב. לכך אפנה עתה.

6.4. הסתמכות התובע על המצג הכוזב
בעוולת התרמית היסוד הנפשי הנבחן הוא כפול – נבחנת כוונת המציג כמו גם הסתמכות התובע על המצג. דהיינו, האם התובע הוטעה מהמצג התרמיתי, לטענתו, ופעל על סמך המצג.

התובע טוען כי הנתבעים "הרדימו" אותו בהבטחותיהם לתשלום סכומי הסכם האופציה והוא שם מבטחו בהם. אולם, מעדות התובע עולה כי ידע שהחברה מצויה בקשיים כלכליים, עוד בשלב מוקדם בהתקשרות ביניהם, וכי לא היה מרוצה מאופן ניהולה עוד תקופה ארוכה טרם מועד מימוש הסכם האופציה (פרוטוקול עמ' 15 ש' 4-12). זאת הייתה, בין היתר, הסיבה לחתימת ההסכם המתקן הראשון בחודש יולי 2002 (ראה עדות התובע פרוטוקול עמ' 20 ש' 8-10). התובע מעיד כי חשש עוד שההלוואה הראשונה לא תוחזר לו (פרוטוקול עמ' 20 ש' 14 עד עמ' 21 ש' 18). התובע מעיד כי ידע על מצבה הכלכלי של החברה במהלך שנות ההתקשרות החוזית בינו לבין החברה, מצב כלכלי אשר הורע לאחר פתיחת חקירה פלילית כנגד הנתבעים ולאחר מכן עם העמדתם לדין (ראה עדות התובע, פרוטוקול עמ' 24-26). התובע היה מודע להליכים הפליליים שננקטו כנגד הנתבעים ולמצבה הכלכלי של החברה, התובע היה מודע לסירובם של הנתבעים לערוב אישית להתחייבויות החברה (פרוטוקול עמ' 22ש' 7-13). יחד עם זאת, התובע מעיד כי החברה פעלה לכיבוד התחייבויותיה הקודמות והחזירה לו הלוואה, גם אם באיחור מה (פרוטוקול עמ' 27 ש' 20-27). עולה מכך כי התובע היה פעיל ומעורב ולא הסתמך על הצהרות הנתבע 1 בלבד. התובע שינה את מערך ההסכמים עם החברה בהתאם לנסיבות העניין, ופעל לעגן בהסכמים את ההסכמות שגיבש עם החברה להקדמת החזר ההלוואה ולקבלת האופציה לכפות על החברה את רכישת מניותיו. ניכר שהתובע לא הסתפק בהבטחות בעל פה של הנתבע 1, כי כספיו ישולמו במלואם, אלא דאג ווידא כי נכרתת מערכת חוזית הולמת המעגנת הבטחות אלה מול החברה.

אם כן, לאורך השנים מאז כריתת ההסכם הראשון בין התובע לחברה ועד לדחיית החברה את דרישתו למימוש הסכם האופציה, התובע, בשל חשש להשקעתו, תיקן את מערך ההסכמים עם החברה. הסכם האופציה נושא הדיון דנן סוכם, בין היתר, בשל סירוב הנתבעים לתת לו ערבות אישית להחזר הכספים שהלווה והשקיע בחברה (פרוטוקול, עמ' 24 ש' 17-26) . בנסיבות אלה - בהן הנתבעים סירבו להתחייב אישית לקיום ההסכמים בין התובע לחברה, התובע היה מודע למצבה של החברה ולהליכים הפליליים הננקטים כנגד הנתבעים ופעל לתיקון ההסכמים עם החברה – לא ניתן לומר כי התובע הוטעה לחשוב בשל מצג כוזב מצד הנתבעים כי הם אחראים להחזר כספיו מהחברה (השווו לע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל, עמ' 30 (פורסם בנבו, 2012), שם נקבע כי "נרקמו בין הצדדים יחסי אמון והערכה הדדית, שהתבססו על עבודה משותפת לאורך זמן", (עניין אפל, עמ' 34), באותו מקרה לאור מערכת יחסי האמון המיוחדים שנרקמו בין הצדדים לא בדקו עובדי הניצג את מצגי המערער, אלא הסתמכו עליהם ופעלו על סמך המצג הכוזב. בשל כך נקבע כי התקיים רכיב הקשר הסיבתי בין כוונת המציג להטעות לבין פעולת הנציג שהוטעה). גם מטעם זה מצאתי לנכון לקבוע כי לא התקיימו יסודות עוולת התרמית בתקופה שקדמה למימוש הסכם האופציה.

