הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 30090-09-14

לפני:
כבוד השופט מאיר יפרח
התובע:
אפרים הנדל

נגד

הנתבע:
בנק לאומי לישראל בע"מ
צד ג':
רבקה שושנה הנדל
בשם התובע:
עו"ד כרמל נפתלי ועו"ד רז נפתלי
בשם הנתבע:
עו"ד אילן שמעוני ועו"ד גב' יעל מולר
בשם צד ג':
עו"ד כרמל נפתלי ועו"ד רז נפתלי

פסק דין

נוח לה, לתביעת התובע, שלא הוגשה משהוגשה. אולם, משביכר התובע להגישהּ ומשעמד על ניהולה עד תום, כמו גם על הכרעה בה – יש לכבד בחירתו.

השלד העובדתי ועיקר טענות הצדדים
התובע היה לקוחו של הבנק הנתבע (להלן: "הבנק") משך שנים רבות ואף מישכן בשנת 1990 עם רעייתו (היא צד ג') את דירת מגוריהם לבנק לשם קבלת אשראי לעסקו של התובע. המשכנתה הייתה ללא הגבלה בסכום. בעקבות מכתב ששלחה אשת התובע לבנק, ביום 4.9.07, בו דרשה מן הבנק "לעשות הכל בכדי לשחרר אותי בהקדם האפשרי מהערבות שלי" לחיובי התובע כלפי הבנק, הודיע הבנק לתובע, ביום 16.9.07, כי עקב ביטול ערבותה של אשתו, תבוטל מסגרת האשראי.

בחילופי מכתבים נוספים בין אשת התובע לבין הבנק, ביקשה אשת התובע שהבנק ינקוט צעדים אחדים, לרבות מתן אפשרות לתובע לפעול זמנית בחשבונותיו העסקיים תחת מעין הקפאת הליכים; לא יאפשר לתובע להגדיל את חובותיו; יעמוד על כך שהתובע יפחית את היקף חובותיו בסכום של 7,500 ₪ מדי חודש, תוך שהבנק ידווח לאשת התובע אחת לשבוע על אודות השינויים בגובה החוב (מכתב מיום 16.9.07). בהמשך, טענה אשת התובע כי לא הודיעה על ביטול ערבותה (מכתב מיום 23.9.07) ואילו הבנק הודיע לה כי אם רצונה לשוב ולערוב לחיובי התובע – מוזמנת היא אל סניף הבנק על מנת לחתום על כתב ערבות חדש (מכתב מיום 5.11.07). כזאת לא קרה ועל כן, החל הבנק נוקט הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתה.

בסופו של דבר, התובע שילם את חובו לבנק, בלא שהבנק נזקק הלכה למעשה למימוש המשכנתה.

ביום 11.9.2014, קרי: על סף תקופת ההתיישנות, הגיש התובע את תביעתו הנוכחית, שבה עתר לחייב הבנק לשלם לו סכום של 3 מיליון ₪ לערך. לטענתו, משלא הודיעה אשתו על ביטול ערבותה, לא קמה לבנק זכות להודיעו על ביטול מסגרת האשראי וממילא לא היה הבנק זכאי להוציא לפועל את המשכנתה, שכן תנאיה לא הופרו והתובע ואשתו לא עשו דבר שמזכה את הבנק במימוש המשכנתה. התובע הוסיף וטען כי התנהלות הבנק, גרמה לו לנזקים כלכליים (ובריאותיים) ובגינם נתבע הסכום האמור.

הבנק כפר בטענות התובע. לדבריו, הודעת אשת התובע מיום 4.9.07, מהווה הודעה על ביטול ערבותה, ומשכך – ובהינתן סירובה של אשת התובע לחתום מחדש על כתב ערבות – נקט הבנק הליכים למימוש המשכנתה ובעשותו כן, פעל כבנקאי סביר. לטענת הבנק, ביטול הערבות ודרישת אשת התובע שלא להוסיף ולשלם כספים מן החשבון, היוו נסיבות ברורות ומיידיות של הרעה במצב הבנק ושינוי לרעה בכושר הפירעון של התובע. על כן, הייתה לבנק עילה מוצדקת למימוש המשכנתה, מה גם שהתובע עצמו הסכים (בזמן אמת) למימוש זה. אין צריך לומר כי הבנק כפר גם בנזקיו הנטענים של התובע.

הבנק שלח הודעת צד ג' אל אשת התובע בה טען כי ככל שיחוייב לשלם סכום כלשהו לתובע, יהא על אשת התובע לשפותו, בהיותה הגורם הישיר לנזק הנטען, שכן אלמלא ביטול ערבותה, לא היה חל שינוי לרעה בכושר פרעונו של התובע והבנק לא היה נזקק לנקיטת הליכי הוצל"פ למימוש המשכנתה וממילא לא היה מבטל את מסגרת האשראי של התובע ולא היה מעמיד את חובו לפירעון.

אשת התובע טענה להגנתה כי מעולם לא ביטלה את ערבותה ומכתבה מיום 4.9.07, לא היווה הודעת בדבר ביטול הערבות. תכלית מכתבה האמור הייתה להעמידה במצב שבו יהא נהיר לה היכן היא עומדת מכוח הערבות ובשים לב לרצונה לגרום להקטנת חבויותיה לבנק.

המסגרת הדיונית
במהלך 2 ישיבות קדם המשפט הוחלפו תצהיר גילוי מסמכים והבנק שלח שאלון אל התובע. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ולתצהירי התובע והבנק נלוותה אף חוות דעת מומחה (בתחום החשבונאי) בנוגע לנזקים הנטענים.

