הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 37310-07-15

מספר בקשה:59
לפני
כבוד ה שופטת מיכל עמית - אניסמן

המבקשות

  1. Investment &Finance Institute INC
  2. מאיר אפרת אחזקות בע"מ

נגד

המשיבים

  1. רמי אוחנה
  2. תולי פוזיטנו בע"מ

החלטה

לפניי בקשת המבקשות לתיקון כתב התביעה שהוגש על ידן כנגד המשיבים, לפי הוראות תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי
ביום 19.7.2015 הגישו המבקשות את תביעתן כנגד המשיבים. במסגרת התובענה נטען, כי המבקשות והמשיבים רכשו, ביחד עם שותפים נוספים, נכסי מקרקעין בשטח המועצה המקומית זכרון יעקב (להלן: "המועצה"). לטענת המבקשות, במסגרת המערכת ההסכמית לרכישת נכסי המקרקעין הסכימו המשיבים לשינוי הייעוד של המקרקעין כך שיתאפשר למבקשות להקים עליהם בנייני מגורים. אלא שלטענת המבקשות, בשנת 2015 החלו המשיבים לפעול בעורמה על מנת לחבל בתב"ע שביקשו המבקשות להוציא אל הפועל על מנת שיוכלו לבנות בנייני מגורים על המקרקעין, ושעליה עמלו קשות במשך כ-4 שנים, וזאת בניגוד להסכמים בין הצדדים.
עוד טענו המבקשות במסגרת תביעתן, כי בתמורה להתחייבות המשיבים לשתף עמן פעולה בשינוי הייעוד של המקרקעין, הסכימה המבקשת 1 לשאת בחלק הארי של התשלום בעבור רכישת חלקם של המשיבים במקרקעין, ואף העניקה למשיבה 2 זכות לעשות שימוש ללא תמורה בחלק מהשטחים שבבעלותה. כמו כן טענו המבקשות, כי נוכח התנהלות המשיבים יש לבטל את המערכת ההסכמית בין הצדדים ולפנות את המשיבים מהמקרקעין.
כבר ביום 3.8.2016 הגישו המבקשות תצהירי עדות ראשית מטעמן, וכן בקשה לזימון עדים ללא תצהיר. ביום 7.2.2017 הגישו המשיבים תצהירים מטעמם.
ביום 11.5.2017 הגישו המבקשות רשימת עובדות מוסכמות ופלוגתאות, בהתאם להחלטה מיום 8.2.2017. ביום 14.5.2017 הגישו המשיבים רשימה דומה מטעמם.
בדיונים שהתקיימו בפני המותב הקודם שדן בתיק, כב' השופטת לבהר שרון, ביום 21.5.2017 וביום 21.5.2017 הוצעו לצדדים הצעות לסיום התיק, וכן הוצע להם לפנות להליך גישור בשיתוף המועצה. משהודיעו המבקשות כי המועצה אינה מעוניינת להשתתף בהליך גישור, נקבע התיק לדיון הוכחות בנוכחות נציג המועצה.
במקביל להליך דנן הגישו המבקשות תביעה כנגד המועצה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 26011-08-16) במסגרתה טענו, כי בינן לבין המועצה נחתם הסכם מחייב להקמת 144 יחידות דיור על המקרקעין ומתוקף הסכם זה מנועה המועצה מלהתנגד לתוכנית שקידמו המבקשות (להלן: "ההליך המקביל").
ביום 3.10.2017 הודיעו המבקשות כי ביום 11.5.2017 ניתן פסק דין בהליך המקביל במסגרתו נאסר על המועצה לחזור בה מהסכמתה להיות יזמת של אותה תכנית שאותה קידמו המבקשות. במסגרת פסק הדין בהליך המקביל הורה בית המשפט המחוזי בחיפה למועצה להמשיך ולתמוך בשינוי הייעוד במקרקעין ממלונאות למגורים. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
נוכח הערעור שהוגש לבית המשפט העליון, הסכימו הצדדים לדחות את מועד הדיון שהיה קבוע בתובענה דנן, אלא שלאחר מכן עמדו המבקשות על קיום דיון בתובענה שעה שלטענתן המצב הנוכחי פוגע בזכויותיהן, וממילא סיכויי הערעור להתקבל נמוכים. בדיון שהתקיים ביום 15.2.2018 נקבעו מועדי הוכחות בתיק וכן הוסכם על הצדדים כי ינצלו את פרק הזמן עד למועד ההוכחות כדי לפנות להליך גישור.