לסיכום באשר לעוולת התרמית - לאחר עיון בכתבי הטענות, עדויות הצדדים והאסמכתאות שהוגשו מטעמם לא השתכנעתי שהתובע הצליח לבסס את טענת התרמית כנגד הנתבעים. דומה שהתובע מבקש להצביע על כך ש תוצאת ההליכים שנקט כנגד החברה מלמדת על כוונת הנתבעים. וכמפורט לעיל אין כך הדבר.

7. עוולת הרשלנות
התובע טוען כי לנתבעים, כאורגנים בחברה, היתה קיימת חובת זהירות כלפיו, וכי הם הפרו חובה זו, התרשלו בתפקידם כאורגנים בחברה וכתוצאה מכך נגרם לו נזק.

עוולת הרשלנות, קבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, ולפיה:
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

רכיבי עוולת הרשלנות הם שלושה - חובת זהירות, התרשלות ונזק. בנוסף יש להצביע על קשר סבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות והנזק (ראו, בין רבים: ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי, פ"ד סז (1), 84, 107-106 (2014).

7.א. תמצית טיעוני הצדדים לעניין עוולת הרשלנות
התובע טוען כי שלושת יסודות עוולת הרשלנות מתקיימות במקרה דנן:

א) הנתבעים כאורגנים בחברה חבו חובת זהירות לתובע מתוקף תפקידם בחברה אשר חרג מגדר תפקיד רגיל של נושא משרה. שכן הנתבעים היו דירקטורים יחידים בחברה (הנתבע 2 לא היה רשום כדירקטור אך לטענת התובע, פעל דה פקטו ככזה);

ב) הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, בכך שפעלו באופן מכוון להתנער מההתחייבות למימוש האופציה. התובע מפנה לקביעות פסק הבוררות לפיהן לנתבעים לא היה טעם ענייני לאי מימוש האופציה, וכן מפנה לכך שחוות הדעת המשפטית עליה התבססו בדחיית מימוש האופציה נועדה לשמש ככסות בלבד. עוד טוען התובע כי התנהלות הנתבעים הוליכה אותו שולל בכך שגרמו לו להאמין כי החברה תעמוד בהתחייבויותיה כלפיו;

ג) הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרת חובת הנתבעים אינו שנוי במחלוקת, שכן פסק הבוררות קבע במפורש כי על החברה לשלם לנתבע. החלטת הנתבעים שלא לממש את האופציה של התובע היא שהובילה לנזק. בנוסף על כך, פירוק החברה בעקבות בקשת חברות המצויות בשליטת הנתבעים לא אפשרו לתובע להיפרע מהחברה. מכאן שהקשר הסבתי בין התנהלות הנתבעים לנזק שנגרם לתובע הינו ברור.

התובע מוסיף כי לא עומדת לנתבעים חזקת התקינות מכח כלל שיקול הדעת העסקי. לטענתו, הנתבעים הסתמכו בחוסר תום לב על עצה משפטית פגומה במטרה להצדיק את החלטתם שלא לכבד את ההתחייבויות כלפי התובע.

הנתבעים טוענים כי לא חבו חובת זהירות לתובע (ומוסיפים כי גם לא חבו חובת אמונים). לטענתם, לנושאי משרה בחברה, ככלל, אין חבות כלפי צדדים שלישיים דוגמת התובע. לטענתם, על התובע היה להוכיח כי קיים מקור חוקי לחובת זהירות וחובת אמונים מצד הנתבעים כלפיו, אך התובע לא הוכיח קיום חובה שכזאת.

