הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 36380-02-19

לפני
כבוד ה שופטת רחל ערקובי

תובעת

ענת בן חיים
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר ענת אסייג

נגד

נתבעים

1.מאיה אברהם שלום
2.עדי אברהם שלום
ע"י ב"כ עו"ד שמעון קושניר
3.ששון בן חיים
ע"י ב"כ עו"ד חדווה וייס

פסק דין

בפניי תביעה לסעד הצהרתי שעניינה להורות על ביטולו של הסכם למכירת דירת מגורים ברחוב הטייסים 15/11 בחולון, הידועה גם כגוש 7162 חלקה 265/28 (להלן: "הדירה").

רקע וצדדים:

התובעת והנתבע 3 היו נשואים זה לזו עד לגירושיהם בשנת 2018 ולהם 3 ילדים משותפים. במהלך נישואיהם רכשו השניים את הזכויות בדירה, והתגוררו בה עם ילדיהם.

הנתבעים 1-2 הם זוג המתגורר בסמוך לדירה ובשכנות עם התובעת. ביום 19.12.2018 רכשו הנתבעים 1-2 את זכויות התובעת והנתבע 3 בדירה (יקראו להלן ביחד: "משפחת אברהם שלום" או "הקונים").

הנתבע 3 הוא, כאמור, גרושה של התובעת ואבי ילדיה.

ביום 05.11.2018 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב במסגרתו אושר הסכם גירושין בין הצדדים וביום 16.12.2018 ניתן לתובעת גט.

ביום 19.12.2018 חתמו התובעת והנתבע 3 על הסכם מכר למכירת זכויותיהם בדירה לנתבעים 1-2, בתמורה של 1,000,000 ₪. בעוד התובעים חתמו במשרדו של בא כוחם עו"ד בועז נוס, הנתבעים חתמו במשרדה של באת כוחם עו"ד פלדבאו (להלן: "הסכם המכר"). תשלומי התמורה על פי הסכם המכר נקבעו כדלקמן:

סך של 100,000 ₪ במעמד החתימה, מחציתו לפקודת המוכרים והיתרה לפקודת הבנק הממשכן על חשבון סילוק המשכנתא.

יתרת הסך הנדרש לסילוק המשכנתא, תשולם בתוך 14 ימים ממועד החתימה.

תשלום יתרת התמורה ביום 17.02.2019, כנגד פינוי הדירה ומסירת החזקה בה לידי הקונים.

אין מחלוקת כי התשלום הראשון שולם, כאשר המחלוקת היא האם לשני המוכרים או רק לנתבע 3. אין גם מחלוקת כי התשלום השני שולם והמשכנתא סולקה ונמחקה מפנקס רישום המקרקעין.

ביצועו של התשלום השלישי לא בוצע, זאת מהטעמים שיפורטו להלן.

כאשר ביקשו הקונים לבצע את התשלום השלישי ולקבל לידיהם את החזקה בדירה, או לחילופין דמי שכירות ולאחר תכתובת כפי שתפורט בהמשך, הודיעה התובעת לצדדים ביום 12.02.2019 על ביטולו של הסכם המכר, שכן זה נחתם על ידה בנסיבות של כפייה ועושק, וביום 14.02.2019 הגישה את התביעה שבפני.

כמו כן, ביום 28.02.2019 הגישה התובעת תביעה לביטול הסכם הגירושין בבית הדין הרבני האזורי ביחס למכירת הדירה למשפחת אברהם שלום, בטענה כי חתמה על הסכם הגירושין ללא ייצוג או קבלת ייעוץ משפטי ותחת השפעה בלתי הוגנת ואיומים מצד הנתבע 3. תביעה זו טרם הוכרעה.

כיום התובעת והנתבע 3 עדיין רשומים כבעלי הזכויות בדירה ובדירה מתגוררת התובעת עם שני ילדיה הקטינים.

בתיק התקיימו 3 דיוני הוכחות. מטעם התובעת העידו: עו"ד ארתור פרלשטיין; גב' קורל מבג'נוב, בתה של התובעת, התובעת עצמה ובנה הקטין. מטעם הנתבעים 1-2 העידו: עו"ד עפרה פלדבאו והנתבעים 1-2 בעצמם; מטעם הנתבע 3 העידו: עו"ד בועז נוס והנתבע 3.

פסק הדין ניתן לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם.

טענות הצדדים:

טענות התובעת;

התובעת עותרת לביטולו של הסכם המכר עליו חתמה לטענתה בשל כפייה, עושק וניצול מצוקתה במסגרת קנוניה שנעשתה כלפיה מצד הנתבעים כולם, וכן הטעיה, הצגת מצגי שווא, חוסר תום לב, חתימה על חוזה למראית כין ועשיית עושר ולא במשפט.

לטענת התובעת:

א. במשך שנות נישואיהם, הנתבע 3 נהג כלפיה באלימות פיזית, נפשית וכלכלית, בזלזול והשפלה, אליהם נחשפו גם ילדיהם, חרף ניסיונה להסתיר זאת. הנתבע היה מקלל, דוחף ויורק עליה ומסרב ליתן לה גט.

בשל התמכרותו של הנתבע 3 להימורים, המשפחה הפסידה את כל חסכונותיה ונכסיה, לרבות מונית ומספר מונית שהיה ברשות הנתבע 3. הנתבע 3 צבר חובות עתק לבנקים, חברות אשראי ואף למלווים בשוק האפור, הכל ללא ידיעתה של התובעת. בשל המצב הכלכלי, הסלים יחסו של הנתבע 3 כלפי התובעת, שהחל לאיים על התובעת ולסחוט ממנה כספים. התובעת עבדה בעבודה פיזית קשה לפרנסת המשפחה, בעוד הנתבע 3 היה עובד כשלוש שעות ביום ומפזר כספים על דברי מותרות.

הנתבעת 1, אשר הייתה חברה טובה של התובעת במשך שנים, ידעה היטב על מצבה הכלכלי וכן על האלימות ממנה סבלה התובעת מצד הנתבע 3.

לתובעת אף נודע כי הנתבעים 1 ו-2 הלוו כספים רבים לנתבע 3, ללא ידיעתה ותוך מעילה באמונה וכי על חשבון החזר הלוואות אלו, קשרו שלושת הנתבעים קשר כי הקונים יקנו את הזכויות בדירה בתמורה מופחתת ויותירו את התובעת חסרת כל. הנתבעים 1 ו-2 עשו יד אחד לעשיקתה של התובעת וכפייתה למכור את הדירה ובכוונת מכוון הסתירו ממנה את זהות הקונים, עד ממש למועד חתימת ההסכם.

משכך, הקונים לא קנו את הדירה בתום לב, אלא בידיעה שהתובעת מוכרת את הדירה תחת כפייה, עושק ונישולה מרכושה.

את נסיבות חתימתה על הסכם המכר והאירועים שקדמו לכך, מתארת התובעת כדלקמן:

בתחילת חודש נובמבר 2018 דרש הנתבע 3 מהתובעת למכור את הדירה. משסירבה התובעת, נקט הנתבע 3 בצרחות, איומים וקללות, בלחץ אדיר על התובעת שתסכים למכור את הדירה ואף הבטיח כי יתן לה "בתמורה" גט. התובעת נכנעה ללחצים אלו והסכימה למכור את הדירה ובלבד כי לפני כן הם יתגרשו.

התובעת והנתבע 3 החלו בהליך הגירושין, ובמסגרת הסכם הגירושין ביניהם הסכימה התובעת למכור את הדירה שתמורתה תחולק בין הצדדים לאחר ניכוי המשכנתא וסילוק כל החובות הקשורים לבנק אוצר החייל. התובעת, שמעולם לא הייתה פעילה בחשבון זה לא ידעה מה גובה יתרת החוב והדבר נודע לה רק במעמד הדיון בבית הדין הרבני ביום 05.11.2018, באותו מעמד בו אמר הנתבע 3 כי התמורה שתתקבל לאחר סילוק המשכנתא תשמש לכיסוי חובותיו.

באותו מעמד שאל אב בית הדין את התובעת האם היא מסכימה לדברי הנתבע 3 כאשר הנתבע 3 בתגובה החל לצרוח ולאיים בהתאבדות. דברים אלו נשמטו לטענתה מפרוטוקול הדיון וכל שנכתב היה כי התובעת מסכימה.

עוד נקבע בהסכם הגירושין כי הנתבע 3 יפרע את כל החובות שצבר לגורמים שונים ופוטר את התובעת מהם וכן ישלם את מזונות ילדיו הקטינים.

לאחר גירושיהם ובמקביל לעזיבתו את הדירה, הודיע הנתבע 3 לתובעת כי מצא לדירה קונים. הנתבע 3 לא פירט את זהות הקונים או את תנאי המכירה בפני התובעת. הנתבע 3 גם לא שעה לתחינותיה כי היא וילדיהם יזרקו לרחוב ויוותרו ללא קורת גג, אלא החל לצרוח ולומר לילדיהם כי ירצחו אותם אם הדירה לא תימכר, החל להרביץ לעצמו והיה אף מכה את התובעת לולא בנם של השניים, בן 15 באותה העת, היה עוצר בעדו.

