הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 38708-10-14

לפני
כבוד השופטת עינת רביד

תובע

יחזקאל אלישיב
ע"י ב"כ עו"ד יסמין מזרחי

נגד

נתבעים

1.זלר אבלגון שירותים פיננסיים בע"מ
2.ענבר גרופ פיננסיים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד טל בננסון ועו"ד דניאל סלע

3.מנחם ירקון
4.יראל סחר ושירותים בע"מ - פורקה

פסק דין

זו תביעה לביטול פסק דין בטענה שניתן על דרך של תרמית - תביעה למשפט חוזר אזרחי.
רקע בתמצית
בתחילת דברי אבהיר שבפסק דין זה, שלא כמקובל, לא אכנה את החברות הנדונות בו בשמותיהן כיוון שהשמות הוחלפו חדשות לבקרים והדבר יכול ליצור, ואף יצר, בעיה, שהובילה עד למשפט זה.
לפיכך יכונו החברות על פי מספריהן המזהים, שהם, כידוע, משמשים כמו מספר תעודת זהות לאנשים, דהיינו הזיהוי הנכון האחד ויחיד למן התאגדותה של החברה ועד לחיסולה [כפי המונחים בסעיף 5 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות)]. סעיף 10(ב) לחוק החברות קובע בעניין זה: "הרשם ייתן לכל חברה מספר רישום, כאמור בסעיף 38(ג), ויציין אותו בתעודת ההתאגדות." וסעיף 38(ג) לחוק החברות קובע: "הרשם ינהל מרשם חברות שבו ירשום כל חברה וייתן לה מספר זהות...".
ביום 17.8.1994 חתמה חברה הנושאת מספר מזהה 52-003842-3 (להלן: חברה 38423) וכונתה "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" על הסכם עם הנתבעת 4 (להלן: חברת יראל) לחכירת 6 משאיות בתנאי ליסינג (להלן: ההסכם – נספח ד' לכתב התביעה ו -עסקת המשאיות ).
התובע בתיק זה (להלן: אלישיב) וכן הנתבע 2 (להלן: ירקון) היו ערבים לעסקה זו.
אדגיש כי על ההסכם מתנוסס בצמוד למספר החברה הנ"ל שם החברה " זלר אבלגון ליסינג בע"מ ", אשר איננו השם המתאים למספר החברה. אומר מיד שהשם הנכון על פי רשם החברות למספר המזהה הנ"ל הוא " זלר אבלגון שירותים פיננסיים בע"מ " (ההדגשות הוספו – ע' ר'). חברה בשם זלר אבלגון ליסינג בע"מ הייתה קיימת, אך היה לה מספר חברה שונה לחלוטין והוא 52-003877-9. זלר אבלגון ליסינג בע"מ החליפה מספר שמות במהלך השנים (היא נקראה גם ענבר ליס ופיננסים בע"מ, פאי פיננסים בע"מ, איתי פיננסים א.א. השקעות בע"מ, ענבר גרופ פיננסים בע"מ והשם האחרון הידוע שלה הוא ענבר גרופ בע"מ) (להלן: הנתבעת או חברה 38779).
עוד אציין כי על פי רישיונות הרכב של המשאיות מושא עסקת הליסינג, שהוצגו בתיק [נ/7 וכן נספח 9 לתצהיר ליאת זמורה, מי שמנהלת כיום את חברה 38779 (להלן: עדת הנתבעת)], שש המשאיות היו רשומות ברישיון על שם חברת זלר אבלגון ליסינג בע"מ , שמספר החברה המופיעה ברישיון הוא 52-003877-9 (שם חברה ומספר תואם).
לימים, חברת יראל נקלעה לקשיים ולהליכי פירוק וחדלה לקיים התחייבויותיה לפי ההסכם.
ביום 24.6.1997 הגישה "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד חברת יראל, בגין חוב נטען של חברת יראל בהקשר לעסקת המשאיות ונגד ירקון ואלישיב כערבים (ת"א 830/97 – להלן: התיק מושא הדיון). אציין כי בכותרת כתב התביעה בצמוד לשם החברה התובעת לא צוין מספר החברה.
הנתבעים לא התגוננו מפני התביעה. התביעה נגד חברת יראל עוכבה בשל הליך הפירוק, וביום 26.10.1997 ניתן פסק דין נגד ירקון ואלישיב בהיעדר בקשת רשות להתגונן. בעקבות פסק הדין הזה נפתח בשנת 1997 תיק הוצאה לפועל שמספרו 17-12637-97-3 (להלן: תיק ההוצאה לפועל הראשון).
אלישיב הגיש בקשה לביטול פסק הדין כנגדו, ופסק הדין ,שניתן נגדו בהיעדר, אכן בוטל, והתיק חזר להתנהל כנגדו בלבד. ביום 16.1.2003 בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ישעיה) לאחר קיום הליך ושמיעת הוכחות , נתן פסק דין בגדרו קיבל את התביעה וחייב את אלישיב כערב בתשלום כ - 1.3 מיליון ₪ (להלן: פסק הדין הראשון – נספח כ"ג לתצהיר אלישיב).
לאחר פסק הדין הראשון נחתמה פסיקת ה לטובת חברה בשם "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" תוך ציון שמספר החברה הוא 52-003842-3 ( שוב שם החברה אינו תואם את מספר החברה שלה) ולפיה חויב אלישיב לשלם לחברה זו את הסכום הנ"ל (ראו נספח כ"ד לתצהיר העדות מטעם אלישיב).
