הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 30158-05-16

לפני כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט

התובע

דני גליק
ע"י ב"כ עו"ד אהוד פורת ו/או שי מליץ
הוד פורת ושות', משרד עורכי דין

נגד

הנתבעים
1. יהודית רוזנקרנץ
ע"י ב"כ עו"ד שמואל להב ואח'

2. פלוני
ע"י ב"כ עו"ד דניאל גרוס

פסק דין

האם נכרת חוזה מחייב בין המחותנים, מר דני גליק, התובע, לבין הגברת יהודית רוזנקרנץ, הנתבעת, זו השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בהליך דנא. ככל שנכרת הסכם יש להידרש לשאלות תוכן ההסכם, מי הצדדים להסכם והאם ההסכם בוטל בתום לב על ידי הגברת רוזנקרנץ.

עיקרי העובדות
1. הורתו ולידתו של תיק זה הוא קשר משפחתי.
טיבו ובעיקר טבעו של הסכסוך שהובא להכרעתי היה צריך להתברר בבית משפט לענייני משפחה, על כל הרגישות, הכעס, האמוציות והמחלוקות שבו. כל כולו עטוף במעטפת הקשר המשפחתי. רק בגלל ההגדרה שבסעיף 2 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 שאינו מכפיף את הקשר של בעלי הדין להגדרת היותם "בן משפחתו", שכן עסקינן בסכסוך אזרחי בין 'מחותנים', אין התובענה יכולה להתברר בבית משפט לענייני משפחה הגם ש"עילתה סכסוך בתוך המשפחה" (סעיף 2), ולמצער נובעת מיחסי המשפחה.

2. הגב' יהודית רוזנקרנץ (להלן: "הנתבעת"), היא אימם של אורלי גליק (להלן: "אורלי") ושל שני ילדים חסויים, שהנתבעת היא אפוטרופסית שלהם. אחד מהחסויים הוא נתבע 2 בהליך דנא (להלן: "הנתבע 2" או "א'"). הנתבע 2 מיוצג בהליך באופן עצמאי.

3. הנתבעת היא אלמנתו של מר אברהם רוזנקרנץ ז"ל, אבי ילדיה (להלן: "המנוח"). המנוח הותיר צוואה ובה הוריש את החלק הארי של נכסיו לשני החסויים, ילדיו המשותפים עם הנתבעת (צו קיום צוואה מיום 27.2.1997 צורף בנספח 1 לתצהיר התובע).

4. אורלי, בתה של הנתבעת, נישאה לגלעד גליק (להלן: "גלעד"), בנו של התובע, והשניים עברו להתגורר בארה"ב. בחודש יולי 2011, במהלך ביקור של הנתבעת אצל בני הזוג, החליטה הנתבעת בהמלצת בתה וחתנה לפנות לאביו של גלעד, מר דני גליק (להלן: "התובע" או "גליק"), ולבקש סיוע בטיפול ברכושה ובנכסים שהוריש המנוח לה ולחסויים.

5. כששבה הנתבעת לארץ פנה אליה התובע במייל "כדי לראות כיצד אנחנו מתקדמים בנושא הנכסים שלך כולל טיפול בנושא הצוואה" של המנוח (מייל מיום 20.7.2011; נספח 5 לתצהיר התובע בעמ' 188). ימים ספורים לאחר מכן נפגשה הנתבעת עם התובע (מייל מאורלי לתובע מיום 26.7.2011; נספח 5 לתצהיר התובע עמ' 192) והעבירה לו מסמכים אישיים כדי שיהיה מודע לנושאים הצריכים עזרתו (מייל מיום 28.7.2011; נספח 5 לתצהיר התובע, בעמ' 197).

6. זוהי תחילת הקשר "העסקי" בין גליק לבין הנתבעת שבמהלכו אכן סייע לנתבעת בעניינים שונים. לדברי התובע הוא ניפגש עם גורמים שונים וביניהם נציגי האפוטרופוס הכללי, יועצים שונים, האח של המנוח ושותפים שונים לנכס בסלמה, שהוריש המנוח , והכל לשם עזרה לנתבעת ולחסויים. ב-5.1.2012, מספר חודשים לאחר שהתחיל לפעול בעניינ ם של הנתבעת והחסויים, חתמה הנתבעת על יפוי כוח נוטריוני המסמיך את גליק לטפל בענייניה ובענייני החסויים להם, כאמור, היא משמשת אפוטרופוס (נספח 2 לתצהיר התובע).

7. בתקופת ההתקשרות פעל התובע כשלוח של הנתבעים למול גורמים שונים, בין רשויות מנהליות שונות ובין גורמים פרטיים (מתיישב עם הגדרת שליחות בסעיף 1(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965), וייצג את הנתבעים בעניינים שונים. על הפרק עמדה בקשת הנתבעת כי התובע יסייע בעניינים שהיא נדרשת להם כאפוטרופוסית של החסויים, וכן בטיפול בנכסים שהמנוח הוריש לנתבעת ולחסויים, ביניהם נכס ברחוב סלמה בתל אביב, בגוש 7052 חלקה 14 (להלן גם: "הנכס בסלמה"); נכס ברחוב מקווה ישראל בתל אביב בבעלות משותפת עם אחיו של המנוח (להלן: "הנכס במקווה ישראל"); נכס בבית פנורמה שבבעלות משותפת עם אחיו של המנוח (להלן: "הנכס בפנורמה"); ונכס שהוריש המנוח לנתבע 2 בראשון לציון (להלן: "הנכס בראשון לציון").

8. להלן מספר פעולות שלטענת התובע היה מעורב בהן כחלק מפעולותיו עבור הנתבעים:
א. בספטמבר 2011 החל התובע לעזור לנתבעת לאפשר לה לבצע פעולות כאפוטרופוס בחשבונות הבנק של החסויים (למשל מייל מיום 27.9.2011; נספח 5 לתצהיר התובע, בעמ' 97). במסגרת זו פעל מול הבנק והאפוטרופוס הכללי עד שאכן התאפשר לנתבעת לפעול בחשבונות הבנק של החסויים (סעיף 54-47 לסיכומים).
ב. התובע פעל למכירת הנכס בראשון לציון שהמנוח הוריש לנתבע 2. במסגרת זו פעל לקבלת אישור האפוטרופוס הכללי ובית המשפט למכירת הנכס ולאיתור רוכש לנכס. לבסוף הנכס נמכר ב-2.5 מיליון ₪ שנכנסו לחשבון הבנק של הנתבע 2.
ג. התובע יזם את תיקון צו קיום צוואת המנוח, שנים לאחר שניתן. לפי הנטען התובע גילה כי יש טעות בצו קיום הצוואה, וכי מכוח הלכות השיתוף זכאית הנתבעת לחלק מהנכסים שהוריש המנוח לילדיה החסויים, ובעניין זה סייע התובע לאתר עורך דין שיסכים לנהל את ההליך המשפטי (לטענתו ערך מספר פגישות במשרדי עורכי-דין עד שהצליח לעניין עו"ד שמאמין כי ניתן לתקן את צו קיום הצוואה). ואכן, ההליך המשפטי (תמ"ש 32286-07-12) התנהל על ידי עורך דין שהתובע איתר, ותוצאת ההליך, שהסתיים בפשרה , היא כי הנתבעת זכתה ב-2/3 מהזכויות בנכס בסלמה שהיה רשום על שם הנתבע 2 וכן מחצית מהכספים שבחשבונות החסויים, הכוללים גם את כספי התמורה בגין מכירת הנכס בראשון לציון (סעיפים 64-63 לסיכומי התובע; הסדר הפשרה בנספח 11 לתצהיר התובע).
ד. התובע עזר לנתבעים לקבל כספים מנכסים שהיו בבעלות משותפת של המנוח ואחיו, בין היתר מהנכס בפנורמה ומהנכס במקווה ישראל. במסגרת זאת הביא את הנתבעים לנקוט בהליכים משפטיים נגד אחיו של המנוח כדי לקבל את חלקם בנכסים (ה"פ 18967-11-13; נספח 15 לתצהיר התובע). תוצאת ההליך היתה כי הנתבעים החלו לקבל דמי שכירות בגין הנכס במקווה ישראל.
ה. התובע סייע בהליך מכירת הנכס בבית פנורמה שהיה בבעלות משותפת של אחיו של המנוח (2/3) ושל הנתבע 2 (1/3). לטענתו הוא שכנע את האח למכור את הנכס ופעולותיו הביאו לנתבע 2 תמורה בסך 250,000 ₪ בגין מכירת הנכס (שנמכר ב-750,000 ₪).
ו. בנוגע לנכס בסלמה שירשו הנתבעים מהמנוח (חלקה של הנתבעת לפי תיקון חלקה בצוואה שנעשה בעצת התובע), טוען התובע כי היה מעורב בפעילות להשבחת הנכס לשם מכירתו בעתיד. בין היתר טוען התובע כי ערך פגישות עם השותפים האחרים בנכס ופעל למציאת יועצים מקצועיים שיביאו להשבחת הנכס.

9. יש לציין כי בין הצדדים יש מחלוקת אשר למהות העזרה שסייע התובע ואשר לפעולות שביצע. לטענת הנתבעת הגזים התובע והפריז בערך פעולותיו, שכן פעולותיו היו לכל היותר כ"סוג של שתדלן" (סעיף 61 לסיכומיה) שהרי אין הוא גורם מקצועי שעיסוקו בייצוג משפטי, ייצוג כלכלי או ייעוץ בתחום הנדל"ן. לתמיכה בטענותיה הדגישה הנתבעת כי בכל הפעולות שניכס התובע לעצמו ממילא היה צורך להעסיק בעלי מקצוע רלוונטיים שעשו את העבודה המקצועית ועבורה שילמה הנתבעת כסף מלא.

תוכנה של ההתקשרות והתמורה שניתנה לתובע
10. בתחילת הפעילות המשותפת בה פעל התובע כשלוח של הנתבעים לא היה ברור מה אופי הקשר. אין מחלוקת כי הצדדים סיכמו שהתובע יעזור לנתבעים בכל הנוגע לנכסים שהוריש המנוח, אך אופי ההתקשרות וההסכמה לשלם לתובע תמורה כספית הם בגדר פלוגתא בין הצדדים.

11. לפי גרסת התובע, כבר בשלב הראשוני ערך בירור לגבי היקף הפעולות הנדרשות ממנו, והגיע למסקנה כי יש צורך בטיפול מקיף למול גורמים שונים. משכך הסכים לטענתו לטפל בעניינם של הנתבעים רק בתמורה לתשלום 10% בתוספת מע"מ מכל ה הכנסות/תקבולים שיגיעו לנתבעים מהנכסים שבבעלותם, ובלשונו: " התניתי את הסכמתי לטפל בענייניה של הנתבעת וילדיה בקבלת סך השווה ל-10% בתוספת מע"מ מכל תמורה שתתקבל אצל הנתבעים בין אם מדובר במזומן או תמורה אחרת..." (סעיף 10 לתצהיר התובע). לטענתו התנהל משא ומתן בעניין התמורה, ולדבריו "היה ביננו כל מיני שיחות, גם היא ביקשה ממני שאני ארד לשבעה אחוז, לשמונה אחוז, כן מע"מ ולא מע"מ", אך לבסוף "נעשה הסכם" (עמ' 31 לפרוטוקול 24.5.2020) לפיו הנתבעת "קיבלה בשמחה את הצעתי" שנראתה לה סבירה והגיונית. את הסכמתה לתמורה זו נתנה באמצעות אורלי וגלעד שהודיעו לתובע על כך (סעיף 11 לסיכומי התובע).
לכן, לפי גרסת התובע נכרת הסכם מחייב כבר בשלב הראשוני של הפעילות המשותפת, שתוכנו כי התובע יעזור לנתבעים בטיפול בנכסיהם ובתמורה יקבל מהם 10% בתוספת מע"מ מכל תקבול מהנכסים (בין שעקב מכירתם ובין שעקב השכרתם).

12. לפי גרסת הנתבעת לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. לטענתה, התובע הציג את נכונותו לפעול למענה ולמען ילדיה החסויים כעזרה של בן משפחה, שכן ברור כי ככל שפעולותיו עתידות להביא תמורה יהנו ממנה ילדיהם, בני הזוג גליק ('הבן שלו'; 'הבת שלה') והנכדים המשותפים שלהם. לכן, לגרסתה, התובע אמנם עזר לה בפעולות שונות אך לא היה לעזרה זו אופי של הסכם מחייב. קרי, לא היתה כל הסכמה כי העזרה היא עבור תמורה כספית, וממילא לא הוסכם על גובה התמורה לה טוען התובע.

13. חרף טענות הנתבעת כי להבנתה עזרת התובע היתה על רקע יחסי המשפחה, אין מחלוקת כי במהלך הקשר שילמה הנתבעת לתובע סכומי כסף במועדים שונים.

14. כך לראשונה לאחר מייל שקיבלה מהתובע ביום 31.10.2011, שעניינו שכירת יועצים לנכס בסלמה, שבו כתב כי "כאשר הפרוקיט זה והאחר יבשלו ויביאו תוצאות אני משאיר את התמלוג שאתן תחליטו לתת לי, לכן " (מוצג נ/3 – השגיאות במקור ). לאחר המייל, ולאחר שנחתם בחודש נובמבר 2011 הסכם עם יועץ נדל"ן יגאל גל בנוגע לנכס בסלמה (נספח 21 לתצהיר התובע), החליטו הנתבעת ואורלי לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪. לטענת הנתבעת הסכום שולם על רקע דברי התובע שהותיר להחלטת הנתבעת ואורלי את עניין התגמול, ולמרות שהתובע סירב בתחילה לקבל את הסכום, הוא התרצה בהמשך וקיבל אותו (סע' 44-43 לתצהיר הנתבעת).

15. תשלום נוסף לתובע שולם לאחר שביום 11.7.2012 אישר בית המשפט את מכירת הנכס בראשון לציון שהיה בבעלות הנתבע 2, ונחתם הסכם למכירתו בתמורה ל-2,500,000 ₪. טוענת הנתבעת כי בשלב זה "החל התובע להפעיל עלי לחץ לשלם לו עבור עזרתו..." (סעיף 45 לתצהירה), אך התובע "לא נקב בסכום שמגיע לו, אלא ביקש תשלום באופן כללי" (סעיף 46 לתצהירה; סע' 17-16 לתצהיר אורלי). בהתייעצות עם אורלי החליטה הנתבעת לשלם לתובע "סכום עגול של 100,000 ₪ עבור כלל הטפול שלו בעניינים שלי" (סעיף 46 לתצהיר הנתבעת; הצ'ק בנספח 4 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הדגישה בטיעוניה כי אין מדובר בסכום המבטא אחוז כלשהו מהתמורה שהתקבלה ממכירת הנכס בראשון לציון, אלא מדובר ב"סכום כולל" שממילא מבטא פחות מ-10% מהסכום שהתקבל ממכירת הנכס (שנמכר כאמור ב- 2,500,000 ₪).

16. כשנה עברה והדיון בעניין התמורה לתובע עלה מחדש. הפעם הציגו הצדדים ראיות שמהן ניתן ללמוד על בקשת התובע לקבל תמורה בשיעור 10% בתוספת מע"מ מתקבולי הנתבעים מהנכסים שבעניינם נגע. כך עולה מתכתובת מייל בין אורלי, גלעד, הנתבעת והתובע מהימים 29.4.2013-28.4.2013, שבגלל חשיבותה אביאה בהרחבה:
א. ביום 28.4.2013 שלח התובע מייל בו טען כי סוכם עמו בעבר שישולם לו שכר בשיעור 10% בתוספת מע"מ מכל סכום שישיג לנתבעים מהנכסים שבבעלותם (נספח 6 לתצהיר הנתבעת). ובלשונו: "אני אמרתי בזמנו לאימא שלך וגם לגלעד מאז שאני מטפל בנושאים שלה ושל החוסים תמורת 10% מכל סכום שיגיע אליהם כתוצאה מהטיפול שלי. בפועל תמצאי שאני מפוצה בסכום נמוך יותר מהסכום שאמור הייתי לקבל...".
לדבריו עד כה שילמה לו הנתבעת 105,000 ₪ (תחילה 5,000 ₪ בנובמבר 2011, ולאחר מכר הנכס בראשון לציון - 100,000 ₪), אך הוא זכאי לסכום גבוה מזה לפי הסיכום בין הצדדים. לדבריו הוא זכאי לתשלום נוסף בגין מכר הנכס בראשון לציון ועתה הוא זכאי גם לתמורה מהכנסות הנתבעים מדמי השכירות שהם מקבלים מהנכסים שבבעלות משותפת עם אח המנוח (הנכסים במקווה ישראל ובפנורמה). התובע הדגיש גם כי הסכום שהוא מבקש אינו מביא בחשבון את עבודתו עבור תיקון צו קיום צוואת המנוח, מאחר שלשיטתו הוא עתיד לקבל תמורה "כאשר נממש את סלמה".
ב. מיד, באותו יום הגיבה הנתבעת (נספח 6 לתצהיר הנתבעת) כי היא מופתעת מדרישת התובע לקבל תמורה בשיעור 10% מהכנסות הנתבעים מהנכסים. לדבריה: "דני איתי לא דיברת על 10% בהחלט לא ולא... לא דיברת איתי בכלל על אחוזים... אתה מתבלבל!". הנתבעת גם התייחסה לנכס בסלמה, והדגישה כי למרות עזרתו הרי שבקשתו כעת היא מוקדמת: "מה עכשיו אתה רוצה פיצוי? ... אני מאוד מודה לך על כל העזרה מאוד מעריכה זאת אין מה לומר, אבל אתה דורש דברים שעדיין לא יצאו לפועל אז בבקשה ממך זה לא לעניין!" (נספח 6 לתצהירה).
ג. גם התובע השיב באותו יום (נספח 7 לתצהיר הנתבעת) וטען כי ההסכמה על התמורה וגובהה היתה עם בנו גלעד ועם אורלי, וכי אם היא לא היתה מודעת להסכמה זו ניתן להגיע להסכמה עתה:
"לגבי ה-10% מסכום שיכנס בפועל לך או לחוסים, על זה לא דברתי איתך אבל בהחלט דברתי על זה עם גלעד שאמר לי שהוא דבר על כך עם אורלי והיא נתנה על כך את הסכמתה. אני הבנתי מגלעד שאורלי דיברה איתך על זה... באמת שכרגע זה לא משנה, העיקרון הוא שעבור כל כסף נוסף שיכנס לך או לחוסים כתוצאה מפעילות שלי אני אמור לקבל סכום של 10%, על זה בואי נסכים ונסכם!... באם זה לא נראה לך אז בואי נדבר על זה בפתיחות ונסדיר את העניין ברוח טובה.".
בהמשך התייחס התובע גם לנכס בסלמה, והדגיש כי הוא מעונין בתמורה רק כשהנכס ימומש, ולא כעת: "מה פתאום אני לא בקשתי עכשיו שום תשלום או פיצוי עבור סלמה. עבור סלמה ישולם לי רק לאחר שעסקה תצא לפועל"..."אני רק ציינתי את העובדה ש-2/3 מסלמה הועבר אליך מבעלותו של א'...כתוצאה מפעילותי והרעיונות שלי... נכון זה עוד לא קרה בפועל ולכן אינני דורש עבור זה שום דבר...".
ד. למחרת, 29.4.2019, שלחה אורלי מייל לתובע ולנתבעת בו הועלו על הכתב סיכומים שלטענת התובע סוכמו בעל פה (נספח 3 לתצהירו). בהתאם לתוכן המייל הוסכם על תשלום רטרואקטיבי של 10% מהכנסות הנתבעים, ונערך חשבון לגבי הכספים שזכאי להם התובע.
להלן חלק מהדברים שנכתבו:
"...דני, אנחנו רוצים להיות הוגנים ולא לשכוח סכומים שלא ניתנו לך עדיין...הנה שלושת הדברים שהייתי רוצה ואני חושבת שדיברנו לפחות על אחד מהם:

