הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 41504-02-16

לפני
כבוד ה שופטת אסתר נחליאלי חיאט

התובעת

עו"ד ענת לוי
ע"י ב"כ עו"ד צבי חוברס
משרד גלוזמן חוברס להט ושות' – משרד עו"ד

נגד

הנתבעים
1.מלטיה ויטוריו את פדלון בעמ
2.ויטוריו וטורי
3.ויקטור פדלון פלד
4.גלית בלחסן
5. שרון פלד
6. עמוס וטורי
8. ילנה פדלון
9. חנה אזולאי
10.גבריאל וטורי
11.ניצה בטש
12.ניסים פדלון
13. אורלי וטורי
14. בית חלקה 39 בגוש 6024 בע"מ
15. שריג ריכרט
16. נועה רייכרט
17. רביב רייכרט
18. עדי רייכרט
19.בתיה רייכרט-כהן
20.ציפורה בליזובסקי
21.שלמה בליזובסקי
22.בטי וינגרוד
23.אהרון וינגרוד
24.שרה ריכטר
25.דן רייכרט
ע"י ב"כ עו"ד שחר אגמון
ממשרד עו"ד באום הנגבי ושות'
26.חנה שפירא
27.אלגרה לקר
28.מזל פורטונה בינוול
29.יצחק כהן שולל
30.יוסף כותן
31.נורית ברק
32.דליה לקר זיו
33.יוסף משה שפירא
34.חיה שפירא
35.לילך חדד
36. יפית וקנין
הנתבעים 28; 30- 36 - ע"י ב"כ עו"ד אמיר שפיצר ו/או סופיה יצחקוב ו/או לילך קם ואח' ממשרד עורכי דין שפיצר

פסק דין
1. תביעה לתשלום שכר טרחה שהגישה התובעת, עורכת-דין ענת לוי נגד לקוחותיה, הנתבעים, ששכרו את שירותיה המשפטיים – היא התביעה דנא.

2. התובעת היתה ב"כ של הנתבעים במשך שנים רבות, והמטרה שלשמה התקשרו עם התובעת היתה ייזום ופיתוח מקרקעין שבבעלות הנתבעים וייזום תב"ע שנועדה לשנות את ייעוד המקרקעין כדי לבנות פרויקט מגורים/משרדים שימקסם את הרווח הכלכלי לנתבעים. ההתקשרות עם הנתבעים נפסקה לאחר כמעט עשרים שנה ביוזמת התובעת, לטענתה מחמת שנאלצה להפסיקה בשל ניגוד עניינים שיצרו הנתבעים.

3. המקרקעין נשוא העבודה המשפטית שלשמה נשכרו שירותי התובעת, נמצאים בשכונת נחלת גנים ברמת גן בין רחובות הצלע, העמל, הפודיום ובן גוריון, במתחם המכונה מתחם הצלע והידוע כגוש 6204 חלקות 31, 39, 185 ו-186 (להלן: "המתחם" וגם "המתחם התכנוני").

4. הנתבעים, שלושים ושישה במספר, הם בעלי הזכויות במישרין ו/או בעקיפין במקרקעין במתחם התכנוני, נחלקים לשלוש קבוצות:
נתבעים 13-1 מחזיקים במישרין ו/או בעקיפין בגוש 6204, חלקות 185 ו-186. הנתבעת 1, חברת מלטיה ויטוריו את פדלון בע"מ (להלן: "חברת מלטיה"), היא הבעלים של הזכויות במקרקעין, והנתבעים 13-2 הם בעלי המניות בחברה; נתבעים 13-1 יקראו להלן: "קבוצת מלטיה".
נתבעים 25-14 מחזיקים במישרין ו/או בעקיפין בגוש 6204, חלקה 39 ויקראו להלן " קבוצת רייכרט" כשם נתבע 25 הוא נציג נתבעים אלה מול התובעת. לציין כי נתבעת 14, חברת בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ, היא בעלת הזכויות במקרקעין, ונתבעים 15- 25 הם בעלי מניות בחברה.
נתבעים 36-26 הם בעלי הזכויות במישרין בגוש 6204, חלקה 31 ויכונו " קבוצת כותן", כשם נתבע 30 שייצג את הקבוצה במהלך ההתקשרות עם התובעת.
עוד לציין כי כל הנתבעים בתובענה זו הם רק חלק מבעלי המקרקעין במתחם ויש בעלי זכויות נוספים שהיו שותפים בשלבים מסוימים להליכי פיתוח המתחם התכנוני, אך אין הם בין הנתבעים בהליך זה.

5. בעניין הנתבעים ראיתי להוסיף, כי בעצם צירוף הנתבעים כבעלי דין פרטניים לתביעה יש קושי, הן כי נתבעים 27 ו-29 נפטרו טרם הגשת התביעה, הן כי הנתבעת 26 נפטרה במהלכה, והגם שהתובעת ידעה זאת לא מצאה לתקן את כתב התביעה בהתאם, והן כי הסכמי שכר הטרחה נחתמו מטעם קבוצת מלטיה וקבוצת רייכרט, קרי בין התובעת לבין חברות בע"מ – הנתבעות 1 ו-14 (נספחים א' ו-ב' לתצהיר התובעת). והגם שכך צרפה התובעת את בעלי המניות בחברות כנתבעים פרטניים שחבים ב עצמם תשלום שכר טרחתה לפי ההסכמים שעליהם לא חתמו. אמנם במסגרת סיכומיה ציינה התובעת כי כל השירותים שהעניקה לקבוצות "בקשר עם קידום תכנית הייזום, הוענקו למעשה גם ליתר הנתבעים..." (סעיף 19- 20 לסיכומי התביעה) ואולם אין בכך לרפא את הפגם של הגשת תביעה נגד בעלי מניות בלי להתחשב באישיות המשפטית הנפרדת שיש להם מהחברה שבמניותיה הם מחזיקים. הסבר למקור הנורמטיבי לחבותם של בעלי המניות לקיום החוזה – נעדר, למעט העובדה כי הנתבעות 1 ו-14 הן איגוד מקרקעין ויש לייחס את פעולותיו לבעלי המניות.
ואולם תוצאת פסק הדין מייתרת את הדיון בשאלה זו, אך ראיתי לציין כי קושי זה מצטרף לקשיים אחרים בתביעה.

6. הסעד לו עתרה התובעת הוא פיצויי קיום – קרי, פיצויים שיעמידו אותה באותו מצב לו היתה מושגת המטרה לשמה התקשרו הצדדים והמזכה את התובעת בשכר הטרחה המלא מכל אחת מקבוצות הנתבעים. לציין כי שכר הטרחה שהוסכם בהסכמי שכר הטרחה שנכרתו בין הצדדים נקבע כי יהיה תלוי תוצאה, אחוז מסוים מהתמורה שתינתן לנתבעים עבור מכירה או השכרה של יחידות דיור/משרדים בפרויקט שייבנה במתחם (ההסכמים - נספחים א-ג לתצהיר התובעת). בהתאם לכך תבעה התובעת פיצויי קיום על סמך חוות דעת שמאית שאמדה את שווי המקרקעין כאילו כבר אושרה תב"ע חדשה במקום, ויחידות הדיור נבנו וניתנות לאכלוס (נספח מ"ג לתצהיר התובעת). לפי החישובים שערכה השמאית ובהתאם להסכמי שכר טרחה עם כל קבוצה העריכה התובעת את שכ"ט הכולל המגיע לה על סך 8,178,001 ₪ כולל מע"מ (סך 2,116,473 ₪ מקבוצת מלטיה; סך 3,090,896 ₪ מקבוצת רייכרט; סך 2,970,632 ₪ מקבוצת כותן - סעיפים 100-97 לסיכומי התובעת); משיקולי אגרה העמידה התובעת את התביעה על סך 6,000,000 ₪.
לחלופין, עתרה התובעת לקבל מהנתבעים שכר טרחה ראוי עבור העבודה שביצעה במשך השנים. הערכת התובעת עמדה על 4,000,000- 4,800,000 ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 115 לסיכומי התובעת), והיא מבוססת על חוות דעת עורך דין העוסק בתחום שהעריך את מספר השעות שהשקיעה התובעת במשך השנים בכ-6000-5000 שעות עבודה (נספח מ"ד לתצהיר התובעת).

הרקע העובדתי
7. תחילת הקשר בין הצדדים היתה בשנת 1995, כשהתובעת היתה שותפה במשרד עו"ד. קבוצת רייכרט, מלטיה ובעלי זכויות נוספים במתחם פנו אליה בקשר לתב"ע רג/1024 שעניינה שנוי ייעוד המקרקעין במתחם התכנוני (להלן גם " התכנית הקיימת") וביקשו שתייצגם בהתנגדות לתכנית. לציין כי הגם שאלה היו מעורבים בייזומה סברו שהתכנית שגובשה פוגעת בזכויותיהם. בעקבות ההתנגדויות שהוגשו, כשהתובעת מייצגת אותם, החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ביום 17.12.1996 להקפיא את תכנית רג/1024 (נספח ו' לתצהיר התובעת).

8. בהמשך הגיעו בעלי הזכויות במקרקעין לכלל דיעה כי מהלך של יזמות המשותף לכלל בעלי הזכויות בחלקות המקרקעין במתחם התכנוני יוכל להגדיל את זכויות הבנייה מעבר לאלה שנקבעו בתכנית רג/1024, וכך במחצית השנייה של שנת 1996 פנו חלק מבעלי המקרקעין במתחם אל התובעת וביקשו ממנה לייצגם ביזמה של התכנית כאמור. ואכן לאחר שהוחלפו טיוטות הסכמי שכר טרחה (נספח ח' לתצהיר התובעת), נחתם ביום 4.7.1996 הסכם שכ"ט בין חברת מלטיה (באמצעות הנתבע 2) ובין משרד עורכי הדין שהתובעת היתה שותפה בו באותה עת. בשלב זה נחתם הסכם שכ"ט עם קבוצת מלטיה בלבד שכן באותה עת היתה קבוצת רייכרט וגם חלק מבעלי הזכויות מיוצגים על ידי עורכי דין אחרים; למשל קבוצת כותן היתה מיוצגת על ידי עו"ד פיש (סעיף 1.1 לתצהיר עדות ראשית של מר כותן).

9. את הסכם שכר הטרחה עם קבוצת מלטיה ניסחה התובעת, והוא נוסח כהסכם תלוי הצלחה. כך נקבע בו כי שכר הטרחה ישולם לתובעת לאחר בניית פרויקט לפי תב"ע חדשה שתאושר לביצוע במתחם התכנוני, ושיעורו אחוז מסוים מהתמורה שתתקבל ממכירה או מהשכרה של יחידות הדיור/משרדים בפרויקט שייבנה (סעיף 2 להסכם).
עוד נקבע כי במקרה של "פרסום מתן תוקף של תכנית בנוגע למקרקעין", וככל שמלטיה תחליט שלא לבנות על בסיס התב"ע שפורסמה, או שתחליט שלא למכור או להשכיר את היחידות שייבנו, תהיה חייבת במלוא שכר הטרחה לו זכאית התובעת על פי החוזה (סעיף 6), וגם נקבע כי אם התובעת לא תצליח להביא לאישור תב"ע המגדילה את זכויות הבניה של התכנית הקיימת, תהיה זכאית לשכר טרחה סופי בסך 8,290 דולר בתוספת מע"מ (סעיף 2 לחוזה).

10. בהמשך ייצגה התובעת את קבוצת מלטיה וניסתה ביחד עם בעלי מקרקעין אחרים (ובפרט קבוצת רייכרט וכותן) לגבש אותם לקבוצה אחת כדי שיהיה לה כוח מיקוח רב יותר לאישור תב"ע שתאפשר תכנית 'משודרגת' לעומת הקיימת. בשנת 1997 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין בעלי המקרקעין במתחם, ובהם שלושת קבוצות הנתבעים (להלן: "הסכם השיתוף"; נספח י"ג לתצהיר התובעת)
לטענת התובעת היא זו שהצליחה לאחד את כל בעלי הזכויות במקרקעין לשתף פעולה, ולכך יש חשיבות רבה לקידום תב"ע חדשה שתשביח את המקרקעין. לטענת התובעת שיתוף הפעולה הוא למעשה הסכמת הנתבעים לאחד את האינטרסים המגוונים שיש לכל אחת מקבוצות הבעלים במתחם התכנוני, לכדי אינטרס משותף אחד – ניצול הכוח של כל בעלי הקרקע למקסם את אפשרויות הבנייה ובהתאם לקבל תמורה כלכלית מירבית. כדי להוציא לפועל את שיתוף הפעולה נקבע בהסכם השיתוף מנגנון לקבלת החלטות ומנגנון ליישוב סכסוכים, ואלה מעידים, לטענת התובעת, על כך שכלל בעלי המקרקעין במתחם התכנוני התכוונו להתכנס למטרה אחת תוך ויתור על האינטרסים של כל קבוצה.

11. בעניין הסכם השיתוף ייצגה התובעת את קבוצת מלטיה בלבד, ובעלי-המקרקעין האחרים יוצגו על ידי עורכי דין אחרים או שלא היו מיוצגים כלל. לטענת התובעת, בעת שייצגה את קבוצת מלטיה לקראת החתימה על הסכם השיתוף, עשתה גם פעולות משפטיות בשם כל בעלי המקרקעין הגם שלא ייצגה אותם באופן פורמאלי. כך למשל ייצגה את בעלי המקרקעין במשא ומתן לחתימת ההסכם שנחתם עם האדריכל גבירצמן לתכנון תב"ע חדשה (נספח י') וכך גם ייצגה את קבוצות מלטיה ורייכרט בקשר לביטול התקשרות עם גורמים שפעלו עבורם בקשר לתכנון תכנית רג/1024.
למעשה, כך לטענת התובעת, מעת חתימת הסכם השיתוף, ואף לפני כן, היא זו שפעלה וקידמה תב"ע חדשה משופרת לטובת כלל בעלי המקרקעין , כך פעלה מול רשויות התכנון, ניהלה עשרות ישיבות לקידום התכנית ופנתה בשם כלל בעלי המקרקעין ליזמים פוטנציאליים, כל זאת חרף העובדה כי באופן רשמי פעלה רק בשם קבוצת מלטיה.