מטעם התובע הוגשו תצהיר עדותו הראשית של התובע (אליו צורפו 11 נספחים) וכן חוות דעת רו"ח דב ויינשטיין מטעמו. מטעם הבנק הוגשו תצהירי עדות ראשית של פקידות הבנק גב' בזיס (אליו צורפו 14 נספחים) ו גב' גאלב (אליו צורפו 6 נספחים). כמו כן הוגשה חוות דעת רו"ח נעם סבו. מטעם אשת התובע הוגש תצהירה-שלה בלבד (ללא כל נספחים).
כל העדים נחקרו בישיבת יום 20.1.16 ובתום הדיון, סברתי כי טוב יעשו הצדדים אם יישבו המחלוקות מחוץ לכתלי בית המשפט. משלא צלח הדבר, הוריתי על הגשת סכומים בכתב. אלה אכן הוגשו ובאה אפוא העת להכריע את הדין.

הפלוגתאות
השאלות התובעות הכרעה נסבות הן על מישור האחריות והן על מישור הנזק, כדלקמן:
(א) מה משמעות מכתבהּ של אשת התובע לבנק;
(ב) האם, עקב המכתב האמור, היה הבנק רשאי לבטל מסגרת האשראי, להעמיד את חוב התובע לפירעון ולנקוט הליכים למימוש המשכנתה;
(ג) בהנחה כי התובע צלח את מישור האחריות – האם נגרמו לו נזקים מחמת ביטול מסגרת האשראי והעמדת היתרה לפירעון ונקיטת הליכי מימוש המשכנתה על ידי הבנק; ואם כן – וככל שקיים קשר סיבתי בין מימוש המשכנתה לבין הנזק – מהו היקפו של הנזק.

אקדים מסקנה לניתוח ואציין כבר כאן כי אני סבור שהתובע לא הוכיח שנפל פגם בפעולות שביצע הבנק לאחר קבלת המכתב מיום 4.9.07 (בדבר ביטול הערבות). ממילא, ככל שנגרמו לתובע נזקים עקב כך (והדבר לא הוכח) – אין הבנק נושא באחריות לפצות את התובע.

דיון והכרעה
המתווה הנורמטיבי
מסגרת אשראי הינה מסגרת לסדרה מתמשכת של עסקאות אשראי עתידיות בין הבנק לבין לקוחו. הסכם המסגרת משקף את נכונותו של הבנק להלוות ללקוח כספים מעת לעת (ע"א 6916/04 בנק לאומי בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15, ניתן ביום 18.2.10, פורסם במאגר נבו. להלן: "פרשת בל"ל"). מתוקף הסכם מסגרת האשראי שנקשר בין הלקוח לבין הבנק ובכפוף לתנאיו, קמה ללקוח זכות חוזית לקבלת אשראי עד לגובה הסכום שנקבע בהסכם. לקוח שמימש את זכותו לקבל אשראי ומשך כספים ביתר מחשבונו, חייב חוב לבנק. עליו לפרוע חוב זה בריבית שנקבעה ובמועד המוסכם (ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס, בפסקה 15, ניתן ביום 16.1.14, פורסם במאגר נבו; להלן: "פרשת אלבס").

בבסיס החלטתו של הבנק להתקשר עם לקוח בהסכם להעמדת מסגרת אשראי, עומדים שיקולים עסקיים הנסמכים על מאפייניו של הלקוח, לרבות מצבו הכלכלי וסיכויי ההשבה של כספי האשראי. עסקת האשראי נתפרת במידה רבה למידותיו של הלקוח. טיב הבטוחות המוצעות לשם קבלת מסגרת האשראי, הינו שיקול מבין השיקולים המעצבים את ההסכם (פרשת אלבס, בפסקה 18). מכאן ברור כי שינוי מהותי לרעה במידותיו של הלקוח ובמקרה דנן – בביטחונות שהעמיד לטובת הבנק, ישפיע בהכרח על האשראי שהוענק ללקוח.

הסכם בדבר מסגרת אשראי הינו התקשרות חוזית לכל דבר ועניין. חובות תום הלב חלות על הצדדים לו – הן הבנק והן הלקוח. מתן אשראי ללקוח, הקטנתו או הפסקתו, מסורים אמנם לשיקול דעתו של הבנק. אולם בנק שהעמיד מסגרת אשראי ללקוחו, אינו רשאי לפעול בשרירות בהחליטו לצמצם או להפסיק את מסגרת האשראי. כל עוד הבנק פועל בתום לב ויש בידו הצדקה עניינית לכך, רשאי הוא להפחית את מסגרת האשראי ללקוח, ואף לבטלה כליל תוך דרישה לפירעון החוב (והכל – בנסיבות המתאימות ותוך נקיטת זהירות, בשים לב לקיצוניות הצעד). שיקולי הבנק בעשותו כן, הם שיקולים עסקיים טהורים. בבסיסם ניצבות נסיבותיו של הלקוח המסוים מחד גיסא וטובת הבנק מאידך גיסא. הבנק יכול לבחון נסיבות שונות ולשקול שיקולים שונים הנוגעים בין השאר ל עברו העסקי של הלקוח, תזרים המזומנים של העסק, הערכת מצבו הפיננסי בהווה והערכה לגבי העתיד, טיב העסק ומצב השוק הרלוונטי בו הוא פועל, בחינת הקושי שהתעורר, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק וכדומה (גלעד נרקיס, מירב מור חובות החלות על הבנקים, כרך א', עמ' 142 – 148, 312 – 327 (2002). להלן: "נרקיס ומור"; גלעד נרקיס פרקים בדיני בנקאות, כרך א', עמ' 107, 638 – 639 (2011). להלן: "נרקיס"; רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות, בפסקות 6(ג) ו-(ה), ניתן ביום 11.11.04, פורסם במאגר נבו; ע"א 10201/06 Tonedoor Ltd. נ' בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ , בפסקה 30, ניתן ביום 20.7.11, פורסם במאגר נבו. להלן: "פרשת אינווסטק"; ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , בפסקאות 11 – 14, פורסם בנבו, ניתן ביום 25.6.14. להלן: "פרשת אלמודן"; ת"א (מחוזי חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, בפסקאות 27 – 28, פורסם בנבו, ניתן ביום 26.3.07).