  1. הסכמנו כבר שתשלום 10% הוא על קש פלואו, כלומר כסף שנכנס למעשה. לא על פוטנציאל או כסף עתידי.
  2. תשלומים שהגיעו לאמא היא תשלם בשמחה ללא קבלה. אך תשלומים שנכנסו לר' וא' [החסויים-א.נ.ח], אני חושבת שזה הוגן שאמא לא תשלם בעצמה על מה שהגיע להם והם צריכים לשלם את שכר טרחתך... לסכומים שמגיע לך מהם אבקש להוציא קבלה...לחלק היחסי של כל אחד.
  3. אנחנו מאוד מאוד מעריכים את העבודה הקשה שלך. אנחנו יודעים שמדובר בהרבה פרטים וקואורדינציה ותכתובות ופגישות... אנחנו שמחים לשלם לך את ה 10% ומגיע לך אותם...אנחנו נבקש, שככל מומחה או יועץ, תקח אותנו ואת דעתנו בכל תחום של קבלת החלטות..."

לאחר מכן פורט הסכום שהתובע זכאי לו מהנתבעת ומילדיה עבור מכירת הנכס בראשון לציון ומדמי השכירות מהנכסים בבעלות משותפת עם אחיו של המנוח. מהדברים עולה כי 10% מהכספים שנכנסו לנתבעת ולחסויים הוא 262,739 ₪. הסכום מורכב מ-92,111 ₪ שנדרש מנתבע 2; 60,256 ₪ מהבת החסויה שאינה בעלת דין; ו-110,372 ₪ הוא החלק שנדרשת הנתבעת לשלם. לפי האמור במייל שילמה הנתבעת סך של 165,000 ₪, שהם "יותר מידי" ממה שהיתה צריכה לשלם לתובע, ולכן ביקשה אורלי כי הנתבעת "תהיה "בקרדיט" אצלך לסכומים הבאים" שאמורים להתקבל, ואילו החסויים ישלימו מחשבונות הבנק שלהם את חובם על שכר טרחתו של התובע (ראו נספח 3 לתצהיר התובע).
ה. בסמוך למייל של אורלי אישרה הנתבעת את הדברים וכתבה: "זה נראה לי הוגן בהחלט. דני מקווה שאתה מסכים עם מה שאורלי כתבה לך" (נספח 3 לתצהיר התובע).
ו. בהמשך אותו יום הסכים לעקרונות שכתבה אורלי כשכתב: "העקרונות האלו מקובלים עלי בהחלט ללא סייג" (נספח 10 לתצהיר הנתבעת).
התובע הוסיף כי "לגבי החשבונאות ואופן התשלום. בגדול החישוב שלך נכון" אך הוא אינו מעוניין לקבל את כל ה-10% (קרי, סכום של 262,739 ₪), אלא פחות מכך. לדבריו, הנתבעת כבר שילמה לו 165,000 ₪ (כפי שעולה גם מהמייל של אורלי), ואין הוא מבקש את כל הסכום כאמור: "אני בקשתי נכון להיום מאימא שלך רק 225,000 ₪ שמתוכם כרגע חסר 60 אלף, היתר שולם כבר"..."נכון להיום אני מבקש הרבה פחות מהחשבונאות שאת עשית אורלי, אבל חשוב תעשי אותה בכדי שתמיד אתן תראו ותדעו שאני מבקש פחות, ותמיד על בסיס "קש פלואו"".
התובע התייחס גם לבקשתה של אורלי כי החסויים ישלמו מהחשבונות שלהם ולא מחשבון הבנק של הנתבעת, וכתב כי לדעתו הסכומים כן צריכים לעבור מהחשבון של הנתבעת מאחר שהאפוטרופוס הכללי לא יאשר את העברת הכספים אליו: "אני בטוח שאם חשבוניות אלו יוגשו לאפ"כ [האפוטרופוס הכללי] הם לא יאשרו אותן!!! כי איזה עניין יש לחברה בשם דני מוטורס בע"מ... עם החוסים, זה לא יעבור בשום אופן... כל הוצאה שאין לה קשר או נגיעה ישירה להוצאות של החוסים לא תתקבל על ידם ולכן זה לא יהיה נבון לעשות זאת".
התובע גם מצא להתייחס לתמורה שהוא סבור שצריך לקבל בעתיד, ככל שיתקבלו כספים נוספים בגין הנכסים שבעניינם עסק, ולדבריו הוא מבקש רק סכומים שיכנסו לחשבון של הנתבעת ולא לחשבון של החסויים: "כרגע אני רוצה כלום נוסף. רק כאשר יכנס כסף לחשבון של אימא שלך, ב"קש פלוו"...אז נשב ונעשה בחשבון כאשר אני לא אקח בחשבון את מה שיכנס לחוסים אלא רק לחשבון של אימא שלך...".

17. ביום 2.5.2013 הביעה הנתבעת את דעתה כשכתבה לאורלי כי למרות הסכמתה לשלם לתובע, הרי שהתובע הוא ש"גרר" אותה לכך כשאמר כי התנאים שביקש כבר סוכמו בעבר. ובלשונה: "מה שמשגע אותי שדני לא עקבי כל פעם משנה גירסה הוא ממש לא זוכר מה אמר לי... כמו שאמר שדיבר איתך על 10% שאת בכלל לא ידעת על זה אחר כך אמר שסיכם עם גלעד ואיתי ומסתבר שלא היה כדבר הזה אלא עם גלעד לבד...בקיצור אני לא יודעת מה נכון ומה המצאה. טוב נשאיר את זה כמו שזה..." (נספח 8 לתצהיר הנתבעת).

18. ביום 1.7.2013, בטרם הועבר הסכום עליו הוסכם, ערכו הצדדים חשבון מחודש בקשר לכספים המגיעים לתובע מתחילת ההתקשרות. הבסיס לחשבון שנערך היה ההסכמה כי התובע זכאי ל-10% מתקבולי הנתבעים מהנכסים שהתובע סייע בעניינם (מכר או שכירות) ובתוספת מע"מ (ראו נספח 29 לתצהיר התובע). עוד עולה מהמייל כי התובע זנח את דרישתו כי הנתבעים ישלמו לו עוד 60,000 ₪ בלבד, ובמקום זאת ביקש כי ישולם לו כל הסכום השווה ל-10% מתקבולי הנתבעים. בדומה גם 'שכח' את דבריו במייל הקודם כי "לא אקח בחשבון את מה שיכנס לחוסים אלא רק לחשבון של אימא שלך..." (נספח 10 לתצהיר הנתבעת). מהתכתבות זו עולה כי הצדדים מסכימים שהנתבעת והחסויים צריכים לשלם לתובע 10% + מע"מ מההכנסות בגין הנכסים, ולא פחות!
ואלו הסכומים שהוסכם עליהם במייל:
- נקבע כי החוב של הנתבעת מתחילת ההתקשרות הוא 142,000 ₪, אלא שכבר שילמה 165,000 ₪ ומשכך תהיה ב"קרדיט".
- נקבע כי סכום התמורה שחייב הנתבע 2 הוא 48,500 ₪. אך מאחר שהיה צורך באישור האפוטרופוס הכללי להעברת כספים מחשבון הנתבע 2, והצדדים חששו כי הבנק לא יאשר את ההעברה לחברה שבבעלות התובע, הוצע כי סכום של 60,000 ₪ יועבר לתובע דרך מר יגאל גל ששימש יועץ לנתבעים בעניין הנכס בסלמה.
- נקבע כי סכום התמורה שחייבת הבת החסויה (שאינה חלק מתביעה זו) הוא 48,500 ₪, והוסכם כי הסכום האמור יעבור כנגד חשבונית מחשבונה אל חשבון הבנק של התובע.

19. בהתאם לחשבון האחרון שנערך שילמו החסויים לתובע:
- בימים 21.7.2013 ו-14.8.2013 נתן התובע חשבונית מס בגין 60,000 ₪ בתוספת מע"מ למר יגאל גל (נספח 11 לתצהיר הנתבעת) הסכום שהוצא מחשבון הנתבע 2 שולם למר גל שהעביר אותו לתובע (כדי לעקוף את הפיקוח של האפוטרופוס הכללי; סעיף 62 לתצהיר הנתבעת).
- ביום 11.9.2013 נתן התובע חשבונית מס על סך 49,534 ₪ בתוספת מע"מ, ששולמה לו ישירות מחשבון הבנק של הבת החסויה של הנתבעת (נספח 12 לתצהיר הנתבעת).

20. בקיץ 2013 נתגלעה מחלוקת ראשונה (גלויה) בין הנתבעת לתובע בעניין התמורה המגיעה לו, זאת על רקע טענת הנתבעת כי התובע לא משתף אותה בהחלטות. במייל שכתבה לו ציינה כי אין זו הפעם הראשונה שהתובע לא שואל אותה לפני קבלת החלטות בעניין נכסיה, כפי שגם קבע, למורת רוחה ובלי הסכמתה מראש, כי הוא זכאי ל-10% מהכנסות הנתבעים. כך לדבריה: "אני בעצמי לא הסכמתי על זה מעולם. באת ואמרת לי שסיכמת איתם [הכוונה לאורלי וגלעד - א.נ.ח]. שוב התעלמות מוחלטת מהיותי בעלת ההחלטה הסופית ובעלת הנכסים" (נספח 14 לתצהירה). בהמשך אותו מייל הבהירה הנתבעת כי לתפיסתה אין לה כל התחייבות עתידית לשלם לתובע, וכי התשלום ששילמה לו היה רק עבור העבר ורק לבקשת אורלי:
"ואם כבר מדברים על כסף...זה עדיין לא אומר שאנחנו סיכמנו זאת בינינו... אני העברתי אליך כספים מבלי להתנגד מאחר והיה לי לחץ מאורלי שאשלם לך אבל זה לא אומר שזה יכול להימשך כך... בסופו של דבר לא אורלי ולא גלעד משלמים לך על עבודתך ולא אסכים להבא לסגור דברים שנוגעים לרכוש שלי עם אף אחד חוץ ממני!
אני אשלם לך את המגיע לך עד עכשיו, אבל דני אני לא מוכנה להמשיך בצורה כזו, נראה לי שאנחנו צריכים לשבת...ונחליט בצורה ישירה אחד מול השני על הסכום שאני חושבת שאני יכולה לשלם לך...חייבים לעתיד לסגור את כל הדברים".

21. באותו יום (21.8.2013) ענה התובע כי הנתבעת כבר הסכימה על שכרו: "סוכם על דעתך עוד לפני כחודשיים, היית מעורבת בהליך ויש לי את הסכמתך לעניין גם במייל" (נספח 15 לתצהיר הנתבעת), ובהמשך טען כי הדברים סוכמו גם עם אורלי וגלעד וכי היתה מודעת לכך: "את מה שדברתי עם גלעד ואורלי בנושא הפיצוי לי את מודעת לו והם אמרו לי שסיכום זה מקובל עלייך, והוא על דעתך". ועוד אמר כי היא יכולה לסיים את ההתקשרות "במידה וזה לא נראה לך, זה בסדר גמור, את יכולה להמשיך לטפל בנושאים שלך בעצמך...".

22. הנתבעת טוענת כי בתשובתה למייל של התובע היא חזרה על כך שמעולם לא סיכמה עמו על תשלום באחוזים מהתקבולים שלה ושל החסויים מהנכסים (סעיף 72 לתצהיר הנתבעת), ובהמשך קבעו השניים להיפגש ליישר את ההדורים (נספח 16 לתצהיר הנתבעת).

23. נראה כי השניים אכן נפגשו, מאחר שעולה כי הפעילות של התובע בנכסים נמשכה. לקראת סוף 2013 ערכו הצדדים חשבון נוסף בעניין התשלום לתובע, לפי אותו מנגנון (10% בתוספת מע"מ מההכנסות). כמו במקרים הקודמים היתה אורלי מעורבת בתשלום לתובע ובחשבון שנערך בין הצדדים. כך, במייל ששלחה ביום 22.12.2013 צורפה טבלה ממנה עולה כי עד כה שולם לתובע סכום של 283,450 ₪, ומכיוון שהנתבעת והחסויים שילמו יותר מ-10% שזכאי להם התובע כתבה אורלי כי "לכולם יש אצלך קרדיט". (נספח 29 לתצהיר התובע).

24. בשנת 2014 חזרו אורלי וגלעד להתגורר בישראל. במהלך חודש אוגוסט 2014, כשאורלי וגלעד שהו בחו"ל, ביקש התובע שהנתבעת תשלם לו 9,000 ₪ נוספים המגיעים לו לדבריו מדמי השכירות של הנכס במקווה ישראל. לטענת הנתבעת התובע לחץ עליה לשלם את הסכום והנתבעת נעתרה, בלי שבתה, אורלי היתה מעורבת (ראו סעיף 73 לתצהיר הנתבעת).

25. כשחזרה אורלי לישראל וגילתה כי אמה שילמה לתובע את הסכום של 9,000 ₪ שדרש ממנה בלי לערב אותה, העמיק הקרע שהוביל למעשה לסיום ההתקשרות. בעקבות תשלום זה נערכה ביום 20.8.2014 פגישה בין התובע, הנתבעת ואורלי, ובסיום הפגישה החליטה הנתבעת לסיים את ההתקשרות עם התובע.
לטענת הנתבעת, באותה פגישה הטיח התובע עלבונות לא פשוטים באורלי ; השפלת הבת לפני האם היא שהניעה את הנתבעת להוד יע כי עליו להפסיק לאלתר לעסוק בענייניה ובענייני החסויים (סעיף 75 לתצהיר הנתבעת; מייל סיכום פגישה ששלחה הנתבעת לאורלי וכתבה לה כי הודיעה לתובע "שהוא מפסיק את פעילותו כיועץ לעסקים המשפחתיים" (נספח 17 לתצהיר הנתבעת)).
לטענת התובע, הסיבות לביטול היו "בשל תחושת הפגיעה בכבודה של אורלי, אשר הצדדים לא עדכנו אותה בדבר ביצוע תשלום בסך 9,000 ש"ח", וכן עקב "חוסר רצונה של הנתבעת, בהשפעת ביתה, לשלם את שכ"ט התובע" לאחר שהבינה את היקף התקבולים הצפויים לנתבעים בגין הנכס בסלמה (ראו סעיף 24 לסיכומי התובע).

26. נראה כי התובע לא רצה 'לוותר' על ההזדמנות להרויח כסף מנכסי הנתבעים ולאחר הפגישה כתב לנתבעת מייל ביום 23.8.2014 והציע כי יפגשו וינסו לתקן את המצב כדי שהקשר המשפחתי בין הצדדים לא ייהרס (נספח 18 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת סירבה להיפגש עם התובע והשיבה כי החלטתה לסיים את הקשר העסקי בין הצדדים היא סופית, לדבריה: "אני לא אוכל להמשיך ולעבוד איתך בענייני עסקים"..."עסקים לחוד. משפחה לחוד." (מייל מ-25.8.2014, נספח 19 לתצהיר הנתבעת), והמשיכה כי היא מודה לתובע על פעילותו והתייחסה גם לתמורה כי "לא קיפחנו אותך וקיבלת תמורה כספית מלאה".

