הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 36365-12-12

לפני
כבוד ה שופטת מיכל עמית - אניסמן

התובעת

טקסי המרכז בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד חיים כהן ואח'

נגד

הנתבעים

1.דיזל הצלחה בע"מ

2.מתיתהו נחמן
ע"י ב"כ עו"ד רויטל מגל

3.צבי שטינמן ז"ל – התביעה נמחקה

4.דלק מנטה קמעונאות דרכים בע"מ
5."דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ
הנתבעות 4-5 ע"י ב"כ עו"ד ברוך שטיימן

6.חיים מרידור
7.משה מרידור

הנתבעים 6-7 ע"י ב"כ עו"ד ניר אברמוב

צד ג' 1. דיזל הצלחה בע"מ
2. נ.ו.ב.ר דלקים בע"מ
צד ג' 2 ע"י עו"ד יאיר מינטוס

פסק דין

עניינה של התובענה שלפניי בטענות התובעת בדבר גזלת זכותה הנטענת לקבלת רישיון להקמת תחנת דלק פנימית לשירות מוניותיה במקרקעין הידועים כגוש 7060 חלקה 59, המצויים ברח' דרך שלמה 155 בתל אביב (להלן: "המקרקעין"), וכפועל יוצא התעשרותם שלא כדין של הנתבעים על חשבונה.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
התובעת הינה חברה המפעילה כ-150 מוניות, אשר ממוקמת בסמיכות למקרקעין.
הנתבע 3 היה במשך שנים אורגן בכיר בתובעת ובין היתר שימש כמנהלה עד לחודש אוקטובר שנת 2001. לטענת התובעת, בתקופה בה שימש הנתבע 3 כמנהלה, הוחלט על ידה להקים תחנת תדלוק שתהיה בבעלותה ותשרת אותה ואת מפעיליה- המוניות שעובדות תחתיה.
הנתבע 3 הקים ביחד עם הנתבע 2 את הנתבעת 1, ועמם המשיך לפעול אף לאחר סיום כהונתו כמנהל התובעת, לשם הקמת תחנת תדלוק פנימית, כלומר תחנת תדלוק לשימוש מוניות. בשנת 2004, קיבלה הנתבעת 1 היתר בניה להקמת תחנת תדלוק במקרקעין (להלן גם: "התחנה"), אשר נשכרו על ידם מבעלי המקרקעין, הנתבעים 6-7, וכן קיבלה רישיון עסק . יצוין, כי הנתבעים 1-3 הפעילו את התחנה אף עובר למועד קבלת היתר הבניה, אך הוצא לתחנה צו הריסה, אשר בעקבותיו הופסקה פעילותה. לאחר הליכים משפטיים ותכנוניים ניתן לנתבעים 1-3 היתר בניה, כאמור, בשנת 2004.
הנתבעים 1-3 שכרו את המקרקעין מהנתבעים 6-7 עד ליום 31.1.2014. ביום 13.11.2005 מכר הנתבע 2 את מניותיו בנתבעת 1 לנ.ו.ב.ר דלקים בע"מ (להלן: " נ.ו.ב.ר"), כנגד סך של כ-471,000 ₪.
הנתבעות 4-5 שכרו את התחנה מהנתבעת 1 ומ נ.ו.ב.ר לתקופה שמיום 24.2.2010 ועד ליום 31.1.2014. החל מיום 31.1.2014 שוכרות הנתבעות 4-5 את התחנה במישרין מהנתבעים 6-7, שהינם כאמור בעלי המקרקעין, כאשר את הציוד אשר מותקן בתחנה ש ואלות הנתבעות 4-5 מנ.ו.ב.ר בכפוף לתשלום דמי שימוש.
התובעת הגישה ביום 17.12.2009 המרצת פתיחה כנגד הנתבעים 1-3 לבית משפט זה, במסגרתה עתרה למתן צו עשה, לפיו ייאסר עליהם ליתן שירות במסגרת תחנת התדלוק לכל מי שאינו מטעמה של התובעת (ה.פ 20457-12-09, להלן: "המרצת הפתיחה"). בסופו של יום, החליטה התובעת למחוק את המרצת הפתיחה לצורך הגשת תובענה חדשה, היא התובענה שלפניי.
ביום 18.12.2012 הגישה התובעת את התובענה דנן. תחילה הוגשה התובענה כנגד הנתבעים 1-5, בעוד שהנתבעים 6-7 צורפו כ"נתבעים פורמאליים" בלבד. ביום 31.3.2016, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה, במסגרתה ביקשה להוסיף עילות תביעה, וכן לצרף את הנתבעים 6-7 כנתבעים, בשונה מנתבעים פורמאליים בלבד. הבקשה התקבלה וביום 12.12.2016 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן נגד כל הנתבעים.
הנתבעים 4-7 הגישו כתבי הגנה לכתב התביעה המתוקן. יחד עם כתב הגנת ן הגישו הנתבעות 4-5 אף הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 1 ו כנגד נ.ו.ב.ר שהפעילה את תחנת התדלוק וממנה כאמור הן שואלות את הציוד שבתחנת התדלוק כנגד תשלום דמי שימוש.
ביום 24.7.2017 הודיעה התובעת, כי הנתבע 3 הלך לעולמו. על כן, ובהתאם לבקשת התובעת, התביעה כנגדו נמחקה.
שעה שלא הוגש כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן מטעם הנתבעת 1, ואף לא הוגשו ראיות מטעמה, ביקשה התובעת כי יינתן כנגדה פסק דין בהיעדר הגנה. באשר לנתבע 2 הודיעה התובעת, כי בינה לבין הנתבע 2 מתנהלים מגעים במטרה לזמן את הנתבע 2 לעדות מטעם התובעת, ומשכך לא התבקש בשלב זה פסק דין כנגדו, על אף שלא הוגש כתב הגנה מטעמו.
במסגרת החלטתי מיום 2.4.2019 קבעתי כי כתב התביעה המתוקן הומצא לנתבעת 1, ולכל הפחות היה בידיעתה. משכך קבעתי, כי שעה שלא הוגשו כתב הגנה מתוקן או ראיות מטעמה, לא תהיה היא רשאית להוכיח טענותיה. עם זאת, שעה שכבר החלה שמיעת הראיות בתיק, ונוכח הסעדים המבוקשים במסגרת כתב התביעה המתוקן הוריתי כי פסק דין בעניינה של הנתבעת 1 יינתן במסגרת פסק הדין בתובענה כולה.
בהחלטתי מיום 14.5.2019 קבעתי כי יש להתיר את שמיעת עדותו של הנתבע 2, הגם שלא הוגש כתב הגנה מטעמו, ואף לא הוגש תצהיר מטעמו עד לאותו מועד, חרף העובדה ששמיעת הראיות כבר החלה. בהתאם להחלטה זו, הגיש הנתבע 2 תצהיר עדות ראשית ועדותו נשמעה בדיון מיום 30.5.2019.
בקשה שהגישה התובעת להגשת ראיות הזמה נדחתה במסגרת החלטתי מיום 3.7.2019.

טענות הצדדים
טענות התובעת
כאמור, התובעת טוענת, כי בתקופה שהנתבע 3 כיהן כמנהלה, הוחלט על ידה להקים תחנת תדלוק שתשרת את התובעת ואת נהגי המוניות שעובדים תחתיה. בעקבות זאת, החל הנתבע 3 לפעול לשם הקמת תחנת התדלוק, על סמך הרשאה שניתנה לו מהתובעת.
לטענתה, חרף סיום כהונתו של הנתבע 3 בחודש אוקטובר 2001, הוא המשיך להציג עצמו כמי שפועל בשמה ומטעמה, זאת תוך זיוף והטעיה ובניגוד להוראות הדין, על מנת לקבל את הרישיון להקמת התחנה. כך, טוענת התובעת, במכתב ששלח הנתבע 3 בשנת 2002 לאגף רישוי עסקים, הציג את עצמו כמנהלה, על אף שכהונתו הסתיימה כאמור כבר בשנת 2001.
עם סיום העסקתו של הנתבע 3 אצל התובעת, כך לטענתה, היה עליו להעביר את הטיפול בנושא של הקמת תחנת התדלוק למחליפו בתפקיד, אך הוא לא עשה כן ולקח לעצמו את הזכות להקים תחנת תדלוק, אותה הקים ביחד עם הנתבע 2 בעבור הנתבעת 1, תוך שימוש בשמה של התובעת. כחלק ממעשי המרמה של הנתבעים 1-3, טוענת התובעת, הוצג על ידם מצג מטעה בפני עיריית תל אביב, שעה שהציגו בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מצג, לפיו הנתבעת 1 נוסדה באמצעות התובעת ופועלת מטעמה, כפי שעולה ממכתב מאת ב"כ הנתבעים 1-3 מיום 21.5.2002, אשר צורף כנספח ט' למוצגי התובעת.
בפועל, טוענת התובעת, תחנת התדלוק אינה פועלת עבור התובעת או משמשת את מוניות התובעת, בניגוד למצגים שהציגו הנתבעים 1-3.
נוכח האמור, טוענת התובעת, דומה כי הרשויות והצדדים אשר התקשרו עם הנתבעים 1-3 סברו כי עסקינן בתחנת תדלוק המוקמת על ידי התובעת ועבור מפעיליה, כאשר בפועל התחנה והזכות להקמתה נגזלו מהתובעת. בנוסף, טוענת התובעת, גם לפי מהות הרישיון שניתן אשר מתייחס ל"תחנת דלק פנימית בסולר דל גופרית בלבד" ניתן לראות כי מדובר ברישיון פנימי לתובעת ולא בתחנת דלק כללית.
לטענתה, בענף הדלק ידוע כי הרישיון והזכות לרישיון ניתנת לאדם או גוף מסוים ואת הקמת תחנת התדלוק מבצעת חברת דלק או חברת ניהול בשמו של בעל הזכות לרישיון. בענייננו, הטיפול בהקמת תחנת התדלוק החל על ידי הנתבע 3 בשמה של התובעת, ואולם הנתבעים 1-3 השאירו את התחנה ואת המיזם אצלם ולא העבירוהו לבעליו הנכונים.
עוד טוענת התובעת, כי בהתנהלותם הנתבעים 1-3 התחזו ועשו שימוש לרעה ושלא כדין בשמה לשם קבלת הזכות והרישיון להקמת התחנה, הפרו את חובת תום הלב שלהם, תוך הטעייה ורמייה, וכך הצליחו לגזול את זכויותיה על מנת לגרוף הרווחים לעצמם.
התובעת העלתה שורה של טענות אישיות כלפי הנתבע 3, אך כאמור התובענה כנגדו נמחקה, בהסכמת התובעת, ולכן איני מוצאת לפרטן.
באשר לנתבעת 1, טוענת התובעת, כי אין חולק שהיא אישיות משפטית עצמאית, והיא בעלת ההיתר והרישיון להקמת תחנת התדלוק, זכויות שנגזלו למעשה מהתובעת במרמה. שעה שהנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן, לא הגישה תצהיר עדות ראשית ולא התייצבה לדיונים, וכן נוכח ההחלטה מיום 2.4.2019 יש ליתן פסק דין כנגדה, בהתחשב בכך שטענות התובעת כנגדה לא נסתרו.
באשר לנתבע 2, טוענת התובעת, כי הוא היה שותף מלא בהקמת תחנת התדלוק, הוא חתם באופן אישי על הסכם השכירות של המקרקעין, ואף היה בעל מניות ושותף מלא בנתבעת 1. לטענתה, הנתבע 2 היה מעורב בהוצאת ההיתר והרישיון להקמת תחנת התדלוק, וידע כי הזכות לעשות כן שייכת לה.
לטענתה, היא ניהלה עימו מו"מ על מנת שיעיד מטעמה, אך הוא דרש תשלום עבור עדותו שהתובעת לא הייתה מוכנה לשאת בו. משכך, טוענת התובעת, הפך הנתבע 2 את עורו ושינה את גרסתו במהלך עדותו. במסגרת המו"מ שהתנהל בין הצדדים מסר לה הנתבע 2 מידע המוכיח כי הנתבעים 6-7 ידעו על מעשי הגזל והמרמה של הנתבעים 1-3 בזמן אמת, ואף סיפר לה כי בין הצדדים השונים התנהלו הליכים משפטיים בנוגע לתחנת התדלוק, אשר לא היו בידיעתה.
נוכח האמור, טוענת התובעת, הנתבעים 1-3 גזלו ממנה את הזכות והרישיון להקמת התחנה, ובכך הפרו את הוראות סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו הינה עוולת הגזל.
באשר לנתבעת 4, טוענת התובעת, כי בתחילת 2010 היא קיבלה לידיה מידי הנתבעת 1 את ההפעלה של תחנת התדלוק הכוללת את מכירת הדלק, כל זאת כאשר כבר החלו הליכים משפטיים נגד הנתבעת 1. משכך, טוענת התובעת, הנתבעות 4-5 ידעו ו/או היה עליהן לדעת, כי התחנה והזכות לרישיון נגזלו ממנה ועל כן חייבות הן ביחד ולחוד בכל האמור בתובענה דנן.
באשר לנתבעים 6-7, בעלי המקרקעין, טוענת התובעת, כי הם ידעו ו/או היה עליהם לדעת שהזכות להקמת התחנה היא של התובעת, וכך גם הזכות לקבלת רישיון, וכי הבקשה להיתר וקבלת הרישיון נעשו תוך שימוש בשמה של התובעת. לטענתה, נתבעים אלו הם חלק מהמזימה שרקמו הנתבעים 1-3, והם ידעו כי הרישיון וההיתר שניתן להקמת תחנת תדלוק נועד לשימוש פנימי של שירות מוניות, ולמרות זאת התחנה משמשת את הציבור הרחב. הנתבעים 6-7 נהנים במשך שנים מרווחי תחנת התדלוק ובתוך כך העלימו ו/או נתנו אינפורמציה חלקית לתובעת והמשיכו עם מעשה הגזל.
עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים 6-7 הגדילו לעשות ולקחו לעצמם בעלות על הרישיון להפעלת תחנת התדלוק והם מסרבים להחזיר את הרישיון לתובעת. לטענתה, מהתנהלות זו עולה חשש ממשי כי הנתבעים 6-7 שיתפו פעולה עם הנתבעים 1-3 והם גוזלים היום בפועל את הרישיון של התובעת ומתעשרים על חשבונה.
התובעת הגישה חוות דעת שמאית להערכת נזקיה ממנה עולה כי הנתבעים 6-7 השביחו את שווי המקרקעין שבבעלותם על חשבון התובעת בסך של 2,884,000 ₪, ולטענתה עליהם להשיב לה סכום זה. בנוסף, כך נטען, הרוויחו הנתבעים 6-7 על המגרש דמי שכירות גבוהים, הכל על גבה של התובעת.
נוכח כל המפורט לעיל, טוענת התובעת, כי התנהלותם של הנתבעים עולה לכדי עשיית עושר שלא במשפט ועל כן, חלה עליהם חובה להשיב את הרישיון והזכות שגזלו מהתובעת, להעביר את תחנת התדלוק לניהולה של התובעת, וכן להעביר לידיה את הכספים שהרוויחו שלא כדין על גבה. כמו כן, עותרת התובעת לצו למתן חשבונות מטעם הנתבעים 1-5, בדבר הכנסות תחנת התדלוק מיום הקמתה, ולחילופין לצו המורה לנתבעים לאפשר לתובעת להסב ולהעביר את הרישיון להפעלת תחנת התדלוק למגרש חלופי של התובעת.