ככלל, לבנק הכוח לבטל על פי שיקול דעתו את מסגרת האשראי המאושרת ללקוח; אלא שהוא רשאי לעשות כן במקרים בהם חל שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח או בהתקיים נסיבות אחרות (שלא היו ידועות לבנק בעת העמדת מסגרת האשראי ואשר יש בהן כדי לסכן את יכולת הגבייה של החוב). בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות רשאי הבנק אף להקטין או לבטל את מסגרת האשראי באופן מידי. חובת האמון וחובת תום הלב מצוות על הבנק לשקול גם את האינטרסים של הלקוח ולהביא בחשבון את הפגיעה הצפוייה ללקוח מחמת צמצום או ביטול מסגרת האשראי. עם זאת, הבנק אינו נדרש לוותר על האינטרס שלו (אינטרס שיש לו גם פן ציבורי) והוא רשאי ואף חייב לנקוט צעדים האמורים לשמור על האינטרסים שלו, כל עוד אין הוא מנצל לרעה את יתרון הכוח שלו. בנסיבות בהן חוסנה של בטוחה מרכזית שניתנה לבנק נתון בסיכון מיוחד, רשאי הבנק להחליט על העמדת האשראי לפירעון (פרשת אלמודן, בפסקאות 11 – 14; נרקיס, בעמ' 110, 640 – 641; רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית, 110 – 111 (2010); פרשת בל"ל, בפסקאות 18 – 19; פרשת אינווסטק בפסקה 30).

אין חולק על חובת הבנק להודיע ללקוח זמן סביר מראש על הכוונה לבטל את מסגרת האשראי. חובה זו נגזרת מחובת תום הלב וחובת האמון המוטלת על הבנק כלפי לקוחו. תכליתה היא ליתן ללקוח שעת כושר לקדם את פני המצב החדש. משכהּ של ההודעה המוקדמת תלוי בנסיבותיו של כל מקרה, בהתחשב, למשל, בהיקף הביטחונות ובחוסנם אותה שעה. ההודעה המוקדמת אמורה לכלול ציון ההפרה, קציבת זמן לתיקונה והצבעה על הסנקציה במידה והמצב יעמוד בעינו (ראו למשל נרקיס, בעמ' 638 – 639 (2011); נרקיס ומור בעמ' 312 – 327; פרשת אלמודן בפסקאות 21 – 24, 30 – 31).

חובת ההודעה המוקדמת אינה מוחלטת. חריג לכלל המחייב מתן הודעה מוקדמת, מתקיים בנסיבות בלתי שגרתיות ובמקרים של מקרה של דחיפות, שעה שהבנק מעמיד את חובו של הלקוח לפירעון מיידי. התנהלות הבנק תיבחֵן על פי מבחני המידתיות. כך, יתכן והבנק ישוחרר מחובת ההודעה מקום שהיא מיועדת למנוע מן הלקוח שעת כושר לפעול בחוסר תום לב ולהגדיל את חובו. כך, למשל, המצב עת לרשותו של הלקוח הועמדה מסגרת אשראי מסויימת, שטרם נוצלה במלואה, אך הלקוח הפר את חובתו להמציא לבנק בטחונות. אם לא תבוטל מסגרת האשראי, או אם לא יופסק מתן האשראי לאלתר, עלול לקוח זה לנצל את יתרת המסגרת ולסכל בכך את תכלית ההודעה המוקדמת. עם זאת, ברי כי במהלך עניינים רגיל, על הבנק להימנע מנקיטה בצעדים חד צדדיים או לנצל את כוחו ללא הצדקה עניינית. החלטה על הפסקת האשראי ואופן הוצאתה לפועל של החלטה זו, חייבים להתבסס על טעמים אובייקטיבים המעידים על סבירות ההחלטה (פרשת אלמודן, בפסקאות 19 – 20, פורסם בנבו; א' רובינשטיין, ב' אוקון, "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר (חלק ג', 2003) 819, 831 – 832; ת"א (מחוזי י-ם) 2178/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סאסי 2000 פיתוח ובניה 1994 בע"מ, פסקה 30, פורסם בנבו, ניתן ביום 13.7.03).

מן הדין אל הצדדים
הפלוגתה הראשונה: משמעות המכתב מיום 4.9.07
בטרם בחינת לשון מכתבה של אשת התובע מיום 4.9.07, יש לעמוד בקצרה על הרקע העובדתי שלאורו נכתב. רקע עובדתי זה נסב על מערכת היחסים שבין התובע לבין אשתו. העובדות שאעמוד עליהן להלן, נפקדו הן מכתב התביעה והן מתצהירי העדות הראשית של התובע ושל אשתו, ולא בכדי. התיאור של המסכת העובדתית כפי שהובא מפיהם, בתצהיריהם, מבקש להוביל את הקורא למסקנה כאילו המכתב הנדון בא לעולם בלא שקדמו לו אירועים שונים, שייסקרו להלן. תיאור זה מצד התובע לוקה בחסר ומתעלם מן התצרף בשלמותו, על אף חיוניות החלקים החסרים להבנת התמונה בשלמותה. להלן אבחן את המניעים שגרמו לאשת התובע לשגר לבנק את המכתב ולאחר מכן אעמוד על ההשתלשלות העובדתית מיום 4.9.07 ואילך עד תחילת שנת 2008.