27. מרגע שהתובע הבין כי הנתבעת אכן סיימה את ההתקשרות, החל לפעול כדי לקבל את מה שהוא סבור שזכאי לקבל מהנכסים שסייע לנתבעים וטרם מומשו, ובעיקר הנכס בסלמה. נראה כי זוהי ליבת המחלוקת בין הצדדים.
ראיתי לפרט את ההתכתבות בין הצדדים בקשר לנכס בסלמה לאחר סיום ההתקשרות:
א. ביום 25.8.2014 עת הבין התובע כי החלטת הנתבעת לסיים את ההתקשרות היא סופית, שלח מייל וביקש כי הנתבעת תבהיר במפורש שלמרות סיום היחסים היא "מאשרת... שכאשר סלמה תצא לפועל אם בדרך של מכירה או עיסקה אחרת...אני אקבל את ה-10% עליהם סיכמנו" (נספח 19 לתצהיר הנתבעת).
ב. התובע לא נענה ועל כן שב ופנה לנתבעת ביום 29.8.2014 והזכיר כי טרם קיבל תשובה שהיא מאשרת שהוא זכאי ל-10% בתוספת מע"מ על הכנסות הנתבעים מהנכס בסלמה (נספח 5 לתצהיר התובע; עמ' 79).
ג. ביום 4.9.2014 שלחה הנתבעת לתובע מייל המתייחס לבקשתו, וכך כתבה: "דני שלום! לאחר מחשבות רבות שעלו לי, הגעתי למסקנה שעל מנת שיחסי המשפחה ישארו תקינים אני מסכימה שתהיה זכאי ל-10 אחוז כולל מע"מ מכל רווח כספי נטו (אחרי שננכה הוצאות, מיסים, עורכי דין וכו') שיתקבל על ידי בפועל – וזה כנגד חשבונית מס/קבלה" (נספח 28 לתצהיר התובע; ראו גם מייל המבהיר כי מדובר בנכס בסלמה בנספח 5 לתצהיר התובע, בעמ' 80)
ד. התובע השיב למייל של הנתבעת כי ממילא כך כבר סוכם, וכי: "סוף סוף ניתנה... תשובה לדבר שהוסכם עליו מזמן. למען הסדר הטוב – מצאתי לנכון להבהיר ולהעמיד כמה דברים על דיוקם" (נספח 20 לתצהיר הנתבעת, ומוצג ת/1 במלל בצבע שחור לא מודגש).
ואלה עיקרי הדברים שדרש התובע
- ככל שהנתבעת מעוניינת כי שכרו ישולם נגד חשבונית מס, הרי ששכרו הוא 10% מהרווחים נטו, בתוספת של מע"מ כדין.
- ככל שהנתבעים יקבלו תמורה בנכסים מעסקת קומבינציה שתתבצע בנכס בסלמה, ולא תשלום במזומן, הרי שהוא יהיה זכאי לבעלות של 10% מהנכסים שיקבלו.
- התשלום יועבר אליו "מיד כאשר העיסקה תצא לפועל".
- הנתבעת נדרשת ליידע את התובע על התקדמות עסקת סלמה.
ה. הנתבעת ראתה לנכון להתייחס לדבריו על גבי המלל שכתב במייל, ולהבהיר את דעתה על דרישותיו (מייל מיום 8.9.2014; נספח 20 לתצהיר הנתבעת; ראו גם מוצג ת/1 המלל בצבע כחול).
ואלה עיקרי הדברים שהדגישה הנתבעת
- ההסכמה לשלם לתובע על הרווחים מהנכס מסלמה אינה עקב סיכום חוזי קודם כפי שטען התובע, אלא לפנים משורת הדין. לדבריה: " לא סוכם איתי, אבל אני מוכנה לכבד את מה שדיברת עם אורלי וגלעד" בכפוף להבהרותיה במייל.
- הסכמתה לשלם היתה אך ורק כתודה ולא יצרה כל מחויבות חוזית לעתיד.
- התשלום שהסכימה לתת לתובע מותנה בכך שהתובע לא יתבע אותה ולא את אורלי.
- ההסכמה היא שלה בלבד ואינה נוגעת לזכויות הנתבע 2 בנכס בסלמה. עוד הוסיפה כי התשלום של נתבע 2, שהוא נפרד מזה שלה, כפוף לחוק "וביחוד חוקים הקשורים להיותו חוסה".
- שלא כמו עמדת התובע הרי שהתשלום לא יהיה מיד לאחר ביצוע העסקה בנכס בסלמה, אלא תוך זמן סביר.
- אשר לבקשת התובע לעדכן אותו בנוגע לנכס בסלמה, הבהירה הנתבעת כי היא מוכנה לכך, אך "בתנאי שזה מרצון ולא מחובה" ובתנאי שהתובע יתחייב שלא להתערב או להשתתף בפרויקט ללא הסכמתה.
ו. התובע שב והתייחס לדברי הנתבעת (מייל מיום 12.9.2014 (נספח 28 לתצהיר התובע בעמ' 608; מוצג ת/1 המלל בצבע אדום), וכפי שניתן להתרשם הקרע הלך והתעצם.
אלו עיקרי הדברים בתשובת הנתבע:
- התובע הבהיר כי הוא מבין שהנתבעת מסכימה שהיא והנתבע 2 ישלמו לו 10% בתוספת מע"מ מהכספים שיקבלו ממכירת הנכס בסלמה.
- התובע הדגיש כי עמדתו היא שיש ביניהם חוזה ולנתבעת חיובים חוזיים הנובעים מהסכמות קודמות.
- התובע הבהיר כי עקב המחויבות החוזית של הנתבעת יש לו לעמדתו חלק של 10% בתוספת מע"מ מזכויות הנתבעים בנכס בסלמה. כך הזהיר כי ככל שהנתבעת תבצע עסקה גרועה שעלולה להפחית מחלקו בפרויקט (מאותם 10%) הוא ינקוט בצעדים משפטיים נגדה; לדבריו "את אמורה לנקוט בכל הזהירות הנדרשת בכל האמור לחלק שלי בפרויקט סלמה-שלבים, דהיינו ב-10% שלי".
- התובע לא הסכים להתנות את זכותו לכסף בהתחייבות שלא לתבוע את הנתבעת, וציין כי ככל שתפגע בזכויותיו הוא חופשי להגיש נגדה תביעה.
- התובע הבהיר כי לתפיסתו הנתבעת מחויבת לתת לו מידע על הפרויקט בנכס בסלמה, והדבר לא נתון לשיקול דעתה. לדבריו: "הסכמת לתת לי 10% מהנכס, ומרגע זה ואילך אני זכאי לדעת מה קורה ונעשה בחלק שלי ובחלק שלי בלבד, לדעתי זו חובה שחלה עליך לדווח לי, ולקבל את אישורי בכל דבר שנעשה או יעשה בחלק שלי".
ז. ושוב ענתה הנתבעת, והפעם ניתן למצוא בראיות שהוגשו שני מיילים (או שיתכן שמדובר במייל אחד שהופרד - מוצג ת/1 ובנספח 28 לתצהיר התובע בעמ' 607).
במייל הראשון, השיבה הנתבעת על גבי המלל המצוי במייל הקודם ששלח (מוצג ת/1 – המלל בצבע שחור מודגש), והדגישה שוב כי היא אינה מסכימה לתנאים שהציב:
- הנתבעת שבה והבהירה כי הסכימה לשלם לתובע רק בנוגע לחלק שלה בנכס בסלמה ולא לחלק של הנתבע 2 כפי שטען התובע במייל ששלח.
- הנתבעת ציינה שוב כי לא היה בינה ובין התובע הסכם מחייב, אלא רק "דיבורים באוויר".
- הנתבעת הבהירה כי התובע אינו שותף שלה בנכס בסלמה כפי טענת התובע.
- הנתבעת שבה והדגישה כי אין לתובע זכות להתערב בפרויקט בסלמה ללא אישורה.
- הנתבעת הוסיפה כי מאחר שהתובע החל לאיים כי יתבע אותה, הרי שהיא אינה מסכימה עוד להעביר לו את הכספים.
במייל השני (נספח 28 לתצהיר התובע, בעמ' 607) חזרה הנתבעת מכוונתה לשלם לתובע עקב חוסר ההסכמה על הדרישות השונות שהציב בהתכתבות בין הצדדים, וכך כתבה:
"דני, נתחיל בזה שאני לא מסכימה לכל מה שכתבת. חשבתי שהסכמתי ל 10% תחת לחץ מאורלי – זה די והותר. עכשיו אתה מתחיל להכניס עוד ועוד דרישות ואיומים...
...אין טעם לנהל את המשך השיחה ביננו ישירות כיוון שאיתך כנראה הדרישות אף פעם לא נגמרות.
אתה מוזמן להמשיך את שיחת האיומים והדרישות עם עורך דיני. הוא ידבר איתי. אני גמרתי לדבר איתך ביזנס!.."

28. כך נסתיימה ההתכתבות בין הצדדים בעניין התמורה לתובע בעניין הנכס בסלמה שימכר בעתיד, ולמעשה זו הסוגיה המרכזית בתובענה דנא. לציין כי לנוכח סיום ההתקשרות ולאור המחלוקת בקשר לזכויות התובע בנכס בסלמה, ראתה הנתבעת לבטל ביום 10.9.2014 את יפוי הכוח הנוטריוני שנתנה לתובע ושאיפשר לו לטפל בענייניה (נספח 5 לתצהיר התובע, בעמ' 81; ונספח 27), וכך נסתיים רשמית הקשר העסקי בין הצדדים אשר לנכסים.

הסכסוך המשפטי וטענות הצדדים
29. ביום 23.2.2015 שלח התובע מכתב דרישה לנתבעת באמצעות ב"כ, ובו דרש לקבל את חלקו בזכויות המקרקעין בנכס ברחוב סלמה, בשיעור של 10% בתוספת מע"מ מזכויות הנתבעים בנכס. התובע דרש כי חלקו יינתן לו כבר עתה באופן רשמי בדרך של רישום בלשכת רישום המקרקעין (נספח 30 לתצהיר התובע). לדבריו, הבסיס לדרישתו הוא בקשת הנתבעת כי התובע ימנע מכל עיסוק בנכס בסלמה, ולכן קיים חשש כי אי מעורבותו בפרויקט סלמה תגרום לו נזקים. על כן הוא דורש כי זכויותיו בנכס יירשמו בלשכת רישום המקרקעין.
בעקבות מכתבו של התובע ובשל הקשר המשפחתי בין הצדדים פנו הצדדים להליך גישור, ומשלא צלח הגיש התובע את התובענה דנא נגד הנתבעת ונגד הבן החסוי, הוא הנתבע 2.

התובע
30. בכתב התביעה טען התובע לקיומו של הסכם מחייב בינו ובין הנתבעת הנוגע לנתבעת עצמה ולילדיה החסויים (ביניהם הנתבע 2). לטענתו תחילת ההתקשרות היתה בסיכום בעל פה, אך בהמשך עלו הסיכומים על הכתב במספר הזדמנויות. בעניין זה התייחס התובע בעיקר להתכתבויות מחודש אפריל 2013, שלפי הנטען אז עלתה על הכתב הסכמת הנתבעת לשלם לו 10% בתוספת מע"מ מכל התקבולים שיגיעו לנתבעים בגין הרכוש. כן נטען כי קיים ביטוי מעשי להסכמה זו, וניתן ללמוד עליו מהחשבונות שערכו הצדדים ביניהם מספר פעמים ואף מהתשלום שבוצע בפועל בהתאם למנגנון המוסכם (10% בתוספת מע"מ).

31. טוען התובע כי התחייבות חוזית זו מזכה אותו בפיצויי ציפייה העומדים על סך 10% בתוספת מע"מ מכל סכום שכבר התקבל או שיתקבל בעתיד אצל הנתבעים מהנכסים שסייע בעניינם. את תביעתו לפיצויי ציפייה ביסס על שני טעמים:
ביטול שלא בתום לב: לטענתו ביטלה הנתבעת את ההסכם עמו בחוסר תום לב רק כדי להתחמק מתשלום בגין הנכס בסלמה. לדבריו, לאחר שאורלי חזרה להתגורר בישראל היא הבינה כי הנכס בסלמה עתיד להכניס לנתבעים עשרות מיליוני שקלים, וכך גם לתובע. לכן כדי להימנע מתשלום זה שכנעה אורלי את הנתבעת להפסיק את ההתקשרות עם התובע והציעה כי היא תטפל בנכסים של הנתבעים בעצמה.
הסכמת הנתבעת לשלם לתובע פיצויי ציפייה: טוען התובע כי הוא זכאי לפיצויי ציפייה עקב התחייבות מפורשת של הנתבעת מחודש ספטמבר 2014, לאחר שסיימה את ההתקשרות בין הצדדים. לטענתו באותה הזדמנות נכרת הסכם חדש בין הצדדים במסגרתו התחייבה הנתבעת כי למרות סיום ההתקשרות הוא זכאי לפיצויי ציפייה עקב החוזה עם הנתבעים. בפרט כשהנתבעת התחייבה לטענתו כי התובע יהיה זכאי ל-10% מההכנסות שיקבלו הנתבעים בעת מימוש הנכס ברחוב סלמה.

32. את הבקשה לפיצויי ציפייה תירגם התובע למספר סעדים הנוגעים לנכסים שבבעלות הנתבעים:
א. הנכס בבית פנורמה: התובע עתר כי הנתבע 2 ישלם לו את יתרת החוב עבור כספים שהגיעו לידיו בעת מכירת הנכס. לטענתו הוא היה זכאי לשכר טרחה בגין מכירת הנכס בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, אך מאחר שהנתבע 2 שילם לו כבר 21,592 ₪ הרי שחובו בתוספת הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה עומד על 7,720 ₪.
ב. הנכס בסלמה: התובע עתר לסעד שיורה לנתבעים לשלם לו 10% מכל תמורה שתתקבל בעתיד בגין מכירת הנכס בסלמה, בין אם התמורה תתקבל במזומן ובין אם הנתבעים יקבלו נכסים כחלק מעסקת קומבינציה.
ג. הנכס במקווה ישראל: הסעד בעניין זה הוא להורות כי התובע זכאי ל-10% בתוספת מע"מ מכל תמורה שיקבלו הנתבעים בעתיד, בין שזו תתקבל עקב מכירת הנכס ובין אם ימשיכו הנתבעים לקבל דמי שכירות בגינו.
ד. סעד להבטחת זכויותיו: התובע עתר גם לסעד הצהרתי כי הוא "זכאי לקחת חלק בהליך קידום הפרוייקט ברחוב סלמה ומקווה ישראל, לרבות ישיבות, ועדות, דיונים במוסדות תכנוניים או ממשלתיים". לטענתו הוא זכאי לסעד זה כדי שיוכל להבטיח את זכויותיו, זאת מאחר שיש לו זכות בתמורה שתתקבל מכל עסקה בנכסים הנדונים.
ה. צו מתן חשבונות: התובע ביקש צו שיורה לנתבעת לגלות באופן מפורט פרטים המעידים על התקבולים והחשבונות שהתקבלו אצל הנתבעים בקשר למימוש נכסי עיזבון המנוח, ובפרט בנוגע לנכס בבית פנורמה.

33. לחלופין ולמען הזהירות עתר התובע לתשלום שכר ראוי, אותו 'קבע' לסך של 10% בתוספת מע"מ בדומה לפיצויי הציפייה המבוקשים (סעיף 129 לסיכומי התובע).

הנתבעת
34. במרכז טענות ההגנה נטען כי אין כל הסכם מחייב בין הנתבעת לתובע, וכי היחסים המשפחתיים הם הבסיס לקשר בין הצדדים שאין בו כל התחייבות משפטית. לטענת הנתבעת, הציג התובע גרסה בלתי עקבית בקשר למה שהוא קרא 'כריתת ההסכם', והדבר מלמד כי בין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב. בעניין זה מפנה הנתבעת לגרסאות שונות שהעלה בקשר למועד שבו נכרת החוזה בין הצדדים, ולגרסאות שונות שסיפק התובע בקשר לגורם שעמו סיכם את התנאים להסכם. כן הוסיפה כי אין ללמוד מתשלומים חד פעמים ששילמה לתובע, על בסיס רצון טוב, על קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים. לדבריה, כל התשלומים ששילמה לתובע היו בלחץ ביתה אורלי כדי למנוע סכסוך משפחתי, ובכל מקרה החשבון שנערך עם התובע נוגע רק לתשלום עבור העבר, ואין ללמוד ממנו על התחייבות עתידית לשלם לתובע.

35. לחלופין, ככל שנכרת הסכם מחייב טוענת הנתבעת כי התובע קיבל את שכרו עד מועד סיום ההתקשרות, ואין היא חייבת לשלם לו סכום כלשהו לאחר סיום ההתקשרות. בעניין זה הדגישה את זכותה לבטל את ההסכם, שכן היא לא התחייבה 'להעסיק' את התובע עד מימוש הנכס בסלמה. לטענתה, כיוון שמדובר בקשר חוזי לזמן בלתי קצוב, המבוסס על יחסי אמון, היא רשאית לסיים את ההתקשרות בכל עת, מכל סיבה, ולשלם לתובע את שמגיע לו עד אותו שלב. כלומר, גמול בגין עבודה שביצע עד אותו שלב ולא גמול חוזי הצפוי אם היתה נמשכת ההתקשרות.

36. את טענת התובע כי ביטול ההסכם נעשה בחוסר תום לב דחתה הנתבעת ואמרה כי ההסכם בוטל מסיבות הגיוניות וראויות עקב אובדן כל אמון בתובע. בתמצית נטען כי ההסכם בוטל על רקע חילוקי דעות לגבי השכר המופרז שדרש התובע לעצמו; לחץ אדיר שהפעיל התובע על הנתבעת ועל אורלי, תוך ניצול הקשר המשפחתי; וגם בשל דברים פוגעניים שאמר התובע על אורלי (סעיף 119 לסיכומי הנתבעת). לטענתה התובע ניסה לסכסך בינה לבין אורלי, כי לא היה מרוצה מכך שאורלי מפקחת על התשלומים שהנתבעת משלמת לו. משכך הטיח עלבונות באורלי בפניה והדבר לא איפשר לה להמשיך את ההתקשרות בשל חוסר אמון מהותי שנוצר בין הצדדים. ובלשונה: "הוא לכלך עליה כמו שלא שמעתי בחיים שלי שאבא של החתן ידבר ככה לכלה שלו"..."הוא לא יכול לרדת על בתי ולעשות ממנה אבק ברצפה בזמן שהוא פוגע בה ופוגע בי, אמרתי לו מהרגע הזה ואילך אנחנו מנתקים קשר נקודה" (עמ' 244-243 לפרוטוקול 19.7.2020).