נתבע 2 טוען כי לא היה נושא משרה בחברה, לא היה דירקטור או בעל תפקיד בה וכי אף לא קיבל שכר מהחברה ולא היה מורשה חתימה בחברה. לטענתו, התובע לא הוכיח כי הנתבע 2 שימש כדירקטור בפועל או כי היה מעורב בניהול החברה וקבלת ההחלטות בה. לכן טענות התובע הקשורות להפרת חובות הנובעות מנשיאת משרה בחברה אינן מבוססות. לטענת הנתבע 2 החברה נוהלה על ידי עובדים ועל ידי הנתבע 1 שהיה מנכ"ל החברה ודירקטור יחיד בה. הנתבע 1 ניהל את החברה וקיבל את ההחלטות הנדרשות. הנתבע 2 טוען כי צורף לכתב התביעה לשווא, וטענות התובע בדבר אחריות המוטלת עליו, מתוקף היותו נושא משרה, משוללות יסוד.

הנתבע 2 מוסיף וטוען טוען כי גם אם ייקבע, בניגוד לטענותיו כי היה נושא משרה בחברה, הרי לנושא משרה בחברה שיקול דעת רחב ורק בנסיבות חריגות תוכר חובת זהירות של נושא משרה בחברה כלפי נושי החברה. בנסיבות המקרה לא מתקיימים יסודות העוולה. לטענתו, נושאי המשרה בחברה פעלו באופן סביר ובתום לב, מתוך כוונה לשרת את לטובת החברה ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו, והנתבע 2 עצמו לא היה בקשר עם התובע.

נתבע 1 טוען כי לא הוכח שהתרשל בתפקידו. לטענת הנתבע 1 הוא לא חרג מרמת הזהירות הנדרשת מנושא משרה סביר כלפי נושה של החברה. הנתבע 1 פעל בתום לב ונקט אמצעים סבירים בכל פעולותיו כנושא משרה בחברה. הנתבע 1 טוען כי לא הפר את חובת הזהירות לחברה, הוא פעל לטובת החברה בהתאם לכלל שיקול הדעת העסקי. החלטתו כנושא משרה בחברה התקבלה בתם לב, שלא בניגוד עניינים והיתה החלטה מיודעת לאחר בחינת נתונים ושיקולים רלוונטיים. בנוסף, טוען הנתבע 1 כי לא הפר את חובת האמונים לחברה, חובת האמונים נועדה להגן על אינטרס החברה ולא הוכח כי פעולותיו נעשו לקידום אינטרס אישי שלו.

7.ב. האם הנתבעים חייבים חובת זהירות לתובע
כפי שהבהרתי לעיל, חובת זהירות של נושאי משרה בחברה כלפי צדדים שלישיים, שהתקשרו עם החברה בהסכם, תוכר רק במקרים חריגים. בעניין מתתיהו נקבע כי חובת זהירות של נושא משרה בחברה תוכר רק במידה והתקיימה בין הצדדים מערכת יחסים החורגת ממהלך היחסים הרגיל בין התובע לנתבעים כנושאי משרה בחברה (שם, בעמ' 779):
"...לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה... השאלה, על כן, היא האם הניחו המערערים תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים.".

בעניין מתתיהו הובאו כדוגמא מקרים בהם קיים קשר מיוחד לאור יחסי אמון אישיים בין הצדדים או מקרים בהם קיימת מיומנות מקצועית ומומחיות של נושא המשרה שהוא בעל מקצוע, כרופא או עורך דין.

אשר לנתבע 2, אין צורך להכריע במקרה זה האם היה אורגן בחברה אם לאו. זאת, כיון שבהתאם לקביעותי לעיל, כי הקשר בין התובע לנתבע 2 התמצה בפגישות קצרות, בתחילת ההתקשרות העסקית בין התובע לחברה, אין מקום לקבוע כי קיימת לנתבע 2 חובת זהירות כלפי התובע, גם לו היה נושא משרה, ועל כן טענות התובע כנגד הנתבע 2 בהקשר זה נדחות.

באשר לנתבע 1, אין מחלוקת כי הנתבע 1 היה דירקטור בחברה, ואין גם מחלוקת כי הנתבע 1 הוא זה שהיה בקשר רציף עם התובע לאורך כל תקופת ההתקשרות החוזית בין התובע לחברה, ועל כן עולה השאלה האם חייב הנתבע 1 לתובע חובת זהירות.