טענות הנתבעים 6-7
הנתבעים 6-7 הם כאמור הבעלים של המקרקעין. לטענתם, לתובעת אין כל עילת תביעה כנגדם, שכן אף לשיטתה, הנתבעים 2-3 הם שהונו אותה, הפרו חובות כלפיה והטעו את יתר הנתבעים. זו גם הסיבה שבמסגרת המרצת הפתיחה לא הועלתה כל טענה כנגדם והם לא נטלו בה חלק. כך, גם בכתב התביעה המקורי שהוגש במסגרת התובענה דנן הם צורפו בתור נתבעים פורמאליים בלבד, הגם שכל העובדות הרלוונטיות היו בידיעת התובעת.
ממילא לשיטתם, אין ולא היה מקום לצרפם כנתבעים בכתב התביעה המתוקן, שכן ברי כי היתר הבניה הינו היתר הניתן למקרקעין ולהם כבעלי המקרקעין, ולתובעת אין ולא תהיה כל זכות בהיתר זה.
עוד לטענתם, לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש על ידי התובעת, לפיו התחנה שייכת לה, שכן התחנה הינה רכושם כבעלי המקרקעין, והתובעת לא השקיעה דבר לצורך הקמת התחנה ועתה מבקשת היא ליהנות מפירותיה. כמו כן, ברי כי לא ניתן לחייבם להשכיר לתובעת את המקרקעין, שכן מדובר בקניינם הפרטי וזכותם להחליט עם מי להתקשר בהסכם. על כן, טוענים הנתבעים 6-7, יש לדחות את התביעה נגדם בהיעדר עילה.
בנוסף, לטענתם, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן הליכי התכנון של התחנה והקמתה התרחשו בשנת 2002. החל מהמועד בו ניתן היתר להפעלת התחנה, התחנה פועלת ברציפות. התובעת מפעילה את עסקה במרחק קטן ביותר מהתחנה, וברי כי כל העובדות היו ידועות לה היטב, במיוחד אם לשיטתה היא הסמיכה את הנתבע 3 לפעול לקבלת היתר להקמת תחנת תדלוק.
לטענתם, מכתב ההגנה מטעמה של הנתבעת 1 (לכתב התביעה המקורי) עולה כי התובעת הייתה מודעת לעובדה כי הנתבעים 2-3 התקשרו עימם בהסכם שכירות עוד בשנת 2000; כי התחנה הוקמה בשנת 2002, וכי התחנה הופעלה בראשית שנת 2004.
כמו כן, כבר במכתב מטעמה של התובעת מיום 11.9.2005 עלו טענותיה לעניין גזל זכויותיה (נספח כ"ה למוצגי התובעת). חרף מכתב זה, ממנו עולה כי כל העובדות היו מצויות בידיעת התובעת לכל המאוחר בשנת 2005, התובעת לא הגישה תביעה כנגדם, אלא אך ביום 18.12.2012, קרי למעלה מ-7 שנים לאחר המועד בו אין מחלוקת כי כל העובדות היו בידיעתה, וגם אז צירפה אותם כנתבעים פורמאליים בלבד. משכך, יש להורות על דחיית התביעה כנגדם מחמת התיישנות.
בסיכומים מטעמם, טוענים הנתבעים 6-7, כי ביום 31.7.2000 נחתם הסכם שכירות בינם לבין הנתבעים 2-3, לפיו השכירו להם את המקרקעין ועוד בשנת 2000 הפעילו הנתבעים 2-3 תחנת תדלוק במקום, כאשר רק הנהגים של התובעת, הממוקמת בסמוך לתחנה, מתדלקים בה ויודעים על קיומה. לטענתם, הוכח כי מנהלי התובעת ביקרו בתחנה עוד משנת 2000 באופן קבוע, ונפגשו עם הנתבע 3. מאחר והתובעת ידעה כי הנתבע 3 איננו הבעלים של המקרקעין, היה עליה לדעת כי הם בעלי הזכויות במקרקעין, ולמצער היה באפשרותה לדעת על זהותם עוד משנת 2000. עובדה זו הייתה אמורה להיות בידיעת התובעת לכל הפחות משנת 2005, עת ביקרו נציגיה בעירייה וצילמו את כל המסמכים הנוגעים לתחנת התדלוק. לפיכך, טוענים הנתבעים, ומשלא עשתה התובעת דבר, עילת התביעה התיישנה.
הנתבעים 6-7 מוסיפים וטוענים, כי היה על התובעת להגיש את תביעתה כנגד הנתבעים 1-3, אשר הם אלו שהונו אותו, לטענתה, או כנגד נ.ו.ב.ר שהפעילה את תחנת התדלוק, הכל ללא ידיעתם וללא אישורם של הנתבעים 6-7. לטענתם, אין להם יד ורגל בסכסוך, שכן לא שולם להם דבר מעבר לדמי שכירות, אשר היו נמוכים מהמקובל ובוודאי נמוכים מאלו הנטענים בחוות הדעת שצירפה התובעת, ואין ממש בטענת התובעת כי הם התעשרו על חשבונה שלא כדין.
לגופו של עניין, טוענים הנתבעים 6-7 בסיכומיהם, כי התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכות כלשהי להקמת תחנת תדלוק, שכן לא הציגה כל ראיות התומכות בטענתה, לפיה היו הנחיות ו/או החלטות שהתירו לה להקים תחנת תדלוק לנהגיה. היתר הבניה שניתן לתחנת התדלוק לא שייך לתובעת, כפי שעולה מההיתר עצמו. עוד נטען כי התובעת לא הוכיחה שהם ידעו כי יש לה זכות כלשהי להקמת תחנת תדלוק.
עוד טוענים הנתבעים 6-7 בסיכומיהם, כי התובעת הודתה כי לא השקיעה זמן או כסף בהקמת התחנה, ואף הוכח כי במועדים הרלוונטיים לא היה לה את הממון ו/או היכולת להקים תחנת תדלוק בעצמה. תחנת התדלוק הוקמה בהסכמתה של התובעת, לאור רצונה כי נהגיה יזכו לקבל הנחה בתדלוק. משכך, לטענתם, הם לא התעשרו על חשבונה של התובעת ואין לתובעת כל זכות להשבה.
התובעת אף לא הוכיחה כי הקמת תחנת התדלוק במקרקעיהם מנעה ממנה לקבל היתר בניה במקום אחר. בנסיבות אלה, אף אם ייקבע כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובעת, הרי שבהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, פטורים הם מהשבה.
עוד לטענתם, "התחנה" אליה מתייחסת התובעת, ואותה עותרת היא להעביר לבעלותה היא מושג ערטילאי ריק מתוכן שאינו בר העברה ואינו מקים זכויות כלשהן. לטענתם, התובעת אישרה כי לכל היותר הייתה יכולה לשכור את המקרקעין מהנתבעים 6-7, ולכן בתום הסכם השכירות לא היו לה כל זכויות, בדיוק כפי שאין לנתבעים 1-5. כל המיטלטלין בתחנה הם רכוש הנתבעים 6-7, ובוודאי שאינם רכושה של התובעת, אשר לא השקיעה דבר בתחנה. נוכח כל אלה, טוענים הם, כי לא ניתן להיעתר לסעדים הנתבעים במסגרת התובענה דנן.

טענות הנתבעות 4-5
אף הנתבעות 4-5 טוענות, כי התביעה כנגדן התיישנה, שעה שבמסגרת הבקשה לתיקון המרצת הפתיחה שהגישה התובעת, הצהירה האחרונה כי כבר ביום 11.9.2005 היא שלחה מכתב במסגרתו טענה כי זכויותיה בתחנת הדלק נגזלו ממנו על ידי הנתבע 3 ושותפיו. כלומר במועד זה, לכל המאוחר, ידעה התובעת את העובדות המקימות לה, לטענתה, את עילת התביעה. התביעה דנן הוגשה אך ביום 18.12.2012, ומכאן שהתיישנה. לטענתן, האמור חל ביתר שאת ביחס לעילות תביעה חדשות שהוספו לאחר תיקון כתב התביעה בתובענה דנן.
עוד טוענות הנתבעות 4-5, כי בינן לבין התובעת אין כל יריבות שעה שלמעט טענות כלליות ולא מבוססות לפיהן הנתבעות 4-5 ידעו כביכול שזכויות התובעת נגזלו ממנה, לא הציגה התובעת ולו בדל של ראיה בעניין זה, ונדמה כי כל מטרתה בצירוף הנתבעות לתביעה הוא חיפוש אחר כיס עמוק.
הנתבעות 4-5 מוסיפות וטוענות, כי אין בעובדה שהן שוכרות ומפעילות את תחנת התדלוק כדי להצביע על יריבות כלשהי בינן לבין התובעת. הנתבעות שילמו ומשלמות דמי שכירות לנתבעת 1 ולנתבעים 6-7, וככל שייקבע כי מדובר על כספים השייכים לתובעת, הרי שגם אז היריבות המשפטית היא בין התובעת לנתבעים 1 ו-6-7.
הנתבעות 4-5 שכרו את התחנה מהנתבעת 1 ומחברת נ.ו.ב.ר לתקופה שמיום 24.2.2010 ועד ליום 31.1.2014. הסכם השכירות בין הצדדים נחתם בהתאם להצהרות ומצגים שהוצגו בפני הנתבעות ועל פיהם לא הייתה כל מגבלה להשכיר להן את התחנה. לטענתן, טענות התובעת לא הובאו לידיעתן ואף עומדות בסתירה להיתר הבניה שניתן לתחנת התדלוק אשר הוצא על שם הנתבעים 1-3 ולרישיון העסק שהוצא על שמה של הנתבעת 1.
כאמור לעיל, החל מיום 31.1.2014 שוכרות הנתבעות 4-5 את התחנה במישרין מהנתבעים 6-7, שהינם בעלי המקרקעין ותחנת הדלק, כאשר את הציוד אשר מותקן בתחנה שואלות הנתבעות 4-5 מנ.ו.ב.ר בכפוף לתשלום דמי שימוש. משכך, הן אינן צד למחלוקת שבין התובעת לנתבעים 1-3 ו-6-7.
בדומה לנתבעים 6-7, אף הנתבעות 4-5 טוענות בסיכומיהן, כי התובעת לא מסבירה מהי אותה זכות או רישיון להקמת תחנת תדלוק אשר לטענתה נגזלו ממנה, ואף לא הציגה כל ראיה התומכת בטענתה כי הזכות להקים את תחנת התדלוק הייתה שייכת לה באופן בלעדי. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי ניסתה להקים תחנת תדלוק אחרת, לאחר הקמת התחנה מושא התובענה, אך נתקלה בסירוב כלשהו בטענה כי הזכות שניתנה לה לכאורה כבר מומשה. בנסיבות אלה, הרי שהתובענה דנן נעדרת עילה כלשהי.
לטענתן, עד לשכירת התחנה בשנת 2010 הן לא היו מעורבות בשום צורה בהליכי התכנון, הרישוי, ההקמה או ההפעלה של תחנת התדלוק. הן שכרו והחלו להפעיל את תחנת הדלק ביום 24.2.2010, בהתאם להסכם שכירות והפעלה עליו חתמה הנתבעת 4 עם הנתבעת 1 ועם נ.ו.ב.ר, ורק ממועד זה היו מעורבות בהפעלת התחנה. בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות 4-5, לא יכולה להיות מחלוקת כי הן לא היו מעורבות בכל מעשה תרמית או גזל המיוחס לנתבעים 1-3 בקשר עם הקמת התחנה.
הנתבעות 4-5 מוסיפות וטוענות, כי בניגוד לטענות התובעת, הן הפסידו מיליוני שקלים כתוצאה מהפעלת תחנת התדלוק. עובדה זו לבדה יש בה כדי להפריך את תביעת התובעת כלפיהן, שכן ברי כי בנסיבות אלה הן לא היו שותפות לגזל כלשהו ולא התעשרו שלא כדין על חשבון התובעת.
הנתבעות 4-5 הגישו הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 1 וכנגד נ.ו.ב.ר במסגרתה טענו כי, בטרם ההתקשרות בין הנתבעת 4 לבין הנתבעת 1, הציגה האחרונה מצג בפני הנתבעות 4-5, לפיו היא שכרה את המקרקעין עליהם ניצבת התחנה עד ליום 31.1.2014 והיא זו אשר הקימה את התחנה בהתאם להיתר בניה שהוצא על שמה. כמו כן, הציגה הנתבעת 1 את רישיון העסק שהוצא על שמה. עוד הצהירה הנתבעת 1, כי נ.ו.ב.ר. היא זו שהייתה בעלת הזכויות להפעלת תחנת ה תדלוק מטעמה.
כמו כן, טענו הנתבעות 4-5 במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים, כי במסגרת ההסכם בין הצדדים הצהירה נ.ו.ב.ר כי היא רשאית וזכאית להעניק את הזכויות להפעלת תחנת התדלוק.
זאת ועוד, הצדדים השלישיים התחייבו לשפות את הנתבעת 4 בגין כל סכום שתידרש לשלם לצד ג' בקשר עם תביעת התובעת (שכן במועד החתימה על ההסכם בין הנתבעת 4 לצדדים השלישיים התנהלה המרצת הפתיחה). משכך, טוענות הנתבעות 4-5, ככל שתחויבנה הן בתשלום פיצויים לתובעת, הרי שעל הצדדים השלישיים יהיה לשפותן.

טענות צד ג' 2- נ.ו.ב.ר
נ.ו.ב.ר מצטרפת לטענות הנתבעות 4-5, ככל שאין בכך להטיל עליה אחריות, לרבות הטענות לעניין התיישנות התביעה. נ.ו.ב.ר טוענת, כי עד ליום 30.1.2014 שכרו הנתבעים 1-3 בלבד את המקרקעין מהנתבעים 6-7, זכויות השכירות לא הועברו לנ.ו.ב.ר, והיא מעולם לא השכירה את התחנה לאיש, לרבות לא לנתבעות 4-5.
עוד טוענת נ.ו.ב.ר, כי במועד כריתת ההסכם בין הנתבעות 4-5 לבין הצדדים השלישיים, הובאו בפני הנתבעות כל הפרטים, העובדות והמסמכים שנגעו לתחנה, לרבות המסמכים שנגעו להליך המשפטי שהתקיים באותם ימים, וטענות התובעת בעניין התחנה.
באשר לטענת הנתבעות 4-5, לפיה היא מחויבת לשפותן ככל שיוטל עליהן חיוב כלשהו במסגרת התובענה דנן, טוענת נ.ו.ב.ר, כי מההסכם שנחתם בין הצדדים עולה, כי מטרת השיפוי שנקבע בהסכם הינה לשפות את הנתבעת 4 עבור כל סכום שתידרש לשלם לצד ג' בגין כל תביעה שעניינה אך ורק בצמצום הזכויות למכירת סולר לכל מונית ו/או צמצום המצב הקיים בפועל, לפיו נמכר סולר לכל מונית, על מנת שלא יחול שינוי בתנאי ההיתר/רישיון ו/או על מנת שלא יחול כל שינוי אחר אשר ימנע/יצמצם את אפשרויות מכירת הסולר לכלל המוניות. הא ותו לא.
לטענתה, משלא טענו הנתבעות 4-5 במסגרת כתב ההגנה המקורי שהגישו (כבר ביום 24.2.2013) דבר בנוגע לסעיף השיפוי לו הן טוענות כעת, הרי שגילו דעתן כי סעיף השיפוי לא חל במקרה הנדון ואינו מחייב אותה בדבר, בכל הנוגע לתביעה הנדונה, על גלגוליה. בנסיבות אלה הנתבעות 4-5 מנועות ומושתקות מלהעלות כנגדה טענת שיפוי, שעה שממילא סעיף השיפוי לא חל בנסיבות העניין.
מכל מקום, טוענת נ.ו.ב.ר, ההסכם עליו נסמכות הנתבעות 4-5 הסתיים ביום 30.1.2014, ומשכך הנתבעות 4-5 מנועות מלהעלות טענות כנגדה שמועדן, נסיבותיהן או עילותיהן במועד מאוחר למועד האמור.

