הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 39023-02-20

מספר בקשה:6
לפני
כב' השופט חאלד כבוב, סגן נשיא

התובע

ירון ברנהולץ
ע"י ב"כ עו"ד יורי נחושתן ו/או גל שבי
מרחוב ראילאל שרון, גבעתיים
טל': 03-XXXX191; פקס': 03-XXXX192

נגד

הנתבעים

  1. מ.ל.ר.ן. פרוייקטים ומסחר בע"מ
  2. מואנד ריאן
  3. עילדב השקעות בע"מ
  4. פועלים אי.בי.אי. – ניהול וחיתום בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד איל רוזובסקי ו/או רותם גלעד ו/או אופיר חוגרי ו/או ניצן כהן ו/או אח'
מדרך אבא הלל סילבר 16, רמת גן
טל': 03-XXXX100; פקס': 03-XXXX111

החלטה
פתח דבר
לפניי בקשה מטעם הנתבעים 2-1 (להלן – הנתבעים), להורות לתובע, מר ירון ברנהולץ (להלן – התובע), ליתן ערובה בסך של 750,000 ש"ח, או כל סכום אחר שייקבע, להבטחת הוצאותיהם, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות הישנות) וכתנאי להמשך בירור התובענה שבנדון (להלן – הבקשה).
הבקשה הוגשה על רקע תביעתו של התובע, שיסודה בטענות להסכם מחייב שנכרת בין התובע לבין הנתבע 2, מר מואנד ריאן (להלן – ריאן), לפיו לתובע הזכות לרכוש מריאן 50% ממניות הנתבעת 1, חברת מ.ל.ר.ן פרויקטים ומסחר בע"מ (להלן – מלרן), וזאת בתמורה לסכום של 15,000,000 ש"ח.
למען שלמות התמונה יצוין, כי הבקשה מושא החלטתי זו הוגשה במסגרת בקשה לסילוק התובענה על הסף אותה הגישו הנתבעים ביום 27.02.2020; ושבהתאם להמלצתי לנתבעים מיום 28.01.2020, במסגרת הדיון שהתקיים לפניי – ניאותו הנתבעים לחזור בהם מהבקשה לסלק את התביעה על הסף, זאת מבלי שיהיה בכך משום ויתור על הטענות שהועלו בגדרה.
לטענת הנתבעים, בשים לב להלכה הפסוקה, נסיבות המקרה מלמדות שעל בית המשפט להטיל על התובע חובת הפקדת ערובה לפי תקנה 519 לתקנות הישנות. כך נטען, שמדובר בתביעה שנעדרת עילה; שהתובע מחוסר אמצעים באופן המקים חשש ממשי שלא יעמוד בתשלום הוצאות משפט, ככל שאלו ייפסקו כנגדו; וכן, שהתובענה דנן הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, ואך על מנת להוות "משקל נגד" לתביעה נפרדת אותה הגישה מלרן כנגד התובע. בנוסף לכך, מצביעים הנתבעים על כך שהתובע כשל מלציין את כתובת מגוריו בכותרת התביעה, עובדה שלגבי דידם מהווה כשלעצמה טעם מספק לחייב את התובע בהפקדת ערובה.
אשר לגובה הערובה טוענים הנתבעים, כי בשים לב לגובה התביעה, נכון יהא להעמיד את הערובה על סך של 750,000 ש"ח.
לטענת התובע, דין הבקשה דחייה. תחילה מצביע התובע על כך שהבקשה איננה נתמכת בתצהיר ואף לא הוגשה כבקשה עצמאית, אלא ב"דלת האחורית", כחלק מבקשה אחרת. עוד נטען, כי סיכויי התביעה הינם גבוהים, או למצער אינם קלושים באופן המצדיק שימוש בחריג לחיוב התובע בהפקדת ערובה. עוד מוסיף התובע שהכלל בתובע "בשר ודם", בשונה מחברה, הוא שאין להורות על הפקדת ערובה. כמו כן נטען, כי אין במצבו הכלכלי של התובע, כשלעצמו, כדי להוות טעם מספק לקבלת הבקשה.
אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות אשר הוגשו מטעם הצדדים, נתתי דעתי לטיעוניהם בעל פה ובכתב, ושקלתי את מכלול השיקולים הדרושים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ואבאר מדוע.
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית
תקנה 519 לתקנות הישנות, היא התקנה הרלוונטית לענייננו, קובעת כדלהלן:
"(א)  בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב)  לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות."
תקנה 519 מקנה לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה לשם הבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע. תכלית התקנה היא לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע לקניין, כמו גם להגן על זכותו של הנתבע שלא תוגשנה נגדו תביעות סרק, וכן על האינטרס הציבורי בחיסכון במשאבים ובזבוז זמן שיפוטי יקר.
