הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 26689-09-19

לפני
כבוד ה שופט מגן אלטוביה

המבקשים:

  1. רון יצחקי
  2. ליזה פסטרנק-לוי
  3. אחי-שי טימור

ע"י בא כח עו ה"ד גיורא ארדינסט, אריק ברנאייזן, אורי הרמלין ואיל קינן

נגד

המשיב:

יורם גינור
ע"י בא כח עו ה"ד שי פיאדה ויונת ליבוביץ

לו-גי סחר ותעשיות בע"מ
ע"י בא כח עו ה"ד גיל רון קינן

פסק דין

בבקשה שלפני עתרו המבקשים לסילוק על הסף של התובענה.

בהחלטה מיום 19.1.2020, נדונה הבקשה בחלק הנוגע לאי תשלום האגרה, וכך נקבע:

"ההליכים בתובענה ובכלל זה הבקשה כאן על יתר רכיביה, מעוכבים עד לתשלום האגרה כאמור. עם תשלום האגרה כאמור, אדון ביתר הטענות שהעלו הצדדים בבקשה כאן ובין היתר, אבחן האם יש מקום לחקירות מצהירים כדרישתו של מר גינור והאם יש להעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה ככל שלא תסולק על הסף. ככל שלא תשולם האגרה עד המועד שנקבע לכך, אורה על מחיקת הסעיפים בהמרצת הפתיחה הנוגעים לסעד כספי או ברי כימות כספי".

בהחלטה מיום 23.2.2020 נקבע כי על המשיב לשלם את האגרה בהתאם לעמדת המדינה. ביום 20.4.2020 הודיע המשיב כי שילם את האגרה בהתאם להחלטה מיום 23.2.2020, וביקש לדון בבקשה לסילוק על הסף.

רקע

מכתב התובענה עולה כי המבקשים מחזיקים במניות לוגי סחר תעשיות בע"מ (להלן: "החברה") יחד עם המשיב. עוד עולה מכתב התובענה כי בחודש מאי 2009 רכשה החברה 20% מהון המניות המונפק של COLGLIDE 1 אשר החזיקה ב – 11.745% מהון המניות המונפק של Russian Agricultural Ventures Limited (חברה שפיתחה חקלאות ברוסיה באמצעות חברות רוסיות) (להלן: "RAV") באופן שלאחר הרכישה החזיקה החברה (בשרשור) ב – 2.349% מהון המניות המונפק של RAV.

מכתב התובענה עולה כי בחודש אוקטובר 2009 דיווח מבקש 1 (להלן: "המבקש") למשיב כי בכוונתו לבצע עסקת מכירה של מניות RAV למר פיטר קלנר, אזרח צ'כיה ומבעליה של חברת PPF. בכתב התובענה טוען המשיב כי לא התקיים דיון במוסדות החברה ביחס למכירת מניות RAV והוא לא קיבל דיווח על תוצאות המשא ומתן עם פיטר קלנר.

בכתב התובענה טוען המשיב כי בשנת 2014 פנה אל חשב הקבוצה מר רן גור-ארי וביקש לקבל דיווח אודות נכסי Colglide חברה קפריסאית אשר בבעלות המבקש והמשיב. מוסיף המשיב וטוען כי רק בשנת 2015 נמסרו לעיונו דוחות כספיים של Colglide מהם גילה כי כבר ביום 23.12.2009 מכרה Colglide 19.639% מהון המניות המונפק של RAV בהן החזיקה תמורת 19,259,841 לירות שטרלינג. לטענת המשיב, גילוי זה בסוף שנת 2015 חשף לראשונה בפני המשיב את מעשה ההימנעות של המבקש:

"הגם כי COLGLIDE 1 החזיקה אף היא במניות RAV כאשר החברה מחזיקה ב – 20% ממניות COLGLIDE 1 החליט המשיב מס' 1, מטעמים השמורים עמו, תוך ניגוד אינטרסים ברור, מבלי שהוא מקבל החלטות כדין במוסדות החברה, מבלי שהוא מיידע את הדירקטורים, מבלי שהיא מעלה בפניהם את כלל החלופות, שלא להעדיף א האינטרס של החברה ולמכור את המניות שהחזיקה אלא למכור את מניות חברתו הפרטית בלבד ואף לא לשתף את החברה כלל בעסקה זו".

