הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 28200-04-16

לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
מספר בקשה: 17

התובעת
(המשיבה בבקשה לביטול)
לוגיקום ווירלס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלישע חקק

נגד

הנתבעים 1-4
(המבקשים בבקשה לביטול)

  1. יצחק גווידו רקח
  2. Midland Consumer International Ltd.
  3. CTE International Srl.
  4. Midland Radio Corporation

כולם ע"י עו"ד יוסי אברהם

החלטה

בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן במעמד צד אחד.
הדיון נסב, בין היתר, סביב העילות החוזיות למתן היתר המצאה . בכלל זה, התעוררה השאלה מהו מקום כריתת ההסכם לצורך תקנה 500(4)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ( התקנות); והאם במקרה שהסכם נחתם בישראל, יש בתוספת שהוספה לו בשלב מאוחר יותר על אדמת הפורום הזר, כדי לשלול קיומה של עילת המצאה מכוחה של התקנה האמורה.

כללי - התביעה והצדדים
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה למתן חשבונות ותביעה כספית על סך של 10 מיליון ₪ (מטעמי אגרה) בעילה חוזית ונזיקית ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט. לפי הטענה, הנתבעים מייצרים ומשווקים שלא כדין ובאופן מפר, מוצרים המבוססים על מוצר שפיתחה התובעת עבור הנתבעים ואף מבלי לשלם לה תמלוגים בגין כל מוצר כאמור, בניגוד להסכמים בין הצדדים. עוד התבקש צו למניעת ההפצה והשיווק של המוצרים המפרים ע"י הנתבעים.

אלה הם הצדדים לתביעה:
התובעת היא חברה ישראלית, בבעלות המהנדס, מר משה זך. תצהירו של האחרון הוגש בתמיכה לבקשת התובעת למתן היתר המצאה לחו"ל לנתבעים 1-4 וכן, בתמיכה לתגובה לבקש ה לביטולו ( מר זך).
הנתבע 1, מר יצחק גווידו רקח (מר רקח), הוא אזרח ישראלי המתגורר דרך קבע בהונג קונג. תצהירו של מר רקח ניתן בתמיכה לבקשתם של הנתבעים 1-4 לביטול היתר ההמצאה (תצהיר המבקשים). כפי שהעיד על עצמו מר רקח בתצהירו, הוא בעל מניות בנתבעת 2 ומחזיק בעקיפין גם במניות של הנתבעת 4 (סעיף 2.1). התובעת מציינת, כי מר רקח הוא הרוח החיה בנתבעות 2-4 (שכונו ע"י התובעת "קבוצת מידלנד") ועל פיו ישק דבר בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה (ס' 41 לכתב התביעה).
לפי תצהיר המבקשים, הנתבעת 2 ( מידלנד אינטרנשיונל), היא חברה שמקום התאגדותה ומקום מושבה בהונג-קונג, ועיסוקה בקניה ומכירה של מוצרים אלקטרוניים.
לפי תצהיר המבקשים, הנתבעת 3 ( CTE) היא חברה איטלקית, שעוסקת בהפצת מוצרי תקשורת שונים באירופה, לרבות מוצרים של מידלנד אינטרנשיונל (ראו גם תמצית הרישום, נספח 14 לתביעה).
לפי תצהיר המבקשים, הנתבעת 4 ( מידלנד רדיו) היא חברה אמריקאית שעוסקת, בין היתר, בשיווק מוצריה של מידלנד אינטרנשיונל בארה"ב.

הנתבעים 1-4, הם המבקשים בבקשה לביטול היתר המצאה לחו"ל (המבקשים).

הנתבעת 5 ( תאי רדיו), היא חברה תאילנדית שעסקה בייצור מוצרים אלקטרוניים עבור קבוצת מידלנד.
תאי רדיו צורפה כנתבעת פורמלית, שכן אין מחלוקת שחדלה מלהתקיים (עדותו של מר רקח, עמ' 6 ש' 6-15 וכן פסק הדין התאילנדי, בעמ' 2. ראו גם כותרת כתב ההגנה של הנתבעת 7, שם הוצגה ע"י ב"כ הנתבעים כ"חברה תאילנדית - סגורה").
לפי כתב התביעה, הנתבעת 6 ( שחורי), היא חברה ישראלית המשמשת כמפיצה של קבוצת מידלנד בישראל ומשווקת, בין היתר, גם את המוצרים המפרים. בכתב ההגנה שחורי מאשרת שהיא מוכרת בישראל מוצרים של מידלנד בישראל, אם כי טוענת להעדר כל עילה כנגדה (מר רקח מאשר בח"נ ששחורי היא "מפיץ" ורוכשת את המוצרים מ- CTE, אך עומד על כך שאין לו כל קשר עסקי עם שחורי וכי שחורי איננה נציגות של מידלנד בארץ על אף שב"כ התובעת הטיח בו בח"נ, כי היא מוצגת ונחזית כנציגתה באתר האינטרנט של שחורי. לפי עדותו, הורה לשחורי להפסיק להציג עצמה כנציגות של מידלנד והוסיף, כי אם היא אמנם מציגה עצמה כך, יתבע את שחורי. עמ' 6 ש' 16 - עמ' 7 ש' 19).
הנתבעת 7 ( גב' ביבי), היא אזרחית ותושבת ישראל, שהועסקה ע"י התובעת בפיתוח המוצר המקורי עבור קבוצת מידלנד. לפי כתב התביעה, הגב' ביבי מעלה באמון התובעת, ואפשרה העתקתו המפרה של המוצר המקורי ואת ביצוע העוולות וההפרות נושא התביעה. בין התובעת לבין הגב' ביבי התנהל בקשר עם עניין זה, הליך קודם בבית הדין לעבודה, שבו היו מעורבים, בדרך כזו או אחרת, גם הנתבעים האחרים (נשיא CTE ומנהל נוסף בה וכן הבעלים של שחורי, היו עדי הגנה מטעם הגב' ביבי).

הנתבעים 5-7 הם משיבים פורמליים לבקשה לביטול היתר ההמצאה.
הנתבעים 1-4, 6-7 מיוצגים כולם ע"י עו"ד יוסי אברהם (הנתבעת 5, תאי רדיו, חדלה, כאמור, מלהתקיים).

תמצית הטענות בתביעה ובבקשה למתן היתר המצאה
לטענת התובעת בכתב התביעה, היא פיתחה עבור קבוצת מידלנד, אוזניית בלוטות' לקסדת אופנוע (המוצר המקורי או BT2). זאת, על יסוד ההסכמות אליה הגיעה עם מר רקח, כנציג קבוצת מידלנד והרוח החיה בה. הסכמות אלה מצאו ביטוי בדוא"ל מיום 27/3/07 ששלח מר רקח לתובעת, לפיו הוסכם גם על תשלום של 5$ עבור כל יחידה שתיוצר מהמוצר המקורי שיפותח, בנוסף לתשלום עבור הפיתוח (צורף כנספח 1 לכתב תביעה. הוכתר ע"י התובעת "ההסכם מול גווידו").