התובע אמנם טען כי הנתבע 1 נטל אחריות והתחייב בפני התובע שהחברה תקיים את התחייבויותיה כלפיו וכי הוא פועל לגיוס כספים לטובת העניין. אולם, כפי שקבעתי לעיל, לא הוכח כי הנתבע 1 נטל על עצמו התחייבות אישית לקיום התחייבויות החברה. בנוסף, בין התובע לנתבע 1 לא התקיימו יחסי אמון מיוחדים, ואף דומה כי לא התקיימו יחסי אמון כלל. התובע, כפי שהעיד, לא נתן אמון בחברה ובאופן ניהולה על ידי הנתבעים וביקש למשוך השקעותיו מהחברה. דומה שהדברים שנאמרו בעניין נאשאשיבי מתאימים למקרה שלפנינו (שם, בעמ' 429):
"בענייננו, ספק אם ניתן לומר כי בין המערערים למשיבים שררו "יחסים מיוחדים", כאלו המעידים על כך שהמשיבים נתנו במערערים את אמונם וביטחונם כי אלו האחרונים לוקחים באופן אישי אחריות כלפיהם .... על אף האמור בתצהיריהם של המשיבים לפיו הם ראו במערערים ובחברות בולוס תיירות ובולוס גד בע"מ גוף אחד והבינו כי המערערים התחייבו באופן אישי לעמוד בהתחייבויות החברות, לא הוכח כי המערערים אכן הסכימו לערוב באופן אישי ולקחת אחריות אישית כלפי המשיבים" .

שיקולי מדיניות תומכים אף הם בקביעה כי אין להטיל על הנתבעים, כנושאי משרה בחברה, אחריות אישית בגין החלטת החברה שלא לממש את הסכם האופציה. הנתבע 1 פעל מתוקף תפקידו כנושא משרה בחברה, פנה לקבלת ייעוץ משפטי ואף אם טעה בהחלטותיו (בין אם הנתבע 2 היה מעורב בכך ובין אם לאו), ובפרשנות המשפטית להסכם האופציה, כפי שנקבע בפסק הבוררות - אין מקום להכיר בחובת זהירות רחבה אשר תרתיע נושאי משרה בחברות מקבלת החלטות ונטילת סיכונים עסקיים סבירים.

7.ג. כלל שיקול הדעת העסקי בחברה פרטית
התובע טען כי לא מתקיים כאן כלל שיקול הדעת העסקי כיוון שמדובר בחברת יחידים. ובכן, יש לדחות טענה זו משלושה טעמים. ראשית, כלל שיקול הדעת העסקי מתייחס לחובות החבים נושאי משרה בראש ובראשונה לחברה ולא לצד ג'. אמנם נקבע כי המנהלים חבים חובות לחברה, מבלי להוציא חבות לצדדים שלישיים במקרים מסוימים, אולם כפי שציינתי לעיל, כאשר מדובר בהתקשרויות חוזיות של החברה יטילו חובות כאלו רק במקרים חריגים. מנהלים רשאים לקחת סיכונים עסקיים ועדיין לעמוד בחובותיהם כלפי החברה.