ערעור שהגיש אלישיב על פסק הדין הראשון לבית המשפט העליון התקבל בחלקו, במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בסוגיה מסוימת אחת והיא : טיב ההתחייבות שניתנה על ידי חברה בשם "מאיר" בהקשר לחיובים שבין הצדדים הנדונים ( ע"א 2617/03; 21.1.2004).
בעקבות החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ישעיה) דיון ביום 13.7.2005. בתום ישיבה זו מחק כבוד השופט ישעיה את התביעה בכותבו כי התיק נדחה מספר פעמים לבקשת התובעת שנמצאת בכינוס נכסים, אשר לא התייצבה לדיון זה, ואילו אלישיב, שהתייצב לדיון, ביקש למחוק התביעה נגדו שכן "העניין נסחב יותר מידי פעמים". לכן פסק ש"בהיעדר הופעה של ב"כ התובעת, אני מוחק את התביעה". (להלן: פסק דין מחיקת התביעה").
מיד לאחר פסק דין מחיקת התביעה הוגשה בקשה לביטולו ובהחלטה מיום 15.9.2005 השופט ישעיה נעתר לבקשה וביטל את פסק דין מחיקת התביעה והתביעה חזרה למסלולה.
לאחר כל הדברים הללו, בית המשפט המחוזי שב וקבע דיון ליום 21.12.2005. במועד הדיון, לא התייצב אלישיב, אך התייצב בא כוח חברה 38423. ב"כ חברה 38423 טען בדיון ש" בינתיים התובעת (חברה 38423 – ע' ר') שינתה את שמה ובמקום השם הקודם, שמה היום ענבר ליס ופיננסים בע"מ" . אני אבקש איפוא לתקן את שם התובעת לשם האמור." (ראו נספח ל/1 לתצהיר אלישיב). נוכח אי התייצבותו של אלישיב לדיון קבע בית המשפט, שהוא מותיר את פסק הדין הראשון על כנו ושינה את שם התובעת בפסק הדין משם החברה 38423 (אבלגון) לשם החברה 38779 (ענבר), הנתבעת 2 בתביעה זו, בכותבו: "אני מתקן את שם התובעת כמבוקש" (להלן: פסק הדין השני).
ביום 9.5.2006 פתחה חברה 38779 תיק הוצאה לפועל שני (מספר 17-05749-06-7 – נספח ל"ג לתצהיר אלישיב) לשם גביית הסכום שנפסק, לכאורה, לטובתה, לאחר החלפת התובעת בפסק הדין השני (להלן: תיק ההוצאה לפועל). אלישיב עתר לסגירת תיק ההוצאה לפועל בטענה שאין זהות בין חברה 38779 (ענבר) ובין חברה 38423 (אבלגון), אשר לגישתו היא הזוכה הבלעדית בפסק הדין, אך טענותיו נדחו נוכח האמור בפסק הדין השני. אלישיב, אשר לא השלים עם ההחלטה, הגיש עליה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' שילה - רצ"פ 2175-12-07), וזו נדחתה ביום 6.5.2008 בהסתמך על פסק הדין השני (להלן: ההחלטה במחוזי). ביום 29.5.2008 הגיש התובע בקשת רשות ערעור על ההחלטה במחוזי (רע"א 4841/08), אך זו נדחתה (השופט ס' ג'ובראן) ביום 18.11.2008 מן הטעם שאיננה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (להלן: ההחלטה בעליון מ-2008). בית המשפט הוסיף וקבע כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, בכותבו:
"מעבר לנדרש יוער כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות אף לגופה. המבקש טוען כי המשיבה (ענבר – ע' ר') אינה מי שזכתה בפסק הדין על פיו מבקשת היא לפעול נגדו במסגרת ההוצאה לפועל. אולם, בכל הכתבים שהובאו לפני ובהם החוזה שנחתם בין החברות וההחלטות שניתנו בהליכים בין הצדדים, מזוהה החברה תמיד כחברת זלר אבלגון ליסינג בע"מ, זאת, על אף שמספר החברה המופיע הינו כאמור זה השייך לחברת זלר אבלגון שירותים פיננסים בע"מ. כלומר, בה במידה שיכול פירושו של המבקש להיות נכון יכול גם פירושה של המשיבה לעמוד על רגליים איתנות. יתרה מכך, מעיון בפסק הדין ואף לאור החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את שינוי שם הזוכה בפסק הדין לענבר ליס ופיננסים בע"מ למדים אנו כי הכוונה בכל ההליכים הייתה אכן לחברת אבלגון ליסינג כשם שטוענת המשיבה. נקבע כבר, אף בהליך פלילי, כי טעות כזו במספר החברה קרובה היא לטעות סופר ואין לראות בה כיורדת לשורש העניין [...] מקל וחומר שכך הוא גם בענייננו".
ביום 6.5.2008 הגיש אלישיב בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לסגור את תיק ההוצאה לפועל הראשון בצרפו את פסק דין מחיקת התביעה ( מחיקה אשר כזכור בוטלה) ורשם ההוצאה לפועל קיבל את בקשתו במובן זה שגרע אותו מתיק ההוצאה לפועל (ראו נספחים 20-19 לתצהיר עדת הנתבעת).