מוסיף המשיב וטוען בכתב התביעה כי מהדוחות הכספיים לשנת 2011 עולה כי החברה מחקה בשנה זו את השקעותיה בחברת RAV בסך 23,100,000 ₪, ובהתחשב במידע שהיה ידוע בשנת 2009 אודות המצוקה הכספית של RAV הימנעותו של המבקש ממכירת מניות RAV שהיו בידי החברה הובילה בסופו של דבר, לכך שהחברה לא תוכל לקבל בחזרה את השקעתה או לפחות חלק גדול ממנה, והשקעה בסך 23,100,000 ₪ (כל הונה העצמי של החברה) ירדה לטמיון בתוך חודשים ספורים בגלל פעולה בניגוד עניינים של המבקש שהיה "המוציא והמביא בחברה". לטענת המשיב, אילו היה המבקש מוכר את מניות RAV בהן החזיקה החברה הייתה החברה מקבלת בתמורה סך של 3,758,000 דולר באופן שהיה מאפשר לחברה לסלק את מלוא חובותיה ולהותיר רווחים שהיו משולמים לבעלי המניות כדיבידנדים כאשר חלקו של המשיב ברווחים שלא התקבלו עומד על 3,551,239 ₪ נכון ליום 31.12.2012.

מכאן תביעתו העיקרית של המשיב, עליה הוסיף טענות נוספות הנוגעות לאופן ההתנהלות בין בעלי המניות בחברה.

דיון

את הבקשה לסילוק על הסף מבססים המבקשים על הטענות שלהלן:

העילות העיקריות של המרצת התובענה (עסקת קולגלייד ועסקת מיינרום) נולדו בשנים 2009 ו – 2011 והן התיישנו זה מכבר.

עילות התביעה הנוגעות לעסקת קולגלייד ו לעסקת מיינרום, הן עילות תביעה של החברה ולא של בעלי מניותיה, ועל כן היה על המשיב להגיש תביעה נגזרת ולא תביעה אישית . במיוחד מקום שלא קנויה לו זכות לקבלת דיבידנדים מהחברה.

לגבי העילות הנוגעות לעסקת מיינרום קיים מעשה בית דין עקב דחיית תביעה נגזרת שהוגשה בשנת 2013 באותה עילה.

מאחר והתובענה מעוררת "שאלות עובדתיות רבות ומורכבות, המצריכות בירור עובדתי נרחב", אין לבררה בהליך של המרצת פתיחה שנועד להיות הליך מהיר יחסית.

יצוין, כי במסגרת הבקשה כאן העלו המבקשים טענות הנוגעות לתשלום האגרה, אולם טענות אלה נדונו והוכרעו בהחלטות קודמות כמפורט לעיל.

התיישנות

לטענת המבקשים, עסקת קולגלייד לגביה מלין המשיב, נכרתה בחודש מאי 2009, למעלה מ – 10 שנים לפני הגשת התובענה כאן, ועל כן, ובהתאם להוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), אין להזדקק לתובענה בעניין עסקת קולגלייד.

לטענת המשיב, את מירוץ ההתיישנות ביחס לעסקת קולגלייד יש למנות מסוף שנת 2012 מועד פרסום הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2011, במסגרתם דיווחה על החלטתה "לוותר על אפשרות המימוש של מניות RAV..." ולא מחודש דצמבר 2009, המועד בו בוצעה עסקת קולגלייד.