בנסיבות המתוארות לעיל ולאחר טלפונים בלתי פוסקים מצד הנתבע 3, הגיעה התובעת ביום 19.12.2018 למשרדו של עו"ד נוס, שם המתינו לה הנתבע 3, עו"ד נוס ואדם נוסף ממשרדו, וכן נאמר לה כי הקונים לא יחתמו באותו מעמד אלא במשרדה של עורכת הדין שלהם, ואז נדהמה לגלות כי הקונים הם לא אחרים מאשר חברתה הטובה, הנתבעת 1 ובעלה, הנתבע 2 וניטעה בה התחושה כי טומנים לה פח.

זהות הקונים הסעירה את רוחה של התובעת ועו"ד נוס גער בה על תגובתה מהטעם כי אין משמעות למי נמכרת הדירה שכן היא חייבת להימכר לאור חובותיו הכבדים של הנתבע 3. התובעת השיבה כי כלל אינה רוצה למכור את הדירה ואז החל הנתבע 3 לצעוק לעבר הנוכחים כי הוא הזהיר אותם שכך היא תגיב כשתשמע את זהות הקונים.

עו"ד נוס ביקש מהתובעת והנתבע 3 לצאת מהחדר על מנת ללבן ביניהם את הדברים וכשלא יצאו, ביקש הוא לצאת מהחדר. אז חסם הנתבע 3 את דרכו של עו"ד נוס והחל מרביץ לעצמו בראש, תופס את עו"ד נוס ודורש כי יחתים אותם על הסכם המכר. הנתבע 3 הביט על התובעת במבט מאיים ואיים עליה כי אם לא תחתום על ההסכם, ירצחו אותו, אותה ואת ילדיהם.

בנסיבות אלו חתמה התובעת על הסכם המכר.

עוד מתארת התובעת כי בתוך כל ההמולה ובליל האירועים, קיבל עו"ד נוס שיחת טלפון מעורכת הדין של הקונים ובה ביקשה כי בדירה יישארו המזגנים וארונ ות הקיר, הכל כדי למקסם את רווחיהם של הנתבעים על גבה של התובעת, שעה שחייה נהרסים.

לאחר חתימת הסכם המכר פנתה התובעת אל הקונים לברר מדוע וכיצד קשרו קשר עם הנתבע 3 מאחורי גבה, למרות הידיעה כי היא וילדיה יוותרו ללא קומת גג וכי היא מוכרת תחת כפייה, או אז התברר לה לטענתה כי הקונים הלוו לנתבע 3 בעבר 250,000 ₪ אותם לא השיב, ומכירת הדירה בתמורה מופחתת של 1,000,000 ₪ נועדה להחזיר גם את חובות העבר של הנתבע כלפיהם.
כך, לטענת התובעת, מחיר התמורה שנרשם בהסכם המכר, לא שיקף את התמורה האמתית והוסתר מהתובעת במטרה לרמותה, כפי שעולה מחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת לפיה שווי העסקה נמוך בכ-15% משווי התמורה הראוי ואינו משקף שווי שוק ואף מעדותו של הנתבע 3 עצמו בבית הדין הרבני כי שווי הדירה הינו 1,200,000 ₪.

העובדה כי הקונים התעקשו על רכישת הדירה למרות התנגדותה של התובעת מחזקת את טענתה כי הקונים הלוו לנתבע 3 כספים וביחד עם הסתרת מחיר התמורה וזהות הקונים מצדיקות לבדן את ביטולו של ההסכם.

משהגיע מועד התשלום האחרון אשר על פי ההסכם אמור היה להיות גם מועד פינוי הדירה, החלו כל הנתבעים להפעיל על התובעת לחץ לפנות את הדירה, צרחו עליה, איימו, קיללו אותה, תוך התעלמות ממצוקתה. הנתבע 3 אף איים כי אם לא יפנו את הדירה יגיעו אליהם מלווים מהשוק האפור וירצחו אותם וכן שלח לה מכתבי דרישה מעורכי דין עם הצעות שונות, התראות מפני נזקים שיגרמו אם לא תפנה את הדירה וכדומה. ביום 29.01.2019 הנתבע 3 אף הגיש נגד התובעת תביעה לבית הדין הרבני על הפרת הסכם הגירושין ולקבלת פיצוי כספי, למרות העובדה שהוא עצמו הפר את ההסכם ולא שילם לתובעת את המזונות שנקבעו.

רק לאחר שהנתבע 3 עזב את הדירה ובתמיכתם של ילדיה לאחר שנוכחו לגלות מה עשו הנתבעים לאמם, פנתה התובעת ללשכת הרווחה ואף הגישה ביום 03.02.2019 תלונה נגד הנתבע 3 בגין תקיפה ואיומים.

אז גם פנתה התובעת אל עו"ד נוס באמצעות הסיוע המשפטי ופירטה טענותיה לעושק וכפייה. לאחר תכתובת נוספת בין ב"כ התובעת לעו"ד נוס ועו"ד פלדבאו במסגרתה דחו האחרונים את טענות התובעת, שלחה ב"כ התובעת ביום 12.02.2019 מכתב לעוה"ד נוס ופלדבאו בו היא הודיעה על ביטולו של הסכם המכר. במכתב נוסף, הודיעה על כוונתה להגיש תביעה, וכזו אכן הוגשה – היא התביעה שבפני.

לטענת התובעת בסיכומיה, מעדותו של הנתבע 3 ניתן היה להתרשם כי תיאורה של התובעת את הנתבע 3 כאדם תוקפני ועצבני תואם את המציאות.

גם ההסברים שסיפקו הנתבעים בעדויותיהם ומראיותיהם ניתן להסיק כי שולמו סכומים נוספים מעבר לתמורה הנקובה בהסכם, כי זהות הקונים הוסתרה מהתובעת במכוון וכי המכירה כולה לרבות מתן התמורה התנהלו מול הנתבע 3 בלבד וכי כל ה"עסק" התנהל בעצם מאחורי גבה של התובעת ובמטרה לכפות עליה למכור את הדירה ביודעם כי היא אינה רוצה למוכרה.

טענות הנתבעים 1 ו-2 – משפחת אברהם שלום;

לטענת הנתבעים 1 ו-2, הם רכשו את הדירה בתום לב ובתמורה מלאה, והם אינם צד ליחסים שבין התובעת לנתבע 3, למרות ניסיונותיה של התובעת לערבם ולנצל את הסכסוך לביטול ההסכם עליו חתמה כדין בעיניים פקוחות ובהיותה קוגני טיבית.

התנהלות התובעת גרמה לקונים לנזקים עצומים בצורת אובדן ימי עבודה, הפסד דמי שכירות שיכולים היו להתקבל מהשכרת הדירה והוצאות משפטיות. בנוסף, התובעת פגעה בשמם הטוב של הקונים בשל התבטאויות שהפנתה התובעת כלפי הנתבעת 1 במסרונים ובאוזני מכרים משותפים.

לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות, תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעים שיגלמו את הפיצוי המוסכם על פי הסכם המכר, מהטעמים שלהלן:

לטענתם, רכישת הדירה הייתה בתנאים הנהוגים והמקובלים ובדומה לכל רכישה סטנדרטית, ובעצם כך הם סייעו לתובעת ולנתבע 3 שלא הצליחו למכור את הדירה ונהגו בתובעת בדרך ראויה, מכבדת והוגנת.

התובעת הגישה את התביעה רק לאחר שהעבירו הקונים חלק מהתמורה ששימשה לסילוק המשכנתא, וזו אכן סולקה, ונשאלת השאלה מדוע המתינה עד שיתבצע התשלום האמור וסמוך למועד מסירת החזקה בדירה, ורק אז, בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב, ביקשה לבטל את ההסכם.

התובעת ביקשה למכור את הדירה, הדירה פורסמה בלוח דירות למכירה, התובעת חתמה על הסכם להזמנת שירותי תיווך לדירה ובשלב מסוים אף התנהל מו"מ עם רוכש פוטנציאלי שלא צלח היות והקונה לא קיבל אישור למשכנתא, הכל חודשים לפני החתימה על הסכם המכר.

התובעת לא הוכיחה כי תמורת הדירה בסך 1,000,000 ₪ לא הייתה ראויה.

התובעת אף חתמה על המחאה בנקאית בסך 50,000 ₪ על חשבון תמורת הדירה, המחאה שהונפקה לפקודתה ולפקודת הנתבע 3.

עובדת חתימתה של התובעת על הסכם המכר מרצון נתמכת גם במכתביהם של עוה"ד נוס ופלדבאו, כאשר עו"ד נוס נכח במעמד חתימת התובעת ואילו הקונים חתמו מול עו"ד פלדבאו.

עוד מכחישים הקונים את טענת התובעת כי הלוו לנתבע 3 סך של 250,000 ₪ וכי לאור זאת נאלץ האחרון למכור להם את הדירה. לטענתם, טענתה זו לא הוכחה הגם שאין בידי הקונים סכומים כאלו והם עצמם לוו מאביו של הנתבע 2 סכום של 200,000 ₪ לצורך רכישת הדירה.

טענות הנתבע 3 ;

גם לטענת הנתבע 3 יש לדחות את התביעה על הסף תוך חיוב התובעת בהוצאות מהטעמים שלהלן:

כל טענותיה של התובעת וכל ההליך בו נקטה והתנהלותה נובעים מרצון לנקום ולפגוע בנתבע 3. התובעת משך 27 שנות נישואיהם לא הגישה כל תלונה במשטרה כנגד הנתבע 3 ולמיטב ידיעתו, גם בגין תלונת השווא שהגישה לאחר חתימת הסכם המכר לא מתנהלים הליכים.