בהמשך, ביקש מר רקח מהתובעת שייחתם הסכם מול חברה תאילנדית, היא תאי רדיו, שמר רקח הציג כחברה בבעלותו, המהווה זרוע יצרנית של קבוצת מידלנד. בחלוף כשבעה חודשים, נחתם גם הסכם מיום 25/10/07 עם תאי רדיו, לפיתוח ה- BT2. לטענת התובעת, כלל הסכם זה תמורה נוספת, בין היתר בגין פיתוח מערכות בדיקה וביקורת למוצר ועריכת בדיקות תקינה למוצר. גם הסכם זה קובע, כי ישולם סך של 5$ עבור כל יחידה שתיוצר מהפיתוח, כאשר לטענת התובעת, מלוא הקניין הרוחני נשוא הפיתוח ייוותר בבעלות הבלעדית של התובעת והוענקה לה בלעדיות בייצור המעגל המודפס (ה- PCB) (הסכם זה כונה ע"י התובעת "ההסכם מול תאי רדיו", צורף כנספח 2 לכתב התביעה).

לטענת התובעת, הנתבעים גזלו את זכויותיה במוצר המקורי, יצרו על בסיסו מוצרים נוספים ללא היתר ממנה, שלא כדין ותוך הפרת ההסכם; ואף מבלי לשלם לה בעבור כל מוצר שיוצר, כמוסכם. בין היתר, ייצרו על בסיס התכנון האלקטרוני והתוכנה של המוצר המקורי, אוזניה שמיועדת לקסדות של גולשי סקי, בשם BTSki. זאת, בסיועה ובאמצעותה של הגב' ביבי, שפעלה לנישול התובעת מזכויותיה, בה בשעה שבין הצדדים התנהלה תכתובת בעניין שיפורים ופיתוחים עתידיים של המוצר.

כאמור, קודם לתביעה כאן, הגישה התובעת לבית הדין לעבודה תביעה כנגד הגב' ביבי. זו הסתיימה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיו שילמה גב' ביבי לתובעת 325,000 ₪ בתוספת מע"מ (ההליך בבית הדין לעבודה או פסק הדין של בית הדין לעבודה . ראו כתב התביעה ופסק הדין מיום 27/4/14 בתיק ס"ע 15162-06-11, נספחים 5-6 לכתב התביעה).

הגב' ביבי הגישה בתיק זה בקשה לסילוק התביעה כנגדה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ומחמת השתק עילה, על יסוד פסק הדין של בית הדין לעבודה. לטענת התובעת, מנגד, התביעה בבית הדין לעבודה התייחסה רק לאחד המוצרים המפרים ( BTSki). פסק הדין שם אינו מונע ממנה מלתבוע את גב' ביבי בעילות שלא באו בכתב התביעה, לרבות בגין מוצרים מפרים אחרים שמיוצרים ומשווקים לאחר הגשת התביעה לבית הדין לעבודה וכן, בגין רכיבי התוכנה של אותו המוצר BTSki)), שלטענת התובעת, לא נכלל בתביעה בבית הדין. לטענת התובעת, בשלב זה ידוע לה על שתי אוזניות (BTX1 ו- BTX1FM) המתבססות באופן מוחלט על המוצר המקורי, אשר משווקות על ידי קבוצת מידלנד ונמכרות בארץ ובעולם.

יש לציין כי בדיון מיום 10/11/16 קבע בית המשפט (כב' הש' גינת), כי קודם שיוחלט אם לדון בנפרד בטענות מקדמיות של מי מבעלי הדין, ראוי לקבל תחילה את כתבי הטענות בתיק (ראו גם החלטה דומה נוספת של כב' הש' אברהמי בבקשה 3, מיום 8/3/17).

לטענת התובעת, קמות עילות ההמצאה כדלקמן:
מכוח תקנה 500(4), נוכח החוזים שנעשו מול מר רקח ומול תאי רדיו, שחל עליהם הדין הישראלי והקיבול שלהם נעשה ע"י התובעת בישראל;
מכוח תקנה 500(5), שכן די, לצורך העניין, כי חלק מההפרה התבצעה בארץ. הנתבעים הפרו את חובתם לפי ההסכמים לשלם לתובעת תגמולים בסך 5$ לכל מוצר שמיוצר על בסיס המוצר המקורי, והתשלום צריך היה להתבצע לידי התובעת בישראל;
מכוח תקנה 500(6), שכן התובעת עותרת לצו מניעה שיאסור על הנתבעים למכור את המוצרים המפרים בשטחי ישראל;
מכוח תקנה 500(7), שכן לטענת התובעת נוכח המגולל בכתב התביעה, הנתבעים אחראים במעשה או במחדל לנזקיה, שנגרמו בארץ ובנוסף, התובענה מבוססת על מעשה או מחדל שנעשו בארץ בכל הקשור להתנהלות הגב' ביבי כמתואר;
מכוח תקנה 500(10) שכן לכל הפחות הנתבעים הם בעלי דין דרושים לבירור התובענה שהוגשה כדין כנגד הנתבעים הישראליים.

תמצית טענות המבקשים בבקשה לביטול היתר המצאה
המבקשים כופרים בטענת התובעת בדבר גזלת זכויותיה. לטענתם, הזכויות במוצר המקורי לרבות ה- PCB, מוקנות להם בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים וכפי שגם נקבע בפסק הדין שניתן בין הצדדים בהליך בתאילנד.

באשר לפסק הדין התאילנדי: תאי רדיו הגישה לבית המשפט בתאילנד, תביעה כנגד התובעת לקבלת קבצי ה- PCB של המוצר המקורי. התביעה התקבלה וניתן פסק דין מיום 3/7/14 המחייב את התובעת למסור לתאי רדיו את תשריטי ה- PCB ואת קבצי ה- PCB המשמשים לייצור הכרטיס החשמלי (פסק הדין מצורף כנספח 1 לבקשה לביטול, בשפת המקור ובתרגום נוטוריוני לאנגלית, להלן: פסק הדין התאילנדי).
פסק הדין ניתן ביום 3/7/14 והינו סופי וחלוט (מצורף בנספח 6 לבקשה לביטול, מכתב עוה"ד התאילנדי שייצג את תאי המאשר זאת).

באשר להתקשרות בין הצדדים: לטענת המבקשים, בין הצדדים הסכם אחד בלבד, הוא ההסכם מיום 25/10/07 שבין התובעת לבין תאי רדיו, שנחתם בתאילנד, ובנוסח שהוצג ע"י המבקשים (ראו ההסכם המצורף כנספח 3 לבקשה לביטול).
"הסכמים" קודמים או מוקדמים עליהם נשענת התובעת, הם חסרי תוקף.
חליפת הדוא"ל עם מר רקח, שאותה מכנה התובעת "ההסכם מול גווידו", אינה אלא מו"מ ועקרונות הסכם בלבד, ולא הסכם שהתגבש לכדי המסוימות הנדרשת.
ההסכם עם תאי רדיו שהציגה התובעת, אינו הנוסח האחרון והסופי של ההתקשרות, כי אם הסכם מוקדם, שהוחלף בהסכם הסופי. המבקשים מציינים עוד, כי ממילא גם ההסכם המוקדם נחתם בתאילנד, כיוון שהקיבול נעשה בתאילנד.
לטענת המבקשים, התובעת צירפה לכתבי הטענות נוסח לא עדכני של ההסכם עם תאי רדיו, ולא בכדי. בסעיף 6 להסכם הסופי (והיחיד) הוספו בכתב יד, המילים "and the PCB" ( התוספת). זאת, על מנת להבהיר, כי על אף שהתובעת זכאית לתמלוגים עבור תמיכה וייצור ה- PCB, זכויות הקניין הרוחני הן של תאי רדיו (הלקוח) לבדה. לטענת המבקשים, אין זה אלא ניסיון מצד התובעת להטעות את בית המשפט, המצדיק כשלעצמו, ביטול היתר ההמצאה שניתן במעמד צד אחד.