שנית, חוק החברות מבחין בין חברה ציבורית, הנסחרת בבורסה, לחברה פרטית שאינה נסחרת, אין הבחנות משנה הנוגעות לחברה בעלת מספר מועט של בעלי מניות ודירקטורים הרלבנטית לענייננו (יש הוראות הנוגעות לאופן ניהול האסיפות במקרים אלו) כלל שיקול הדעת העסקי אינו מוגבל כלל ועיקר לחברות נסחרות. הטלת חובות על נושאי משרה נועדה להגן על החברה ובנסיבות מסוימות גם על צדדים שלישיים, אולם חובות אלו לא נועדו להחליף את שיקול דעתם של מי שמשקיעים בחברות או לפקח על קבלת החלטות עסקיות לגיטימיות שעשויות להיות כרוכות בסיכונים פיננסיים וכתוצאה מכך אף להוביל להפסדים זמניים או ארוכי טווח, לשם כך נועד כלל שיקול הדעת העסקי (ראו לעניין זה: ע"א 7657/17 רו"ח חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות בע"מ נ' עזריאל פויכטונגר (פורסם בנבו, 18.06.2020). עוד על כלל שיקול הדעת העסקי במשפט הישראלי ראו: שרון חנס, "כלל שיקול-הדעת העסקי", עיוני משפט, לא, 313 (2009); יורם דנציגר ועמרי רחום-טוויג, "עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים", ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס 23 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2015); עמיר ליכט, "שם הוורד: אמצעי זהירות ושיקול-דעת עסקי של נושא-משרה", משפט ועסקים, יט, 475 (2015); יעד רותם, "חובת הזהירות של נושאי משרה בחברות קטנות ובינוניות כלפי נושי החברה", ספר אליהו מצא, 813, 825 (אהרן ברק, אליהו מצא, איילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי, עורכים, 2015); ע"א 7735/14 אילן ורדניקוב נ' שאול אלוביץ, פסקה 75 לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית (פורסם בנבו, 2016); רות רונן ושיר אשכול, "כלל שיקול הדעת העסקי והדרישה לקבל החלטה 'מיודעת'", משפטים מז, 583 (2018);

 שלישית ובעיקר, התובע היה מודע לאופי החברה עת הלווה לה והשקיע בה, והוא אינו רשאי לטעון כי דיני החברות אינם חלים במקרה זה. התובע הוא איש עסקים. הוא הלווה והשקיע בחברה, תוך ידיעה כי דיני החברות חלים וכי אחריותה מוגבלת. על המשפט לאפשר בחירת מסגרת משפטית שתתאים ככל האפשר למודל העסקי-כלכלי בו מעוניינים הצדדים. ציינתי זאת בעבר בה"פ (ת"א) 786/07 נפתלי שני נ' מלם מערכות בע"מ (פורסם בנבו, 2007), בעמ' 15:

"רכישת חברה היא עסקה מסחרית כלכלית שבבסיסה עומדים מטרות ומניעים שונים ומגוונים. היעילות הכלכלית הינה השיקול המנחה הן בעיצוב הכללים המשפטיים לעניין רכישת חברות, הן בבחירה באחד ההסדרים הללו (לעניין תכנון העסקה ראו: ... הגיוון המשפטי צריך לאפשר את הגיוון העסקי, ואת התאמת העסקה למטרות וליעדים שבבסיסה."
(הדגשה הוספה – מ' א' ג')
 
כך לעניין רכישת חברה, כך גם לעניינו, בהקשר של השקעה בחברה או מתן הלוואה לחברה (לעניין חשיבות חופש הבחירה בעיצוב עסקה על פי תכנה הכלכלי ראו: אסף חמדני ושרון חנס "חופש העיצוב בעסקות של  מיזוג ורכישה" משפט ועסקים ח 401 (2008)). עם זאת, חשוב להדגיש כי לכל מסלול שנבחר יתרונות וחסרונות, ועל אלו המתקשרים עם חברה, ולא עם אנשים פרטיים לדעת כי משבחרו במסלול מסוים, הם כפופים לעקרונות החלים עליו, יתרונותיו וחסרונותיו (ראו: יוסף
גרוס, חוק החברות, פרק ג': שיקולים בהקמתה של חברה, 83 (מהד' חמישית, כרך א'. התשע"ז-2016), להלן: גרוס, דיני חברות). אין מקום להתקשר עם חברה ולטעון כי לצרכים שונים לא יחולו דיני החברות במלואם. כלל כזה מגביר את הוודאות, ומחייב את הצדדים לקחת אחריות על בחירות שעשו.

לאור כל האמור לעיל, לא מוטלת גם על הנתבע 1 חובת זהירות כלפי הנתבע 1, ועל כן יש מקום לדחות את טענת התובע כי מתקיימת במקרה זה עוולת הרשלנות.

8. גרם הפרת חוזה
התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעים בגין גרימת הפרת הסכם האופציה בינו לבין החברה. התובע מפנה לסעיף 62 לפקודת הנזיקין , לפיו:
"62 (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."