נאמן לשיטתו הנזכרת לעיל, העיד התובע בפתח חקירתו הנגדית כי אינו יודע מדוע שלחה אשתו את המכתב מיום 4.9.07 (עמ' 13 שורות 20 – 21 לפרוטוקול). לאחר מכן, הודה הוא כי עוד לפני חודש ספטמבר 2007, התנהלו ביניהם הליכים הן בבית הדין הרבני (ביוזמת התובע) והן בבית המשפט לענייני משפחה (ביוזמת אשתו) וכל אחד מהם היה מיוצג בידי עו"ד (עמ' 13 שורות 25 – 30 לפרוטוקול. גם אשת התובע, שנכחה באולם המשפטים במהלך חקירתו, מסרה דברים דומים: עמ' 24 שורות 10 – 12 לפרוטוקול. לגרסתה, כבר בחודש מאי 2007, ייפתה היא את כוחו של עו"ד על מנת שיגיש תביעה נגד התובע לבית המשפט לענייני משפחה. ראו עמ' 24 שורה 11. ראו גם ייפוי הכוח שצורף כנספח ג' לתצהיר הגב' בזיס מטעם הבנק).
אשת התובע אישרה (בחצי פה ומתוך הבנה שיש בדבריה כדי לחתור תחת התובענה) כי המכתב נשלח על הן רקע המתיחות (בשנת 2007) ביחסיה עם התובע (עמ' 24 שורות 34 – 35 ועמ' 25 שורה 1 לפרוטוקול) והן בשים לב לאובליגו הגבוה שהיה בחשבון, שעל אודותיו לא ידעה מפי התובע, כי אם ממכתב הבנק משלהי שנת 2006, אשר גרם לה לחששות (ראו עמ' 24 שורות 7 – 9 לפרוטוקול).

הנסיבות הכלליות שהיוו רקע למשלוח המכתב הן קיומן של מחלוקות בין התובע לבין אשתו, שביטויין החיצוני הראשון הוא בחודש מאי 2007 עת מינתה אשת התובע עו"ד מטעמה לשם הגשת תביעה נגד התובע לבית המשפט לענייני משפחה וכן חוסר שביעות רצונה – ואף חששותיה – מהיקף האובליגו של התובע בבנק, היקף שהתובע לא שיתף אותה לא בקיומו ולא בפרטיו.

מכאן, לנסיבות הספציפיות שהובילו למשלוח המכתב. נסיבות אלה הובאו בתצהירה של פקידת הבנק, גב' בזיס, כדלקמן: ביום 3.9.07, התייצב עו"ד ליכטנשטיין, בא כוחה (דאז) של אשת התובע, אצל הגב' בזיס, הציג לפניה את ייפוי הכוח נספח ג' לתצהירה וביקש פרטים על אודות חשבונו של התובע. בו-ביום פנתה הגב' בזיס בכתב אל המחלקה המשפטית בבנק, בבקשה לקבלת הנחיותיהם כיצד לפעול (ראו נספח ה' לתצהיר הגב' בזיס). טרם יבש הדיו מעל פנייה זו של הגב' בזיס, התקשרה אליה אשת התובע ביום 4.9.07 "והודיעה מפורשות כי אינה מעוניינת לערוב לחשבון וכי על הבנק להימנע מהמשך ביצוע תשלומים בחשבון" (סעיף 12 לתצהיר הגב' בזיס). אף תוכנה של פנייה זו הועלה על הכתב ע"י הגב' בזיס, בבקשתה לקבלת הנחיות מאת המחלקה המשפטית. הגב' בזיס ציינה כהאי לישנא: " ... הנ"ל בהליכי גירושין והגב' הנדל הודיעה לנו היום טלפונית שאין היא מעוניינת להמשיך ולערוב ושלא נמשיך לשלם בחשבון החייב" (נספח ז' לתצהיר הגב' בזיס). לפנייה זו צורף דו"ח אובליגו ובטחונות שהודפס ביום 4.9.07 שעה 11:45, ויש בכך כדי ללמד על מועד קיומה של שיחת הטלפון הנדונה.

בו-ביום, 4.9.07, בשעה 16:04, שלחה אשת התובע אל הגב' בזיס מכתב (מודפס), אשר ניסוחו נעשה בצוותא חדא על ידי אשת התובע וע"ד ליכטנשטיין (עמ' 24 שורות 20 – 21 לפרוטוקול). זו לשונו של המכתב (נספח ו' לתצהיר הגב' בזיס):

"בהמשך לשיחתנו הטלפונית היום אני דורשת מכם לעשות הכל בכדי לשחרר אותי בהקדם האפשרי מהערבות שלי לכל הפעולות (התחייבויות והחובות) שאתם חוזרים ומאשרים למר אפרים הנדל לבצע בחשבונותיו אצלכם.

באם דרישתי לא תתקבל ודבר זה לא יצא לפועל בתוך זמן קצר ביותר, אבקש לדאוג לכך שתציגו לי מייד את 'תוכנית העבודה' מטעמכם המחייבת את מר הנדל אפרים לחסל את התחשבויותיו וכו' – בהקדם האפשרי (ימים), ובכך גם לאפס/לאיין את הערבות שלי לשלל התחייבויותיו וחובותיו של מר אפרים הנדל – לכם".