37. הנתבעת התייחסה גם לטענת התובע כי לאחר סיום ההתקשרות היא התחייבה לשלם לו את שכרו (10% בתוספת מע"מ) בעת מכירת הנכס בסלמה. לטענתה, את ההתכתבות עם התובע באותה עת ניסח גלעד, והיא רק העתיקה את דבריו ושלחה לתובע את המייל. כן טענה כי במהלך ההתכתבות הוצגו לתובע תנאים והבהרות, ביניהם כי התשלום שקיבל אינו עקב התחייבות חוזית קודמת אלא מתוך רצון טוב, וכי התשלום ינתן רק אם התובע לא יגיש תביעה. לפי הנטען כבר באותו מועד התובע לא הסכים לתנאים שהציבה, ובין היתר השיב כי הוא אינו מוכן לוותר על זכות התביעה, ולכן הצדדים כלל לא הגיעו להסכמה לה טוען התובע.

38. עוד טענה כי בכל מקרה דרישתו של התובע לשכר של 10% מהכנסות הנתבעים היא דמיונית ומופרזת בכלל, וביחס לעזרה שנתן בפרט. עזרתו של התובע אינה של גורם מקצועי מומחה אלא דומה יותר לפעילות של "מאכער" (סעיף 125 לסיכומים), ולכן השכר שהתובע מבקש לעצמו הוא בלתי הוגן בהיותו גבוה בכל קנה מידה, לרבות בהשוואה לשכר של מומחים ואנשי מקצוע שהתובע השתמש בשירותיהם עבור הנתבעים. ואשר לנכס בסלמה טענה הנתבעת כי לא היתה לתובע תרומה ממשית, ובעניין זה הציגה עדויות של גורמים הנוגעים לנכס שהצהירו כי לתובע לא היתה תרומה לקידום הפרויקט והוא כלל לא לקח חלק פעיל בו. כן הציגה חוות דעת שמאית ובה ניתוח המצב התכנוני של הפרויקט, והערכת השמאי כי לתובע לא היתה תרומה להשבחת הנכס בתקופה שבה עזר לנתבעת (עמ' 39 ו-42 לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת).

39. לאור האמור טענה כי התובע אינו זכאי לשכר כלשהו מההכנסות העתידיות של הנתבעים, לרבות מהנכס בסלמה, ובוודאי שאין הוא שותף לנכס זה. כן נטען כי יש לדחות את העתירה החלופית בעניין השכר הראוי, אותו לא הוכיח התובע.

הנתבע 2
40. הנתבע 2 הוא כאמור חסוי שהנתבעת היא אפוטרופוסית שלו, ומיוצג על ידי ב"כ נפרד שמייצג את האינטרסים שלו. טוען הנתבע 2 כי ככל שהנתבעת כרתה הסכם בשמו הרי שההסכם לא מחייב אותו ולא נוגע לו. לדבריו, הנתבעת לא היתה מוסמכת לכרות הסכם במקומו ובשמו לפי הדין, שהרי עסקינן בהתקשרות שעניינה מקרקעין וכדי שחוזה של חסוי ישתכלל יש לקבל תחילה את אישור בית המשפט בהיותו חסוי.

41. עוד הוסיף כי טענת התובע כי הוא ייצג את האינטרסים של הנתבע 2 מגלמת חוסר הגינות ממשי. שהרי התובע פעל בניגוד לאינטרסים של הנתבע 2 עת גרם לגריעת חלק מזכויותיו בנכסים. כך למשל, זוקף התובע לזכותו ייזום 'מהלך אסטרטגי' לשנות את צו קיום הצוואה לטובת הנתבעת, והתוצאה היתה כי שינוי זה הוא נגד האינטרס של הנתבע 2 שכאמור בסופו של המהלך נגרעו נכסים וכספים מהנתבע 2 לטובת הנתבעת, לרבות הנכס בסלמה. לכן, לטענת הנתבע 2 התובע לא שימש שלוחו אלא שלוח של הנתבעת בלבד, או לחלופין ייצג את עצמו כדי לזכות בחלק מהרכוש של הנתבע 2.

42. הנתבע 2 הדגיש כי ככל שנכרת הסכם בין הצדדים הרי שמדובר בהסכם בלתי חוקי. התובע פעל בניגוד לחוק עת הסתיר מהרשויות כי הוא מצפה לקבל מהנתבע 2 תמורה עבור הנכסים שבבעלותו. כך למשל, התובע טוען כי נפגש עם האפוטרופוס הכללי בקשר למכירת הנכסים שבבעלות הנתבע 2, ובפרט כדי לאשר את מכירת הנכס בראשון לציון, אך בפגישותיו הוא מעולם לא גילה שהוא מבקש חלק מהתמורה שיקבל הנתבע 2 ממכירת הנכס. את זאת גם לא גילה לבית המשפט בעת הדיון באישור ביצוע מכירת הנכס.

43. לסיום התייחס הנתבע 2 לנכס בסלמה וטען כי התובע לא הוכיח במה הוא השביח את הנכס, ולא במקרה, שכן מעת שהחל התובע לעסוק בנכסי הנתבעים (יולי 2011) הנכס לא הושבח. לטענתו, היה על התובע להציג חוות דעת מומחה המראה את הפער בין שווי הנכס במועד שבו החל 'בעבודת הסיוע' ובין שווי הנכס במועד שבו נסתיימה ההתקשרות. לכל הפחות היה עליו להציג עדות של האדריכלים שעסקו בנכס בזמן שבו עזר לנתבעת, ושל אנשי מקצוע שיעידו על הפעולות שביצע התובע להשבחת הנכס. את כל זאת לא עשה, ולכן ממילא התובע לא זכאי כלל לשכר על פעולותיו בקשר לנכס בסלמה ובוודאי לא מהנתבע 2.

דיון והכרעה
44. מספר שאלות צריכות הכרעה, שהעיקרית שבהן היא האם נכרת חוזה בין התובע והנתבעת? תשובה לשאלה זו היא הבסיס לתביעת התובע, וככל שהתשובה חיובית יש להידרש לשאלות 'נגזרות', ביניהן: מה תוכנו של החוזה שנכרת; האם הנתבע 2 הוא צד להתקשרות; ככל שיש חוזה בין התובע לנתבע 2 האם מדובר בחוזה חוקי בהינתן שמדובר בחסוי; האם ביטלה הנתבעת כדין את ההתקשרות; והאם זכאי התובע לשכר לפי החוזה לאחר שבוטלה ההתקשרות.
לשאלות אלה אתייחס בהחלטה דנא. אך בפתח הדברים ראיתי לומר כי לאחר שעיינתי בפרוטוקולים ובראיות, שקלתי את הנסיבות, נתתי דעתי למצע המשפטי, וכמובן לאחר שהתרשמתי מבעלי הדין שהעידו בפני ומהעדים הכוללים את בתה של הנתבעת (היא כלתו של התובע), מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות. אומר כי השביל המשפטי והנסיבתי בו הלכתי הוביל אותי לתוצאה שלטעמי לא רק מתיישבת עם התרשמותי, אלא שאני סבורה כי היא הגונה וצודקת בנסיבות העניין.

האם נכרת הסכם בין התובע לנתבעת?
45. אבן הָרֹאשָׁ ה של התביעה היא קיומו של הסכם מחייב בין התובע והנתבעת. סוגיה זו מהווה את הבסיס לסעדים להם עותר התובע. רוצה לומר, ללא הסכם מחייב נשמט הבסיס לטענות התובע.

46. טרם אדון בעובדות אחזור למושכלות היסוד בדיני החוזים. סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מלמד כי "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול...". המסר הנובע מן הסעיף, כך לפי דניאל פרידמן ונילי כהן, הוא כי "חוזה הוא תהליך שבעשייתו שותפים שניים" – המציע והניצע. ההצעה היא פנייתו של המציע לחברו או לציבור (בהתאם לסעיף 2 לחוק), ואילו הקיבול הוא תגובתו של הניצע בהודעה להצעת המציע (סעיף 5 לחוק). ההודעות ההדדיות המצויות בהצעה והקיבול יוצרות יחדיו את החוזה ואת תוכנו; אפשר כי צורתם תהיה בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת שרואים הצדדים לנכון, "זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו של החוזה על פי חוק או לפי הסכמת הצדדים" (סעיף 23 לחוק החוזים). במילים אחרות, ככלל רשאי המציע "להודיע" על תוכן ההצעה בכל דרך שיבחר, וכך גם הניצע רשאי ככלל לקבל את ההצעה בכתב, בעל פה או בדרכים אחרות.

47. יוצא אפוא כי שאלת כריתתו של חוזה היא בעיקרה השאלה אם בין הצדדים התקיים תהליך של הצעה וקיבול שבסופו נוצר החוזה. על מנת שיתגבש חוזה על ההצעה והקיבול לעמוד בשני תנאים מצטברים שביניהם יחסי גומלין – העדה על גמירות דעת ומסוימות.
א. ה"העדה על גמירות הדעת" של כל אחד מהצדדים דורשת בדיקה האם ניתן להבין מפנייתו של המציע אל הניצע כי הוא גמר בדעתו להתקשר בחוזה, והאם ניתן להבין גם מהודעת הניצע למציע כי הסכים להצעה שהועברה אליו. העדה על גמירות הדעת נבחנת במבחן אובייקטיבי-חיצוני במסגרתו ניתן משקל להתנהגות הצדדים, לדבריהם בעל פה ובכתב, ונבדק אם גם זר היה מבין שכוונתם המשותפת היתה להתקשר בחוזה מחייב. "אין אנו מתעניינים ברצונותיהם הכמוסים והנסתרים של הצדדים למשא־ומתן, אלא רק במה שמתגלה לעיניו של צופה בלתי־תלוי" (עופר גרוסקופף "סיווג מסרים המוחלפים במהלך משא ומתן" עיוני משפט כב 745, 767 (2000); להלן: " גרוסקופף"). במילים אחרות, השאלה היא האם ההצעה והקיבול מעידים באופן אובייקטיבי על רצונו של כל אחד מהצדדים להתקשר בהסכם מחייב שתנאיו העיקריים ידועים ומוסכמים עליהם (וראו גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 597 (1998); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 166-163 (2019), להלן: "שלו וצמח").
ב. ה"מסוימות" היא דרישה הנוגעת לתוכן החוזה, לפיה ההצעה והקיבול היוצרים את החוזה יכללו את כל התנאים העיקרים החיוניים למימושה של ההתקשרות (ראו שלו וצמח, בעמ' 169). אמנם מדובר בדרישה הבודקת את תוכן החוזה ואת התנאים שבו, אך תפקידה בין השאר להעיד על גמירות הדעת של הצדדים, שכן מסמך החסר תנאים בסיסיים וראשוניים לקיום הסכם עשוי להעיד כי הצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב. בהתאם לפסיקה, קיומה של העדה על גמירות דעת ברורה ומופגנת להתקשר בהסכם עשויה להיתפס כפיצוי על מסוימות חסרה (רע"א 4967/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 588 (2001)). כך למעשה רוככה דרישת המסוימות עם השנים וכיום "ירדה מגדולתה, ומהווה מעין "כינור שני" לדרישת גמירות הדעת" (ע"א 4933/17 גרין נ' פרידמן , 23 (11.10.2020); להלן: "עניין גרין"). לכן, ניתן לומר כי שאלת כריתתו של חוזה מחייב נבחנת בעיקרה לפי מבחן ההעדה על גמירות הדעת. כלומר, קיומה של מסוימות "חזקה" הכוללת פירוט של מירב התנאים המהותיים להסכם עשויה לשמש נסיבה המעידה על גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם.

48. ומהדין לענייננו. התובע טען כי בסמוך לתחילת ההתקשרות ביולי 2011 הוא גילה את היקף הפעילות הנדרשת ממנו והציע לנתבעת כי ההתקשרות תהיה בתמורה לשכר של 10% בתוספת מע"מ מההכנסות/תקבולים שישיגו הנתבעים מהנכסים שהתובע יטפל בהם (ראו סעיף 10 לסיכומי התובע). לטענתו קיבלה הנתבעת את ההצעה ומאותה עת נכרת הסכם מחייב בין הצדדים. את קיומו של ההסכם מבקש התובע ללמוד הן מתכתובות המייל בין הצדדים והן מהתנהגותם. אלה מעידים לטענתו על גמירות הדעת שלהם להתקשר בהסכם ועל תנאי ההתקשרות להם טען.
מנגד הכחישה הנתבעת את עצם כריתת הסכם מחייב, וממילא את התנאים שהציג התובע. לטענתה מעולם לא הסכימה שהתובע יהיה זכאי לשכר עבור עזרתו.

49. לאחר שעיינתי בראיות ובחנתי את הנסיבות הגעתי למסקנה כי בין הצדדים נכרת בשלב מסוים הסכם מחייב בהתאם לתוכן לו טוען התובע. כפי שאתאר להלן, את גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם למדתי מהתנהגות הצדדים, מתכתובות המייל ביניהם, ומהעובדה כי בפועל הועברו לתובע תשלומים בהתאם לתוכן ההסכם לו טען התובע.

50. ואולם לפני שאפרט את הראיות שהביאו אותי למסקנה זו, ראיתי לציין כי ההסכם הנטען לא נכרת בחודשים הראשונים של הקשר בין הצדדים, כגרסת התובע. בהקשר זה אני מקבלת את טענת הנתבעת כי תחילת ההתקשרות ביניהם היתה כפי שהציגו לפניה בתה וחתנה, וכפי שהבינה זאת הנתבעת – כעזרה גרידא, כפשוטה של המילה; עזרה שאינה יוצאת דופן ביחסי משפחה תקינים; עזרה ללא כל התחייבות לתשלום כלשהו בגינה.
לא רק שהתרשמתי כך אלא שהראיות שהציגה הנתבעת תומכות במסקנה כי זה היה אופי ההתקשרות בין הצדדים, למצער בתחילתה. כך למשל:
א. מייל שכתב התובע לנתבעת ביום 10.8.2011: "אני רוצה להיות ברור, עבור כל הטירחה שאני לוקח על עצמי להוצאת היתר, ריצות לעירייה, בניית הבית וטיפול מול הקבלן, אני רוצה רוצה פרוטה!" (מוצג נ/2; הטעויות במקור).
ב. מייל מיום 13.9.2011 בו כותב התובע לנתבעת: "אני צריך לדאוג לכך שהנכסים שלך יביאו לך לפחות חיים כלכליים טובים יותר, לפחות זה!! באם אוכל לעזור לך גם בדברים אחרים אעשה כל שביכולתי ובשמחה וברצון!"..."יש לך מזל שיש לך אותי, אלוהים הביא לך מלאך מהשמיים ואני מאוד נהנה מהנתינה שלי לך כי אני מרגיש שאני עושה צדק בדברים, במיוחד כאשר מדובר בסבתא של הנכדים שלי!!!" (נספח 3 לתצהיר הנתבעת).
ג. תכתובת מיום 31.10.2011, בין אורלי, התובע והנתבעת, שעניינה הפגישות שערך התובע לגייס יועצים בעניין הנכס בסלמה, ובתשלום שהתובע סבר כי יש לשלם לאותם יועצים. בתשובה לשאלה של אורלי אם התובע לא מעוניין לבצע את העבודה של כל היועצים בעצמו ולקבל את שכר טרחתם ענה התובע:
"באשר אלי, נכון להיום אני משקיע המון זמן ומאמץ בכדי להביא את הפרויקט הזה... כאשר הפרויקט זה והאחר יבשלו ויביאו תוצאות אני משאיר את התמלוג שאתן תחליטו לתת לי לכן. כרגע הדבר החשוב לי זה שאני רוצה לדעת שיהודית ובעיקר הבן, הכלה שלי ובמיוחד הנכדים שלי יהנו מהפירות של הפרויקט בעתיד" (מוצג נ/3).
ד. מייל בין התובע לבין אורלי שבו כתב התובע: "לעניין הזמן שלי והטיפול בענייני אמא שלך, אין לי טענות, זה נכון שאני מקדיש לה הרבה מזמני, לדעתי היא חייבת מישהו שילווה אותה...תזכרו שאני עושה זאת ברצון, אל תחוסי על זמני ועלי!!!" (נספח 1 לתצהיר אורלי).
עיון במיילים אלה מביא למסקנה כי היתה הבנה שהדברים נעשים כחלק מענייני המשפחה ומתוך רצון טוב, וכי לא היתה הסכמה בין התובע לבין הנתבעת לתשלום שכר טרחה לתובע. לבטח לא היתה הסכמה לתשלום בהתאם לתנאים להם טוען התובע, קרי ל-10% בתוספת מע"מ מכל התקבולים מהנכסים. להזכיר גם כי לאחר המייל מיום 31.10.2011 נתנה הנתבעת סכום של 5,000 ₪ לתובע לאות תודה על עזרתו (סעיף 44 לתצהיר הנתבעת), תשלום המעיד כשלעצמו כי לא היתה הסכמה על תמורה בהתאם למנגנון שטוען לו התובע, וכי התשלום היה כחלק מהכרת תודה של התובעת.