במסגרת הליך גירושיהם, הסכימה התובעת למכור את הדירה ושכספי התמורה ישמשו לסילוק המשכנתא והחובות הקשורים לבנק אוצר החייל, כלשון הסכם הגירושין. כך, גם בדיון בבית הדין הרבני נשאלה התובעת על ידי אב בית הדין מספר פעמים האם ההסכם ברור לה והאם היא מבינה על מה היא חותמת והתובעת השיבה בחיוב תוך שהיא מודעת לכך שהתמורה לאחר סילוק המשכנתא תשמש לכיסוי החובות המשותפים בחשבונם המשותף בבנק אוצר החייל.

לתובעת היו הזדמנויות למכביר בהן יכולה הייתה לטעון כי החתימה על הסכם הגירושין נכפתה עליה ונעשתה בכול ואיומים: ביום שלאחר אישור הסכם הגירושין וכן בימים שלאחר חתימתה על הסכם המכר, אלא שהיא בחרה להמתין עד אשר הקונים סילקו את המשכנתא שרבצה על הדירה בסכום של למעלה מחצי מיליון ₪.
עוד במועד החתימה על הסכם המכר, עת טוענת התובעת כי נודעה לה זהות הקונים, יכולה הייתה להשהות חתימתה על הסכם המכר, אך בחרה שלא לעשות כן.

טענותיה של התובעת כי הנתבע 3 היה אדיש למצוקת הדיור שתיווצר לה ולידיהם לאחר פינויה מהדירה אינן נכונות. הנתבע 3 הציע לה להמשיך להתגורר בדירה עם ילדיהם והוא יישא בדמי השכירות החודשיים. כך גם טענתה לפיה היא חסרת יכולת כלכלית לממן מקום מגורים חלופי אינה מתיישבת עם בקשתה להשיב לקונים את הכספים ששילמו עד כה, בסכום של למעלה מחצי מיליון ₪.

לטענתו, בניגוד לטענת התובעת, הסתבכותו הכלכלית נובעת ממתן ערבות לאחיה של התובעת וסירובה של משפחת התובעת לסייע בכיסוי החובות שנוצרו כתוצאה מכך. הנתבע 3 עבד קשה כל חייו, בימי חול וימי חג בשביל לפרנס את התובעת וילדיו בכבוד.

התנהלותה של התובעת הינה חסרת תום לב באשר היא זו שביקשה להתגרש, חתמה על הסכם הגירושין, חתמה על הסכם המכר, המתינה שהנתבע 3 יעזוב את הדירה ושהקונים יסלקו את המשכנתא על מנת שחרבו של הבנק לא תונף מעליה, כשהיא ממשיכה להתגורר בדירה מבלי לשלם דמי שכירות וחושפת גם את הנתבע 3 לתביעה מצד הקונים על הפרת הסכם.

דיון והכרעה:

בפתח הדברים אציין כי מדובר בתיק רווי אמוציות והתנהל באופן כזה בין הצדדים כפי שניתן היה לצפות, אך גם בין באי הכוח באופן לא ראוי שכלל אמירות פוגעניות והטחת עקיצות הדדיות, דבר שאין לו מקום בין אדם לחברו בחיי היום יום ובין כתלי בית המשפט בין עמיתים למקצוע.

כמו כן, אבהיר כי בפי התובעת ישנן מספר טענות כלפי הנתבע 3, אשר הסמכות לדון בהן אינה נתונה בידי. כך, למשל, הטענה לכפייה בכל הקשור להסכם הגירושין והטענה לעניין הסתרת גובה החובות ותשלומם. התובעת הגישה לבית הדין הרבני – בו אושר הסכם הגירושין וניתן הגט – תביעה לביטול הסכם הגירושין לעניין הסכם המכר, ואילו הנתבע 3 הגיש מצדו תביעה לבית הדין בשל הפרת התובעת את הוראות הסכם הגירושין. סוגיות אלו מקומן בבית הדין הרבני, והוא אשר יכריע בהן. אדגיש כי אין בפסק דין זה או במשתמע ממנו כדי לקבוע קביעות לעניין סוגיות אלו.

הסוגיות אשר אדון בהן בפסק הדין, הן אלו הנוגעות להסכם המכר, בלבד:
טענות כי הנתבע 3 כפה על התובעת לחתום על הסכם המכר באמצעות מרותו, איומים ולחציו הכבדים על התובעת,
טענות עושק כלפי כל הנתבעים כי תנאי ההסכם הינם בלתי סבירים ועולים כדי עושק ולולא עושק זה, לא הייתה חותמת על ההסכם.
טענות התובעת כי כל הנתבעים הטעו אותה לעניין גובה התמורה בגין מכירת הדירה ולעניין זהות הקונים.

לאור האמור לעיל, השאלה המונחת בפני להכרעה היא האם נפלו פגמים בכריתת הסכם המכר מצד מי מהנתבעים וככל שכן, האם תוצאתם היא בטלותו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
המסגרת הנורמטיבית:

ככלל, אחד מעקרונות היסוד של דיני החוזים הוא העיקרון לפיו חוזים יש לקיים.

על הטוען לבטלות ההסכם לעמוד בנטל ראייתי גבוה במיוחד ולהצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל להצדקת ביטולו ועל בית משפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה [ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 01/05/05 )].

במקרה שלפנינו, תוקפת התובעת את ההסכם בפן החוזי וטענה לבטלותו מכוח מבחר עילות הקבועות בחוק החוזים, שעיקרן פגמים ברצון.

עילות ביטול הסכם עקב פגמים שנפלו בכריתתו מוסדרות בחלק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").

עילות אלו, במסגרתן מבוקש ביטולו של הסכם, מביאות להתנגשות בין שני עקרונות יסוד בדיני החוזים – העיקרון לפיו חוזים יש לקיים [ראו לעניין זה ג' שלו בע"מ 16; ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס, פ"ד מב(1), 221, 278] אל מול העיקרון לפיו על ההתקשרות בהסכם לנבוע מרצונם החופשי של הצדדים. על פי הפסיקה, ככל שהפגם ברצון החופשי של צד לחוזה חריף יותר, כך יקטן משקל החובה לקיימו ולעתים עד לביטולו בנסיבות מסוימות, וההיפך, ככל והפגם ברצון קטן יותר כך יטה ביהמ"ש לקיים את החוזה, לעתים בהתאמות הנדרשות.

לעניין התנגשות זו, יפים דבריה של כב' השופטת פאני גילת כהן:

"33. שני עקרונות מרכזיים שולטים בדין החוזים הישראלי: עקרון חופש החוזים ועקרון תום הלב.
דרכו של עולם היא שעקרונות אלה מייצגים שני קטבים וביניהם מתח.
נקודת האיזון בין שני העקרונות האמורים תיקבע בכל מקרה על פי נסיבותיו ועל פי התשתית המשפטית שבבסיסו, אך גם על פי השקפת עולם משפטית (ראו שם, שם).
כפי שהורונו רבותינו, ובכל הענווה מאמצת אני השקפה זו, עקרון חופש החוזים הוא העקרון השולט בכיפת דיני החוזים שלנו.
זהו יופיו וזהו ייחודו של התחום.
צא ולמד, כי עסקינן בתחום המרכזי בעולם המשפט בו בא לידי ביטוי במלוא עוצמתו רצון הפרט.
דיני החוזים נועדו ליתן תוקף לרצונם המשותף של הצדדים ע"י מתן כוח בידיהם לערוך חוזים המבטאים רצון זה (שם, בעמ' 19).

חוזה הוא, אפוא, מעין יצירה של הצדדים, אשר ייחודה הוא בכך שקיבלה גושפנקא של המחוקק, וככל שהם פועלים במסגרת החוקית שנתחמה על ידי הדין ומנתבים רצונם ההדדי לדפוסים מקובלים ומוכרים, יינתן תוקף לרצונם, והחוזה שערכו ייאכף (שם, בעמ' 15).

34. עקרון חופש החוזים, שהוכתר כעקרון החשוב ביותר בדיני החוזים, אינו עקרון מוחלט. ככל עקרון המבטא זכות יסוד יש לאזנו כנגד עקרונות וערכים אחרים, ובמקרים מסוימים יהא עליו לסגת מפניהם. ידוע, כי לצד ההכרה העקרונית של המשפט הישראלי בעקרון חופש החוזים, מצויות בשיטתנו הגבלות על כוחו של העקרון. חלקן של ההגבלות נובע דווקא מן השאיפה לשמר את חיותו של עקרון חופש החוזים ואת האוטונומיה של הרצון הפרטי. כך לדוגמה פרק ב' לחוק החוזים, הדן בביטול חוזה מחמת פגמים ברצון, מתפרש אמנם על רקע השאיפה להסכמה אמיתית וחופשית של הצדדים לחוזה, אולם מהווה בה בעת גם מגבלה להסכמה כזו (שם, בעמ' 51)."
[ראו תמ"ש (ק"ג) 23983-05-14 פלוני נ' אלמונית (פורסם במאגרים, 05.10.2016)].

האקט הפיזי של חתימה על ההסכם, מבטא גילוי חיצוני להסכמה החוזית בין הצדדים גם כלפי עתיד והוא עדיף על הקושי הרב הקיים בגילוי רצונו וכוונתו של אדם, מחשבתו והבנתו, אלא אם יוכחו יסודות עילות העושק והכפייה שיש בהן לסתור את החזרה להסכמה הסובייקטיבית של החותם.