מכתב זה הגיע אל הגב' בזיס לאחר משלוח פנייתה אל המחלקה המשפטית, מוקדם יותר באותו יום. הואיל ולא היה בתוכן המכתב משום שינוי לתוכן שיחת הטלפון שיזמה אשת התובע, כאמור, שעות אחדות קודם לכן, הוחלט (בעצה אחת עם מנהל הסניף) שלא להעביר מכתב זה אל המחלקה המשפטית (עמ' 22 שורות 4 – 19 לפרוטוקול).

כאמור, העילה (המיידית) למשלוח המכתב הייתה נעוצה בחששותיה של אשת התובע מהיקף התחייבויותיו של התובע לבנק. התחייבויות אלה היו מובטחות במשכנתה (ללא הגבלה בסכום. ראו שטר המשכנתה, נספח א' לתצהיר התובע) על דירת המגורים של התובע ואשתו וככל הנראה האחרונה חששה שסכום החוב יעלה על שווי זכויותיה בדירה.

מכאן ואילך, החלה מסכת התכתבויות בין הבנק, התובע, אשתו ובא כוחה.
(א) ביום 11.9.07 הודיע הבנק לאשת התובע, במענה להודעתה מיום 4.9.07 בדבר ביטול ערבותה, כי רשם לפניו את דבר הביטול בציינו כי הביטול אינו פוגע לא באחריות אשת התובע לשלם את החוב שהיה קיים במועד הביטול ולא בשטר המשכנתה (נספח ח' לתצהיר הגב' בזיס);

(ב) ביום 16.9.07, הודיע הבנק לתובע כי נוכח ביטול ערבותה של אשתו, תבוטל מסגרת האשראי המאושרת בחשבונו של התובע ועליו לדאוג לכיסוי יתרת החובה, שאחרת – תישא היא ריבית בשיעור מרבי, כולל חריגה (נספח ט' לתצהיר הגב' בזיס). התובע אישר כי מכתב זה נתקבל על ידו וכי הוא לא השיב לו (עמ' 17 שורות 6 – 7 לפרוטוקול);

(ג) ביום 16.9.07 פנתה אשת התובע לבנק, מסרה כי היא נתונה ללחצים רבים והציעה לבנק לפעול על פי מתווה מסויים שפורט במכתב, על מנת למנוע הן התדרדרות במצבו של התובע והן נזק העלול להיגרם עקב סירוב להיעתר להצעה. תמצית ההצעה היא לבצע מעין "הקפאת הליכים" (כלשון המכתב), שתאפשר לתובע להמשיך ולפעול זמנית בחשבונותיו בתנאים מסוימים, לרבות: אי הגדלת חובו הכולל; הפחתת סכום החוב ב-7,500 ₪ לחודש; מסירת דיווח לאשת התובע מעת לעת על אודות השינויים בגובה החוב. אשת התובע הוסיפה כי הסדר זה כפוף להתנהלות התובע בתום לב בהפעלת עיסקו ובפעילותו הכספית מול הבנק וריכוזה בסניף פלורנטין בלבד (נספח י' לתצהיר הגב' בזיס). כאן המקום לציין כי דומה שמכתב זה נכתב בעקבות הודעת הבנק לתובע מיום 16.9.07 (ראו ס"ק (ב) לעיל), שהעביר התובע לאשתו בציון "ראי מה עשית" (עמ' 14 שורות 16 – 19 לפרוטוקול);

(ד) עו"ד ליכטנשטיין, ב"כ אשת התובע, פנה לבנק במכתב מיום 23.9.07 והודיע כי נפלה טעות מהותית מלפני הבנק בהודיעו לתובע (במכתב מיום 16.9.07) שאשתו הודיעה (ביום 4.9.07) על ביטול ערבותה. לדברי עו"ד ליכטנשטיין, "פנייתה של מרשתי אליכם הייתה במטרה חד משמעית: לקבלת שיתוף פעולה מכם להקטנת היקף התחייבויותיו הכספיות של מר הנדל לבנק ... זאת ועוד, האם אין גם כשל לוגי באותה פרשנות (לא נכונה) שלך, לגבי ביטול הערבות לכאורה ע"י גב' רבקה הנדל, זאת בעוד שהערבות הזו של גב' הנדל לחובותיו של מר אפרים הנדל בסניף – נותרה למצער שרירה וקיימת, למרות אותה 'הודעת ביטול' (שלא הייתה)" (נספח י"א לתצהיר הגב' בזיס);

(ה) הבנק השיב למכתב זה וחזר על עמדתו כי אשת התובע הודיעה כי נתגלע סכסוך בינה לבין התובע והוסיפה והודיעה כי אינה מעוניינת להמשיך לערוב לחובות התובע. הבנק ראה אפוא באשת התובע כמי שביטלה ערבותה, והדבר הובהר לה. עם זאת, ככל שאשת התובע שינתה דעתה ומעוניינת לשוב ולערוב לחיובי התובע – היא התבקשה לסור לסניף הבנק לחתום על כתב ערבות חדש מתאים. אשר להצעותיה לאופן הפעילות בחשבון, סבר הבנק כי אשת התובע אינה מוסמכת לפעול בחשבון ואינה מוסמכת להגיע להסדרים בשם בעל החשבון (ראו המכתב נספח י"ב לתצהיר הגב' בזיס). מכתב זה נשלח אף אל אשת התובע. האחרונה טענה בחקירתה הנגדית כי לא ידעה על תוכנו בזמן אמת ומכל מקום – לא הייתה היא חותמת מחדש על הערבות (עמ' 25 שורות 27 – 32 לפרוטוקול). יוטעם כי אשת התובע לא הסבירה מהו הטעם להימנעות זו, ואני סבור כי הדבר עומד בעוכריה. יתכן שלא הייתה חותמת מחדש משום שאינה חפצה עוד לערוב וייתכן שלא הייתה חותמת מחדש שכן סברתה היא כי הערבות תקפה. מכל מקום, לא אשת התובע ולא בא כוחה לא השיבו למכתבו זה של הבנק.