למען שלמות התמונה יובא שבתיק מושא הדיון (830/97) הגיש אלישיב ביולי 2013 "בקשה למתן אורכה להגשת בקשה לביטול פסק דין (ע"פ הלכות בעניין ראיות חדשות, מרמה ומן הצדק)" בהסתייעות עו"ד נרקיס. בקשה אשר נדחתה בהחלטת כבוד השופטת אסתר נחליאלי מיום 3.11.2013 (ראו נספחים 14-13 לתצהיר הנתבעת).
עוד יצוין כי בחודש אוגוסט 2015 הגיש אלישיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה מ-2008 וזו נדחתה ביום 6.10.2015.
וכן שבחודש אוגוסט 2008 שינתה חברה 38779 (ענבר) את שמה לפאי פיננסים בע"מ וכיום שמה הוא איתי פיננסים א.א. השקעות בע"מ, מספר החברה נותר 38779.
ביום 3.11.2014 הגיש אלישיב תביעה זו לביטול שני פסקי הדין שניתנו נגדו. התביעה הוגשה נגד חברה 38423, ונגד חברה 38779 וכן נגד ירקון וחברת יראל, כאשר התביעה נגד שני הנתבעים האחרונים הוגדרה "פורמלית" ולא נתבקש סעד כנגדם. בתביעה צוין כי שני פסקי הדין הושגו במרמה, כיוון שחברה 38779 אינה החברה שזכתה בהליך נגדו.
ביום 16.4.2015 הגישה חברה 38779 בקשה לסילוק תביעת התובע על הסף מחמת היעדר עילה, מעשה בית דין ומחמת היותה קנטרנית וטורדנית והפנתה בהקשר זה, בין היתר, להחלטה מ-2008.
בית משפט זה מפי כבוד השופטת רות לבהר-שרון בהחלטה מיום 6.11.2017, דחה את הבקשה וקבע כי:
"יתכן ויש ממש בטענה כי טענות התובע לגבי אי זהות בין החברות כבר הועלו על ידו בהליכים הקודמים, ואולם, לא מצאתי כי טענותיו של התובע הוכרעו לגופן לאחר בירור עובדתי, כך גם בפסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 4841/08 [ההחלטה מ-2008] שהאמור בו הינו בגדר הערת אגב שניתנה לאחר שבית המשפט ציין שדין הבר"ע להידחות".
עוד הוסיפה וקבעה, שגם אם נראה שקיים קושי בהוכחת התביעה, יש מקום לברר את הטענות לגופן לאחר שמיעת ראיות והוסיפה שלא ניתן לדחות את טענת המרמה על הסף, שכן ככל שטענה זו תוכח יש בה כדי לשנות את תוצאות ההליך.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 8552/16) ובית המשפט העליון (כבוד הנשיאה א' חיות) דחה את הבקשה תוך חיוב בהוצאות, וקבע:
"כפי שנפסק לא אחת, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות דיוניות אשר משמעותן המעשית היא המשך בירור ההליך לגופו אלא במקרים חריגים ונדירים (ראו, למשל, רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה, פסקה 15 (29.12.2014); רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ'רו"ח חן ברדיצ'ב, בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים (3.1.2011); רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 4 (26.12.2013); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 207 (מהדורה שלישית, 2012)). מקרים חריגים מסוג זה יתעוררו, בין היתר, כאשר ההחלטה נושא הבקשה עלולה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; כאשר קיים חשש לניהול הליך סרק; וכאשר הערכאה הדיונית טעתה טעות ברורה (רע"א 1967/16 מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ' אינספר בנייה בטכנולוגיות מתקדמות בע"מ, פסקה 9 (11.5.2016)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.
השאלה שמעלה המשיב היא האם השוני שבין מספר החברה של אבלגון - אשר זכתה בפסק הדין הראשון - לזה של ענבר (חליפתה בפסק הדין השני) מלמד כי קבלת בקשתה של ענבר לשינוי שם הזוכה בפסק הדין השני הייתה כתוצאה ממרמה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ובצדק, טענה זו לא נתבררה לגופה בהליכים הקודמים שכן אף שבהחלטה מ-2008 התייחס בית המשפט לטענה הנ"ל, הדבר נעשה באמרת אגב בלבד ("מעבר לנדרש") ועל כן לא מתקיים אחד מהתנאים ההכרחיים לקיומו של השתק פלוגתא (ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך מתן פסק הדין) (ראו, למשל, ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, פסקה 9 (4.3.2010)). עם זאת ראיתי לנכון להעיר כי ככל שבסופו של יום יגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הדומה לזו אשר פורטה – אם כי מעבר לנדרש - בהחלטה מ-2008, חזקה עליו כי ייתן לכך ביטוי הולם בפסיקת הוצאות מתאימות."
לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון ביקש אלישיב שהליך ההוצאה לפועל יעוכב ובקשתו נדחתה על ידי כבוד השופטת לבהר-שרון.
התיק הועבר לדיון בפני. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. אלישיב העיד בעצמו ומטעם חברה 38779 העידו עדת הנתבעת ומר אריה מדר, מנהל הכספים ב חברה 38779 בתקופה הרלוונטית (להלן: מנהל הכספים). לאחר דיון ההוכחות במהלכו נחקרו העדים חקירה נגדית, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
תמצית טענות אלישיב
אלישיב טען שחברה 38779 רימתה את בית המשפט כאשר במסגרת התיק מושא הדיון התחזתה לחברה 38423. כך לטענתו השיגה במרמה את פסק הדין השני . לטענתו, בדיון במעמד צד אחד ביום 21.12.2005 דרשה להחליף את שם התובעת בתיק מושא הדיון בטענה ש"שמה שונה". בפועל בכך שונתה זהות התובעת בפסק הדין בקנוניה ומרמה.