לטענת המבקשים, יש להכיר בפסק הדין התאילנדי בהתאם לס' 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (חוק אכיפת פסקי חוץ), שמאפשר לבית המשפט להכיר בפסק חוץ הכרה עקיפה או אגבית, אגב דיון שכבר מתנהל בפניו. בהמשך לכך, יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין ולהורות על סילוקה על הסף. לכל הפחות, יש לקבוע שקיים השתק פלוגתא ותוצרי הפיתוח של ההסכם (אוזנייה/PCB/קבצי גרבר וכיו"ב) שייכים לתאי רדיו.

עוד טוענים המבקשים, כי יש לבטל את היתר ההמצאה, שכן לא התמלאו התנאים הנדרשים למתן היתר להמצאה אל מחוץ לתחום לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי:
לא קמה זכות להיתר המצאה בעילות חוזיות לפי תקנה 500(4), תקנה 500(5) או תקנה 500(7), שכן ההסכם הרלבנטי (והיחיד) בין הצדדים הוא הסכם מיום 25/10/07 על התוספת בכתב יד, שנחתם בתאילנד ולא בישראל. גם קיבול ההסכם שקדם לו (טרם התוספת בכתב יד) נעשה בתאילנד. הדין הרלבנטי החל הוא הדין התאילנדי, כפי שגם נקבע בפסק הדין התאילנדי, משום שמקום החתימה על ההסכם והמקום שנועד לייצור המוצרים ולקיום ההתחייבויות לפי ההסכם, היה בתאילנד. התובעת לא הצביעה ולו על הפרה אחת שנעשתה בישראל. בניגוד לטענת התובעת, היא קיבלה את מלוא התשלום שהגיע לה. גם אילו הפרה תאי רדיו את התחייבות ה לשלם לתובעת כספים (טענה העומדת בסתירה לפסק הדין התאילנדי) - אין לראות הפרה כזו כאילו נעשתה בישראל, שעה שההסכם אינו קובע כי התמורה תשולם בישראל;
אין גם מקום להיתר המצאה מכוח תקנה 500(6) בטענה שמבוקש צו מניעה המונע מכירת מוצרים מפרים בישראל, שכן אף לא אחד מבין המבקשים (הנתבעים הזרים), עוסק בישראל במכירת מוצרי מידלנד. המוצרים להם טוענת התובעת נמכרים מחוץ לישראל, ואילו המוצרים המעטים הנמכרים בישראל נמכרים אך ורק על ידי שחורי. אין הצדקה לזמן את הנתבעים הזרים, כאשר מדובר בסעד רלוונטי אך ורק לנתבעת ישראלית (שאף ציינה בכתב הגנתה כי החלה לשווק את המוצרים רק בשנת 2012, זמן רב לאחר שנוצרה עילת התביעה הנטענת);
אין עילת המצאה אף מכוח תקנה 500(10), שכן התביעה כנגד הנתבעות הישראליות לא הוגשה כהלכה, הינה שולית ומשנית וכל מטרתה לכפות על הנתבעים הזרים להתדיין בישראל.

לטענת התובעים, הפורום הנאות הוא תאילנד ולחלופין, בית המשפט בהונג קונג ובאיטליה. כל הזיקות מובילות לתאילנד - ההסכם נחתם עם חברה תאילנדית ומי מהמבקשים לא ערב לו ולא היה צד לו. ההסכם נחתם בתאילנד, המפעל שייצר את ה- BT2 היה בתאילנד והשיח בקשר לפיתוח היה עם תאי רדיו. משנה תוקף יש לדברים שעה שבית המשפט בתאילנד כבר דן בהסכם. מאידך, אין זיקה לישראל מעבר לכך שהתובעת ישראלית. לפי מבחן ציפיות הצדדים הסבירות ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך, ברור כי תאי רדיו, בעת שהיא מקיימת מפעל בתאילנד, מייצרת את המוצרים בתאילנד וחותמת על הסכם בתאילנד - לא ציפתה לקיים הליכים בישראל. עוד טענו המבקשים בהקשר זה, כי התובעת קושרת וכורכת את כל המבקשים כאחד בתביעה, אף שחתמה רק על הסכם עם תאי רדיו, בניגוד לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והמאפיינים של כל אחד מהם (בהקשר של מירב הזיקות).

עיקר טענות התובעת בתשובה לבקשה לביטול
לעניין הבקשה להכרה אגבית בפסק הדין התאילנדי ולסילוק על הסף -
ראשית, בית המשפט אמר את דברו פעמיים וקבע, כי אין מקום לדון בטענות סף בטרם הוגשו כתבי ההגנה, לרבות של המבקשים.
שנית, רוב בקשת הנתבעים לביטול היתר ההמצאה עוסקת בפסק הדין התאילנדי ובבקשת המבקשים להכיר בו באופן אגבי ולהורות מכוחו על סילוק התביעה על הסף. אלא שהמבקשים מעלים בנשימה אחת, טענות ועתירות סותרות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הכרה אגבית בפסק דין כמו גם סילוק על הסף מחייבים, כתנאי מקדמי, הכרה בכך שלבית המשפט נתונה הסמכות לדון בעניינם של הצדדים המבקשים את אותה הכרה אגבית.
שלישית, לגופה של ההכרה המבוקשת: פסק הדין חסר תוקף ואינו בר אכיפה. תאי רדיו הגישה את התביעה בתאילנד כחצי שנה לאחר הגשת התביעה כנגד הגב' ביבי לבית הדין לעבודה כאמצעי מלאכותי להדיפתה. פסק הדין ניתן בחוסר סמכות והינו שגוי לגופו גם לפי הדין התאילנדי. הכל כמבואר בחוו"ד (נוספת) שקיבלה התובעת ממשרד עו"ד תאילנדי (חוו"ד מיום 9/2/17, נספח 11 לתגובה לבקשה לביטול). פסק הדין ניתן במעמד צד אחד בהעדר התייצבות כביכול, מבלי שהתובעת זומנה לדיון ומבלי שקיבלה החלטה בטענותיה להעדר סמכות. זאת, לאחר שהתובעת שכרה משרד עו"ד מקומי רק כדי לטעון לחוסר סמכות של הפורום התאילנדי ואף הצטיידה בחוו"ד משפטית של משרד עו"ד תאילנדי, שלפיה הסמכות לבתי המשפט בישראל והדין המהותי החל הוא הדין הישראלי (חוו"ד מיום 25/4/12, נספח 10 לתגובה). בנוסף, מאז שניתן פסק הדין, לא נעשתה כל פניה לתובעת מצד תאי רדיו או מי מקבוצת מידלנד להעברת הקבצים ואף לא לצורך תשלום הוצאת המשפט. כמו כן, תאי רדיו חוסלה במהלך ההליך (בפסק הדין צוין כי היא בהליכי פירוק).
רביעית, אין בפסק הדין התאילנדי כדי לייצר השתק כלשהו ביחס לתביעה. גם אם נניח, כי זכויות הקניין הרוחני במוצר המקורי שייכות לתאי רדיו (טענה מוכחשת), פסק הדין לא שלל את זכות התובעת לתגמולים בגין ייצור המוצר המקורי או מוצרים אחרים שעל פיו. בכל מקרה, התובענה כוללת עילות תביעה נוספות (הפרת הסכם, גרם הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, עוולות מסחריות) ואף אין זהות בצדדים, כנדרש לצורך החלת מעשה בית דין.