12. מאחר שממילא פעלה התובעת לטובת שאר בעלי הקרקע ראתה לפנות אליהם בכתב כדי לנסות ולהגיע להסכמות בקשר לתשלום שכר טרחתה, וכך כתבה:
"למרות שאנו מייצגים רק חלק מקבוצת בעלי הקרקע שהתקשרו בהסכם השיתוף, אך יחד עם זאת פועלים עבור הקבוצה כולה ומשקיעים זמן רב וכן מוציאים הוצאות, הוצא על ידכם, שעבור ההוצאות המתבצעות על ידינו מכאן ולהבא, ישולם לנו שכר טרחה על ידי בעלי הקרקע שהתקשרו בהסכם השיתוף" (נספח ט"ז לתצהיר התובעת).

13. ביום 2.5.2001 נחתם הסכם שכר טרחה המסדיר את ייצוג קבוצת רייכרט, ההסכם נחתם בין משרד עורכי הדין שבו היתה התובעת שותפה לבין הנתבעת 14, חברת בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ; וב-4.8.2002 נחתם הסכם שכר טרחה המסדיר את לייצוג קבוצת כותן; ההסכם נחתם בין הנתבעים 29-26 ובין משרד עורכי הדין של התובעת .
גם את שני הסכמי שכר הטרחה האלה ניסחה התובעת, ולטענתה הם נחתמו בשל דרישתה לקבל שכר טרחה עבור עבודתה המשפטית לטובת כלל בעלי המקרקעין. זהו הבסיס לטענת התובעת כי הסכמי שכר הטרחה מתייחסים גם לשירותים המשפטיים שבוצעו טרם כריתתם, לטענתה משנת 1996 ואילך. הסיבה להתקשרות עם כל הנתבעים היתה לשיטת התובעת, מאחר שהיה ברור כי הסכם השיתוף שנחתם מבטא למעשה את היות הנתבעים בעלי אינטרס משותף, ואך טבעי שייוצגו על ידי אותו ב"כ (סעיף 28 לתצהיר התובעת).
הנתבעים סברו אחרת מהתובעת, ולטענתם הסכמי שכר הטרחה מתייחסים לתקופה מעת שנחתמו ולא עבור התקופה שעובר לחתימה. כך כתב מר כותן בתצהירו: "כלל פעולותיה המשפטיות של התובעת – עד לחודש אוגוסט שנת 2002 – לא נעשו בשום אופן כבאת-כח בני משפחתי, לעניין המקרקעין שבנדון – על כל המשתמע מכך" (סעיף 1.1 לתצהיר כותן; ההדגשה במקור). כן טענו הנתבעים כי התובעת ציינה ששלושת הסכמי שכר הטרחה שנכרתו זהים, אך בפועל לא זה היה המצב (סעיף 28 לתצהיר פדלון, הנתבע 3; סעיף 1.3 לתצהיר מר כותן). עוד טענו הנתבעים כי התובעת הכניסה עצמה באופן מודע לייצוג כל הקבוצות ולמצב של ניגוד עניינים פוטנציאלי בהתקשרותה עם כל שלושת הקבוצות. לטענתם ברור על פניו כי לכל קבוצה דיעות שונות ואינטרסים שונים, ובהחלט סביר שתכנית שתאושר תיטיב עם חלק מהקבוצות ותפגע באחרות (סעיף 28 לתצהיר פדלון). עוד טענו הנתבעים כי היה על התובעת ליידע את הקבוצות שעימם כבר חתמה על הסכמי שכר טרחה, שהיא מתקשרת בהסכמי ייצוג עם הקבוצות האחרות, והיה עליה לקבל את הסכמתם בשל ניגוד העניינים הפוטנציאלי, כפי שטענה בהמשך (סעיף 30 לתצהיר פדלון).

14. טוענת התובעת כי למעט שינויים לא מהותיים, העקרונות של שלושת הסכמי שכר הטרחה זהים:
א. ההסכמים משקפים הסכמה כי השירותים המשפטיים הניתנים לבעלי הזכויות הם קידום הליך תכנוני לאישור תב"ע חדשה במתחם התכנוני; התקשרות עם יזם לבניית הפרויקט שיוציא לפועל את התכנית שתאושר; ליווי משפטי בכל הקשור לפרויקט ולבנייתו בהתאם לתב"ע החדשה; טיפול במכירת הפרויקט על חלקיו השונים ורישום הזכויות של הרוכשים.
ב. שכר הטרחה שנקבע בשלושת ההסכמים ייגבה ככל האפשר מרוכשי ומשוכרי היחידות שייבנו בפרויקט וישולם לתובעת רק לאחר בניית הפרויקט לפי התב"ע החדשה ולאחר מכירת היחידות שייבנו ו/או השכרתן, וייגזר מהתמורה שתתקבל ממכירה או מהשכרה של היחידות בפרויקט שייבנה. כך תיארה התובעת את 'ציפייתה' לתשלום שכרה: "הסכמי שכר הטרחה משקפים, בהיבט של שכר טרחה, ידיעה וציפייה לקבל אותו רק לאחר שנים של עבודה קשה. מניסיוני, ידעתי...כי התקשרויות מסוג זה הן התקשרויות ארוכות טווח...שמבחינתי יניב פירות רק לאחר שנים ארוכות" (סעיף 29 לתצהיר התובעת).
ג. בשלושת ההסכמים מופיע כי אם התובעת תביא לתכנית שתאושר, והנתבעים יחליטו שלא לבנות על בסיס התב"ע, או שלא למכור או להשכיר את היחידות שייבנו, הרי שהנתבעים יצטרכו לשלם את מלוא שכר הטרחה שהיתה אמורה התובעת לקבל על פי החוזה.
בהסכמי שכ"ט של קבוצות רייכרט וכותן אין בנמצא תשובה לשאלה מה יהיה שכ"ט אם התב"ע החדשה שתאושר לא תגדיל את זכויות הבניה לעומת תכנית רג/1024 (היא התכנית המוצעת), בשונה מהסכם שכר הטרחה עם קבוצת מלטיה, בו נקבע כי במקרה שכזה יהיה שכר הטרחה הסופי של התובעת 8,290 דולר בתוספת מע"מ.

15. טענה התובעת כי לאחר שנחתמו הסכמי שכר הטרחה המשיכה לפעול לקידום תב"ע חדשה, בין היתר בהתקשרויות עם יועצים חיצוניים שונים ועם עיריית רמת גן, ואלה הצריכו שעות רבות של עבודה. היקפם המדויק של שעות העבודה לא צוין בכתבי הטענות, שכן במהלך ההתקשרות בין הצדדים לא רשמה התובעת את שעות העבודה שהקדישה לכך שכן "אינני נוהגת לרשום את שעות העבודה המושקעות בפועל בכל טיפול בו שכר הטרחה אינו שכר טרחה שעתי" (סעיף 34 לתצהירה של התובעת).

16. במהלך שנת 2005 החליטו בעלי המקרקעין לזנוח את מאמצי התכנון העצמאיים ולהתמקד בניסיון למצוא יזם לעסקת קומבינציה שיקדם תב"ע המיטיבה עימם ויבנה את הפרויקט. לדברי התובעת ערכה במסגרת זאת מעין מכרז סגור בין מספר יזמים פוטנציאלים. בין היזמים היתה חברת אפריקה ישראל מגורים בע"מ עם שותפים נוספים (להלן ביחד "אפריקה ישראל"), עמה נחתם ביום 1.7.2007 הסכם קומבינציה.

17. ההסכם עם אפריקה ישראל כלל התייחסות לשכר טרחת התובעת, ובו נקבע כי אפריקה ישראל תשלם לתובעת שכר טרחה כהשתתפות בהוצאות המשפטיות של בעלי המקרקעין (סעיף 14.1 לחוזה), ובכל מקרה ישלמו הנתבעים את שכ"ט בהתאם להסכמים שחתמו עם התובעת . עוד נקבע כי בעת חתימת החוזה ישולם לתובעת שכ"ט בסך 21,000 דולר שיקוזזו בהמשך משכר הטרחה שישולם לתובעת לאחר השלמת הפרויקט ומכירת הדירות. הגם שצוין בחוזה עם אפריקה ישראל כי סכום זה יקוזז בהמשך, טוענת התובעת כי שכ"ט זה ניתן לה באופן עצמאי ונפרד עבור מאמציה במשא ומתן לביטול ההתקשרות עם האדריכל גבירצמן, מה שחסך לנתבעים מאות אלפי שקלים (התובעת הפנתה בהקשר זה לנספח כ"ה ולהתכתבות בינה ובין נציגי הנתבעים (מוצג ת/1)).
ההסכם עם אפריקה ישראל כלל תנאי מפסיק, לפיו רשאי כל צד להפסיק את ההסכם תוך פרק זמן שנקבע אם לא תאושר תב"ע חדשה במתחם התכנוני, הנתבעים רשאים לאחר 40 חודשים ממועד חתימת ההסכם (סעיף 4.7 להסכם), ואפריקה ישראל לאחר 72 חודשים (סעיף 4.8 להסכם).

18. החל מסוף שנת 2007 ייצגה התובעת לבדה את הנתבעים, בהסכמתם, מאחר שלא היתה עוד חלק ממשרד עו"ד בו היתה שותפה.

19. לאחר מאמצים רבים, שלטענת הנתבעים נעשו בעיקרם על ידי אפריקה ישראל (סעיף 69 לתצהיר כותן), הופקדה באוקטובר 2012 תב"ע חדשה – תכנית רג/1267/א/2 (נספח ל'; להלן: "התב"ע החדשה"). תב"ע זו לא היתה מקובלת על כל הנתבעים וחלקם הגישו התנגדות כזכותם על פי דין. התובעת נמנעה מלייצג את מי מהנתבעים בהתנגדויות כי הם לא שיקפו את דעת כל לקוחותיה. התובעת , שלא ייצגה את מי מהנתבעים בהליכי ההתנגדות, לא פעלה למנוע הגשתן על ידי חלק מהנתבעים והמשיכה לייצג את כלל הנתבעים כקבוצה אחת חרף חילוקי הדעות שהתבטאו בכך שחלק מהנתבעים התנגדו לתכנית שהפקידה אפריקה ישראל, וחלק אחר תמך בה.

20. אפריקה ישראל סברה כי אין היתכנות כלכלית לעסקה בתנאיה, ועל כן ביקשה מהנתבעים להסכים לשנות את תנאי ההסכם שנכרת עמה (נספח ל"ג), שאם לא כן תשקול אפריקה ישראל לממש את התנאי המפסיק שנקבע בסעיף 4.8 לחוזה.

21. עמדת אפריקה ישראל גרמה למחלוקת בין הצדדים, וכדברי התובעת: "בעוד שקבוצת כותן סברה, שנכון יהיה להמשיך בהסכם עם קבוצת אפריקה ישראל וסברה כי ניתן למצוא מתווה לשינוי תנאי ההסכם, קבוצת מלטיה וקבוצת רייכרט סברו, כי יש לפעול לסיומה של ההתקשרות...או לגרום לקבוצת אפריקה ישראל לנצל את זכותה לצאת מההסכם" (סעיף 58 לתצהיר התובעת). בהעדר הסכמה של כל הנתבעים דחתה התובעת את הצעת אפריקה ישראל בשם הנתבעים כולם, ובעקבות כך הודיעה אפריקה ישראל ביום 2.6.2014 כי היא מממשת את התנאי המפסיק בהסכם ובהתאם אכן נפסקה ההתקשרות עימה.

22. ביום 9.9.2014 לאחר שהועדה המחוזית דנה בהתנגדויות, החליטה לתת תוקף לתכנית בכפוף להגשת מסמכים מתוקנים (נספח ל"ו). ההחלטה התקבלה לאחר שאפריקה ישראל הודיעה כי היא מושכת ידה מהתכנית, והועדה המקומית רמת גן הודיעה כי תקדם את התכנית בעצמה (החלטה מיום 20.11.2014, על פי נספח א1 לכתב ההגנה של קבוצת כותן).

23. חלק מהנתבעים לא השלימו עם החלטת הועדה המחוזית למתן תוקף לתכנית החדשה והגישו עתירה מנהלית נגד ההחלטה (עת"מ 23365-12-14); יאמר כי הוגשו גם עתירות נוספות. כמו בהתנגדויות כך גם בעתירה, לא ייצגה התובעת את מי מהנתבעים, מאחר שהוגשה רק בשם חלקם, וכמו בעניין ההתנגדות גם כאן לא מנעה את הגשת העתירות, וגם לא טענה כי עצם הגשתן מסכל את הפעילות המשותפת לייזום תב"ע חדשה או כי הגשתן מהווה הפרת הסכמי שכר הטרחה עמה.

24. בפברואר 2015 החליטה הוועדה המקומית לסגת מההחלטה לקדם את התכנית, ולהודיע לוועדה המחוזית כי היא מבקשת למשוך את התכנית ולהמליץ לפרסם הודעה בדבר ביטול הפקדת התכנית (נספח א1 לכתב ההגנה של קבוצת כותן). הועדה טענה כי גיבשה את החלטתה לאחר ששקלה שיקולים רלוונטיים, לרבות הסיכונים לקחת על עצמה את ייזום התכנית לאור ארבע עתירות שהגישו רוב בעלי הקרקע נגד ההחלטה לאשר את התכנית (נספח ל"ח לתצהיר התובעת).

25. לאור החלטת הועדה המקומית החליטה הועדה המחוזית ביום 4.3.2015 לבטל את ההחלטה בדבר אישור התב"ע להפקדה.

26. לטענת התובעת, משבוטלה התב"ע הגיעה למסקנה כי התנהלות הנתבעים, על חוסר ההסכמות ביניהם ועל ניגוד האינטרסים שביניהם, מסכלת את יכולתה להמשיך לייצג אותם. לדבריה "הדבר לא קרה "ביום אחד", אבל, בשלב מסוים היה ברור שהנתבעים, מתוך רצון שלהם, הפסיקו לשתף פעולה בינם לבין עצמם – וממילא גם איתי...והשמיטו – בעצמם ולעצמם – את הבסיס ואת היכולת שלי להמשיך ולייצגם, ובכך סיכלו את הבסיס להתקשרות שביני לבין הנתבעים" (סעיף 63 לתצהיר התובעת). במצב דברים זה סברה התובעת כי היא מצויה בניגוד עניינים בין הנתבעים שלא מאפשר לה להמשיך את ההתקשרות עמם, ולכן הודיעה לנתבעים כי אינה יכולה לייצג את מי מהם.