כך נטען בכתב התובענה (שם, סעיף 8):

"כפי שיפורט בהרחבה, הפעולה בעלת ניגוד האינטרסים החריף ביותר, והזועקת ביותר לשמיים, (היא הפעולה שבגינה נדרש השיפוי בתביעה זו, כאמור לעיל) הינה פעולה אותה מנע המשיב מס' 1, במכוון, משיקולים זרים ואינטרסים אישיים, מלבצע בנכס של החברה בשנת 2009. המשיב מס' 1 נמנע, בחוסר תום לב, בניגוד עניינים מוחלט ממימוש מניות חברה קפריסאית בשם Russian Agricultural Ventures Limited (להלן: " RAV"), שהוחזקו בשרשור על ידי החברה באמצעות החזקתה החלקית בחברה קפריסאית בשם COLGLIDE1 שבשליטתו של המשיב מס' 1. בהימנעות זאת ובלא ידוע וקבלת החלטה על ידי דירקטוריון החברה, גרם המשיב מס' 1 לכך שתשעה חודשים לאחר שנרכשו 20% ממניות COLGLIDE1 על ידי החברה, ולמרות יכולתו של המשיב מס' 1 למוכרן, הוא נמנע מלעשות כן כשהוא מעדיף למכור את כל מניות RAV שהחזיק, במקביל, בחברתו הפרטית ובכך גרם לאבדן ההשקעה של החברה בהן (כ – 23 מיליון ₪) ונכס זה נמחק כולו מאוחר יותר בספרי החברה".

מהאמור לעיל עולה כי העילה עליה מבוססת התובענה בעניין עסקת קולגלייד, נולדה בשנת 2009 בעת שהמבקש לא מכר את מניות RAV של החברה ולכאורה העדיף את האינטרסים שלו על פני האינטרס של החברה. כך גם עולה מהאמור בסעיפים 14, 50, 56, 60, 63, 66 ו – 72 לכתב התובענה.

בכתב התובענה טוען המשיב כי אף ששימש כדירקטור בחברה עד ליום 7.4.2013, עוד קודם לכן מודר מכל מידע ופעילות בחברה (שם, סעיפים 3, 15 ו - 31). עם זאת, טענת המשיב לפיה בזמן אמת לא ידע על ביצוע עסקת קולגלייד, אינה מתיישבת עם האמור בסעיפים 50 ו – 56 לכתב התובענה, לפיהם בחודש אוקטובר 2009 דווח המשיב על ניהול המשא ומתן למכירת מניות RAV על פי שווי חברה של 60 מיליון דולר . על כך אוסיף, כי בסעיפים 15, 43 ו – 51 לתשובתו, טוען המשיב כי מידורו החל רק בתחילת שנת 2011 לאחר שסומן כמי ש"מערים קשיים" על פעילותו של המבקש.

בכתב התובענה טוען המשיב כי לא דווח על תוצאות המשא ומתן למכירת מניות RAV (שם, סעיף 50).

טענה או גרסה זו של המשיב אינה יכולה לסייע לו. אפשר שגם מבלי שדווח על תוצאות המשא ומתן באופן ישיר או פורמאלי, ידע המשיב על ביצוע עסקת קולגלייד בזמן אמת. בעניין זה יש להדגיש, כי בגרסתו אין המשיב טוען כי לא ידע על ביצוע עסקת קולגלייד, אלא חוזר ומציין כי המבקש "לא דיווח" על תוצאות המו"מ, שהוא "לא קיבל" מידע על השימוש שנעשה בתמורה הכספית. אמנם בסעיף 54 לכתב התובענה טוען המשיב כי רק לאחר קבלת הדוחות הכספיים של קולגלייד "חשף לראשונה" את מעשה ההימנעות של המבקש, אלא שאין די בגרסה זו כדי לשלול אפשרות שלמרות שהמשיב לא דווח על ביצוע עסקת קולגלייד הוא ידע על כך בזמן אמת. במיוחד כך כשמדובר בנכס מהותי אם לא יחידי של החברה ובהיותו של המשיב דירקטור בחברה בתקופה הרלבנטית.

יצוין, כי רק בסעיף 57 לתשובתו, טען המשיב במפורש: "באותו מועד וגם, כאמור, זמן רב לאחר מכן, לא היה ידוע לתובע על דבר ביצועה בפועל של עסקת המכירה של מניות RAV". אלא שגרסה זו של המשיב צריך שתהיה בכתב התובענה. על כן, ספק אם על סמך האמור בכתב התובענה ניתן לקבל את טענת המשיב לפיה: "בזמן אמת, קרי כאשר בוצעה עסקת מכירת מניות RAV שהוחזקו על ידי COLGIDE בסוף שנת 2009 לחברה של מר פיטר קלנר, לא ידע התובע וגם לא יכול היה לדעת על אותה עסקה שנעשית...".