לטענת התובעת, הפורום הנאות הוא בית המשפט בישראל. כך לפי מבחן מירב הזיקות . ההסכמים בין הצדדים נכרתו בארץ ובוצעו בארץ. התובעת ישראלית והפיתוח נעשה בישראל. גם ההפרות והעוולות נעשו בארץ. הדין החל הוא הדין הישראלי. החברות הנתבעות 2-4 הן חברות גדולות המוכרות מוצרים בישראל ובעידן הגלובלי עליהם לצפות גם להתדיינות בישראל. נתבעו גם נתבעים ישראלים, ויש מקום שבית המשפט ידון בפרשה בכללותה. התובעת מציינת עוד, כי לקבוצת מידלנד לא הייתה כל בעיה להתייצב מרצונה לטובת הגב' ביבי בהליך בבית הדין לעבודה. הזיקה של הפורום התאילנדי קלושה ומתבססת על כך שלבקשת מר רקח, הועבר הייצור לתאילנד. לעת הגשת התביעה, החברה התאילנדית איננה קיימת כלל והייצור עבר לסין.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ושמעתי את הראיות ואת סיכומי הצדדים בע"פ, אני דוחה את הבקשה לבטל את ההיתר שניתן להמצאה מחוץ לתחום. אני סבורה, כי מתקיימת עילת המצאה לפי תקנה 500, על התנאים הדרושים למתן היתר המצאה ; וכי בית המשפט בישראל הינו הפורום הנאות לדיון תביעה.
הכל כמבואר להלן.

תחילה אציין מושכלות ראשונים. כפי שנפסק בע"א 9275/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (4/9/07) " נטל ההוכחה מוטל על מגיש הבקשה למתן היתר המצאה. ראשית, עליו להראות כי עניינו נכנס בגדר אחת מעילות ההמצאה, המנויות בתקנה 500 לתקנות. נפסק כבר בעבר כי בשלב דיוני זה, עוד טרם נתבררה התובענה לגופה, 'אין המבקש חייב להראות שיש לו עילה טובה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו' [...]. על המבקש להוכיח את עילת ההמצאה ברמת הוכחה של ' תביעה הראויה לטיעון' [...]. שנית, על מבקש ההיתר לשכנע את בית המשפט שמתעוררת ' שאלה רצינית שיש לדון בה, וזאת לגופו של עניין, כלומר לגבי עילת התובענה עצמה [...] אולם גם אם מתקיימים תנאיה של תקנה 500 עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת לבחון האם בית המשפט בישראל הינו הפורום הנאות, וזאת בהשוואה לפורום החלופי [...]" ( עניין אשבורן).

בשל משמעות היתר ההמצאה לחו"ל, שמאריך את זרוע השיפוט הישראלי אל מעבר לגבולותיו הטבעיים, על בית המשפט בדונו בבקשה לנקוט משנה זהירות וכאמור, במקרה של ספק, מן הראוי כי הנתבע ייהנה ממנו (ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד (4) 545; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12 (2015), 403).

אפתח בדיון בבקשה להכרה אגבית בפסק הדין התאילנדי ולסילוק התביעה על הסף. לאחר מכן, אדון בעילות ההמצאה ובנאותות הפורום.

הבקשה להכרה אגבית בפסק הדין התאילנדי ולסילוק התביעה על הסף
לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח - 1958, "אגב דיון בעניין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו עניין רשאי בית המשפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן."

לא שוכנעתי, כי התקיימו התנאים להכרה אגבית לפי סעיף 11(ב) לחוק הנ"ל, במסגרת הדיון בבקשה למתן היתר המצאה שבפניי. ממילא מדובר בסמכות שבשיקול דעת ובנסיבות העניין, איני רואה מקום להפעילה מהטעמים המפורטים להלן (מבלי להידרש לטענות ביחס לפגמים שנפלו בפסק הדין התאילנדי, לגביהם איני מביעה עמדה).

מעיון בבקשה עולה, כי הבקשה לביטול היתר המצאה כוללת גם (ואף בעיקר) בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין או בהעדר עילה, תוך הכרה אגבית בפסק הדין התאילנדי (ראו בעיקר פרק 2 לבקשה שכותרתו: " הכרה אגבית בפסק הדין התאילנדי - סילוק התביעה על הסף" והמבוקש בס' 2.14 בעמ' 8 לבקשה). לצד זאת, המבקשים כופרים בסמכותו של בית המשפט לדון בתביעה כנגדם וטוענים לאי קיום התנאים למתן היתר המצאה ולאי נאותות הפורום (ראו גם סעיפים 1.4 - 1.5 לבקשה). ברקע עומדות גם החלטות בית המשפט, לפיהן אין מקום לדון בטענות מקדמיות בטרם יוגשו כתבי הטענות של כל בעלי הדין.

על פניו, יש רגליים לסברת התובעת, כי על מנת שניתן יהיה לטעון לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין או העדר עילה, יש להכיר תחילה בסמכותו של בית המשפט; וכי טענת המבקשים להיעדר סמכות של בתי המשפט בישראל ועתירתם לביטול היתר ההמצאה, מצד אחד ועתירתם להכרה אגבית בפסק הדין התאילנדי ולסילוק התביעה על הסף, מצד שני - אינן מתיישבות זו עם זו. נראה כי הבקשה להכרה אגבית ולסילוק התביעה על הסף, היא בבחינת טענות לגופה של התביעה וחורגת מגדרה של הבקשה לביטול היתר המצאה, עד שניתן לראות בה כהכרה למעשה בסמכותו של בית משפט ובכך, לדחות את הבקשה (ראו קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר תש"ס (2000), בסעיף 2.3.2 טקסט סמוך לה"ש 85 ולה"ש 94 והאסמכתאות הנזכרות שם) .

יש לציין, כי בבקשתם לא טענו המבקשים שבשל פסק הדין התאילנדי והשלכותיו (ובכלל), אין לתובעת "תביעה הראויה לטיעון" כפי שנדרש לצורך היתר המצאה. טענותיהם ב עניין פסק הדין התאילנדי , לא באו בהקשר זה. בכל מקרה, למען לא יימצא הדיון חסר, אציין, כי נחה דעתי, שהתביעה דנא עומדת ברף הראייתי הדרוש, גם בשים לב לטענות המבקשים בקשר לפסק הדין התאילנדי. כאמור, בבחינת עילת התובענה לגופה "על בית המשפט להשתכנע שמתעוררת 'שאלה רצינית' שיש לדון בה [...]. מטרת בחינה זו היא לוודא כי התובענה אינה טורדנית או תובענת סרק. זהו סטנדרט נמוך יותר מ'תביעה הראויה לטיעון'. הסיבה לכך היא, משבא המבקש בגדרי תקנה 500, ומתקיימת עילת המצאה מסוימת, אין סיבה שבית המשפט ינהל דיון ארוך לגבי עילת התובענה עצמה, ואין סיבה שיטיל על המבקש נטל כבד, בשלב של הליך מקדמי זה [...]. כלומר, אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התובענה, כפי שעוד ייעשה בגדר ההליך העיקרי, אם היתר ההמצאה יעמוד על כנו" (עניין אשבורן, בס' 7).