טענות הנתבע 2
כאמור לעיל, הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן. עם זאת, במסגרת תצהירו, חקירתו הנגדית והסיכומים שהגיש, טוען הנתבע 2, כי לתובעת אין כל עילת תביעה כנגדו ואף אין יריבות בינו לבין התובעת.
לטענתו, ההיתר להפעלת התחנה ניתן ביום 1.2.2004. רישיון עסק לצמיתות ניתן לנתבעת 1 ביום 15.12.2004. ממועד זה החלה התחנה בפעילותה המסחרית. עובר למועד קבלת ההיתר, וכן לאחריו, השקיע הנתבע 2 ביחד עם הנתבע 3 הון עתק בהליכי התכנון, הרישוי וההקמה של התחנה ללא כל שיתוף, סיוע או מעורבות מצד התובעת. זמן לא רב לאחר שהחלה התחנה לפעול, ביום 13.11.2005 העביר הנתבע 2 את מלוא החזקותיו בנתבעת 1 לנ.ו.ב.ר, ובכך סיים את כל תפקידיו בנתבעת 1 ונותק ממנה לחלוטין, כל זאת בטרם הושבו השקעות העתק שהשקיע בהקמת התחנה. הנתבע 2, לטענתו, מעולם לא זכה ליהנות מפירות התחנה או מרווחיה, ככל שהיו כאלה, ומשכך אין לתובעת כל עילת תביעה כלפיו.
עוד טוען הנתבע 2, כי בניגוד לטענות התובעת, ההיתר שניתן לנתבעת 1 ניתן לה ביחס לכלל המוניות בארץ ולא ביחס למוניות התובעת בלבד, וכי הנתבעת 1 הפעילה את התחנה כבר בשנים 2000-2001, עוד בטרם ניתן לה ההיתר, למשך כ-3-4 חודשים, עד שניתן לה צו סגירה, ובתקופה זו כל נהגי התובעת נהגו לתדלק בתחנה.
אף הנתבע 2 טוען, בדומה ליתר הנתבעים, כי עילת התביעה כנגדו התיישנה, שעה שממועד הקמת התחנה ועד למועד הגשת התובענה חלפו כ-12 שנים, במהלכן היו מנהלי התובעת מודעים לקיומה של התחנה, ונהגי התובעת היו מתדלקים בה באופן קבוע. לכל המאוחר הייתה התובעת מודעת לנסיבות המקימות את עילת התביעה, לטענתה, בשנת 2005. עדי התובעת עצמם אישרו כי צילמו עוד בשנת 2005 את כל המסמכים מתיק הבניין בעירייה ומר אסולין, אחד העדים מטעם התובעת, אף העיד כי יידע על כך את מנהלי התובעת. משכך, אף אם תתחיל תקופת ההתיישנות להימנות ממועד זה, הוגשה התובענה למעלה מ-7 שנים לאחר מכן.
עוד טוען הנתבע 2, כי התובעת לא עשתה דבר לשם הקמת תחנת תדלוק, לא היה באפשרותה להקים תחנה כאמור, והיא לא עשתה דבר כדי לעמוד על זכויותיה הנטענות במשך שנים רבות, הגם שכל העובדות היו בידיעתה. התובעת אף לא פנתה מעולם לוועדה לתכנון ובניה שהוציאה את היתר הבניה, כמתבקש ממי שטוען כי הזכות היא שלו. בנסיבות אלה, טוען הנתבע 2, אין לתובעת אלא להלין על עצמה.
הנתבע 2 מוסיף וטוען, כי אף הרשויות לא ראו בתובעת כבעלת זכות כלשהי להקים תחנת תדלוק, והראיה לכך היא העובדה שכאשר הוגשה בקשה לצו הריסה בעניין תחנת התדלוק לא נעשתה כל פנייה לתובעת. ממילא, טוען הנתבע 2, התובעת לא הבהירה מהי אותה "זכות" נטענת אשר נגזלה ממנה לכאורה. התובעת אף לא הוכיחה את טענתה, המוכחשת, לפיה הנתבעים 1-3 עשו שימוש בשמה על מנת לקבל את ההיתרים הנדרשים לשם הקמת התחנה.
דיון והכרעה