ביום 9.10.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק הדין בהליך המקביל. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את ההסכם שנחתם בין המבקשות למועצה בקשר לתכנית הנוגעת למקרקעין מושא התביעה. בעקבות זאת הודיעה המועצה, כי ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובניה קבעה דיון בעררים שהוגשו כנגד התכנית האמורה (להלן: "התכנית").
ביום 18.10.2018 הגישו המבקשות בקשה לביטול מועדי ההוכחות שנקבעו בתיק, נוכח החלפת ייצוגן ונוכח רצון הצדדים למצות את הליך הגישור ביניהם. משכך, בוטלו תחילה שלושת מועדי ההוכחות הראשונים שנקבעו בתיק. בהמשך, לבקשת הצדדים, בוטלו גם יתר מועדי ההוכחות שהיו קבועים בתיק.
ביום 28.4.2019 הודיעו המבקשות כי הליך הגישור לא צלח, וביום 19.5.2019 הגישו המבקשות את בקשתן לתיקון כתב התביעה, היא הבקשה דנן.
ביום 5.6.2019 הגישו המבקשות הודעת הבהרה, נוכח טענות שהעלו המשיבים במסגרת הליך תכנוני המתנהל בוועדה המחוזית לתכנון ובניה בנוגע לתכנית.
לאחר שהוגשו תשובה ותגובה לבקשה, ושעה שהמשיבים עמדו על חקירת המצהיר מטעם המבקשות, קבעתי בהחלטתי מיום 30.7.2019, כי דומה כי בין הצדדים אין כל מחלוקת עובדתית, אלא מחלוקת משפטית, ומשכך ניתן לייתר את חקירת המצהירים ולהכריע בבקשה על סמך כתבי הטענות שהוגשו במסגרתה. עוד קבעתי, כי בחלוף כ-4 שנים מהמועד בו הוגשה התביעה וכ-8 חודשים מהמועד בו ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ושעה שטרם הושלמו ההליכים התכנוניים הנוגעים לתכנית, דומה כי על המבקשות לשקול את מחיקת התביעה, חלף תיקונה, והגשת תובענה חדשה כאשר המצב המשפטי יהיה ברור.
ביום 15.8.2019 הודיעו המבקשות כי הן עומדות על בקשתן לתיקון כתב התביעה. ביום 20.8.2019 הודיעו המשיבים כי הם מוותרים על חקירת המצהיר מטעם המבקשות.

טענות הצדדים
בבקשתן טוענות המבקשות, כי הזכות שהוענקה למשיבה 2 לעשות שימוש בשטחי המקרקעין של המבקשת 1 ניתנה לה עד למועד אישור התכנית. אלא שלאחר שהשיגו המשיבים את מבוקשם החלו הם לסכל את מאמצי המבקשות לקידום התכנית. כתוצאה מכך, לטענת המבקשות, החליטה המועצה להתנער מהתכנית בניגוד להסכמים שנחתמו בינה לבין המבקשת 1.
כאמור לעיל, בית המשפט העליון קבע כי ההסכם בין המועצה למבקשת 1 מבוטל. בנסיבות העניין, טוענות המבקשות, נוצר מצב שתולדתו במעשי המשיבים ו/או בשינוי נסיבות מהותי, בו לא ניתן עוד לקדם את תכנית המבקשות, אשר ירדה לטמיון. למעשה, טוענות המבקשות, נוצר מצב משפטי חדש, לפיו התגבשה למבקשת 1 הזכות לפנות את המשיבים מהשטחים שבבעלותה, בהם הם עושים שימוש ללא תמורה, אף ללא אישור התכנית ואף מבלי להידרש למעשיהם והתנהגותם של המשיבים כצד למערכת ההסכמית.
לטענת המבקשות, נוכח הגישה המקלה שנוקטים בתי המשפט כלפי תיקון כתבי טענות, בפרט מקום בו טרם החלה שמיעת הראיות, יש להיעתר לבקשתן. לטענתן, חלוף הזמן מאז הגשת התביעה אינו מהווה גורם מכריע בקבלת בקשה לתיקון כתב תביעה, שעה שטרם החל בירורו של ההליך לגופו. עוד טוענות המבקשות, כי בתי המשפט נוקטים גישה מרחיבה אף יותר מקום בו מדובר על תיקון סעדים.