אף אם אניח לטובת המבקשים, שאין לראות בבקשה להכרה אגבית ולסילוק על הסף משום הכרה בסמכותו של בית המשפט, לכל הפחות, מנועים הם מלטעון להכרה אגבית ולסילוק על הסף, במסגרת הבקשה לביטול היתר המצאה, שבה הם כופרים בסמכותו של בית משפט זה. ממילא גם הסמכות להכרה אגבית היא סמכות שבשיקול דעת, הנתונה לבית המשפט, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן. ראשית אעיר כי, על פניו, הסמכות לפי סעיף 11 לחוק אכיפת פסק חוץ נתונה לבית המשפט בעוד שהחלטה זו ניתנ ת בכובעי כרשמת. אף לגופו של עניין, לא שוכנעתי, כי מן הדין ומן הצדק להכיר בפסק הדין התאילנדי, הכרה אגבית במסגרת הדיון בבקשה לביטול היתר המצאה. אין לקבל מצב בו המבקשים כופרים בסמכות בית המשפט, אך מוכנים להכיר בסמכותו רק לצורך הכרה אגבית בפסק הדין ורק אם תתקבל טענתם שיש להכיר בפסק הדין ולסלק את התביעה על הסף. ועוד, בשים לב לטענות התובעת לעניין פסק הדין וברוח הדברים האמורים בפ"ד בעניין אשבורן - ראוי להותיר את ההכרעה בסוגיה זו (תוקפו של פסק הדין התאילנדי והשלכותיו), לפי העניין והצורך לבירור בתיק העיקרי, ככל שיידרש לפי שיקול דעת המותב שידון בתיק.

נוכח קביעתי זו, התייתרו הטענות הנוספות שהעלו הצדדים בעניין פסק הדין התאילנדי ולא מצאתי מקום לדון בהן.

בסיומו של פרק זה אני רואה מקום להתייחס גם לטענת המבקשים, כי פסק הדין התאילנדי הועלם מבית המשפט בבקשה שהוגשה במעמד צד אחד בלבד. התובעת הבהירה, כי לא ידעה על פסק הדין בעת שהוגשה הבקשה למתן היתר המצאה ולא נודע לה עליו אלא לאחר שהובא בכתב ההגנה של הגב' ביבי. גרסת התובעת בעניין זה לא נסתרה בח"נ של העד מטעמה. אף לא הוצג אישור מסירה של פסק הדין התאילנדי לתובעת או מכתב דרישה שנשלח מטעם מי מהנתבעים לתובעת, לצורך ביצועו וכיוצ"ב. גרסת התובעת כאמור, מתיישבת גם עם כך שבבקשתה של הגב' ביבי לסילוק התביעה כנגדה על הסף, שהוגשה במאי 2016 (ובטרם כתב ההגנה), לא בא כל אזכור לפסק הדין התאילנדי. זאת, אף שניתן כבר בשנת 2014. אזכיר שוב, כי הגב' ביבי יוצגה ומיוצגת ע"י ב"כ המבקשים, כבר מעת הגשת הבקשה לסילוק על הסף.

עילות ההמצאה לפי תקנה 500 ונאותות הפורום
זהו נוסח ס' 6 להסכם המתוקן (דהיינו: ההסכם עם תאי רדיו עם התוספת):

"The BT-Intercom including the plastic and tools and the PCB that will
be developed for the customer will not be replicate in any other entity without a written permission from the customer"

מטענות הצדדים וכלל הראיות והמסמכים שהוגשו על ידם עולה, כי אין מחלוקת שתחילה נחתם בין התובעת לבין תאי רדיו ההסכם מיום 25/10/07 ללא התוספת. התוספת - "and the PCB" - הוספה בכתב יד ונחתמה בשלב מאוחר יותר, כשמר זך נסע לתאילנד, במרץ 2008. גרסתו של מר זך בעניין זה לא נסתרה ומתיישבת עם הראיות שהמציא בעניין זה (סעיפים 13-14 לתצהירו בתמיכה לתגובה לבקשה לביטול ההיתר, על נספחיו. לעניין החתימה על התוספת ראו גם ס' 7-8 לתצהיר נשיא CTE שהוגש בבית הדין לעבודה מטעם הגב' ביבי, נספח 7 לבקשה למתן היתר המצאה).

מעיון בהסכם המתוקן עולה, כי התוספת הוספה בכתב יד ואילו יתר ההסכם מודפס. לצד תוספת זו, חתמו מר זך ומנהלה של תאי רדיו, חתימה נוספת (מבלי שהוטבעה גם חותמת החבר ות וללא ציון ש ם החברות). גם לא צוין תאריך לצד התוספת והחתימות הנוספות. התוספת נעשתה על גבי מה שנחזה להיות ההסכם המקורי החתום ע"י שני הצדדים. למעט התוספת, נותר ההסכם המקורי כפי שהוא, לרבות מועד החתימה, 25/10/07, שלא נעשה בו שינוי. אציין כי התאריך (25/10/07) מודפס מתחת לקו החתימה ולחתימה של נציג תאי רדיו בסופו של ההסכם. סעיף 6 להסכם הוא הסעיף האחרון להסכם ומבחינה פיזית, מצוי מעל חתימות הצדדים על ההסכם המקורי ובאותו עמוד.

במאמר מוסגר יש לומר, כי בין הצדדים נפלה מחלוקת באשר לפרשנותו של סעיף 6 להסכם . לטענת התובעת, סעיף 6 אוסר עליה לשכפל את המוצר שפיתחה עבור הנתבעים לטובת לקוחות אחרים (יצירת עותק זהה); בעוד שהמבקשים קוראים אותו כהתחייבות של התובעת שלא להעתיק את המוצר המקורי שפיתחה או כל חלק ממנו, לשימוש כלשהו של התובעת. המבקשים סבורים, כי מסעיף זה ברור שזכויות הקניין במוצר, לרבות ב- PCB, הן של תאי רדיו והוא משמיט את יסודות התביעה.

כעת לשאלת מקום כריתתו של ההסכם, הרלבנטית לדיון בהיתר ההמצאה. לטענת המבקשים (ראו בעיקר התגובה לתשובה), ההסכם המתוקן הכולל את התוספת , הוא ההסכם היחיד, הסופי והמחייב ; ואילו ההסכם המקורי, הוא הסכם מוקדם וחסר תוקף, שהוחלף בהסכם המתוקן. אין מחלוקת שהתוספת נוספה בכתב יד ונחתמה בתאילנד. יתר על כן, לטענתם, גם ההסכם המקורי נחתם בתאילנד, משום שהקיבול נעשה על ידי תאי רדיו בתאילנד. תאי רדיו חתמה בתאילנד על הצעה שהתובעת ניסחה ושלחה אליה ומכאן, שהקיבול נעשה בתאילנד. כך גם עולה לשיטתם, מ התכתבות בדוא"ל שצירפה התובעת, לפיה נציג תאי רדיו כתב לתובעת שחתם על שני העתקים של הצעת התובעת והוא מבקש שיחזירו לתאי רדיו עותק אחד חתום; כמו גם מהעובדה שתאי רדיו התחייבה להעביר לתובעת כספים מבלי שהמתינה לחתימה של התובעת על ההסכם, אלא על יסוד "קיבול" ההצעה על ידה (סעיף 2.6 לבקשה).

אלא שמגרסת המבקשים כאמור לעיל עולה, כי בניגוד לטענתם, ההסכם המקורי נחתם בישראל ולא בתאילנד. לפי הדין הישראלי, שאימץ את תורת המסירה, החוזה נחשב כנכרת במועד שבו נמסרה הודעת הקיבול למציע. לפי סעיף 60(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, רואים את הודעת הקיבול כנמסרת במועד בו הגיעה אל הנמען (ראו גם סעיפים 1 ו- 5 לחוק זה ; פרידמן וכהן חוזים (כרך א) (1991), עמ' 208; קונפינו-שר , שם, פרק 4.4.2). דין זה, דין הפורום, מוחל כאשר בוחן בית המשפט את מקום כריתתו של החוזה לצורך המצאה אל מחוץ לתחום (וסרשטיין פסברג משפט בין לאומי פרטי כרך ב' (2013), 1456-1457. ראו גם קונפינו-שר, שם, טקסט סמוך לה"ש 222).