27. משהחליטה התובעת על הפסקת הייצוג, פנתה לנתבעים ודרשה מהם לשלם לה שכר טרחה. לדבריה דרישתה לא שיקפה את הסכום האמיתי לו היתה זכאית עבור היקף העבודה שביצעה במשך השנים, ודרישתה היא כדרך של הצעת פשרה. כך בגדר הצעתה חלקה של קבוצת מלטיה הוא 1,000,000 ₪ בתוספת מע"מ; קבוצת רייכרט 1,500,000 ₪ בתוספת מע"מ; וקבוצת כותן 1,400,000 ₪ בתוספת מע"מ (נספח ל"ט לתצהיר התובעת).

28. משדחו הנתבעים את דרישת התובעת הוגשה התביעה דנא. בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצויי קיום עקב הפרה נטענת של הסכמי שכ"ט, קרי, שיעור שכ"ט שהיתה זכאית לקבל אם היתה התב"ע החדשה מאושרת, ופרויקט מגורים/משרדים היה נבנה במתחם התכנוני. פיצויי הקיום לשיטתה עומדים על סך 8,178,001 ₪ כולל מע"מ, ולצרכי אגרה הועמד סכום התביעה, כאמור, על סך 6,000,000 ₪.
לחלופין עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה שכ"ט ראוי עבור שעות העבודה שביצעה בפועל בסך מוערך של 4,800,000-4,000,000 ₪ בתוספת מע"מ.

עיקר טענות הצדדים
29. את תביעתה לפיצויי קיום מבססת התובעת על הטענה כי הנתבעים הכשילו את אישור התב"ע החדשה בכך שהגישו התנגדויות לתכנית ועתירות נגד קבלתה, וכך סיכלו למעשה את זכותה לקבל שכר טרחה. לטענתה האופן בו פעלו קבוצות הנתבעים השונות, הבליט את האינטרסים השונים של כל קבוצה, ויצר מצב של ניגוד עניינים שלא איפשר לתובעת להמשיך ולייצגם. לטענתה מהסכמי שכ"ט עולה כי במקרה שהנתבעים מסכלים את הפרויקט תהא לתובעת זכות לקבל את מלוא שכ"ט. התובעת הפנתה להסכמי שכ"ט שבשלושתם נכלל הסעיף כי ככל שהתב"ע החדשה תאושר והנתבעים לא יבנו על פיה או יחליטו שלא למכור או לא להשכיר את היחידות שייבנו, תהיה התובעת זכאית לקבל את מלוא שכ"ט. מכך ביקשה ללמוד כי בכל מקרה שהתנהלות הצדדים (או חלקם) הביאה לאי השלמת הפרויקט, יהיה על הנתבעים לשאת במלוא שכ"ט.
גם את דרישתה החלופית לקבלת שכר ראוי ביססה התובעת על מניעות להמשיך לייצג את הנתבעים עקב ניגוד אינטרסים בין הקבוצות. לטענתה הייצוג המשותף של הנתבעים התבסס על הסכם השיתוף ביניהם, שביטא פעולה משותפת, אך משהתגלעו מחלוקות מהותיות ביניהם לא ניתן לייצגם במשותף. במצב דברים זה סבורה התובעת כי היא זכאית לתשלום שכ"ט עבור השעות שעבדה.

30. הנתבעים כולם דחו את טענות התובעת, ואלה עיקרי טענותיהם:
הנתבעים טוענים כי לכתחילה הכניסה התובעת עצמה לניגוד עניינים פוטנציאלי כאשר חתמה עם שלוש קבוצות על הסכמי ייצוג, תוך ידיעה שהקבוצות, ויחידים בקבוצות, הם בעלי אינטרסים שונים. לטענתם אין התובעת רשאית לטעון נגד זכותם של הנתבעים לנסות ולדאוג לאינטרסים לגיטימיים. לטענתם עמדתם לא קיבלה מענה נכון וראוי מהתובעת וזכותם להתנגד, אפוא, מטעמיהם לתב"ע המוצעת, ללא שהדבר יהווה הפרת החוזה עם התובעת, כפי שאף התובעת סברה בזמן אמת.
לטענת הנתבעים כל שלושת הסכמי שכ"ט שנוסחו על ידי התובעת הם הסכמים תלויי הצלחה, הנמדדת באישור של תב"ע חדשה ומשודרגת. משכך ככל שההצלחה לאשר תב"ע משודרגת לא התממשה אין התובעת זכאית לשכ"ט, למעט לפי ההסכם עם מלטיה בו נקבע במפורש כי במקרה שכזה תקבל התובעת שכ"ט בשיעור הנקוב בחוזה. הסכמי שכ"ט משקפים לטענת הנתבעים את הסיכון שהתובעת לקחה על עצמה במודע כשניסחה אותם, סיכון שמשמעו קבלת שכ"ט נכבד מאוד במקרה של הצלחה, ולא כך במקרה שלא תאושר תב"ע חדשה כי אז לא תהיה זכאית לשכ"ט.
זהו ההסכם לטענתם, וזו רוחו.
לאחר שהוועדה המחוזית ביטלה את הפקדת התב"ע החדשה, טוענים הנתבעים כי התובעת נסוגה ביוזמתה מהסכמי שכ"ט שהיא עצמה ניסחה. עוד טענו כי גם עתה הם מוכנים שהתובעת תמשיך לייצגם בהתאם להסכמי שכ"ט, דברים אלה נאמרו לתובעת מספר פעמים, אך היא סירבה להמשיך את ההתקשרות עמם. משכך טוענים הנתבעים כי לא הם שסיכלו את ביצוע הסכמי שכר הטרחה, אלא התובעת היא שהפסיקה לייצגם באופן חד צדדי ועל דעתה בלבד, ובטרם הביאה לתוצאה שלשמה נשכרו שירותיה המשפטיים – תוצאה שלמעשה עד היום לא הושגה, והמקרקעין מחכים לפעילות שתוציאה אל הפועל.
הנתבעים טוענים כי התובעת לא יכולה לטעון כי עצם התנגדותם לתב"ע, והגשת התנגדויות ועתירות נגד אישור התב"ע, הכשילו את התכנית. לטענתם הם לא הגורם שהביא לכישלון התב"ע כפי שעולה מהחלטות וועדות התכנון (החלטת הוועדה המקומית לבטל את החלטתה להיכנס לנעלי היזם -נספח א1 לכתב ההגנה מטעם קבוצת כותן); ומהחלטת הוועדה המחוזית לבטל את הפקדת התב"ע החדשה. כמו כן נטען כי זכותם כבעלי המקרקעין לפעול בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלהם, גם אם הדבר אינו מתיישב עם עמדת התובעת, ועליה לייצגם לקידום התב"ע וליישומה.
הנתבעים גם ציינו כי בזמן אמת, בעת שהגישו התנגדויות ו/או עתירות, לא טענה התובעת מאומה נגד פעולות אלה, לא כי הם מפרים את הסכמי שכר הטרחה, לא כי הם מסכלים את המשך ההתקשרות ביניהם, ולא התנגדות על פעולותיהם נגד אישור התב"ע, וטענות התובעת להפרת ההסכם על ידי הנתבעים נשמעו לראשונה במסגרת כתב התביעה.
עוד טוענים הנתבעים כי לא מדובר במצב בו הם התעשרו על חשבון עבודת התובעת. לטענתם אף נגרם להם נזק כי הם מצויים ממש באותו מצב תכנוני כמו ערב ההתקשרות עם התובעת, שכן תב"ע חדשה מאושרת – אין, וכך מצבם אף גרוע יותר מהמצב ערב ההתקשרות עם התובעת, שכן זמן יקר אבד בלי שצמח להם כל רווח מהמקרקעין שבבעלותם ועתה נדרש מהם להתחיל מחדש את כל התהליך.
עוד נטען כי טענות התובעת אינן יכולות להיות זהות כלפי כל הנתבעים, שכן התובעת חתמה על הסכמים נפרדים ובעיתוי אחר עם כל אחת מהקבוצות, בנוסף בשונה משתי הקבוצות האחרות, קבוצת כותן תמכה באישור התב"ע ובהמשך ההתקשרות עם אפריקה ישראל, ואף פעלה לקדם זאת. בשל כך אין לראות בה אחראית לסיכול הפרויקט, ובוודאי שלא ניתן לחייב אותה בפיצויי קיום על הפרת הסכם שכר טרחה, שעה שתמכה בתב"ע.

דיון והכרעה
31. התביעה דנא עוסקת במערכת יחסים חוזית, ייחודית, שבין עורך דין ולקוח. המיוחד במערכת חוזית זו בשונה מחוזה עסקי או חוזה צרכני, הוא הבסיס למערכת היחסים החוזית - האמון המתחייב במערכת היחסים בין הצדדים, אלה הם יחסים מיוחדים ורגישים יחסי שליחות בין עורך דין ולקוח. וכדברי חברי השופט ג' גונטובניק: "עורך דין מספק ללקוחו שירות אישי. הלקוח מפקיד בידי עורך דינו את ענייניו החשובים ביותר. לפעמים הדברים עולים כדי דיני נפשות של ממש. אין המדובר בהתקשרות מסחרית רגילה. בבסיסה יחסי אמון רגישים" (ת"א (ת"א) 55183-05-17‏‏ עו"ד רמי קוגן נ' אורי אלטרץ, עמ' 8 (26.9.2019)).

32. בענייננו נחתמו שלושה הסכמי שכר טרחה בין התובעת, עורכת הדין מצד אחד, ובין כל אחת מקבוצות הנתבעים, ובהם מפורטת מהות ההתקשרות ארוכת הטווח בין התובעת ובין כל קבוצת לקוחות. ההסכם הראשון נחתם ביום 4.7.1996 בין התובעת לחברת מלטיה, לפני שנחתם הסכם השיתוף בין בעלי המקרקעין במתחם; ההסכם השני שנחתם ביום 2.5.2001, כחמש שנים לאחר ההסכם הראשון, היה לייצוג קבוצת רייכרט, וההסכם השלישי נחתם ביום 4.8.2002, לייצוג קבוצת כותן. מדובר בשלושה הסכמי שכר טרחה נפרדים בין התובעת לכל קבוצ ה, שנחתמו כאמור במועדים שונים בלי תיאום בין הקבוצות.
ההסכמים דומים בעיקרם ואת כולם ניסחה התובעת לה המומחיות המשפטית. ההסכמים משקפים רעיון דומה - כי השירותים המשפטיים הניתנים לבעלי הזכויות במקרקעין הם קידום ההליך התכנוני לאישור תב"ע חדשה במתחם התכנוני, ליווי משפטי בכל הקשור לפרויקט ולבנייתו בהתאם לתב"ע החדשה, טיפול במכירת הפרויקט על חלקיו ורישום הזכויות של הרוכשים. נקבע כי שכרה של התובעת יהיה תלוי הצלחה (contingent fee), והותנה בליווי שתתן התובעת לנתבעים לפחות עד תב"ע חדשה שתגדיל את זכויות הבניה.
לחזור ולציין כי למעט בהסכם עם חברת מלטיה, בו נזכר בקצרה שכרה של התובעת אם לא תושג התוצאה המקווה, אין בהסכמי שכר הטרחה התייחסות ברורה ומפורשת לשכר טרחת התובעת אם תסתיים ההתקשרות בטרם הבשילה התוצאה שלשמה התקשרו הצדדים. וככלל אין התייחסות למצב שבו למשל תסתיים ההתקשרות לפי רצון מי מהנתבעים ללא שתושג התוצאה, גם אין התייחסות למצב שבו ההתקשרות מסתיימת עקב רצון התובעת לסיימו וגם לא למצב שבו עקב נסיבות אובייקטיביות לא ניתן להמשיך בייצוג. את החסר נשאב אפוא, מדיני החוזים.

33. על רקע יחסי האמון בין עורך הדין ולקוח נקבעו בפסיקה כללים מיוחדים החלים על חוזה שבין עורך דין ללקוחו. כך למשל נקבע כי לא ניתן לחייב לקוח להמשיך את ההתקשרות עם עורך הדין כשהאמון שלו בב"כ נפגם – חוזה כזה אינו אכיף! אכיפה במקרה כזה כמוה ככפייה לקבל שירות אישי (סעיף 3(2) ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).
עוד נקבע בפסיקה כי כאשר לקוח איבד אמון בבא כוחו והוא מסיים את ההתקשרות עמו, הוא לא יחויב בפיצויי קיום של הסכם שכר הטרחה, אלא בתשלום שכר ראוי עבור השירותים שנתן עורך הדין (ע"א 136/92 בייניש-עדיאל נ' דניה סיבוס בע"מ, פ"ד מז(4) 114, 124 (1993)(להלן: "עניין בייניש")). כך גם נקבע כי הלקוח לא יחויב בפיצויי קיום במקרה בו בחר לסיים את ההתקשרות עם עורך הדין לפני שהושלמה העסקה שלדעתו כבר אינה כדאית לו. זאת בשל החשש "כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה יחויב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, יימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו" (ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.2008) (להלן: "עניין קורפו")).
ואולם כמו בכל חוזה, יש למלא את החיובים בחוזה בין עורך דין ללקוח בתום לב, ואין הלקוח רשאי להפסיק את החוזה בכל שלב ומכל סיבה "בשם" פגיעה ביחסי האמון; אמנם בידי הלקוח אפשרות רבת עצמה לסיים את ההתקשרות עם עורך דינו בלי לשלם פיצויי קיום, אך כאמור גם זכות זו ככל זכות חוזית, יש לממש בתום לב ובהגינות. מקום שנמצא כי הסיבה להפסקת הייצוג אינה הוגנת, יחויב הלקוח בפיצויי קיום הסכם שכ"ט. כך למשל יראו כסיבה בלתי הוגנת אם לקוח יסיים את ההתקשרות עם עורך דינו בשל הצעת שכר טרחה זולה ומפתה יותר של עורך דין אחר, או מקום שבו לא עלה בידי הלקוח לשכנע כי אינו מרוצה משירותי עורך הדין (עניין קורפו, עמ' 19-17). באופן שונה, במקרה שבו סיבת הפסקת ההתקשרות היא כנה בגלל אי שביעות רצון מהתנהלות עורך הדין או בשל אובדן יחסי האמון, רשאי הלקוח לסיים את ההתקשרות עם עורך הדין בלי שיחויב בתשלום פיצויי קיום. עורך הדין יהיה זכאי אז לשכר ראוי עבור השירות שכבר נתן בפועל , אך לא יפוצה בפיצויי קיום. עניין זה מהווה תנאי מכללא בכל התקשרות בין עורך דין ללקוח, גם אם לא נכתב במפורש בחוזה ביניהם (עניין בייניש, בעמ' 124).