העיון במכתב אשת התובע מיום 4.9.07 מלמד כי הוא נוקט לשון שתכליתה להביא את יחסי אשת התובע והבנק לידי גמר. זוהי למצער הֱעדה על גילוי דעתה של הכותבת. תכלית המכתב נלמדת מן השימוש במילים "לעשות הכל כדי לשחרר אותי ... מהערבות שלי"; וכן "לאפס/לאיין את הערבות שלי ...". יתר על כן. המכתב מכיל בקשה אל הבנק לגבש "תוכנית עבודה" המחייבת את התובע "לחסל" את חובותיו. היינו: באמצעות הנעת התובע לפרוע את חובותיו – שוב לא תהא משמעות לערבותה של אשתו (והלא זו הייתה התוצאה המיוחלת). הרקע למשלוח המכתב, קרי: קיומו של סכסוך בין התובע לאשתו אשר הוביל להגשת תובענות הדדיות (לרבות: לגירושין), אף הוא תורם להבנת תכליתו של המכתב מיום 4.9.07, היינו: הרצון לבטל את הערבות ובכך – לנתק ענף נוסף ביחסי התובע ואשתו. לא זו אף זו. אשת התובע באה בטרוניה לבנק על אודות מתן אשראי באופן בלתי מידתי לתובע, ועקב כך צמיחת חובו לממדים שלא היו מקובלים עליה (ובלשונה: "כעסתי על הבנק שהם נותנים לו כזה אובר, מזה נלחצתי". ראו עמ' 24 שורה 7 לפרוטוקול). מכתבהּ מיום 4.9.07 נועד להקפיא את החוב שחבה היא בגין הערבות ולא לאפשר לו להוסיף ולתפוח (וזו משמעותו של סעיף 15 (א) לחוק הערבות, התשכ"ז – 1967, המורה כי ניתן לבטל ערבות לחיוב עתידי, קרי: זה שטרם התגבש, ומכאן – שלא ניתן לבטל ערבות לחיוב שהתגבש. יוטעם כי דברים אלה מתייחסים לזכות הביטול, לא ל מחיר הביטול, שמשטרו קבוע בסיפא לסעיף 15 (א) לחוק הערבות).

נתתי דעתי (גם) לעדותה של אשת התובע בבית המשפט, במסגרתה כפרה היא בכך שרצונה אותה שעה היה לבטל את ערבותה. כך, למשל, אמרה היא כי כל כוונתה הייתה "להקל, לזער, לחלק" (כלשונה בעמ' 24 שורה 27 לפרוטוקול. ראו גם שם, בשורה 33) וביקשה להצדיק זאת ברצונה להימנע מתשלום החוב שהיה נדרש ממנה אילו ביטלה את הערבות (עמ' 24 שורה 27; עמ' 25 שורה 3 לפרוטוקול). אולם, איני מקבל את דבריה אלה, שכן התרשמותי היא כי כעת, משתם – ככל הנראה – הסכסוך בין התובע לאשתו, רצונה הוא לסייע בעדו לאשש את תביעתו (וייתכן שאשת התובע תפיק בעקיפין תועלת מקבלת התביעה).

אני סבור כי תכלית מכתבהּ מיום 4.9.07 של אשת התובע הייתה לבטל את ערבותה. בזמן אמת ניתנה לאשת התובע הזדמנות להראות כי היא עומדת מאחורי העיקרון לפיו היא עודנה ערבה לחובות התובע (ראו מכתב הבנק מיום 5.11.07, נספח י"ב לתצהיר הגב' בזיס), אלא שהיא ביכרה להתעלם מן ההצעה ובכך גילתה את דעתה לפיה אינה חפצה להוסיף ולערוב לחיובי התובע.

בהינתן מצב דברים זה, שבו הבטוחה המרכזית שבידי הבנק שוב אינה יכולה להבטיח את חיוביו מעבר לסכום של כ-675,000 ₪, נכון ליום 4.9.07 (מועד ביטול הערבות), כעולה מנספח ז' לתצהיר הגב' בזיס, אין מנוס מן המסקנה כי חל שינוי לרעה במצבו של התובע ובמערך ביטחונותיו. הבנק לא היה רשאי לעצום עיניו ממצב דברים חדש זה. הוא לא היה רשאי לנהוג כאילו דבר לא אירע. לא ייפלא אפוא שהבנק הודיע לתובע כי מסגרת האשראי תבוטל כחלוף תקופה מסוימת ודרש כיסוי יתרת החובה בתום אותו מועד (ראו מכתב הבנק מיום 16.9.07, נספח ט' לתצהיר הגב' בזיס וכן המכתב מיום 13.12.07, נספח י"ג לתצהיר הגב' בזיס). אילו נהג הבנק אחרת – דומה כי היה מתרשל ביחסיו עם אשת התובע ולבטח לא היה יכול להיפרע ממנה חוב שנוצר לאחר מועד ביטול הערבות.
לא למותר לציין כי בכתב התביעה, הודה התובע בכך שמבחינה עקרונית, קיימת בידי הבנק זכות להקטין או לבטל מיידית מסגרת אשראי, והוסיף וטען כי פעולה כזו אמורה להיעשות "במצב של שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח באופן העלול לסכן את הבנק באי יכולתו לגבות את האשראי, או במקרים אחרים המחייבים פעולה כנ"ל" (סעיף 27 לכתב התביעה). התובע אמנם סבר שנסיבות אלה לא נתקיימו בפרשתנו, אלא שהעובדות מלמדות אחרת, מה גם שביטול המסגרת ודרישת פירעון יתרת החובה לא נעשו מיידית, "מהיום להיום" באבחה חדה, אלא ניתנה לתובע שהות להסדרת חובותיו (בפועל הועמד לתובע פרק הזמן של כחמישה חודשים, לאמור: מיום 16.9.07, מועד מכתבו של הבנק, נספח ט' לתצהיר הגב' בזיס, ועד למחצית חודש ינואר 2008, מועד פתיחת תיק ההוצל"פ).

