הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 27455-02-17

מספר בקשה:1
לפני
כבוד ה שופט מגן אלטוביה

המבקשת:

לטפוד בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד קיריל שפר

נגד

המשיבה:

פודסטוק בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אליס אברמוביץ

החלטה

לפני בקשה לסעד זמני שיאסור על המשיבה לייבא ולשווק מוצרי שוקולד ממולאים, כמפורט בסעיף 7 לבקשה, הנושאים את שם המבקשת ופרטים שלה כיבואן (להלן: "מוצרי השוקולד"). כמו כן, מבוקש להורות למשיבה לאסוף את מוצרי השוקולד ולהעבירם לכונס נכסים יחד עם מסמכי הייבוא, חשבוניות ופרסומים של מוצרי השוקולד שמפרסמת המשיבה.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 27 פברואר 2017 במסגרתו ניתן צו להגשת סיכומים ובעלי הדין השלימו את הגשתם.

דיון

בסעיף 4 לתצהירו מיום 12.2.2017 מצהיר מר מרק פלדמן, המצהיר מטעם המבקשת, כי החל משנת 2012 משמשת המבקשת כיבואן הרשמי והבלעדי בישראל של החברה הלטבית "סיא "אורקלא קונפקשיונרי & סנקס לטביה" המייצרת את מוצרי השוקולד (להלן: "היצרן").

בסעיף 5 לתצהירו, מצהיר מר ליאוניד בלנקי, המצהיר מטעם המשיבה, כדלהלן:

"בחודש ינואר 2017 ייבאה המשיבה משלוח אחד ויחיד של שוקולדים מהסוגים המפורטים בסעיף 7 לבקשה, למעט את פרטים י"א ו י"ג, אותם לא ייבאה. שווי המשלוח כולו – כ 20,000 יורו (כ- 13,000 יחידות)".

מהאמור לעיל, נראה לכאורה שהמשיבה מבצעת ייבוא מקביל של מוצרי השוקולד, ומעשיה אלה של המשיבה היו לצנינים (יהושע פרק כג פסוק יג) בעיני המבקשת, המבססת את תביעתה על עילות של גניבת עין, תיאור כוזב, שקר מפגיע והפרת חובה חקוקה.

נקודת המוצא בהליך זה היא שעצם היבוא המקביל לגיטימי, וכך נקבע בע"א 7629/12, 8848/12 אלעד מנחם סוויסה ואח' נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC ( פורסם בתקדין) (להלן: "עניין טומי הילפיגר") (שם, פסקה 19):

"ההכרה בלגיטימיות של יבוא מקביל מבוססת על דוקטרינת ה"מיצוי" בדיני הקניין הרוחני, ובכלל זה דיני סימני המסחר. הכוונה היא לכך שבעל סימן המסחר הרשום זכאי ליהנות מזכויותיו ביחס למכירה הראשונה של המוצר שבו יש לו זכות. מכירה זו "ממצה" את זכויותיו. לאחר מכן, מכירה חוזרת של אותו מוצר אינה מהווה הפרה של זכויותיו, והוא אינו זכאי לכל תמורה נוספת בגינה. ההכרה ב"יבוא מקביל" במשפט הישראלי משמעותה היא שדוקטרינת המיצוי מיושמת במתכונת המבוססת על "מיצוי בינלאומי", היינו די בכך שהמוצר נמכר פעם אחת במתכונת שנשלטה על-ידי בעל סימן המסחר, יהא זה בארץ או בחו"ל.
...
בישראל, כפי שכבר צוין לעיל, נקודת המוצא לדיון ביבוא מקביל היא שפעולה במתכונת זו היא מותרת, במישור העקרוני. למעשה, בחירה זו נראית חיונית במיוחד בהקשר הישראלי לנוכח הנתונים המאפיינים את ה משק הישראלי – שבו התנאים התחרותיים הם מוגבלים (ואף מעוררים חשש לריכוזיות – יתר הפוגעת בתחרות) , בהתחשב, בין השאר, בגודלו הקטן יחסית, בתלות הכמעט מוחלטת ביבוא במגזרים תעשיי תיים רבים, ובהיותו מבודד מבחינה כלכלית מסביבתו הקרובה. עוד ניתן להוסיף, כי האפשרות הקיימת היום לרכוש מוצרים בחו"ל במתכונת מקוונת על –ידי אנשים החיים ופועלים בישראל באמצעות שימוש ברשת האינטרנט אף מחלישה את הציפייה של הסוכן הרשמי בישראל לכך שהחשיפה למוצרים הנושאים את סימן המסחר תהיה רק באמצעותו.