טענת סף- התיישנות

כאמור, טענת סף שהועלתה על ידי הנתבעים הינה כי עילת התביעה התיישנה זה מכבר. הנתבעים 4-5 טוענים, כי התובעת עצמה ציינה, במסגרת בקשה שהגישה בשעתו לתיקון המרצת הפתיחה , כי כבר ביום 11.9.2005 שלחה מכתב, לפיו זכויותיה בתחנת התדלוק נגזלו ממנה על ידי הנתבע 3 ושותפיו (נספח כ"ה למוצגי התובעת). לאור האמור, כך נטען, שעה שהתובענה דנן הוגשה אך ביום 18.12.2012, התיישנה עילת התביעה ודינה של התובענה להידחות.
הנתבעים 6-7 טוענים אף הם, כי הליכי התכנון וההקמה של התחנה התרחשו בשנת 2002, ומאז פועלת התחנה ברציפות, במרחק קטן ממקום עסקה של התובעת, וברי כי התובעת הייתה מודעת לפעילות התחנה, ולנסיבות המקימות לטענתה את עילת התביעה כבר ממועד תחילת פעילותה של התחנה, בפרט שעה שלטענתה הסמיכה את הנתבע 3 לפעול לשם קבלת היתר להקמת תחנת תדלוק.
לעניין זה, טוענים הנתבעים 6-7, כי אין כל חולק כי התובעת הייתה מודעת לעובדה כי הנתבעים 2-3 התקשרו בהסכם שכירות עם הנתבעים 6-7 עוד בשנת 2000 וכי התחנה הוקמה בשנת 2002 והופעלה בראשית שנת 2004. לטענתם, התובעת עצמה הודתה כי עילת תביעתה קמה כבר בשנת 2001, שעה שהיא עצמה טענה, במסגרת כתב התביעה, כי כבר בשנת 2001 סיים הנתבע 3 את תפקידו כמנכ"ל התובעת, אך לא העביר את הטיפול בהקמת תחנת התדלוק למחליפו בתפקיד. כאמור, לכל המאוחר ידעה התובעת על הנסיבות המקימות לה, לטענתה, עילת תביעה בספטמבר 2005, כפי שעולה ממכתב שנכתב על ידי בא כוחה מיום 11.9.2005. חרף זאת, הגישה התביעה דנן רק בדצמבר 2012, קרי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, והנתבעים 6-7 צורפו כנתבעים פורמאליים בלבד.
בדומה, טוען אף הנתבע 2 כי עילת תביעתה של התובעת כנגדו התיישנה.
מנגד, טוענת התובעת, כי הנתבעים לא הצביעו על ידיעתה בדבר מעשי הגזל המיוחסים לנתבעים 1-3 והמהלכים החמורים שנעשו על ידם. עוד טוענת התובעת, כי לאחר תחילת פעילות התחנה בשנת 2001, הוצא לה צו סגירה, והיא הייתה סגורה במשך תקופה ארוכה. משכך, לא ניתן לטעון כי בתקופה זו היא הייתה מודעת לפעילותה של התחנה או למעשי הנתבעים.
זאת ועוד, לטענתה מדובר במעשה גזל מתמשך וכל זמן שמי מהנתבעים ממשיכים להחזיק בזכות התובעת הם מבצעים מעשה גזל ומתעשרים על חשבונה שלא כדין. התובעת טוענת כי לא הייתה מודעת ולא הייתה יכולה להיות מודעת למעשי הנתבעים 1-3, ולכן לא ניתן לקבל את הטענה כי עילת תביעתה התיישנה.
לטענתה, בשנת 2001 היא הייתה מצויה במשבר כלכלי עמוק שהחל בצו מניעה שניתן כנגדה ואסר עליה להפעיל את הקו הראשי שלה, קו תל אביב – נתניה והייתה עסוקה באותה העת בהדיפת עתירות מנהליות שהוגשו נגדה ובהצלת עסקיה. על כן, לטענתה, לא הייתה מודעת למעשיו של הנתבע 3 שהמשיך לפעול להוצאת רישיון להקמת תחנת התדלוק, תוך שהוא משתמש בשמה, לאחר סיום כהונתו אצלה. רק בשנת 2005, כאשר פנתה לעיריית תל אביב על מנת לברר על ההליך לקבל היתר להקמת תחנת תדלוק נודע לה, לטענתה , כי הנתבעים 1-3 עשו שימוש בשמה וגזלו את זכותה להקים תחנת תדלוק. משכך, פנתה התובעת לברר למי שייכת התחנה. כשהתובעת החלה להשתקם, בשנת 2009, הוגשה על ידה המרצת הפתיחה כנגד הנתבעים 1-3, אשר כמפורט לעיל נמחקה ובמקומה הוגשה התובענה דנן.
לטענתה, במועד בו הוגשה המרצת הפתיחה סברה היא כי הנתבעים 6-7 הוטעו אף הם על ידי הנתבעים 1-3, ולכן לא הגישה את המרצת הפתיחה כנגדם. עם זאת, לאחר הגשת המרצת הפתיחה התברר לה, לטענתה, כי הם היו שותפים למעשיהם של הנתבעים 1-3, ומשכך הוספו הם כנתבעים במסגרת התובענה דנן.
עוד טוענת התובעת, כי אין כל נפקות לטענת הנתבעים, לפיה מקום מושבה של התובעת צמוד לתחנה מושא התובענה, שכן הקרבה הפיסית לא מאפשרת לתובעת לדעת למי שייכת תחנת התדלוק וכיצד הוקמה.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי אף אם עילת התביעה נולדה ביום בו ניתן לנתבעת 1 היתר להקמת תחנת התדלוק, ביום 1.2.2004, הרי שעד למועד הגשת התובענה דנן עילת התביעה לא התיישנה, שעה שהתקופה בה הייתה המרצת הפתיחה תלויה ועומדת עוצרת את מרוץ ההתיישנות. משכך, ברי כי לו תקופת ההתיישנות מתחילה בשנת 2005, במועד בו נודע לתובעת על מעשיהם של הנתבעים, לא התיישנה עילת התביעה.
ממילא, טוענת התובעת, כאמור, כי מדובר בגניבה ומרמה שהנתבעים ממשיכים בביצועם גם היום, בסירובם להחזיר לתובעת את הזכות שגזלו ממנה, כך שמדובר בעוולה מתמשכת שלא התיישנה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל טענת הנתבעים לפיה התביעה התיישנה. ואנמק.
על פי הוראות סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התקופה שבה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין הינה 7 שנים מיום שבו נולדה עילת התביעה.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר כותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע, כי מקום בו נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא היה יכול למנוע אותן בזהירות סבירה, תתחיל תקופת ההתיישנות להימנות מהיום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
הלכה היא, כי הידיעה של התובע נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי של "האדם הסביר", והאמצעים הסבירים שהיה עליו לנקוט, על מנת למלא אחר התיבה "בזהירות סבירה", נבחנים על פי נסיבות העניין ולא על פי תכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע [ראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010) (להלן: "עניין גיא-ליפל")].
בעניין גיא-ליפל הובהר, כי המועד בו על התובע להפעיל את אותה "זהירות סבירה" ולנקוט פעולות לגילוי העובדות המהוות את עילת התביעה, הוא המועד בו היה קיים בידיו "קצה חוט", כלומר נתונים כלשהם אשר היו צריכים להעלות בו חשד לקיומן של העובדות הרלבנטיות. עוד הובהר, כי לעניין הארכת מרוץ ההתיישנות, על פי סעיף 8 לחוק, די בקיומה של עובדה, המצויה בידיעתו של התובע ואשר צריכה הייתה לעורר בליבו חשד לקיומה של עילת תובענה ואין צורך שיהיו בידו ראיות להוכחת העובדה.
בענייננו, אין בידי לקבל טענת התובעת, לפיה העובדות המקימות את עילת התביעה נעלמו מעיניה, מסיבות שאינן תלויות בה או שלא הייתה יכולה למנוע בזהירות סבירה, באופן שיש בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. נחה דעתי כי היה בידי התובעת "קצה חוט", אשר לכל הפחות היה אמור לעורר את חשדה של התובעת לקיומן של העובדות העומדות בבסיס התובענה דנן, זאת שעה שתחנת התדלוק הוקמה בסמוך למקום עסקה של התובעת ושירתה את נהגיה.
ויובהר, בהתאם לנטען בכתב התביעה, עוד בזמן שכיהן הנתבע 3 כמנכ"ל התובעת, התובעת הסמיכה אותו לפעול להקמת תחנת תדלוק שתשרת את נהגיה. בשנת 2001 הסתיימה כהונתו של הנתבע 3 אצל התובעת. לטענת התובעת, כאמור, הנתבע 3 לא העביר את הטיפול בהקמת תחנת התדלוק למחליפו בתפקיד. מטבע הדברים התובעת ידעה זאת בזמן אמת. הסכם השכירות בנוגע למקרקעין נחתם בין הנתבעים 1-3 לנתבעים 6-7 כבר בשנת 2000. ממועד זה החלו הפעולות להקמתה, והיא הופעלה לזמן קצר ללא היתר בין השנים 2000-2001, ובסופו של יום ניתן היתר להקמת תחנת תדלוק בשנת 2004.
בנסיבות בהן התובעת היא זו שהסמיכה את הנתבע 3 לפעול מטעמה לשם הקמת תחנת תדלוק שתשרת את נהגיה, והוא לא העביר את הטיפול באמור למחליפו בתפקיד מנכ"ל התובעת, ובפועל הוקמה תחנת דלק בסמוך למקום עסקיה של התובעת ובמקום בו מוניות מטעמה מתדלקות, סבורה אני כי היה מקום כי הדבר יעורר את חשדה של התובעת. לעניין זה יצוין עוד, כי מעדותו של הנתבע 2 עולה, כי מר אסולין, שהעיד מטעם התובעת, היה חבר קרוב של הנתבע 3 וידע שהתחנה הוקמה על ידו כבר ממועד הקמתה בשנת 2000, וכן כי נהגי התובעת נהגו לתדלק בתחנה (ראו עמ' 68 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורות 10-17, וכן עמ' 92 בשורה 1- עמ' 93 בשורה 9).
משכך, סבורתני כי לכל המאוחר עילת התביעה קמה לתובעת עם תחילת פעילותה של תחנת התדלוק בהתאם להיתר שניתן לה בשנת 2004. יחד עם זאת, אף אם אצא מנקודת הנחה כי העובדות המקימות את עילת התביעה לא היו בידיעת התובעת בשנת 2004 עת פעלה תחנת התדלוק, מסיבות שאינן תלויות בה ושלא היה ביכולתה למנוע בזהירות סבירה, עדיין סבורה אני כי עילת התביעה התיישנה, כפי שיפורט להלן.
לא יכול להיות חולק כי לכל המאוחר נודעו לתובעת העובדות המקימות לה עילת תביעה, לטענתה, ביום 11.9.2005, עת שלחה, באמצעות בא כוחה דאז, מכתב למנהל נ.ו.ב.ר, במסגרתו העלתה את טענותיה בדבר מעשי הגזל המיוחסים לנתבעים 1-3.כך, בסעיפים 1-2 למכתב זה, אשר צורף כנספח כ"ה למוצגי התובעת, ציין ב"כ התובעת כי:
"1. תוך ביצוע מעשה מרמה נגזלו ממרשתי זכויותיה בתחנת הדלק המצוייה ברח' סלמה בתל אביב ע"י מר צ. שטיינמן ושותפיו.
2. תחנת דלק זו אושרה ע"י הגורמים המוסמכים עבור מרשתי לצורכי צי המוניות שלה בתחנה המרכזית החדשה.
..."
זאת ועוד, מר אסולין, אשר הגיש תצהיר מטעמה של התובעת, מודה בתצהירו כי פנה לעיריית תל אביב בתחילת שנת 2005 ועיין בתיק הנכס, קרי- התחנה, בעירייה, ממנו למד כי הנתבעים 1-3 עשו שימוש בשמה של התובעת וקיבלו הזכות והרישיון להקמת תחנת התדלוק, תוך הצגת מצג שווא כאילו היא מוקמת עבור התובעת ומפעיליה, בעוד שבפועל השתמשו ברישיון עבור עצמם, ללא ידיעת התובעת (ראו סעיף 19 לתצהירו של מר אסולין).
הנה כי כן, לב ליבה של התובענה דנן הינו טענות התובעת שעלו עלי כתב כבר במכתבה למנהל נ.ו.ב.ר, מיום 11.9.2005. גם המסמכים אליהם מפנה מר אסולין בתצהירו, אשר לטענתו עיין בהם בתחילת שנת 2005, הם המסמכים עליהם מבוססת התובענה דנן. מסמכים אלו כוללים מכתב ששלח הנתבע 3 לאגף רישוי עסקים בעיריית תל אביב יפו (נספח ג' למוצגי התובעת); מכתב בא כוח הנתבעים 1-3 מיום 21.5.2002 לוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב (נספח ט' למוצגי התובעת) והתחייבות הנתבעים 2-3 שנשלחה לוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב (נספח י' למוצגי התובעת). משכך, לא יכול להיות חולק כי בתחילת שנת 2005, ולכל המאוחר בספטמבר 2005, היו העובדות המקימות את עילת התביעה הנטענת בידיעתה של התובעת.
כאמור, התובעת הגישה המרצת פתיחה כנגד הנתבעים 1-3 כבר ביום 17.12.2009, כלומר כ-4 שנים ו-3 חודשים לאחר מכן. ביום 30.11.2011 נמחקה המרצת הפתיחה. התובענה דנן הוגשה ביום 18.12.2012, קרי בחלוף למעלה מ-7 שנים מיום 11.9.2005 שהוא, כאמור, המועד המאוחר ביותר בו היו ידועות לתובעת הנסיבות המקימות לה עילת תביעה, ומשכך, התביעה התיישנה.
יובהר, כי חוק ההתיישנות נועד להשיג איזון בין זכות הגישה לערכאות מחד גיסא, לבין עקרון סופיות הדיון, מאידך גיסא. איזון זה מושג באמצעות קביעת תקופת התיישנות ורשימת חריגים, מסוגים שונים, בצידה. חובת ההוכחה, כי מתקיים אחד החריגים, מוטלת על התובע [ראו ע"א 1254/99 אביגדור המאירי נגד הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535 (2000)]. אחד החריגים האמורים קבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, לפיו:
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
לאור האמור לעיל, ככל שלא מתקיימים בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, והתקופה בה הייתה המרצת הפתיחה תלויה ועומדת נכללת במניין תקופת ההתיישנות, הרי שעילת תביעתה של התובעת התיישנה.
ההיגיון העומד בבסיס החריג שנקבע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, הינו כי הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות מהווה מעשה פוזיטיבי המעמיד את הנתבע על מצב הדברים לאשורו, לפיו התובע לא מוותר על זכויותיו, אלא מבקש למצותן, ולכן על הנתבע לשמור על ראיותיו ולהכין את הגנתו [ראו רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג(2) 624 (1989) (להלן: "עניין צור")].
מסיבה זו שינה בית המשפט העליון בעניין צור את ההלכה שנהגה עד לאותה עת וקבע, שמשמעותו של המונח 'נדחתה' בסעיף 15 לחוק ההתיישנות רחבה יותר ממשמעות המונח במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והיא כוללת "את כל המקרים שבהם באה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט", לרבות מקרים בהם הופסקה או נמחקה התובענה [ראו לעניין זה גם ת.א. (י-ם) 17548-06-16 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם בנבו,15.3.2017) וההפניות שם]. קביעה זו מבוססת על ההנחה, לפיה מקום בו התנהל הליך אשר במסגרתו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישנות, לפיה עומד הוא על זכויותיו, ניתן לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך של התדיינות קודמת.
מלשון סעיף 15 לחוק ההתיישנות עולה, כי נדרשים שלושה תנאים מצטברים, שבהתקיימותם תוארך תקופת ההתיישנות: הראשון- הוגשה תובענה שנדחתה; השני- תובענה שנייה שהוגשה בגין אותה עילה; והשלישי- התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה בגין אותה עילה.
בענייננו, הגם שהמרצת הפתיחה נמחקה, ולא נדחתה, הרי שנוכח ההלכה שקבע בית המשפט העליון בעניין צור, מתקיימים התנאים הראשון והשלישי הנדרשים לשם התקיימות החריג לתקופת ההתיישנות הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.
נותר, אם כן, לבחון התקיימו של התנאי השני לתחולת החריג והוא האם קיימת זהות בין עילות התביעה ובין הצדדים לכל אחד מההליכים [ראו למשל רע"א 8850/02 זמיר סוכנויות לביטוח נ' אררט חברה לביטוח (פורסם בנבו, 4.9.2003), וכן בש"א (נצ') 2739/08 חברת דובק בע"מ נ' יורשי ועזבון המנוח אברהם סורק ז"ל (פורסם בנבו, 15.2.2009)].
באשר לזהות העילות הנדרשת במסגרת סעיף 15 לחוק ההתיישנות נכתב בספרו של כב' נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, השופט אורי גורן, כי "אם התביעה השנייה מסתמכת על אותן עובדות אלא שיסודה המשפטי שונה, מותר להגישה מחדש לאחר שההתיישנות הופסקה עקב התביעה הראשונה, וזאת מכוח הוראות הסעיף" [ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 188 (מהדורה 12, 2015)].
בע"א 7401/00 יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקא, כונס נכסים, פ"ד נז(1) 289 (2002) נקבע כי שעה שהבסיס העובדתי של שני ההליכים שנדונו שם היה זהה, תכליתם הייתה זהה, ואף הייתה זהות בין הצדדים, מתקיים החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. עוד נקבע בעניין זה, כי מטרתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, היא למנוע קיפוח של בעל דין שהפסיד את זמנו בשל טעות פורמאלית בהגשת התביעה. משכך, במקרים בהם הקשר בין שני ההליכים גלוי וברור, עצירתה של תקופת ההתיישנות מתיישבת עם מטרתו של סעיף 15 ועם הטעמים העומדים בבסיס עקרון ההתיישנות.
על רקע זה יש לבחון את התקיימות התנאי של זהות העילה וזהות הצדדים בענייננו.
מעיון בהמרצת הפתיחה שהוגשה על ידי התובעת עולה, כי המשיבים בתובענה האמורה היו הנתבעים 1-3 בלבד. משכך, ברי כי ביחס לנתבעים 4-7 אין זהות בין התובענה דנן לבין המרצת הפתיחה, ובעניינם לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 15 לשם הארכת תקופת ההתיישנות. אף אם אנקוט בגישה מרחיבה לעניין הזהות הנדרשת בין הצדדים, לא ניתן לראות בנתבעים 1-3 כנציגיהם של הנתבעים 4-7, ואין בידי לקבוע כי עצם הגשת המרצת הפתיחה כנגד הנתבעים 1-3 היה בה כדי ליידע את הנתבעים 4-7 על כוונת התובעת להגיש גם כנגדם הליך משפטי באופן שלא מתקיימים עקרונותיו של מוסד ההתיישנות [ראו לעניין זה רע"א 5971/07 עומר חסן מוחמד נ' עזבון המנוח אברהים חסן סעיד ז"ל (פורסם בנבו, 11.11.2007)].
משכך, המסקנה המתבקשת היא כי עילת התביעה של התובעת כנגד הנתבעים 4-7 התיישנה. לעניין זה אציין, כי אין בידי לקבל את טענת התובעת, לפיה עילת התביעה לא התיישנה מאחר ומדובר במעשה גזל ומרמה מתמשך, זאת שעה שהנתבעים עומדים בסירובם להשיב לתובעת את "הזכות שגזלו ממנה", שכן, כפי שיפורט להלן, לא הוכח כי הנתבעים 4-7, או מי מהם גזלו זכות כלשהי השייכת לתובעת.
זאת ועוד, למעלה מן הצורך יובהר, כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי על מנת לקבוע שעילת התביעה היא מתמשכת, יש להראות מעשה עוולתי נמשך, המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש, זאת בשונה ממעשה עוולתי נקודתי ונזק מתמשך בצידו [ראו למשל ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "שמעונים" (פורסם בנבו, 6.1.2010), וכן ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008)].
המעשה העוולתי המיוחס לנתבעים 1-3 במסגרת התובענה דנן הינו השימוש הנטען שעשו בשמה של התובעת, מצגי השווא שהציגו כאילו הם פועלים בשמה, ועל ידי כך גזל זכותה להקמת תחנת תדלוק. באשר לנתבעים 4-7 נטען כי אלו שיתפו פעולה עם הנתבעים 1-3 במעשיהם. אף אם ייקבע כי מעשים אלו גורמים לתובעת נזק מתמשך, שעה שלטענתה הנתבעים מתעשרים שלא כדין על חשבונם, כל עוד תחנת התדלוק מופעלת על ידי מי מהם, אין מקום לקבל הטענה לפיה המעשים הנטענים הינם מעשים מתמשכים, שכן מצגי השווא הנטענים והשימוש הנטען בשמה של התובעת הסתיימו זה מכבר.
נוכח האמור, יש לדחות את תביעת התובעת כנגד הנתבעים 4-7 מחמת התיישנות.
באשר לנתבעים 1-3, שעה שהם כאמור היו המשיבים בהמרצת הפתיחה שהוגשה על ידי התובעת, הרי שיש לבחון באם קיימת זהות בעילות.
ביחס למונח "עילת תביעה" נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי הוא אינו נושא משמעות אחידה בהקשרים שונים. עוד נקבע, כי משמעות מונח זה בהקשר של סעיף 15 לחוק ההתיישנות צריכה להיבחן על פי דיני מעשה בית-דין, שכן סעיף 15 מותנה בכך שהתביעה השנייה אינה חסומה מבירור שיפוטי אף שהיא מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה בבסיס ההתדיינות הראשונה [ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), להלן: "עניין זיסר"].
באשר למבחן זהות העילות בהקשר של מעשה בית-דין נקבע בעניין זיסר, כי זהות העילות מתקיימת מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת. לעניין זה קבע בית המשפט העליון, כי:
"אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות וכל הטענות- ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה- במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות...".
בענייננו, במסגרת המרצת הפתיחה טענה התובעת, כי:
"המשיב 3, היה משך שנים אורגן בכיר אצל המבקשת, ובין היתר שימש כמנהלה.
ביום 31.7.2000 שכרו המשיבים 2 ו-3 (כשותפים עסקיים כנראה) את המקרקעין, ולמיטב ידיעתה של המבקשת, הינם המחזיקים הישירים של המקרקעין ו/או בעקיפין באמצעות המשיבה 1.
...
לאור תפקידו הבכיר של המשיב 3 במבקשת, והאמון הרב ששרר בין הצדדים, כמו גם הצורך החיוני של המבקשת בהקמת תחנת תדלוק פנימית סמוכה, אשר תשמש את נהגי המוניות, בין היתר, על מנת להוזיל את עלויות הסולר ו/או השמנים וליצור נוחות פיזית של התדלוקים השוטפים- הסכימה המבקשת, כי המשיב 3, יפעל עבורה ו/או באמצעותה, אצל הרשויות השונות, על מנת להקים תחנת תדלוק פנימית לצרכיה של המבקשת ואין בלתה". (ההדגשה לא במקור).
עוד טענה התובעת במסגרת המרצת הפתיחה, כי לאחר שהתקבל ההיתר להקמת תחנת התדלוק, החלו הנתבעים 1-3 להפעילה, אלא שלטענתה, בניגוד לאינטרס המשותף שלשמו פעלו הצדדים, הפעילו הנתבעים 1-3 את תחנת התדלוק כתחנה הפתוחה לכלל הציבור.
כלומר, בניגוד לנטען בתובענה דנן, במסגרת המרצת הפתיחה שהוגשה על ידה בשנת 2009 טענה התובעת, כי הנתבעים 1-3 פעלו לטובתה ובאמצעותה לשם קבלת ההיתר האמור, וכל טענותיה התמקדו בהיקף פעילות התחנה, אשר לשיטתה, לא שימשה כתחנה פנימית לשימוש נהגי התובעת בלבד ולא העניקה לנהגיה הטבות כלשהן, כל זאת בניגוד להיתר הבניה שניתן לתחנת התדלוק.
בפסקת הסיכום של המרצת הפתיחה הוסיפה התובעת וטענה, כי נוכח השימוש שעושים הנתבעים 1-3 בתחנת התדלוק, המנוגד לקבוע בהיתר שניתן להם להקמת תחנת התדלוק, עולה החשש שיוצא כנגד תחנת התדלוק צו סגירה, ובכך לא רק שנהגי התובעת לא יזכו ליתרון כלשהו בתדלוק בתחנה, אלא שאף ישנו חשש כי ייסתם הגולל על האפשרות שתעמוד להם בעתיד, ככל שיוצא צו סגירה כנגד התחנה, לעשות שימוש ו/או להקים תחנת תדלוק פנימית.
מתיאור העובדות העומדות בבסיס המרצת הפתיחה שהוגשה על ידי התובעת עולה כי הטענות העובדתיות עליהן היא מבוססת אינן זהות לטענות העובדתיות העומדות בבסיס התובענה דנן. כך, בעוד שבמסגרת התובענה דנן טוענת התובעת כי הנתבעים 1-3 פעלו מאחורי גבה ועשו שימוש בשמה על מנת לגזול את זכותה להקמת תחנת תדלוק, במסגרת המרצת הפתיחה נטען על ידה כי הנתבעים 1-3 פעלו בשיתוף פעולה עמה, לטובתה ובאמצעותה אולם בהיקף שונה מהמוסכם.
משכך, אף הסעד לו עתרה התובעת בכל אחד מההליכים שונה בתכלית, שהרי בעוד שבמסגרת המרצת הפתיחה עתרה התובעת למתן צו שיורה לנתבעים 1-3 למכור מוצרי דלק לנהגיה בלבד, הרי שבמסגרת התובענה דנן היא עותרת לשורה של סעדים שעיקרם העברת הזכות להפעלת תחנת התדלוק לידיה והשבת הרווחים שגרפו הנתבעים בשל פעילות תחנת התדלוק.
בנסיבות אלה, איני סבורה כי המרצת הפתיחה והתובענה דנן הינן שני הליכים "באותו עניין עצמו" או כי ניתן היה לרכז את כל העובדות והטענות שבתובענה דנן במסגרת המרצת הפתיחה, שהרי, כאמור, נטענות במסגרת שני הליכים אלו טענות סותרות.
נוכח האמור, הרי שלא מתקיים התנאי של זהות העילות הנדרש במסגרת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. ויובהר, כאמור לעיל , תכליתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינה להקל על בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה, בלא שחל עליה עקרון מעשה בית-דין, למצות את יומו בבית המשפט, מבלי שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להגן על בעל דין שכבר הבהיר כי בכוונתו לעמוד על זכויותיו מפני התיישנות שעלולה לחול על תביעתו אך מטעמים פרוצדוראליים.
בענייננו, לא ניתן לומר כי היה בהגשת המרצת הפתיחה כדי להבהיר לנתבעים 1-3 כי התובעת עומדת על טענותיה, לפיהן הם גזלו את זכויותיה, והתובעת מבקשת למצות זכויות אלה, באופן המצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות בעניינם. ההיפך הוא הנכון, במסגרת המרצת הפתיחה טענה התובעת, כאמור, כי הנתבעים 1-3 פעלו בשמה ולטובתה אבל היקף פעילותה שונה מהמוסכם.
משכך, לא מתקיימת תכליתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, זאת שעה שבמסגרת המרצת הפתיחה נטענו טענות הפוכות לאלה שנטענות במסגרת התובענה דנן, כך שלא ניתן לומר שלא עלה בידי התובעת למצות את יומה בבית המשפט באשר לטענות אלה, ומשכך אין מקום להחיל את החריג לתקופת ההתיישנות ולהאריכה ובהתאמה, לקבוע כי התובענה דנן לא התיישנה.
על כן, שעה שהתובענה דנן הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר המועד המאוחר ביותר שבו ניתן לקבוע כי הנסיבות המקימות את עילת התביעה היו בידיעתה של התובעת, הרי שאף עילת התביעה כנגד הנתבעים 1-3 התיישנה.
די בכך כדי לדחות התובענה. עם זאת, אף אם אצא מנקודת הנחה כי קיימת זהות בעילות של המרצת הפתיחה והתובענה דנן, וכי יש להאריך את תקופת ההתיישנות ביחס לנתבעים 1-3, באופן שהתקופה בה הייתה המרצת הפתיחה תלויה ועומדת לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות, ומשכך, לא חלפו שבע שנים מהמועד שבו היו העובדות הרלוונטיות בידיעתה של התובע ועד למועד שהוגשה התובענה דנן, סבורתני כי יש לדחות התובענה אף לגופה, כפי שיפורט להלן.