בענייננו, טוענות המבקשות, שעה שטרם התקיימו דיוני הוכחות, שעה שהמבקשות עותרות להוסיף עילות וסעדים כספיים, ולפרט את עילות התביעה כנגד המשיבים, והתיקונים המבוקשים נועדו כדי לאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקות הנדרשות באופן יעיל, יש להיעתר לבקשה.
לטענת המבקשות, במסגרת כתב התביעה עתרו הן, בין היתר, לביטול המערכת ההסכמית בינן לבין המשיבים ולסעד של השבה עקב כך, וכן לפינוי המשיבים מהשטחים שבבעלותן ולסעדים כספיים בגין איחור באישור התכנית בגין התנהלותם של המשיבים. המבקשות עתרו לסעדים האמורים בהתאם למצב המשפטי שהיה תקף באותה עת.
עם זאת, טוענות המבקשות, לאחר שהגישו את כתב התביעה התקיימו אירועים אשר שינו את המצב המשפטי. כך, לאחר הגשת התביעה פעלו המשיבים להגיש התנגדות לתכנית וכן הפעילו מערכת לחצים על גורמים במועצה. בין לבין התחלף ראש המועצה, וראש המועצה הנכנס החל להתנער מהתכנית של המבקשות. ביום 10.8.2016 הגישה המועצה ערר על התכנית בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה ובקשה להסיר את שמה כמגישת התכנית. לצערן של המבקשות בקשה זו אושרה.
בעקבות זאת הגישו המבקשות את ההליך המקביל. תחילה כאמור התקבלה תביעתן. אך בפסק דין של בית המשפט העליון התוצאה התהפכה, ונקבע כי אין תוקף להסכמות שאליהן הגיעו המבקשות והמועצה. על כן הסירה המועצה את שמה כמגישת התכנית. בכך ירדה התכנית של המבקשות לטמיון, לאחר שאלה השקיעו בה, במשך שנים רבות, סכומי עתק ומשאבים עצומים.
משכך, טוענות המבקשות, החל מדצמבר 2018 נוצר מצב חדש בו לא ניתן לקדם עוד את התכנית. כך למעשה, נוצר מצב משפטי חדש לפיו התגבשה למבקשות הזכות לפנות את המשיבים מהשטחים שבבעלות המבקשת 1, אף ללא אישור התכנית ומבלי להידרש למעשיהם ולהתנהגותם.
לטענת המבקשות, בנסיבות האמורות, בהן עוד אין זכות קיום לתכנית ו/או אין הצדקה לקידומה של תכנית זו, אשר הייתה לאדן מרכזי שעל יסודו נרקמה המערכת ההסכמית בין המבקשות למשיבים, התגבשו למבקשות עילות תביעה חדשות, ויש ליתן להן ההזדמנות למצות את זכויותיהן לקבל סעדים בגין אותן עילות בהליך זה.
כמו כן, לטענת המבקשות, באמצעות הוספת העילות האמורות, וכן סעדים שהתגבשו לאחר הגשת כתב התביעה ייתכן כי יתייתר הצורך בקיום הליך נוסף בעתיד.
מנגד, טוענים המשיבים, כי התביעה דנן הוגשה כבר לפני כ-4 שנים. תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים הוגשו כבר לפני למעלה משנתיים. המבקשות הגישו 5 תצהירי עדות ראשית ואילו המשיבים הגישו 2 תצהירים, 5 חוות דעת ותעודת עובר ציבור המשתרעים על פני מאות עמודים. לאחר מכן התקיימו עוד 3 דיונים, ונקבעו 6 מועדי הוכחות לחודשים נובמבר-דצמבר 2018. דיוני ההוכחות לא התקיימו נוכח בקשות המבקשות ונוכח הליך גישור אשר לא צלח.
לטענת המשיבים, טענתן העיקרית של המבקשות הינה כי נוצר מצב משפטי חדש, לפיו התכנית ירדה לטמיון, בשל פסק דינו של בית המשפט העליון, ומשום כך יש להתיר להן לתקן את כתב התביעה, על מנת לאפשר לבית המשפט להכריע בשאלות הטעונות הכרעה בין הצדדים. אלא שהתכנית לא ירדה לטמיון והיא נדונה בימים אלו ממש בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, אשר אמורה לקבל החלטה האם לפרסם את התכנית למתן תוקף או לבטל את הפקדתה. המבקשות עצמן הגישו את עמדתן לוועדה המחוזית לתכנון ובניה במסגרתה טענו כי יש לקדם את התכנית ולא לבטלה, וזאת ימים ספורים לפני שהגישו את בקשתן לתיקון כתב התביעה, ובאופן הסותר את טענתן לפיה התכנית ירדה לטמיון.