אפילו אניח לטובת המשיב כי לא ידע על ביצוע עסקת קולגלייד, אין בכך כדי לסייע לו, מקום שלא הייתה לו כל מניעה לפעול במסגרת החברה לבירור תוצאות המשא ומתן ובמידת הצורך אף לנקוט בזמן אמת בהליכים משפטיים, בין היתר, מכוח הוראות סעיף 267 לחוק החברות.

טענת המשיב, לפיה בהעדר דיווח על תוצאות המשא ומתן הבין "שהעסקה לא יצאה לפועל" (סעיף 61 לתשובה), אינה יכולה להועיל לו. ראשית מדובר בגרסה שנטענה בתשובה ולא בכתב התובענה. שנית, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, קובע כי תקופת ההתיישנות תתחיל ביום בו נודעו לתובע העובדות המקימות את עילת התביעה, רק במקום שהעובדות האמורות נעלמו מהתובע מסיבות שלא תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותן. המבחן הנוגע לבירור העובדות המקימות את עילת התביעה הוא מבחן האדם הסביר, ראה פסקה 24 לפסק הדין של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית (פורסם בנבו). כאמור, בתקופה בה בוצעה עסקת קולגלייד שימש המשיב כדירקטור בחברה ומכתב התובענה עולה כי קיבל דיווח על ניהול משא ומתן למכירת מניות RAV. מכאן שככל שלא דאג לקבל מידע אודות תוצאות המשא ומתן למכירת הנכס העיקרי אם לא היחידי של החברה, אין לראות במשיב כדירקטור שהתנהג באופן סביר לגילוי המידע הנדרש להגנה על האינטרס של החברה ובעלי מניותיה. לכך יש להוסיף, כי בסעיף 61 לתשובתו, טוען המשיב כי במסגרת הדווח על המשא ומתן למכירת מניות RAV ערכו הוא והמבקש "חישוב היפותטי של ההכנסה" שיקבל המשיב ממכירת המנ יות. אם כך, לא ניתן לקבל שהמשיב לא התעניין בתוצאות המשא ומתן שעשוי היה להכניס לו סכומים אותם חישב בצורה היפותטית עם המבקש והסתפק בהבנה שהעסקה לא יצאה לפועל.

בסעיף 78 לתשובתו, מצביע המשיב על כך שבשנת 2010 התקשר בהסכם הלוואה בסך 500,000 דולר וטוען כי לו היה יודע על מכירת מניות RAV היה עומד על חלוקת רווחי המכירה ולא נוטל את ההלוואה. נוכח האמור עד כאן, איני סבור שיש בנטילת ההלוואה האמורה כדי ללמד שהמשיב לא יכול היה לדעת על ביצוע עסקת קולגלייד בזמן אמת. דהיינו, אפילו יוכיח המשיב ש נטל את ההלוואה האמורה בגלל שלא ידע על ביצוע עסקת קולגלייד, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה שיכול היה לדעת על ביצוע עסקת קולגלייד בזמן אמת.

במצב דברים זה, נראה כי בניגוד לטענת המשיב, אין להחיל על עילת התביעה בעסקת קולגלייד את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאם לא כן, יסוכלו התכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות. אין לאפשר לתובע לדחות את מירוץ ההתיישנות מקום שידע או שהיה עליו לדעת על העובדות המקימות את עילת התביעה.