הפלוגתה השנייה: זכות המימוש
הפועל היוצא מכך הוא שמחמת שינוי לרעה בכושר הפירעון של התובע (במובן הרחב של המילה, היינו: פגיעה בבטוחה המרכזית שניתנה לבנק) הבנק היה רשאי לבטל את מסגרת האשראי שהעמיד לתובע, לדרוש את פירעון יתרת החובה תוך זמן סביר ומשזו לא נפרעה – רשאי היה הבנק לנקוט הליכים למימוש המשכנתה. מכאן, שאין רגליים לטענה שהבנק הפר את חוזהו עם התובע, או התרשל באופן ניהול החשבון. היפוכו של דבר. בנסיבות העניין, הבנק היה רשאי (ויש שיאמרו: חייב) לפעול כפי שפעל ואין לסבור כי בכך גרם לתובע נזקים כלשהם. על כן, דין התובענה להידחות.

הפלוגתה השלישית: נזקי התובע
לפנים מן הנדרש, ועל מנת שהפסק לא יהא חסר, אדון להלן בשאלת נזקיו הנטענים של התובע.

התובע טען בתצהירו כי מעשי הבנק גרמו לו נזקים כלכליים ובריאותיים. אביא את דברי התובע בתצהירו כלשונם:

"30. התנהלותו הביריונית, הכוחנית והלא חוקית, בלשון המעטה, של הבנק, גרמו לי לנזקים כלכליים רבים ונזקים אחרים. כך למשל איני מסוגל לגייס עובדים מיומנים, ואיני יכול כיום בגילי (69) להמציא את עצמי מחדש.

31. כך גם נגרמו לי, בעטיו של הבנק, נזקים בריאותיים בגינם נאלצתי לעבור ניתוח לב ביום 14.5.08. כך גם מאז תחילת הארועים, נזקקתי ללווי של פסיכולוג ואיני יכול להירדם ללא נטילת כדורי שינה ולהזריק זריקות אינסולין.

32. בהתאם לחוות דעתו של רו"ח דב ויינשטיין, נגרמו לי ולעסק נזקים בסך של 3,080,086 ₪ ...

33. לאור התנהגותו הרשלנית של הבנק ומחדליו כאמור לעיל נגרמו לי הנזקים הבאים:

33.1 הסך של 3,080,086 ₪ כמפורט בחוות הדעת;

33.2 עגמת נפש שנגרמה לי כתוצאה מהתנהגות הבנק כלפיו כמפורט לעיל. אני מעמיד רכיב זה על סך של 50,000 ₪.

33.3 סה"כ עומדים נזקי על סך של 3,130,086 ₪".

בחוות הדעת של רו"ח ויינשטיין, עליה מייסד התובע את נזקיו, עמד המומחה על הנזקים העיקריים הבאים: הפסדי התובע מצמצום מחזור העסקים לשנים 2008 – 2013 הם בסכום של 1,205,787 ₪ ולשנים 2014 – 2022 הם בסכום של 1,574,028 ₪. הפסדים אלה נובעים מצמצום מחזורי העסק לשנים הנזכרות ומקורם – בנתוני מחזורי ההכנסות, הרווח הגולמי והרווח הנקי לשנים 2005 – 2013, המבוססים על שומות מס הכנסה ודוחות רווח והפסד לשנים הללו ובשים לב לכך שבשנים 2005 – 2007 היה העסק יציב ומחזורו הממוצע היה 1,026,000 ₪. ההפסד חושב בהתאם לאחוזי הרווח הגולמי בשנים 2005 – 2007 (45%).
המומחה סבר כי מחמת ביטול מסגרת האשראי של התובע, לא הייתה לו אפשרות לנהל את עסקו בצורה תקינה ופתיחת חשבון כמו גם קבלת אשראי בבנק אחר, הוא תהליך ארוך ומסובך. עקב כך, "לא יכול מר הנדל להיענות להזמנות שהגיעו מלקוחות וכמו כן, נאלץ להפסיק התקשרויות עם קבלני משנה מקצועיים אשר עבדו איתו, מה שגרם לאובדן לקוחות ולפגיעה בשמו הטוב של העסק. פגיעה זו במוניטין העסק ובתיק הלקוחות הינה כמעט בלתי הפיכה, בהתחשב, בין השאר, בכך שאין בידי בעל העסק די משאבים כדי להעסיק בעלי מקצוע טובים שיאפשרו להעלות את העסק על דרך המלך, וכן אין באפשרותו לממן את ייצור ההזמנות ללא הון חוזר שסופק על ידי הבנק" (סעיף 2 בעמוד הרביעי לחוות הדעת), מה גם ש"פעולות הבנק שגרמו לירידה במחזורי העסק וברווחיו 'הוציאו את הרוח מהמפרשים' של בעל העסק, ומנעו ממנו לקדם את העסק ולהעלותו על דרך המלך" (סעיף 4 בעמוד החמישי של חוות הדעת).
נוסף על כך, נגרם לתובע הפסד בגין ריבית ששילם תמורת הלוואות חלופיות שנטל בתנאי לחץ ומצוקת אשראי. הנזק בראש זה עולה כדי 209,176 ₪.