אף בהודעת ההבהרה שהגישו המבקשות ביום 5.6.2019 הודו הן כי התכנית לא ירדה לטמיון, וכי הליכי התכנון הנוגעים לתכנית טרם הסתיימו. בהודעה זו ניסו המבקשות לטעון כי מלכתחילה לא טענות כי התכנית ירדה לטמיון, אלא כי הכספים שהשקיעו בקידומה ירדו לטמיון. לטענת המשיבים הדבר סותר את הנטען בבקשה דנן, וברי כי ירידת כספים לטמיון אינה יכולה ליצור מצב משפטי חדש או לשלול את זכות קיומה של התכנית.
משכך, טוענים המשיבים, אם לא ירדה התכנית לטמיון, אזי גם לא יכול להיווצר כל מצב משפטי חדש המצדיק את תיקון כתב התביעה.
עוד מוסיפם המשיבים, באשר לטענה כי פסק דינו של בית המשפט העליון שינה את המצב המשפטי, כי פסק דין לעולם אינו יוצר מצב משפטי חדש, אלא אך מצהיר על מצב משפטי קיים. ממילא, פסק דינו של בית המשפט העליון נוגע למערכת היחסים שבין המבקשות למועצה ואין בו כדי להקים למבקשות עילות תביעה חדשות כנגד המשיבים.
לטענת המשיבים, אף אם הייתה התכנית יורדת לטמיון בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, אין בכך כדי לשנות מן הפלוגתאות הצריכות הכרעה בהליך דנן. לטענתם, במסגרת התובענה דנן טוענות המבקשות כי התנגדות המשיבים לתכנית מהווה הפרת הסכם המצדיקה את ביטול ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, וכי התנגדות זו השיתה על המבקשות נזקים. ממילא, ביטול התכנית מטעמים אחרים יכול וינתק את הקשר הסיבתי הנטען, אבל אין בו כדי ליצור מצב משפטי חדש או להצמיח עילת תביעה חדשה.
לא בכדי, טוענים המשיבים, אין בבקשה כל הסבר מהו אותו שינוי במצב המשפטי שהתרחש לאחר הגשת התובענה, אשר בעטיו זכאיות המבקשות לתקן את תביעתן, שכן לשיטת המבקשות עצמן, היה בידן לכלול את העילות החדשות שהן מבקשות להוסיף כבר בעת הגשת כתב התביעה המקורי, וללא כל קשר לפסק דינו של בית המשפט העליון.
המשיבים מוסיפים וטוענים, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כשהתובענה דנן מצויה בהליך דיוני מתקדם, כמפורט לעיל. די בכך כדי לדחות הבקשה.
עוד טוענים המשיבים, כי התנהלותן של המבקשות הינה חסרת תום לב הן נוכח השיהוי בו הוגשה הבקשה, והן נוכח הטענות הסותרות שהעלו במסגרת הבקשה ובמסגרת ההליך התכנוני הנוגע לתכנית. לטענת המשיבים, בגין חוסר תום ליבן של המבקשות יש מקום לדחות הבקשה.
המשיבים אף טוענים, כי במסגרת כתב התביעה המתוקן הוסיפו המבקשות טענות באשר למעמדו של המשיב 1 אצל המשיבה 2, מבלי שהסבירו מדוע לא הועלו טענות אלה במסגרת כתב התביעה המקורי. בדומה הוסיפו המבקשות סעיפים רבים המתארים את המערכת ההסכמית שבין הצדדים, מבלי שנימקו מדוע לא נטענו הדברים בכתב התביעה המקורי. בנוסף, המבקשות תיקנו סעיפים רבים מכתב התביעה המקורי ללא כל הסבר או נימוק מדוע נדרש תיקונם ומדוע לא נטענו הדברים בכתב התביעה המקורי.