אלישיב טוען עוד כי חברה 38779, שהיא חברה ציבורית, לא הכניסה למאזנים ולא דיווחה לציבור על סכום התביעה ופסק הדין מלמדת שלא לזכותה ניתן פסק הדין.
אלישיב טוען שהנתבעת הביאה עדים חסרי תועלת ולא מהימנים שלא היו בעלי ידיעה אישית לגבי המסמכים שנחתמו בין הצדדים.
עוד טען, שטענת הנתבעת שמדובר ב"טעות סופר" אין לקבלה משום שטעות סופר אפשר שתתקיים בספרה אחת מתוך סדרה או פעם או פעמיים מבלי משים, אבל לא רצף של 3 ספרות מתוך סדרה בת 9 ספרות. זאת כאשר תיק ההוצאה לפועל הראשון נפתח במספר חברה אחר לחלוטין ולכן יש להסיק כי נעשה "משחק זהויות" מכוון בין החברות.
עוד נטען שהבאת העד מדר, מנהל הכספים, שהוא דירקטור בחברה 38423 מעידה על קשר ושותפות בין החברות ; וכן שהוא שערך את החישובים לתביעה שהיא הבסיס לפסק הדין הראשון, אולם לא קיזז תשלומים ששולמו על ידי חברת מאיר, אשר בעטיים החזיר בית המשפט העליון את התיק לבירור נוסף בבית המשפט המחוזי, ולא זכר בעדותו דבר בעניין זה. עוד נטען כי בעזרת עדותו, חברה 38423 מנסה להבריח את זכותה לידי חברה 38779.
כן נטען שלעדות עדת הנתבעת אין לייחס כל משקל, משום שאין לה כל ידיעה אישית על התביעה וכל עדותה נסמכת על מסמכים בכתב.
עוד טען כי הסתבר לאלישיב, שירקון פעל ביד אחת עם התובעת בתיק הקודם ולכן לא התגונן ומאידך לא נפתחו נגדו הלכי גבייה אלא רק נגד אלישיב.
טענה נוספת היא שתיק ההוצאה לפועל הראשון נסגר בסכום אפס ולכן כדי לפתוח תיק הוצאה לפועל שני החליפו בין החברות.
תמצית טענות הנתבעת
נטען כי התביעה היא תביעת סרק לקבלת סעד שבית המשפט ייתן רק במקרים חריגים, יוצאי דופן ובנסיבות קיצוניות, כאשר מדובר בסטייה מהכלל של "סופיות הדיון".
טענות אלישיב הן טענות ערעוריות במהותן כנגד פסקי דין חלוטים.
הנתבעת טענה כי הסכמי המשכון נחתמו בין חברה 38779 לחברת יראל ומצילום רישיונות הרכב של המשאיות עולה באופן חד משמעי , שהמשאיות ששכרה יראל היו בבעלות חברה 38779 ולכן היא בעלת הדין הנכונה.
אשר לתיק הוצאה לפועל הראשון, שנסגר כשהחוב מאופס, טענה הנתבעת, כי אלישיב הוא שביקש לסגור את תיק ההוצאה לפועל הראשון בהסתמך על פסק דין מחיקת התביעה, פסק דין שבוטל וכי אין משמעות למילה אפס בתדפיס שהציג אלישיב .
דיון והכרעה
הטענה העיקרית העומדת בבסיס התביעה למשפט חוזר היא הטענה, כי הנתבעת, חברה 38779, הטעתה את בית המשפט כאשר ביקשה לשנות את שמה בפסק הדין והציגה מצג כאילו מדובר באותה חברה ובאותו מספר חברה, ורק השם השתנה, בעוד שבפועל החברה, אשר זכתה בפסק הדין נגד אלישיב, היא חברה אחרת, חברה 38423.
החברות ופתיחת תיק ההוצל"פ
את התביעה, שהסתיימה בפסק הדין הראשון, במסגרת ת"א 830/97, הגישה חברה בשם זלר אבלגון ליסינג בע"מ. בטופס פתיחת הליך אזרחי צוין מספר חברה שאינו תואם את שם החברה והוא 38423 (ראו נספח ב/2 לתצהיר אלישיב) .
בפסק הדין השני לעומת זאת אוחזת כזוכה חברה 38779, אשר שמותיה התחלפו חדשות לבקרים. במועד בו פסק הדין השני ניתן לזכותה שמה היה ענבר ליס ופיננסים בע"מ כיום שמה איתי פיננסים א.א. השקעות בע"מ.
פסק הדין הראשון ניתן על בסיס הסכם הליסינג מיום 17.8.1994 (להלן: הסכם הליסינג), אשר אלישיב היה ערב לאותו הסכם. צד להסכם הליסינג הייתה חברה 38423 תוך ציון שם שאינו תואם למספר (זלר אבלגון ליסינג בע"מ). אזכיר שבמסגרת התיק מושא הדיון (ת"א 830/97) נמסרו כתבי התחייבות עצמית במסגרת עיקול שנעשה בתיק, שנחתמו תוך ציון כי מספר החברה הוא 38423.