34. אלא שההלכה שלעיל שונה בנסיבות דנא שכן בענייננו כפי שתארתי היתה זו התובעת, עורכת הדין, שבחרה לסיים את ההתקשרות עם לקוחותיה, הנתבעים. את הסיבה לסיום ההתקשרות הטעימה התובעת בכך שפעולות הנתבעים גרמו ליצירת ניגוד עניינים המהווה מחסום משפטי אובייקטיבי, שלא מאפשר לה להמשיך ולייצגם (סעיף 63 לתצהיר התובעת; וכן עדותה בעמ' 53-52 לפרוטוקול 9.5.2018). כך אמרה: "הנתבעים גילו דעתם כי הם חוזרים בהם מהסכמתם המקורית – שעל בסיסה יצאתי לדרך – שכן דרכיהם של הנתבעים נפרדו וממילא אין הם מתכוונים עוד לפעול יחד לשם קידומה של התב"ע החדשה..." (סעיף 72 לתצהירה); ודבריה בחקירה הנגדית: "אותם קבוצות שנתתי להם שירות משפטי במקובץ נפרדו אחת מהשנייה ופירקו את החבילה, ובמצב הזה נוצרה מניעות שבה לא יכולתי" (עמ' 37 לפרוטוקול 9.5.2018).
אלא שלא כך התרשמתי. לא רק שלכל אחת מהקבוצות הסכם נפרד ממועדים שונים שערכה וניסחה התובעת והוא נעדר כל התייחסות ל"חבילה" או ל"פירוק החבילה" או לאיזה שהוא תנאי של "פעולה במקובץ", אלא שאל מול הפסקת ההתקשרות שיזמה התובעת, כפי שעולה מהנסיבות, הנתבעים הביעו רצון להמשיך את ההתקשרות ודווקא התובעת היא זו שסירבה לבקשתם מאחר שלטענתה במצב שנוצר אין היא יכולה להמשיך ולייצגם.
כך למשל הצהיר מר כותן:
"חרף אכזבתנו הרבה ממחדליה של התובעת, שהובילו לכישלון הנ"ל, אני ובני משפחתי היינו מוכנים שתמשיך לפעול לקידום התכנית החדשה או כל תכנית אחרת במקרקעין, אך היא התחמקה מכך – בין היתר, בטענה לקיומו של "ניגוד עניינים" אפשרי ואי קבלת אישורם של נציגי שתי הקבוצות הנוספות לכך." (סעיף 121 לתצהירו; ההדגשה במקור).
וכך הם דברי מר פדלון, הנתבע 3:
"הנתבעים מעוניינים גם מעוניינים להמשיך ולפעול יחד לשל [צ"ל "לשם"] קידומה של התב"ע החדשה ...למען הסר כל ספק: כל הנתבעים כולם שיתפו פעולה ומעוניינים להמשיך ולשתף פעולה ביניהם לשם קידומה של תב"ע חלופית ומעולם לא הוצהר אחרת בפני התובעת" (סעיפים 35-34 לתצהיר מר פדלון; ההדגשה במקור).
[...]
"המטרה המשותפת של כל הנתבעים כולם כלל לא השתנתה והיא נותרה בעינה – השבחת המקרקעין באופן שיהיה מקובל על הנתבעים כולם" (סעיף 39 לתצהיר מר פדלון; ההדגשה במקור).
[...]
"...הבסיס לקיום שכר הטרחה כלל לא "נשמט" וסלולה הדרך בפני התובעת להמשיך וליתן לתובעים [צ"ל "לנתבעים"] את שירותיה המשפטיים..." (סעיף 43 לתצהיר מר פדלון).
וראו גם את תשובת מר פדלון במענה לשאלה מדוע לא פנו כל שלושת הקבוצות יחדיו וביקשו מהתובעת להמשיך לייצג אותם:
"ת: אבל ביקשנו. ביקשנו.
...
ת: היא לא הסכימה לייצג אותנו, נקודה.
...
ת: ישבנו שלושתנו ואמרנו לה – תמשיכי אותנו, נמצא יזם אחר, נעשה תכנית חדשה. זה כתוב בכל המקומות.
...
ת: אבל שלושתנו אמרנו לה במפורש, ששלושתנו ישבנו אצלה במשרד בישיבה האחרונה גם אמרנו לה במפורש, נביא יזם אחר, נריץ פרויקט שנעשה אותו חלוקה מסחרי בנפרד, מגורים בנפרד כדי שלא ייקחו לנו בטבלת ייזום את הזכויות של המסחרי כי זאת השקעה בפועל." (עמ' 253-251 לפרוטוקול 10.7.2018).

35. וכך, שלא כמו ההלכה שתוארה בפסיקה לעיל, ושעניינה זכות עורך הדין לקבל פיצויי קיום ו/או שכר טרחה ראוי בעת שהלקוח הוא שמסיים את ההתקשרות, הרי שבענייננו עורכת הדין היא זו שסיימה את ההתקשרות בניגוד לעמדת לקוחותיה. והגם שכך מבקשת התובעת, עורכת הדין, להחיל על ענייננו את אותה הלכה, למרות שמדובר בעניין הפוך לחלוטין, בו היא זו שסיימה את ההתקשרות מיוזמתה, חרף בקשת לקוחותיה להמשיך בייצוגם, והכל מטעמיה, כי היא סברה שיש מניעה משפטית לייצג את מרשיה בשל ניגוד עניינים. כך טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצויי קיום מאחר שלקוחותיה הם שיצרו את המניעה המשפטית שאינה מאפשרת לה להמשיך ולייצג אותם, וכי בפועל הם שסיכלו את אפשרותה לקבל שכר טרחה בהתאם לחוזה עמם, ולמצער עותרת התובעת לשכר ראוי בגין הפעולות המשפטיות שביצעה עד אז מאחר שלשיטתה, כאמור, עקב מניעה אובייקטיבית שיצרו הנתבעים אין היא יכולה להמשיך ולייצגם.

36. לא מצאתי בסיכומי הצדדים הפנייה לפסיקה מפורשת המתייחסת לנסיבות בהן נדונה זכות עורך דין לקבל שכר טרחה במקום שהוא הפסיק באורח חד צדדי את ההתקשרות כי הוא סבר שנוצרה מניעה מהמשך ייצוג הלקוח. ניתן אולי לראות התייחסות לסוגיה בע"א 8934/17 ‏ אלי זהר, נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נ' החברה הכלכלית לראש העין בע"מ (‏17.3.2019) (להלן: "עניין אלי זהר"), בו התייחס בית המשפט למקרה בו מניעה משפטית אובייקטיבית אינה מאפשרת את המשך הייצוג, וקבע כי במקרה שכזה, יהיה עורך הדין זכאי לשכר ראוי במקום שכר טרחה תלוי תוצאה. אלא שמפסק הדין עולה במפורש, שלא כמו בענייננו, כי הבסיס העיקרי לקביעה הוא שהצדדים הביעו הסכמה לשלם שכר ראוי ולמצער לא שללו אפשרות שכזו. בית המשפט סבר כי עורך הדין זכאי לשכר ראוי במקרה שנדון לפניו בגלל אומד דעת הצדדים לחוזה, גם כבוד השופט עמית הצטרף לפסק הדין שכתב השופט שטיין אך הותיר בצריך עיון את השאלה "מה הדין מקום בו הסכימו הצדדים לתשלום שכר טרחה על פי תוצאה, אך בשל "גורם זר מתערב", כמו מניעה משפטית, התוצאה אינה יכולה להתממש".

37. איני נדרשת כלל לשאלה שהושארה בצריך עיון, מאחר שבענייננו כלל לא הוכח, ממילא לא השתכנעתי, קיומה של מניעה משפטית שלא אפשרה לתובעת להמשיך לייצג את הנתבעים. התובעת טענה, אם כי לטעמי בשפה רפה, לקיומה של מניעות להמשך הייצוג בגלל ניגוד עניינים בין שלוש קבוצות הנתבעים, אך למעט טענה שכזו, לטעמי סתמית, לא הוכח ניגוד עניינים אובייקטיבי שנוצר לכאורה לפתע ומנע מהתובעת להמשיך לייצג את הנתבעים. משלא הוכחה מניעות, לא ראיתי להכריע בשאלה העובדתית האם יש איסור על התובעת לייצג את הנתבעים כאמור בסעיף 14(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, שכן התובעת עצמה כלל לא התייחסה לאיסור שבדין ולא ראתה להציג מדוע פעולות הנתבעים יצרו ניגוד אינטרסים ביניהם שלא אפשר לה להמשיך ולייצגם. התובעת הסתפקה בכך שאמרה כי בשלב מסוים הבינה כי היא מצויה בניגוד עניינים שלא מאפשר לה להמשיך ולייצג את הנתבעים – אך אין ב"הבנה" זו של התובעת כדי לבסס את המניעות האובייקטיבית להמשיך ולייצג את הנתבעים. סוגה זו של ייצוג ריבוי לקוחות היא עניין שגרתי כמעט, וריבוי הדיעות כריבוי הלקוחות אינו מהווה כשלעצמו ניגוד עניינים.
התובעת גם לא התייחסה להצהרות הנתבעים כי גם לאחר שהתב"ע החדשה בוטלה עדיין בקשו שהתובעת תמשיך לייצג אותם, שכן הם לא ראו כל ניגוד עניינים נטען שכזה, לא סברו שהוא קיים וממילא לא חשבו שהמצב אינו מאפשר המשך ייצוגם על ידי התובעת. אך התובעת כאמור, לא התייחסה לעמדת הנתבעים ולא להסכמתם שתמשיך לייצגם. ככל שסברה שיש ניגוד עניינים המונע ממנה להמשיך לייצג את הנתבעים היה עליה לבסס את הטענה ולהציג את העובדות המקימות את החריג שבסעיף 14(ד) לכללי לשכת עורכי הדין, שאינו מאפשר לה להמשיך ולייצג צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים חרף הסכמתם – אך כאמור, התובעת הסתפקה באמירה סתמית כי ניגוד עניינים מנע ממנה להמשיך את הייצוג, ונראה כי סברה שדי בכך. ולא היא!
להתרשמותי, לאחר ששמעתי את התיק כולו, קראתי את התצהירים ושמעתי את העדויות במהלך החקירות הנגדיות, והתרשמתי מהנחקרים, אין לי אלא לומר כי התרשמתי שהתובעת פשוט עייפה מייצוג הנתבעים הללו לאחר שנים כה רבות שליוותה אותם בלי שתוצאה נראית בטווח הזמן הקרוב. התרשמתי כי נקודת הציון בה בוטלה התב"ע החדשה, היתה ההזדמנות שמצאה התובעת לסיים את הקשר בהנמקה משפטית לכאורה, של מניעות בגלל ניגוד אינטרסים, אלא שהנסיבות הללו היו גם קודם לכן! להבנתי, וכך התרשמתי, הפסקת הייצוג נבעה מכך שגם התובעת הבינה בנקודת זמן זו של ביטול התב"ע כי ידרש מהמייצג להתחיל בהליך תכנוני חדש, דבר שידרוש ממנה השקעת אנרגיות ומשאבים לאורך זמן, כששכר טרחתה אינו מובטח. אומר כי אינני מביעה עמדה אשר לעצם החלטת התובעת להפסיק הייצוג, הדבר היחידי שאני נדרשת בהליך זה הוא להתייחס לשאלה אם בשלב שבו החליטה להפסיק את הייצוג, בטרם הצלחה להשיג ללקוחות את המטרה שלשמה נשכרו שירותיה, היא זכאית לשכר הטרחה אותו עתרה לקבל.

38. לציין כי התובעת עצמה טענה שניגוד העניינים "לא קרה "ביום אחד"" (סעיף 63 לתצהיר). לדבריה רק בשלב מסוים, לאחר ביטול התב"ע הבינה כי נוצר ניגוד אינטרסים בין הנתבעים ולא תוכל, לעמדתה, להמשיך בהתקשרות. כאמור לא שוכנעתי בקיומו של ניגוד עניינים והעיתוי להודעה על הפסקת הייצוג לאחר שהועדה המחוזית ביטלה את התב"ע החדשה כי רק אז 'הבינה' התובעת כי קיים ניגוד אינטרסים בין הנתבעים שאינו מאפשר לה להמשיך בקשר המשפטי עם הנתבעים, אינו מקובל, בודאי כשלטעמי ריבוי דעות אפשרי ואפילו אינהרנטי מרגע ההתקשרות עם שלוש קבוצות נתבעים.
כאשר עורך דין מייצג קבוצות של עשרות נתבעים, שהם בעלי מקרקעין, שלעיתים מדובר בכל רכושם, הרי שקיימות דילמות מובנות ביחסים ביניהם, ולא ניתן להתייחס לכלל הנתבעים כאל פרט אחד. כך למשל יעדיף פלוני לקדם במהירות בנייה, לעומת אלמוני שיעדיף להמתין ולראות אם הסביבה מתפתחת, אם יש צפי לשינויי חקיקה שונים, לשינויי ייעוד, להחלטות של רגולטור, וכדומה. עורך דין שמקבל על עצמו ייצוג של עשרות נתבעים, משים עצמו אינהרנטית לחשיפה לעמדות שונות. התובעת שתארה עצמה כמיומנת בסוג זה של עבודה, מודעת לניגודים ולדעות שונות בין לקוחות בעלי זכויות במקרקעין משותפים, ואולם לא בניגוד אינטרסים מדובר כאן, שכן המטרה של כל הנתבעים היא למקסם את הזכויות שבתכנית, ובכך אין להם כל ניגוד עניינים! זו היתה הסיבה להתקשרות בין הצדדים דנא! והרי התובעת עצמה היא שפנתה לחלק מהלקוחות וחתמה איתם על שני הסכמי שכר טרחה נפרדים לאחר ש היתה עורכת דין של חלק מהם שנים , ולא ראתה כל ניגוד עניינים לעשות כך. כאמור, לכל היותר, מדובר בדעות שונות, ותפקיד עורך הדין שלקח על עצמו לייצג לקוחות כה רבים, ליישב בין הדעות.