טענת העושק;

עילת העושק קבועה בסעיף 18 לחוק החוזים:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

לעילה זו שלושה תנאים מצטברים [ראו ע"א 5839/92 גנז נ' כץ, 1994; ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) וספרה של המלומדת גבריאלה שלו, "דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי" (תשס"ה – 2005) בעמ' 344 (לעיל והלן: "ג' שלו")]:

א. בזמן חתימת ההסכם, היה הנעשק במצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון;

ב. ניצול מצבו הנ"ל של הנעשק על ידי העושק או מי מטעמו, כדי לגרום לו להתקשר בחוזה;

ג. תנאי החוזה אינם סבירים וחורגים מהמקובל.

מכך, אנו למדים כי על התובעת להוכיח כי בעת חתימת הסכם המכר, הייתה התובעת מצויה במצב של עושק וכי הנתבעים ניצלו את מצבה על מנת שתתקשר בהסכם המכר, וכי תנאי העסקה גרועים וחורגים מהמקובל.

אבחן להלן את התקיימותם של התנאים הנ"ל:
תנאי החוזה גרועים מהמקובל:

לא איתרתי כי תנאי החוזה הינם בלתי סבירים או חורגים מהמקובל. בהסכם הנדון בפנינו, לא קיימת עילה אמ תית לעניין תנאי החוזה, שהיו סטנדרטים ומקובלים כנהוג בהסכמי מכר דירות יד שניה, כפי שהעידו שני עורכי הדין שייצגו את הצדדים בהסכם המכר, עורכי דין ותיקים, מנוסים ומקצועיים שעדויותיהם היו אמינות ומקובלות עלי. כך, לפי עו"ד נוס, אשר ביצע עסקאות מכר באזור בו מצויה הדירה, מחיר התמורה לא היה כזה שהדליק אצלו נורות אדומות ושיכול היה להתפרש כלא הוגן או לא סביר ולעלות לכדי עושק.

בעניין התמורה בפי התובעת שתי טענות. הראשונה, כי הדירה נמכרה בתמורה שהינה מתחת לשוויה האמתי של הדירה בשוק חופשי וזו, לטענתה, ראיה לחוסר תום לבם של הקונים אשר כביכול ניסו "לעשות קופה" על גבה של התובעת. מאידך גיסא, טענתה השנייה של התובעת היא כי הקונים הלוו לנתבע 3 קודם למכירת הדירה סך של 250,000 ₪ ולאחר שלא עמד בפירעונה, נמכרה לו הדירה במחיר מופחת של 1,000,000 ₪.

לא עלה בידי להבין האם מתכוונת התובעת כי התמורה האמתית בגין הדירה היא הסך הנקוב בהסכם המכר – 1,000,000 ₪, בנוסף לסכום ההלוואה הנטען (כלומר שהקונים שילמו בגין הדירה יותר מהשווי לו טוענת התובעת – 1,150,000 ₪), או שמא כוונתה היא כי סכום ההלוואה הינו כלול במחיר התמורה. בכל צורה שלא אבחן את הטענות, אין בידי לקבלן שכן לא הוכח בפני כי ניתנה הלוואה כאמור וככל ומדובר על הלוואה שנתנו קרובי משפחת הקונים, אזי הטענה לא יכולה להיות מופנית כלפי הקונים (ראו פרוטוקול עמ' 135 ש' 9).

בנוסף, התובעת מחד גיסא סומכת טענתה לעניין מתן ההלוואה לנתבע 3 על הקלטת הנתבע 3 (נספח 19 לכתב התביעה) ובה לטענתה הוא מודה כי קיבל כספים מעבר לתמורה בהסכם המכר, ומאידך גיסא טוענת בעצמה כי "אין צורך להכביר במילים על רמת האמינות הנמוכה שיש לייחס לעדותו של הנתבע 3". התרשמותי מעדותו של הנתבע 3 הינה כהתרשמות התובעת ועל כן אין אני סומכת קביעתי על עדותו, הקלטותיו או אמירותיו השונות שלא ברור הקשרן. מעבר לכך התרשמתי כי הצדדים לא היו ביחסים טובים בלשון המעטה ולא מצאתי הודאה מפורשת שניתן ללמוד ממנה על קיומה של הלוואה כזו, רוב ההקלטה הינם דברי התובעת בעצמה, והתובעת אינה משתקפת בצורה חיובית בהקלטה זו, ועל פניו נראה כי התובעת בסברתה מאמצת אמירות חלקיות שיתמכו בסברתה המקורית, ולמה שלא תומך היא אינה מקשיבה כלל.
לטענה לעניין ההלוואה, יש צד נוסף, הם הנתבעים 1-2. הקונים בעדותם הכחישו כי נתנו לנתבע 3 הלוואה כלשהי או כי שילמו תמורה מעבר לתמורה הנקובה בהסכם המכר. הוסיפו הקונים וציינו כי הם עצמם נטלו הלוואה מקרוב משפחתם לצורך רכישת הדירה. התרשמתי בצורה חיובית מעדותה של הנתבעת 1, שהעידה בצורה חד משמעית כי לא הייתה הלוואה כזו כלל ועיקר. עדויות אלו, שנמצאו מהימנות בעיני, בצירוף היעדר ראיות קונקרטיות כלשהן מטעם התובעת שיתמכו במתן הלוואה על ידי הקונים, מובילה למסקנה כי התמורה הנקובה בהסכם היא התמורה היחידה עליה הוסכם. מעבר לכך, נראה כי התובעת במצוקתה הקשה סברה שנעשית קנוניה, ולכן למעשה היא מבקשת לגבש את הקנוניה הנטענת לכלל עובדות, לאו דווקא על יסוד איזה תשתית עובדתית כלשהי, אלא עיקרה לתחושותיה והאמוציות הקשות בהן היא נתונה.

העסקה לוותה על ידי שני עורכי דין ותיקים ומוכרים בתחום עסקאות הנדל"ן, שניהם העידו בפני ואת עדויות שניהם מצאתי מהימנות ומבוססות. הגם שסכום התמורה נמוך מעסקאות אחרות שנעשו באזור, על פי חוות דעת שמאי התובעת שלא נחקר על חוות דעתו, אין המדובר בפער משמעותי לאור נסיבות מכירת הדירה בחיפזון ובמהירות, כשם שנמכרות דירות בהליך מכירה המוכר כהליך מימוש מהיר. בנוסף הדירה עמדה למכירה זמן רב כפי שניתן להסיק ממועד חתימת הסכם התיווך כ-5 חודשים טרם מכירת הדירה, פרסום הדירה ביד 2 ומו"מ שלא צלח עם רוכש פוטנציאלי.

שקלתי אם יש חוסר כדאיות כלכלית במחיר הדירה והגעתי לכלל מסקנה שלא. כפי שפורט ואין על כך מחלוקת הדירה הוצעה למכירה באמצעות תיווך, לאחר ששלט שהוצב בדירה לא הוביל למציאת קונים, וזאת חמישה חודשים בטרם ההסכם מושא ההליך. מעבר למשמעות הדבר על טענת התובעת לעניין כפייה ועושק נטענים, הרי ברור שכאשר מוכרים מבקשים למכור דירה לצורך הליך גירושין, ולא מצליחים לעשות כן במשך חודשים רבים, מחיר הדירה יותאם למחיר השוק שהקונים מסכימים לשלם. עוד יש לזכור כי נוהל מו"מ עם קונה קודם, מסמך שנכתב על ידו בהקשר למו"מ צורף כנספח ו' לתצהיר הנתבעים, לא הוכחש על ידי התובעת, וממנו עולה כי הצדדים ניסו למכור את הדירה בתחילת חודש דצמבר 2018 במו"מ שלא צלח.

גם שאר תנאי ההסכם הינם סטנדרטיים, הן בנוסח והן במהות והתובעת לא טענה אחרת לגביהם. גם שיחת הטלפון בין עורכי הדין לסיכום תנאי נוסף בהסכם אינה חורגת מהמקובל, כפי שהעידו בפני שני עורכי הדין שערכו את ההסכם וייצגו בו את צדדים.

מסקנה זו מתבקשת אף מנספחי כתב התביעה. כך, למשל, נספח 21 לתצהיר התובעת הוא אישור עקרוני שקיבלו התובעת ובתה קורל, לטענתן בשיעור של 75% משווי הדירה (ראו סעיף 80 לתצהיר התובעת), כאשר האישור הוא בסך של 750,000 ₪ בגין שווי נכס של 1,000,000 ₪. אמנם, מודעת אני לכך שבשוק המשכנתאות של היום שמאי הבנקים למשכנתאות נוהגים להעריך שווים של נכסים על הצד הנמוך, עדיין השווי הנקבע הינו במתחם הסבירות, דהיינו, במתחם זה ישנו את חלק הנמוך והחלק הגבוה. כך שגם אם המדובר בהערכה שתהא נמוכה יותר מהשווי בשוק החופשי, הרי שהפער לרוב אינו משמעותי.