ביישום הדין לענייננו נמצא, אפוא, כי אף לשיטת המבקשים, הטוענים כי הקיבול נעשה בכך שתאי רדיו קיבלה את ההצעה שערכה ושלחה לה התובעת, בחתימתה של תאי רדיו על ההצעה - ההסכם המקורי נכרת עם קבלת הודעת הקיבול של תאי רדיו אצל התובעת, לאמור: בישראל.

האם התוספת להסכם, שהוספה ונחתמה בתאילנד, משנה את פני הדברים? סבורני שהתשובה לכך שלילית. השאלה שיש לשאול בכגון דא היא, האם השינוי שנעשה בהוספת התוספת הוא מהותי במידה כזו עד שההסכם המתוקן מהווה למעשה הסכם חלופי, שאז ייקבע מקום עריכתו של ההסכם המתוקן כמקום עריכת ההסכם (ראו קונפינו-שר, שם, עמ' 71 ה"ש 219 והפסיקה הנזכרת שם).

כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם, בין היתר, בעניין פרשנותו של סעיף 6 להסכם. אין זה המקום לדון ולהכריע במחלוקת זו לגופה. יש להותירה לדיון בתיק עיקרי. בהחלטתי זו, אינני מכריעה בה או מביעה בה דעה. די לצורך השאלה העומדת לדיון כאן ששוכנעתי, כי בנסיבות העניין אין מדובר בתיקון או בשינוי מהותי במידה כזו, עד שההסכם המתוקן מהווה למעשה חוזה חלופי, בבחינת עריכתו של הסכם חדש תחתיו של זה המקורי . הכל כמפורט להלן.

התובעת סבורה, כי אין בתוספת משום שינוי ממשי, אם בכלל (ראו סעיף 15 לתגובה ולתצהיר התומך בה כמו גם ח"נ של מר זך). למעשה, המסקנה העולה מטענות המבקשים ומכלל הראיות היא, כי כך סבורים גם המבקשים (אם כי לשיטתם, כאמור, פרשנות ההסכם היא אחרת).

ראשית, המאפיינים הפיזיים של התוספת והאופן שבו נערכה, כמפורט לעיל, מתיישבים יותר עם המסקנה, כי אין מדובר בביטול ההסכם המקורי או בהחלפתו בחדש, אלא רק בתיקון על דרך הוספת התוספת; וכי כך ראו זאת הצדדים לעת עריכתה. כאמור, בענייננו נוספה התוספת - המילים "and the PCB" - בכתב יד, ע"ג ההסכם המקורי החתום ע"י הצדדים, תוך שהוסיפו חתימותיהם לצד התיקון (חתימת מנהלי החברות, מבלי שהוטבעו חותמות החברה או צוין שם החברה). הצדדים לא ערכו חוזה חדש ולא ראו לשנות את תאריך ההסכם. בנוסף, אין חולק כי הצדדים פעלו לפי ההסכם המקורי, עוד בטרם תוקן בהוספת התוספת. כך גם לשיטת המבקשים, שטענו כי תאי רדיו ביצעה תשלומים לתובעת אף מבלי להמתין לחוזה החתום ע"י התובעת. לא צוין ולא נטען, כי התוספת שינתה דבר במהלך התנהלותם של הצדדים או בביצועו של ההסכם , או שעל יסוד חתימת התוספת, נהגו אחרת לפני חתימת התוספת ולאחריה. המסקנה מתחזקת גם מעיון בתצהיר נשיא CTE שהוגש בהליך בבית הדין לעבודה מטעם הגב' ביבי כנזכר לעיל, בכל הקשור לתוספת זו. התוספת, שלדבריו של המצהיר שם, נערכה בתאילנד בפגישה בנוכחותו - איננה מוצגת בתצהירו כתפנית או כשינוי מהותי בתנאי ההתקשרות בין הצדדים. לשיטתו, התוספת היא בבחינת עיגון ברור יותר של הסכמות קודמות בינו לבין מר זך (ראו סעיפים 3-8 לתצהיר, נספח 7 לבקשה להיתר המצאה). אציין עוד, כי טענות המבקשים בסוגיה זו באו בעיקר ובאופן מפורט רק בתשובה לתגובה לביטול היתר ההמצאה, שלא נתמכה בתצהיר כלל. ממילא גם לא נטען שם (ולא הוכח), כי ההסכם המתוקן, מציג שינוי מהותי המהווה למעשה חוזה חלופי לצורך העניין. נטען רק, כי לפי הדין (הישראלי), ההסכם המתוקן גובר מבחינה משפטית על ההסכם המקורי. אין חולק שלפי הדין גובר הסכם מאוחר על הסכם מוקדם, אלא שאין פירוש הדבר, כי הוספת התוספת להסכם המקורי עולה כדי עריכת חוזה חדש חלופי במובן של מקום כריתת החוזה לצורך מתן היתר המצאה לפי תקנה 500(4)(א), ומובילה לשלילת סמכות הפורום הישראלי או לשינוי בנאותות הפורום. אזכיר עוד בהקשר זה, כי את עילת ההמצאה לפי תקנה 500 יש להוכיח ברמה של "תביעה הראויה לטיעון" שהיא כפי שנפסק, רמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, דהיינו: רמת הוכחה נמוכה יותר ממאזן ההסתברויות (ראו עניין אשבורן וכן, גורן שם).

בסיומו של פרק זה אציין, כי לא נעלם מעיניי שהתובעת לא צירפה לבקשתה להיתר המצאה את ההסכם המתוקן. אכן, התנהלות זו ראויה לביקורת. הטענה שאין מדובר בשינוי מהותי לצורך הסוגיה העומדת על הפרק (או בכלל), איננה יכולה להצדיק זאת, ודאי שעה שמדובר בבקשה במעמד צד אחד. יחד עם זאת, לא מצאתי שיש בכך כדי לשנות את הקביעות לעיל לגופן ואין בכך בנסיבות העניין כדי למנוע מתן היתר המצאה. אביא זאת בחשבון בקביעת ההוצאות.

סיכומם של דברים עד כה ביחס להתקשרות עם תאי רדיו, כי התקיימו בנסיבות העניין, תנאי תקנה 500(4)(א), שלפיה "החוזה נעשה בתחום המדינה".

נוכח האמור, התייתר הצורך להתייחס בשלב זה להסכם הנטען עם מר רקח.