ההכרה בתועלת הגלומה ביבוא המקביל, שנעשה בתנאים הוגנים, באה לידי ביטוי לא רק בפסיקה שעסקה באופן ישיר בדיני סימני המסחר עצמם, אלא גם בפסיקתו של בית משפט זה בתחום המשפט המינהלי, אשר פסלה רגולציה שהכבידה יתר על המידה על יבוא מקביל מתחרה לשוק הישראלי... גם דיני ההגבלים העסקיים בישראל אימצו עמדה חיובית כלפי יבוא מקביל, כיוון שיש בו כדי לקדם את התחרות ולשחוק את כוח השוק העודף של היבואן הבלעדי, לטובת הצרכן...".

גניבת עין

סעיף 1 (א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999, קובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

כדי לזכות בתביעה בעילה של גניבת עין, על התובע להוכיח שהמוצר אותו הוא משווק רכש מוניטין וקיים חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שהמוצר שמשווק הנתבע הוא של התובע או קשור אליו.

בעניין טוני הילפיגר התייחס בית המשפט לאפשרות ביצוע עוולה של גניבת עין במקרה של יבוא מקביל, וכך נקבע (שם, פסקה 33):

"דיני העוולות המסחריות – במישור של דיני העוולות המסחריות, חלים על יבואן מקביל, כעל כל מתחרה עסקי, האיסורים הקבועים בדין על ביצוע עוולות של גניבת עין (לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות), תיאור כוזב (לפי סעיף 2 לחוק), והכבדה בלתי הוגנת על הגישה לעסק (לפי סעיף 3 לחוק). מובן כי גם בהתייחס לעוולות אלה יידרש יישום מותאם של הדין בהתחשב במאפייניו הייחודיים של הייבוא המקביל. בעוד שבמקרה הרגיל הטענה היא כי הנתבע מנסה לקשר באופן מטעה או כוזב את המוצר אותו הוא משווק אל עסקו של התובע, הרי שבמקרה של יבוא מקביל מדובר בשיווק של מוצרים זהים בידי משווקים שונים, ומכאן שבאופן בסיסי הקישור בין המוצרים אותם מוכר היבואן המקביל לבין בעל סימן המסחר אינו מטעה אלא הוא טבעי ומתבקש , כיוון שבעל סימן המסחר אכן מייצר אותם (להבדיל ממעניק חסות ליבואן המקביל). אין משמעות הדבר כי לעולם לא תיתכן גניבת עין בהקשר של יבוא מקביל. כך, למשל, אם יגרום יבואן מקביל לכך שהמוצרים שהוא משווק ייחשבו בטעות כמוצרים המיובאים על ידי היבואן הרשמי, אשר מעניק להם אחריות, הרי שלכאורה יעלו מעשיו כדי גניבת עין".

בענייננו, נראה לכאורה שלא יכולה להיות כל הטעיה לגבי זהות היצרן ככל שמדובר ביבוא ושיווק מוצרי השוקולד על ידי המשיבה, מאחר שמדובר במוצרים מקוריים של היצרן המיובאים במקביל .

לטענת המבקשת, מוצרי השוקולד המיובאים על ידי המשיבה אינם נושאים סימון לפיו המשיבה היא היבואנית של המוצרים, אלא נושאים סימון של המבקשת ופרטים שלה: "יבואן: לטפוד בע"מ, ההדרים 38, אשדוד, טל ...", באופן היוצר אצל הצרכן את הרושם ש המבקשת היא היבואן של מוצרי השוקולד שמייבאת המשיבה ומוצרים אלה "מצויים תחת אחריותה". בהקשר זה, טוענת המבקשת כי בכך מתקיים "מבחן החסות" הנזכר בעניין טומי הילפיגר. הוסיפה המבקשת בסיכומיה כי התנהלות המשיבה יצרה מספר מצבי שיווק: א. מוצרי שוקולד ללא מדבקת יבואן של המשיבה. ב. מוצרי שוקולד עליהם מודבקת מדבקת יבואן של המשיבה באופן רשלני שאינו מסתיר את השם של המבקשת המ וטבע על אריזת המוצרים ג. מוצרי שוקולד עליהם מודבקת מדבקת יבואן של המשיבה באופן המסתיר את שם המבקשת המוטבע על המוצרים . בהתייחס להבחנה בין המצבים האמורים צמצמה המבקשת את הבקשה לסעד זמני רק ביחס לשני המצבים הנזכרים בסעיפים א ו – ב שלעיל.