לטענת המשיבים, הלכה היא כי חרף הגישה הליברלית הנוהגת בעניין תיקון כתבי טענות, לא יתיר בית המשפט לתקן כתב תביעה על דרך של הוספת עילת תביעה חדשה, שעה שהתיקון מושתת על מערכת עובדתית שונה משל התובענה המקורית ואשר בעטיו של התיקון תידרש הגשת ראיות אחרות. בענייננו עותרות המבקשות להוספת עילת תביעה חדשה, המבוססת על תשתית ראייתית שונה, וכן להוסיף סעדים חדשים, אשר אף הוכחת הזכאות להם מבוססת על תשתית ראייתית חדשה לחלוטין. משכך יש לדחות הבקשה.
זאת ועוד, במסגרת כתב התביעה המתוקן עותרות המבקשות לסעד חדש של מתן חשבונות. סעד זה לא רק שמצריך תשתית ראייתית חדשה, אלא אף יביא לפיצול ההליך, הארכתו וסרבולו, שעה שתביעה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים, כשבשלב ראשון נדונה הזכות הנטענת למתן חשבונות ובשלב השני, ככל שמוכחת זכות זו, יש להוכיח את הנזקים הנטענים על בסיס החשבונות.
בתגובה לתשובת המשיבים, טוענות המבקשות, כי המשיבים לא הצביעו על נסיבות חריגות שבגינן יש לסטות מההלכה לפיה יש להיענות ברוחב לב לבקשות לתיקון כתבי טענות, בטרם החל שלב ההוכחות, ומשכך דין הבקשה להתקבל.
המבקשות חוזרות וטוענות, כי פסק הדין של בית המשפט העליון מהווה שינוי נסיבות המצדיק את תיקון כתב התביעה. לטענתן, עובר להתקשרות בין המבקשות למשיבים נתנה המועצה ידה לקידום התכנית והמבקשות הסתמכו על כך כמו גם על כך שהתכנית תקודם בסד זמנים מהיר, במסגרת ההתקשרות עם המשיבים. בניגוד לטענת המשיבים, פסק הדין של בית המשפט העליון השפיע על המצב המשפטי בנוגע ליחסים בין המבקשות למשיבים, שכן על בסיס פסק דין זה מבקשים המשיבים לכפות על המבקשות פרשנות בלתי סבירה בעליל, לפיה למשיבים זכות בלתי מוגבלת להמשיך ולעשות שימוש בקניינן של המבקשות, מבלי לשלם תמורה.
למעשה, טוענות המבקשות, התובענה דנן הוגשה במועד בו התכנית קיבלה תוקף ואישור של בית המשפט המחוזי, והנה היום, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, אפילו תתקבל עמדת המבקשות בוועדות התכנון השונות ותאושר התכנית לביצוע, המועד להוצאתה אל הפועל יידחה למשך שנים ארוכות.
לטענת המבקשות, במצב דברים זה, נוכח הפרשנות לה טוענים המשיבים, במשך השנים שיידרשו לשם הוצאת התכנית אל הפועל, ימשיכו המשיבים לעשות שימוש בשטחים שבבעלות המבקשות ללא תשלום תמורה ואילו המבקשות תהיינה מנועות מלפנות אותם מהמקרקעין עד להוצאת התכנית אל הפועל. ברור שלא לכך התכוונו הצדדים.
המבקשות טוענות, כי בנסיבות שנוצרו, ואף אם אלה ישתנו בעקבות ההליכים אותן מתעתדות המבקשות לנקוט, מתחייב תיקון כתב התביעה כמבוקש, וזאת על מנת לאפשר למבקשות לברר את כלל המחלוקות בין הצדדים, לרבות מחלוקות שלא היו בהכרח נדרשות במועד בו הוגשה התביעה, וזאת, בין היתר, נוכח המצב המשפטי שהיה אותה עת, בכל הקשור לאישורה של התכנית. לטענת המבקשות, לא ייתכן כי שיקולים דיוניים הנוגעים בתיקון כתב תביעה ישללו מהמבקשות את זכותן לתבוע בגין עילת התביעה שהתגבשה להן כאמור.

המסגרת הנורמטיבית
סמכות בית המשפט להורות על תיקון כתב טענות קבועה בתקנה 92 לתקנות, הקובעת כך:
"92. בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות."

תקנה 92 לתקנות פורשה בפסיקה באופן המתווה, ככלל, היענות ברוחב לב לבקשת בעל דין לתקן את כתב טענותיו מקום שהתיקון נדרש על מנת שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת. (ראה למשל: רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998); רע"א 871/14 קונדה נ' אברמוביץ, (פורסם בנבו, 3.3.2014)).