ניתן היה לסיים בכך את הדיון בקיומה של עילת המצאה לפי תנאי תקנה 500. על מנת שלא יימצא הדיון חסר אוסיף, כי אני סבורה שמתקיימים גם תנאי תקנה 500(5), שלפיה "תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה...". התביעה היא בין היתר, תביעה כספית, בגין הפרת החובה לשלם לתובעת תגמולים עבור ייצור המוצרים המפרים, בסך של 5$ למוצר. המבקשים טוענים, כי כיוון שלא כתוב בהסכם שהתשלום לתובעת יבוצע בישראל, לא קמה עילה לפי תקנה זו. קונפינו-שר בספרה מציינת, כי "כאשר ההפרה מתבטאת באי ביצוע ומקום הביצוע לא הוגדר במפורש בחוזה, בית המשפט צריך להשתכנע מתוך הנסיבות שהחיוב היה אמור להתבצע בתחום השיפוט המקומי" (עמ' 83). עוד היא מציינת, כי "כאשר ההפרה היא בביצוע תשלום, קשה לעיתים לקבוע מהו מקום התשלום אם לא נקבע המקום במפורש בהסכם. העיקרון במקרים אלה הוא ש"החייב הולך אחר הנושה" אך אם משתמע אחרת מן החוזה, ייקבע מקום התשלום בהתאם לנסיבות העניין... ( שם, ה"ש 268). אין קושי לקבוע, בנסיבות המקרה שלפנינו, כי התשלום צריך להתבצע בישראל, מקום מושבה של התובעת. כך פירשו הצדדים את ההסכם בהתנהלותם בפועל. אין מחלוקת כי התשלומים שבוצעו, בוצעו לחשבון הבנק של התובעת בישראל (ראו ח"נ של מר רקח בעמ' 8 ש' 13-16. ראו גם, למשל, האסמכתא לתשלום, שסומנה כמוצג 4 לחוות הדעת שבנספח 10). אין טענה מצד המבקשים, כי התשלום צריך היה להתבצע במקום אחר ואף אין טענה, כי התוצאה לפי הדין התאילנדי (שלא הוכח), היא אחרת. אציין כי לפי סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע" וסביר להחיל בסוגיה זו את חזקת שוויון הדינים. המבקשים לא טענו שהתשלום לא צריך להיות מבוצע בישראל אלא שאין להביא עניין זה בחשבון כשיקול רלבנטי המקים עילת המצאה בגדר תקנה 500(5). אין ממש בטענה זו, המנוגדת לדין כמפורט לעיל. ניתן גם לקבוע, כי המחדל של אי העברת התקבולים לתובעת התקיים בישראל ומקים עילה לפי תקנה 500(7) (ראו תא (ת"א) 2534/07 אורט ישראל נ' World Ort (2009).

עוד אני סבורה, כי קמה עילה להמצאה לפי תקנה 500(6), שעה שמבוקש צו מניעה כנגד הפצת המוצרים המפרים של המבקשים בישראל, באמצעות שחורי. על פניו קיימת גם עילה לפי תקנה 500(7) מחמת התנהלותה הנטענת של הגב' ביבי, שהועסקה ע"י התובעת וגרמה להפרת הזכויות של התובעת; וכן, מכוח תקנה 500(10) שכן, לכל הפחות, הנתבעים הם בעלי דין דרושים לבירור התובענה, שהוגשה כדין כנגד הגב' ביבי בשל המיוחס לה בכתב התביעה וכנגד שחורי, המשווקת של מוצרי מידלנד בישראל, לרבות המוצרים המפרים (גם בהתעלם מהמחלוקת בשאלה אם היא משמשת כנציג מידלנד בישראל או רק משווקת את המוצרים). אני סבורה, כי התביעה כנגד שני אלה, הגב' ביבי וחברת שחורי, ישראלים תושבי ישראל, הוגשה כדין ועומדת בתנאים הדרושים לפי תקנה 500(10). נוכח קביעותיי לעיל , לא מצאתי להרחיב ולפרט מעבר לכך.

הפורום הנאות
כאמור, "גם אם מתקיימים תנאיה של תקנה 500, עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת לבחון האם בית המשפט בישראל הינו הפורום הנאות, וזאת בהשוואה לפורום החלופי" (עניין אשבורן, סעיף 6). "היעדר נאותות הפורום יוכרע על יסוד מכלול הנסיבות, לרבות מרב הזיקות - שהן העובדות האובייקטיביות המעידות על קשריהם של אירועים ושל בעלי הדין לכל אחד מהפורומים המתחרים - ובהתחשב בציפיותיהם הסבירות של בעלי הדין" (גורן, שם, 406). ועוד: "בגדר שיקול זה, נבחנים, שיקולי-משנה שונים, ביניהם הדין החל על הסכסוך; נגישות הצדדים לראיות; יעילות ההליך; הנושאים המשפטיים והמעשיים המעורבים, שיקול י צדק ועוד (רע"א 9328/12 נירמליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה (21/4/13) ס עיף 7, כב' הש' עמית).

על רקע כל האמור וכמבואר להלן, אני סבורה, כי הפורום הנאות בנסיבות העניין הוא הפורום הישראלי.

המבקשים טוענים, כי הפורום הנאות הוא התאילנדי וכי הציפיות הסבירות של תאי רדיו התאילנדית הן שההתדיינות תהיה בתאילנד ויחול הדין התאילנדי. אני דוחה טענה זו.

טענה התובעת כי הפורום הנאות הוא הפורום התאילנדי איבדה ממשקלה, ככל שהיה, בשעה שתאי-רדיו חוסלה. יתר על כן, העברת הייצור לסין עם הפסקת פעילותה של תאי רדיו מלמדת, כי מקום הייצור (אז, תאילנד ומעת שחוסלה, סין), הוא בעל חשיבות משנית, אם בכלל, לכל הפחות, בכל הקשור לתביעה וביחסי התובעת והמבקשים, בניצוחו של מר רקח.

זאת ועוד. תצהירו של מר רקח הוגש בשם כל המבקשים, תוך שציין כי הוא בעל מניות במידלנד אינטרנשיונל ומחזיק בעקיפין במניות מידלנד רדיו. הא ותו לא. מר רקח לא ראה אפילו מקום לציין שהוסמך ליתן תצהיר זה בשמן של האחרונות לצורך ההליך ויותר מכך, לא ראה להבהיר כיצד הוא מוסמך לעשות כן מטעם CTE - לשיטתו בתצהיר ו, חברה עצמאית שבעלי מניותיה לא מחזיקים במניות החברות הנתבעות האחרות. מר רקח לא ציין שהוא מחזיק במניותיה של CTE (גם לא בעקיפין) ולא פירט שהינו בעל תפקיד אחר או הסמכה, המקנה לו את הסמכות להצהיר מטעמה (לכל הנ"ל ראו הכותרת לתצהיר וכן, סעיף 2.1). לא רק שלא בואר דבר בהיבט זה בתצהיר, אלא שאין גם כל הסבר כיצד זה ואיך, אם בכלל, הוקנו הזכויות שבבסיס המחלוקת - שלשיטת המבקשים לפי ההסכם של התובעת עם תאי רדיו, הם של האחרונה - לחברה אחרת (חברה סינית, שלא נמסרו פרטים לגביה) או למי מהמבקשים ; ולא הונחה בעניין זה ולו תשתית ראייתית מינימלית. יש באמור כדי לחזק את טענת התובעת מפי בעליה ומנהלה, כי הדברים סוכמו עם מר רקח שהוא הרוח החיה מאחורי הקבוצה (לרבות CTE) ומאחורי ההתקשרות עם התובעת; וכי לאחר שסוכמו מולו הדברים ואף הוחל בביצוע, הוא הפנה את מנהל התובעת להתקשר עם החברה התאילנדית כזרוע ביצועית של קבוצת מידלנד, לצורך הייצור (כך עולה גם מהמסמכים שכונו על ידי התובעת "ההסכם מול גווידו"). המבקשים לא נתנו הסבר מניח את הדעת להתנהלותם זו (ראו תשובתם במסגרת הסיכומים בע"פ, כשהקשה בית המשפט בעניין , בעמ' 11 לפרוטוקול ). למותר לציין, כי גרסתו של מר זך לא נסתרה בחקירתו. גרסתו אף התחזקה מחקירתו של מר רקח, שאישר, בין היתר, כי הפנה את התובעת להתקשר עם תאי רדיו לאחר שסיכם את הפרטים (עמ' 7 ש' 4-10. וראו גם תשובתו לטענת התובעת, כי במהלך הזמן שבין מה שהתובעת מכנה ההסכם מול גווידו ועד לחתימת ההסכם עם תאי רדיו, שילמה קבוצת מידלנד תשלומים לתובעת, בעמ' 8 ש' 10-17). עולה מכל האמור, כי מר רקח "מנהל את העניינים" ועל פיו יישק דבר. ברור וטבעי הדבר עד כדי כך שנראה בעיני המבקשים סביר והגיוני שמר רקח יצהיר בעבור כולם, ומבלי שיש צורך ליתן לכך הסבר או פירוט כלשהו.