מצוקת התובעת;

לא הוכח כי התובעת הייתה במצב של עושק.
התובעת לא הצטיירה כחסרת ניסיון במידה המצדיקה את קבלת טענת העושק. התובעת 'התנהלה בעולם' כאחד האדם, ניהלה משק בית, עבדה בעבודה מסודרת, הייתה בעלת חשבון (הן משותף בבנק אוצר החייל והן אישי בבנק הדואר), הפקידה כספים ומשכה כספים וכדומה. התובעת גם פעלה לשנות את החתימות בבנק אוצר החייל בחשבונה המשותף עם הנתבע 3. גם לעניין הסכם המכר, הגם שהתובעת, כמו גם הנתבעים בהליך, אינם עורכי דין או עוסקים במכירות דירות ונדל"ן באופן יום יומי, סבורני כי לא הוכח שהתובעת נהגה כמי שאין לה ניסיון. התובעת הגיעה למשרדו של עו"ד נוס בכוחות עצמה, כאשר הנתבע 3 כבר נכח במקום ולאחר שהשניים כבר היו גרושים. התובעת חתמה גם על יתר מסמכי העסקה ועל גב השיק לפקודתה ולפקודת הנתבע 3. התובעת חתמה על הסכם תיווך חודשים לפני מכירת הדירה ואילו רק לאחר שהתגלתה לה זהות הקונים, הביעה התנגדותה לחתום על ההסכם אך לבסוף חתמה.

התובעת לא תמכה את טענתה למצוקה שכלית או חוסר ניסיון בחוות דעת או עדויות חיצוניות. להיפך, העדויות החיצוניות בהליך היו של עורכי הדין והמתמחה של עו"ד נוס.
עו"ד נוס ועו"ד פרלשטיין (מתמחה במועד חתימת הסכם המכר) העידו שניהם כי הבחינו הן במצוקת התובעת והן במצוקת הנתבע 3 וכי המעמד היה "לא נעים" וטעון במיוחד, אך כי בזמן אמת, בזמן החתימה על הסכם המכר, לא השמיעה התובעת טענה באוזניהם לפיה היא נאלצת לחתום על ההסכם תחת לחץ או שמכריחים אותה לחתום. יתרה מכך, עו"ד נוס, שכאמור מצאתי את עדותו מהימנה, העיד כי שאל את התובעת לאחר חילופי הדברים בינה לבין הנתבע 3 האם היא מבינה על מה היא חותמת והיא השיבה בחיוב – וחתמה.

יתרה מכך, התובעת לא קבלה על חתימת הסכם המכר ולא פנתה אל הצדדים בסמוך לאחר חתימת הסכם המכר ובטרם שולמו כספים נוספים או נעשו פעולות בגין הסכם זה, אלא רק לאחר תקופה של למעלה מחודש, במהלכה לתובעת היו "נקודות יציאה" למכביר.

התובעת טוענת בתצהירה (סעיף 75) כי לקח לה חודש ימים ממועד החתימה על הסכם המכר (19.12.2018), ועד לפניה לעובדת הסוציאלית (21.01.2019) היות והיה עליה להשתחרר ממרותו של הנתבע 3. אלא מאי? התובעת נסמכת על המועד המאוחר מבין המועדים הרלוונטיים לטענתה. במה דברים אמורים? קודם להסכם המכר, התגרשו הצדדים. הווה אומר, ביום 05.11.2018 נחתם ואושר הסכם הגירושין בין הצדדים על ידי בית הדין הרבני וביום 16.12.2018 ניתן גט. שלושה ימים לאחר מכן, נחתם הסכם המכר. לטענת התובעת, הרי שכבר במועד אישור הסכם הגירושין בפני בית הדין הרבני, נודע לה היקף החובות אותם מבקש הנתבע 3 לפרוע מתמורת הדירה.
אציין כי בתביעתה לביטול הסכם הגירושין (נספח 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת), שהוגשה לבית הדין הרבני לאחר שהוגשה התביעה דנן עתרה התובעת לביטולו של הסכם הגירושין "ככל שהוא מתייחס למכירת דירת המגורים של הצדדים", ולא לעצם הגירושין.

כך, שלפי גרסת התובעת עצמה, טענותיה כלפי מרותו של הנתבע 3, הכפייה והעושק על ידו הינם כבר ממועד הסכם הגירושין, אזי בפועל לקח לתובעת לא חודש לגשת לעובדת סוציאלית, כי אם חודשיים וחצי.

התובעת טענה כי הנתבע 3 לא שיתף אותה בעניינים הכספיים של המשפחה וכי היא לא ידעה עליהם דבר וחצי דבר. מאידך, מעדותה עלה כי הנתבע 3 שיתף אותה בנושאים הקשורים לכלכלת המשפחה, כגון, רכישת המונית.

בנוסף, כאמור, ניהלה התובעת חשבון בבנק הדואר במשך כ-4 שנים טרם גירושיה מהנתבע 3 ולטענתה רק לאחרונה שינתה את החתימות בחשבון הבנק המשותף לה ולנתבע 3. כלומר, בפני טענת התובעת לאלימות כלכלית מצד הנתבע 3 ומנגד התנהלות כלכלית עצמאית של התובעת אשר משך לפחות ארבע שנים מפקידה את משכורתה לחשבון על שמה בלבד כאשר הוצאות הבית והמחיה השוטפות המשיכו בתקופה זו להשתלם מחשבון הצדדים המשותף.

אינני מקלה ראש במצוקתה של התובעת, זאת מבלי להיכנס לשאלת האחריות, הן למצב הכלכלי אליו נקלעה המשפחה והן לפירוק המשפחה, אך נוכח הראיות והעדויות שהוצגו בפני, סבורני כי מצוקה זו לא פגמה בשיקול דעתה והבנת המציאות על ידה כראוי. התובעת הייתה מודעת למצב הכלכלי של המשפחה והייתה מודעת היטב לכך שלאור מצב זה ייתכן והמשפחה "תאבד" את דירת המגורים לצורך כיסוי חובות, ואם לא החובות שלטענתה מקורם בבעל, אז על ידי הבנק הממשכן.

התובעת חתמה על הסכם תיווך, נכחה בדירה כאשר הגיעו מתעניינים, בין אם המדובר בקונים ובין אם המדובר במתווכים – ולא עצרה את התהליך, אלא עד מועד הגשת התביעה דנן. אדרבא, התובעת טוענת כי הסכימה למכור את הדירה על מנת לזרז את קבלת הגט מהנתבע 3.

גם לאחר קבלת הגט, במועד החתימה, התובעת הגיעה בנפרד ובכוחות עצמה ממשרדו של עו"ד נוס, שם חתמה על ההסכם ונספחיו גם לאחר שנודעה לה זהות הרוכשים, ואף לאחר שעו"ד נוס שאל אותה מפורשות אם היא מבינה על מה היא חותמת.
חלפו יום, חלפו יומיים, חלף שבוע וחלפו שבועיים, ורק לאחר שעו"ד נוס התקשר אל התובעת, שכן נדרשה לחתום על הסכמי שכירות לצורך השלמת הסכם המכר, הודיעה לו כי היא חתמה תחת כפייה.

אין מחלוקת כי בין הצדדים שרר מתח רב ומתח זה שורר ביניהם אף כיום. פירוק תא משפחתי מוביל פעמים רבות לסערת רגשות, שברון לב, לחצים, כעסים והאשמות הדדיות, ומתח זה הינו מנת חלקם של רבים מבני זוג המצויים בהליך גירושין. במקרה זה, ניכר כי היחסים בין התובעת לנתבע 3 השפיעו גם על הילדים שהעידו בפני, כפי שניתן לצפות במקרים כאלו, וגרמו למתח רב בין הילדים לבין אביהם, מבלי להפנות חלילה אצבע מאשימה למי מהם.

ניצול מצב התובעת על ידי הנתבעים;

לטענת התובעת, הנתבעים כולם ידעו על מצוקתה וניצלו את מצבה לרעה, הנתבע 3 כדי למכור את הדירה ולכסות חובותיו (ולשם כך נטען כי ניצל את רצון התובעת להתגרש) והקונים כדי לקנות את הדירה "במחיר רצפה" ולהרוויח.

לא הוכח כי הנתבעים או מי מהם ניצלו את מצבה של התובעת – שקבעתי לעיל כי אינו עונה על התנאי להוכחת עילת העושק – כדי לגרום לה להתקשר בחוזה.

כאמור, התובעת חתמה על הסכם המכר למעלה מחודש לאחר שאושר הסכם הגירושין בין הצדדים ומספר ימים לאחר שניתן גט. התובעת, כאמור, הגיעה למשרדו של עו"ד נוס בכוחות עצמה. התובעת חתמה על הסכם התיווך ופתחה את ביתה למתעניינים.

עו"ד נוס ועו"ד פרלשטיין שניהם הצביעו על כך שהתנגדותה של התובעת החלה רק לאחר שהבחינה בשמות הקונים. עו"ד נוס לא נותר אדיש למצבה של התובעת ולאחר שנעתרה לחתום על ההסכם, ביקש לוודא עמה כי היא מבינה על מה היא חותמת והתובעת השיבה בחיוב. אין חולק כי לו הצדדים לא היו מצויים בהליכי גירושין, ולולא חוב המשכנתא הגבוה שהוביל לסכנה בדמות אובדן הדירה, התובעת לא הייתה מוכרת את הדירה, וניתן אף להניח כי הנתבע 3 לא היה מבקש למכור את הדירה. אלא, שזו לא הייתה המציאות של התובעת והנתבעת 3.