בדיון מיום 27.2.2017, הוסיף בא כח המבקשת (ש' 21 ע' 1 לפרוטוקול הדיון):

"כל הטענות מתנקזות למקום אחד, שאומר שאין להם דרך לשווק את המוצרים האלה ביבוא מקביל בלי השם שלנו, הכוונה ללטפוד בע"מ עם הכתובת והטלפון שלנו".

דומני שכאן, נקלעו המבקש ובאי כחה לכלל טעות. עיינתי בבקשה ולא מצאתי שהמבקשת טוענת שמוצרי השוקולד המיובאים על ידי המשיבה נרכשו שלא כדין. בבקשתה מציינת המבקשת כי ככל הידוע לה היצרן לא מכר למשיבה את מוצרי השוקולד והיא אינה יודעת מנין נרכשו (סעיף 11 לבקשה). מכאן, ומשאף המבקשת מתייחסת אל יבוא מוצרי השוקולד על ידי המשיבה כיבוא מקביל, יש לצאת מנקודת הנחה שמוצרי השוקולד שנרכשו על ידי המשיבה כאשר הם נושאים את שמה ופרטיה של המבקשת נרכשו כדין. עוד יש להניח שהמבקשת הסכימה ששמה יתנוסס על מוצרים אלה אף שבפועל לא ייבאה מוצרים אלה לישראל. המבקשת אינה חולקת כי היא מודעת לכך ששמה ופרטיה מופיעים על אריזות חלק ממוצרי יצרנית השוקולד ביחד עם שמם ופרטיהם של יבואנים נוספים בשפות שונות המיבאים המוצרים לארצות שונות . מטבע הדברים במצב דברים זה, היצרן כמו גם המבקשת אינם יכולים לשלוט עוד בדרכי השיווק של מוצרי השוקולד הנושאים את שמה של המבקשת, ובכלל זה אין המבקשת זכאית למנוע מהמשיבה ייבוא של מוצר י השוקולד לישראל.

בעניין זה אוסיף, כי משהסכימה המבקשת, בפועל או במחדל, שהשם שלה יתנוסס על אריזת מוצרי השוקולד, אף שהיא אינה מייבאת אותם לישראל , יש לראות בשמה ובפרטיה כחלק מהסימונים של המוצר שנרכש על ידי המשיבה, וככל שיש בכך כדי להטיל חבות על המבקשת, ספק אם היא יכולה להשתחרר מחבות זאת, מקום שצפתה או הייתה צריכה לצפות שאחרים ירכשו את מוצרי השוקולד ואפשר אף שיכניסו אותו לישראל כפי שעשתה המשיבה.

ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ (פורסם בתקדין) (להלן: "עניין ליבוביץ"), דן בית המשפט ביבוא מקביל, וכך קבע (שם, פסקה 3):

"יצרן המוצר בוחר לו את אפיקי השיווק הרצויים לו, דרכם הוא מבקש לשווק את סחורתו. ההחלטה למי למכור את סחורתו היא בידו. עם זאת, לאחר שמכר את סחורתו והעביר לרוכש את זכות הקנין בה, אין הוא יכול מכוחו של המוניטין, להמשיך ולשלוט על אפיקי ההפצה של הסחורה. הרוכש את הסחורה רוכש אותה יחד עם המוניטין אשר צמוד אליה...עתה משרכש את הסחורה, רשאי הרוכש להפיצה הלאה, תוך שהוא נהנה מן המוניטין אשר קיים לסחורה זו. היצרן אינו יכול, מכוחו של המוניטין, לעקוב אחרי הנכס שייצר, וכשהוא מוכר אותו הוא נפרד ממנו באופן מוחלט".

אם כך הוא לעניין המוניטין של היצרן כך הוא ביחס לכל רכיב אחר במוצר שנמכר למשיבה ובכלל זה השם של המבקשת המוטבע על מוצרי השוקולד. משכך אין המבקשת זכאית למנוע ממי שרכש את מוצרי השוקולד שימוש במוצרי השוקולד (כולל שיווק ומכירה בישראל) רק משום ששמה וכתובתה מוטבעים על מוצרי השוקולד.