מהותה של הזכות הנטענת של התובעת
בבסיס התובענה דנן עומדת טענתה של התובעת, לפיה הנתבעים גזלו את זכותה לקבלת רישיון להקמת תחנת תדלוק פנימית במקרקעין, ועקב כך התעשרו על חשבונה. לעניין זה, טוענת התובעת, כאמור, כי בתקופה שהנתבע 3 כיהן כמנהלה הוחלט על ידה להקים תחנת תדלוק שתשרת את נהגיה והנתבע 3 החל לפעול לשם כך, על סמך הרשאה שניתנה לו על ידה. עם סיום עבודתו, לטענתה, היה עליו להעביר את הטיפול בהקמת התחנה למחליפו בתפקיד, אך הוא לא עשה כן ולקח לעצמו את הזכות להקמת תחנת התדלוק, אותה הקים תוך שימוש בשם התובעת.
עוד טוענת התובעת, כי הרשויות והצדדים שהתקשרו עם הנתבעים 1-3 לשם הקמת תחנת התדלוק סברו כי מדובר בתחנה המוקמת על ידי התובעת ועבור מפעיליה, כאשר בפועל התחנה והזכות להקמתה נגזלו מהתובעת וניתנו לנתבעים 1-3 אך על סמך מצגיהם המטעים כאילו הם פועלים בשם התובעת. התובעת מודה כי רישיון הבניה של תחנת התדלוק הוצא על שם הנתבעת 1, אך לטענתה התאפשר הדבר רק בשל השימוש שעשו הנתבעים בשמה של התובעת וזכותה להקים תחנת תדלוק פנימית.
מנגד, טוענים הנתבעים 6-7, כי היתר הבניה של תחנת התדלוק ניתן להם כבעלי המקרקעין, ועל כן אין לקבל את טענת התובעת, לפיה ההיתר שייך לה. עוד טוענים הנתבעים 6-7, כי התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכות כלשהי להקמת תחנת תדלוק, ולא הציגה ראיות כלשהן שיש בהן כדי לתמוך בטענה לפיה היו הנחיות או החלטות שהתירו לה להקים תחנת תדלוק פנימית לנהגיה.
כמו כן, טוענים הנתבעים 6-7, כי התחנה אליה מתייחסת התובעת ואותה עותרת היא להעביר לבעלותה היא מושג ערטילאי ריק מתוכן שאינו בר העברה ואינו מקים זכות כלשהי. לכל היותר, הייתה התובעת יכולה לשכור את המקרקעין מהנתבעים 6-7, כפי שאישרה היא בעצמה. כל המיטלטלין בתחנה הם רכושם של הנתבעים 6-7, ובוודאי שאינם רכושה של התובעת, אשר אף לא השקיעה זמן או כסף בהקמת התחנה.
בדומה, אף הנתבעות 4-5 טוענות, כי התובעת לא הבהירה מהי אותה זכות או רישיון להקמת תחנת תדלוק אשר לטענתה נגזלו ממנה, ואף לא הציגה כל ראיה התומכת בטענתה כי הזכות להקים את תחנת התדלוק הייתה שייכת לה באופן בלעדי. התובעת אף לא הציגה כל ראיה לכך כי ניסתה להקים תחנת תדלוק אחרת אך נתקלה בסירוב כלשהו בטענה כי הזכות שניתנה לה לכאורה כבר מומשה. משכך, טוענות הנתבעות 4-5, התובענה נגדן נעדרת עילת תביעה.
הנתבע 2 טוען, לעניין זה, כי ההיתר להפעלת התחנה ניתן ביום 1.2.2004. רישיון עסק לצמיתות ניתן לנתבעת 1 ביום 15.12.2004. ממועד זה החלה התחנה בפעילותה המסחרית. עובר למועד קבלת ההיתר, וכן לאחריו, השקיע הנתבע 2 ביחד עם הנתבע 3 הון עתק בהליכי התכנון, הרישוי וההקמה של התחנה ללא כל שיתוף, סיוע או מעורבות מצד התובעת.
עוד טוען הנתבע 2, כי התובעת לא זו בלבד שלא עשתה דבר לשם הקמת תחנת תדלוק, אלא אף לא היה באפשרותה להקים תחנה כאמור. כמו כן, התובעת לא עשתה דבר כדי לעמוד על זכויותיה הנטענות במשך שנים רבות, כך למשל לא פנתה מעולם לוועדה לתכנון ובניה שהוציאה את היתר הבניה, כמתבקש ממי שטוען כי הזכות היא שלו.
לטענתו, אף הרשויות לא ראו בתובעת כבעלת זכות כלשהי להקים תחנת תדלוק, והראיה לכך היא העובדה שכאשר הוגשה בקשה לצו הריסה בעניין תחנת התדלוק לא נעשתה כל פנייה לתובעת. ממילא, טוען הנתבע 2, התובעת לא הבהירה מהי אותה "זכות" נטענת אשר נגזלה ממנה לכאורה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה קיומה של זכות כלשהי שעמדה לה להקמת תחנת תדלוק, ואף לא עמדה בנטל להוכחת מהות הזכות הנטענת, ואנמק.
ראשית, התובעת לא הציגה כל ראיה לטענתה כי הייתה לה זכות בלעדית להקים תחנת תדלוק פנימית, ככל שקיימת זכות מסוג זה. כך, בתצהירו של מר אליהו אסולין, אשר הוגש מטעמה של התובעת, נטען כי בשנת 2000 החליטה התובעת להקים תחנת תדלוק שתהיה בבעלותה ותשרת אותה ואת מפעיליה. לפי הנטען בתצהיר, תכנית זו נוצרה בשל הנחיות והוראות שאפשרו לתובעת להקים תחנת תדלוק פנימית, בדומה לזכויות שניתנו לתאגידי תחבורה אחרים כגון "דן ו"אגד". אלא שהתובעת לא צירפה כל אסמכתא לאותן הנחיות או הוראות עליהן היא מבססת את טענתה. התובעת אף לא צירפה כל ראיה אחרת להוכחת זכות נטענת זו.
שנית, מר אסולין ציין בחקירתו כי אין ברשותו המסמכים אשר לטענת התובעת מעידים על כך שהזכות להקמת תחנת התדלוק שייכת לה וכי הם מצויים בידי בא כוחה הקודם של התובעת (ראו עמ' 72 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורות 19-28).
התובעת לא זו בלבד שלא פירטה מהן אותן הנחיות והוראות, מי פרסם אותן ומה תוכנן, אלא אף לא טענה ולא הוכיחה כי פנתה לבא כוחה הקודם במטרה לקבל את אותם מסמכים, הנחיות או הוראות. אי הצגת מסמכים אלו פועלת לרעתה. גם כאשר נשאלו העדים מטעמה של התובעת בדבר מהות הזכות הנטענת על ידה, לא ידעו ליתן מענה. כך למשל עולה מעדותו של מר פנחס איזן, שהעיד אף הוא מטעם התובעת:
"עו"ד ברוך שטימן: אתה יודע מה זה רישיון ?
פנחס אייזן: אני לא מתמצא בתחום הדלק.
עו"ד ברוך שטימן: אתה לא מתמצא בתחום הדלק יפה. כלומר אתם למעשה רוצים לקבל את הפעלת תחנת הדלק?
פנחס אייזן: אנחנו רוצים את הרישיון שבלשוני זה
עו"ד ברוך שטימן: מה זה רישיון?
...
פנחס אייזן: שהרגולטור נותן לפתוח תחנת דלק.
עו"ד ברוך שטימן: רישיון שהרגולטור נותן, איזה רגולטור? העירייה?
פנחס אייזן: אני לא מתמצא בזה.
עו"ד ברוך שטימן: אם אני אומר לך שאין רישיון כזה אין רישיון כזה, מה שאתה רוצה
פנחס אייזן: כן
עו"ד ברוך שטימן: ואתה נכנסת ואתה איש שמשלם אגרה במשרד המשפטים
פנחס אייזן: נכון
עו"ד ברוך שטימן: אין רישיון שהרגולטור נותן להקים תחנת דלק אין דבר כזה.
פנחס אייזן: מה שיש אני לא יודע אם אתה מה שאתה אומר נכון אני לא מבין את זה.
עו"ד ברוך שטימן: תסתור אותי.
פנחס אייזן: כי אני לא במטרייה הזאת.
עו"ד ברוך שטימן: אתה לא במטרייה אבל אתה הולך לתבוע...".
[ראו עמ' 147 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורה 17- עמ' 148 בשורה 4].
בדומה, אף מר אסולין בחקירתו לא ידע להסביר בדיוק מהי אותה זכות לה טוענת התובעת:
"עו"ד ברוך שטימן: מר אסולין אתה נראה לי אדם משכיל, תגיד לי מה זה בעל הרישיון, בעל רישיון עסק? בעל רישיון מול משרד האנרגיה? בעל הקרקע? מה זה בעל הרישיון?
אליהו אסולין: בעל זה זכות להקים תחנת דלק.
עו"ד ברוך שטימן: זכות להקים תחנת דלק?
אליהו אסולין: ולעבוד איתה כן.
עו"ד ברוך שטימן: כשאתה אומר זכות להקים תחנת דלק מה זה אומר למי יש זכות להקים תחנת דלק?
אליהו אסולין: להקים תחנת דלק ואני אמרתי לו לצביקה אמרתי לו שלפי (לא ברור) תדאג לנו לקבל, כן אני מטפל בזה. אנחנו לא יכולנו להתפזר.
עו"ד ברוך שטימן: הבנתי לא יכולת להתפזר כי היית עסוק אבל אני שואל מה רצית להשיג מה המטרה שלך? מה המטרה שלך בכל הסיפור הזה מה רצית?
אליהו אסולין: להיות בעל התחנה... עם הרישיון, לא אותה קרקע אמרתי זה לא שלי הקרקע .
עו"ד ברוך שטימן: אלא מה?
אליהו אסולין: הזכות לתחנה".
ראו עמ' 53 פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורות 14-30,
ובהמשך:
"עו"ד ברוך שטימן: ... מה הזכות שלך שאתה רוצה איזה זכות?
אליהו אסולין: ביקשתי מחסן דלק בטקסי מרכז (לא ברור) אמרתי אני לא רוצה מצב כזה שאנחנו נקבל את הדלק ואנחנו נמכור את המכונות שלנו ואנחנו נרוויח את כל הדברים האלה זהו זה ביקשתי.
עו"ד ברוך שטימן: ...אתם לצורך העניין הזה לא רציתם לקנות קרקע ולהקים תחנת דלק?
אליהו אסולין: לקנות קרקע לא.
עו"ד ברוך שטימן: אז אני שואל אותך, אתה למעשה פשוט תסביר לי מבחינה מסחרית כי משפטית לא נראה לי שנגיע להסכמה. מבחינה מסחרית רצית בסך הכל שלמוניות שלכם תהיה כתובת שיוכלו לתדלק כמו שבתחנה המרכזית של אגד יש לאגד ודן תחנות שלה, זה מה שרציתם?
אליהו אסולין: כן.
עו"ד ברוך שטימן: זאת אומרת אם היו באים ואומרים לך תשמע מר אסולין, טקסי המרכז יש לה זכות לתדלק בתחנה הזאת, אתה היית מרוצה, נכון?
אליהו אסולין: לא, אני רציתי לדעת שזה שייך לנו מפני שאי אפשר ככה כל, יבוא יתחלף מישהו בתחנה יגיד לנו (לא ברור) אני רוצה (לא ברור)
עו"ד ברוך שטימן: לדעת מה, תסביר לי מה לדעת, שלך יש זכות לתדלק שם?
אליהו אסולין: לפי רישיון של העירייה זה זכות (לא ברור)
עו"ד ברוך שטימן: לפי רישיון של העירייה?
אליהו אסולין: (לא ברור) על סמך מה
עו"ד ברוך שטימן: איזה רישיון? רישיון עסק?
אליהו אסולין: גם רישיון עסק
עו"ד ברוך שטימן: רישיון עסק אתה רוצה שהוא יהיה על השם של טקסי המרכז? זה מה שרצית?
אליהו אסולין: אני רציתי רישיון על תחנת הדלק, אם היה רישיון אני גם יש לי רישיון אצל דברים אחרים עד היום אני לא רוצה לרשום את זה על שמי (לא ברור)
עו"ד ברוך שטימן: כמו שיש לך רישיון למונית, יש לך רישיון למונית שאתה יכול למכור אותו אתה רצית רישיון לתחנת דלק זה מה שרצית?
אליהו אסולין: כן
עו"ד ברוך שטימן: כן ואני אומר לך אין דבר כזה אבל אתה אומר עדיין זה מה שרציתי, אני רציתי רישיון כמו שיש רישיון מונית שיהיה לי רישיון של תחנת דלק
אליהו אסולין: זה לא סתם..."
[ראו עמ' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורה 4- עמ' 55, בשורה 7].
הנה כי כן, עדי התובעת לא ידעו להבהיר בעדותם מהי אותה זכות נטענת ועל סמך מה טוענת התובעת לקיומה של זכות כאמור.
הקמת תחנת דלק מחייבת כתנאי מוקדם זכויות כלשהן במקרקעין, בין בעלות ובין שכירות. בנוסף, נדרשת עמידה בדרישות קפדניות, בין היתר, של גודל שטח המקרקעין ומיקומו וכן בטיחות, הגנה על הסביבה, וקבלת כל ההיתרים הנדרשים מהרשות המקומית שבתחומה מצויה התחנה, כגון היתר בנייה מתאים ורישיון עסק. על מנת להקים תחנת דלק חדשה היה על התובעת לשכור מקרקעין, בין המקרקעין מושא התובענה ובין מקרקעין אחרים, ולפנות לאגף התכנון והבניה ברשות המקומית הרלוונטית ורק לאחר בדיקות היתכנות והתאמה לתכנית המתאר, יתקבל אישור מקדמי להתחלת תהליך התכנון. בתהליך קבלת האישורים מעורבים גורמים נוספים כגון המשרד להגנת הסביבה, משטרת ישראל, מכבי האש ועוד. רק לאחר קבלת כל האישורים הנדרשים וגמר התכנון והבניה, ניתן להגיש בקשה לרישיון עסק של התחנה החדשה במסגרת ברשות המקומית.
מר צחי בראל, המצהיר מטעם הנתבעות 4-5, היטיב להסביר בעדותו, המהימנה בעיני, כי המסמכים הנדרשים לצורך הקמת תחנת התדלוק, הם היתר לבניית תחנת תדלוק ורישיון עסק. רישיון העסק ניתן באופן אישי למי שמפעיל את התחנה, כלומר הוא מוצא על שם החברה המפעילה את התחנה. על מנת להפעיל תחנת תדלוק יש לשכור את הקרקע מבעליה (ככל שהבעלים הם לא אלו שמפעילים את התחנה) וכן להוציא רישיון עסק מתאים, על שם החברה שמפעילה את תחנת התדלוק (ראו עמ' 236 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, בשורה 13- עמ' 238 בשורה 22, וכן בעמ' 241 בשורה 9- עמ' 242 בשורה 16). עדותו של מר בראל לעניין זה לא נסתרה.
להיתר הבניה ולרישיון העסק מושא תחנת התדלוק בה עסקינן אין כל זיקה לתובעת. באשר לרישיון העסק אין חולק כי התובעת לא עשתה כל פעולה לצורך הוצאת רישיון עסק על שמה ואף מעולם לא הפעילה אותה, כך שאין רלוונטיות לרישיון העסק שניתן לנתבעת 1 כמפעילת התחנה, שעה שכאמור רישיון עסק הינו רישיון אישי שניתן למפעיל התחנה בפועל. יתרה מכך, ברישיון העסק שניתן לנתבעים 1-3 (אשר צורף כנספח ד' למוצגי הנתבעות 4-5) הוגדר העסק כ- " תחנת דלק פנימית בסולר דל גופרית לשימוש המוניות בלבד". אין ברישיון זה כל התייחסות לתובעת או למוניות התובעת.
באשר להיתר הבניה, אין חולק כי התובעת אינה בעלת המקרקעין עליהם הוקמה התחנה מושא התובענה דנן, והיא מעולם לא שכרה את המקרקעין ולא השקיעה דבר בהקמת תחנת התדלוק. מהיתר הבניה, אשר צורף כנספח ג' לתצהירו של מר בראל, עולה כי היתר זה ניתן למקרקעין מושא התובענה, שהינם בבעלות הנתבעים 6-7, וכי ההיתר רשום על שם הנתבעים 1-3. אין חולק כי התובעת לא פעלה לשם קבלת היתר הבניה, לא פנתה לרשויות לשם כך ולא שילמה את האגרות הנדרשות. אף הנתבע 2 העיד בחקירתו, כי הוא והנתבע 3 הם אלו שפעלו להוצאת היתר להקמת תחנת התדלוק (ראו עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורות 6-8).
משכך, שעה שהתובעת אינה בעלת זכויות מכל סוג שהוא במקרקעין ולא היא שפעלה לשם הוצאת היתר הבניה, והוא אף לא הוצא על שמה, לא ברור על מה מבססת התובעת את טענתה, לפיה "הזכות" להקמת תחנת התדלוק נתונה לה.
לאור האמור, המסקנה המתבקשת היא כי התובעת לא הבהירה מהי אותה זכות לה היא טוענת, ואף לא הציגה כל ראיה לתמיכה בזכותה הנטענת, לרבות ההנחיות או ההוראות המקימות לה, לטענתה, את זכות זו.
שעה שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומה של זכות כלשהי העומדת לה, לטענתה, בכל הנוגע לתחנת התדלוק, מקום בו לא היא זו שפעלה להוצאת היתר הבניה או רישיון העסק ואין לה כל זיקה למקרקעין או לבנוי עליהם, וכן לא ביססה את טענתה לפיה עמדה לה זכות להקמת תדלוק בראיות כלשהן, הרי שאין בידי לקבל את טענת התובעת, לפיה עומדת לה זכות כלשהי לקבלת "רישיון להקמת תחנת תדלוק פנימית במקרקעין".
בנסיבות אלה, מקום שלא הוכחה קיומה של זכות כאמור, ודאי שלא ניתן לקבוע כי זכות זו נגזלה מהתובעת על ידי הנתבעים, או מי מהם, ועקב כך התעשרו הנתבעים על חשבון התובעת. עם זאת, אף אם אצא מנקודת הנחה כי הייתה קיימת לתובעת זכות כאמור, איני סבורה כי עלה בידה להוכיח כי זכות זו נגזלה על ידי מי מהנתבעים או בידיעת מי מהם, כפי שיפורט להלן.