אציין עוד, כי יש לזכור כי הצדדים התגרשו ביוזמתה של התובעת, בשל רצונה להתגרש, והיא כפי עדותה התנתה את מכירת הדירה בגירושין, ומחצית הדירה שייכת לנתבע 3. כלומר, התובעת הינה בעלת מחצית הדירה בלבד, ולאור מערכת היחסים העכורה בין הנתבע 3 לתובעת התובעת ביקשה להתגרש מהנתבע 3, ומכירת הדירה הינה פועל יוצא של מהלך הגירושין וחלוקת הרכוש בין שני בני הזוג, ואין לה כל קשר לנתבעים שביקשו לרכוש את הדירה.

אני סבורה כי הקונים לא ניצלו את מצבם הכלכלי של התובעת והנתבע 3 לצורך עשיקתם או עשיקת התובעת. הקונים רכשו את הדירה לאחר שעמדה זמן מה למכירה ולאחר שהיו הצעות שלא צלחו, ובמחיר שכאמור אינו נמוך באופן חריג או בלתי סביר בנסיבות העניין. הקונים שילמו 100,000 ₪ בשיקים שהיו לפקודת התובעת והנתבע 3, והתובעת חתמה על השיקים בחתימת הסב. הנתבעים שילמו גם את המשכנתא והמשכנתא הוסרה. התנהלות זו של הנתבעים אינה מצביעה על ניסיון לעשוק, אלא בהינתן שמחיר הדירה הינו סביר בנסיבות, נוכח המפורט לעיל, המדובר בהתנהלות רגילה של קונים שרכשו דירה.
עילת הכפייה;

עילת ביטולו של חוזה שנחתם מחמת כפייה, קבועה בסעיף 17(א) לחוק החוזים:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה."

עילה זו קרובה לעילת העושק מבחינה עניינית ומעשית שכן שתיהן נובעות מפגם ברצונו החופשי של המתקשר, אך הן נבדלות מהן באופן משמעותי בכך שבעוד עילת העושק דנה בתנאי החוזה והיותם סבירים או חורגים מהמקובל וכן דורשת הוכחה של מצוקה ממשית ולא קושי ארעי או חולף, בעילת הכפייה אין כלל התייחסות לתוכן החוזה וסבירות תנאיו וכן לא מוגדר מהי "כפייה".

כאמור, בעוד בסעיף 17(א) לא הוגדר מהי כפייה, אלא כי כוח או איום יכולים להוות כפייה, בפסיקה נקבע כי ההכרעה האם לחץ פסול עולה לכדי כפייה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו [ראו כב' השופטת חיות בע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ''ד נח(5) 193, 198 (2004)].

גם עילה זו לא הוכחה, מהטעמים שפורטו בדיון בטענת העושק ומהטעמים שאפרט להלן.

במלוא הזהירות, אוסיף כי טענות התובעת לפיהן חתמה על הסכם המכר בשל חששה מהנתבע 3 לא הוכחו בפני. התובעת בעדותה לא נתנה משקל ממשי לטענותיה לאלימות פיזית או כלכלית של הנתבע 3 נגדה. אין ספק שבשלב כלשהו מערכת היחסים שבין הנתבע 3 לתובעת הפכה לבעייתית, לא בריאה ומזיקה, ככל הנראה רוויה בכוחניות, וכי נסיבות אלו הן שהובילו למצוקה הכלכלית והמלחיצה שכפתה על התובעת והנתבע 3 מציאות לפיה הם מחוייבים למכור את הדירה. ברי כי מכירת דירת מגורים, בה גידלה התובעת את ילדיה ובה ניהלה את משק ביתה משך שנים ארוכות, בנסיבות המתוארות לעיל, נעשית בלב כבד ומתוך תחושת לחץ ומועקה, בנוסף לקשת הרגשות שמתלווה לפירוק מערכת יחסים בת למעלה משני עשורים.

מהעדויות עלה כי כל התקופה שקדמה למכירת הדירה הייתה כרכבת הרים רגשית לתובעת ולילדיה. יחד עם זאת, ועם כל קושי שבמציאות המתוארת לעיל, לא הוכחו האלמנטים של עושק וכפייה.

לטענת התובעת, איומי הנתבע 3 כי בשל חובותיו לאנשים מסוימים, אותם גורמים יפגעו בו, בה ובילדיהם, הם שגרמו לה להיות "נוחה להשפעה" ושניתן יהיה לכפות או להפעיל עליה לחץ כדי שתחתום על החוזה.

לתמיכה בטענתה העידה התובעת שניים מילדיהם המשותפים, קורל בתם הבכורה ובנם הקטין. מבלי להביע דעה לעניין תוכן העדויות אציין כי לא מצאתי הבדל בין עדותה של התובעת לעדויות קורל והקטין. מה שנאמר מפי התובעת הוא שנאמר מפי הילדים ובשל כך לא היה בעדותם לסייע לטענות התובעת ולטעמי ניתן היה להסתפק בעדותה של התובעת.

בפסיקה אמנם נקבע כי פגם ברצון המתקשר מקנה עילת ביטול, אך הודגש כי "לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמים מרצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיוותר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר" [ע"א 1596/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, 1994]. עוד נקבע כי "חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי" [ע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס, 1998].

במקרה דנן, גם אם התובעת הייתה נתונה תחת לחץ רב, לא הוכח כי לחץ זה הוביל לפגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של התובעת. לתובעת הייתה אפשרות מעשית להציע לנתבע 3 לרכוש את חלקו בדירה, כשם שמבקשת כיום להשיב לנתבעים 1-2 את כספם (ומבלי שבעדותה הצליחה התובעת לספק מענה לסוגיית רכישת חלקו של הנתבע 3 בנוסף להשבת כספם של הנתבעים 1-2) וכן הייתה לה אפשרות מעשית שלא להגיע למועד שנקבע לחתימת ההסכם, האפשרות המעשית לקבל לידיה את הנתונים הרלוונטיים למכירה וכן הייתה לה האפשרות המעשית להשיב לשאלתו של עו"ד נוס כי היא אינה מסכימה לחתום על ההסכם.

באשר לנתבעים 1 ו-2 כפי שטוענת התובעת בעצמה, אלו לא עמדו מולה במהלך המו"מ אזי לא ברור כיצד אלו כפו עליה או לחצו עליה לחתום על ההסכם כאשר הם כלל לא היו נוכחים במעמד חתימת התובעת על ההסכם.

כשנשאלה התובעת בחקירתה אילו עושק וכפייה הפעילו עליה הזוג אברהם שלום, השיבה התובעת:

"היא לא סיפרה לי שהיא קונה את הדירה שלי.
היא ידעה שאני לא רוצה למכור את הדירה. רק כשהגעתי לעורך דין ושמעתי איפה הקונה, הקונה, שאני רוצה לדבר איתם, שאין לאן ללכת, הבנתי שעורך הדין אמר לי מי הם. התחלתי לצרוח אצל עורך הדין כי לא האמנתי שהחברה הטובה שלי מרמה אותי והלכת מאחורי הגב שלי.
...
היא נתנה לו מזומנים 250,000 ורשמו בתוך החוזה מיליון שקל.

גם באמירותיה השונות של התובעת כלפי הנתבעת 1 באופן אישי (למשל, "גרה בדירת פאר וצריכה עוד דירה" וכן "והגברת הקונה ידעה שאני מאוימת. אבל, היא רצתה בית. יש לה דירת פאר, יש לו מכוניות פאר. אני ענייה. אני רוצה בית לילדים שלי", 27.1.20, עמ' 28 ; "הם יכולים לקחת את הכסף... ולקנות במגדלי YOO, הם אנשים מאוד אמידים" עמ' 61 ש' 7-8), אין כדי לבסס, ולו במעט, טענת עושק וכפייה.

עוד מעדותה של התובעת משתמע כי היא לא הצליחה להפריד בין הטענות שלה כלפי הנתבע 3 לבין הקונים וכרכה את הקונים בתביעה זו מבלי לשים אצבע על טענות ברורות כנגד. גם כשעומתה מספר פעמים עם השאלה היכן הכפייה והעושק מטעם הזוג אברהם-שלום, השיבה שוב ושוב כי: "הבית שלי לא עולה מיליון שקל", אך לא הצליחה לבסס את טענותיה נגדם.
אציין כי עדותה של קורל הבת לא הייתה שונה בעניין הנתבעים 1-2 מעדותה של אמה כאשר גם קורל חזרה שוב ושוב על כך שאמה והנתבעת 1 היו חברות ולשם מה הייתה צריכה הנתבעת 1 את הדירה שלהם.

בחינת נסיבות העניין שבפני מעלה כי אמנם התובעת הייתה נתונה תחת לחץ רב, ואינני מקלה בכך ראש, אך אין המדובר בלחץ פסול העולה בכדי כפייה. אבהיר בעניין זה כי בכל הליך גירושין יש משום לחץ מסוים, בני זוג המתגרשים ומוכרים את דירתם אגב גירושין, עושים זאת לאו דווקא מרצון מלא, ייתכן שבסתר ליבם היו מקווים שהמציאות תגלגל אחרת. אולם לדעתי קבלת תביעת התובעת, הגם שאין אני מקילה לחלוטין במצבה הרגשי הקשה וביחסיה הקשים עם הנתבע 3, תוביל למסקנה שכל מכר דירה במסגרת הליך גירושין ניתן יהיה להעלות טענה של כפייה ועושק, משום שהדבר לא נעשה לרצונו המלא של אחד הצדדים. ברור שהליך גירושין לא תמיד מוסכם על שני בני הזוג בצורה מלאה, לעיתים צד אחד רוצה יותר וצד שני רוצה פחות, בענייננו, לא מצאתי כי מכר הדירה, שונה ממכר רגיל במסגרת הליכי גירושין. תמיד יש עוגמת נפש בעצם קיומם של הליכי הגירושין והצורך הנובע ממנו במכירת הדירה המשותפת בה התגוררו בני הזוג שנים רבות, אלא שעוגמת נפש מובנת זו אינה עולה לטעמי לכדי כפייה עושק או הטעייה. ויש תמיד לזכור כי הנתבע 3 הינו בעל מחצית השנייה של הדירה.