כאן, המקום להוסיף, כי ענייננו ביחסים שבין המבקשת לבין המשיבה ואין צורך, במסגרת הדיון בבקשה כאן, להידרש לרגולציה החלה על המשיבה כמי שייבאה את מוצרי השוקולד. עם זאת, ראיתי לנכון להוסיף, כי בחקירתו טען מר ליאוניד בלנקי שהספק הדביק על מוצרי השוקולד את מדבקות היבואן שלו (ש' 13 ע' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2017), אולם בעדותו אישר כי הוא עצמו לא היה מעורב בהדבקת מדבקות היבואן (שם, ש' 17 ע' 11). מהנספחים שצורפו לבקשה, נראה לכאורה כי קיימים מוצרי שוקולד ללא מדבקות יבואן של המשיבה בצד מוצרים שכן נושאים מדבקת פרטי ה משיבה על גבי אריזת הצלופן החיצונית כאשר פרטים אילו ברורים ובגודל קריא יותר מפרטי המבקשת. בטענתו של מר ליאוניד בלנקי גלומה הסכמה או חובה מחמת הרגולציה החלה בעניין, להדביק על מוצרי השוקולד מדבקות יבואן של המשיבה , ואפשר שנכון לה למשיבה להקפיד יותר בעניין זה בעתיד.

מהאמור עד כאן, נראה לכאורה כי אף מבלי להידרש לשאלה האם מוצרי השוקולד רכשו מוניטין בישראל, שיווק מוצרי השוקולד על ידי המשיבה אינו פוגע במוניטין של מוצרי השוקולד מאחר ומדובר במוצר המקורי , אינו מטעה את ציבור הלקוחות באשר לזהות היצרן מאחר שמדובר במוצר מקורי ואין חולק שהשם של היצרן מוטבע על המוצרים , והוא אינו פוגע בזכויות המבקשת הלגיטימיות.

ככל שהמבקשת סבורה שיש בשם שלה המוטבע על מוצרי השוקולד כדי להטיל עליה אחריות כיבואן (סעיף 20 לתצהירו של מר מרק פלדמן) , אפשר שכך הוא מקום שמוצרי השוקולד נרכשו כדין כאשר היה מוטבע עליהם השם של המבקשת כיבואן. מכל מקום, אף אם המבקשת אינה אחראית לטיב מוצרי השוקולד שיובאו על ידי המשיבה, ובהעדר מדבקת יבואן של המשיבה על איזה מהמוצרים אפשר שייגרם לה נזק בשל טעות של צרכן לחשוב שהיא אחראית לייבוא, אין מדובר בנזק חמור אם בכלל נוכח אחריות היצרן למוצר, וככל שכך אין למבקשת להלין אלא על עצמה על אשר לא מנעה את הטבעת שמה על מוצרים שאינה מייבאת לישראל.

נוכח כל אלה, נראה כי סיכויי המבקשת לזכות בתביעתה קטנים ביותר אם בכלל.

בהתחשב בנסיבות העניין נראה כי גם מאזן הנוחות נוטה נגד מתן הסעד הזמני המבוקש.

ככל שמדובר בתלונות צרכנים על איכות המוצר, בדרך כלל האחריות לכך רובצת על היצרן ולא על היבואן. אמנם היבואן משמש כמתווך בין הצרכן ליצרן וכמתווך אפשר יהיו לו עלויות שינוע של הסחורה הפגומה, אולם המבקשת לא הצביעה על היקפי ההחזרות של מוצרי השוקולד, וניתן להניח שמדובר בהוצאה קטנה עד זניחה. על כן, לא נראה שהמשך שיווק מוצרי השוקולד יג רמו למבקשת נזק ממשי בהיבט זה.

מנגד, מוצרי השוקולד הם מוצרים פסידים וסביר להניח שעיכוב בשיווקם עקב מתן הסעד הזמני המבוקש יגרום למשיבה נזק אשר אף אם ניתן להעריכו, נזק הוא. לכך יש להוסיף, כי מתן הסעד הזמני ימנע תחרות בין יבואן ליבואן מקביל אשר בשלב זה נראית לגיטימית ובכך ייצא הציבור נפסד .

סוף דבר

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה את הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.

מוצע למבקשת להסכים כי בכפוף לזכותה לבקש רשות ערעור על החלטה זו ובכפוף לתוצאות הליך כזה אם יינקט, תדחה תביעתה ללא חיוב נוסף בהוצאות.

המבקשת תתייחס להצעה זו עד ליום 30.4.2017.

תזכורת פנימית ביום 30.4.2017

מזכירות בית המשפט תמציא את ההחלטה לבאי כח הצדדים
ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ז, 29 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.