אוסיף, כי ניתן גם ללמוד מחקירתו של מר רקח על מעורבותו בחברות המכונות "קבוצת מידלנד" ובתאי רדיו, ובקיאות במהלכים השונים ולעיתים גם העדר אבחנה ברורה בפעילותם מול התובעת. מר רקח התייחס בטבעיות לכל הנ"ל, כמכלול. כך למשל, כשענה לשאלה האם זה נכון שהתובעת פיתחה "עבורכם" את ה- BT-2, השיב "נכון" ללא כל סייג וכשנשאל האם "אתם" מייצרים אזניה אחרת עם הגב' ביבי השיב "נכון. ליזה ומרק צ'צ'י". הכל ללא סייג. לצד זאת, ניסה מר רקח מידי פעם (באופן לא משכנע), כנראה כששם לב שמתעורר קושי, להרחיק את עצמו או להפריד בין הדבקים (כך, כשנשאל מדוע לא פנו לתובעת לדרוש את ההוצאות שנפסקו בפסק הדין התאי לנדי השיב, כי אינו תאי רדיו, לצד התשובה שהיא פורקה, עמ' 8 ש' 30-32 ותשובתו בהמשך, כי הייצור עבר לסין). יש לציין, כי התייחסות קולקטיבית לחברות קבוצת מידלנד ולתאי רדיו, תוך שימוש בלשון כללית קולקטיבית ברבים, ניכרת גם בתצהירו של נשיא CTE שהוגש בבית הדין לעבודה ובפרט, בסעיף שהובא כלשונו בבקשת התובעת (בתרגום חופשי נאמר שם כי מייד לאחר "שהחלטנו" להפסיק לעבוד עם מר זך, מנהל התובעת, כיוון שאינו פרטנר טוב, בסוף שנת 2008 "פנינו" לגב' ביבי ושאלנו אם היא מוכנה לפתח מוצר חדש ה- BTSki ו"אנחנו" נתנו לה את הסכמה האלקטרונית של המוצר המקורי, ששייכת "לנו").

עולה, אפוא, בכלל נסיבות העניין ומערכת היחסים בין הצדדים ונוכח טיב המחלוקת בין הצדדים היורדת לשורש הזכויות במוצר המקורי לחלקיו, כי משקלה וחשיבותה של תאי רדיו, משנית וכך גם הזיקה לפורום התאילנדי; ואין בעובדת ההתקשרות עמה, כדי להכריע לטובת הפורום התאילנדי. כך אף אילולא חדלה תאי רדיו מלפעול ובוודאי שכך כשאיננה קיימת עוד והייצור עבר לסין.

הפורומים החלופיים שהוצעו - הונג קונג ואיטליה - בעלי זיקה קלושה ביותר, ככל שקיימת כזו. לא פורט דבר ביחס לכך למעט אמירה סתמית (סעיף 3.10 לתצהרי המבקשים). ברי, כי הטענה נסמכת על מקום ההתאגדות של מידלנד אינטרנשיונל, בהונג קונג ושל CTE, באיטליה. ואולם בכך לא די על מנת להוכיח, כי מרב הזיקות נוטות לעבר פורומים אלה.

גם ברמה הפרקטית, מבחינת הנגישות לפורום הישראלי ואף לדין הישראלי, דומה כי יש עדיפות להתדיינות בישראל ומכל מקום, אין בהיבט זה כדי לשלול את נאותות הפורום הישראל י. מר רקח, ישראלי תושב הונג קונג, הגיש תצהיר בעברית בשם כל המבקשים. הדיון בבקשה, לרבות חקירתו של מר רקח, התקיים ללא כל קושי בשפה העברית. אף שנטען בחצי פה כי הדין החל על ההסכם הוא הדין התאילנדי - ולא בהקשר של נאותות הפורום (ראו סעיף 3.1 לבקשה) - בפועל, טענות המבקשים נשענו על הדין הישראלי. הקבוצה כולה, לרבות הנתבעים הישראלים, גב' ביבי וחברת שחורי, ניצבת מול התובעת כקבוצה אחת ומיוצגת ע"י אותו ב"כ, דבר המעיד לכאורה גם על זהות אינטרסים. לא היה לנתבעת CTE כל קושי להתייצב מרצונה לצד הגב' ביבי ולהגיש תצהירים מטעמה במסגרת ההליך שהתנהל בבית הדין לעבודה בישראל.

במסגרת הטענות לאי-נאותות הפורום, העלו המבקשים גם טענה בדבר כריכת כל המבקשים כאחד בניגוד לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אני דוחה גם טענה זו. כאמור, הוגש מטעם המבקשים רק תצהירו של מר רקח, אף ללא הסבר משפטי-טכני מכוח מה ולמה הוא מצהיר בשם כולם. מעבר לכך, גם אין כל הסבר, כיצד, לשיטתם, קנו להם המבקשים את הזכויות שנטען על ידם כי הן של תאי רדיו ומכוח מה זכאים הם לעשות שימוש במוצרים המפרים וב- PCB, שלשיטתם הוקנה לתאי רדיו. הובאו לעיל גם עניינים נוספים, מכולם כאחד ניכר שאף לשיטתם של המבקשים, יש לראות את כל המבקשים ואת תאי רדיו, לפחות לצורך העניין שלפניי, כמקשה אחת; וכי במסגרת היחסים מול התובעת בעניין נושא התביעה ובמסגרת ולצורך בקשה זו, אין חשיבות של ממש, לאישיות המשפטית הנפרדת של כל אחד מהם. למען הסדר הטוב ובהמשך לכך אציין, כי לא ראיתי להבחין בין יחידי המבקשים לעניין היתר ההמצאה (גם המבקשים לא ראו לנכון לעשות כן וטענו טענותיהם כנגד מתן היתר ההמצאה, ללא אבחנה של ממש ).

על רקע כל האמור אני סבורה, כי הוכחה עילת המצאה וכן, עילת תביעה, שתיהן (בהתאמה) ברמה הדרושה לצורך מתן היתר להמצאה לכל המבקשים (הנתבעים 1-4). אין בקביעה זו, כמובן, כדי לקבוע מסמרות באשר לקיומה של עילת תביעה כנגד כל אחד מהם. עניין זה יוכרע במסגרת הדיון בתיק העיקרי.

לא מצאתי ממש גם בטענה שלא בוצעה המצאה כדין למר רקח, והיא נדחית. אני סבורה כי בנסיבות העניין מדובר בטענה טכנית, שאינה יורדת לשורש ההמצאה.

סוף דבר
לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה, כך שהיתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט שניתן בהחלטה מיום 11/11/16 , יעמוד על כנו.

כתב הגנה יוגש בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי ב"כ המבקשים.

המבקשים (הנתבעים 1-4) יישאו בהוצאות המשיבה (התובעת) ובשכ"ט עו"ד בבקשה , בסך של 20,000 ₪ , שנפסק גם בשים לב להתנהלות התובעת כנזכר לעיל.

ההחלטה ניתנה בסמכותי כרשמת.

המזכירות תדוור לצדדים
ניתנה היום, כ"ג תמוז תשע"ז, 17 יולי 2017, בהעדר הצדדים.