51. מהראיות שהובאו לפני עולה כי הצדדים החלו את הקשר ביניהם בלי שנכרת הסכם מחייב שבו נקבעה תמורה לתובע בגין עזרתו, והתרשמתי כי גרסת הנתבעת שאופי ההתקשרות היה של התקשרות וולונטרית כמתיישב עם הראיות. לכן, ככל שעבר סכום כסף כלשהו לתובע היה זה לאות תודה על עזרתו ולא עקב התחייבות הצדדים.
לציין כי אל מול הראיות הברורות, בולט העדר תשתית עובדתית כלשהי התומכת בטענת התובע כי נכרת הסכם בין הצדדים בתחילת ההתקשרות, לצד פערים משמעותיים בגרסתו בדבר המועד שבו נכרת ההסכם, המשא ומתן שכביכול נערך טרם כריתתו ועוד.

52. על שינוי באופי היחסים ניתן ללמוד לראשונה בשנת 2012, עת נמכר הנכס בראשון לציון בסכום של 2.5 מיליון ₪. אז שילמה הנתבעת סך של 100,000 ₪ לתובע, לטענתה עקב לחץ שלו. לציין כי סכום זה אינו משקף 10% מהתקבול שקיבלו הנתבעים ממכירת הנכס, ואולם נדמה כי משלב זה ניתן ללמוד כי אופי היחסים השתנה, בהסכמת הצדדים ובהתנהגותם, כך שהתובע החל לקבל תמורה עבור הפעולות שביצע. עם זאת, לא ניתן ללמוד כי הצדדים גמרו בדעתם על שיעור ברור של התמורה לתובע עבור פעולותיו, ולא על מנגנון קביעת התמורה שטוען לו התובע בכתב התביעה.

53. שנה לאחר מכן, באפריל 2013, ניתן לראות כי התקבע מנגנון לפיו תיקבע התמורה לתובע, ולציין כי ההסכמה בעת ההיא היתה רטרואקטיבית, והתמורה חושבה כאילו הוסכמה במועד תחילת ההתקשרות. עוד לציין כי הדבר היה ביוזמת התובע, והתרשמתי כי הנתבעת "נגררה" להסכמה לפעול כך. זאת למען 'שלום בית' וכדי להימנע מקרע ביחסים המשפחתיים כטענתה, ויתכן שגם מאחר שהיתה מרוצה מעבודת התובע והיתה מוכנה להסכים לתנאים שהציב.
קביעת המנגנון נלמדת מההתכתבות בין הצדדים בימים 28 ו-29 לחודש אפריל 2013. תחילה שלח התובע מייל בו טען כי כבר סוכם עמו בעבר שישולם לו 10% בתוספת מע"מ מכל תקבול שיקבלו הנתבעים מהנכסים (נספח 6 לתצהיר הנתבעת). לאחר שהנתבעת דחתה את דברי התובע כי סיכמה אתו על שכר כזה או על תמורה שתינתן לו (נספח 6 לתצהירה), אישר התובע את דבריה אך טען כי סיכם זאת עם גלעד ואורלי (בנו וכלתו) (נספח 7 לתצהיר הנתבעת). למרות דברים אלה, עולה מהמשך ההתכתבות כי הצדדים הסכימו לקבוע תמורה לפי הצעתו המקורית של התובע, ואף ערכו חשבון גם לגבי העבר (מיילים מיום 29.4.2013; נספח 3 לתצהיר התובע ונספח 10 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הסכימה, אפוא, להצעת התובע (גם אם לא חשבה כך וגם אם לא 'אהבה' זאת) כי הנתבעים ישלמו לו תמורה בשיעור 10% בתוספת מע"מ מהתקבולים מהנכסים שהוריש המנוח, וכי מנגנון זה יפעל רטרואקטיבית מעת תחילת ההתקשרות.

54. בעת הזו התקיים אותו מפגש רצונות בין הצדדים אשר לתמורה שתינתן לתובע עבור פעולותיו בנכסים, וקיימת העדה על גמירות דעת הצדדים הנלמדת מתכתובת המייל. אורלי פירטה את תנאי ההתקשרות בין הצדדים וערכה חשבון על חובות הנתבעים החל מתחילת ההתקשרות; הנתבעת התייחסה לתנאים שכתבה אורלי וכתבה בעצמה: "זה נראה לי הוגן בהחלט. דני מקווה שאתה מסכים..." (נספח 3 לתצהיר התובע); ואילו התובע השיב לנתבעת כי גם לשיטתו: "העקרונות האלו מקובלים עלי בהחלט ללא סייג" (נספח 10 לתצהיר הנתבעת).
כך, על פניו בשלב זה ניתן לומר כי נכרת הסכם. כלומר, מההתכתבות בין הצדדים עולה כי קיימת העדה על גמירות דעת להתקשר בהסכם לפי מנגנון התמורה המפורט בתכתובת המייל, זאת לאחר חודשים של פעילות משותפת שעד אותה עת לא נקבע הסדר תמורה מוסכם. בכך התגבשו להתרשמותי תנאי ההסכם המהותיים בין הצדדים (התובע והנתבעת), והתקיים גם 'תנאי המסוימות' של תנאי ההתקשרות.

55. אך לא אסתפק בכך, שכן מדובר בתכתובת מייל שבה מעורבים 'הבן שלו' ו'הבת שלה' והיא עשויה להתפרש בדרכים שונות. אין מדובר במסמך חתום המגבש את כלל תנאי ההתקשרות, שהרי בסופו של דבר החליפו הצדדים מסרים באמצעות מיילים, ויתכן כי מסרים אלה הם רק שלב במשא ומתן ואינם מבטאים גמירות דעת לכרות הסכם מחייב לאלתר בהתאם לאמור בהם (על כך ראו והשוו לגרוסקופף, בעמ' 755-753).
וכך, לתמיכה בקיומו של הסכם מצאתי בחומר שלפני 'דבר מה נוסף' המעיד כי במועד שבו נערכה ההתכתבות היה אומד דעת הצדדים לכרות הסכם מחייב בהתאם לתנאים שצוינו בתכתובת המייל, דברים שנלמדים מהתנהגות הצדדים לאחר אותה התכתבות. להתרשמותי אופי היחסים מרגע ההתכתבות השתנה, וניתן לראות כי גם לנתבעת היה ברור שהמשך עיסוקו של התובע בנכסיה מחייב אותה לשלם לו שכר בסך 10% בתוספת מע"מ מהתקבולים מהנכסים, גם אם הרקע ליחסים הוא משפחתי וגם אם פעולות התובע בנכסים החלו רק על בסיס זה. כך לדוגמה:
א. במייל שנשלח לתובע ביום 21.8.2013 (נספח 14 לתצהיר הנתבעת), עולה כי הנתבעת בדעה שהתובע כפה עליה תשלום של 10% כאמור, אך גם ניתן להבין שהגם שכך סברה היא הפנימה כי אופי הקשר ביניהם השתנה. כך כתבה כי "מהרגע שביקשת כסף על העזרה אתה משמש כיועץ בלבד ולא כמחליט", וכי ככל שהתובע מעוניין "להיות יועץ שמקבל כסף" עליו 'להמנע מניגוד עניינים' ולא ללחוץ על הנתבעת לקבל החלטות בקשר לנכסים. משמע, עולה כי הנתבעת מודעת לדרישות התובע לתגמול בסך 10% בתוספת מע"מ משווי העסקאות הנעשות בנכסים, וכי ככל שההתקשרות ממשיכה הנתבעת מסכימה לתנאים הללו. ואכן ההתקשרות המשיכה כשנה נוספת, כשבמהלכה שולמו לתובע תשלומים המבטאים 10% מהתקבולים של הנתבעים מהנכסים.
ב. בין הצדדים הוחלפו תכתובות מייל אשר לחוב של הנתבעים לתובע לפי שיעור התמורה שהוסכם – 10% בתוספת מע"מ (ראו למשל נספח 29 לתצהיר הנתבעת).
ג. הנתבעים (הנתבע 2 באמצעות הנתבעת) שילמו בפועל לתובע בהתאם לשיעור התמורה המוסכם. נערך חשבון של הסכום שעל הנתבעת לשלם ויצא כי היא 'בקרדיט' מאחר ששילמה לתובע יותר משיעור התמורה המוסכם של 10% בתוספת מע"מ. גם החסויים שילמו לתובע אותו שיעור תמורה מוסכם (נספחים 11, 12 לתצהיר הנתבעת).
ד. עוד ניתן ללמוד על הקשר העסקי מכך שבחודש אוגוסט 2014, לאחר הפגישה שבה הודיעה לתובע על סיום ההתקשרות, כתבה הנתבעת מייל לאורלי כדי שסיום ההתקשרות יהא ברור. וכך כתבה: "בפגישה עם דני גליק שנערכה בבית שלך...הודענו לדני שהוא מפסיק את פעילותו כיועץ לעסקים המשפחתיים. החל מתאריך זה דני לא יעסוק יותר בענייננו. שיהיה לך כתזכורת תאריך זה" (נספח 17 לתצהיר הנתבעת). המייל מבטא למעשה כי אף הנתבעת הבינה שהיא מבטלת את ההסכם בינה ובין התובע, וכי פעולותיו היו לא רק על רקע הקשרים המשפחתיים. משכך אף דאגה לתעד את הודעת ביטול ההסכם, וכינתה את התובע בפני אורלי "יועץ לעסקים המשפחתיים" – קרי, ייחסה לו תפקיד ולא רק סיוע על רקע משפחתי.
מאלה ועוד התרשמתי כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב, לפיו מצד אחד פועל התובע בנכסי הנתבעים ומצד שני התחייבה הנתבעת לשלם לו תמורה בשיעור 10%+מע"מ מכל הכנסה שיקבלו הנתבעים מהנכסים. אמנם להתרשמותי הנתבעת 'נגררה' למערכת יחסים זו, וייתכן שכפי שהיא טוענת חשבה לנכון לשלם לתובע רק כדי למנוע קרע משפחתי. ואולם, במבחן אובייקטיבי-חיצוני ניתן לקבוע כי מהנסיבות ומדרך פעולתה סביר להניח כי הנתבעת הסכימה בכתב ובהתנהגות להתקשר בהסכם מחייב עם התובע בהתאם לתנאים שהציע.

56. אינני מקבלת את טענת הנתבעת שהסכמתה לשלם לתובע היתה חד-פעמית ולא כחלק מחוזה מחייב, וגם לא את הטענה כי התשלום בוצע אד-הוק, רק לגבי נכסים שמומשו.
טענות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הראיות בתיק. כפי שציינתי, בין הצדדים נכרת הסכם מחייב הנוגע לכלל הנכסים שבהם עסק התובע, ולכלל הנכסים קיבל התובע יפוי כוח. כך, הסכמת הנתבעת לשלם לתובע אינה הסכמה אד-הוק על נכסים שכבר נמכרו, אלא היא חלק מהסכם הנוגע לכלל הנכסים. כך למשל למדתי מהעובדה שבניגוד לטענות הנתבעת, לא היה התשלום לתובע חד פעמי. מספר פעמים לאורך ההתקשרות ערכו הצדדים חשבון בקשר לתמורה המגיעה לתובע לפי המוסכם, קרי, 10% מהתמורה שהתקבלה מהנכסים (למשל נספחים 3 ו-29 לתצהיר התובע). לכך אוסיף את ההסכמה של הנתבעת להיות ב"קרדיט" אצל התובע על חשבון כספים שיהיה עליה לשלם לו בעתיד (ראו למשל את דברי של אורלי במייל מיום 29.4.2013: "אמא ששלמה "יותר מידי" תהיה "בקרדיט" אצלך לסכומים הבאים"; וגם מייל מיום 22.12.2013 בנספח 29 לתצהיר התובע). מכאן נובע כי הנתבעים הבינו כי יהיה עליהם לשלם לתובע את שכרו המוסכם גם כאשר יקבלו תקבולים נוספים מהנכסים, ולכן הסכימה להיות ב"קרדיט" על חשבון תשלום עתידי לתובע. משמעות הדבר היא שעל דעת הצדדים התקיים קשר נמשך וחלק ממנו הוא הסכמה לשלם את התמורה לתובע בהתאם למנגנון המוסכם. קרי, התשלום לתובע לא היה חד פעמי אלא כחלק מהסכם נמשך שבו הסכמה כוללת על מנגנון התמורה.

57. על כן, לאור האמור ועל בסיס הראיות שהוצגו לפני אני קובעת כי בין התובע לבין הנתבעת נכרת הסכם מחייב. למדתי כי לשני הצדדים היתה כוונה לקשור עצמם בהסכם שמטרתו היתה שהתובע יסייע לנתבעים בעניין הנכסים שקיבלו בירושה, בתמורה לתשלום עבור הסיוע כפי שהוסכם. הגם שהסכמות אלו לא עלו לכדי מסמך חתום בכתב המרכז את תנאי ההתקשרות, הרי שגמירות הדעת להתקשר בהסכם וההסכמות לתנאים המהותיים של ההתקשרות נלמדו מהתנהגות הצדדים ומההתכתבויות ביניהם.
להדגיש כי גם אם באופן סובייקטיבי הנתבעת לא גמרה בדעתה להתקשר עם התובע בהסכם מחייב, ולשלם לו כפי שדרש, וגם אם היא ציפתה 'לשלוט' בעצם תשלום התמורה ובשיעורה הרי שהמבחן לפיו נקבע אם נכרת הסכם הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, האם יש בפעולות שביצעה הנתבעת משום העדה על גמירות דעת להתקשר בהסכם. בעניין זה מסקנתי היא, כאמור, כי נלמד בבירור שהנתבעת הסכימה לקבל את התנאים של התובע, פעלה לפיהם גם אם לא היתה מרוצה מכך.

האם הנתבע 2 צד להסכם?
58. השאלה אם היה הנתבע 2 צד להסכם היא שאלה שתתברר לפי הנסיבות העובדתיות והראיות שהניחו הצדדים. שתי אפשרויות, האחת היא כי בין התובע לנתבעת נכרת הסכם והנתבע 2 אינו צד לו. על כן, ככל שההתחייבות בהסכם נוגעת לכלל ההכנסות מהנכסים שבבעלות הנתבעת והנתבע 2, הרי שההתחייבות לשלם את התמורה לתובע היא של הנתבעת לבדה, ורק עליה לשלם לתובע את שכרו. אפשרות אחרת, שבהתאם לה נהגו הצדדים, היא כי הנתבע 2 היה צד להסכם באמצעות הסכמת הנתבעת, המשמשת לו אפוטרופוסית. בהתאם לכך זכאי התובע לתמורה ישירות מהנתבע 2 עקב ההתחייבות שניתנה בשמו של הנתבע 2. ועל כן ככל שפעולות התובע בנכסי הנתבע 2 הביאו לנתבע 2 תמורה הרי שעל הנתבע 2 לשלם לתובע את השכר המוסכם.

59. מהעובדות שהוצגו לפני עולה כי הצדדים פעלו לפי האפשרות השניה – קרי, הנתבע 2 היה צד להסכם עקב התחייבות האפוטרופסית בשמו. מן הראיות עולה כי ההסכם והתחייבות הנתבעת על פיו, היו בנוגע לכלל הנכסים, הן אלה שבבעלותה והן אלה שבבעלות הנתבע 2. כן עולה כי התחייבות הנתבעת בשם הנתבע 2 היא נפרדת ובלתי תלויה להתקשרות שלה בקשר לנכסים שבבעלותה. כלומר, הנתבע 2 התחייב באמצעות האפוטרופוסית שלו לשלם לתובע באופן עצמאי עבור העזרה שנתן לו התובע בנכסיו, ללא תלות וקשר לעזרה שנתן התובע לנתבעת. כך למשל, לא הסכימה הנתבעת לשלם לתובע את שכרו המוסכם מנכסיהאלא עמדה על כך שהתשלום לתובע בקשר לנכסי הנתבע 2 ישולמו מנכסיו (ראו נספח 3 לתצהיר התובע). זאת למדתי מהדוגמאות שלהלן:
- חשבוניות שבהן הנתבע 2 שילם לתובע, בהסכמתה ובעזרתה של הנתבעת, שכר בסך 10% בתוספת מע"מ מההכנסות שקיבל על הנכסים שהוריש לו המנוח (נספח 11 וסעיף 62 לתצהיר הנתבעת).
- התכתבויות בין הצדדים מהן עולה כי כל חשבון שנערך בקשר לשכרו של התובע כלל גם חוב נפרד של הנתבע 2 לתובע, שחושב לפי הכנסות של הנתבע 2 (נספח 3 ו-29 לתצהיר התובע). בהתכתבויות אלה הודגש כי הנתבע חייב לתובע על פעולותיו באופן נפרד ובלתי תלוי בחוב של הנתבעת, וכי התשלום ישולם מחשבונו ולא מחשבון הבנק של הנתבעת. ראו למשל מייל מיום 29.4.2013 שבו פירטה אורלי את תנאי ההתקשרות בין הצדדים (להם הסכימה הנתבעת), וכך כתבה: "תשלומים שהגיעו לאמא היא תשלם לך בשמחה ללא קבלה. אך תשלומים שנכנסו לר' וא'... הם צריכים לשלם את שכר טרחתך... כחוסים הם חייבים קבלה כדי לשלם סכומים גדולים, על כן לסכומים שמגיע לך מהם אבקש ממך להוציא קבלה" (נספח 3 לתצהיר התובע).
- בהתכתבות לאחר ביטול ההסכם, שבמהלכה ניסו הצדדים להגיע להסכמות בקשר לדרישות התובע לאחר סיום ההתקשרות, הדגישה הנתבעת שוב כי התחייבות הנתבע 2 נפרדת להתחייבות שלה: "לגבי חלקו של א'... צריך להיות ברור שכל מחויבות שקשורה לא' אינה חלה על נכסי ולא תיצור כל חובה כספית שלי כלפיך..." (מייל מיום 8.9.2014; נספח 20 לתצהיר הנתבעת; וכן מוצג ת/1 המלל בצבע כחול).
מכאן שלפי ההראיות הנתבעת, כאפוטרופסית של הנתבע 2, נתנה הסכמתה לכך שנתבע 2 הוא צד להסכם עם התובע. מכאן שהנתבע 2 'הסכים' באמצעות האפוטרופוסית שלו כי התובע ייצג אותו בקשר לנכסיו, ובהתאם להסכמה זו שילם לתובע שכר של 10% בתוספת מע"מ מהתמורה שהגיעה לו מהנכסים.
יחד עם זאת, לציין כי העובדה שנכרת הסכם בין התובע לבין הנתבע 2 באמצעות האפוטרופוס, אינה מלמדת על תוקף ההסכם ועל חוקיותו, ולכך אתייחס בהמשך.

מהות התקשרות
60. לאחר שקבעתי כי נכרת הסכם מחייב בין התובע ובין הנתבעים ראיתי להקדיש מספר מילים למהות ההסכם ולתוכנו.

61. לפי תוכן ההסכם בין הצדדים נראה כי ניתן לסווגו כהסכם שליחות. כך כפי שנדרש בהסכם שליחות יפתה הנתבעת את כוחו של התובע לטפל בנכסים של הנתבעים שהוריש להם המנוח (ראו ייפוי כוח נוטריוני מיום 5.1.2012; נספח 2 לתצהיר התובע), והתובע אכן פעל מכוח יפוי הכוח למול גורמים שונים כשלוח של הנתבעים. הסכם זה נכרת כאמור בין הצדדים בין בדרך של התנהגות ובין שבתכתובות השונות ביניהם; ורק להזכיר כי הסכם שליחות יכול שייכרת בעל פה ואין דרישת כתב לתוקפו (סעיף 3 לחוק השליחות).

62. תנאי ההתקשרות המהותיים בהסכם הם: מצד אחד פעולות התובע לטובת הנתבעים, כשלוח שלהם, פעילות שהחלה ביולי 2011 ובמהלכה סייע התובע לנתבעים לפעול אל מול הרשויות וגורמים אחרים, ודאג לתמורה שקיבלו מהנכסים שהוריש להם המנוח. מצד שני הסכימו הנתבעים לשלם לתובע תמורה בשיעור 10% בתוספת מע"מ על ההכנסות של הנתבעים מהנכסים. תמורה זו הועברה לתובע הן מחשבון הנתבעת כשהתקבלו הכנסות מהנכסים שבבעלותה, והן מחשבון הנתבע 2 כשקיבל הכנסות מהנכסים שבבעלותו (וכן שולמה לתובע תמורה מחשבון של בת חסויה, שאינה בעלת דין).

63. לא ראיתי לקבל את גישת התובע שהוצגה במסמכים שונים, ואף עלתה כדרישה במסגרת הסעדים אליהם עתר בכתב התביעה, לפיה מקנה לו ההסכם זכויות קנייניות על הנכסים שבבעלות הנתבעים או מקנה לו 'דרגת שותף' בשיעור 10% מהנכסים. כך למשל כתב באחד ממכתביו לאחר סיום ההתקשרות כי הנתבעת מחויבת לפי ההסכם ביניהם לעדכן אותו על כל מה שקורה בנכס בסלמה, ולא לעשות עסקה גרועה אשר תפגע בחלקו בנכס... וכלשונו: "את צריכה להעביר לי 10% בתוספת מע"מ מפרויקט סלמה ואני מציע שתהיי זהירה, כי את עלולה/עשויה לעשות עסקה גרועה... דבר שיפחית ויסכן משמעותית את ה-10% שלי"..."את אמורה לנקוט בכל הזהירות הנדרשת בכל האמור לחלק שלי בפרויקט סלמה-שלבים, דהיינו ב-10% שלי"..."הסכמת לתת לי 10% מהנכס, ומרגע זה ואילך אני זכאי לדעת מה קורה ונעשה בחלק שלי ובחלק שלי בלבד, לדעתי זו חובה שחלה עליך לדווח לי, ולקבל את אישורי בכל דבר שנעשה או יעשה בחלק שלי." (נספח 28 לתצהיר התובע בעמ' 609-608; מוצג ת/1 המלל בצבע אדום). דרישה זו הופנתה לנתבעת גם מפי בא כוח התובע במכתב ששלח לפני הגשת התביעה, ובו דרש התובע לקבל את 'חלקו' בזכויות המקרקעין בנכס ברחוב סלמה, בשיעור של 10% בתוספת מע"מ מזכויות הנתבעים, בדרך של רישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין (נספח 30 לתצהיר התובע).

64. אומר כבר כי אני דוחה מכל וכל טענה זו, שאין לה ולא כלום עם ההסכם הנטען. לא ניתן ללמוד מהקשר החוזי שהיה בין הצדדים, ולו ברמז, על זכויות קנייניות כלשהן שהוקנו לתובע, או שהתובע זכאי להם. לתובע אין חלק בנכסים שבבעלות הנתבעים ולא היה לו חלק בהם! לא בתקופת ההסכם ביניהם ובוודאי לא לאחריו. גם הלחץ הבוטה שהפעיל התובע על הנתבעים לרישום זכויותיו הנטענות אינו ראוי, לשון המעטה. התובע היה שלוח של הנתבעים בכל הנוגע לנכסים שבבעלותם, וקיבל שכר עבור שליחותו זו בהתאם להסכמות. הזכות לקבל את התמורה שהוסכמה אינה מעניקה לו זכויות בנכסים, ולכן ממילא אין לו כל זכות לקבוע מה ייעשה בנכסי הנתבעים ואיזו עסקה הם יבצעו בנכסים, אפילו אם לטעמו מדובר בעסקה "גרועה". שכן דעתו ו'טעמו' אינם רלוונטיים.

ביטול ההתקשרות בין הצדדים
65. כפי שכבר נאמר, ביום 20.8.2014 ביטלה הנתבעת את ההתקשרות עם התובע בהודעה כי עליו לחדול מלעסוק בנכסי הנתבעים, ובהמשך, ביום 10.9.2014, ביטלה גם את ייפוי הכוח הנוטריוני שניתן לתובע לפעול בנכסי הנתבעים (נספח 5 לתצהיר התובע, בעמ' 81; ונספח 27), וכך נסתיימו יחסי השליחות בין הצדדים. לציין כי עד אז שילמו הנתבעים את שכרו של התובע בסך 10% בתוספת מע"מ מההכנסות מהנכסים, ולפי הראיות שהוצגו עולה כי הסכום ששולם לתובע כתוצאה מההתקשרות של הנתבעת וילדיה הוא לפחות 292,450 ₪ (לפי החשבון שנערך ביום 22.12.2013 שולם לתובע עד אותו יום 283,450 ₪ (נספח 29 לתצהיר התובע), ולפי עדות הצדדים עד סיום ההתקשרות שולמו לתובע 9,000 ₪ נוספים שהובילו לסיום ההתקשרות).

66. מאחר שההתקשרות בין הצדדים לא עלתה על הכתב ולא איגדה במסגרת מסמך/חוזה את הסכמות הצדדים, הרי שממילא אין התייחסות בכתובים לסוגיית ביטול ההסכם וסיומו. במצב שכזה, מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה שהצדדים לא התייחסו לאפשרות ביטולו והחזקה המשפטית היא כי החוזה אינו חוזה לצמיתות והוא ניתן לביטול באופן חד -צדדי על ידי מי מהצדדים בכל עת. וכדברי כבוד השופט י' זמיר: "חזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, בפסקה 14 (3.5.1994); ראו גם ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, מז(2) 429, בפסקה 6 (1993)). לכך נוספת העובדה כי בחוזה שליחות מדובר, שהאמון ההדדי הוא הבסיס לו, דבר שמקנה לזכות הביטול משנה תוקף: " אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות... אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן יש לאפשר להם להשתחרר, אף באופן חד-צדדי, זה מן האחיזה של זה" (עניין התאחדות סוכני נסיעות לעיל, פסקה 14).

67. ובענייננו מההתכתבויות בין הצדדים עולה כי אין מחלוקת אשר לזכות הנתבעת לבטל את הסכם השליחות בכל עת. כך למשל, בהתכתבות בין הצדדים מאוגוסט 2013 (שנה טרם סיום ההתקשרות), כתב התובע לנתבעת כי ככל שהיא לא מעוניינת לשלם לו את התמורה שדרש הרי שניתן לסיים את ההתקשרות: "במידה וזה לא נראה לך, זה בסדר גמור, את יכולה להמשיך לטפל בנושאים שלך בעצמך..." (נספח 15 לתצהיר הנתבעת); וכך גם אישר בעדותו כשנשאל על אותו אירוע: "אמרתי לה יהודית, לא קרה כלום. אם את לא רוצה שאני אמשיך לטפל בענייניך, אין בעיה, בואי ניפרד לשלום, מה ששילמת לי שילמת לי, תודה רבה ומרגע זה לא אטפל בדברים שלך. (עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 24.5.2020; ודברים דומים אמר גם בעמ' 45 לפרוטוקול).

68. מכאן שאף אליבא התובע אין מחלוקת כי ניתן היה לסיים בכל עת את ההתקשרות, וממילא רשאית היתה הנתבעת לסיים את הסכם השליחות עם התובע. לכן השאלה שצריכה הכרעה מצומצמת יותר והיא האם הביטול נעשה בדרך הוגנת ובתום לב, ולכך אתייחס בהמשך.

חוקיות ההתקשרות עם הנתבע 2
69. כפי שקבעתי היה נתבע 2 צד להסכם השליחות עם התובע, זאת לפי הסכמת האפוטרופוסית שלו, הנתבעת. בתקופת ההסכם ייצג התובע את הנתבעת בעניין נכסיה ואת הנתבע 2 בקשר לנכסיו, ומחשבון הנתבע 2 אף שולם האחוז המוסכם מכל הכנסה שקיבל מהנכסים שבבעלותו. שאלה היא אם ההתקשרות בין הצדדים היא חוקית, שכן מדובר בחסוי שפעולות משפטיות בשמו צריכות להתבצע לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.

70. טוען ב"כ הנתבע 2 כי נפל פגם בחוקיות ההתקשרות בין הנתבע 2 לבין התובע מאחר שטרם כריתת הסכם השליחות לא ניתן לכך אישור של בית משפט כמתחייב על פי דין, בהיות הנתבע 2 חסוי , ובהיות הנתבעת (השולחת האחרת בקשר לאותם נכסים) – אפוטרופסית של הנתבע 2. אישור בית המשפט נדרש בעניינו של הנתבע 2 טרם כריתת ההסכם בשל כך שהסכם השליחות בין הצדדים דנא הוא בין השלוח, התובע, לבין שני שולחים - שולחת אחת, הנתבעת שהיא אפוטרופסית של הנתבע 2 שהוא השולח השני. התקשרות שקיים בה אינהרנטית ניגוד עניינים בין שני שולחים, שכן מדובר בשליחות שבה משמש התובע שלוח במקביל, הן של הנתבעת והן של הנתבע 2, בעניינים שבהם לשני השולחים אינטרסים שכלל לא ברור אם הם זהים שבעתיים לאור העובדה ש ניגוד האינטרסים כבר בא לידי ביטוי, כך במהלך ההתקשרות עם כל אחד מהנתבעים יזם התובע תיקון צו קיום צוואת המנוח לטובת הנתבעת, תוך הבנה שככל שהתיקון יאושר יגרעו זכויות הבעלות של הנתבע 2 בנכסים שהוריש לו אביו המנוח בצוואתו. קרי, מדובר בפעולה שתוצאתה המובהקת היא לטובת הנתבעת והרעה עם הנתבע 2; זו פעולה שנעשתה תוך ניגוד עניינים ברור.
לכן, השליחות של התובע מטעם שני השולחים בנכסים בהם גם לנתבעת וגם לנתבע 2 יש אינטרסים, שיכולים להיות נוגדים, ועל כן בעצם ההתקשרות יש ניגוד עניינים מובנה. ושני השולחים חייבים להסכים לשליחותו של שלוח אחד ובשל היות הנתבע 2 חסוי הרי שניגוד העניינים המובנה מחייב קבלת אישור מוקדם של בית המשפט להשתכללות ההסכם בין הנתבע 2 לשלוח, התובע, ולהתקשרות הזו. קרי, נחוץ היה לקבל אישור מוקדם מבית משפט להסכם השליחות של השלוח לבין שני שולחיו, הנתבעת והנתבע 2.

71. לפוטנציאל ניגוד עניינים שכזה התייחס חוק השליחות במפורש כשקבע כי כחלק מחובת הנאמנות של השלוח "לא יהא שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו" (סעיף 8(2) לחוק השליחות). כלומר, בשל החשש לניגוד אינטרסים בין שני שולחים בעניין אחד קבע המחוקק כי השלוח יימנע מלייצג שניים בנושא שליחות אחד, אלא בהסכמת השולחים. הדבר מבטא את הרעיון שבבסיס השליחות כי "חובת האמון אשר השלוח חב לשולח משמעה, בין השאר, חובת הימנעות ממעשה שיש בו ניגוד בין טובת השולח לבין טובתו של אחר". לכן על השלוח להימנע מלייצג אדם אחר באותו נושא שליחות, אלא בהסכמת שני השולחים (אהרן ברק חוק השליחות ב 1061-1059 (1996)). ויודגש, כי גם אם הסכימו שני השולחים כי שלוח אחד ייצג אותם באותו עניין, הרי שחובת הנאמנות שחב להם השלוח היא חובה מלאה ושלמה כלפי כל אחד מהם (לפי סעיף 8 לחוק השליחות). ככל שמתברר כי ריבוי השולחים מצמצם את חובת הנאמנות למי מהשולחים, ולא ניתן לבצע את השליחות המקבילה בלי לפגוע באינטרסים של אחד מהשולחים, הרי שעל השלוח להפסיק את אחת מהשליחויות (ברק, בעמ' 1060).

72. ובענייננו נסיבות המקרה יצרו מצב מוזר. שליחותו של התובע מטעם שני שולחים – שליחות שבה כאמור קיים חשש מובנה לניגוד אינטרסים –אושרה על ידי הנתבעת בלבד בשני כובעיה! הנתבעת אישרה את הסכם השליחות ראשית כבעלת זכויות בנכסים והשליחות היא מטעמה בקשר לנכסיה, אך לא הסתפקה בכך והתירה את השליחות מטעם שולח 2 והפעם כאפוטרופוסית של הנתבע 2. משכך, ניגוד העניינים הפוטנציאלי 'שברגיל' אמור לקבל פתרון בקבלת הסכמת שני השולחים, הפך להיות ממשי כשאותה שולחת מאשרת את השליחות תחת שני כובעים בעלי ניגוד עניינים מובנה. 'הסכמת' הנתבע 2 , לשליחות התקבלה רק על ידי האפוטרופסית שלו, ללא קבלת אישור האפוטרופוס הכללי, ולצד זאת אותה אפוטרופוסית היא גם השולחת השנייה, שכאמור לה ניגוד עניינים מובנה עם הנתבע 2.

73. סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, התייחס למצב שכזה האוסר על הימצאות בניגוד עניינים, כדי לא לאפשר מצב בו עלול האפוטרופוס לנצל תפקידו לטובתו האישית או לכל מטרה אחרת החורגת ממטרות מינויו. על כן קובעת הוראת החוק כי עיסקה בין אפוטרופוס ובין עצמו או בין קרובו טעונה אישור מראש של בית המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו (בענייננו חל סעיף 48 בנוסחו המקורי, שכן ההסכם נכרת טרם נכנס לתוקף תיקון מס' 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשע"ו-2016, אשר שינה את נוסח הסעיף).
סעיף זה רחב וקובע איסור כללי על האפוטרופוס להיות בניגוד עניינים עם החסוי עקב "הצורך ביצירת חומת מגן סביב לחסוי ולענייניו" (ע"א 4377/04‏ ‏ הולצברג נ' מירז, פ''ד סב(2) 661, פסקה 20 לפסק דינה של השופט ארבל, ואל דעה זו הצטרפה גם השופטת חיות בפסקה 4 לפסק דינה (2007); וראו את שלל המקורות הנוספים בפסק הדין של השופטת חיות, החיצוניים לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, והאוסרים על אפוטרופוס להיות בניגוד עניינים עם החסוי). בהתאם לפסיקה יש לפרש את הסעיף באופן שאין הוא מהווה " רשימה סגורה וממצה", אלא ש"תחולתו של האיסור על אפוטרופוס להימצא בניגוד עניינים ראוי לה שתשתרע על כל מקרה בו מתעורר חשש שכזה" (שם, פיסקה 20 לפסק דינה של השופטת ארבל). לכן בכל עניין שבו יש פוטנציאל לחשש לניגוד עניינים בפעולות של האפוטרופוס נקבע בסעיף 48 בנוסחו הרלוונטי, כי אף לשם מראית פני הצדק נדרש אישור מראש של בית המשפט או אישור אפוטרופוס אחר שנתמנה לשם אישור אותה פעולה; ובלשון סעיף 48 טרם שינויו:

48. פעולות שיש בהן ניגוד אינטרסים
בפעולה משפטית בין החסוי לבין האפוטרופוס, בן זוגו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לחסוי, ובפעולה משפטית בין החסוי לבין חסוי אחר של אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש.
המחוקק הכיר אפוא, "בכך שהקרבה והנגישות אל כספים ונכסים של אחר, היכולת לפעול לגביהם על פי שיקול דעתו הבלעדי של האפוטרופוס, עלולים להביאו לידי מצב בו שיקוליו לא יהיו אובייקטיביים, למצב בו לא תינתן לטובת החסוי הבכורה והבלעדיות שצריך להיות לה, אלא הוא יבקש להפיק רווח – לו או לאחר – מנכסים אלה. במצב זה חוטא האפוטרופוס לתפקידו" (עניין הולצברג לעיל, פסקה 19 לפסק דינה של השופטת ארבל) .

74. ובענייננו חשש שכזה ודאי מתקיים בהסכם השליחות של התובע כלפי הנתבעת והנתבע 2. שהרי התובע פעל כשלוח בנכסים שבבעלות משותפת של הנתבעת והנתבע 2, ובצוואה של המנוח שהקנתה לשני השולחים נכסים. במצב שכזה אין מנוס מלקבוע כי חובת השלוח, התובע, היתה לפעול רק בכפוף לאישור מפורש של בית המשפט המאפשר לתובע להיות שלוח של שני שולחים כאמור בסעיף 8(2) לחוק השליחות. למצער אישור של אפוטרופוס שהוא צד חיצוני ובלתי תלוי לעסקה, שיכול היה לאשר את הסכם השליחות בין הנתבע 2 לתובע. שבעתיים כך כשאין מדובר ב סיוע התנדבותי של התובע אלא ביחסים עסקיים, שהרי הנתבע 2 נדרש לשלם לתובע שכר של 10% בתוספת מע"מ מהתקבולים שהוא מקבל מהנכסים שבבעלותו. לכן, עקב פוטנציאל ניגוד העניינים בין הנתבע 2 לנתבעת נדרש לאשר את הסכם השליחות עם גורם בלתי תלוי (בית המשפט או אפוטרופוס שמונה לצורך פעולה זו), לפני שפעלו לפיו ועל אחת כמה וכמה כשניגוד אינטרסים זה כבר בא לידי ביטוי בפועל, כפי שעולה בבירור עת פעל התובע כשלוחה של הנתבעת והעביר נכסים לקניינה ובכך גרע זכויות מהנכסים של הנתבע 2. במצב זה בצדק טען הנתבע 2 כי בפעולותיו הפר התובע את חובת האמון שלו כלפיו, מאחר שיש לו חובת אמון דואלית אל מול שני שולחים בעלי אינטרסים מנוגדים.

75. לכן, הגם שהתובע 2 היה צד להסכם השליחות, מכוח הסכמת האפוטרופוסית, הרי שניגוד האינטרסים המובנה הקיים בהסכם חייב קבלת אישור מראש על ידי גורם בלתי תלוי – אפוטרופוס ייעודי או על ידי בית המשפט – וזאת בהתאם לסעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בנוסחו המקורי. בהעדר אישור שכזה ספק אם השתכלל החוזה ומכל מקום נראה כי דבק בו פגם באופן שיש בו כדי להשפיע על תוקפו. ואדגיש כי האחריות לכך, או שמא אומר האשם בהתנהלות לא ראויה זו, הם בראש ובראשונה על הנתבעת כאפוטרופוסית של הנתבע 2 שעל פי דין חייבת לדאוג לאינטרסים של החסוי, ואל לה לאשר את התקשרות בה היא מצויה בניגוד עניינים מובנה עם הנתבע 2. לצד הנתבעת גם לתובע מידה של אחריות – כמי שהתיימר לשמש שלוחו של הנתבע 2 והוא חב כלפיו חובת אמון מלאה. והיה עליו להימנע מלשמש שלוח של הנתבע 2 במקביל להיותו שלוח של הנתבעת לפני שניתן לכך אישור של גורם בלתי תלוי, ולמצער להפסיק את השליחות מטעם הנתבע 2 במצב בו ניגוד האינטרסים בין השולחים בא לידי ביטוי בפועל.
כפי שאבהיר בסיום החלטתי, איני נדרשת לשאלת משמעות אי החוקיות מאחר שממילא קבעתי כי ההסכם בין הצדדים בוטל כדין, ואין הנתבעים חייבים לתובע פיצויי ציפייה. אך לא אפטור עצמי מלומר כי גם אם הייתי סבורה כי יש לאכוף את ההסכם בין הצדדים כפי שביקש התובע, לא ראיתי אפשרות להעתר לבקשה שכזו לאכוף הסכם שדבק בו אי חוקיות שכזו בעת כריתתו, ואינני רואה אפשרות להורות לנתבע 2 לקיים חיובים על בסיס הסכם נטען שכזה. ועוד אומר כי לא נדרשתי על ידי הנתבע 2 לדון בטענה לעניין התמורה שכבר שילם לתובע עד סיום ההתקשרות בין הצדדים באוגוסט 2014.

זכות התובע לסעד
76. טוען התובע כי על אף זכות הנתבעת לבטל את ההסכם ביניהם, זכות שהנתבעת מימשה באוגוסט 2014, הרי שהוא זכאי לפיצויים עקב הביטול. את טענתו מבסס על מספר נימוקים:
- האחד, כי הוא זכאי לפיצויי ציפייה עקב ביטול ההסכם שלא בתום לב.
- השני, כי הוא זכאי לפיצויי ציפייה עקב הסכם חדש שנכרת לאחר סיום ההתקשרות העיקרית, במסגרתו הסכימה הנתבעת לשלם לתובע את השכר שהיה מקבל אילו ההסכם לא היה מבוטל.
- השלישי, טענה חלופית כי התובע זכאי לשכר ראוי.

האם בוטל ההסכם שלא בתום לב
77. כאמור מקובל על התובע כי הנתבעת היתה רשאית לבטל את ההסכם בין הצדדים, ואולם לטענתו ביטול ההסכם באוגוסט 2014 היה בלתי הוגן וחסר תום לב. הסיבה לביטול ההסכם לא היתה לטענתו על רקע חוסר שביעות רצון מהתנהלותו ומעבודתו, אלא כדי להתחמק מתשלום שכרו בגין הנכס בסלמה (ראו למשל סעיפים 25-24 לסיכומי התובע). התובע טוען כי הנתבעת ובתה אורלי, החלו להבין כי מכירת הנכס בסלמה עתידה להכניס לנתבעת עשרות מיליוני שקלים, ובהתאם להסכם עם התובע יהיה עליה לשלם לתובע שכר טרחה של מיליוני שקלים. לכן, כדי להימנע מכך בחרה הנתבעת לבטל את ההסכם בחוסר תום לב.
לטענתו, לנוכח העובדה כי ההסכם בין הצדדים משקף יחסי אמון מיוחדים יש להחיל על ההסכם את הלכות בית המשפט המתייחסות להסכם שכר טרחה בין עורך דין ולקוח, ובהקשר זה הפנה לע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993). בהתאם טען כי משבוטל ההסכם בחוסר תום לב ומסיבה לא הוגנת שאינה קשורה בתובע, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויי ציפייה.

78. איני מקבלת את טענת התובע כי ביטול ההסכם היה שלא בתום לב, מן הטעמים הבאים:

79. התובע לא הוכיח את טענתו כי סיום ההתקשרות הוא על רקע רצון להתחמק מתשלום לכשיימכר הנכס בסלמה. לא הונחה תשתית העומדת בנטל ההוכחה הנדרש, ודווקא להפך, עיון בראיות מלמד כי הנתבעת היתה מוכנה לשלם לתובע את השכר שציפה לו. מהתכתבות הצדדים לאחר סיום ההתקשרות ניתן ללמוד כי בנסיבות היחסים המשפחתיים היתה הנתבעת נכונה להסכים לבקשת התובע כי ישולם לו 10% בתוספת מע"מ בעת מכירת הנכס בסלמה, וכפי שכתבה בין היתר כי " על מנת שיחסי המשפחה ישארו תקינים אני מסכימה שתהיה זכאי ל-10 אחוז כולל מע"מ מכל רווח כספי נטו (אחרי שננכה הוצאות, מיסים, עורכי דין וכו') שיתקבל על ידי בפועל..." (נספח 28 לתצהיר התובע; ראו גם מייל המבהיר כי מדובר בנכס בסלמה בנספח 5 לתצהיר התובע, בעמ' 80). נראה, אפוא, כי לא רק שלא הוכחה טענת התובע כי הרקע לסיום ההתקשרות הוא רצון 'להתחמק' מחיובים, אלא שטענה זו מנוגדת לעובדות שהוצגו. מהראיות שהונחו לפתחי למדתי כי הנתבעת רצתה בסיום ההתקשרות, ללא קשר לשאלת התשלום לתובע, ובשלב מסוים אף היתה נכונה לשלם לתובע חרף סיום ההתקשרות.

80. התרשמתי שהתשתית הראייתית שהוצגה תומכת בגרסת הנתבעת כי סיום ההתקשרות היה בעיקרו על רקע משבר ביחסים בין הצדדים, ובפרט על רקע היחסים המעורערים בין אורלי, בתה של הנתבעת, לבין התובע ש"חתר תחת אורלי והחל לסכסך בינה ובין הנתבעת" (סעיף 122 לסיכומי הנתבעת). לפי גרסת הנתבעת התגלע סכסוך, בין התובע לבין אורלי, על רקע לחץ שהפעיל התובע על הנתבעת לשלם לו תשלומים ללא ידיעתה של אורלי, ועל רקע "ההשתלחות הבלתי נסבלת שלו באורלי" (סעיף 119 לסיכומי הנתבעת). לדברי הנתבעת התובע "לכלך עליה כמו שלא שמעתי בחיים שלי שאבא של החתן ידבר ככה לכלה שלו" (עמ' 244 לפרוטוקול 19.7.2020)).
לא רק שהתרשמתי מדבריה הכנים של הנתבעת, בודאי על רקע היחסים הקרובים במיוחד בין האם לאורלי, אלא שדברים אלה נתמכו בראיות. ראו למשל את המייל ששלח התובע לנתבעת לאחר סיום ההתקשרות ביום 23.8.2014, בו הוא מציין כי אורלי היא הגורם שמערער את ההתקשרות ביניהם ובנוסף הטיח את דעתו, רצופת העלבונות, על אורלי (נספח 18 לתצהיר הנתבעת). כן ראו את המייל מיום 25.8.2014, שבו השיבה הנתבעת לתובע, שבו כתבה: "הסברתי לך את המניעים לכך שמשפחה קודמת לעסקים ושלא נערב אותם יחד מאחר וזה לא מצליח"..."בוא נסכם כדי שיחסי המשפחה ישארו נאותים וכדי ש"התקלה" לא תשוב, אני יודעת שעדיף לכולנו שנשאר משפחה בלבד..."; ובהמשך: "דני, אני לא אוכל להמשיך ולעבוד איתך בענייני עסקים בעוד שאתה מדגיש שאי פעם אולי לא תוכל לאחות את הקרע עם אורלי – לא בא בחשבון שנהייה בעסקים בלעדי אורלי! אתה שוכח לרגע כשאתה פוגע באורלי – אתה פוגע בי, פשוט כך!"..."הקשר המשפחתי שייהרס שציינת, ייהרס רק בגלל העקשנות והאגו שלך עם אורלי וחבל מאוד..." (נספח 19 לתצהיר הנתבעת). משכך, אני מקבלת את הסברי הנתבעת כי הסיבה לסיום ההתקשרות היתה חוסר האמון שהלך והתעצם בשל היחסים המעורערים בין התובע לבין אורלי, בתה, גם על רקע העובדה כי התובע ביקש שכר מהנתבעת בלי לעדכן את אורלי (ראו גם סעיף 24 לסיכומי התובע התומך בגרסה זו). סכסוך זה הקצין עם העלבונות שמצא להטיח על אורלי בפני הנתבעת, דבר שהנתבעת לא יכולה היתה לשאת כפי שגם כתבה במיילים בזמן אמת.

81. בנוסף הנתבעת גם הבהירה כי סיום ההתקשרות היה בין היתר גם על רקע "חילוקי הדעות הבלתי נסבלים לגבי השכר המופרז" שדרש התובע, ובעיקר על רקע הלחץ האדיר שהפעיל על הנתבעת בהקשר זה (סעיף 119 לסיכומיה). מהתרשמותי מבעלי הדין במהלך עדותם בדיון, ומהראיות שלפני, השתכנעתי לקבל את דברי הנתבעת המבטאים את ההתערערות המוחלטת של האמון בתובע וערעור מערכת היחסים ביניהם.
אומר כי הנתבעת אמנם הסכימה לשלם את שכר התובע, ונראה כי בין השאר בגלל לחץ שהפעיל עליה ורצונה להימנע מקרע ביחסי המשפחה, אך אין ספק שדרישות השכר של התובע ששבו ועלו יצרו מתחים בין הצדדים והדבר נבע עקב תחושתה של הנתבעת כי היא 'נגררה' להסכמות שטען להם התובע שלא מרצונה, ורק בגלל שנטען כי אורלי וגלעד כבר הסכימו בעל פה על שכר זה. ואולם להתרשמותי, הנתמכת בחומר שהונח לפני ומעדויות ששמעתי, אני סבורה שלא מדובר בניסיון להתחמק מתשלום שכרו של התובע, אלא בתסכול כי העזרה של התובע שהחלה בהתנדבות על רקע היחסים המשפחתיים נגררה לסיטואציה בה שאלת שכרו של התובע עולה שוב ושוב, תוך עירוב יחסים משפחתיים עם יחסים עסקיים. לראיה, לא בכדי גם לאחר סיום ההתקשרות הסכימה הנתבעת לשלם לתובע כסף בלי שימשיך לפעול עבורה, וזאת רק כדי שהיחסים המשפחתיים יישארו תקינים.

82. משקיבלתי את גרסת הנתבעת בדבר הנסיבות שהביאו לסיום ההתקשרות, אומר כי מדובר בנימוק ענייני והוגן לביטול ההסכם, בנסיבות ענייננו. עסקינן בהתקשרות בלתי קצובה בזמן, בהסכם שליחות שהבסיס לו הוא יחסי האמון בין הצדדים, וכל מהותו היא הסכמתה של הנתבעת כי התובע יטפל בנכסי משפחתה (נכסים שבבעלותה ובבעלות ילדיה החסויים). לכן, ניתן לקבל את ביטול ההסכם על רקע הבנתה של הנתבעת כי היחסים העסקים עם התובע, החותן של ביתה, גורמים לקרע ביחסים המשפחתיים. משנתגלע סכסוך משפחתי על רקע היחסים העסקיים הללו והתערער האמון בתובע ובמניעיו, פעלה הנתבעת לסיים את היחסים העסקיים עם התובע. כאמור, התרשמתי כי בנסיבות התיק הנימוק הוא ענייני, ויאמר כי אף מקובל במערכת יחסי שליחות שכזו שהבסיס לה הוא הקשר האישי והמשפחתי בין הצדדים, שכן אין טעם להמשך יחסי השליחות לנוכח התערערות היחסים. ובהקשר זה אביא את דברי הנתבעת בעדותה כי דבריו של התובע על בתה גרמו לאובדן האמון בין הצדדים ותרמו לרצונה לסיים את ההתקשרות: "הוא לא יכול לרדת על בתי ולעשות ממנה אבק ברצפה בזמן שהוא פוגע בה ופוגע בי, אמרתי לו מהרגע הזה ואילך אנחנו מנתקים קשר נקודה"..."יש עקב אכילס שנוגעים בבן אדם שפוגעים בבת שלך, וזה מבטל את הכול שימשיך לעבוד איתי, אין הוא פגע בה מולי מול העיניים שלי..." (עמ' 244-243 לפרוטוקול 19.7.2020).

83. לפיכך אינני מקבלת את הטענה כי ביטול ההסכם על ידי הנתבעת היה בחוסר תום לב ועקב התנהלות בלתי הוגנת, ואני דוחה, אפוא, את טענת התובע בהקשר זה ואת דרישתו לפיצויי ציפייה.

התקשרות לאחר סיום ההסכם העיקרי?
84. טענה נוספת בפי התובע, כי זכותו לפיצויי ציפייה היא מכוח התקשרות נוספת שנוצרה בין הצדדים לאחר סיום ההסכם העיקרי בחודש אוגוסט 2014. לטענתו נכרת הסכם שבמסגרתו הסכימה הנתבעת כי התובע יהיה זכאי לקבל תמורה בהתאם לאמור בהסכם שבוטל. כלומר, למרות שעל פי דרישת הנתבעת חדל התובע לטפל בנכסי הנתבעים, הוסכם כי לכשתתקבל תמורה בגין הנכסים של הנתבעים שבעניינם סייע התובע בעבר, ובפרט רווחים מהנכס בסלמה, יהיה התובע זכאי לחלקו בסך 10% בתוספת מע"מ מכל מה שיקבלו הנתבעים.
בעניין זה הפנה התובע להתכתבויות בינו ובין הנתבעת מחודש ספטמבר 2014, בהן לטענתו התחייבה הנתבעת כי התובע יהיה זכאי לתשלום שהובטח לו לפי ההסכם העיקרי. כך למשל כתבה במייל מיום 4.9.2014 כי "לאחר מחשבות רבות שעלו לי, הגעתי למסקנה שעל מנת שיחסי המשפחה ישארו תקינים אני מסכימה שתהיה זכאי ל-10 אחוז כולל מע"מ מכל רווח כספי נטו (אחרי שננכה הוצאות, מיסים, עורכי דין וכו') שיתקבל על ידי בפועל – וזה כנגד חשבונית מס/קבלה" (נספח 28 לתצהיר התובע; ראו גם מייל המבהיר כי מדובר בנכס בסלמה בנספח 5 לתצהיר התובע, בעמ' 80).

85. הנתבעת דחתה את הטענה כי נכרת הסכם חדש בין הצדדים לאחר שההסכם ביניהם בוטל. לדבריה את המייל כתב גלעד, בנו של התובע, והיא כלל לא גמרה בדעתה לקבל את תנאי ההתקשרות החדשה להם טען התובע בהתכתבות.