עוד נפסק, כי בבואו לבחון בקשה לתיקון כתב טענות, על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את התנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני בו מוגשת הבקשה, פוטנציאל הפגיעה ביכולתו של הצד שכנגד להתגונן מפני הטענות המועלות בבקשה לתיקון כתב הטענות, מידת התועלת שיש בתיקון וכן האם היעתרות לבקשה תגרום להכבדה, להארכת הדיון או לסרבולו. (ראה למשל: רע"א 8203/15 עובדיה נ' ולנשטין (פורסם בנבו, 25.1.2016)).
באשר לתיקון כתב תביעה אשר מהותו הוספת עילת תביעה חדשה קבע בית המשפט העליון, כי ככלל בית המשפט ייטה שלא להתיר תיקון כתב טענות אם מטרת התיקון היא הוספת עילה חדשה, אשר הראיות להוכחתה שונות מן הראיות הדרושות להוכחת העילה המקורית, וכי נטייה זו מתחזקת ככל שהתביעה נמצאת בשלבים מתקדמים יותר של ההליך, וככל שהתרת התיקון תאריך ותסרבל את הדיון [ראו: רע"א 867/17 פנינת הצומת בע"מ נ' ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ (פורסם בנבו, 22.3.2017) (להלן: " עניין פנינת הצומת")].
על ההלכה שנקבעה בעניין פנינת הצומת חזר בית המשפט לאחרונה במסגרת רע"א 1774/19 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 8.7.2019) (להלן: " עניין פלוני"), שם אף נקבע, כי בגדרי שיקול הדעת המסור לבית המשפט בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות לפי תקנה 92 לתקנות, ניתן לקחת בחשבון שיקולים כגון השלב הדיוני בו מצוי ההליך, ההשפעה על זכויות הצדדים ושיקול מערכתי-ציבורי הנוגע לניצול יעיל של מערכת השיפוט.

מן הכלל אל הפרט
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כמו גם את הפסיקה הרלוונטית לעניין, סבורתני כי דין הבקשה להידחות. ואנמק.
בקשתן של המבקשות מבוססת על הטענה, לפיה פסק דינו של בית המשפט העליון יצר מצב משפטי חדש, בו אין עוד זכות קיום לתכנית ו/או אין הצדקה לקיומה, ושעה שקיומה של התכנית הייתה הבסיס להתקשרות בין המבקשות למשיבים, הרי שמדובר בשינוי נסיבות המצדיק את תיקון כתב התביעה.
עם זאת, בשלב זה, לא ניתן עוד לקבוע כי לתכנית אין זכות קיום או שאין עוד הצדקה לקיומה, שעה שבהתאם להודעות העדכון שהוגשו על ידי הצדדים, ההליכים התכנוניים הנוגעים לתכנית עדיין מתנהלים. זאת ועוד, במסגרת הליכים תכנוניים אלו, עמדו המבקשות על הוצאתה של התכנית אל הפועל, זאת בניגוד לטענתן כפי שבאה לידי ביטוי במסגרת הבקשה דנן, לפיה לתכנית אין זכות קיום.
משאלו הם פני הדברים, ברי כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשות, לפיה אין עוד זכות קיום או הצדקה לקידום התכנית ומשכך יש לאפשר להן לתקן את כתב התביעה שהגישו.
לעניין זה אף מקובלת עלי טענת המשיבים, לפיה אף אם הייתה התכנית יורדת לטמיון בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, שעה שבמסגרת התובענה טוענות המבקשות לנזקים שנגרמו להן נוכח התנגדותם של המשיבים לקידום התכנית, הרי שאין בביטול התכנית, אף אם נעשה מטעמים אחרים שאינם קשורים למשיבים, כדי לשנות מעילת תביעה זו.
המבקשות טוענות, כי אף אם תאושר התכנית לביצוע, המועד להוצאתה אל הפועל יידחה למשך שנים ארוכות, ובזמן זה ימשיכו המשיבים לעשות שימוש בשטחים שבבעלות המבקשות, בעוד שהמבקשות תהיינה מנועות מלפנות את המשיבים מהמקרקעין, ומשכך יש לאפשר להן לתקן את כתב התביעה, ולהוסיף לו סעד של פינוי המשיבים מהמקרקעין וכן חיובם בדמי שימוש ראויים. אלא שהמבקשות אינן מבהירות מדוע לא נכללו סעדים אלו במסגרת כתב התביעה המקורי.