המעשים המיוחסים לנתבעים
הנתבעים 1-3
כמפורט לעיל, במסגרת התובענה, טוענת התובעת כי הנתבעים 1-3 גזלו את זכותה להקמת תחנת תדלוק תוך שימוש בשמה והציגו מצג מטעה, לפיו הם פועלים מטעמה. לטענת התובעת, תחילה לא אושר לנתבעים 1-3 להקים תחנת תדלוק במקרקעין, כפי שעולה מנספחים ז'-ח' למוצגי התובעת, ורק לאחר שעשו הנתבעים 1-3 שימוש בשמה של התובעת אושר הדבר. כך, במכתב לאגף רישוי עסקים משנת 2002 הציג הנתבע 3 את עצמו כמנהל התובעת. בדומה, הציגו הנתבעים מצג מטעה בפני עיריית תל אביב, שעה שהציגו בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מצג לפיו הנתבעת 1 נוסדה באמצעות התובעת ופועלת מטעמה. לעניין זה מפנה התובעת למכתב ב"כ הנתבעים 1-3 מיום 21.5.2002, אשר צורף כנספח ג' למוצגי התובעת.
עוד טוענת התובעת, כי אף בפני בית משפט השלום בתל אביב הציגו הנתבעים 1-3 מצג מטעה, לפיו הם פועלים מטעם התובעת, זאת במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו כנגד צו ההריסה שהוצא לתחנה בשנת 2002, אשר בשעתו פעלה ללא רישיון וללא היתר כדין. במסגרת בקשתם, טענו הנתבעים כי מנהלי התובעת הם שהקימו את הנתבעת 1 והם המנהלים אותה. לטענת התובעת, הנתבעים 1-3 קיבלו את ההיתרים הנדרשים להקמת תחנת התדלוק רק נוכח השימוש המטעה שעשו בשמה, ובכך גזלו את זכותה וגרפו לעצמם רווחים המגיעים לתובעת.
לאחר שבחנתי את טענות התובעת לעניין זה, וכן את הראיות שהוגשו על ידי הצדדים והעדויות שנשמעו בפני, מצאתי כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הנתבעים 1-3, או מי מהם, עשו שימוש בשמה שלא כדין, והציגו מצג לפיו הם פועלים בשמה, על מנת לגזול את זכותה הנטענת להקמת תחנת תדלוק פנימית . ויודגש, שעה שהתובעת טוענת למעשי מרמה וגזל מצידם של הנתבעים 1-3, הרי שנטל ההוכחה המוטל עליה הינו נטל הוכחה מוגבר.
ראשית, בעוד שבמסגרת התובענה דנן טוענת התובעת, כי הנתבעים 1-3 גזלו את זכותה להקמת תחנת תדלוק פנימית, עשו שימוש בשמה והציגו מצגים מטעים כאילו הם פועלים מטעמה, כל זאת ללא ידיעתה, הרי שבהמרצת הפתיחה טענה התובעת טענות סותרות, לפיהן הנתבעים 1-3 פעלו בשמה ולטובתה. כך למשל, בסעיף 4 להמרצת הפתיחה טענה התובעת, כי לאור האמון ששרר בינה לבין הנתבע 3 הסכימה היא כי הנתבע 3 "יפעל עבורה ו/או באמצעותה, אצל הרשויות השונות על מנת להקים תחנת תדלוק פנימית לצרכיה...". אף בסעיף 9 להמרצת הפתיחה טענה התובעת, כי הנתבעים 1-3 פעלו לטובתה ובאמצעותה. שעה שהנתבע 3 היה אורגן בתובעת ונשלח , לשיטתה , על ידה לפעול להקמת תחנת דלק, לא ה ייתה כל מניעה כי התובעת תפעל לבחון פעולותיו בכל נקודת זמן. משכך, מנועה התובעת מלטעון עתה כי מעשי הנתבעים לא היו בידיעתה ופגעו בה.
שנית, אף במסמכים אליהם מפנה התובעת לעניין זה, אין כדי לתמוך בטענה, לפיה הנתבעים 1-3 עשו שימוש בשמה והציגו מצגים מטעים כאילו הם פועלים בשמה. כך, המסמך הראשון שאליו מפנה התובעת לעניין זה הינו מכתב שנכתב על ידי הנתבע 3 ומוען אל האגף לרישוי עסקים בעיריית תל אביב-יפו (מכתב זה צורף כנספח ג' למוצגי התובעת). על מכתב זה חתם הנתבע 3, ומתחת לשמו נכתב "מנהל טקסי מרכז, יו"ר מוניות השירות הארצי".
עם זאת, מכתב זה לא נושא תאריך ולא ניתן להסיק מהראיות שלפניי דבר לעניין המועד בו הוא נכתב, כך שאין בידי לקבוע כי נכתב לאחר סיום העסקתו של הנתבע 3 אצל הנתבעת 1. אמנם מדובר בעותק מהמכתב אשר נשלח בפקס ביום 22.4.2002, אך לא ברור לאן נשלח במועד זה, ומועד זה אינו בהכרח המועד בו נכתב המכתב.
לעניין זה יודגש, כי מרבית טענותיה של התובעת עוסקות במעשים המיוחסים לנתבע 3, שכאמור נפטר לאחר הגשת התובענה דנן, ומשכך לא ניתן היה לקבל את גרסתו באשר למעשים הנטענים, למצגים שנטענים שהוצגו על ידו ולמועדים הרלוונטיים.
מסמך נוסף אליו מפנה התובעת לעניין זה הוא מכתב ב"כ הנתבעים 1-3 מיום 21.5.2002 (אשר צורף כנספח ט' למוצגי התובעת). במכתב זה, אשר נכתב על ידי עו"ד נמרוד תבור, כפי שעולה מהשם שבתחתית המכתב, נכתב כי הנתבעת 1 היא תאגיד שנוסד באמצעות התובעת. אלא שמכתב זה אינו חתום, וכפי שהעיד לעניין זה עו"ד נמרוד תבור, לא ניתן לקבוע כי זהו הנוסח הסופי של המכתב אשר נשלח אל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (ראו עמ' 90 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורות 30-31). אמנם גם מסמך זה נשלח בפקס, כפי שעולה מהכיתוב על גבי הנספח, אך לא הוצגה ראיה שיש בה כדי להעיד כי זהו הנוסח הסופי של המכתב.
התובעת אף מפנה לנספחים י"ב2 ו-י"ב3 למוצגיה, שהינם בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה שהגישו הנתבעים 1-3, וכן בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה במסגרתה. במסמכים אלו צוין, כי מנהלי התובעת הם שהקימו את הנתבעת 1 וזאת בין היתר על מנת להיטיב עם נהגי התובעת. סבורתני כי אף במסמכים אלו אין כדי לתמוך בטענות התובעת למעשי גזל ומרמה של הנתבעים 1-3, שכן התובעת עצמה אינה מכחישה כי הנתבע 3 היה מנהלה והוא שהקים את הנתבעת 1. מתדפיס רשם החברות של הנתבעת 1, אשר צורף כנספח ד1 למוצגי התובעת, עולה כי הנתבעת 1 הוקמה כבר בשנת 2000, שעה שהנתבע 3 עדיין היה מנהל התובעת. אף עו"ד תבור עמד על כך בעדותו (ראו עמ' 95 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורות 7-12).
ממילא, אף אם מטרת התחנה הייתה להיטיב עם נהגי התובעת, איני סבורה כי יש בכך כדי להקים זכות כלשהי לתובעת בקשר עם תחנת התדלוק, שהרי התובעת לא חולקת על העובדה כי לא פעלה לשם הקמת תחנת התדלוק, לא השקיעה משאבים בהקמתה ולא הפעילה אותה, אלא אך עשתה בה שימוש לצרכיה. משכך, אף אין בעובדה כי מטרת התחנה הייתה להיטיב עם נהגי התובעת כדי להעיד על כך שהנתבעים עשו שימוש בשמה.
זאת ועוד, הנתבע 2 נחקר בחקירה נגדית על ידי התובעת. במסגרת חקירתו ציין הנתבע 2 שוב ושוב כי הנתבעים 1-3 לא עשו שימוש בשמה של התובעת (ראו למשל עמ' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורות 18-20), וכי לא הציגו מצג לפיו הנתבעת 1 הינה חברת בת של התובעת או הוקמה על ידה (ראו עמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורה 14- עמ' 62, בשורה 14). ראיה לכך היא העובדה כי היתר הבניה שניתן לא ניתן על שם התובעת.
הנתבע 2 הבהיר כי כוונתו וכוונת הנתבע 3 באותה העת הייתה להקים תחנת תדלוק לכלל המוניות ולא רק למוניות התובעת, שכן הקמת תחנת תדלוק לשימוש מוניות התובעת בלבד לא הייתה כלכלית מבחינתם (ראו למשל עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורות 9-17). טענה זו לא נסתרה על ידי התובעת.
כשנשאל הנתבע 2 מדוע בהחלטת ועדת המשנה מיום 23.12.2001, בבקשה שהגישו הוא והנתבע 3 להיתר בניה נכתב שהתבקש היתר בניה להקמת מחסן נפט לשימוש התובעת- טקסי המרכז, הובהר על ידו כי בהחלטת ועדת המשנה (אשר צורפה כנספח י"ג1 למוצגי התובעת) נכתב: "רכבי טקסי, מרכז וארגון המוניות הארצי". כלומר, ההיתר התבקש עבור כלל המוניות, שעה שהנתבע 3 היה גם מנהלה לשעבר של התובעת וגם חבר בארגון המוניות הארצי (ראו עמ' 52 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורות 7-15, וכן עמ' 53, בשורות 2-15). ניסוח זהה מופיע אף ביתר המסמכים אליהם מפנה התובעת בסיכומיה.
במהלך חקירתו של הנתבע 2 הפנתה התובעת אף לנספח כ"ג למוצגיה. נספח זה הינו מסמך התחייבות של הנתבעים 2-3 והנתבעים 6-7 שנשלח אל הוועדה המקומית לתכנון ובניה במסגרתו נכתב כי הגישו בקשה להקמת מבנה למחסן נפט קמעונאי "לשימוש רכב מוניות של מרכז וארגון המוניות הארצי". אלא שגם במסמך זה לא מופיע שמה של התובעת ולא ניתן לקבוע על בסיסו כי הנתבעים עשו שימוש בשמה.
עוד העיד הנתבע 2 בחקירתו, כי התובעת ידעה בזמן אמת על כך שהנתבעים 1-3 פועלים להקמת תחנת התדלוק, שכן מר אסולין שהינו בעל מניות בתובעת, ואף כיהן כמנהלה בעבר, נהג להגיע לתחנה לעיתים תכופות והיה בקשרי חברות עם הנתבע 3 שסיפר לו על הליכי הקמת התחנה (ראו עמ' 68 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורות 10-19). עדות זו לא נסתרה.
אמנם במסגרת סיכומיה העלתה התובעת טענות בדבר מהימנותו של הנתבע 2. לטענתה, בינה לבין הנתבע 2 התנהלו מגעים על מנת לזמן את הנתבע 2 כעד מטעמה. משמגעים אלו לא צלחו, "הפך הנתבע 2 את עורו" ושינה את גרסתו, ומשכך אין ליתן אמון בדברים שנאמרו בעדותו. טענות אלה אין בידי לקבלן. מצאתי שלא לקבוע עמדה בטענות הקשות ההדדיות שהועלו באשר ליחסים בין התובעת ובא כוחה לבין הנתבע 2 לענין עדותו. די בענין זה לקבוע כי עדותו של הנתבע 2 הייתה הגיונית וסבירה בעיני וגרסתו עומדת בקנה אחד עם הראיות בתיק ואף תאמה את הגרסה שהובאה על ידו בכתב ההגנה שהגיש בשעתו לכתב התביעה המקורי.
זאת ועוד, התובעת טוענת, כי בכל יום שהנתבעים, או מי מהם, פועלים כפי שהם פועלים, הם מונעים ממנה לממש את זכותה להקמת תחנת תדלוק חלופית לעצמה. אלא שהתובעת לא הציגה כל ראיה לכך שניסתה להקים תחנת תדלוק אחרת אך נתקלה בסירוב כלשהו בטענה כי הזכות שניתנה לה לכאורה כבר מומשה. בנוסף, התובעת הודתה כי לא השקיעה זמן או כסף בהקמת התחנה, ומשכך לא ניתן לומר כי נגזלה ממנה זכות כלשהי.
בנסיבות אלה, איני סבורה כי עלה בידי התובעת לעמוד בנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה, לפיהן הנתבעים 1-3, או מי מהם, גזלו את זכותה הנטענת להקמת תחנת תדלוק פנימית, ועשו שימוש בשמה לשם כך, ללא ידיעתה. משכך, אף אין בידי לקבל את טענתה, לפיה תחילה נדחתה בקשת הנתבעים 1-3 להקמת תחנת תדלוק, וזו התקבלה רק לאחר שעשו שימוש בשמה של התובעת. כאמור, לא שוכנעתי כי הנתבעים 1-3 עשו שימוש בשמה של התובעת, וממילא התובעת לא הראתה שהשימוש הנטען הוא שהביא למתן ההיתר.
כאמור, התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקה, ולכן אין מקום להידרש לטענות התובעת כלפיו. עם זאת, שעה שהתובעת מפנה את טענותיה במאוחד כלפי הנתבעים 1-3, כולל פרק זה התייחסות אף לטענות כלפי הנתבע 3.
יצוין, כי במסגרת סיכומי התשובה שהגישה התובעת טענה היא, כי הנתבעים אינם חולקים על תוכנם של המסמכים מתיק העירייה, עליהם מתבססת התובעת כאמור לעיל, ומסמכים אלו מדברים בעד עצמם. לטענתה, שעה שהנתבעים לא הסבירו כיצד האמור במסמכים אלו עולה בקנה אחד עם גרסתם, ומדוע לא ביקשו את ההיתר להקמת תחנת התדלוק מבלי לעשות שימוש בשמה של התובעת, יש להעדיף את גרסתה. טענה זו אין בידי לקבל. נטל ההוכחה מוטל על התובעת. היא זו שהייתה צריכה להוכיח את השימוש הנטען בשמה ואת הטענה לפיה בשל השימוש הנטען בשמה התקבל ההיתר והרישיון. כפי שפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידה לעמוד בנטל זה.