התובע טוען כי הנתבעים גרמו לחברה להפר את הסכם האופציה עימו. לטענתו, התקיימו כל יסודות עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין:
א) קיומו של חוזה מחייב –הוא הסכם האופציה.
ב) הפרת החוזה – החוזה הופר על ידי החברה כפי שנקבע בפסק הבורר.
ג) גרימת ההפרה – הנתבעים גרמו לחברה להפר את החוזה;
ד) ביודעין – החוזה הופר על ידי החברה כפי שנקבע בפסק הבוררות.
ה) בהיעדר צידוק מספיק – טענת הנתבעים כי הסתמכו על ייעוץ משפטי אינה מבוססת מכאן שהוכחו כל יסודות העוולה ויש ליחסן לנתבעים אשר בפועל הובילו להפרת החוזה בידי החברה, והנזק שנגרם לתובע, כפי שנפסק בפסק הבוררות.

נתבע 1 טוען כי התובע לא הוכיח את עוולת גרם הפרת חוזה מצדו. לטענתו, חיוב נושא משרה בגין עוולה זו יעשה רק במידה והוכח כי נושא המשרה חרג מסמכותו או פעל בניגוד עניינים לטובת החברה. במקרה הנדון לא נטען כי הנתבע 1 פעל בחריגה מסמכותו כמנהל החברה או כי פעל בניגוד לטובת החברה. הנתבע 1 טוען כי פעל על פי סמכותו כמנהל ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבל.

נתבע 2 טוען, בדומה, כי אין לייחס לו גרם הפרת חוזה. ראשית, טוען הנתבע 2 כי לא שימש כדירקטור בחברה, ושנית, על פי הפסיקה נושאי משרה אינם מחויבים בגין עוולת הפרת החוזה המיוחסת לחברה, אלא במקרה חריג בו מוכח כי חרגו מסמכותם או פעלו בניגוד לטובת החברה. הנתבע 2 טוען כי לא הוכחו הנסיבות החריגות, הוא לא חרג מסמכותו והסתמך על דיווח מנהל החברה, הנתבע 1, כמו כן החברה פעלה בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה.

בפסיקה נקבע כי נושאי משרה לא יחויבו בגין העוולה של גרם הפרת חוזה, כשהחברה היא זו אשר הפרה את החוזה, אלא במקרים בהם הוכחה חריגה מסמכות, פעולה בניגוד לטובת החברה או ממניע זר (ראו: עניין מתתיהו עמ' 793). במקרה הנדון, כפי שפורט בהרחבה לעיל, החלטת הנתבעים לפעול בהתאם לחוות הדעת המשפטית של עו"ד שץ, שהצביעה על קשיים במימוש הסכם האופציה, בשל הליכי כינוס הנכסים שננקטו כנגד התובע, היתה החלטה לגיטימית. לגבי הנתבע 2 ספק אם היה בסוד הדברים. מכל מקום, לא הוכח שהנתבעים חרגו מסמכותם או פעלו בניגוד לטובת החברה או ממניע זר.

9. הפרת חובת תום הלב
התובע טוען כי הנתבעים הפרו את חובותיהם מכח חוק החוזים. בכך שהפרו את חובת תום הלב בניהול משא ומתן וקיימו את החוזה שלא בתום לב, בניגוד להוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:
12. א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לבחייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13, ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל,א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים.

39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."

הנתבע 1 טוען כי התובע לא הוכיח כי קיימת לנתבע 1 אחריות חוזית כלפיו. לדידו של נתבע 1 אין לו כל אחריות לגבי קיום ההסכמים שנכרתו בין החברה לתובע. גם במסגרת הליך הבוררות לא העלה התובע טענות כלפי הנתבע 1 בהקשר לתום ליבו במו"מ או בקיום ההסכמים. לטענתו, החברה פעלה לקיום ההסכמים ואף פרעה במלואה הלוואה שנטלה מהתובע. המחלוקת לעניין מימוש האופציה היתה מחלוקת כנה וסבירה והנתבע 1 פעל בתום לב לטובת החברה ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבל.