39. בענייננו, לא שוכנעתי כאמור כי בניגוד עניינים מדובר, ולפחות זאת לא הוצג לי למעט אמירה סתמית על מה שהתובעת הבינה, למעשה על תחושתה ועל מסקנתה הסובייקטיבית. בצד זה ראיתי לשוב ולהדגיש כי לטעמי עצם העובדה שחלק מהנתבעים מבקשים למקסם את התכנית, ובעצם למקסם את ערך רכושם, אינה מהווה ניגוד עניינים בתוך הקבוצות! בוודאי לא ניגוד עניינים שנוצר לפתע, לאחר שנים שבהם ידוע כי לצדדים השונים, צרכים אחרים ועמדות אחרות.
מדובר להתרשמותי במצב נתון שהיה כבר בעת כריתת הסכמי שכ"ט, ומלאכתה של התובעת, עורכת הדין, היה לנווט את הקבוצות למקסום אפשרי של המטרה שלשמה כל קבוצה התקשרה עמה בהסכם שכר טרחה.
התובעת הרי חתמה על הסכמי התקשרות נפרדים עם כל אחת משלושת קבוצות הנתבעים, ולא באותו מועד אלא כל קבוצה במועד אחר, ומצופה היה כי תעבד בעצמה את האפשרות שלה לייצג את שלושת הקבוצות, וסביר בעיני כי כבר בעת החתימה על הסכמי התקשרות עם הקבוצות השונות היה עליה לדעת, או למצער לצפות, שבין קבוצות הנתבעים, באשר הן, אין הסכמות מלאות על כל עניין ועניין – ולהפך, לא סביר שיסכימו על כל עניין ועניין. ריבוי לקוחות, כאמור, יוצר אינהרנטית מתח ומדגיש חוסר הסכמה אפשרי לגבי נקודות שונות, שכן מטבע הדברים עלולים חלק מהלקוחות להיפגע באיזה מהתכניות שתקודם. אין מדובר בהפתעה מאירוע שאירע לפתע וגרם לניגוד העניינים; ומכל מקום, ככל שהתובעת סברה שיש ניגוד עניינים כלשהו, ואדגיש כי נראה שהיא היחידה שסברה כך, ניתן היה לנטרל את ניגוד העניינים הלכאורי הזה, למשל, על ידי צירוף עורך דין אחר שייצג חלק מהקבוצות.
ועוד לציין בהקשר זה, כי אינני מקבלת את טענות התובעת כי הסכם השיתוף שנחתם בשנת 1997 ביטל את אי ההסכמות האינהרנטיות הקיימות בין הצדדים. בלאו הכי חוזה השיתוף נחתם בין בעלי המקרקעין במתחם התכנוני (לא רק בין הנתבעים) והתובעת אינה צד לו. קרי, ההסכם שמתווה פעולה משותפת בין בעלי המקרקעין, נעדר כל חיוב של הנתבעים כלפי התובעת. בוודאי כך כשהסכם השיתוף שהיה חתום כבר בעת ששניים מההסכמים שכאן נחתמו, אינו נזכר כלל בהסכמי שכר הטרחה שניסחה התובעת, הגם שידעה על קיומו, והם אלה שמתווים את מהות הקשר החוזי בין הנתבעים ובין התובעת.

40. אוסיף גם כי מעוררת תמיהה העובדה כי כשהופקדה התכנית בנובמבר 2012, לא התנתה התובעת את המשך ייצוג הנתבעים בהמנעותם מהגשת התנגדויות לתב"ע החדשה שהגישה אפריקה ישראל עמה נכרת הסכם קומבינציה, ומדוע זה לא הדגישה התובעת בפני הנתבעים כבר אז כי הגשת התנגדויות על ידי חלק מהנתבעים מהווה ניגוד עניינים שימנע מהתובעת להמשיך לייצגם, גם לא הביעה את העמדה כי הגשת ההתנגדות תסכל את הסכם ההתקשרות עמה. נכון הוא כי התובעת אמרה לנתבעים שלא תייצגם בהתנגדויות לתכנית עקב ניגוד דעות בין הקבוצות השונות, ואולם הדבר לא מנע ממנה להמשיך בהתקשרות עם כולם כפי שאכן נעשה. ברור כי לכל הפחות היה עליה להבהיר במפורש ולהזהיר כבר אז כי עצם הגשת ההתנגדויות מסכ נת את המשך ההתקשרות עמה.
התנהלות זו של התובעת מעוררת לכל הפחות תמיהה, ולא ראיתי לקבל את טענתה כי לא מצאה לנכון ליידע את הנתבעים שהם פועלים בניגוד להסכם שכר הטרחה מאחר שלא היה ידוע אם ההתנגדויות יאושרו(?!) ולא רצתה לייצר קונפליקט במקום שלא נדרש... (עמ' 5 לפרוטוקול 25.5.2016).
ועוד נראה לי כי לפחות בנקודת זמן נוספת היה על התובעת להתריע בפני הנתבעים כי פעולותיהם יוצרות ניגוד עניינים שמסכל את ההתקשרות עמה. הכוונה לספטמבר 2014 עת הודיע מר רייכרט כי הוא מתכוון לפעול לביטול התב"ע החדשה (מייל מיום 29.9.2014. נספח ל"ז לתצהיר התובעת), או בדצמבר 2014 שבו הגישו חלק מהנתבעים עתירה מנהלית נגד אישור התכנית. בשני מועדים אלה לא ציינה התובעת בפני הנתבעים, לקוחותיה, כי היא רואה בפעולות אלה יצירת ניגוד עניינים והפרת הסכמי שכר הטרחה, גם לא ראתה לציין בפני לקוחותיה כי פעולות אלה מסכלות את ההסכמים ועמם את האפשרות להמשך ההתקשרות עמה. הדבר היחידי שעשתה, גם אם הוא נכון כשלעצמו, שהבהירה שהיא נמנעת מייצוג מי מהקבוצות בעתירה.

41. כפי שאמרתי לא מצאתי תשובה מספקת לשאלה מדוע דווקא אחרי שבוטלה התב"ע החדשה החליטה התובעת לפתע להודיע לנתבעים כי ניגוד אינטרסים ביניהם אינו מאפשר לה להמשיך לייצגם, ועוד אמרתי כי להתרשמותי לא ניגוד עניינים אובייקטיבי שנתגלה לתובעת 'לפתע' ולא מניעה משפטית, מנעו ממנה להמשיך את ההתקשרות, אלא נראה כי הסיבה להפסקת ההתקשרות היא ההבנה שעבודה רבה והשקעת אנרגיה לא מבוטלים ידרשו לנסות ולהוביל את הנתבעים להליכי תכנון מחדש, דבר שיארך זמן רב ובצידו גם סיכון של הליכי תכנון נוספים שסופם אינו ידוע ומשכך גם שכר טרחה לא מובטח. כך ראו את דברי התובעת כי לאחר שבוטלה התב"ע היא חשה כי אין לה יכולת להביא את הנתבעים לפרויקט משותף, ולא קיימת תכנית שתצליח לרצות את הנתבעים:
"ניסיתי להבין האם האנשים האלה בכלל מעוניינים להמשיך ולתכנן את הקרקע שלהם. אבל ההתנהגות שלהם העידה שאין משהו שהוא good enough אין משהו, זה לעולם לא יהיה מספיק טוב. הרי גם את תכנית ר"ג/1024 הם התנגדו ואמרו שהיא לא מספיק טובה" (עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 9.5.2018).

42. בנסיבות ענייננו, אפוא, התרשמתי כי היסודות עליהם נשענת התביעה רעועים. הפרויקט שהיה אמור להבנות במקרקעין לא קרם עור וגידים, ולמעשה מצב המקרקעין נותר כשהיה בעת חתימת הסכמי שכר הטרחה שנים קודם לכן, ועל כן טרם הגיע מועד תשלום שכר הטרחה לתובעת על פי ההסכמים שניסחה ועליהם חתמה. התובעת טענה כי הפסיקה את הקשר החוזי עקב מניעה משפטית אובייקטיבית אלא שכפי שציינתי לעיל התובעת לא הוכיחה מניעה משפטית שכזו. גם לא הוכיחה שמניעה אובייקטיבית היא זו שגרמה לה להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעים, וגם לא מדוע זה התגבשה במועד שבו החליטה להפסיק ההתקשרות.
משהגעתי למסקנה כי לא הוכחה מניעה משפטית שבגינה סיימה התובעת את ההתקשרות, ממילא לא מצאתי בסיס לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויי קיום של הסכם שכר טרחה עקב מניעה משפטית כטענת התובעת. לציין כי יש קושי לא מבוטל בדרישת התובעת לפיצויי קיום בנסיבות בהן היא זו שמסיימת מטעמיה שלה את ההתקשרות עם לקוחותיה בטרם הגיע השלב המזכה בשכר טרחה, ובכל זאת סבורה שמגיעים לה פיצויי קיום.
גם לא ראיתי לחייב את הנתבעים בסעד החלופי לשכר טרחה ראוי לו עתרה התובעת, תביעה המבוססת גם היא על בחירתה של התובעת לסיים את ההתקשרות עקב אותה מניעה משפטית, ועל כך בהמשך.
לאור האמור ראיתי לדחות את התביעה לתשלום פיצויי קיום שכן לא הוכחה סיבת הפסקת ההתקשרות בין התובעת לנתבעים, והנתבעים עומדים למעשה באותה נקודה בה עמדו לפני יחסיהם החוזיים עם התובעת, ולא רק זאת אלא שהנתבעים כולם מבקשים להמשיך את ההתקשרות, חרף אי הסכמות נקודתיות ביניהם, אי הסכמות שלטעמי כאמור הן אינהרנטיות מעצם התקשרות עם עשרות נתבעים, והיו ידועות כבר בעת כריתת הסכמי שכר הטרחה עמם.

43. לסיום חלק זה אומר כי מקצוע עריכת הדין מוכר לי היטב כמשפטנית ויש לי הערכה רבה לעוסקים בו והבנה לכובד האחריות המונח על כתפי עורך הדין המייצג את לקוחותיו ונדרש לגשר עבורם ברמה המיטבית בין עולם המשפט למציאות החיים. קשה בעיני, אפוא, מצב שבו עורך דין שפעל עבור לקוחות לא יתוגמל עבור העבודה שביצע ועבור הניסיונות למלא בצורה מקצועית את האינטרסים של הלקוח. ואולם, הזכות לקבל שכר עבור השירותים שנתן עורך הדין אינה מוחלטת, שכן ניתנה לעורך הדין, שלא כמו שכר עבודה שהוראותיו קוגנטיות, האפשרות להגיע להסכמות עם לקוחותיו ולבנות את הסכמי שכר הטרחה בדרך שונה מהדרך בה מקבל עובד שכר עבור עבודתו, ובמקרה כזה יש לתת את הדעת לחופש החוזים, להסכמות החוזיות בין הצדדים ולהוראות הדין. ההתקשרות בין עורך דין ללקוח יכולה ללבוש צורות חוזיות מגוונות, אשר אחת מהן היא זו שבה הוסכם, קרי, כי הגמול שיקבל עורך הדין אינו מובטח והוא חשוף לסיכון שכלל לא יקבל כל שכר עבור העבודה מאחר שהשכר נקבע כשכר תלוי הצלחה.
כזה הוא המקרה בענייננו.
שלושת הסכמי שכר הטרחה שאותם ניסחה התובעת קבעו כי שכרה יהיה תלוי בהצלחה להביא לאישור תב"ע חדשה שתשביח את המקרקעין. התובעת לקחה סיכון מחושב והיה עליה לדעת כי ייתכן שלא תושג הצלחה וכי היא לא תתוגמל במקרה שכזה עבור עבודתה, מתוך הכרה כי הסיכון יוצר עמו גם סיכוי לתגמול גבוה אם ההצלחה תתממש. מלבד בחוזה עם מלטיה, בו נקבע שכר הטרחה במקרה שבו התובעת לא תצליח להביא לתב"ע שמשביחה את המקרקעין, לא נכללה בהסכמי שכר הטרחה שניסחה בהמשך, הבטחה לתשלום שכר טרחה ולו מינימאלי במקרה שבו לא תושג ההצלחה.
והנה בענייננו, הגם שתב"ע חדשה לא אושרה, וההצלחה על פי החוזים לא הושגה, מבקשת התובעת כי בית המשפט לא יתן ידו למצב בו לא תקבל שכר טרחה, הגם שהיא עצמה לא התייחסה למצב שכזה בהסכמים שניסחה. את זאת לא ראיתי לקבל, ואני סבורה כי יש לפעול בהתאם להסכמות החוזיות שהתובעת בעצמה ניסחה, שקבעו ת סיכון מודע כי שכר הטרחה הוא תלוי הצלחה, וכך הוא נמדד - בהתאם להצלחה.

44. הגם שדחיתי את טענת התובעת כי סיימה את ההתקשרות בשל מניעות אובייקטיבית, אתייחס להלן למספר סוגיות שעלו בסיכומים, לרבות לטענה החלופית לשכר ראוי.

הזכות לפיצויי קיום בשל הפרת החוזה
45. את הזכות לפיצויי קיום מבססת התובעת על הטענה כי הנתבעים סיכלו בדרך התנהלותם את החוזה. תחילה ראיתי לומר כי התובעת משתמשת בטענה כי הנתבעים 'סיכלו' את קיום החוזה. אלא שטענת 'הסיכול' היא טענה בעלת משמעות משפטית לפי חוקי החוזים (סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 וסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), בהקשר של פטור של המפר מפיצויים או אכיפה בשל הפרת חוזה עקב סיכול החוזה), ואין לטעון טענת סיכול בטרם נקבע שהיתה הפרת חוזה, לא רק זאת אלא שטענת הסיכול לפי חוק התרופות היא טענת הגנה ולא " טענת חרב" וככזו היא נותנת למפר פטור מפיצויי קיום ואכיפה לאחר שבית משפט קבע שהיתה הפרת חוזה. עובדתית אין זה המקרה דנא. עוד לציין כי בהתאם לפסיקה, צוצמצו הנסיבות לשימוש בטענת הסיכול ונקבע כי חוזה יכול שיחשב כמסוכל רק אם לא ניתן היה לצפות בפועל או בכוח את הנסיבות המסכלות. אלא שנראה כי לא לכך היתה כוונת התובעת בשימוש בטענת הסיכול ( שהיא כאמור דווקא טענת הגנה) ואני סבורה כי כוונת התובעת בטענה המשפטית היתה לכך כי יש לקבוע שהנתבעים שהם צד לחוזים, הפרו את החוזים עמה כשיצרו מניעה אובייקטיבית שבגינה לא יכולה היתה להמשיך את ההתקשרות.

46. אינני מקבלת את עמדת התובעת ואינני סבורה כי פעולות הנתבעים מהוות הפרת חוזה. להבנתי ולהתרשמותי ניסו הנתבעים, בדרכם, לפעול למקסם את זכויות הבנייה של כולם. כל נתבע בדק כי הוא לא נפגע עקב התכנית המוצעת, והמטרה האחת והיחידה של כולם היתה ונותרה לקדם את התכנון של המקרקעין, בתכנית שתיטיב עמם, כדי להוציא לפועל את הבנייה במקרקעין. אף התובעת ראתה זאת במהלך הדרך, וראו למשל את ת/1 בו היא פונה לקבוצת רייכרט ואומרת כי "יש לראות כל ויתור בהקשר הכולל ולא כפגיעה באינטרסים ובזכויות שלכם..." ממש כדבריה, "בהקשר הכולל" קרי, לצורך המטרה המשותפת. אי הסכמה נקודתית של הנתבעים או רצון של קבוצה אחת לשפר את תנאיה בתכנית המוצעת כדי שתיטיב עמה יותר, אין משמעם הפרת חוזה, או חוסר תום לב וגם לא רצון להכשיל את התכנית בודאי שאין לדבר על סיכול. הרצון של מי מבעלי הקרקע לקדם עד כמה שאפשר את הזכויות הפרטניות בתוך המכלול, אינו מהווה חוסר תום לב או חוסר הגינות, אלא אינטרס לגיטימי של בעל זכויות במקרקעין. על עורך הדין המבקש להוביל עסקה שבה מעורבים פרטים כה רבים, לנסות ולגשר בין העמדות השונות ולפתור את המחלוקות, להוביל לויתורים כאלה ואחרים שיוכלו לקדם את האינטרס הכללי, וברור כי אין לצפות להרמוניה מושלמת בין עשרות הנתבעים.
גם אין לומר בנסיבות שהנתבעים ניסו להתכחש לחוזים שחתמו עם התובעת או למנוע ממנה את שכרה. גם לפי התובעת ברור כי כל אחת מקבוצות הנתבעים פעלה כדי לקדם את מה שסברה שממלא את דרישות התכנית מבחינתה. כך חלק מהנתבעים סברו כי התכנית שהוגשה אינה כדאית והתנגדו לה מסיבות לגיטימיות, וחלקם דווקא תמכו בתכנית:
"ת: ...הנושא של פערי הגישות ביניהם התחיל ביציאה מההסכם עם אפריקה ישראל. יוסי היה מעוניין להישאר בהסכם הזה, דני וויקטור לא היו מעוניינים להסכם, בסופו של דבר יצאו מההסכם למורת רוחו של יוסי. אחר כך הגישו עתירות נגד התוכנית למורת רוחו של יוסי. ישבו אצלי במשרד ואמרו, אנחנו רוצים לקדם תב"ע רק ל-תעשיה. אנחנו למגורים לא הולכים..." (עמ' 35 לפרוטוקול 9.5.2018).
[...]
"ת: תראה הם הלכו ביחד מתוך אינטרס משותף, וככל הנראה במהלך הדרך הם הבינו שיש להם אינטרסים מנוגדים האחד לשני." (עמ' 43 לפרוטוקול 9.5.2018).
[...]
"ת: ...הם באיזשהו שלב החליטו לעשות סיבוב פרסה, הם יזמו תוכנית, הם קידמו אותה, ובאיזשהו שלב היא לא הייתה מספיק טובה בשבילם. זו הייתה החלטה שלהם." (עמ' 64 לפרוטוקול 9.5.2018).
...
"ת: ...דני וויקטור חשבו שטבלאות האיזון פוגעות בהם, אז יוסי עצמו הציע לפעול על פי הסכם השיתוף. זאת אומרת שיוסי עצמו כיבד את הוראות הסכם השיתוף." (עמ' 76 לפרוטוקול 9.5.2018).
מדבריה של התובעת עצמה עולה בבירור כי לנתבעים היו מניעים לגיטימיים לפעול לקידום תב"ע שתמקסם את התמורה הכספית עבורם. אין ספק שזו היתה המטרה, והעובדה כי התובעת לא הצליחה להביא את כל לקוחותיה, שאספה תחת ייצוגה, לדיעה אחת, אינה יוצרת מניעות אובייקטיבית. ככל שהתובעת סברה כי אינה מעוניינת להמשיך לייצג את הלקוחות, אין זה מחמת חוסר תום לב של הנתבעים. כאמור, לטעמי העמדות השונות של הנתבעים הן לגיטימיות ואינן מהוות הפרה של החוזה. התרשמתי כי היה לתובעת קושי לפשר בין לקוחותיה ולהתגבר על הדעות השונות של הלקוחות, ונראה כי בשלב מסוים חדלה להאמין ביכולתה להצליח להביא לתכנית מוסכמת ועל כן הפסיקה את ההתקשרות כשהסיבה שהטעימה היתה מניעות שנוצרה, וכפי שהארכתי, איני מקבלת את טעמה זה.

47. גישתה של התובעת היא כי למרות שכל קבוצה רואה באופן שונה את הדרך למימוש האינטרס הכלכלי המיטבי בקשר לתב"ע החדשה, על הנתבעים לדבוק בדרך אחת לקידום התב"ע החדשה, כדי שהתובעת תוכל לקבל שכרה למרות שכל אחת מהקבוצות סבורה כי יש לקדם את התכנית באופן שונה.
לא ראיתי לקבל גישה זו, ובודאי שאין לבסס עליה עילה להפרת חוזה של הלקוח. גישה זו של התובעת מצביעה על מצב בו נראה כאילו העיסקה נוצרה למען תשלום שכר הטרחה לתובעת, ולא כי התובעת היא נותנת השירותים ללקוחותיה בעלי הקרקע. לקוח המתקשר עם עורך דין בהסכם שכר טרחה בקשר לייזום פרויקט בנייה או טיפול משפטי בעסקה, רשאי להביע דעתו ואפילו לחזור בו מרצונו להמשיך בפרויקט או בעסקה מטעמים כלכליים בלי לחשוש כי יידרש לפצות את עורך הדין בפיצויי קיום, כאילו יצאה העסקה אל הפועל. זהו הכלל, שמותר ללקוח להביע דעתו, ואין מדובר בהפרת חוזה בודאי לא בענייננו. גישתה של התובעת אינה סבירה בעיני ולא נראה לי כי הדבר תקין, וראו בעניין זה את דברי בית המשפט בעניין בייניש:
"אין חולק, כי מעולם לא התחייבה המשיבה מפורשות כלפי המערערת 1 כי תתמיד בביצועו של הפרויקט ותשלימו עד תום. בבסיס טענת ההפרה הנ"ל עומדת אפוא ההנחה, כי עצם מסירת הטיפול המשפטי בעיסקה לפרקליט טומנת בחובה התחייבות מכללא, מצד הלקוח, להמשיך ולקיים את אותה עיסקה, אף אם הפכה לבלתי כדאית מבחינה כלכלית ואף אם נוצרו נסיבות שמאפשרות את פרישת הלקוח מאותה עיסקה. הנחה כאמור אינה סבירה והיא מופרכת מיסודה.
טענת המערערת 1 בדבר הפרת הסכם שכר הטרחה, עקב הנסיבות כמצוין לעיל, לא זו בלבד שאין לה אחיזה עובדתית בהתקשרות שבין בעלי הדין ואין בה היגיון מבחינה עניינית, אלא שגם אינה מתיישבת עם מדיניות שיפוטית נאותה ועם ההלכה הראויה למקרה כגון זה, כפי שיבואר להלן...אין בגישה זו מן ההיגיון ומן הטעם, שהרי אם תתקבל גישה זו, ייאלץ לקוחו של עורך הדין להתמיד בעיסקה כושלת, אפילו תסב לו - ללקוח - נזק כלכלי כבד, ובלבד שתספק לעורך הדין עבודה למען יוכל לבוא על השכר שקיווה לו. גישה כזו נוגדת כל היגיון כלכלי ואת טובת הציבור. לדעתי, היא גם אינה עולה בקנה אחד עם מעמד הנאמנות והאחריות של עורך-דין כלפי לקוחו..." (עמ' 124-123).

48. לא רק זאת אלא שגם לא מצאתי באיזה מן ההסכמים אמירה כלשהי המחייבת את הנתבעים לפעול ולקבל את התכנית האחת שמוצעת להם, וכי הם נדרשים לוַתֵר על דעתם לפיה ניתן להשיג תכנית טובה יותר.
התובעת חתמה על שלושה הסכמי שכר טרחה נפרדים, במועדים שונים, עם כל אחת משלוש הקבוצות. ולטעמי יש בכך להראות כי חרף הסכם השיתוף בין הנתבעים משנת 1997, וחרף הסכם הקומבינציה שנחתם עם אפריקה ישראל, הרי שבמערכות היחסים בין התובעת ולקוחותיה קיימת אבחנה בין שלוש הקבוצות. בהסכמי שכר הטרחה שנחתמו עם שלוש הקבוצות התחייבה למעשה התובעת לייצג את האינטרס של הקבוצה בנפרד ולקדם אותו, תוך רצון וכוונה לממש את המכנה המשותף לשלושת הקבוצות. לא ניתן לומר לדעתי כי כל אחת מהקבוצות ויתרה במערכת היחסים החוזית עם התובעת על עמדותיה כלפי התכנית – אין במסמכים שהוצגו ראיה לכך, וגם לא ניתן להבין כך את הסכמי שכר הטרחה הנפרדים. דברים אלה מתיישבים עם העובדה שהתובעת לא התנגדה לדרך הפעולה של הנתבעים, ולא ניסתה למנוע מהם או מחלקם להגיש התנגדות לתכנית או עתירה מנהלית – התנהלות זו מעידה כי התובעת סברה שהנתבעים רשאים לפעול בדרך זו ושמא יקדמו את אינטרס הכלל.

49. ראיתי גם לומר כי הטענה שהנתבעים סיכלו את אפשרות התובעת לקבל שכר טרחה – עלתה לראשונה במסגרת כתב התביעה. התובעת לא הבהירה לנתבעים כי הגשת התנגדות לתב"ע מהווה מבחינתה הפרת חוזה או סיכולו (ראו את הסברי התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול 25.5.2019), וגם לא עשתה זאת כשנתיים מאוחר יותר כאשר מר רייכרט הגיש עתירה מנהלית נגד התכנית. התובעת היתה מודעת לפעולות הנתבעים מבעוד מועד, אך לא עשתה דבר מלבד לומר להם כי לא תייצג מי מהם בהליכים נגד אישור התכנית. יתרה מכך, גם בשלב שבו הגיעה התובעת להחלטה לבטל את ההתקשרות עם הנתבעים (לאחר החלטת הועדה המחוזית לביטול התב"ע), ושלחה להם מכתבים שבהם דרשה כי ישלמו את שכר טרחתה, לא טענה התובעת כי בהתנהגותם כאמור הפרו הנתבעים את החוזה עמה (נספח ל"ט).
השיהוי בהעלאת הטענה להפרת חוזה כאמור, אינו מעיד דווקא על 'חוזק' הטענות של התובעת, ולעניין ש יהוי עורך דין מלטעון טענות להפרת חוזה של לקוחו, ראו ת"א (מרכז) 59152-07-14 עו"ד מנחם מנדי ווייס נ' קבוצת מבני אופיר בע"מ, 25 (3.7.2018):
"יש לדחות טענת התובע בדבר הפרה או התנהלות בחוסר תום לב מצידן של הנתבעות גם עקב השיהוי הניכר בהעלאת טענותיו של התובע כנגד הנתבעות. בקשר לכך ראוי לציין כי לא הוצגה לבית המשפט שום ראיה על ידי התובע לפיה בסמוך לסיום ההתקשרות עמו, או טרם משלוח מכתבו לעיריית גבעתיים ביום 22.10.2007 בגדרו הודיע על חזרתן של הנתבעות מן המכתבים הקודמים שכתב בשמן, נטענה על ידי התובע, בזמן אמת, טענה בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעות. אף לא הוכח, למצער, כי הנתבעות נדרשו ע"י התובע להתעקש בפני נציגי עיריית גבעתיים והוועדה המקומית על המשך ייצוגן באמצעות התובע. גם במכתבו מיום 19.12.2007 של התובע לנתבעות אשר נשלח כחודשיים לאחר סיום ההתקשרות שבין הצדדים - לא העלה התובע טענה בדבר הפרת ההסכם כנגד הנתבעות (ראו נספח ט'1 לתצהיר התובע)... יתרה מזו: התובע אף לא טרח להשיב למכתב התשובה של הנתבעות מיום 23.1.2008 אשר לפיו דחו הנתבעות את דרישות התובע שפורטו במכתבו אליהן מיום 19.12.2007 (נספח ט'2 לתצהיר התובע). למעשה, התובע העלה טענות אלו כנגד הנתבעות רק כ-6 שנים מאוחר יותר, במכתבו מיום 16.10.2013 (נספח טז'1 לתצהיר התובע) ...
...במקרה הנוכחי, לא מצאתי כי התובע סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע השתהה משך כ-6 שנים עד למועד הגשת התביעה דנן והעלאת טענותיו בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעות. בכך יצר התובע מצג כלפי הנתבעות בדבר קיום ויתור מצדו על טענותיו כלפי הנתבעות בגין הפרת ההסכם על ידן".
כך דעתי במקרה דנא. העלאת הטענה כי הנתבעים הפרו את החוזה, המופיעה רק שנים לאחר הפעולות שלביצועם מייחסת התובעת את הפרת החוזה, מעוררת למצער תמיהה. גם אם אינני קובעת מסמרות בעניין השיהוי כפי שנקבע בת"א 59152-07-14 לעיל, אינני יכולה להתעלם, כחלק מהתרשמותי, מהעיכוב המשמעותי בהעלאת טענות המייחסות לנתבעים הפרת חוזה.

50. מכל האמור לא הוכח כי איזה מבין שלושת הסכמי ההתקשרות בין התובעת לנתבעים הופר על ידם ומשלא הוכחה הפרה ממילא אין לתובעת זכות לפיצויים, בודאי לא לפיצויי קיום.
לציין כי התייחסות התובעת לנתבעים כמקשה אחת בכל הטענות להפרת חוזה, אינה מתיישבת עם המצב בפועל, שהרי לא רק שמדובר ב-3 חוזים נפרדים שנחתמו עם התובעת, במועדים שונים, אלא שגם ההתנהלות הנתבעים אינה זהה. כך למשל קבוצת רייכרט וקבוצת מלטיה התנגדו לתב"ע ואילו קבוצת כותן תמכה בה ועשתה מאמץ לאשר אותה, כפי שעולה מהחלטת הוועדה המחוזית לבטל את התב"ע (נספח ל"ח לתצהיר התובעת) וכפי שעולה מ דברי התובעת עצמה שטענה כי פעולות קבוצת מלטיה וקבוצת רייכרט היו למורת רוחו של מר כותן (עמ' 35, 67 ו-69 לפרוטוקול 9.5.2018).
התובעת ניסתה להציג ולשכנע כאילו לכל הנתבעים היתה התחייבות אחידה והיא לקדם את ה-תב"ע שהוצעה, וכן מחויבות אחידה כלפיה. אלא שכפי שאמרתי לא מצאתי קיומה של התחייבות חוזית אחידה שכזו במערכת היחסים החוזית הנפרדת של כל קבוצה עם התובעת, וגם לא מצאתי כי הקבוצות ערבות זו לפעולותיה של הקבוצה האחרת.

שכר ראוי
51. התובעת תבעה גם סעד חלופי הוא הסעד של שכר ראוי בגין העבודה שביצעה עבור הנתבעים במשך השנים. סך שבין 4,000,000 ₪ לבין 4,800,000 ₪ הוא הסכום הנתבע בסעד זה על יסוד חוות דעת שצורפה לראיות התובעת. בהתאם לחוות הדעת השכר הראוי הנתבע משקף היקף עבודה שהוערך בדיעבד בסדר גודל של כ- 6000-5000 שעות שתומחרו לפי המומחה בסך 800 ₪ לשעת עבודה. כפי שכבר ציינתי, התובעת לא תיעדה את מספר השעות שעבדה ותחת זאת הגישה הערכת מומחה מטעמה, הוא עורך-דין שחר בן עמי שמתמחה לדבריו "בתחום עסקאות המקרקעין, לרבות בייצוג לקוחות בפרויקטי נדל"ן מורכבים ורחבי היקף עבור מיגוון רשויות המדינה...." קידום פרויקטים מטעם ועדות תכנון ובנייה, ליווי בעלי קרקע בתכניות להשבחת מקרקעין ועוד.. (כמתואר בפירוט רב בחוות הדעת נספח מ"ד לתצהיר התובעת). עו"ד בן עמי, בחן את הפרויקט ואת כתבי בית הדין על נספחיהם והעריך בחוות דעתו "בדיעבד" את שעות העבודה שהשקיעה התובעת לטענתה, והערכתו שהתובעת "השקיעה בפרויקט סדר גודל של בין 5,000 ל-6000 שעות... "; ולאחר שנתן דעתו לפרמטרים נוספים אותם שקלל ציין בסיפא לחוות דעתו כי "השכר הראוי המגיע לתובעת עומד על סך שנע בטווח שבין 4.5 מיליוני ₪ ל-5.5 מיליוני ₪" (סעיף 9 לחוות הדעת).
לציין כי אין בחוות הדעת כל התייחסות שונה, שמא נאמר מדורגת, למועדים השונים שנחתמו הסכמי השכר עם הנתבעים, כמו גם לפשר תנודות בהערכה של 1,000 שעות עבודה (?) לשכר ראוי...

52. את הסעד החלופי מבקשת התובעת לתבוע על הבסיס הנורמטיבי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע פסיקת שכר ראוי עבור שירותים שנתן עורך דין ללקוחו ולפי לשונו "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". שורשיו של הסעיף מצויים בדיני עשיית עושר ולא במשפט, וביסודם העקרון כי אדם זכאי לשכר עבור עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (כאמור בע"א 9282/02‏ יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ''ד נח(5) 20, 27 (2004)). לפי פסק הדין יכין חקל יכול שעורך דין זכאי לשכר ראוי גם בהעדר הסכם שכר טרחה אלא שנקודת המוצא של בית המשפט היתה כי שני הצדדים הסכימו שעו"ד עבד עבור הלקוח בעניין הספציפי שבגינו נתבקש השכר ובית המשפט קבע כי עו"ד היה "הגורם הממשי והיעיל למימוש שאיפת הנתבעות לשנות את ייעוד החלקות...". אם כך היעדרו של הסכם שכר טרחה אין משמעו כי בכל מקרה לא תנתן לשירותי עורך הדין תמורה; גם אין בקיומו של הסכם תלוי הצלחה כדי ללמד כי עורך הדין אינו זכאי לשכר על עבודה אם השירות נפסק לפני השגת התוצאה (עניין אלי זהר). יתכנו מצבים, אפוא, שעורך הדין יהיה זכאי לשכר ראוי מכוח סעיף 46 לחוק החוזים.
אלא שהוראות סעיף 46 לחוק החוזים הן דיספוזיטיביות, ולכן יש להכריע בכל מקרה לפי נסיבותיו ואומד דעת הצדדים כפי שמשתקף מהנסיבות, וכפי שהתייחסה לכך הפסיקה. כאשר עולה מהנסיבות כי הוסכם על הצדדים שעורך דין יקבל שכרו רק במקרה שהתוצאה שלשמה התקשרו הצדדים תושג, תגבר הסכמת הצדדים המפורשת או המשתמעת כי עורך הדין אינו זכאי לשכר בגין השירותים שניתנו ככל שהתוצאה לא הושגה, וההסכם ביטא את הסיכון המחושב שלקח עורך הדין על עצמו שלא להיות מתוגמל אם לא ישיג את ההצלחה כמותנה בהסכם. לאורך הפסיקה נמצא את הממצאים הראייתיים ואת הנסיבות מהן נלמד אומד דעת הצדדים ועליהם מבסס בית המשפט את הכרעתו, קרי, קובע האם גם במקרה של העדר הסכם או במקרה של הסכם תלוי הצלחה, שלא הבשיל להצלחה, זכאי עורך הדין לשכר טרחה ראוי, אם לאו. למשל, בעניין אלי זהר קבע בית המשפט לאחר שבחן את הנסיבות כי "אומד דעת הצדדים במקרה דנן, כי המערערים זכאים לשכר טרחה גם עבור פעולותיהם להרחבת שטח השיפוט ואישור התב"עות, הגם שלא הושגה התוצאה הסופית..." וכי " הסכם שכר הטרחה לא כולל התייחסות למצב הדברים שנותר בעקבות הלכת שיח חדש, אשר לא נצפה על ידי הצדדים בעת כריתת ההסכם" . קביעה זו היתה על יסוד ראיות שהובאו לעניין אומד דעת הצדדים ולעניין אי אפשרות לצפות את המניעות שאיינה את ההצלחה. מדובר אפוא, במקרים בהם בית המשפט העליון סבר כי הראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי כללו הודאות חד משמעיות כי עורך הדין זכאי לשכר מאחר שלא סביר שהיזמים יקחו על עצמם סיכון של עבודת חינם מקום בו "הם מצליחים להשיג חלק משמעותי ממטרות המיזם, אך נעצרים על כורחם באמצע הדרך על ידי מעשה התערבות שלטוני בלתי צפוי".
נאמר אם כן כי שכר ראוי יכול שישולם לעורך הדין גם אם ההסכם מותנה בתוצאה, contingent fee, ואולם מדובר בנסיבות בהן מתוך הראיות שיובאו לבית המשפט יתברר כי גם כוונת הלקוח היתה לשלם "שכר ראוי מכוח האמור בסעיף 46 לחוק החוזים...".

53. ענייננו הוא ממש לא כמו עניין אלי זהר. את הזכות לשכר הטרחה התנתה התובעת במסגרת הסכמי שכר הטרחה שערכה באישור תב"ע חדשה, ונקבע כי שעורו ייגזר מהיקף השבחת המקרקעין בתב"ע החדשה (מהתמורה שתינתן לנתבעים לאחר הבנייה). התובעת לא הביאה כל ראיות לאומד דעת הצדדים השונה מהכתוב בהסכמי שכר הטרחה, להפך, כבר ציינתי לעיל כי דווקא מהנתבעים למדתי כי תנאי ההצלחה היא הבסיס העיקרי לקשרי הלקוח עם התובעת, (ראו למשל סעיפים 46 עד 50 לתצהיר כותן "תוך שעו"ד לוי הדגישה בפגישה זו -חזור והדגש- כי שכר הטרחה למשרדה ישולם אך ורק כאשר ייבנה על המקרקעין שבבעלות משפחתי הפרויקט החדש..." הדגשות במקור, סעיף 47) לא רק שהנתבעים הביאו ראיות לאומד דעתם זה, כפי שכאמור התרשמתי אף מההסכמים ומהלך הרוח הכללי, הרי שגם מדברי התובעת עצמה ניתן להבין כי השכר שנקבע בהסכמי שכר הטרחה הוא רק תלוי הצלחה. אך התרשמתי כי עם החלטתה שלה ורצונה להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעים, כפי שקבעתי לעיל, הפכה את טעמה, וגישתה הנוכחית היא כי בהעדר הצלחה היא זכאית לשכר ראוי בעד עבודתה, והיא מתבססת בין השאר על העדר ציפיות למצב שנוצר וכי בעת כריתת הסכמי שכר הטרחה צפו כל הצדדים שתתממש הצלחה (אישור התב"ע). אני רואה לדחות טענה להעדר ציפיות של עו"ד במקרה שכזה, שהרי ברור שפני הצדדים להצלחה, אבל מכאן ועד הצלחה מובטחת - רחוקה הדרך.... העדר הציפיות בעניין אלי זהר הוא ברור וחד – העדר ציפיות להתערבות הרגולטור; לטעמי מבינה זאת גם התובעת, אך בשלב זה שבו פניה להפסקת ההתקשרות עם הלקוחות הגם טרם הגיעה ההצלחה ועמה גם טרם הגיעה העת לשלם שכר טרחה, היא מנסה בכל דרך לבסס טענה לקבלת שכר כלשהו עבור העבודה:
"אותו פרוייקט משותף שיצאנו אליו ביחד...צפינו כולנו שתהיה הצלחה. כרגע אנחנו נמצאים במצב שלא יכולה להיות הצלחה...במצב שבפרוייקט הזה, על אף שהשקעתי בו כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה שעות, בסוף לא יכול להיות הצלחה, וצריך לשלם לי על זה..." (עמ' 93 לפרוטוקול הדיון מיום 9.5.2018).
התרשמתי כי התובעת חווה אכזבה גדולה, ואין לי אלא להבינה, אך בין שאבין האכזבה ובין שאחייב את הנתבעים – אין דבר! ואומר כי הביטוי "צריך לשלם לי" כלל לא ברור, מכוח מה צריך? לא הוכיחה התובעת ולא טרחה להביא ראיות על אומד דעת הצדדים בעניין זה, בודאי לא סתרה את עדויות הנתבעים. אמנם התובעת ניסתה לבסס טענה של 'אי ציפייה' שמזכה אותה בשכר ראוי (כאמור בעניין אלי זהר) :
"הסכם שכר הטרחה שלי לא צפה סיטואציה שבו...הקבוצה הזאת תתפרק" [...] "ההסכם הזה מדבר על כך שהוא בעצם ללא הגבלת זמן. זאת אומרת כשאנחנו יצאנו לדרך התכלית של ההסכם הזה הייתה שתהיה תכנית, ויהיה פרויקט, ויבנו בניינים, ונמכור דירות, וכולנו נרוויח" (עמ' 102 לפרוטוקול הדיון מיום 9.5.2018).
אך כפי שכבר ציינתי לעיל – אני דוחה את טענת העדר ציפיות, במשמעותה המשפטית.

54. כאמור, לא השתכנעתי כי הגיעה העת לתשלום שכר טרחה ואינני מקבלת את דברי התובעת כי "באותו רגע שבעצם המנדט הזה נפסק, צריך לשלם שכר ראוי" (עמ' 103). כאמור לעיל דחיתי את טענת התובעת כי "נפסק לה המנדט" בגלל שהתובעים יצרו מניעות וכבר אמרתי שאינני מקבלת כי מדובר במניעות אובייקטיבית שכלל לא הוכחה. ולא רק שדחיתי את טענתה למניעות שנוצרה לה לכאורה, אלא שציינתי כי המצב העובדתי שונה בתכלית השינוי עת קבלתי את דברי הנתבעים כי הם מבקשים להמשיך את ההתקשרות עמה, וכי מקובלת עלי דווקא עמדת הנתבעים שהוכיחו שאומד דעת הצדדים דווקא מלמד כי היתה הסכמה מפורשת או למצער משתמעת השוללת את תחולת סעיף 46: קבוצת מלטיה טענה כי קיימת הסכמה ברורה ומפורשת בהסכם שכר הטרחה שנכרת ביניהם מה יהיה גובה שכר הטרחה במקרה שלא תושג התוצאה המקווה. כך לפי לשון סעיף 2 להסכם אם לא יושגו זכויות בניה נוספות על אלו שבתב"ע הקיימת (רג/1024) יהיה שכר התובעת 8,290 דולר + מע"מ. להבנתם, כפי שגם משתקף בהסכם, מדובר בהסכמה מפורשת בחוזה שהתובעת עצמה ניסחה, וסעיף מפורש זה דוחה את הטענה לשכר ראוי לפי סעיף 46 לחוק חוזים, שכן הסכמה זו החריגה את ענייננו בו "הוסכם שיעורו" של השירות. בשני הסכמי שכר הטרחה האחרים, המאוחרים יותר לא קיים כל סעיף המתייחס למקרה של אי הצלחה להביא לאישור תב"ע חדשה (ראו גם דברי התובעת בעמ' 103 לפרוטוקול מיום 9.5.2018), ומכאן שהתובעת אינה זכאית כלל לשכר טרחה ראוי. לטענתם הסכם שכר הטרחה קבע כי שכר הטרחה מותנה הצלחה, וממילא שלא שלא להחיל את סעיף 46 לחוק החוזים. לא רק זאת אלא שכותן בדבריו הבהיר כי הם הסכימו להתקשר עם הנתבעת שפנתה אליהם אך ורק בהסכם המותנה בהצלחה, כפי שכבר ציינתי לעיל. ואף הוסיף כי לא הסכימו לבקשת התובעת לחתום על הסכם שכר טרחה על בסיס שעתי, וכך נחתם בסופו של דבר הסכם המבטא את אומד דעת שני הצדדים - הסכם תלוי הצלחה בלבד (עמ' 109-108 לפרוטוקול הדיון מיום 9.5.2018).

55. כפי ששבתי וציינתי, לא ראיתי לקבל את התביעה גם בסעד החלופי לשכר ראוי, מאחר ששוכנעתי שהסכמי שכר הטרחה הם תלויי הצלחה בלבד, ואינני מקבלת את הטענה כי הפסקת הייצוג טרם השגת ההצלחה נעשתה בגלל התובעים ועקב ניגוד עניינים אובייקטיבי שהם יצרו ואינו מאפשר לתובעת להמשיך ולייצגם. כפי שכבר אמרתי, נקודת ההנחה של התובעת כי ניגוד העניינים הוא כה ברור עד כי אין צורך להוכיחו לא עובדתית ולא משפטית – אינה מקובלת עלי כלל , שבעתיים כשהנתבעים שבו ואמרו כי הם מבקשים להמשיך בתהליך התכנון מחדש ולנסות לקדם את קבלת התכנית.
בנסיבות אלו בהן סיום ההתקשרות על ידי התובעת נעשה ללא סיבה אובייקטיבית מוצדקת שהוכחה, הרי שהתובעת לו רצתה היתה ממשיכה את ההתקשרות עם הנתבעים כדי להשיג את התוצאה הרצויה לנתבעים וגם משכך שוכנעתי כי התובעת אינה זכאית לשכר ראוי עבור שירותיה עד סיום ההתקשרות.

56. מעבר לאמור השתכנעתי כי הנתבעים הסכימו באופן מפורש או משתמע שלא להחיל את סעיף 46 לחוק החוזים – קרי, הסכימו לקבוע כי במקרה שהתובעת לא תצליח להביא לאישור תב"ע חדשה היא לא תהיה זכאית לשכר ראוי במקום שכר הטרחה תלוי הצלחה שבהסכמים.
ההסכם עם קבוצת מלטיה כולל, כאמור, הוראה מפורשת בדבר שכרה של התובעת במקרה שלא יגדלו זכויות הבניה מעבר לאלה שבתב"ע הקיימת. הוראה זו מחליפה את הדרישה לשכר ראוי מכוח סעיף 46 לחוק החוזים, שכן עסקינן בסעיף דיספוזיטיבי שיחול במקום בו לא הביעו הצדדים את עמדתם במפורש או במשתמע. ראו למשל ע"א 719/89‏ ‎מחצבות חיפה בע"מ‎ ‎נ' חנ-רון בע"מ, פ''ד מו(3) 305, 312 (1992); וראו גם את הדברים המקובלים עלי בע"א (חי') 9795-10-11‏ יוסף ברינט חב' עו"ד נ' בנק ירושלים בע''מ , 22-21 (2.9.2012) כי: "מקום בו נוצרה הסכמה בין הצדדים, כפי שנקבע על ידי הערכאה קמא, (וגם כשעסקינן בהסכמה על דרך התנהגות), ייקבע שכר הטרחה המגיע בהתאם להסכם שנוצר, ואין הצדקה לקבוע את שיעורו של השכר הראוי". בענייננו אפוא, גוברת הסכמת הצדדים המפורשת בחוזה, ולא ראיתי לחייב את קבוצת מלטיה מעבר לשכר שנקבע בחוזה עמם.
קביעה דומה ניתן לומר בקשר לשני הסכמי שכר הטרחה האחרים שנחתמו עם הנתבעים. אמנם לא נכתב במפורש מה גורל שכר הטרחה במקרה שלא תאושר תב"ע המשביחה את המקרקעין, וכפי שהתובעת אמרה ברור היה שההצלחה בוא תבוא, ועל כן התייחסה התובעת רק לשאלה מה יהיה שכרה אם הלקוחות יחליטו שלא לבנות לאחר שהתכנית תאושר, משמע היה ברור גם לתובעת, כמו לנתבעים כי שכרה יהיה רק בנסיבות של הצלחה להביא לאישור התכנית, וזה למעשה אומד דעת הצדדים כפי שעלה מהחומר וכפי שהתרשמתי. יוצא אפוא כי במשתמע עולה מן הראיות כי הצדדים לא התכוונו לתת תמורה כלשהי לתובעת במקרה של העדר הצלחה לאשר תב"ע חדשה. כפי שכבר אמרתי מקובלת עלי עדות מר כותן שקבוצתו שללה כל התקשרות שאינה על בסיס הצלחה בלבד (סעיף 51 לתצהירו שלדבריו כבר התייחסתי), דברים המתיישבים עם דברי התובעת שהצהירה כי כותן סירב להתקשר עמה בחוזה לפי שכר שעתי (עמ' 109-108 לפרוטוקול 9.5.2018). לציין כי באף שלב במהלך ההתקשרות הארוכה התובעת לא הזכירה אפשרות לשכר טרחה במקרה שבו לא תאושר התב"ע – לא בתחילת ההתקשרות, ואף לא כאשר הנתבעים הגישו התנגדויות לתב"ע או כאשר הוגשה עתירה מנהלית נגד אישור התכנית. לציין כי גם התרשמתי שהתובעת עצמה לא ראתה אפשרות שכזאת בנסיבות ועל כן גם בשום שלב לאורך ההתקשרות לא מצאה לתעד את שעות העבודה שהיא מבצעת עבור הנתבעים, והנה לאחר העבודה מעריכה את ההיקף לטעמי באופן סתמי, כ-5,000 – 6,000 שעות... תמיהה גדולה. עמדתה המקורית של התובעת כפי שניסחה בהסכמים מתיישבת עם טענות הנתבעים ומהווה בנסיבות המקרה אינדיקציה כי התובעת סברה שאינה זכאית לשכר טרחה ראוי עבור עבודתה אם לא תצליח להביא לאישור תב"ע חדשה.

57. ועוד אומר כי הדרישה לתשלום שכר ראוי מכוח סעיף 46 לחוק החוזים מצויה על הגבול בין דיני החוזים ודיני עשיית העושר ולא במשפט.
בענייננו אינני סבורה כי הנתבעים 'התעשרו' מהשירותים שהעניקה התובעת, שכן התובעת הפסיקה את עבודתה בשלב שבו נדחתה התב"ע החדשה, ולמעשה חזרו הנתבעים לנקודת ההתחלה שבה הם נדרשים לתכנן תכנית חדשה, ולא רק שהנתבעים חזרו לנקודת ההתחלה, ובפועל אין כל התעשרות אלא שגם לחלוף השנים מאז החל תהליך התכנון בעזרת התובעת, יש משמעות כלכלית ולטענת הנתבעים נגרם להם נזק לא מבוטל, ראו גם דברי התובעת המודעת לכך כשאמרה בעדותה כי הנתבעים מפסידים סכומי עתק כאשר במשך שנים כה רבות אין בינוי על המגרש (עמ' 63 לפרוטוקול 9.5.2018).
להבהיר כי דברי שלעיל אינם מהווים קביעה כי בכל מקרה שעורך הדין לא הצליח להגיע לתוצאה הרצויה, אין התעשרות של הלקוח מעצם השירותים שניתנו. חיוביו של עורך הדין הם לרוב חיובי השתדלות, ולכן גם מקום שבו לא מושגת התוצאה הרצויה מדובר בהתעשרות הלקוח מפעילותו והשתדלותו של עורך דין, כאמור בחוק עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת בנסיבות שבענייננו, נכון לומר כי אין מדובר בהתעשרות שלא כדין, שכן השירותים שהתובעת התחייבה לספק לנתבעים הם השגת התוצאה הרצויה – אישור תב"ע שתשביח את המקרקעין – זאת ללא הגבלת של תוקף החוזה וללא הגבלת ניסיונות עד הגעה לתוצאה. משהחיוב הוא חיוב תוצאתי, שתשלום עבור החיוב יהיה תלוי תוצאה ללא הגבלת זמן, הרי שאין התעשרות שלא כדין של הנתבעים על חשבון התובעת. כך למעשה, למרות שהתובעת עבדה עבור הנתבעים, הרי שהתוצאה הרצויה והמקווה לא הושגה. על כן משבחרה התובעת להפסיק את מתן השירותים לאחר שהניסיון להשיג את התוצאה נכשל , ובהמשך 'פרשה' ובחרה שלא להמשיך ולנסות שוב להשיג את התוצאה – הרי שאין מדובר בהתעשרות שלא במשפט, וגם יש לתת את הדעת גם לשלב אליו הגיעו הנתבעים, להתחיל את תהליך התכנון מחדש.

58. מאחר שממילא אינני מקבלת את הטענה לתשלום שכר ראוי, לא ראיתי להתייחס לחוות הדעת שהוגשה ולנתונים שבה, רק אומר כי על פניו מעוררת חוות הדעת שאלות רבות שכלל לא ברור שהייתי נוטה לקבלה כלשונה, אף אם הייתי סבורה כי יש לקבל את התביעה לתשלום שכר ראוי, והרי לא כך אני סבורה.
בעניין זה ראיתי גם לציין כי לא ניתן להתעלם מהעדר הפרופורציה הממשי, עד כדי בלתי סביר, בין שתי חוות הדעת שהגישה התובעת לצורך הערכת הפיצויים המגיעים לה לשיטתה – הן זו שבה חושבו פיצויי הקיום (נספח מ"ב ומ"ג) והן חוות דעת שבה הוערכו שעות העבודה של התובעת וחושב השכר הראוי המגיע לה לכאורה (נספח מ"ד)
על פי חוות הדעת השמאית זכאית התובעת לשכר טרחה, קרי, לפיצויי קיום, בסך 8,178,001 ₪ כולל מע"מ , למעשה זהו השכר שהעריכה השמאית כשכר לאחר אישור התכנית והבנייה, וראו את חוסר הפרופורציה עת מוערך השכר הראוי בחוות דעת עורך הדין כ- 5,616,000-4,680,000 ₪ כולל מע"מ, סכום שמבוקש הגם שהמקרקעין נותרו כשהיו, קרי ללא כל תכנית, ממילא ללא כל בנייה. נראה כי אין צורך להוסיף דברים, רק לקרוא ולהתרשם מהעדר כל יחס בין הדרישות.
להזכיר כי מטרת פיצויי הקיום היא להעמיד את התובעת במצב אילו החוזה קוים, והרי מטבע הדברים הסכמים מהסוג הנדון תלויי הצלחה מגלמים שכר גבוה מהותית משכר עבודה שעתי, שכן הוא משקף בין היתר את הסיכון שלוקח עורך הדין על עצמו לזכות רק לאחר שנים בכסף רב, שאינו מובטח עבור עבודתו. בנסיבות שכאלה אין ספק שהפער אינו סביר ובלתי הגיוני! אם עבור עבודתה השעתית בפועל עד שהפסיקה את ההתקשרות הוערך שכרה ב- 5,616,000-4,680,000 ₪, ולפי הערכה זו יוצא כי אם היתה מסיימת את עבודתה במועד החוזי, קרי, לאחר ההצלחה, הרי ששכרה היה נמוך מזה שהעריך עורך הדין המומחה בחוות דעתו. כלומר, על פי חוות דעת המומחה, עו"ד בן עמי, השכר השעתי (השכר הראוי שתבעה) שאינו כולל מרכיב של סיכון, יהיה גבוה יותר (או לכל ה פחות שווה) לשכר הטרחה המותנה בתוצאה שצריך לשקלל גם רכיב סיכון ש בצידו סיכוי לקבל שכר טרחה גבוה.

סיכומם של דברים
59. אני דוחה את התביעה, ואינני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויי קיום או שכר טרחה ראוי.
ככל שחברת מלטיה (הנתבעת 1), לא שילמה עד כה את הסך של 8,290 דולר בתוספת מע"מ בהתאם לקבוע בסעיף 2 לחוזה עמה – עליה לשלמם לאלתר.

60. ראיתי לחייב את התובעת לשלם לנתבעים, סך כולל של 20,000 ₪ לכל קבוצת נתבעים, ובסך הכל 60,000 ₪.

ניתן היום, ח' שבט תש"פ, 03 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.