הנתבעות 4-5
כאמור, מצאתי לקבל את טענת הנתבעים 4-7 כי התביעה כנגדם התיישנה. זאת ועוד, מצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הייתה קיימת לה זכות בלעדית להקמת תחנת תדלוק וכי הנתבעים 1-3 גזלו זכות זו ממנה. יחד עם זאת, למען לא יימצא הנייר חסר מצאתי לדון אף בטענות התובעת כנגד הנתבעים 4-7 לגופן. תחילה אדון בטענות שמעלה התובעת כנגד הנתבעות 4-5.
התובעת טוענת כאמור, כי הנתבעות 4-5 ידעו, או לכל הפחות היה עליהן לדעת, כי התחנה והזכות להקימה נגזלו מהתובעת. חרף זאת, טוענת התובעת, הנתבעות 4-5 לא טרחו להסדיר עם התובעת את זכויותיה.
עוד טוענת התובעת, כי אף אם הנתבעות 4-5 לא ידעו בזמן אמת על מעשי הגזל והמרמה, הרי שכשהן נכנסו לתחנת התדלוק והחלו להפעילה, הן ידעו, או שהיה עליהן לדעת, כי מדובר בתחנת תדלוק פנימית, וכפועל יוצא מכך הרישיון לנהלה נגזל מהתובעת ושייך לה.
לשיטתה של התובעת, ברי כי נתבעות אלה ידעו על כך לאחר שהתובעת הגישה את התובענה המקורית, וחרף זאת הן המשיכו בהפעלת התחנה. לעניין זה מפנה התובעת לסעיף השיפוי שמופיע בהסכם שנחתם בין הנתבעת 4 לבין נ.ו.ב.ר. והנתבעת 1 (וצדדים נוספים) ביום 30.10.2011, בקשר עם תחנת התדלוק (וכן תחנות נוספות) (להלן: " הסכם השכירות"). בסעיף 22.ב. להסכם השכירות נקבע, כי:
"נ.ו.ב.ר ודיזל הצלחה מצהירות ומאשרות כי יפעלו, ככל שיתאפשר להן, להתגונן מפני כל תביעה ו/או דרישה שעניינה בצמצום הזכויות למכירת סולר לכל מונית ו/או צמצום המצב הקיים בפועל לפיו נמכר סולר לכל מונית, לרבות בקשר עם תביעת "טקסי המרכז" לבלעדיות, והכל ע"מ שלא יחול שינוי בתנאי ההיתר/הרישיון ו/או ע"מ שלא יחול כל שינוי אחר, אשר ימנע/ יצמצם את אפשרויות מכירת סולר במת"ס לכלל המוניות, כפי שהיה בפועל עד למועד מסירת החזקה במת"ס לדלק. דיזל הצלחה ו/או נ.ו.ב.ר ישפו את דלק בגין כל סכום שתידרש דלק לשלם לצד ג' כלשהו, וזאת בדין כל תביעה שעניינה באמור לעיל, זולת תביעות שעניינן בהפרת תנאי הרישיון/ההיתר ע"י דלק".
מנגד, טוענות הנתבעות 4-5, כי התובעת לא הציגה ולו בדל של ראיה כדי לתמוך בטענתה כי הנתבעות 4-5 ידעו על המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3, ומטרת צירופן של הנתבעות 4-5 לתביעה הינה אך חיפוש אחר "כיס עמוק".
עוד הן טוענות, כי הן שכרו את התחנה מהנתבעת 1 ומנ.ו.ב.ר לתקופה שמיום 24.2.2010 ועד ליום 31.1.2014. הסכם השכירות בין הצדדים נכרת על סמך הצהרות ומצגים לפיהם אין כל מגבלה להשכיר להן את התחנה. בנסיבות אלה, לא יכולה התובעת לטעון כי הנתבעות 4-5 ידעו כי תחנת התדלוק שייכת, הלכה למעשה, לה. הטענה כי הזכויות בתחנת התדלוק שייכות לתובעת לא היו בידיעתן של הנתבעות 4-5 ואף אינן תואמות את המציאות בשטח, לפיה היתר הבניה הוצא על שם הנתבעים 1-3 ורישיון העסק הוצא על שמה של הנתבעת 1.
עובר לשכירת התחנה בשנת 2010 לא היו הנתבעות 4-5 מעורבות בשום צורה בהליכי התכנון, הרישוי, ההקמה או ההפעלה של תחנת התדלוק. לטענת הנתבעות 4-5, הדבר עולה מהמסמכים שצירפה התובעת עצמה וכן מעדותו של מר בראל, אשר לא נסתרה. בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות 4-5, ברי כי הן לא יכולות להיות מעורבות בכל מעשה תרמית או גזל המיוחס לנתבעים 1-3 בקשר עם הקמת התחנה.
אין בידי לקבל את טענות התובעת, לפיהן הנתבעות 4-5 ידעו או שהיה עליהן לדעת על המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3, ואנמק.
ראשית, מקובלת עלי טענת הנתבעות 4-5, לפיה התובעת לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענותיה האמורות. לעניין זה, כאמור לעיל, טוענת התובעת, כי לכל המאוחר היה על הנתבעות 4-5 לדעת על המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3 לאחר שהוגשה התובענה דנן, וחרף זאת הן המשיכו בהפעלת התחנה. עם זאת, הגשת תביעה במסגרתה מועלות טענות כאלה או אחרות אינה מהווה קביעה עובדתית או משפטית. העלאת טענות במסגרת התובענה דנן כנגד הנתבעים 1-3, לא הופכת טענות אלה לקביעות, בטרם ניתנה בהן הכרעה שיפוטית. משכך, אין בידי לקבל הטענה כי די היה בהגשת התביעה כדי לגרום לנתבעות 4-5 להפסיק את הפעלת התחנה.
בדומה, אף בהגשת המרצת הפתיחה אין כדי ליידע את הנתבעות 4-5 בדבר המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3, באופן שהיה אמור לגרום להם לא להתקשר עמם, ולא לקחת חלק בהפעלת תחנת התדלוק. המרצת הפתיחה כאמור לא הוגשה כנגד הנתבעות 4-5, התובעת לא הוכיחה כי הובאה לידיעתן, וממילא נמחקה ההמרצה לבקשת התובעת.
שנית, אף את טענת התובעת, לפיה העובדה שמדובר בתחנת תדלוק פנימית מקימה חזקה לפיה הנתבעות 4-5 ידעו או שהיה עליהן לדעת כי הזכות להקמתה שייכת לתובעת, שהינה חברת מוניות, אין בידי לקבל. כאמור, על פי עדותו של הנתבע 2, המקובלת עלי, והמסמכים שהוצגו במסגרת חקירתו, מדובר בתחנה שהוקמה לשירות כלל המוניות. על כן, אין בהקמתה כדי להעיד על זכות כלשהי הנתונה לתובעת. בנוסף, מעדותו של עו"ד תבור עולה כי אין בהכרח קשר בין זהות המקים של תחנת התדלוק לבין מי שיקבל שירות בתחנה, ובמילותיו:
"זאת אומרת שתחנת תדלוק פנימי נועדה לשימוש קבוצה מסוימת וזה לא קשור במסגרת מערכת היחסים בין המקים לבין מי שיקבל את השירות. אני יכול להקים מחר תחנת תדלוק פנימית ולהגיד שזה עבור שימוש חברי משרד הביטחון, אז מה הם שותפים שלי? זה המגדר של מקבלי השירות של התחנה, כי זה לא תחנה לשימוש הציבור".
(ראו עמ' 98 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורה 32- עמ' 99, בשורה 3).
שלישית, לא נסתרה טענת הנתבעות 4-5, לפיה בטרם החתימה על הסכם השכירות בקשר עם התחנה, בשנת 2010, הסתמכו הן על מצגיהן של הנתבעת 1 ושל נ.ו.ב.ר וכן על מסמכים לפיהם היתר הבניה ורישיון העסק הוצאו על שם הנתבעים 1-3, כל זאת כעשר שנים לאחר הקמתה. אין בהתנהלות זו של הנתבעות 4-5 הפרה של כל חובה החלה עליהן במסגרת ההתקשרות החוזית, שהרי מעבר לבדיקת המסמכים המשפטיים הקיימים לא קמה כל עילה המקימה עליהם את החובה לערוך בדיקות נוספות, וממילא כל בדיקה שהיו עורכות לא הייתה מביאה אותן למסקנה כי הזכויות בתחנת התדלוק שייכות לתובעת.
רביעית, כאמור, התובעת מסתמכת לעניין זה אף על סעיף השיפוי שנכלל בהסכם השכירות שנכרת בין הנתבעת 4 לבין נ.ו.ב.ר והנתבעת 1, בין היתר, בקשר עם תחנת התדלוק. מלשון הסעיף עולה כי הוא מתייחס אך למקרים של צמצום האפשרות למכור סולר במסגרת תחנת התדלוק לכלל המוניות, זאת בעקבות המרצת הפתיחה שהגישה התובעת, והייתה תלויה ועומדת במועד בו נחתם הסכם השכירות. אין בסעיף השיפוי כל התייחסות לטענות התובעת לזכויות בתחנת התדלוק (שכן טענות אלה אף לא הועלו במסגרת המרצת הפתיחה, כמפורט לעיל), ומשכך אין בידי לקבוע כי סעיף זה מעיד על ידיעתן של הנתבעות 4-5 בדבר המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3 במסגרת התובענה דנן.
לעניין זה יפים אף דבריו של מר אליעזר ברקמן, אשר העיד מטעם נ.ו.ב.ר, לפיהם המרצת הפתיחה עסקה בדרישת התובעת שהמכירות בתחנה יוגבלו אך למוניות התובעת, והשיפוי שנקבע בהסכם השכירות דן במקרה בו המכירות בתחנה ירדו כתוצאה מכך. הנתבעת 1 ו/או נ.ו.ב.ר התחייבו לשפות את הנתבעות 4-5 במקרה זה, ובמקרה זה בלבד (ראו עמ' 97 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.2019, בשורות 12-16).
הנתבעות 4-5 לא היו מעורבות כלל בהליכי הקמת התחנה ואף לא היו מעורבות בתפעולה עד לשנת 2010. ראיה לכך היא העובדה כי אף במסמכים שצירפה התובעת עצמה המתעדים את הליכי הקמת התחנה אין כל אזכור של הנתבעות 4-5 (ראו נספחים ז'-ט"ז למוצגי התובעת). הדבר אף עולה מעדותו של מר בראל, אשר לא נסתרה (ראו עמ' 257 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, בשורות 17-24). אף בכך יש כדי לחזק את מסקנתי, לפיה לא היה ביכולתן של הנתבעות 4-5 לדעת על השימוש הנטען שעשו הנתבעים 1-3 בשמה של התובעת לשם הקמת התחנה, או להיות מעורבות במעשה גזל או מרמה המיוחס לנתבעים 1-3.
הנתבעות 4-5 הסתמכו על מצגים ונתונים שהוצגו להן על ידי הנתבעת 1 ו-נ.ו.ב.ר, לפיהם היתר הבניה ורישיון העסק הוצאו על שם הנתבעים 1-3, ודומה כי אף אם היו מבצעות בדיקות נוספות, על אף שלא היה בכך צורך נוכח המסמכים שהוצגו בפניהן, לא היה באפשרותן לגלות טענת התובעת לפיה הנתבע 3 "התחזה" למנהל התובעת לשם הקמת תחנת התדלוק, שעה שהדבר אינו עולה מהמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט, כפי שפורט לעיל.
נוכח האמור לעיל, הרי שאין בידי לקבוע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנתבעות 4-5 ידעו או שהיה עליהן לדעת על המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3.

הנתבעים 6-7
כאמור, גם לגבי הנתבעים 6-7 טוענת התובעת כי הם ידעו, ולכל הפחות היה עליהם לדעת, כי הזכות להקמת תחנת התדלוק נתונה לתובעת. לטענתה, הנתבעים 6-7 אף היו חלק מהמזימה שרקמו הנתבעים 1-3 לגזול את זכותה, ידעו כי לפי ייעוד המקרקעין לא ניתן להקים עליהם תחנת תדלוק, וידעו כי ההיתר שניתן לנתבעים 1-3 הינו להקמת תחנת תדלוק פנימית, וחרף זאת הוקמה על ידם תחנה המשרתת את כלל הציבור. לטענת התובעת, הדברים עולים מעדויות העדים מטעמה.
התובעת טוענת עוד, כי הנתבע 6 הודה בחקירתו כי על אף שקיבל את התביעה בשנת 2009, הוא לא בדק את הנושא בעירייה, וכן הודה כי ידע שהנתבעים 1-3 רוצים לשכור את המקרקעין לשם הקמת תחנת תדלוק לשימוש מוניות.
לטענתה, הנתבע 6 חתם על מסמך, אשר צורף כנספח כ"ג למוצגי התובעת, שהינו התחייבות שהוגשה לעירייה בקשר עם הבקשה להיתר הבניה על המקרקעין, בה הוזכר שמה של התובעת (להלן: " ההתחייבות"). התובעת טוענת כי הדבר מהווה ראייה חותכת לידיעת הנתבעים 6-7 בדבר מעשי המרמה של הנתבעים 1-3.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי ברי כי הנתבעים 6-7, שהינם בעלי המקרקעין, ידעו על צו ההריסה שהוצא לתחנת התדלוק נוכח החריגות מהיתר הבניה, ועל ההליכים שהתנהלו עקב כך, ומשכך היו צריכים לבדוק המסמכים בעירייה ולברר עם התובעת אם הנתבע 3 פועל בהרשאתה. ודאי שלאחר הגשת התובענה דנן ידעו הנתבעים 6-7 על מעשי הגזל של הנתבעים 1-3 והיה עליהם להשיב לתובעת את זכותה.
לטענתה, לנתבעים 6-7 היה אינטרס לשתף פעולה עם הנתבעים 1-3, שכן בכך הבטיחו שתחנת התדלוק תוקם על המקרקעין שבבעלותם, ולא על מקרקעין שבבעלות התובעת, וכך ירוויחו הם דמי שכירות. כיוון שהנתבעים 6-7 לא הצליחו להשכיר את המקרקעין שבבעלותם במשך שנים רבות, הם העדיפו לפעול יחד עם הנתבעים 1-3 מאחורי גבה של התובעת.
מנגד, טוענים הנתבעים 6-7, כי התובעת לא הוכיחה שהם ידעו שיש לה זכות כלשהי להקים תחנת תדלוק. ראיה לכך היא העובדה שהתובעת לא הייתה צד להסכמי השכירות שנחתמו בין הנתבעים 6-7 לנתבעים 1-3, וכן העובדה שהנתבעים 6-7 לא פנו אל התובעת כאשר לא שולמו להם דמי השכירות. לטענתם, קבלת עמדתה של התובעת, לפיה היה עליהם לדעת כי היא בעלת הזכות להקמת תחנת התדלוק תטיל נטל בלתי סביר על בעלי מקרקעין המשכירים אותם. עוד הם טוענים כי הנתבע 3 לא הציג את עצמו בפניהם כמי שפועל בשמה של התובעת, והדבר עולה אף מעדותו של הנתבע 2.
הנתבעים 6-7 מוסיפים וטוענים, כי טענות התובעת, לפיהן הנתבעים 6-7 שיתפו פעולה עם הנתבעים 1-3 לשם רווח אישי נסתרות על ידי העובדה כי במשך תקופה ארוכה לא קיבלו הנתבעים 6-7 דמי שכירות עבור המקרקעין, ואף כאשר קיבלו דמי שכירות היו הם נמוכים בהרבה מאלו ששולמו ל-נ.ו.ב.ר.
באשר לנספח כ"ג, אליו מפנה התובעת, טוענים הנתבעים 6-7, כי שמה של התובעת כלל לא מוזכר במסמך זה. ממילא, טוענים הם, כלל לא ידעו על קיומה של התובעת בעת שחתמו על מסמך זה, כפי שעולה מעדותו של הנתבע 6.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנתבעים 6-7 ידעו, או שהיה עליהם לדעת, כי היתר הבניה של תחנת התדלוק ניתן לנתבעים 1-3 עקב שימוש מטעה בשמה של התובעת וגזל זכותה הנטענת להקמת תחנת תדלוק פנימית, ואנמק.
ראשית, התובעת לא ביססה טענתה זו בנוגע לידיעתם של הנתבעים 6-7 בדבר טענותיה של התובעת כנגד הנתבעים 1-3. כך, בחקירתו של מר אסולין, העד מטעם התובעת, לא ניתן כל מענה לשאלה על מה הוא מבסס את טענתו, לפיה הנתבעים 6-7 ידעו שלתובעת זכות שנגזלה ממנה, ומר אסולין לא ידע להצביע על אסמכתא מסוימת. כל שציין מר אסולין הוא כי בעלי המקרקעין אמרו שהם קשורים לנתבע 3. כשנשאל הוא אם הוא עצמו נפגש עם בעלי הקרקע, קרי הנתבעים 6-7, השיב הוא בשלילה (ראו עמ' 79 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורות 6-32).
כך גם בעדותו של העד הנוסף מטעם התובעת, מר איזן, כל שנטען כנגד הנתבעים 6-7 הוא, כי היה עליהם לברר בשם מי פועל הנתבע 3 כשהתקשרו עמו, שכן סביר כי לאדם פרטי לא תהיה זכות להקים תחנת תדלוק (ראו עמ' 174 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורות 10-15). אלא שגם לטענה זו אין כל בסיס משפטי שהרי הנתבע 3 פעל כבעל מניות מטעמה של הנתבעת 1, ולא הוכח כי הציג עצמו כלפי הנתבעים 6-7 כנציגה של התובעת.
שנית, התובעת התבססה בטיעונה כי היה על הנתבעים 6-7 לדעת כי הנתבעים 1-3, או מי מהם, הציגו מצג שווא לפיו הם פועלים מטעם התובעת, על ההתחייבות, אשר צורפה כנספח כ"ג למוצגי התובעת, העליה חתומים גם הנתבעים 6-7. לשיטתה של התובעת, ב התחייבות זו מצוין שמה של התובעת (ראו עמ' 190 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורה 11- עמ' 191, בשורה 6). עם זאת, כפי שקבעתי לעיל, ב התחייבות האמורה לא מופיע שמה ש ל התובעת ולא ניתן לקבוע על בסיסה כי הנתבעים עשו שימוש בשמה.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי שעה שבהתחייבות האמורה לעיל, שהוגשה על ידי בעלי המקרקעין, הנתבעים 6-7, ומגישי הבקשה להיתר בניה, הנתבעים 1-3, לוועדה המקומית לתכנון ובניה נכתב כי הוגשה בקשה להקמת "מבנה חדש למחסן נפט קמעונאי לשימוש רכב מוניות של מרכז וארגון המוניות הארצי", ובהעדרו של עסק נוסף העונה לשם מוניות המרכז או טקסי המרכז מלבדה של התובעת, הרי שהיה על הנתבעים 6-7 לוודא עימה, כי הנתבע 3 פועל בשמה, בפרט שעה שמקום עסקיה נמצא בסמוך למקרקעין שבבעלות הנתבעים 6-7 (ראו עמ' 178 לפרוטוקול הדיון, בשורות 5-8). אף טענה זו אין בידי לקבל, שכן בהתחייבות נכתב כי תחנת התדלוק תהיה לשימוש "מוניות של מרכז" ולא מוניות המרכז או טקסי המרכז וכן הבקשה היא כי התחנה תהא לשימוש "ארגון המוניות הארצי".
בנוסף, בסעיף 6 להתחייבות צויין: "מוסכם על ידינו כי התחייבות זו תחתם לצורך הוצאת היתר הבניה על ידינו בלבד ואולם בעלי הזכות במגרש יחתמו על ההתחייבות בשלב מאוחר יותר אך כתנאי להוצאת טופס 4 ולאיכלוס המבנה והפעלתו...". זאת ועוד, בהערה שנכתב על גבי המכתב, בחלקו העליון, צוין בכתב יד: "שימו לב שבשלב הוצאת ההיתר יחתמו המבקשים בלבד".
הנתבע 6 העיד כי חתם על ההתחייבות רק לאחר שניתן היתר בניה (ראו עמ' 315 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, בשורות 14-25) ואף מר איזן בעדותו אישר כי הנתבעים 6-7 אכן חתמו על המסמך אך לאחר שניתן היתר בניה (ראו עמ' 179 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2019, בשורה 9-21).
העובדה כי הנתבעים 6-7 חתמו על המסמך אך לאחר מתן היתר הבניה לתחנת התדלוק, מחזקת את מסקנתי, לפיה לא הייתה עליהם חובה לברר את המצגים שהוצגו בפני העירייה בדבר זהות הנתבעת 1 והעומדים מאחוריה.
הנתבע 6, אשר עדותו הייתה מהימנה בעיני לחלוטין, העיד בחקירתו, כי מטרת ההתחייבות הייתה לשים דגש על כך שהתחנה מיועדת לתדלוק מוניות, אך לא לחברת מוניות ספציפית (ראו עמ' 308 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, בשורות 11-16). הנתבע 6 אישר כי קרא והבין את המסמך לפני שחתם עליו, כלומר הבין כי התחנה נועד ה לשימוש מוניות, אך לא כי מדובר בתחנה לשימוש התובעת בלבד (ראו עמ' 317 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, בשורה 5- עמ' 318, בשורה 7).
שלישית, התובעת טוענת עוד, באמצעותו של מר איזן, כי יתר המסמכים מתיק העירייה, כגון נספחים ג', ט' ו-י"ב לתצהירי התובעת מצביעים על ידיעתם של הנתבעים 6-7 בדבר המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3, אלא שגם בקשר לנספחים אלו כבר קבעתי לעיל כי אין בהם כדי לתמוך בטענות התובעת, לפיהן נעשה שימוש בשמה.
כך גם אין בידי לקבל את טענת התובעת כי יש בצו ההריסה שניתן כנגד התחנה כדי להוכיח את ידיעתם של הנתבעים 6-7 בדבר הזכויות הנטענות של התובעת, שהרי צו ההריסה מופנה כלפי הנתבעים 1-3, ולא אל התובעת. עובדה זו משמיטה את הקרקע תחת טענת התובעת ומחזקת את טענת הנתבעים 6-7, לפיה לא ידעו ולא היו יכולים לדעת על קשר כלשהו של התובעת לתחנה.
מצאתי לקבל במלואה עדותו של הנתבע 6, מר חיים מרידור, אשר העיד לענין זה כי מעולם לא ראה את המסמכים אליהם מפנה התובעת ובהם מופיע, לטענתה, שמה ולא היה לו כל קשר למסמכים אלו (ראו עמ' 303 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, בשורות 11-19). עוד העיד מר מרידור כי נודע לו לראשונה על קיומה של התובעת רק לאחר הגשת התובענה דנן, וכי הנתבע 3 מעולם לא הציג עצמו כמי שפועל מטעמה של התובעת (ראו עמ' 304 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2019, בשורות 26-31, וכן עמ' 307, בשורות 4-9).
עוד מצאתי לקבל טענת הנתבעים 6-7, לפיה לו היו חושבים כי התובעת עומדת מאחורי הנתבעים 1-3, היו פונים אליה כאשר הנתבעים 1-3 חדלו מלשלם דמי שכירות, והיו מבקשים כי תהיה ערבה להתחייבויותיהם, והעובדה כי לא עשו כן מחזקת את גרסתם, לפיה לא ידעו על כל קשר בין הנתבעים 1-3 לתובעת. עובדה היא כי אף התובעת לא פנתה לנתבעים 6-7 לאורך השנים והעלתה בפניהם את טענותיה בנוגע לתחנת התדלוק. גם כאשר הוגשה התובענה דנן צורפו הם כנתבעים פורמאליים בלבד, ורק לאחר תיקון כתב התביעה, צורפו הם כנתבעים. אף בכך יש כדי ללמד על היעדר מעורבות של הנתבעים 6-7 במעשים המיוחסים לנתבעים 1-3.
כאמור לעיל, אין בעובדה כי תחנת התדלוק שימשה כתחנת תדלוק למוניות בלבד כדי לבסס את הטענה כי רק מי שהינו בעל קשר כלשהו לחברת מוניות יכול היה להקים ולנהל את התחנה האמורה. כמו כן, עצם הגשת התובענה דנן, במסגרתה טענה התובעת את טענותיה לזכויות כאלו ואחרות, איננה מקימה חובה על הנתבעים 6-7 לשנות את התנהגותם, בפרט שעה שלא הוגשה כל בקשה לסעד זמני במסגרת התובענה. אף מטעמים אלו, אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה היה על הנתבעים 6-7 לדעת על המעשים המיוחסים לנתבעים 1-3.
זאת ועוד, לא מצאתי לקבל טענת התובעת כי לנתבעים 6-7 היה אינטרס לשתף פעולה עם הנתבעים 1-3 ולפעול מאחורי גבה של התובעת. ראשית, טענה זו נטענה לראשונה במסגרת חקירתו של מר איזן, ומהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, התובעת לא הציגה כל אסמכתא לטענותיה בדבר האינטרס האמור של הנתבעים 6-7. כמו כן, לא הוכיחה כי הייתה עושה שימוש בקרקע כלשהי שבבעלותה, כפי טענתה, ולא במקרקעין מושא התובענה, שהינם סמוכים למקום עסקיה.
בנסיבות האמורות, הרי שאין בידי לקבל את טענות התובעת כלפי הנתבעים 6-7.
נוכח קביעותי לעיל, איני נדרשת לדון בהודעה לצדדים שלישיים ששלחו הנתבעות 4-5.
יצוין כי במסגרת סיכומיה העלתה התובעת טענות אף כנגד נ.ו.ב.ר, לפיהן במהלך ניהול התובענה, בשנת 2018, נודע לה כי אף נ.ו.ב.ר הייתה מעורבת במעשה הגזל והמרמה והייתה שותפה בהליכים להקמת תחנת התדלוק, במסגרתם נעשה שימוש בשמה של התובעת. טענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה. התובעת לא כללה את נ.ו.ב.ר כנתבעת בכתב התביעה, אף לא לאחר תיקונו, ואין באפשרותה להעלות בשלב הסיכומים טענות חדשות כנגד נ.ו.ב.ר. ככל שסברה התובעת כי נ.ו.ב.ר שותפה למעשים המתוארים בכתב התביעה היה באפשרותה לבקש את תיקונו בשנית. זאת לא עשתה, ומשכך אין מקום לדון בטענותיה כנגד נ.ו.ב.ר.

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, התובענה נדחית.
בהתאם, נדחית אף ההודעה לצדדים שלישיים ששלחו הנתבעות 4-5.
שעה שמדובר בתובענה שמתנהלת מאז שנת 2012, במסגרתה הוגשו תצהירים ומוצגים רבים, והתקיימו 6 דיוני קדם משפט ו-4 דיוני הוכחות, מצאתי להשית על התובעת את הוצאות הנתבעים 4-5, 6-7 ו-נ.ו.ב.ר בסך 75,000 ₪ כ"א (הנתבעים 6-7 יחד, והנתבעות 4-5 יחד).
שעה שהנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן, לא חקר את המצהירים מטעם הצדדים, ואף לא לקח חלק במרבית הדיונים ובהליכים המקדמיים, תישא התובעת בהוצאותיו בסך 7,500 ₪ (בקיזוז הסכום שנפסק לחובתו בהחלטה מיום 14.5.2019, ככל שזה טרם שולם).

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה תשרי תש"פ, 24 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.