נתבע 2 דוחה את טענות התובע בדבר אחריות חוזית מצדו. הנתבע 2 טוען כי המערכת ההסכמית בין החברה לתובע לא מטילה עליו אחריות לקיום התחייבויות החברה. הנתבע 2 מדגיש כי לא נטל חלק במשא ומתן לקראת כריתת ההסכמים בין החברה לתובע. הנתבע 2 מציין כי החברה קיימה את התחייבויותיה האחרות כלפי התובע, כך פרעה את חוב ההלוואה כלפיו בהתאם למוסכם. ההחלטה של החברה בעניין מימוש האופציה התקבלה על סמך ייעוץ משפטי ואינה מבוססת על כל תרמית או כוונה להונות את התובע. הנתבע 2 סובר כי לכל היותר נוצרה מחלוקת כנה לגבי זכאות התובע לממש את האופציה.

כפי שציינתי לעיל, הבחירה הייתה בידי התובע עם מי להתקשר בעסקה. משהחליט להתקשר בעסקה עם החברה ללא ערבויות אישיות של בעלי השליטה, הוא אינו רשאי לעקוף את דיני הרמת המסך, ולתבוע אורגנים בחברה, למעט במקרים חריגים שאינם מתקיימים במקרה שלפניי. עקרון היסוד הוא חופש החוזים. כל אחד רשאי לבחור האם להתקשר בהסכם עם החברה לבדה או עם החברה ואחרים, על ידי קבלת ערבויות מתאימות מהם.

במקרה דנן התובע לא קיבל ערבויות אישיות מאת הנתבעים ולפי כך יש לבחון במשנה זהירות האם הוכחו טענות התובע כי הנתבעים הפרו את חובות תום הלב כלפיו, על אף שהתקשר בהסכם עם החברה ולא אישית עמם. הטלת חבות אישית על נושא משרה בגין הפרת חוזה על ידי חברה, תעשה במשורה ובנסיבות חריגות. יפים לעניין זה דבריו של יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי , 337 (מהד' חמישית, 2018):
"...ככלל הפרת חוזה על ידי החברה אינה מובילה להטלת אחריות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשם החברה ואינו צד להתקשרות.
...
"יש לשמור הטלת אחריות אישית למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון שלפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין צד ג' לבין החברה, כאשר האורגן או נושא המשרה אינו צד להתקשרות"

המשוכה העומדת בפני התובע להוכחת טענתו להפרת חובות תום הלב על ידי נושאי משרה הינה גבוהה יותר מאשר בתביעה כנגד חברה (ראו לעניין זה: עניין נאששאשיבי לעיל). יפים לעניין זה דברי כב' השופט, לימים הנשיא, אשר גרוניס, ב ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פסק 17 לפסק דינו (2009):
"עולה, אם כן, שהפרת חוזה על ידי חברה עלולה לגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב. חשוב להדגיש, עם זאת, כי אין בדברים האמורים כדי ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן. באשר לחיוב אישי בגין חוסר תום לב בשלב המשא ומתן קבע בית משפט זה, כי "להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" (ע"א 10385/02 הנ"ל, עמ' 58). מבחן זה יפה, לשיטתי, גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 ל חוק החוזים."

אשר לטענה להפרת חובת תום הלב במו"מ, לטענה זו אין כל בסיס בחומר הראיות, והתובע אף אינו מפרט מהי ההתנהגות חסרת תום הלב שהוא מייחס לנתבעים בשלב המו"מ לכריתת ההסכמים בינו לבין החברה, אשר כאמור נכרתו בשנת 2001 ובשנת 2004, זמן רב טרם מועד מימוש הסכם האופציה.

אשר לחוסר תום לב בקיום חוזה, התובע טוען כי הנתבעים "נתנו לתובע להאמין שאם יכלו כל הקיצין, יממנו הנתבעים את התחייבויות החברה..." (סעיף 177 לסיכומי התובע) ברם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, טענות אלה לא גובו בראיות. אין די באמירה הכללית כי הנתבעים כלל לא התכוונו לגרום לחברה לכבד את ההסכמים עם התובע. ולראיה – החברה כיבדה את הסכם ההלוואה ופרעה אותה, גם אם באיחור מה.