אמנם בכתב התובענה עתר המשיב להצהיר כי המבקשים ובמיוחד המבקש קיפחו את המשיב באופן התנהלותם, להצהיר כי למשיב אין חוב כלפי החברה או חברת הבת, להצהיר כי כתב ויתור שנחתם ביום 2.1.2013 במסגרת הליך משפטי בין המבקשים אינו תקף, להצהיר כי הודעת המבקש מיום 12.5.2019 על מימוש מניות קולגלייד של המשיב נעשתה שלא כדין. אולם מכתב התובענה עולה כי העניין העיקרי אותו מבקש המשיב לברר נוגע לביצוע עסקת קולגלייד. כך, בסעיף 8 לכתב התובענה טוען ומדגיש המשיב כי ביצוע עסקת קולגלייד היא "הפעולה בעלת ניגוד האינטרסים החריף ביותר, והזועקת ביותר לשמיים, (היא הפעולה שבגינה נדרש השיפוי בתביעה זו)". יתר על כן, המשיב מתייחס לעסקת קולגלייד בחלק גדול מאוד של כתב התובענה ובכלל זה סעיפים א, ג ו – ד לפרק הסעדים, סעיפים, 8, 9, 11, 14, 29, 30, 31 46, 47, 48 – 72, 90, 91, 110.1, 110.2, 110.3, 134 ו – 161. לציין, כי מכתב התובענה עולה כי החברה חדלה מפעילות עסקית כבר בשנת 2012 ולמעשה הסעד האופרטיבי הממשי בכתב התובענה הוא סעד השיפוי בסך 3,889,489 ₪ שתובע המשיב בגין ביצוע עסקת קולגלייד על ידי המבקש (סעיפים ג ו – ד לפרק הסעד). לכך יש להוסיף, כי בתשובתו אישר המשיב כי לא ביקש כל סעד הנוגע "לעסקת מיינרום" (שם, סעיף 90) ממילא כל הסעיפים בכתב התובענה הנוגע ים לעניין זה, אינם צריכים בירור.

בהתחשב בכל אלה, ובעובדה שבמקביל לניהול תובענה זו מתנהלת תובענה נוספת (ה"פ 6430-01-27) אשר מהאמור בכתב התובענה ביחס אליה עולה כי "במסגרתה עולות, בין היתר, שאלות של עובדה ומשפט החופפות לתובענה זו", נראה כי אין לאפשר למשיב לנהל את התובענה תוך מחיקת הסעיפים הנוגעים לעסקת קולגלייד בלבד ונכון יותר לסלק את כל התובענה על הסף, מבלי שיהיה בכך כדי למנוע מהמשיב להעלות טענות שאינן נוגעות לעסקת קולגלייד במ סגרת הליך משפטי מתאים. כך גם, נוכח בקשתו של המשיב (סעיף ח לפרק הסעד בכתב התובענה) להורות על פיצול סעדים באופן בו יהיה רשאי לתבוע נזקים נוספים שנגרמו לו ואשר טרם התגבשו כתוצאה מהתנהלותו של המבקש בחברה נוספת המוחזקת במשותף על ידי המשיב והמבקש.

בתשובתו, מבקש המשיב לחקור מצהירים בטרם מתן החלטה בבקשה (שם, סעיף 9), אלא שסילוק על הסף של תובענה נועד לחסוך זמן שיפוטי והתדיינות מיותרת מקום שגם אם יתקבלו כל טענות התובע לא יזכה בסעד הנתבע. זאת ועוד. נקודת המוצא לצורך הכרעה בבקשה לסילוק על הסף היא שכל העובדות הנטענות בכתב התובענה יוכחו כנכונות ובדרך כלל אין צורך בחקירת מצהירים בדיון בבקשה לסילוק על הסף. לכך יש להוסיף כי מסקנותיי שלעיל נסמכו על האמור בכתב התובענה ומבלי להידרש לגרסת המבקשים. ממילא, אין בחקירת המבקשים או מי מהם כדי לשנות ממסקנותיי.

נוכח מסקנתי לפיה חלה התיישנות על תביעת המשיב הנוגעת לביצוע עסקת קולגלייד, אין צורך לדון בשאלה אם תביעה כזו צריכה הייתה להיות מוגשת כתביעה נגזרת.

סוף דבר

אני מקבל את הבקשה ומורה על סילוק המרצת הפתיחה על הסף מבלי שיהיה בכך כדי למנוע מהמשיב להעלות טענות שאינן נוגעות לעסקת קולגלייד בכל הליך משפטי מתאים.

המשיב ישלם למבקשים את הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא את ההחלטה לבאי כח הצדדים
ניתנה היום, כ"ז סיוון תש"פ, 19 יוני 2020, בהעדר הצדדים.