86. לאחר שנתתי דעתי לטענות בעניין 'ההתקשרות החדשה' ראיתי לדחות את טענת התובע. מהנסיבות עולה, וכך היא התרשמותי, כי לאחר סיום ההסכם באוגוסט 2014 לא נכרת כל הסכם מחייב נוסף המזכה את התובע בתשלום כלשהו לכשימומש איזה מהנכסים שלתובע היתה נגיעה אליהם. הראיות שהוצגו ואליהן התייחסתי בחלק העובדתי של פסק הדין, מלמדות כי בין הצדדים התנהל אמנם משא ומתן בקשר לאמור, אך בסופו לא גמרו הצדדים בדעתם בדבר תנאי ההסכם. אמנם הסכימה הנתבעת בתחילה לשלם לתובע 10% בתוספת מע"מ לכשימומש הנכס בסלמה, כדי למנוע העמקת הקרע ביחסים המשפחתיים בין הצדדים, וכפי שכבר ציינתי ראיתי והתרשמתי כי אחדות המשפחה והיחסים בתוכה היו חשובים ומטרה מרכזית בהתנהלות הנתבעת. ואולם לאחר הצעת הנתבעת לשלם כאמור, המשיך התובע להציג עוד ועוד דרישות שלא היו מקובלות על הנתבעת וכך גם נסתיים המשא ומתן בעניין זה בלי שנכרת הסכם. התרשמתי אפוא כי לא היה מפגש כוונות בין הצדדים וגם לא רצונות זהים, וכי היה פער ממשי אשר לתוכן ההסכם. לפיכך לא נכרת הסכם.
להזכיר בהקשר זה כי הדין קובע כי כדי שישתכלל חוזה נדרש כי במועד הכריתה תתקיים חפיפה ללא פער בין תוכן ההצעה ותוכן הקיבול. הודעת הקיבול של הניצע נדרשת להיות על תוכן ההצעה של המציע, וככל שהקיבול מכיל תנאים אחרים או נוספים עסקינן בהצעה חדשה.
לכן, כדי לקבוע שנכרת חוזה מחייב יש לזהות את הכוונה של כל אחד מהצדדים להתקשר בחוזה שתנאיו זהים בעיני שני הצדדים. כך למשל במצב בו ראובן הציע לשמעון להתקשר עמו בהסכם שתוכנו אחד, ושמעון הסכים להתקשרות אחרת, לא השתכלל חוזה מחייב בין השניים ו"הסכמתו" של שמעון היא הצעה חדשה. נדרשת, אפוא, סימטריה בין פניית המציע להסכמת הניצע, אחרת לא ניתן לומר כי התקיים מפגש רצונות. כדברי כבוד השופט גרוסקופף: "על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להיקשר בעסקה, שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים... " (עניין גרין , פסקה 41; ועל כך ראו גם שלו וצמח, בעמ' 237; ע"א 6295/16 קוזלי נ' מדינת ישראל, 96 (3.6.2019); וכן מפנה להחלטתי בת"א (ת"א) 13533-04-14‏ ‏ Dragon Ventures Mentures Management Inc‏ נ' קיימא ביו אגריטק בע"מ, בעמ' 15 (21.5.2019)). על כן משקיימים פערים בין תנאי ההסכם כפי שעולה מחילופי המסרים בין הצדדים, לא ניתן לומר כי קיימת הצעה וקיים קיבול שהביאו יחדיו לכריתתו של הסכם לאלתר.

87. ובענייננו, מהדברים שהובאו לפני התרשמתי כי לא ניתן לומר שהיתה העדה על גמירות דעת בין הצדדים לכריתתו של הסכם חדש לאחר ביטול ההסכם העיקרי. מהראיות שלפני עולה כי לאחר שהנתבעת הציעה לשלם לתובע את השכר המבוקש לכשיימכר הנכס בסלמה, נתגלתה בין הצדדים מחלוקת ממשית אשר לתנאים שונים ומהותיים בהתקשרות הנטענת, ולכן ממילא אין לומר כי חילופי המסרים בין הצדדים הביאו לכריתת הסכם. להלן מספר דוגמאות המתיישבות עם מסקנתי כי בין הצדדים נתגלעו מחלוקות משמעותיות אשר לתוכן ההתקשרות ואופייה, ולכן לא היתה העדה על גמירות דעת אשר הביאה לכריתת חוזה:
א. המשמעות שביקש כל אחד מהצדדים לתת לקשר: במייל ששלח התובע ביום 12.9.2014 דרש להבהיר כי משמעות ההסכם היא כי יש לו זכויות בנכס בסלמה בגובה של 10% מזכויות הנתבעים בנכס, וכך כתב: " את אמורה לנקוט בכל הזהירות הנדרשת בכל האמור לחלק שלי בפרויקט סלמה-שלבים, דהיינו ב-10% שלי"; ובהמשך: "אני זכאי לדעת מה קורה ונעשה בחלק שלי ... לדעתי זו חובה שחלה עליך...ולקבל את אישורי בכל דבר שנעשה או יעשה בחלק שלי (נספח 28 לתצהיר התובע בעמ' 608), דרישה שגם עלתה במכתב ששלח ב"כ התובע לנתבעים, חודשים לאחר מכן (ביום 23.2.2015), בו חזר על הדרישה לקבל את חלקו בזכויות המקרקעין בנכס ברחוב סלמה, ועמד על רישום חלקו ברשם המקרקעין (נספח 30 לתצהיר התובע). תשובתה החד משמעית של הנתבעת לדרישה זו היתה אי הסכמה לתנאי שהציב התובע. הנתבעת עמדה במפורש על כך שהתובע אינו שותף שלה בנכס בסלמה, וכדבריה: "למרבה הצער אתה לא שותף באדמה שהיא שלי" (מוצג ת/1 – המלל בצבע שחור מודגש). הפער המהותי בין הצדדים ברור ומלמד כי אין הסכמה על תנאי ההתקשרות ואופייה, וכי לא נכרת בין הצדדים כל הסכם.
ב. פעולות שרשאי (או לא) התובע לעשות בנכס בסלמה: מתכתובות המייל עולה כי בין הצדדים יש מחלוקת בקשר לזכות התובע לקחת חלק בישיבות הנוגעות להשבחת הנכס בסלמה, ואשר לזכותו לקבל מידע על ההליכים בנכס. הנתבעת הסכימה לעדכן את התובע בהתפתחויות בקשר לנכס בסלמה אך הבהירה את חוסר מחויבותה: " בתנאי שזה מרצון ולא מחובה" ובתנאי שהתובע יתחייב שלא להתערב או להשתתף בפרויקט ללא הסכמתה (מייל מיום 8.9.2014; נספח 20 לתצהיר הנתבעת). מנגד, הבהיר התובע כי עמדת הנתבעת לא מקובלת עליו, שכן לעמדתו היא מחויבת לאפשר לו לקבל מידע על הפרויקט, והדבר לא נתון לשיקול דעתה: "הסכמת לתת לי 10% מהנכס, ומרגע זה ואילך אני זכאי לדעת מה קורה ונעשה בחלק שלי ובחלק שלי בלבד, לדעתי זו חובה שחלה עליך לדווח לי..." (מייל מיום 12.9.2014 (נספח 28 לתצהיר התובע בעמ' 608; ראו גם מוצג ת/1 המלל בצבע אדום).
ג. חלקו של הנתבע 2 בהסכם: הנתבעת והתובע היו חלוקים בשאלה אם הנתבע 2 הוא צד להסכם ביניהם ונדרש אף הוא לשלם לתובע 10% מההכנסות שהוא יקבל מהנכס בסלמה. התובע כתב כי הבין שהנתבעת מסכימה שהיא והנתבע 2 ישלמו לו 10% בתוספת מע"מ מהכספים שיקבלו בעת מכירת הנכס בסלמה (נספח 28 לתצהיר התובע בעמ' 608; ראו גם מוצג ת/1 המלל בצבע אדום); אך הנתבעת הבהירה מספר פעמים כי הסכמתה היתה רק בנוגע לחלק שלה בנכס בסלמה ולא לחלק של הנתבע 2 (ראו מייל מיום 8.9.2014; נספח 20 לתצהיר הנתבעת; וכן מייל במוצג ת/1, המלל בצבע שחור מודגש).
ד. הימנעות מהגשת תביעות: בלי להידרש למשמעות של האפשרות להתנות בהסכם על איסור על הגשת תביעות במקרה של הפרת הסכם והאם הוא תנאי שכזה מתיישב עם תקנת הציבור לאור הפגיעה בזכות היסוד של גישה לערכאות (ראו למשל ע"א 1480/04‏ ‏מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, פ''ד סא(2) 855 (2006); ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2003)) , הרי שעצם המחלוקת בין הצדדים בקשר לתנאי זה מלמדת כי הצדדים לא הגיעו להסכמה אשר לתוכן ההתקשרות, וכי לא נכרת ביניהם הסכם. בעניין זה ראו את המייל מיום 8.9.2018 בו הבהירה הנתבעת כי הסכמתה לשלם לתובע כשיימכר הנכס בסלמה תהא כפופה להתחייבות התובע שלא לתבוע אותה ואת אורלי (נספח 20 לתצהיר הנתבעת); ואת אי הסכמתו של התובע לתנאי זה, וכך כתב "זה תלוי כיצד תנהגי. באם תפעלי כלפי שלא בהוגנות אז בהחלט יתכן שעל מנת להגן על זכויותי אצטרך לצערי לתבוע אותך" (מוצג ת/1).

88. הנה כי כן, עולה בבירור כי בין הצדדים נתגלעו מחלוקות רבות ומשמעותיות בקשר לזכויות של התובע לאחר סיום ההתקשרות העיקרית ולא ראיתי כי ניתן להסיק מהראיות שנכרת הסכם מחייב בין הצדדים. לכן, לא ניתן לומר כי הנתבעת התחייבה לשלם לתובע 10% בתוספת מע"מ לכשימכר בעתיד הנכס בסלמה. גם אם תחילה הסכימה הנתבעת לשלם לו שכר הרי שאין להפריד התחייבות שכזו התלויה בתנאים האחרים שהם מהותיים להתקשרות ולגביהם נתגלעו בין הצדדים מחלוקות שלא רק שלא הצליחו לגשר עליהם, אלא פערו פער גדול יותר.
בעניין זה גם אפנה לשני המיילים שסיימו את המשא ומתן בין הצדדים, מהם למדתי כי המשא ומתן נסתיים ללא כל סיכום, כשהנתבעת הבינה והפנימה כי אינה מוכנה להסכים לדרישותיו הבוטות והמאיימות של התובע. כך כתבה במייל הראשון כי מאחר שהתובע החל לאיים עליה כי יתבע אותה אין היא מסכימה לשלם לו כסף "לחדד לך שוב ושוב אתה מתנהג בצורה לא הולמת, אתה מנסה לאיים עלי וזה לא מקובל ולכן אין לך שום זכות לקבל ממני כספים – ביחוד באיומים!!!" (מוצג ת/1– בסיפא), ובמייל השני כתבה: "אתה מתחיל להכניס עוד ועוד דרישות ואיומים...אין טעם לנהל את המשך השיחה בינינו ישירות כיוון שאיתך כנראה הדרישות אף פעם לא ניגמרות. אתה מוזמן להמשיך את שיחת האיומים והדרישות עם עורך דיני. הוא ידבר איתי. אני גמרתי לדבר איתך ביזנס!" (נספח 28 לתצהיר התובע, בעמ' 607). דברים אלו מדברים בעד עצמם. ברור כי המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם 'חדש', לאחר סיום ההתקשרות העיקרית, כטענת התובע. לכן, משלא היתה הסכמה על התנאים המהותיים אין לומר כי נכרת הסכם שבמסגרתו התחייבה הנתבעת לשלם לתובע 10% בתוספת מע"מ מהנכס בסלמה.

89. ועוד בהקשר לטענה כי מדובר ב'הסכם חדש' ראיתי לציין כי מעיון בהתכתבות הצדדים התרשמתי דווקא כי זו נושאת אופי של "סכסוך" בנושא ההסכמות הנטענות בהסכם שבוטל, ולא אופי של "משא ומתן" לקראת הסכם חדש. בעת ההתכתבות התובע הבהיר כי הוא עומד על הזכויות שמגיעות לו לטענתו לפי ההסכם המקורי, ואין הוא מתייחס להסכם חדש בין הצדדים. כך אמר בתגובה להצעה הראשונית של הנתבעת לשלם לו – "סוף סוף ניתנה... תשובה לדבר שהוסכם עליו מזמן ." (נספח 20 לתצהיר הנתבעת), מכאן שהתובע ראה בדברי הנתבעת ביטוי להסכמות בעבר בהסכם שבוטל, ולא הסכם חדש שנכרת. הדבר גם עולה מתוכן ההתכתבות, שבה דורש התובע כי הנתבעת תסכים לתנאים מסוימים, שלשיטתו היא מחויבת לכך ואין לה כל ברירה (ראו למשל את ההתכתבות בקשר לאפשרותו של התובע להיות מעורב לנעשה בנכס בסלמה; מוצג ת/1). מכאן שאין לקבל את טענת התובע כי לאחר ביטול ההסכם העיקרי נכרת הסכם חדש במהלכו התחייבה הנתבעת לשלם לו את שכרו לפי ההסכם העיקרי. אני גם סבורה שמדובר ב'טענה כבושה' ואני בספק אם בראות עיניו של התובע הוא סבר בזמן אמת כי הוא מנהל משא ומתן עם הנתבעת לקראת כריתתו של הסכם חדש ועצמאי שאינו תלוי בהסכם הקודם שבוטל. בכל מקרה גם אם התנהל משא ומתן לקראת 'הסכם חדש', ואיני סבורה כך, ממילא קבעתי כי משא ומתן שכזה לא הבשיל לכדי חוזה המחייב את הצדדים.

90. לאור האמור, אני דוחה את טענת התובע כי בין הצדדים נכרת חוזה חדש לאחר סיום ההתקשרות העיקרית.
שכר ראוי
91. גם את הטענה החלופית של התובע לשכר ראוי ראיתי לדחות. טענה זו הוצגה באופן סתמי ללא כל נימוקים, וללא תשתית רלוונטית. ומהו אותו שכר ראוי המבוקש? זאת נמנע התובע מלנקוב והשאיר לשיקול דעת בית המשפט. בסיכומיו ציין אמנם כי השכר הראוי לו הוא זכאי הוא 10% בתוספת מע"מ מההכנסות מהנכס בסלמה, אך ברור כי אמירה זו מתיישבת עם המסקנה כי בטענה סתמית מדובר, שכן שכר ראוי אין משמעו אותו סכום לו עתר כפיצויי ציפייה (שהזכות לקבלם נדחתה לעיל).

92. כדי לטעון לזכות לקבל שכר ראוי היה על התובע להניח תחילה הסבר מהו המקצוע/העבודה שבגינם הוא זכאי לשכר ראוי – מתווך? יועץ? וכדומה. ולאחר סיווג המקצוע/העבודה היה על התובע להוכיח בדרך של הגשת חוות דעת מומחה המעידה על היקף העבודה שערך התובע ומהו השכר המגיע בגינה.
נכון הוא כי התובע ערך טבלה המעידה על היקף השעות שעבד לטובת הנתבעים (ראו נספח 4 לתצהיר), אך אין די בנתונים אלה. אין לדעת מה שכר הטרחה המגיע לתובע לפי שעות עבודתו, זאת לבטח כשפעילותו אינה של איש מקצוע, כמו עורך דין או רו"ח, ולא ברור לפי איזה מדד יש לאמוד את היקף עבודתו כשלוח של הנתבעים. ורק להזכיר כי התובע קיבל תשלום משמעותי עבור עבודתו במהלך ההתקשרות – למעלה מ- 290,000 ₪ (לפי החשבון שנערך ביום 22.12.2013 שולם לתובע עד אותו יום 283,450 ₪ (נספח 29 לתצהיר התובע), ולפי עדות הצדדים עד סיום ההתקשרות שולמו לתובע 9,000 ₪ נוספים). מדובר, אפוא, בסכום לא מבוטל שיתכן והוא רב מהשכר הראוי המגיע לתובע, אך לא אדע בהעדר נתונים רלוונטיים. מכל מקום משלא הונחה תשתית רלוונטית לזכות לשכר ראוי, ולא הונחו ראיות להיקפו הנטען, נדחית גם הטענה החלופית.
סיכום
מכל האמור והמפורט בפסק הדין אני דוחה את התביעה.
אמנם קבעתי כי נכרת הסכם שליחות מחייב בין התובע לבין הנתבעים אך בנסיבות שבהן ההסכם הוא לתקופה בלתי קצובה, רשאית היתה הנתבעת לבטל את ההתקשרות על רקע התערערות היחסים עם התובע, כפי שאכן עשתה, ובהתאם קבעתי כי ביטול ההתקשרות לא היה בחוסר תום לב. עוד ראיתי לדחות את טענת התובע, המאוחרת, כי לאחר ביטול ההסכם העיקרי, כרתו הצדדים הסכם חדש שבמסגרתו היתה גמירות דעת לשלם לתובע פיצויי ציפייה.
ואשר לנתבע 2 ראיתי לציין כי הגם שהיה צד להסכם השליחות בהסכמת האפוטרופוסית שלו, הרי שסברתי כי דבק פגם בהסכם בהעדר אישור של בית המשפט להסכמות שנתנה האפוטרופסית בשמו , ולכן ממילא אין מקום לאכוף את החיובים הנטענים לפי ההסכם. ומכל מקום משקבעתי כי התובע אינו זכאי לסעד עקב ביטול ההסכם כדין על ידי הנתבעת, הרי שממילא התביעה נגד הנתבע 2 נדחית אף היא.

95. ראיתי להזכיר כי שבתי וניסיתי להביא את הצדדים, בני משפחה, להסכמות שלא יחייבו כתיבת פסק דין הכולל גם ממצאים, ולצערי הרב לא עלה הדבר בידי ואני מצרה על כך. ובכל זאת אני מקווה שהצדדים ימצאו את הדרך הראויה לשוב ולכונן יחסי משפחה סבירים.
לאחר אלה, ולאור תוצאת פסק הדין אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים ביחד בסך כולל של 80,000 ₪.
ניתן היום, כ"ו אדר תשפ"א, 10 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.