ויובהר, כבר במועד הגשת כתב התביעה, טענו המבקשות כי המשיבים מנסים לסכל את הוצאת התכנית אל הפועל. כלומר, היה עליהן לצפות שמועד הוצאת התכנית אל הפועל יתארך מעבר למצופה. בתצהיר שצורף לתמיכה בבקשה לתיקון כתב התביעה הבהירו המבקשות, כי הצדדים צפו כי הזכות שהוענקה למשיבים לעשות שימוש ללא תמורה בשטחי המבקשות תעמוד לפרק זמן קצר שלא יעלה על 18 חודשים. מכאן, כי עילת התביעה הנטענת של המבקשות בנוגע לשטחים אלו הייתה ידועה להן לכל המאוחר כ-18 חודשים לאחר חתימת ההסכמים עם המשיבים, כלומר עובר להגשת כתב התביעה המקורי.
בדומה, הסעד של דמי שימוש ראויים, המתבקש במסגרת כתב התביעה המתוקן, מתבקש ממועד כריתת ההסכם בין המבקשות למשיבים. קרי, הזכאות לדמי שימוש ראויים צמחה למבקשות, לשיטתן, כבר במועד כריתת ההסכם. עם זאת, סעד זה לא נכלל במסגרת כתב התביעה המקורי, מבלי שניתן לכך כל הסבר על ידי המבקשות.
שעה שהמבקשות לא כללו את טענותיהן בדבר הזכות לפנות את המשיבים מהמקרקעין מבלי תלות באישור התכנית, או בדבר זכותן הנטענת לדמי שימוש ראויים בכתב התביעה המקורי, חרף העובדה שהיה באפשרותן לעשות כן, אין לקבל עתה את בקשתן לתיקון כתב התביעה.
עוד יצוין לעניין זה, כי המבקשות עצמן טוענות כי המצב המשפטי החדש, לפיו קמה להן זכות לפנות את המשיבים מחלקן במקרקעין, אף ללא אישור התכנית ומבלי להידרש למעשיהם והתנהגותם של המשיבים, נוצר כבר בדצמבר 2018. עם זאת, אין בבקשת המבקשות כל התייחסות לשאלה מדוע, אם כך הדבר, הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה אך ביום 19.5.2019.
בנוסף לאמור לעיל, מקובלת עלי טענת המשיבים, לפיה הבקשה דנן הוגשה בשיהוי ניכר, ושעה שבירור התובענה דנן מצוי בשלב דיוני מתקדם. כאמור, התובענה דנן הוגשה לפני למעלה מ-4 שנים, ובמסגרתה הוגשו תצהירי עדות ראשית לפני למעלה משנתיים. מועדי ההוכחות שהיו קבועים בתיק נדחו בשל החלפת ייצוגן של המבקשות וכן על מנת לאפשר לצדדים למצות את הליך הגישור אליו פנו, שכאמור לא צלח. סבורתני כי אף בנסיבות אלה יש כדי לתמוך במסקנתי לפיה יש לדחות הבקשה לתיקון כתב התביעה.
זאת ועוד, כאמור לעיל, הלכה היא כי בית המשפט ייטה שלא להתיר תיקון כתב טענות אם מטרת התיקון היא הוספת עילה חדשה, אשר הראיות להוכחתה שונות מן הראיות הדרושות להוכחת העילה המקורית, וכי נטייה זו מתחזקת ככל שהתביעה נמצאת בשלבים מתקדמים יותר של ההליך, וככל שהתרת התיקון תאריך ותסרבל את הדיון.
בענייננו, כאמור, מצוי ההליך בשלב מתקדם יחסית. כמו כן, אין חולק כי המבקשות עותרות להתיר להן להוסיף עילות תביעה חדשות. דומה כי התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת העילות החדשות שונה מהתשתית עליה מבוססת התביעה דנן. כך, בעוד שבמסגרת כתב התביעה המקורי טענו המבקשות להפרת ההסכמים שבין הצדדים על ידי המשיבים, במסגרת כתב התביעה המתוקן טוענות הן כי קמה להן הזכות לפנות את המשיבים מהמקרקעין מבלי להידרש להתנהגותם כצד למערכת ההסכמית, זאת מכוח הוראות ההסכמים ופרשנותם.