הטעייה ומצג שווא;

עילת ביטול הסכם מחמת הטעיה מעוגן בסעיף 15 לחוק החוזים וקובע כך:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

הטעיה, כך נקבע בפסיקה, עשויה להיות כתוצאה ממצג שווא לצד הנפגע או כתוצאה מהימנעות מגילוי מידע לצד הנפגע שהייתה על הצד הפוגע חובה לגלותו בנסיבות העניין [ראו ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' ישראל פרי (פורסם במאגרים, 16.11.11)].
מקור חובת הגילוי מושפע מגורמים שונים, מכח הנסיבות, עובדות ספציפיות של העסקה, זהות הגורם שבדיו מצוי המידע, סוג המידע, אינטרס ההסתמכות. בעילת הטעיה, בדומה לעילות העושק והכפייה, על הטוען להטעיה להראות כי התקשר בהסכם "עקב" ההטעיה, כלומר, לו לא היה מוטעה, לא היה מתקשר בעסקה כלל או כפי שנעשתה (ראו ג' שלו, עמ' 247-248).

כלומר, על מנת לבחון האם רצונו של צד נפגם בשל אי גילוי מצג מסוים בשלבי המשא ומתן באופן המצדיק את ביטול החוזה, יש לשאול האם על מי מהצדדים חלה חובת גילוי באשר לאותו מצג והאם, כאמור, ההתקשרות בחוזה נעשתה בעקבות אותו מצג מוטעה, או שמא, הפרט שלא גולה הינו פרט שולי, זניח, בלתי מרכזי אשר גם אם היה מוצג, לא היה מונע את ההתקשרות.

משבחנתי את טענות התובעת ואת הראיות והעדויות שהוצגו בפני, מצאתי לדחות את טענתה של התובעת להטעיה ומצג שווא.

אמנם, התובעת לא ידעה כי הקונים הם הנתבעים 1-2 אלא בהגיעה לחתום על ההסכם. יחד עם זאת, משגילתה התובעת את זהותם במועד החתימה על החוזה, הביעה את מחאתה אך לאחר דין ודברים שאין חולק כי היה סוער ורווי אמוציות, חתמה על ההסכם. לכשנשאלה על ידי עו"ד נוס האם מבינה היא על מה חותמת, השיבה בחיוב. סופו של יום הוא שהתובעת חתמה על ההסכם כאשר היא יודעת את זהות הרוכשים וכי הרוכשים הם הנתבעים 1-2.

לכל היותר ניתן לומר כי זהות הקונים הייתה לה כהפתעה וגם אם חטאו הנתבעים בכך שלא שיתפו את התובעת בעובדה זו, אין הדבר עולה כדי הטעיה. כל חטאם של הנתבעים 1-2 היה בכך שזיהו הזדמנות עסקית לגיטימית, ומצאו עצמם משולבים ביחסיהם של התובעת והנתבע 3. אציין כי אין זה חריג שכאשר בני זוג מוכרים או קונים דירה, המשא ומתן מתנהל על ידי אחד מהם ולא על ידי שניהם יחדיו.

כפי שפורט לעיל, חובת הגילוי מושפעת בין היתר מסוג המידע. סבורני כי המידע בענייננו איננו מסוג המידע שיש בו לפגוע ברצונה של התובעת וודאי שאינו מצדיק את ביטולו של החוזה, וודאי בנסיבות כאמור בהן נודעה זהותם לתובעת במעמד החתימה ועדיין היא חתמה על ההסכם, ובידיעה מי הם הקונים.

אוסיף כי לא הוכח בפני כי קודם למועד חתימת ההסכם ניסתה או ביקשה התובעת כלל לברר את זהות הקונים, לא פנתה אל עו"ד נוס לבירור פרטים, ואזכיר כי התובעת היא אדם בוגר ומוטלת עליה אחריות מצדה לברר סוגיות שהיא סבורה שיש בהן להשפיע עליה. התובעת הגיע למועד חתימת החוזה וזאת מבלי לדעת את זהות הקונה או גובה התמורה או תנאי המכר או את מועד הפינוי או כל מידע אחר בעצם. כל אלה מעלים את המסקנה כי הזהות של הקונים לא הייתה לה מהותית, אלא עד הרגע בו גילתה כי זו הנתבעת 1. והאם כספי הנתבעים 1-2 צבועים אחרת מכספים של צדדי ג' זרים לתובעת?

יתרה מכך, אף לאחר שיחת הטלפון בין עו"ד נוס לעו"ד פלדבאום בדבר הותרת המזגנים והארון, חתמה התובעת על ההסכם.

למעלה מהאמור אציין כי לגרסתם של הנתבעים 1-2, הנתבעת 1 פנתה אל התובעת בעניין רכישת הדירה וקודם להסכם המכר. כך הנתבעת 1 העידה כי יזמה שיחה טלפונית עם התובעת קודם לחתימה על הסכם המכר וצינה בפניה כי הנתבע 3 פנה אל משפחת הנתבעת בעניין רכישת הדירה (ראו פרוטוקול מיום 27.1.2020 עמ' 111, ש' 16-28, עמ' 113 ש' 22-24, פרוטוקול מיום 16.06.2020 עמ' 45 ש' 2-6). גם הנתבע 2 העיד כך בעדותו (עמ' 49 ש' 31-33, עמ' 50 ש' 6-7) אמנם, עובדה זו לא צוינה בתצהיר הנתבעת 1 ולטענת התובעת המדובר בעדות כבושה. יחד עם זאת, אני סבורה כי יש לקבל עדות זו וליתן לה משקל. הנתבעת העידה כי במועד פגישתה עם בא כוחה ציינה בפניו עובדה זו אך בא כוח הוא שבחר שייעץ לה לא לציין זאת בתצהירה (עמ' 114 ש' 7, ש' 10-11). אני מקבלת הסבר זה, שכן מהדברים עולה כי התובעת הייתה מודעת שמישהו מבני המשפחה של הנתבע 2 ירכוש את הדירה, מה שהתובעת לא ידעה הוא כי הנתבעת 1, מי שהיא סברה שהיא חברתה הטובה תרכוש את הדירה. הבדל זה שאינו מובן לאדם מהחוץ הינו הבדל של שמים וארץ מבחינת התובעת. לטעמה של התובעת חברתה הטובה לא אמורה לרכוש את הדירה שלה. מדוע קונה אחר יכול לקנות את הדירה, והנתבעת 1 לא? המדובר בעניין רגשי במהותו, ולא משפטי. אין בפניי דילמה אמתית בשאלת הכפייה בכל הנוגע לנתבעים 1-2, אלא שאלה רגשית סבוכה הנוגעת למערכת החיים של התובעת עם הנתבע 3, ולחברתה הנתבעת 1. אני סבורה כי התובעת, בכל הכבוד השליכה על ההסכם דברים שאינם ממין העניין, וקשרה כעסים וציפיות חברויות לעסקת מכר פשוטה. אין בידי לקבל את התנהלות התובעת, כפי שעוד אבהיר בהמשך.

התובעת ביקשה לצייר את הקונים כרודפי בצע שעשו על גבה את עסקת חייהם, תוך שניצלו את מצוקתה כדי להתקשר עמה בעסקה העושקת אותה. סבורני שאין כך הדבר ואף לא בקירוב. מעדותם של הקונים התרשמתי כי אלו באמת ובתמים ביקשו לסייע לתובעים במצוקה הכלכלית אליה נקלעו, תוך שנזדמנה להם עסקה לגיטימית ולא כי פעלו מתוך מניע לרווח קל על חשבון התובעת.

העסקה נעשתה בפני עו"ד בועז נוס שהתרשם כי התובעת חתמה בהבנה מלאה על ההסכם ויש להניח כי לו היה מתרשם אחרת וכי היה נוכח כי התובעת נכפית או מאוימת על ידי הנתבע 3 לחתום על ההסכם, לא היה מחתימה, וודאי שלא מאשר את חתימתה על מסמכים שונים וודאי שלא ממשיך עם העסקה תוך שהנתבעים 1-2 משלמים כספים על בסיס הסכם זה.

לעניין טענת התובעת כי הוצג לה מצג שווא לעניין גובה חובות הנתבע 3, סבורני כי בשלב בו חתמה על החוזה, כחודש ימים לאחר חתימת הסכם הגירושין, אז לטענתה שלה נודע לה היקף החובות, וימים ספורים לאחר קבלת הגט. לא יכול להיות חולק על כך שבמועד החתימה על הסכם המכר כבר ידעה התובעת בבירור אודות גובה החובות, היקפם והגורמים להם הוא חייב. במסקנה זו תומכות גם עדויותיהם של קורל והקטין.