בנוסף, כפי שפורט בהרחבה לעניין עוולת המרמה, התובע והנתבע 2 נפגשו פעמים בודדות בלבד ולא הוכח כי הנתבע 2 הציג בפני התובע מצגים כלשהם ביחס לחברה. ובאשר לנתבע 1, שהיה בקשר רציף עם התובע, לא הוכח כי התחייב אישית בפני התובע כי יכנס בנעלי החברה במקרה שלא תוכל לכבד את התחייבויותיה.

זאת ועוד, אם בתום לב עסקינן, לא למותר לציין כי התובע עצמו לא חשף בפני החברה והנתבעים את הליך כינוס הנכסים שהוטל עליו, טרם מועד מימוש הסכם האופציה. יתכן ואם מלוא המידע היה מוצג בפני הצדדים מבעוד מועד, ניתן היה להגיע לתוצאה שונה.

אם כן, לאחר בחינת הראיות לא מצאתי מקום לקבוע כי הנתבעים הפרו את חובותיהם לנהוג בתום לב בניהול משא ומתן לקראת כריתת הסכם ובעת קיום הסכם.

בשולי הדברים אציין כי עלו טענות נוספות במסגרת הדיון בין הצדדים ולא מצאתי להתייחס לכולן מאחר והן מצויות בשולי הדיון ואינן נחוצות להכרעה בתובענה, או שהתייתרו (כך למשל המחלוקת לעניין עסקת צנה, לגביה טען התובע כי הנתבע 2 הוציא כספים מהחברה מספר ימים לפני מימוש האופציה ובסיכומי התשובה אישר כי אינו טוען לתרמית בהקשר זה, ראו: סעיף 53 לסיכומי התגובה של התובע).

10. סוף דבר
התובע הגדיר את תביעתו כ"סיפור פשוט", בידו פסק בוררות אשר לא כובד על ידי החברה, זאת לטענתו בשל ההתנהלות מכוונת, תרמיתית וחסרת תום לב של נושאי המשרה בחברה. טענות התובע לתרמית ופעולה בחוסר תום לב במסגרת הקשר החוזי ולאחר מתן פסק הבוררות לא הוכחו, והחברה אף קיימה חלק מהתחייבויותיה על פי ההסכמים.

לצערנו, לא אחת קורסות חברות ומותירות אחריהן נושים אשר חובם לא נפרע. כך קרה גם במקרה דנן: הסכם האופציה, נושא התובענה, אמור היה להתממש בחודש אפריל 2006. בגינו התנהלו הליכים משפטיים ארוכי שנים בין הצדדים והחברה, תחילה במסגרת בקשה לצו פירוק לחברה וערעור לבית המשפט העליון על החלטת הפירוק, הליכים שנסתיימו במתן פסק הדין של בית המשפט העליון שנת 2009. לאחר מכן, נוהלו הליכי בוררות בין התובע לחברה, שנסתיימו במתן פסק הבוררות בשנת 2011. במהלך שנים אלה, השתנה מצב החברה לרעה והנתבעים הורשעו בפלילים וריצו תקופת מאסר בכלא. החברה נכנסה להליכי פירוק, לבקשת חברות המצויות בבעלות הנתבעים, בגין חובות אליהן. התרשמותי היא שנזקו של התובע נגרם בשל חלוף הזמן, ולא בשל תכנית תרמית מצד הנתבעים. התובע עצמו מצהיר כי הרקע להגשת התובענה הוא אי כיבוד פסק הבוררות- "מיותר לציין כי לו היתה החברה פורעת את החוב הפסוק שנפסק בפסק הבוררות, הרי שהתובע לא היה פותח בהליך נוסף נגד הנתבעים..." (סעיף 192 לסיכומי התובע). קשה ליישב אמירה זו עם טענות התובע כי הנתבעים פעלו בתרמית למין תחילת ההתקשרות החוזית בינו לבין החברה.

לאור האמור, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסכום של 10,000 שקלים. ההוצאות נפסקות על הצד הנמוך, שכן על אף שהתובענה נדחתה ויש מקום לחייב בהוצאות, הרי שהתובע, שלא באשמתו, נותר עם חוב שלא ניתן לגבותו.

ניתן היום, ה' אב תש"פ, 26 יולי 2020, בהעדר הצדדים.