כלומר, במסגרת כתב התביעה המתוקן עותרות המבקשות להוספת עילת תביעה הנובעת מהוראות ההסכמים שבין הצדדים ופרשנותן, ולא נוגעת להפרתן הנטענת על ידי המשיבים. דומה כי הוספת עילת תביעה הנוגעת לפרשנות ההסכמים שבין הצדדים תדרוש הגשת ראיות חדשות, באשר לאומד דעתם של הצדדים בעת החתימה על ההסכמים. כמו כן, במסגרת כתב התביעה המתוקן נכללות טענות עובדתיות חדשות, אשר גם אותן יהיו המבקשות צריכות לתמוך בראיות (ראו למשל סעיפים 22 ו-87-90 לכתב התביעה המתוקן).
שעה שיש צורך בהגשת ראיות נוספות על מנת לבסס את עילות התביעה והטענות העובדתיות החדשות שמעלות המבקשות, הרי שאין בידי להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה.
עוד יצוין, כי במסגרת כתב התביעה המתוקן עותרות המבקשות אף לסעד של מתן חשבונות. בהקשר זה מקובלת עלי טענת המשיבים, לפיה היעתרות לתיקון שעניינו הוספת סעד של מתן חשבונות תביא להארכת ההליך וסרבולו, שעה שתביעה למתן חשבונות מתבררת בשני שלבים, כאשר כל אחד מהם מצריך הגשת ראיות בנפרד. בנסיבות העניין דנן, לפיהן התביעה הוגשה זה מכבר, ואף ראיות הצדדים במסגרתה הוגשו לפני למעלה משנתיים, סבורתני כי לו יותר התיקון המבוקש ולתביעה יתווסף סעד של מתן חשבונות, יהיה בכך כדי להאריך ולסרבל את בירור התובענה יתר על המידה. אף מטעם זה, אין בידי להיעתר לבקשה דנן.
אף טענת המשיבים, לפיה חלק מהתיקונים המבוקשים התבקשו ללא כל הסבר או הצדקה מקובלת עלי. המבקשות לא התייחסו לטענה זו במסגרת תגובתן לתשובת המשיבים, ודי בכך כדי לקבלה. כמו כן, מעיון בכתב התביעה המתוקן שצורף לבקשה מעלה כי אכן כך הדבר.
אף בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") יש כדי לתמוך במסקנתי לפיה יש לדחות הבקשה. כך, בהתאם לתקנה 2 לתקנות החדשות על בית המשפט להכריע בתובענה המונחת בפניו תוך זמן סביר. בהתאם לתקנה 46 לתקנות החדשות, בבואו של בית המשפט לבחון בקשה שהוגשה לתיקון כתב טענות, עליו לתת משקל לשלב הדיוני בו מצוי ההליך.
אמנם התקנות החדשות טרם נכנסו לתוקף, אך ניתן ללמוד מהן מה הם העקרונות שביקש המחוקק להעמיד לנגד עיניהם של בתי המשפט.
בעניין פלוני המובא לעיל, קבע בית המשפט העליון, כאמור, כי גם שיקול מערכתי- ציבורי הנוגע לניצול יעיל של משאבי מערכת השיפוט הוא שיקול אותו ישקול בית המשפט בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות. בענייננו, סבורתני כי אף שיקול זה מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה, שעה שכאמור קבלתה תביא להארכת הדיון בתובענה יתר על המידה באופן שייפגע באינטרס הציבורי וביעילות ההליך.

סוף דבר
נוכח האמור לעיל, נוכח השלב הדיוני בו מצויה התובענה, שעה שבמסגרת הבקשה מתבקשת הוספת עילת תביעה חדשה, וכן שעה שתיקון כתב התביעה ידרוש הגשת ראיות נוספות, יאריך ויסרבל את הדיון בתובענה, הבקשה נדחית.
המבקשות תישאנה בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪.
נוכח החלטה זו, ושעה שטרם הסתיים ההליך התכנוני הנוגע לתכנית מושא התובענה, תודענה המבקשות עמדתן באשר להמשך ניהול ההליך, תוך 14 יום. ימי הפגרה לא יבואו במניין הימים.

תזכורת פנימית ליום 23.9.2019.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.