פסק הדין השני מבוסס לחלוטין על פסק הדין הראשון, אשר חברה 38779 על פי מספר החברה כלל לא הייתה צד להליך בגדרו ניתנו שני פסקי הדין (ת"א 830/97). בפרוטוקול הדיון מיום 21.12.2015 בתיק מושא הדיון מבקשת חברה 38423 לשנות את שם התובעת ללא שהיא מסבירה שמדובר בשינוי זהות ובחברה אחרת עם מספר אחר, שאינה קשורה להליך, ומאותו רגע פסק הדין מופיע, כאשר הזוכה היא חברה 38779.
חברה 38779 היא אף זו שפתחה את תיק ההוצאה לפועל כנגד התובע וגובה ממנו כספים על בסיס פסק הדין השני.
מן הנסיבות עולה שלא מדובר בטעות סופר באחד המספרים במספר החברה אלא בחברה אחרת שנכנסה לנעליה של החברה הזוכה בכוונה ובבקשה ברורה של חברה 38423 בדיון בבית המשפט. בדיון הוצג השינוי כשינוי בשם בלבד ולא שינוי בזהות החברה, כפי שהדבר הוא למעשה וזאת מבלי שהדבר הובהר לבית המשפט. הדבר עולה בבירור מכך שהבקשה בדיון מיום 21.1.22005 (נספח ל/1 לתצהיר התובע) נוסחה כך: "... לציין, כי בינתיים התובעת (חברה 38423 – ע' ר') שינתה את שמה ובמקום השם הקודם, שמה היום "ענבר ליס ופיננסים בע"מ". אני אבקש, איפוא, לתקן את שם התובעת לשם האמור."
מכאן שמבחינה עובדתית החברה שפתחה את תיק ההוצאה לפועל השני על פי מספר החברה, שהוא המספר המזהה, אינה החברה שזכתה בפסק הדין הראשון ולכן, לכאורה, לא הייתה זכאית לפתוח את תיק ההוצאה לפועל השני .
מכאן השאלה היא האם יש בפעולה זו כדי להגיע לכלל תרמית המחייבת ביטול פסק הדין וקביעת משפט חוזר.
תרמית ומשפט חוזר אזרחי – מתווה נורמטיבי כללי
בהתייחס לאפשרות לקיום "משפט חוזר אזרחי" - הוראות החוק אינן מתייחסות לאפשרות של קיום משפט חוזר בהליך אזרחי, ואולם בפסיקה נקבע כי קיימת לבית המשפט סמכות טבועה להורות על ביטול פסק דין אזרחי חלוט, וקיום "משפט חוזר" אזרחי, וזאת מתוך שיקולים של צדק וחקר האמת הגוברים במקרים מסוימים על מעשה בית דין ועקרון סופיות הדיון, ואולם יש לנקוט בצעד זה במקרים חריגים וייחודיים, כאשר על פי הפסיקה לא מדובר ברשימה סגורה, ובין היתר הדבר אפשרי במקרים בהם נטענת טענת מרמה [ע"א 4682/92 עזבון המנוח עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3)366 (2013) (להלן: פס"ד בית טלטש); רע"א 194/07 פור נ' מ.מ. פרדס חנה כרכור (6.3.2007)]. כך קבע בית המשפט העליון בפס"ד בית טלטש:
"הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של 'משפט חוזר' בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק הדין שניתן נגדו הושג במירמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק דין גם בעילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות... הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין...".
נקודת המוצא של הדיון בדבר ביטול פסק דין חלוט עומדת מטרת העל של המשפט – להגיע לחקר האמת ולפסוק על פיה. בתוך כך קיים גם הרצון למנוע מצב שבו בעל דין נהנה מפירותיו של פסק דין שהשיג בתרמית. ואולם מנגד ניצבים גם אינטרסים אחרים של מערכת המשפט, ובראשם עקרון סופיות הדיון [ראו כבוד השופטת ענת ברון בת"א (מחוזי ת"א) 12584-05-12 מצדה מ.מ. בע"מ נ' פטר מגנוס (24.10.2013), להלן: פס"ד מצדה].
וכך קובעת השופטת ברון בפס"ד מצדה:
"עקרון סופיות הדיון הוא רם מעלה ומושרש היטב במשפט הארץ. מגולמים בו האינטרס של הציבור כולו, באשר הוא מביא להפעלה יעילה של מערכת המשפט, לתמרוץ הצדדים להליך לרכז את כלל טענותיהם בהליך אחד; וכן למניעת תוצאות סותרות וליצירת ודאות ויציבות, וכתוצאה מכך גם לאמון הציבור במערכת. בה במידה משרת עקרון זה את האינטרס הפרטי של בעל הדין שמנגד, לבל יוטרד באותה עילה או פלוגתא משפטית יותר מפעם אחת, וכן לבל יאלץ לשמור את ראיותיו באותו עניין לעד (עניין טורג'מן, פסקה 10).
למרות חשיבותו של עקרון סופיות הדיון כאמור, עקרון זה בעניין אזרחי נדחק לעיתים – אף אם נדירות ויוצאות דופן – מפני האינטרס של עשיית צדק, וזאת בשל חשש מעיוות דין.
בפסיקה הוכרו שתי טענות עיקריות, שבהן יותר ניהולו של משפט חוזר בהליך אזרחי: האחת, מקום שפסק הדין החלוט הושג בדרכי תרמית, באשר "אין מעוול נמצא נשכר בעוולתו" [ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 456-455 (1959) (להלן: "עניין אינגסטר"); וראו גם: עניין טורג'מן, פסקה 10;[ והשניה, שנקבעה זמן קצר לאחר מכן בע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני, פ"ד יג 1497, 1501 (1959), והיא: מקום שהתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני המשפט מיסודו, גם אם אלה היו קיימות בעת התנהלות ההליך הראשון, אלא שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין." (סעיף 12 לפס"ד מצדה).
לעניין טענת המרמה הבחינה הפסיקה בין תרמית פנימית לתרמית חיצונית. תרמית פנימית היא תרמית שגרמה לפגם בהליך השיפוטי עצמו כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט, כמתן עדות שקר או הצגת מסמך מזויף. תרמית חיצונית, לעומת זאת, היא כזו המונעת מבעל דין את ההזדמנות להציג בפני בית המשפט כיאות את טענותיו, כדוגמת מתן שוחד לבית המשפט או קנוניה עם נציגו המשפטי של בעל הדין שכנגד. בעוד שתרמית פנימית עלולה להוביל לטעות בפסק הדין, תרמית חיצונית עניינה בנסיבות חיצוניות לפסק הדין שפגמו בתקינותם של הליכי המשפט ושל מתן ההכרעה השיפוטית (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.10) (להלן: פס"ד טורג'מן), פסקה 9).
הפסיקה קובעת כי בית המשפט יורה על קיומו של משפט חוזר בהליך אזרחי, בהתקיים מספר תנאים מצטברים, כאשר לא מדובר ברשימה סגורה של תנאים, אלא בתנאים שהתגבשו בפסיקה לאורך השנים: (1) אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות לכאורה את טענת המרמה; (2) חיוניות הראיה - דהיינו האם טענת המרמה, עשויה להביא לתוצאה שונה בהתדיינות החדשה; (3) מדובר בראיות חדשות המוכיחות את המרמה שלא ניתן היה להשיגן בשקדנות סבירה לפני מתן פסק הדין. בהתייחס לתנאי השלישי שלעיל, הדגישה כב' השופטת ארבל בפס"ד טורג'מן ש"יש לנקוט לטעמי בפרשנות מקלה עם הטוען למרמה באשר למידת השקדנות הסבירה הנדרשת ממנו, ולשים דגש בעיקר על שני התנאים האחרים...". עוד ציינה שקיימים מקרים בהם על אף מחדל או רשלנות של המבקש, כאשר יש "אינטרס ציבורי חשוב או עוול פרטני משמעותי, נוטה הכף לעבר פתיחת ההליך הסופי".
עוד נקבע באשר לתרמית בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד ההרכב המשנה לנשיאה חנן מלצר, השופטת ענת ברון, השופט יוסף אלרון) בע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל - רשם הקבלנים‏ (16.3.2020) בסעיף 21 כך:
"בפסיקה נקבע כי היענות לבקשה לביטול פסק דין עקב טענת מרמה נעשית במשורה, במקרים נדירים ובכפוף לתנאים מחמירים (ראו: ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000); רע"א 2237 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פיסקה 9 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (08.03.2009) (להלן: עניין וינשטיין). בהמשך, נתנה הפסיקה "סימנים" בתנאים לקבלת בקשה לביטול פסק דין כאמור (לסיכום הדברים עיינו: עניין טורג'מן, פיסקאות 15-12 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל וכן: ת.א. (ת"א) 12584-05-12 מצדה מ.מ. בע"מ נ. מגנוס (24.10.2013), מפי חברתי, השופטת ע' ברון; ע"א 8171/13 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס (22.07.2014), ו-דנ"א 5387/14 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס (31.12.2014)), ואלה יפורטו בתמצית להלן:
ראשית, יש צורך בקיומה של אמינות לכאורית. קרי, קיומו של משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. כדי לבסס טענת תרמית שתצדיק ביטולו של פסק דין חלוט לא די בטעינת טענות בעלמא. על טענות התרמית להיות מגובות בראיות בעלות אמינות לכאורית (ראו: המ 445/80 אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1) 505, 507 (1980)).
שנית, על טענת המרמה לקיים את דרישת החיוניות. במסגרת זו יש לבחון את השאלה האם במידה שטענת המרמה תתקבל, עשוי הדבר להוביל לתוצאה שונה מזו שנקבעה במשפט המקורי. אם בית המשפט היה מגיע לאותה התוצאה גם אלמלא הוא היה מוטעה, הרי שאין לבטל את פסק דינו גם אם הוכחה מרמה (עיינו: רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה ז' (21.05.2008)).
שלישית, על הראיות המבססות את טענת המרמה להיות ראיות חדשות. בהקשר זה, ראיות חדשות הן ראיות המתייחסות לאירוע שהתרחש לאחר מתן פסק הדין שביטולו מתבקש, או לחילופין ראיות שהתגלו אמנם לאחר מתן פסק הדין, אך לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה בעת ניהול ההליך המקורי (ראו: ע"א 428/74 מלבין נ' זונטג, פ"ד כט(1) 281, 285 (1974); עניין וינשטיין, פיסקה 10 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור)." (ההדגשה הוספה – ע' ר').
ומן הכלל אל הפרט
לטעמי, סקירת כל השתלשלות העניינים בתיק מעלה תהיות ושאלות באשר להתנהלות חברה 38779 וחברה 38423 וכן בהחלפת החברות בדיון בפני כבוד השופט ישעיה, אולם לטעמי, לא הוכח שאותן תהיות הגיעו עד כדי תרמית והמחייבת ביטול פסק הדין השני או ביטול תיק ההוצאה לפועל .
כל טענות אלישיב שנטענו בתיק זה בסוגיית הקשר לחברת "מאיר" וההתחייבות שנת נה, ובגינה החזירה כבוד השופטת בייניש את התיק לערכאה הדיונית, אינם אלא טענות ערעור רגילות, אשר אחת מהן אף התקבלה , כאמור, על ידי ערכאת הערעור והוחזרה לדיון בערכאה הדיונית . טענות אלה לא נדונו בשל אי התייצבות אלישיב לדיון , ובית המשפט המחוזי קבע אשר קבע בהיעדרו של אלישיב , והדבר חלוט ואין אפשרות להתערב בכך. לפיכך, אין אפשרות לערער עוד על פסק הדין הראשון או לדון בטענות כנגדו.
אכן מצער שטענות אלישיב בנוגע לחברת מאיר לא הגיע ו לכלל ליבון בפני כבוד השופט ישעיה ולא ברור מדוע לא ביקש אלישיב לאחר קבלת פסק הדין השני מיום 21.12.2005, פסק דין שהתקבל בהיעדרו, לבטל את פסק הדין על מנת שניתן יהיה לדון בתיק ובסוגית חברת מאיר. אולם בקשה שכזו לא נעשתה (בכל אופן לא נטען בפני שנעשתה) , ולכן פסק הדין הראשון הוא חלוט ואין כל אפשרות לטעון טענות בעניינו.
אשר לבקשת אלישיב לביטול פסק הדין השני וסוגיית החלפת החברות, הרי שכאמור לא מצאתי כי הדבר עולה כדי תרמית. ואסביר.
עסקת הליסינג, מושא ההסכם, נעשתה בשש משאיות שנמסרו ל חברת יראל ושועבדו על פי ההסכם ותעודת רישום שעבוד. תיאור המשאיות בתעודת רישום השעבוד כדלקמן:
משאית וולוו שנת ייצור 1994, מספר רישוי 42-013-00;
משאית וולוו שנת ייצור 1994, מספר רישוי 42-011-00;
משאית וולוו שנת ייצור 1994, מספר שלדה 224611
(ראו נספח י"ג לתצהיר אלישיב);
משאית מערבל בטון , וולוו, שנת ייצור 1994, מספר רישוי 42-014-00;
משאית וולוו, שנת יצור 1994, מספר רישוי 42-012-00;
משאית וולוו, שנת ייצור 1994, מספר רישוי 42-010-00
(ראו נספח ט"ו לתצהיר אלישיב).
לתצהיר עדת הנתבעת צורפו לבד מההסכם והסכמי המשכון גם רישיונות הרכב של המשאיות (נספח 9 וכן נ/7) ומהם עולה כך:
משאית מספר 42-010-00 רשומה על שם "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" מספר חברה 52003877-9";
משאית מספר 42-011-00 רשומה על שם "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" מספר חברה 52003877-9";
משאית מספר 42-012-00 רשומה על שם "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" מספר חברה 52003877-9";
משאית מספר 42-013-00 רשומה על שם "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" מספר חברה 52003877-9";
משאית מספר 42-014-00 רשומה על שם "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" מספר חברה 52003877-9";
משאית מספר 42-015-00 ומספר שלדה 224611 רשומה על שם "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" מספר חברה 52003877-9".
מכאן שכל המשאיות מושא עסקת הליסינג לגביהן נחתם ההסכם ושועבדו כאמור, הן משאיות שהיו רשומות על שם חברה 38779 ועל פי שמה הנכון , דהיינו זלר אבלגון ליסינג בע"מ.
לכך כמובן משמעות כאשר באים לבחון האם בסופו של יום, הליכי ההוצאה לפועל מופעלים כיום על ידי החברה שהייתה זכאית לכך מלכתחילה, דהיינו החברה בעלת המשאיות וזו שהשעבוד ניתן לטובתה. ו בדבר אחד אין ספק, החברה 38779 הייתה הבעלים של המשאיות ולכן היא זו שיכלה להשכיר אותן. משכך ההסכם השגוי (שם החברה ומספרה אינם תואמים) אכן מהווה בעיה וכך גם הגשת ההליך מושא הדיון תוך שימוש בשם ומספר בלתי תואמים אינו ראוי ויצר את הבעיה, אולם לא מצאתי כי הוכח שהדבר נעשה אכן בכוונה לרמות את אלישיב או גורם אחר כלשהו.
עוד אציין, כי לא מצאתי ולא עלה מן הראיות שהדבר נעשה על מנת להבריח נכסים או לרמות נושים או לרמות את אלישיב.
לעניין זה נזכיר כי כנראה בין שלב פסק הדין הראשון לפסק הדין השני אחת החברות נכנסה להליך של כינוס נכסים (ממנו יצאה). חשוב לציין כי קשה היה להבין איזו משתי החברות נכנסה לכינוס נכסים. אולם בבקשה שהגיש אלישיב באמצעות עו"ד נרקיס לביטול פסק הדין (ביולי 2013- נספח 13 לתצהיר עדת הנתבעת) הוא מציין במפורש כי חברה 38779 היא שנכנסה להליך כינוס נכסים (סעיף 33 לבקשה) . משכך הרצון לפעול באמצעותה אינו מהווה הברחת הנכס מנושים, במיוחד כאשר המשאיות שייכות היו לחברה 38779.
אציין כי מתעוררות תמיהות בעניין התנהלות החברות והשגיאות הגסות שנעשו בהתאמת שם החברה למספר החברה במספר מסמכים קריטיים. כפי שאפרט להלן.