המסקנה המתבקשת היא כי במועד החתימה על החוזה, ידעה התובעת על גובה החובות של הנתבע 3 לכאורה וכי זהות הקונים, לה אדגיש לא הייתה רלוונטיות בעיני לאור הנסיבות, נודעה לו במועד זה ועדיין בחרה היא לחתום, לא רק על הסכם המכר אלא גם על כל הנלווים לו.

כאמור, על מנת לבסס עילה לביטול הסכם על בסיס הטעיה, על התובע והטוען להטעיה להוכיח כי ההתקשרות בחוזה נעשתה 'עקב' ההטעיה, וכי לולא ההטעיה לא היה אותו צד מתקשר בהסכם. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי התובעת הוטעתה הטעיה כזו שבעקבותיה חתמה על החוזה, שכן הייתה חותמת על החוזה לו היה זה רוכש אחר.

התנהלות התובעת לאחר החתימה;

כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, התובעת חתמה בפני עו"ד נוס על הסכם המכר ביום 19.12.18. עוד באותו היום שולם הסכום של 100,000 ₪. במועד זה הנתבע 3 כבר לא התגורר בדירה, שכן עזב את הבית לאחר מתן הגט ביום 16.12.18 (ראה סעיפים 33-34 לכתב התביעה).

התובעת חתמה על גבי השיקים חתימת הסב. הנתבע 3 לקח את השיקים לצורך הפקדתם לחשבון המשותף של בני הזוג. התובעת בשעה זו הייתה מודעת להיקף החובות, לזהות הקונים, למחיר הדירה. מה מנע מהתובעת להתקשר לעו"ד נוס באותו היום ולהודיע לו כי היא נכפתה לחתום על ההסכם?

יתר על כן, הקונים שילמו את התשלום השני בתחילת ינואר (מסמך התשלום לא נושא תאריך ) ואישור הבנק הממשכן בעניין שחרור השעבוד על הדירה מיום 6.1.19 ( ראה נספח א1 לתצהיר הנתבע 2). אין חולק כי הפעם הראשונה שעלתה הטענה הנוגעת להסכם המכר, הינה פנייתה של התובעת ללשכת הסיוע המשפטי ביום 21.1.19. התובעת פנתה לראשונה לנתבעים בעניין טענותיה לעושק וכפייה ביחס לנתבעים כאשר נדרשה לפנות את הדירה לאור המכר , וההצעה שעלתה בין הצדדים לחתימה על הסכם שכירות, על מנת שהתובעת תוכל להמשיך ולהחזיק בדירה, ביום 29.1.19, בשיחה ה יזומה שנעשתה מטעמו של עו"ד נוס לתובעת, העלתה התובעת לראשונה את הטענה כי ההסכם נחתם על ידה בכפייה ובעושק.

כלומר, כפי שהבהרתי לעיל לתובעת היו נקודות יציאה מרובות שבהם יכלה להפסיק את השתלשלות העניינים, באופן שלא ייכרת הסכם המכר, שכן הגיעה מיוזמתה למשרדו של עו"ד נוס, חתמה לאחר שנשאלה במפורש על ידו אם היא מסכימה, קיבלה לידיה שיקים עליהם חתמה חתימת הסב והללו הופקדו בחשבונה המשותף שלה ושל הנתבע 3, הדברים כולם היו לאחר שהנתבע 3 כבר עזב את הדירה והצדדים היו גרושים. בכל עת יכולה הייתה התובעת לעדכן את עו" ד נוס בנוגע לחוסר רצונה, אם באותו מועד ואם מיד לאחריו.

יתר על כן, התובעת בחרה לקבל את התשלום השני, ורק לאחר שהלוואה המובטחת במשכנתא סולקה על ידי הנתבעים, כאשר הגיע העת לפנות את הדירה גם אז לא פנתה להודיע כי הדירה נמכרה על ידה מתוך לחץ וכפייה. רק כשקיבלה שיחה יזומה מעו"ד נוס, שהתעניינו בנוגע לעריכת הסכם שכירות עם התובעת רק אז כשהיה ברור שהנתבעים משלימים את התמורה על פי הסכם המכר, הודיעה על טענתה לעניין הכפייה והעושק.

כל זאת כאשר יש לזכור שמחצית הדירה שייכת לנ תבע 3.

אכן הליך הגירושין קשה ביותר, וכמאמר חז"ל "כל המגרש אשתו הראשונה אפילו המזבח מוריד עליו דמעה", כל גירושין מובילים לשבר גדול, שכן בית נהרס, מערכת היחסים מתרסקת, ונישואין שנמשכו למעלה משני עשורים מסתיימים בקול צרימה. אלא שבענייננו, קשים ככל שיהיו הליכי הגירושין, וקשים ככל שיהיו יחסיה של התובעת עם הנתבע 3, לא מצאתי כי בהתנהלותה יש כדי להראות שהתובעת נכפתה או נעשקה או הוטעתה בעניין מכירת הדירה.

אינני נדרשת לשאלה האם התובעת הוטעתה בנושא החובות. ייתכן ובנושא זה יש טעם בטענות התובעת כלפי הנתבע 3. עניין זה אינו בסמכותי, ואין לי צורך להכריע בו לצורכי פסק דין זה, שכן מהנתונים שהובאו בפניי עולה כי יתרת החוב בחשבון הבנק המשותף עמד על עשרים אלף ₪ בלבד, ולכן לאחר סילוק המשכנתא לכאורה במצב עניינים רגיל היו בני הזוג מקבלים את היתרה בחלקים שווים. כפי שנטען בפניי, הנתבע 3 סבר ששיקים שמסר לצדדי ג' ויכנסו לחשבון המשותף ישולמו מהתשלומים שהצדדים קיבלו על חשבון הדירה, ולא ברור לביהמ" ש כאן, ואינני צריכה לנושא זה למתן פס"ד האם התובעת הבינה עניין זה, והאם הסכימה לו.

אני קובעת מהעובדות הבאות:
הסכמת התובעת למכירת הדירה בבית הדין הרבני.
חתימה על הסכם תיווך.
פרסום הדירה באתר יד 2 והצבת שלט על גבי הדירה.
ניהול מו"מ עם הקונה הקודם, והצגת הדירה לקונים פוטנציאלים.
חתימה על הסכם המכר מושא הדיון.
חתימה על כלל המסמכים הנוגעים למכר, לרבות ייפוי כוח.
קבלת התשלום הראשון.
קבלת התשלום השני ופדיון המשכנתא.
העובדה שהתובעת הסכימה שכספי הדירה יחולקו בינה לבין הנתבע 3 שהינו בעל מחצית הדירה.
אי העלאת כל טענה במשך כל אותו הזמן בפני אף גורם, הגם שבזמנים הללו עוד בטרם מכירת הדירה הנתבע 3 כבר לא התגורר בדירה.
בקשתה לביטול ההסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבע 3 לבית הדין הרבני כלל רק ביטולו ביחס למכר הדירה ולא ביחס לשאר רכיביו.

כל הנתונים הללו מצביעים על כך, שגם אם מערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבע 3 הייתה ע כורה מאוד, אין בה משום כפייה העו שק או הטעייה ביחס להסכם המכר עליו חתמה, לטעמי מרצונה החופשי.

סוף דבר:

נוכח המפורט לעיל, דין התביעה להידחות. על התובעת למלא את תנאי ההסכם המכר, לפנות את הדירה כנגד קבלת יתרת התמורה החוזית, בכפוף לכל דין.

אני מורה כי הכספים שהופקדו כערובה להבטחת צו המניעה יוותרו בתיק למשך 60 יום על מנת לאפשר לנתבעים להגיש בקשות בהתאם לשיקול דעתם.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט ההליכים בסכום של 25,000 ₪ (אציין בשולי הדברים כי הסכום שקבעתי כשכ"ט אינו משקף את היקף העבודה שנעשתה בתיק ואת מספר הדיונים אלא שבתיק ניתנו החלטות בעניין זה וההוצאות והשכ"ט נקבע בהתייחס לכך). הנתבעים רשאים לקזז את ההוצאות מיתרת התמורה המגיעה לתובעת.

היות ובין התובעת לנתבע 3 ישנן סוגיות ומחלוקות שטרם הוסדרו כדין וחלקן מצויות בהליך התלוי ועומד ביניהם בבית הדין הרבני, לרבות מחלוקות כספיות, אך לקונים אין כל נגיעה אליהם, אני מורה לנתבעים 1-2 להפקיד את יתרת התמורה בידיו הנאמנות של עו"ד נוס, אשר מעבר להבטחת המצאת מלוא האישורים הנדרשים להשלמת עסקת המכר ורישום הזכויות בדירה על שם הנתבעים 1-2, יחזיקם במשך 30 ימים על מנת ליתן לתובעת ולנתבע 3 שהות לנקוט בהליכים הרלוונטיים לעניין חלוקת היתרה, ככל ויבחרו לעשות כן.

בהינתן שמערכת היחסים הקשה שבין התובעת לנתבע 3 היא שהובילה לכל התובענה שבפניי לא מצאתי להורות על פסיקת הוצאות לטובת הנתבע 3.

אין בפניי תביעה שכנגד ומשכך לא קבעתי מאומה ביחס לטענת הנתבעים בנוגע לפיצוי המוסכם שדרשו לקבל בגין טענתם להפרת ההסכם על ידי התובעת והנתבע 3.

ניתן היום, א' כסלו תשפ"א, 17 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.