עוד נקבע בפסיקה, כי ברירת המחדל היא שתובע לא יחויב בהפקדת ערובה (זאת, להבדיל מברירת המחדל הקבוע ביחס לחברה, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999). בהתאם לכך, נקבע לא אחת, כי מתוך שאיפה לצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, המהווה זכות חוקתית, בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 519 אך במקרים חריגים [רע"א 3746/20 קריל נ' ריטיקר (12.11.2020) (להלן – עניין קריל); ת"א (מחוזי ת"א) 25818-05-19 ר.ב. תנועה בהנאה חוגים וסדנאות בע"מ נ' ברקוביץ (01.07.2020)].
למען השלמת התמונה אוסיף, כי במסגרת התקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות החדשות) הוחלפה תקנה 519 בתקנה 157 הקובעת כדלהלן:
"(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה."
כאמור, תקנה 519 אינה מתווה את אמות המידה להחלתה, אך נקבעו בפסיקה מספר שיקולים עיקריים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבחינת בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה. בין שיקולים אלו נקבעו ארבעה שיקולים עיקריים, כדלהלן:
תושבות חוץ של התובע – יש לבחון האם התובע הוא אזרח זר שאין בידו להצביע על נכסים בישראל, מהם יוכל הנתבע להיפרע מקום בו ייפסקו הוצאות לזכותו;
אי-ציון מען עדכני בכתב התביעה –ציון מען נכון ותקף בכתב התביעה נועד לספק לנתבע כתובת אליה יוכל לפנות לצורך גביית הוצאותיו, ככל שייפסקו לזכותו;
סיכויי התביעה – לעניין זה, ייבחן בית המשפט את סיכויי התביעה על פניה, אך גם בכך אין טעם בלבדי המספיק לשם חיוב התובע בהפקדת ערובה;
מצבו הכלכלי של התובע – לעניין זה, מתעורר החשש כי תובע המצוי בקשיים כלכליים לא יוכל לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך, אולם מנגד מתעורר החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, כאשר כפות המאזניים ייטו לטובת הגנה על זכות הגישה לערכאות.
מעבר לשיקולים אלו, תקנה 519 כאמור מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובכך הוכרו בפסיקה גם שיקולים נוספים ובהם: תום ליבו של התובע ומורכבות ההליך [ראו למשל: עניין קריל, פס' 14; רע"א 1779/20 הולנדר נ' משרד עורכי הדין עמית פולק מטלון, פס' 11 (23.06.2020); ה"פ (תל אביב-יפו) 7543-05-20 בשביל הכבוד בע"מ נ' מור, פס' 11 (09.06.2020); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 1611 (כרכים א-ב, מהד' 13, 2020)].
מן הכלל אל הפרט
בבואי ליישם את המבחנים שנקבעו בפסיקה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לפי השיקולים העיקריים שנקבעו בפסיקה, מצאתי כי בהתאם לאלו, ובשים לב לנסיבות העניין דנן יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה. אפנה לבחינת השיקולים העיקריים בהתאם לנסיבות המקרה שלפניי.
ראשית, התובע לא פירט את כתובת מגוריו בכתב התביעה כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות הישנות. כידוע, דרישה זו נועדה לספק לנתבע כתובת אליה יוכל לפנות לצורך גביית הוצאותיו, ככל שיהא זכאי להן. אומנם, לא נעלמה מעייני טענת התובע לפיה הסתמכות הנתבעים בעניין זה על פסק הדין ברע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון (23.03.2011), אינה תואמת את נסיבות המקרה כאן, שכן התובע הוא תושב ואזרח ישראל – אולם אין ספק כי אי-פירוט הכתובת כשעצמו, יש בו משום טעם לפגם.
ודוק, כפי שציין כב' הנשיא (כתוארו אז) גרוניס באותו עניין וכפי שפורט לעיל, מדובר בשתי דרישות נפרדות – בחינה האם התובע הוא תושב חוץ ובחינה האם ציין את כתובתו העדכנית בכתב התביעה, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, כך קבע לעניין זה:
"ככלל, נוהגים בתי המשפט לחייב תובע המתגורר בחוץ לארץ, ואין בידיו נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה [...] מקרה נוסף בו יחויב תובע במתן ערובה להוצאות הוא כאשר בכתב התביעה אין התובע מציין את כתובתו העדכנית, כנדרש בתקנות " [שם, פס' 5; ההדגשה אינה במקור – ח.כ.; ראו גם: שקד יעקב סדר הדין האזרחי החדש, 753 (2019) ].
בהתאם לכך, שימה היה על התובע לפרט את כתובת מגוריו – וזאת חרף העובדה שהוא אינו תושב חוץ.
שנית, בבחינת סיכויי התביעה, הרי שמבלי לקבוע מסמרות ביחס להליך העיקרי אשר עוד יידון בפניי, אף אם לא נמצאת לפניי תביעה טורדנית מחוסרת כל ביסוס; אזי בחינת כתבי הטענות בתיק, מלמדת כי מדובר בטענות עובדתיות ומשפטיות מורכבות, המציבות בפני התובע משוכות לא קטנות בדרכו להוכחת עילות התביעה. לכך יש להוסיף את העובדה, כי גם הסעדים המבוקשים בגדרי התביעה, ובפרט – בהתייחס לסכומים המוערכים, העומדים על מיליוני שקלים, מעידים אף הם על מורכבותה של התביעה שבנדון, כמו גם ההגנה אותה נדרשים הנתבעים להעמיד נוכח כובד משקלן של הטענות המועלות כנגד הנתבעים.
שלישית, אשר למצבו הכלכלי של התובע, התובע מציין בכתב התביעה כי בעבר נקלע לקשיים כלכליים, וזאת מסיבות שונות [פס' 46 לכתב התביעה]. כך גם הנתבעים טוענים, כי התובע נתבע במספר הליכים משפטיים בגין אי-פרעון הלוואות, בקשה לכינוס נכסים, בקשות לפיצויים ותביעות חוב. עוד פירטו הנתבעים, כי לתובע אומנם דירה בבעלותו, אולם זו משועבדת בשתי משכנתאות, ורשומים עליה שמונה עיקולים שונים.
בנוסף, טוענים הנתבעים כי לתובע חוב כלפי מלרן בסך של 263,812 ש"ח. בחינת תשובת התובע מלמדת שהוא אינו חולק על הטענה, כי אכן נטל ממלרן הלוואה בסכום זה וזו טרם הוחזרה, אך מוסיף וטוען שהוסכם כי זו תסגר כחלק ממכלול ההתחשבנות בינו ובין הנתבע 2. כמו כן, ומבלי להיכנס לטענות הצדדים גופא, אציין כי התובע הוסיף שבשל התנהלות הנתבעים בעניין זה נגרם לו קושי כלכלי.
מעבר לכל זאת, הפנו הנתבעים גם להחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה (שכאמור ניתנה בעניין אחר של התובע) בה צוין, כי יש חשש שיהיה קושי בגביית הוצאות אותו הליך כנגד המבקש [התובע בהליך דנן – ח.כ], ככל שאלה יפסקו, כדלהלן:
"המערערים אינם חולקים על כך שלא שילמו את ההוצאות בהם חוייבו, יחד ולחוד, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובהחלטתו של בית דין זה בבקשה לעיכוב ביצוע, בסך כולל של 12,500 ש"ח. אי תשלום ההוצאות בהם חוייבו שלושת המערערים בפסק דינו של בית הדין האזורי ובהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, מצדיק בנסיבות העניין גם את חיובו של המערער 3 [התובע בהליך דנן – ח.כ.] בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור. זאת מן הטעם, שאי תשלום ההוצאות על ידי המערערים מעלה חשש שצפוי למשיב קושי בגביית הוצאותיו בערעור, ככל שיפסקו " [ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ - אלעד סטפנסקי, פס' 4 (04.06.2019)].
על יסוד כל אלה, מצאתי כי בנסיבות העניין שלפניי הרי שלא ניתן לקבוע כי חששם של הנתבעים מפני אי תשלום הוצאות התובע, ככל שאלו תפסקנה, בלתי מבוססות.
אולם אף יתרה מכך – בהתייחס לחשש העומד בבסיס החלטה בדבר חיוב תובע "בשר ודם" להפקדת ערובה – הוא החשש מפני פגיעה בזכות הגישה לערכאות, מצאתי כי בהתייחס לסכום התביעה שבנדון, כמו גם הסעדים להם עתר התובע – ובהם, להעניק לו או לפקודותו את הזכות לרכוש 50% ממניות חברת מלרן בתמורה לסכום של 15,000,000 ש"ח, הרי שהדעת נותנת כי בידי התובע קיימים האמצעים לעשות כן. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי חיוב התובע בהפקדת סכום הערובה עליו אורה, יש בו כדי לפגוע בזכותו לגישה לערכאות, כך שמדובר באיזון הראוי בנסיבות העניין בין שמירה על זכות התובע כאמור; אל מול הגנה על זכותם של הנתבעים שלא לצאת חסר מקום בו הליך התובענה שננקט נגדם, יידחה.
סיכומו של דבר, לאחר ששקלתי כל אלו, מצאתי כי האיזון הראוי בנסיבות העניין שלפניי הוא בחיוב התובע בהפקדת ערובה בסך של 250,000 ש"ח (כשליש מהסכום שבעתירת הנתבעים).
סוף דבר
אני מורה לתובע להפקיד בקופת בית המשפט ערובה כספית על סך של 250,000 ש"ח (בערבות בנקאית).
ערובה זו תופקד בקופת בית המשפט תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן הליך התביעה יימחק.
בנסיבות העניין, לא מצאתי ליתן צו להוצאות.
המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשפ"א, 07 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.