ההסכם נחתם עם חברת זלר אבלגון ליסינג בע"מ שלצידה צוין מספר של חברה שונה. כאשר מנהל הכספים נתבקש להסביר את הדבר בחקירה הנגדית טען שמדובר בטעות סופר שנוצרה בבית הדפוס שהדפיס את ההסכם (שזו אגב "עדות כבושה" שנטענה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית ו למרות חשיבותה לא הוזכרה כלל בתצהירו) וכך הוא אומר:
"בפברואר 1993 נרשמה חברת זלר אבלגון ליסינג, העסקאות הועברו אליה ובזה הסתיימה פעילותה של שירותים פיננסיים. הועברו ההסכמים, בית הדפוס התבקש להכין הסכמים, סטים של הסכמים לטובת זלר אבלגון ליסינג. רק בהסכם השכירות הח"פ לא שונה. זה הכול, זה כל העניין." (עמוד 147 שורות 28-24).
אולם התבוננות בהסכם מתאריך קודם להסכם המדובר, שצורף על ידי העד לתצהירו (נספח 1) אינה תומכת בטענתו, משום שהסכם נספח 1, שבו יש קורלציה בין שם החברה למספר החברה (נספח 1 לתצהיר מנהל הכספים בנתבעת) כתוב "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" ומספר חברה: "52003877-9" יצא מבית הדפוס ונחתם עם הצד השני בתאריך 8.7.1993. בעוד שההסכם מושא התיק בפנינו נחתם ביום 17.8.1994 וכידוע מופיע שם החברה "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" עם המספר השגוי. כלומר שלא כפי שטען מנהל הכספים, שהכינו בשנת 1993 , עם רישומה של חברת זלר אבלגון ליסינג , סט חדש ונפלה בו טעות סופר, כי שינו את שם החברה החדש והותירו אותו עם מספר של החברה הקודמת, שאיתה עשו את העסקים עד אז. אלא שהכינו סט חדש עם החברה החדשה ועם מספר חדש, שעליו חתמו ביום 8.7.1993. אולם בהמשך הכינו סט חדש ובו שם חברה שא ינו עולה בקנה אחד עם מספר החברה ועליו נחתם ההסכם מושא הדיון.
כך גם מסמכים שבהם נפתח תיק התביעה כפי שפורט לעיל ובהם לא הייתה זהות בין שם החברה למספר החברה.
עוד יש להוסיף כי תיק ההוצאה לפועל הראשון שנפתח על ידי חברה בשם זלר אבלגון ליסינג בע"מ, נפתח תוך כתיבת מספר חברה בלתי מזוהה (511). דבר שאינו ראוי ואינו מובן.
כל אלה כאמור מעוררים תמיהה, אולם אינני מוצאת שהדברים מגיעים כדי תרמית.
אשר לסגירת תיק ההוצאה לפועל הראשון בשל יתרת אפס לטענת אלישיב, דבר שגרם לטענתו לפתיחת תיק ההוצאה לפועל השני ולשינוי שם החברה, הרי שגם בטענה זו לא מצאתי ממש. מהמסמכים שהוצגו בתיק עולה, כי סגירת התיק לא הייתה דווקא בשל פעילות הנתבעת, אלא דווקא בשל פעילות אלישיב, כפי שהוכיחה הנתבעת במסמכים שצירפה לתצהירה עדת הנתבעת (נספחים 20-19). מ מסמכים אלה עולה , כי אלישיב , בהסתמך על פסק הדין למחיקת התביעה , גרע עצמו מן התיק במאי 2008. מכאן שפעולת אלישיב שהשתמש בפסק דין, שידע שבוטל מאוחר יותר , אינה ראויה , וזאת בלשון המעטה , והיא שהביאה , ככל הנראה , לסגירת התיק ולאותה יתרת אפס. לא זו אף זו, שהעובדה שבמסמך מהוצאה לפועל (נספח ל"ד לתצהיר אלישיב) כתוב ב"פרטי התיק הכלליים" ש "סכום חוב עדכני : 0.00" אין בה כדי להעיד שהסכום שולם. הסיבה שכך נכתב במסמך לא הובררה, ובוודאי שלא הוכח כי החייבים בתיק, דהיינו אלישיב, ירקון ו חברת יראל שילמו את סכום החוב. והעיקר לעניין תיק זה , שלא הוכח שהנתבעת פעלה באופן שיש בו תרמית בפתיחת תיק ההוצאה לפועל הנוסף .
מכל האמור לעיל עולה, שלמרות תהיות שעולות לגבי התנהלות של הנתבעת ויצירת "תאונה משפטית" כתוצאה מאי הקפדה על התאמה בין שם חברה למספרה במספר מסמכים מהותיים, הרי שלא מצאתי כי התנהל ות זו עולה כדי תרמית המחייבת ביטול פסק הדין והליכי ההוצאה לפועל.
הוצאות
בנסיבות תיק זה, והיות והנתבעת בהתנהלותה וחוסר הבהירות בשימוש בשם חברה ובמספר שאינו תואם לה במסמכים רשמיים תרמה ל"תאונה המשפטית" שהביאה עד לדיון זה, איני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות.
סוף דבר
אני דוחה את התביעה.
בנסיבות כאמור – איני פוסקת הוצאות.
המזכירות תשיב לתובע את הערובה שהפקיד בתיק על פירותיה, ככל שקיימים, וזאת באמצעות באת כוחו.

ניתן היום, כ"ד תמוז תש"פ, 16 יולי 2020, בהעדר הצדדים.