אני סבור כי התובע לא הוכיח נזקיו הנטענים הללו. ראשית לכל, אציין כי המומחה כלל בחוות דעתו נתונים עובדתיים שונים (כגון חוסר היכולת להיענות להזמנות; הפסקת התקשרויות עם קבלני משנה; אובדן לקוחות; פגיעה במוניטין ועוד), בלא שהונח כטענות אלה בסיס עובדתי הולם (וליתר דיוק: בכלל) בתצהירו של התובע. חוות דעת מומחה אינה אכסניה נאותה להעלאת טענות עובדה אשר אין להן תימוכין בראיות קבילות אחרות. המומחה אינו יכול להעיד מכלי ראשון על עובדות שבחוות דעתו, כך שלכל היותר אותן "עובדות" המובאות בחוות דעתו מהוות בעצם הנחות עובדתיות הטעונות הוכחה על פי דרכי ההוכחה הרגילות ובהתאם לנטל השכנוע. לעומת זאת, יכול המומחה להעיד על עניינים "שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית ..." (סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971) ואגב כך, לבסס דבריו על אותן הנחות עובדתיות שבבסיס חוות דעתו. אף אם תמצי לומר כי המומחה יכול לכלול בחוות דעתו עובדות אשר אין הוא יכול להוכיחן מידיעתו האישית, הרי שאני סבור כי משקלן של עובדות אלה – שהן עובדות הידועות למומחה מפי השמועה – יהא מזערי וכי על מנת לייסד עליהן ממצא של עובדה, תידרש הוכחה משמעותית יותר מאשר כלילת העובדות הללו במסגרת חוות הדעת. יתירה מזאת, המומחה לא הביא בחשבון כלל את מצבו הרפואי של התובע בעת הרלוונטית. התובע עצמו ציין בפנייתו אל ראש ההוצל"פ מיום 16.3.08, דברים אלה: "אני בן 61 חולה לב. עברתי 7 צינטורים. חולה סכרת ולחץ דם. לפני שנה עברתי ניתוח קשה במחלקה אורטופדית אונקולוגית ועוד לא התאוששתי" (ראו נ/2). המומחה אישר בחקירתו הנגדית כי לא היה מודע למצבו הרפואי של התובע ולא נתן לכך של משקל בחוות דעתו (עמ' 10 שורות 22 – 34 לפרוטוקול). שלישית, לעיצומה של חוות הדעת: מומחה התובע ביסס את חוות דעתו על ממוצע מחזור הכנסותיו של התובע לשנים 2005 – 2007 (עמ' 7 שורות 13 – 14 לפרוטוקול). דא עקא, היה עליו לבסס את הנזק הנטען לא על צמצום ממוצע מחזור ההכנסות של התובע, כי אם על אבדן רווחיו של התובע (כהודאת המומחה בעמ' 9 שורות 9 – 14 לפרוטוקול). נתונים באשר לכך לא הובאו כל עיקר. בעייה נוספת בחוות הדעת מצוייה בכך שמומחה התובע ראה להשתית את ממצאיו על השנים 2005 – 2007, שאותן ראה כשנים המייצגות את עסקיו של התובע, לדבריו מחמת כך שנקט גישה שמרנית (עמ' 9 שורה 1 לפרוטוקול). מקובלת עליי עמדת מומחה הבנק, אשר לא נסתרה כלל בחקירתו הנגדית, ולפיה מחזור עסקאותיו של התובע בשנים 2005 – 2007 אינו מייצג נאמנה את מחזורו הממוצע של התובע (שהמומחה מטעמו העמיד על סכום של 1,026,000 ₪), וזאת בשים לב לכלל הנתונים מן השנים 2000 עד 2011, הכלולים בעמ' 5 רישא לחוות דעת המומחה מטעם הבנק (מהם עולה כי המחזור הממוצע בשנים 2000 – 2011 הוא כ-823,000 ₪. אגב, אם מתעלמים מן המחזור בשנים 2006 – 2007, הרי שהמחזור הממוצע עומד על סכום של כ-770,000 ₪, סכום שאינו רחוק ממחזור הכנסות התובע בשנים 2008 – 2011) . לא למותר להפנות את הקורא לחקירתו הנגדית של מומחה הבנק, בעמ' 19 שורה 20 ועד עמ' 20 שורה 3 לפרוטוקול. החקירה שכנגד לא ביקשה להתמודד עם עמדת המומחה בחוות דעתו וממילא לא הפריכה עמדה זו.

הפרכות האמורות בהוכחת נזקיו של התובע חורצות את גורל תביעתו. לא ניתן לייסד ממצא אמין על חוות דעת מומחה התובע ומשלא הוכח הנזק הנתבע, שוב אין תקומה לתביעה. לא נעלמה הימני השאלה הנפרדת: כלום קיים קשר סיבתי עובדתי בין הנזק הנטען לבין מעשי הבנק. שאלה זו הייתה צריכה דיון אילו היה התובע מוכיח (גם) קיומו של נזק, אך משכשל בהוכחת קיומו של נזק, לא דנתי בשאלת הקשר הסיבתי.

אשר על כן, דין התביעה להידחות וכך אני מורה. בנסיבות אלה – זהו אף גורלה של ההודעה לצד ג' ששלח הבנק את אשת התובע.
עם זאת, אין צו להוצאות, לא לחובת התובע (מחמת דחיית תביעתו) ולא לזכות אשתו (נוכח דחיית הודעת צד ג' נגדה), שכן הדעת נותנת שסכום ההוצאות היה מתקזז בסופו של דבר, וממילא המדובר בקופּה אחת.

ניתן היום, ו' תמוז תשע"ו (12 יולי 2016), בהעדר.
המזכירות תמציא כדין לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין.