הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 26430-09-13

בפני:
כבוד ה שופט ישעיהו שנלר, סגן נשיא

התובעים:

1.נרימן כהנים
2.אלברט כהנים
התובעים בת.א. 26430-09-13
3. סולימאן עזיז (התובע שכנגד בת.א. 37603-05-11)
התובעים 3-1 ע"י ב"כ עו"ד בעז אדלשטיין ורחל כרמון

נגד

הנתבעים:

1.חכימיאן קמאל
2.חכימיאן (דילמאניאן)מרגרט
3.חכימיאן (אבראני) ג'לה
4.גיטי יקותיאל
5.חכימיאן מסעוד מיכאל
הנתבעים 5-1 ע"י ב"כ עו"ד גרשון אלינסון

6.חכימיאן לוטף-אלאה
7.חכימיאן פרידון
8.חכימיאן אברהם
9.אדי חכימיאן
10.חכימיאן אלברט
11.חכימיאן פיליפ
12.אהרוני לאה ליזה
13.חדאד שושן
14.חדאד בן ציון חיים
15.חדאד שמואל
16.חדאד אסתר
17.חדאד רות
18.רות חדאד
19.חנה קורדוואני
20.שרון חכימיאן
21.רבקה חכימיאן
22.לילה חכימיאן
הנתבעים 22-6 והתובעים בת.א. 37603-05-11
ע"י ב"כ עו"ד אליהו חסטר

פסק דין

מבוא
לפניי תביעה מאוחדת שעיקרה בשאלת זכויות התובעים במקרקעין בגבעת שמואל מכח ייפויי כח בלתי חוזרים, המאומתים ע"י הנציג הקונסולרי הישראלי באיראן, שניתנו לתובעים (או מוריש ם) בשנות ה-70 על ידי הבעלים הרשום במקרקעין. אין מחלוקת שפרט לייפויי הכח, לא נחתם הסכם מכר נפרד.
דוד חכימיאן ז"ל (להלן: המנוח) היה הבעלים הרשום של 3,000 מ"ר בחלקה 188 ושל 3,000 מ"ר בחלקה 187 בגוש 6369, הנמצאים ב"משולש הדרומי" בגבעת שמואל ( להלן: המקרקעין). המנוח רכש את המקרקעין בשנת 1951. במרוצת הזמן, בין השנים 1978-1974, העביר המנוח חלק מזכויותיו לאחרים וכיום רשומים על שמו 1,000 מ"ר בחלקה 187 ( הוא השטח שבמחלוקת) ו-1,750 מ"ר בחלקה 188. המנוח נפטר באיראן בשנת 1984.
התביעה בת.א. 37609-05-11 הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ביום 22.5.2011 ע"י אחיו ויורשי אחיו של המנוח ( להלן: האחים, הם הנתבעים 22-6), כנגד ילדי המנוח ( להלן: היורשים, הם הנתבעים 5-1), בטענה כי בין המנוח לבין אחיו קיים הסכם שותפות משנת 1960, מכוחו הם בעלים משותפים במקרקעין ( להלן: הסכם השותפות). האחים ביקשו לרשום את המקרקעין שנותרו רשומים עדיין בבעלות המנוח, על שמם.
ביום 6.9.2011 צורף כנתבע סולימאן עזיז ( להלן: עזיז, הוא התובע 3), לטובתו רשומה הערת אזהרה מיום 17.4.2011, ובית המשפט התבקש להורות על מחיקתה, בטענה כי נרשמה שלא כדין. עזיז הגיש כתב תביעה שכנגד, במסגרתו טען כי הערת האזהרה נרשמה כדין ויש לרשום אותו כבעלים בשטח של 500 מ"ר בחלקה 187, בהתבסס על ייפוי כח מיום 19.12.1976 שניתן לו ע"י המנוח.
היורשים הגישו כתב הגנה בתביעת האחים, במסגרתו נטען כי לא ידעו על הסכם השותפות, כי האחים הפרו את הסכם השותפות וכי יש לכבד את העסקאות שעשה אביהם במקרקעין, שכן הן שימשו להחזר חובות האחים. תביעת האחים הועברה לבית המשפט המחוזי בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ( כב' השופטת הבכירה עליסה מילר) מיום 9.10.2012.
ביום 27.6.2013 הגיעו האחים והיורשים, להסכם פשרה ביניהם (להלן: הסכם הפשרה), לפיו יוצהר כי המקרקעין נרשמו על שם המנוח בנאמנות עבור כלל האחים וכי 77% מהמקרקעין שנותרו רשומים על שם המנוח ירשמו על שם האחים והיתרה על שם היורשים – בהתאם לחלוקה על פי הסכם השותפות. הסכם הפשרה אושר על ידי בית המשפט ( כב' השופטת נחליאלי חיאט) ביום 30.8.2013.
התביעה בת .א. 26430-09-13 הוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א ביום 12.9.2013 ע"י יורשי המנוח נוראלה כהנים ז"ל , שנפטר בשנת 1991 בארה"ב ( להלן: כהנים), כנגד היורשים וכנגד האחים ויורשיהם, ובה עתרו לסעד הצהרתי, לפיו יורשי כהנים זכאים להירשם כבעלים של 500 מ"ר מחלקה 187, בהתבסס על ייפוי כח בלתי חוזר מיום 10.4.1975 שניתן לכהנים ע"י המנוח.
להשלמת התמונה יצוין, כי עוד ביום 13.2.2013 ביקשו יורשי כהנים להצטרף לתביעת האחים, אולם האחים והיורשים התנגדו לצירוף, וביום 27.5.2013, בית המשפט ( כב' השופטת נחליאלי חיאט) דחה את בקשת ההצטרפות, ולפיכך הוגשה התביעה הנפרדת.
תביעת האחים ותביעת כהנים אוחדו, כך שעזיז ויורשי כהנים, לצרכי התביעה דנא, הם התובעים, ואילו היורשים והאחים הם הנתבעים.
השאלה בה נדרש בית המשפט להכריע הינה האם המנוח מכר את המקרקעין לעזיז וכהנים והאם זכאים התובעים לאשר עתרו לו.

רקע עובדתי
אין מחלוקת שהתובעים (ובהתייחס ליורשי כהנים, הכוונה בהתאם להקשר לכהנים) והמנוח הם יוצאי העדה המשהדית, חיו בקהילה משותפת באיראן בשנות ה-70 של המאה העשרים, כשבשנת 1979 התרחשה המהפכה באיראן ורבים ברחו למדינות אחרות, לרבות התובעים ובני משפחתם, וכן בני משפחת המנוח שברחו לארה"ב. המנוח נשאר באיראן ונפטר שם. כמו כן, אין מחלוקת שבנוסף לעסקאות הנטענות מושא התביעה, המנוח מכר בשנות ה-70 חלקים מזכויותיו במקרקעין, לחמישה מחברי הקהילה, ובעסקאות אלו ניתן ייפוי כח בנוסח זהה ( אך בעלי מאפיינים שונים במעט, כפי שיובא להלן), שנחתם בפני הנציג הקונסולרי הישראלי באיראן, וחמשת הרוכשים נרשמו כדין כבעלים.
במשך עשרות שנים, אף אחד מהצדדים לתביעה – התובעים, האחים והיורשים – לא פעל לרישום זכויותיו הנטענות במקרקעין ( לעיתים היו פעולות ראשוניות כגון פניה לעו"ד, שנזנחו ולא הביאו לכל תוצאה) ולא נהג בה מנהג בעלים.
רק בשנת 2010 התעוררו הצדדים והחלו לפעול למימוש זכויותיהם, ככל הנראה בשל עלייה צפויה בשווי המקרקעין – כך בין היתר, בשנת 2011 , עזיז רשם את הערת האזהרה לטובתו, והאחים הגישו את תביעתם.

נוסח ייפויי הכח
בשל חשיבות העניין להכרעה במחלוקת, יובאו להלן נוסח החלקים הרלוונטיים לייפוי הכח אשר ניתן בכל העסקאות.
אין מחלוקת כי כל ייפויי הכח הינם בנוסח אחיד וסטנדרטי – ובהם תנאים קבועים מראש, שהודפסו בדפוס " דנה" בישראל, ולא במיוחד עבור העסקאות. יחד עם זאת, שם השולח, שם השלוח, שם צד ג', פירוט המקרקעין ומהות השליחות ניתנים לשינוי והוספה והוקלדו במיוחד על גבי ייפויי הכח ( יופיעו להלן בגופן שונה ובהדגשה); יצוין כי קיימים הבדלים מינוריים בחלק מהתיאורים, לרבות כתובת הצדדים, סוג המקרקעין ואופן זיהויים, אך אין בכך להשפיע לגופו של עניין.
"אני/אנו הח"מ דוד חכימיאן בן אברהם בעת"ז מסעיף 420 מעיר משהד הגר בטהראן... כלנו ביחד ו/או כל אחד מאתנו לחוד ממנה/ים בזה את ה"ה ______________________ את כלם ביחד ו/או את כל אחד מהם לחוד, להיות לב"כ החוקי/ים שלי/נו לשם עשיית בשמי/נו ובמקומי/נו של כל הפעולות הבאות או חלק מהן:
למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר _____________________ לה"ה ________________________ להלן " צד ג", את הנכסים הידועים בתור חלקה 187 בגוש 6369 ובשטח של חמש מאות ממ"ר 500 ממ"ר מתוך 3000/24524 – הרשומים ע"ש מר דוד חכימיאן בלשכת רשם המקרקעין בתל אביב לפי שטר מכר מס" מיום 4,9,195 1 להלן " הרכוש הנ"ל" באופן ובתנאים כפי שב"כ הנ"ל ימצא/או לנכון, בבת אחת או מדי פעם בפעם בחלקים שונים [...] וכולל כל פעולה אחרת ברכוש הנ"ל בשלמות או בכל מיני חלקים, בבת אחת או מדי פעם בפעם.
מדי פעם בפעם לפדות, לתקן, לבטל, להעביר, להתחייב להעביר, להסכים לעברת כל משכנתא, שכירות, חכירה [...].
לחדש את הרישום בפנקסי הקרקעות בנוגע לרכוש הנ"ל, לרשום ירושה ביחס לרכוש הנ"ל או חלק ממנו, לרשום את הרכוש הנ"ל או חלק ממנו בשמי/נו [...] כל טרנזקציה ורישום בפנקסי הקרקעות בנוגע לרכוש הנ"ל או חלק ממנו.
לתבוע חלוקה, פנוי, חזקה, החזרת חזקה [...] וכל מיני זכויות ושנויים [...] להתנגד [...] לכל מיני תביעות או דרישות [...] לוותר [...] כל מיני זכויות הנוגעות ברכוש הנ"ל, להתפשר, לבוא לכל מיני הסכמים בענינים הנוגעים ברכוש הנ"ל.
לשם בצוע הפעולות הנ"ל, להופיע במשרד ספרי האחוזה, מחלקת הסדר ורישום קרקעות, בתי משפט מכל הדרגות, כל מוסד ממשלתי, עירוני, מוניציפלי ובכל מקום אחר [...] לחתום על בקשות, כל מיני שטרות טאבו, הסכמים, חוזים, הצהרות, התחייבויות [...] כל מיסמך וניר אחר ולעשות בדרך כלל כל דבר הקשור באיזו שהיא טרנזקציה ברכוש הנ"ל או איזו שהיא פעולה הקשורה ברכוש הנ"ל, וכל דבר ופעולה שבעל הרכוש רשאי לעשותה [...].
להעביר יפוי כח זה בשלמותו או באופן חלקי אחר או לאחרים.
היות ויפוי כח זה נתון לטובת צד ג' הנ"ל שממנו קבלתי/נו את התמורה המלאה עבור הרכוש הנ"ל ושזכויותיו עומדים ותלויים ביפוי כח זה, הוא יהיה בלתי חוזר ולא תהיה לי/לנו רשות לבטלו או לשנותו וכחו יהיה יפה גם אחרי פטירתי/נו, והוא יחייב גם את יורשי/נו, אפוטרופסי/נו, ומנהל עזבוני/נו.
יפוי כח זה ישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחייב את יורשי ואת יורשי יורשי והואיל ותלויים בו זכויות צד ג'.

פירוט העסקאות עם חברי הקהילה, לרבות התובעים
המנוח נתן לתובעים ולחמישה חברים נוספים מהקהילה ייפויי כח בנוסח לעיל, שאושרו על ידי הנציג הקונסולרי באיראן, הנוגעים למקרקעין מושא התביעה. פרט לעסקאות הנטענות עם התובעים, יתר העסקאות נרשמו בטאבו ואין מחלוקת על תוקפן. להלן יתוארו העסקאות, לרבות הפעולות והמסמכים הקשורים אליהן.
ביום 4.12.1974, המנוח חתם על ייפוי כח לגב' פריצ'הר באבאג'ניאן (להלן: באבאג'ניאן) בנוגע לשטח של 500 מ"ר בחלקה 188. שמה מופיע בייפוי הכח רק בשם השלוח ולא כצד ג', שנותר מיותם. בפירוט הפעולות מופיע תיאור המקרקעין, כדלקמן: "למכור ולהעביר, להשכיר ולהחכיר את חלקת האדמה מירי לה"ה ____________ להלן ' צד ג', את הנכסים הידועים בתור חמש מאות מטר מתוך 3000/32820 חלקה 188 בגוש6369... להלן ' הרכוש הנ"ל'".
באבאג'ניאן הגישה לבית המשפט בקשה למינוי כונס, על מנת להעביר את הזכויות במקרקעין על שמה, שכן המנוח לא שילם את המסים הנדרשים. ביום 15.11.1982 ניתן פסק דין לטובתה הקובע: "לכאורה רשאית המבקשת לרשום את הנכס על שמה על סמך יפוי הכח שנתן המשיב ואין צורך בצו בימ"ש זה. אלא שמתברר שאין המבקשת יכולה בפועל לעשות הרישום כיוון שהמשיב חייב כספים..." (להלן: פסק דינה של השופטת אבנור). בית המשפט מינה את ב"כ באבאג'ניאן ככונס, בכדי להביא לפירעון החובות על המקרקעין ולאפשר את הרישום על שמה. ביום 22.3.1992 ערך רשם המקרקעין בפתח תקווה תרשומת פנימית, כדלקמן: "יפוי הכח שניתן ל-פריצהר באבאג'ינאן ביום 4/12/74. ניתן למעשה לגב' כשלוחה וכקונה ( צד ג') ראה החלטת כב' השופטת אבנור הלוטה בתיק...".
באבאג'ניאן נרשמה כבעלים ביום 27.10.1995, כשהיא חותמת בשם המנוח כמוכר על פי ייפוי הכח. בתמיכה לרישום, באבאג'ניאן הגישה תצהיר לטאבו לפיו " הנני מצהירה כי לטובתי נחתם יפוי כח בלתי חוזר על ידי מר דוד בן אברהים חכימיאן... ואשר לפי אותו ייפוי הכח רכשתי בתור צד ג' 500 ממ"ר..." ובהמשך " הנני מצהירה כי כאמור רכשתי את הזכות מאת דוד חכימיאן וזאת לאחר ששלמתי לו באיראן 50,000 טומאן". כמו כן הוגש תצהיר של יגאל כהן, בעלה של באבאג'ניאן, ובו הוא מצהיר כי הוא מכיר אישית את המנוח, שחתם בנוכחותו בפני שגריר ישראל באיראן על ייפוי הכח לטובת באבאג'ניאן.
ביום 10.4.1975, המנוח חתם על ייפוי כח למר פייזאלה זביח (להלן: זביח) בנוגע לשטח של 1,000 מ"ר בחלקה 187. שמו מופיע רק בשם השלוח ולא כצד ג', שנותר מיותם ( כמו בייפוי הכח של באבאג'ניאן).
ביום 5.4.1978 חתם המנוח על תצהיר בפני הקונסול באיראן, ובו הצהיר, כי " עד כה לא מכרתי ולא העברתי את זכויותי בנכס הנ"ל לאיש וזו הפעם הראשונה שאני מעביר חלק מזכויותי לאדם אחר והוא מר פייזולה זביח". ככל הנראה, באותו יום חתם המנוח גם על ייפוי כח הממנה את עו"ד דוד שפר או עו"ד יובל גרין למכור ולהעביר 1,000 מ"ר מחלקו בחלקה 187 לזביח, כשהוא מצהיר כי ידוע לי שעו"ד שפר מייצג גם את הקונה – זביח. ביום 25.5.1978 חתם כהנים על תצהיר בפני הקונסול באיראן, בו אישר כי ידוע לו כי " מר חכימיאן לא העביר עד עתה זכויותיו בנכס לאיש וזו הפעם הראשונה שהוא מעביר חלק מזכויותיו בנכס למר פיזולה זביח". מר זביח נרשם כבעלים ביום 9.3.1980, כשעו"ד גרין חותם בשם המנוח על פי ייפוי כח.
ביום 10.4.1975, המנוח חתם על ייפוי כח לכהנים בנוגע לשטח של 500 מ"ר בחלקה 187. שמו מופיע רק בשם השלוח ולא כצד ג', שנותר מיותם ( כמו בייפוי הכח של באבאג'ניאן וייפוי הכח של זביח – שנחתם באותו יום).
ביום 8.5.1975, המנוח חתם על ייפוי כח למהרין עזיז בנוגע לשטח של 750 מ"ר בחלקה 188, שמה מופיע הן בשם השלוח והן כצד ג'. יצוין כי מתחת לחתימת הקונסול מופיע בכתב יד על גבי ייפוי הכח " דוד מוכר לעזיז את המגרש בגוש 6367 חלקה 188 ללא תמורה ולא קיבל כסף ממנו". הצדדים לא טענו לעניין רישום זה, ובפני בית המשפט לא הובהר האם מדובר בכיתוב שבוצע בזמן העסקה או לאחריה.
עזיז נרשמה כבעלים ביום 27.12.1991. בתיק הטאבו מופיע מכתב מיום 18.12.1991 מהמשנה לממונה על המרשם, מר יוסף כהן, למפקח על רישום מקרקעין בפתח תקווה, מר דוד גדול, לפיו " בהתחשב בנסיבות המ[י]וחדות של העיסקה הנדונה, אני מאשר השימוש ביפוי הכח מיום 8.5.75 להעברת 750/22820 מהחלקים הרשומים ע"י חכימיאן דוד לפישמן ( עזיז) מהרין ללא תמורה". בנוסף, הגישה עזיז לרשם המקרקעין תצהיר מיום 28.3.1991 , לפיו היא קיבלה את השטח ללא תמורה מהמנוח וכי היא " אותה מהרין עזיז בעל ת.ז. פרסית מסעיף 731 המופיעה ביפוי כח בלתי חוזר שניתן ע"י מר דוד חכימיאן הנ"ל ביום 8.5.1975 והמתייחס להעברת 750 מ"ר הנ"ל".
ביום 5.2.1976 , המנוח חתם על ייפוי כח לאיסמעיל נעמת נג'אד בנוגע לשטח של 500 מ"ר בחלקה 187, שמו מופיע הן בשם השלוח והן כצד ג' (כמו בייפוי הכח של עזיז). בפירוט הפעולות מופיע תיאור המקרקעין ( כמו בייפוי הכח של באבאג'ניאן). יורשו של מר נג'אד נרשם כבעלים ביום 4.1.2006.
ביום 19.12.1976, המנוח חתם על ייפוי כח לעזיז בנוגע לשטח של 500 מ"ר בחלקה 187. שמו מופיע רק בשם השלוח ולא כצד ג' ( כמו בייפויי הכח של באבאג'ניאן, זביח וכהנים).
ביום 21.11.1978, המנוח חתם על ייפוי כח לזמרוד לולוי בנוגע לשטח של 500 מ"ר בחלקה 187. שמה מופיע בפירוט הפעולות (" למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר לשמינו זמרוד לולוי כורדואני") שמו של המנוח מופיע כצד ג' (" לה"ה משם דוד חכימיאן מסעיף דרכון _ ת.ז 420 ממשהד להלן " צד ג"..."). בשם השלוח מופיע עו"ד מקמל יעקב.
עו"ד מקמל העביר את ייפוי הכח לעו"ד יהלומי, שביצע את העברת הזכויות בטאבו. עזבון גב' לולוי נרשם כבעלים ביום 19.2.1995.

טענות התובעים בתמצית
התובעים עתרו שבית המשפט יורה כי הם זכאים להירשם כבעלים של 500 מ"ר ( כל אחד) במקרקעין מושא התובענה ( חלקה 187 בגוש 6369). לשיטתם, הם רכשו מהמנוח את השטח, שילמו את מלוא התמורה וקיבלו ייפויי כח בלתי חוזרים מאושרים על ידי הקונסול הישראלי בטהרן, בדומה ליתר חברי הקהילה שביצעו עסקאות דומות עם המנוח ונרשמו כבעלים.

טענות האחים בתמצית
האחים טענו להתיישנות ושיהוי; בנוסף טענו לעניין תוקפן של העסקות, כשלשיטתם אין ראיות על עסקת היסוד, משום שייפוי הכח אינו מעיד על הסכם מכר ואינו תחליף להסכם כזה, אלא הוא מכשיר למימוש עסקה בלבד, ואינו יכול ליצור זכות. כך גם כי ייפוי הכח הוא טופס סטנדרטי וחסרים בו פרטים מהותיים, כגון תמורה ומועדים וכי אין ראיות על תשלום תמורה; עוד נטען כי זכויות האחים מכח הסכם השותפות, קודמות לזכויות התובעים וכן נטען להעדר יריבות מול יורשי כהנים שהגישו את תביעתם לאחר שהסכם הפשרה, קיבל תוקף של פסק דין.

טענות היורשים בתמצית
היורשים טענו שאין להם ידיעה על ביצוע העסקאות, שבוצעו לכאורה על ידי אביהם כשהיו צעירים. לשיטתם, התובעים לא הוכיחו בראיות מספקות את גרסתם, כך לא הוצג הסכם מכר או אישור תשלום, וייפוי הכח לקוי וחסר – מעת שלא מולאו פרטי צד ג' ואין בו לקיים את דרישת הכתב; עוד נטען, כי ייתכן שעסקת היסוד הייתה עסקת הלוואה ולא מכר, כאשר אביהם השתמש בתמורה מהעסקאות בכדי לטפל בחובות אחיו; כן נטען להתיישנות, שיהוי ולזניחת התביעה בשל חלוף הזמן ופטירת המנוח – כאשר התובעים מנצלים את העובדה שהמנוח נפטר ואינו יכול למסור גרסתו.

עדים
מטעם התובעים העידו התובע 3 בעצמו ( עזיז); התובע 2 – אלברט כהנים – בנו של המנוח כהנים ( להלן: אלברט); אישתו של התובע 2 – אליס כהנים ( להלן: אליס); עו"ד שפר; עו"ד בצלאלי; שמואל פירוז. תצהירה של התובעת 1, נרימן כהנים, אישתו של המנוח כהנים – נמחק.
מטעם היורשים העיד הנתבע 1 – קמאל חכימיאן – בנו של המנוח ( להלן: קמאל); מטעם האחים העיד הנתבע 9 – אדי חכימיאן – בנו של אח המנוח ( להלן: אדי).
דיון והכרעה
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשלוש סוגיות עיקריות.
האחת – האם יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי; השנייה – האם ייפויי הכח מעידים על ביצוע עסקה, על אף שלא הוצגו הסכם מכר נפרד וקבלות על תשלום ועל אף שה"רוכשים" רשומים על ייפויי הכח כשלוחים בלבד ולא כצד ג'; השלישית – מה תוקף העסקאות בהתחשב בהסכם השותפות הנטען בין המנוח ובין אחיו והסכם הפשרה בין האחים והיורשים שאושר על ידי בית המשפט.
אדון בשאלות אלו על פי סדרן.

התיישנות ושיהוי
הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מטעמים של התיישנות ושיהוי, באשר היא מבוססת על ייפויי כח משנות ה-70 של המאה הקודמת, והתובעים לא עשו דבר למימוש זכויותיהם כל השנים. לא מצאתי לקבל את טענות אלו.

התיישנות
אל מול טענת הנתבעים להתיישנות, טענו התובעים כי מדובר ביחסי נאמנות כאשר "מרוץ ההתיישנות" לא חל, כל עוד הנאמן לא כפר בחובתו; כי חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ); כי תביעה המבוססת על ייפוי כח בלתי חוזר אינה מתיישנת; וכי היורשים הודו בזכותם של התובעים במקרקעין ולכן נדחה מרוץ ההתיישנות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
הנתבעים דחו את טענות התובעים וטענו כי משלא הוכחה עסקה לא מדובר ביחסי נאמנות; כי לא חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות כיוון שהתביעות לא עוסקות באותו עניין; כי גם תביעה המבוססת על ייפוי כח בלתי חוזר מתיישנות; וכי היורשים לא הודו בזכותם של התובעים.

התיישנות זכות במקרקעין שלא נרשמה
העסקאות דנא לא הסתיימו ברישום.
הפסיקה קבעה, כי לרוכש זכות במקרקעין שטרם נרשמה " עומדת זכות-שביושר, שאיננה זכות אובליגטוריות בלבד אלא זכות ' מעין-קניינית'" [ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז(5) 49, 58 (להלן: עניין צימבלר)], כן נקבע, כי תביעה לאכיפת זכות בלתי רשומה במקרקעין היא בגדר תביעה במקרקעין ( עניין צימבלר, בעמ' 62). לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, בתביעות הנוגעות למקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות הינה 25 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות הינו " ביום שבו נולדה עילת התובענה".
אשר לשאלה מתי נולדה עילת תביעה, בתביעות לאכיפת זכות בלתי רשומה במקרקעין, נפסק, כי קיומן של זכויות שביושר אצל הקונה מקים יחס של נאמנות בין המוכר לקונה, ותביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות ( ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר ( דרויש), פ"ד נו (5) 280 ). באין מידע סותר, רשאי הנהנה להניח כי הנאמן ממלא אחר חובתו, באופן המעכב את מרוץ תקופת ההתיישנות [ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא (17.10.2012) (להלן: עניין תלמוד תורה)]. לפיכך, עילת התביעה נוצרת כאשר מובאת לידיעתו של הנהנה עובדת הכפירה או ההפרה האמורה של הנאמן ( עניין תלמוד תורה, בסעיף 20 לחוות דעתו של כב' השופט עמית ובסעיף 2 לחוות דעתה של כב' השופטת חיות; עניין צימבלר, בעמ' 68-67). הלכה זו הוחלה גם לגבי זכויות שביושר שנוצרו לאחר חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) ( עניין צימבלר, בעמ' 65), לרבות מכוח הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין, תוך הפנייה לדברי הנשיא ברק בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199.
כך גם בפסיקה מאוחרת יותר לא נערכה אבחנה במועד עסקת המכר, לפני חוק המקרקעין או לאחריו [ראו ע"א 8609/15 מוסטפא נ' המועצה המקומית דלית אל כרמל (3.5. 2017) כב' השופט עמית].
בענייננו, המחלוקת מתמקדת בין הצדדים הישירים לעסקאות המכר וחליפיהם, כאשר הוכח שהתובעים שילמו את מלוא התמורה ( ראו דיון בהמשך באשר לקיומן של עסקאות מכר ותמורה). מכאן, קמה לתובעים זכות שביושר להירשם כבעלים ולמנוח וחליפיו חובת נאמנות להעביר להם את הזכות הרשומה בנכס ( עניין צימבלר, בעמ' 66, וראו והשוו לפר"ק (מרכז) 25351-01-12 התחנה המרכזית החדשה תל אביב בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (28.5. 2015) כב' השופט ארנון וההפניות לספרות בנושא זה, אך בהבדל משם, כאן הוכח נושא התמורה ). ברם, בניגוד לנטען על ידי התובעים, הכפירה בזכויותיהם לא נעשתה " רק לאחר תחילתו של ההליך". מצאתי, כי עובדת הכפירה באשר לתביעת עזיז נולדה עוד טרם לכן, כבר בשנת 2009, כאשר אחד מבני משפחת המנוח בישר לעזיז שייפוי הכח אינו תקף ובעקבות כך החל הוא ברישום הזכויות ( סעיף 12 לסיכומי התובעים; עדות עזיז מיום 16.7.2014 עמ' 118 ו-119), ולכל המאוחר ביום 6.9.2011 , עם הוספת עזיז כנתבע לתביעת האחים. אשר לתביעת כהנים, מצאתי כי " עובדת הכפירה" נולדה בסמוך למועד בו נודעה הכפירה לעזיז ( ראו סעיף 30 לתצהירו של אלברט כהנים-התובע 2 " בשנת 2009 לערך פנה אלי סולימאן עזיז [...] ואמר לי שאנו צריכים לטפל ברישום של הקרקע כי ההוא חושש שיקחו לנו את הקרקע"; כן ראו סעיפים 12 ו-16 לסיכומי התובעים). לאור המתואר, עילות התביעות לא התיישנו.
וכאמור, תביעה לאכיפה כמוה כתביעה במקרקעין כמשמעות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, ובענייננו אף מדובר במקרקעין מוסדרים [ראו ע"א 7019/14 שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פרג'י (16.5.2018)].

סעיף 4 לחוק ההתיישנות – תביעה שכנגד
למעלה מהנצרך, באשר לתביעת עזיז, יש לקבל את טענתו כי תביעתו הינה תביעה שכנגד העוסקת באותו עניין ונובעת מאותן נסיבות כפי תביעת האחים – שלא נטענה נגדה התיישנות, ומשכך חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, והנתבעים אינם יכולים להעלות נגד התביעה שכנגד טענת התיישנות. לא מצאתי ממש בטענת האחים ( סעיף 34 לסיכומיהם), כי אין מדובר באותו עניין משום שהתביעה העיקרית עוסקת " בעניין טכני של הסרת הערת אזהרה" ואילו התביעה שכנגד היא " עניין מהותי, הצהרה על בעלות מכח ייפוי כוח" – ברי כי בשתי התביעות היה על בית המשפט לפסוק בעניין זכויות הצדדים במקרקעין על פי ייפוי הכח, וההבחנה שביקשו לבצע האחים היא מלאכותית ונדונה לדחייה.
אשר לתחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות בתביעת כהנים, על אף מורכבות השאלה, טענות הצדדים הובאו בעלמא, ללא תימוכין וללא אסמכתאות ( ראו סעיף 123 לסיכומי התובעים; סעיף 34 לסיכומי האחים; היורשים כלל לא התייחסו לטענה). על כן, ומאחר שקבעתי לעיל שעילות התביעה לא התיישנו, אותיר לעת מצוא את הדיון בשאלה מה דינה של טענת התיישנות בתביעה חדשה שאוחדה עם תביעה שכנגד בהליך אחר עליה חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כאשר הן התביעה והתביעה שכנגד בהליך האחר והן התביעה החדשה עוסקות באותו עניין ונובעות מאותן נסיבות.
עם זאת, בנסיבות דנן, המחלוקת המרכזית והמהותית נסובה מול האחים, לרבות לאור עמדת היורשים במהלך "הסכסוך", וכך גם לאור משמעות המחלוקת מול האחים ולתוצאת ההליך.

התיישנות עילת תביעה המבוססת על ייפוי כח בלתי חוזר
טענתם הנוספת של התובעים לפיה תביעה המבוססת על ייפוי כח בלתי חוזר לעולם אינה מתיישנת לכאורה , דינה להידחות. גם אם ייפוי הכח עצמו הינו בלתי הדיר ולא ניתן לביטול, ברי כי עילת תביעה מכוחו מתיישנת, ודי להפנות בעניין זה לפסק הדין בע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, שהובא בסיכומי התובעים עצמם, בו התיישנה עילת תביעה לבעלות במקרקעין, על אף קיומו של ייפוי כח בלתי חוזר.
מכל מקום, נוכח אשר נקבע לעיל אין צורך להכריע בסוגיה זאת.
הודאת בעל דין
אשר לטענת התובעים בדבר הודאת בעל דין " המאפסת" את מרוץ ההתיישנות, כפי שיובהר להלן, ואף זאת למעלה מהנדרש, לא מצאתי כי היורשים הודו בזכותם של התובעים במקרקעין, ומשכך גם דין טענה זו להידחות, לרבות מול האחים.

שיהוי
אל מול טענת השיהוי שהעלו הנתבעים, טענו התובעים כי הם לא ויתרו על זכותם במקרקעין ושהעיכוב בהעברת הזכויות נבע מנסיבות היסטוריות ( המהפכה באיראן), כלכליות ( דרישות כספיות גבוהות וקשיים כלכליים) ואישיות ( סברתם של התובעים כי יוכלו לרשום את הזכויות בכל עת שיחפצו); כמו כן טענו, כי הנתבעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק וכי שינו את מצבם לרעה.
הנתבעים חזרו על טענותיהם כי עובדה היא שהתובעים לא פעלו לרישום הזכויות משך עשרות שנים, כי עזיז כלל לא הסתכל בייפוי הכח עד לשנת 2009 , וכי כהנים כלל לא סיפר למשפחתו על הרכישה, ולפיכך התובעים זנחו וויתרו על זכותם, ככל שהייתה. עוד נטען כי בשל חלוף הזמן נגרם לנתבעים נזק ראייתי.
טענת השיהוי מאפשרת לבית המשפט לקצר את תקופת ההתיישנות ולדחות תביעה מחמת שיהוי מבלי לדון בה לגופה, אף אם לא חלפה תקופת ההתיישנות.
לאור ההשלכות הנובעות מקבלת הטענה, קבעה הפסיקה תנאים מחמירים לקבלתה, זאת במיוחד כאשר מבוקש להימנע מהכרה בזכות קניינית בטענת שיהוי [ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל (26.10.2009), בסעיף 33 וההפניות שם (הלן: עניין סולימאן)]. בכדי שתביעה תדחה מחמת שיהוי, על הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים: האחד, שיהוי; השני, "שהשיהוי מבטא ויתור על זכויות או ייאוש מצד התובע"; השלישי, ש"עקב השינוי הורע מצבו של הנתבע"; והרביעי שהשיהוי נגרם " עקב חוסר תום-לב של המשתהה". גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, לבית המשפט שיקול דעת לקבוע מה המשמעות שיש להעניק לטענת השיהוי במקרה שבפניו, כאשר ככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר, כך יטה הוא שלא למנוע את בירורה מחמת שיהוי ( עניין סולימאן, בסעיף 36-33 וההפניות שם).
בענייננו, ייפויי הכח נחתמו קרוב ל-40 שנה טרם הוגשו התביעות וטרם נרשמו הזכויות. ייתכן כי נסיבות החיים, הבריחה מאיראן בעקבות מהפכת 1979 והמעבר לארה"ב, תרמו לכך, אולם אין ספק שאי רישום הזכויות נבע בעיקר מעלות הרישום ( עדות עזיז מיום 16.7.2014 עמ' 110; עדות אלברט עמ' 51 ו-53) ו/או מסברתם כי הזכויות שלהם ברורות והם יוכלו להירשם בכל עת שיחפצו ( עדות אלברט עמ' 54; עדות עזיז עמ' 114). סיבות אלו אינן מצדיקות חלוף זמן כה ארוך לרישום הזכויות, שכן באחריות התובעים לשנות את הרישום ובלעדיו עלולות להיווצר תאונות משפטיות ( ראו ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385). יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי הדבר עולה עד כדי ויתור על זכויותיהם. מדובר בזכויות במקרקעין – זכויות בעלות משקל רב, שנמכרו בדרך שהייתה מקובלת באותם ימים ( ייפוי כח), בין צדדים שלא גרו מעולם בישראל, והאמינו בכנות שיש בידם מסמך מספק השומר על זכויותיהם בקרקע.
זאת ועוד, הנתבעים כלל לא טענו, ובוודאי שלא הוכיחו, שנגרם להם נזק מהשיהוי. יש לזכור כי גם הנתבעים עצמם ישנו במשך עשרות שנים על זכויותיהם הנטענות ולא התעניינו בקרקע במשך שנים ( ראו סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן שהגישו האחים וסעיף 3 לכתב התשובה לכתב ההגנה של היורשים בתביעת האחים, שם נטען כי רק בשנת 2010 התעניינו לראשונה האחים במקרקעין ורק לאחרונה גילו כי המנוח ביצע בהם עסקאות; סעיף 11. ה. לסיכומי היורשים שם נטען כי רק בשנת 1997 נודע לבנו של המנוח מעו"ד שפר על עסקאות שביצע אביו במקרקעין. אולם הבן לא המשיך להתעניין במצב המקרקעין ולא טרח לרשום את זכויותיו). במצב דברים זה, ברור שהנתבעים לא שינו את מצבם לרעה בכל הנוגע למקרקעין.
לא זו אף זו, לא מצאתי לדחות את התביעה על בסיס טענות שיהוי מאחר שזו נטענה בחוסר תום לב ובמנותק מנסיבות המקרה, כאשר הצדדים כולם עצמו עיניים ופעלו בצורה בלתי מספקת להסדרת זכויותיהם במקרקעין במשך עשרות שנים. כזכור, האחים הם שיזמו את ההליך, ולא נגררו אליו, וביקשו להכיר בזכויותיהם במקרקעין על בסיס הסכם שנערך בשנת 1960, שרוב חותמיו נפטרו קודם למועד הגשת תביעתם, ועד למועד בירורה כבר לא נותר אף אח בין החיים, זאת על אף שהסכם השותפות תורגם לעברית כבר בשנת 1987. בנסיבות אלו, טענתם כי ייפויי הכח מהשנים 1975 ו-1976 נזנחו אינה סבירה וחסרת תום לב; כך גם היורשים – אשר פנו כבר בשנות ה-90 לרישום זכויותיהם במקרקעין ( ראו סעיף 11 ה' לסיכומי היורשים; סעיף 19-17 לתצהיר עדות ראשית של עו"ד שפר) אך זנחו את הליך הרישום, ואינם רשאים להישמע בטענת שיהוי.
בהתאם, גם אין לקבל את טענת הנתבעים באשר לנזק ראייתי בשל חלוף הזמן.
לאור בחירתם של שני הצדדים, שלא לפעול למימוש זכויותיהם במשך שנים, יש לייחס את הנזקים לראיות פוטנציאליות לשני הצדדים בשווה, במיוחד כאשר לא הוכח כי מי מהצדדים המתין במתכוון לפטירת הצדדים לעסקאות ועדים נוספים. מכל מקום, הנזק הראייתי שנגרם לנתבעים, אם נגרם, אין בו בכדי לשלול את תוקפם של ייפוי הכח, ויש בו לכל היותר להטיל על התובעים נטל שכנוע מוגבר, שהם עמדו בו, כפי שיפורט בהמשך [ראו ע"א 5574/09 הזימה סעיד הזימה קזל נ' קרן קיימת לישראל (16.11.2011) (להלן: עניין הזימה)].
יוסף, כי היורשים, בהגינותם ולשם כיבוד אביהם, נקטו בעמדה כי שככל שייקבע שבוצעו עסקאות על ידי אביהם, יש להכיר בהן ( ראו סעיף 12-11 לכתב ההגנה של היורשים בתביעת האחים; הצהרת ב"כ היורשים לפרוטוקול מיום 16.7.14 עמ' 20 ש' 20-18 " אנחנו מאד רוצים לכבד את האבא שלנו ואם אבא שלנו עשה עסקה וקיבל כסף... אנחנו לא נמנע מאף אחד לקבל את מה שמגיע לו"). עמדה זו מחזקת את המסקנה שנסיבות העניין מצדיקות הכרעה במחלוקת לגופה – לא רק בשל אינטרס התובעים למימוש זכויותיהם, אלא גם לאור רצון היורשים לכבד את מצוות אביהם.

תוקף העסקאות
כאמור, הנתבעים טענו כי ייפוי הכח הוא מכשיר לשליחות בלבד, אינו מבסס את עסקת היסוד ולא מקיים את דרישת הכתב; התובעים טענו כי די בייפוי הכח, וזאת בין היתר בהסתמך על לשונו, על העסקאות האחרות, על עדות עזיז ועל נסיבות העניין – כאשר ייפויי הכח ניתן באיראן בזמנים שבהם היה מקובל לערוך עסקות באמצעות ייפוי כח בלבד.
נפסק, כי פירוש הוראותיו של ייפוי הכח ייעשה תוך התחקות אחר אומד דעתו הסובייקטיבי של מעניק ייפוי הכח, עליו ניתן ללמוד מלשון ייפוי הכח ומן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו [ע"א 1117/06 חברת אלקודס קורפוריישן נ' יורשי המנוח מוחמד עלי עבד אלרחמן (14.04.2010) (להלן: עניין אלקודס), בסעיף 23 פסקה שנייה].
כפי שיפורט להלן, בחינת לשון ייפויי הכוח והנסיבות שאפפו את חתימתם, מביאה למסקנה כי המנוח התכוון למכור לתובעים את זכויותיו בקרקע, וכי יפוי הכוח גם עונה על דרישת הכתב.

נטל ההוכחה וגרסאות הצדדים
הנתבעים לא חלקו על האותנטיות של ייפויי הכח, וקמאל אף אישר את חתימות אביו עליהם ( עדות קמאל, עמ' 36 לפרוטוקול מיום 15.4.2015). כך גם אין מחלוקת כי ייפויי הכח אומתו כדין על ידי הקונסול. התובעים טענו כי מכח סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו -1976 ( להלן: חוק הנוטריונים), ייפוי כח שאומת כדין ע"י קונסול מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, ברם התובעים נפלו לכלל טעות, שכן חוק הנוטריונים משנת 1976 לא היה בתוקף בעת הוצאת ייפויי הכח (לאור הוראת כניסתו לתוקף) , כי אם חוק הנוטריון הזמני העות'מני מיום 15.10.1913 ( ראו סעיפים 51 ו-56 לחוק הנוטריונים בדבר שמירת דינים ותחולה).
סעיף 67 לחוק הנוטריונים הזמני קבע כי " היות ומסמכים הנערכים ע״י אנשים פרטיים ומתאשרים ע״י הנוטריון או עוזרו אין הם מתאימים תמיד לכללי החוק, לכן מדרגת ערכו של אשור כזה הוא רק לאמות התאריך והחתימה ולא לתכנם". כך גם על פני ייפויי הכח נרשם " אין במתן אימות זה משום אימות תוכן המסמך". לפיכך, אין לכאורה באימות על ידי הקונסול ראיה לאמיתות תוכנו של ייפוי הכח. יחד אם זאת, סעיף 42 לחוק הנוטריונים הזמני קבע בין היתר את חובת הנוטריון " לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החפשי של הצדדים". קרי, על מאמת המסמך חלה חובה להסביר את טיבו של המסמך ולוודא שהחותם עליו מבין את הכתוב וחותם מרצון חופשי. בהתאם נפסק, כי "קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה... [ו]רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך, שנחתם על-ידיו בפני נוטריון ציבורי" (ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477, 497-496).
וראו ת.א. (חי') 33173-09-12 עז' ג'וליה חריש ז"ל נ' דאוד יוסף עודה אל נדה ז"ל (19.11.2017) כב' השופטת נתנאל.
מכאן, בענייננו חזקה שהמנוח הבין את משמעות ייפוי הכח – על כלל הוראותיו, וחתם עליו מרצונו, וככל שהנתבעים מבקשים להתכחש לתוכנו, זאת יעשה רק במקרה נדיר כשנטל כבד על הנתבעים. במיוחד יפים הדברים לאחר שהוכח כי המנוח ביצע עסקאות אחרות באותה צורה.
על התובעים הנטל להוכיח שגרסתם, העולה מהעובדות אותן הציגו, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת מאשר גרסת הנתבעים. נפסק, כי " גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות לא מנוע בית המשפט מלקבוע כי בעל דין עמד בנטל השכנוע במידה הדרושה. יתרה מכך, הנושא בנטל השכנוע יכול לעמוד בנטל זה גם אם הביא רק ראיות לכאורה, וזאת כאשר יריבו לא הביא ראיות להפריך ולאזן את מאזן ההסתברויות" (ראו ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (9.5.2011), בסעיף 24 [ להלן: "עניין סונול"]). לא נעלמה מעיני ההלכה אליה הפנו הנתבעים, לפיה מוטלת רמת הוכחה גבוהה יותר מהמבקש להוציא מעזבון ( ראו ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (8.2.2009), בסעיף 11 וההפניות שם), אלא שהתובעים עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם.
לאחר בחינת מכלול הראיות, השתכנעתי שהתובעים הוכיחו את יסודות תביעתם, משגרסתם מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת, זאת לאחר שהשכילו להניח תשתית ראייתית מספקת לביסוסה. עדויות עדי התובעים מהימנות עלי, ובכלל זה עדותו של עזיז שהיה צד ישיר לעסקה, וגרסתם נתמכת בראיות חיצוניות ופוזיטיביות, בעלות משקל ועדיפות על פני טענות הנתבעים, אשר מלבד הכחשה כללית – אל מול גרסה עקבית של התובעים המגובה במסמכים ועדויות – לא הביאו כל גרסה פוזיטיבית לביסוס טענותיהם ולא עמדו בנטל להוכיח את טענות ההגנה שלהם ( עניין סונול, בסעיף 23), ובכלל זה את הצורך בנסיבות העניין הספציפי בהסכם נפרד ו/או בקבלה על תשלום התמורה, או את קיומו של ויתור על זכויות התובעים.
לנתבעים אין למעשה גרסה ( ודי לעיין בתצהירים שהוגשו מטעמם), הם לא מכחישים פוזיטיבית את העסקאות כיוון שאין להם ידיעה על ביצוען, ואף לא שוללים את היתכנות המכירה. טענותיהם מתמקדות בדרישה ל"ראיות טובות" להוכחת העסקאות ( ראו גם דברי ב"כ היורשים לפרוטוקול מיום 12.2.2015 עמ' 150 ש' 21 "אין להם ראיות, הרי זה כל הטענה שלנו"). הנתבעים לא הביאו עד או ראיה שיסתרו את טענות התובעים, מטעמם העידו רק קמאל ואדי – שהודו שאין להם ידיעה על העסקאות – לחיוב או לשלילה ( ראו עדות קמאל עמ' 38 לפרוטוקול מיום 15.4.2015 " ש:לפי הגרסה שלכם למה עזיז מחזיק בייפוי הכח הזה? ת: הוא טוען שהוא קנה את זה, אני לא יודע על כך שום דבר. ש: אתה גם לא יודע שזה לא נכון? ת: אני לא יודע"; עדות אדי עמ' 139 לפרוטוקול מיום 12.2.2015 " ש:... הצד הזה טוען שדוד מכר חלקים מהקרקע לכל מיני אנשים, אתה יודע אם זה נכון או לא? ת: אין לי מושג, לא הייתי מעורב"; כשאדי אף לא ראה את ייפוי הכח קודם לעדותו – שם בעמ' 140), והמסמכים היחידים שהגישו, מלבד הסכם השותפות, היו מסמכי הטאבו בעסקאות האחרות.
בנסיבות אלו, ולאור החזקה כי רק במקרה נדיר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך שנחתם על ידיו בפני נוטריון ציבורי, כמו גם העובדה כי ייפויי הכח הינם מסמכים בכתב בעוד טענות הנתבעים כנגדם הינן בעל פה, ומעת שהתובעים הטו את הכף לשכנע כי אכן בוצעו העסקאות, הנטל עבר לנתבעים לסתור את ביצוען, אשר לא עמדו בנטל ולא הצליחו להטות את מאזן ההסתברויות, כך שגרסתם תהיה יותר מתקבלת על הדעת.

האם היורשים הודו בזכותם של התובעים
התובעים טענו, כי טענת היורשים בכתב ההגנה בתביעת האחים, לפיה יש לצרף את עזיז וכהנים לתובענה כיוון ש"למיטב ידיעתם" של היורשים עזיז וכהנים רכשו את המקרקעין, מהווה הודאת בעל דין לגבי ביצוע העסקאות.
כנגד טענה זאת ניתן להשיב כי התובעים לא יכולים לאחוז במקל משתי קצותיו, לטעון מחד גיסא כי " הנתבעים הודו... כי לא היו מעורבים בעסקיו של דוד [המנוח]... וכי למעשה אין להם כל ידיעה בעניין זה" (סעיף 55 לסיכומיהם), ומאידך גיסא כי " הנתבעים 1-5 הודו... בעסקאות נשוא התובענה" (סעיף 112 לסיכומיהם; ראו גם סעיף 58 ובו ציטוטים מעדותו של קמאל על חוסר ידיעתו). כאמור, מסקנתי מהראיות והעדויות היא שאין ליורשים ידיעה פוזיטיבית על ביצוע העסקאות ( לחיוב או לשלילה) וכל שעולה מכתב ההגנה הוא מבוקשם לכבד את רצון אביהם, ככל שאכן ביצע את העסקאות ( ראו גם עדות קמאל מיום 15.4.2015 בעמ' 44 "הוא אמר לבסאליאן שאם באמת היו הוכחות, הוא היה יכול להסכים. מאחר שאין הוכחות, הוא לא מסכים"; הודעת ב"כ היורשים לפרוטוקול מיום 16.7.2014 עמ' 27 "מי שמגיע לו, שיקח מה שמגיע לו... אבל כשרוצים את החתימה שלנו... תראו הוכחות ששילמתם לאבא"). יוער, כי בניגוד לנטען על ידי התובעים בסיכומיהם ( סעיף 83), לא מצאתי בהכרח שהנתבעים שינו גרסה, כיוון שראו בהסכם הפשרה " הזדמנות להרוויח משיתוף הפעולה עם האחים", שכן כבר בכתב ההגנה מטעמם, בתביעת האחים ( סעיף 11) , הסכימו היורשים בהגינותם, לפנים משורת הדין ולצורך שמירה על שלמות המשפחה, להכיר בבעלות משותפת עם האחים במקרקעין, וגרסתם בנושא העדר ידיעה על ביצוע העסקאות וכיבוד רצון אביהם - ככל שבוצעו עסקאות - הייתה עקבית.
הגם שכך, דומה כי היורשים בחרו בכתב ההגנה האמור, כנטען ע"י התובעים. משכך, גם אם לא מדובר בהודאה החוסמת דרכם, יש בנטען חיזוק לגרסת התובעים.

לשון ייפויי הכח
האם ייפויי הכח כוללים התחייבות לבצע עסקת מכר במקרקעין, לרבות היסודות הצורניים הנדרשים לכך ( דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין).
התובעים טענו כי ייפויי הכח מושא התובענה הם דו תכליתיים ומהווים הן את המסמך היוצר של העסקה והן מכשיר להבטחת ביצועה, וכי מתקיימים בהם כל האלמנטים הדרושים להגשמת דרישת הכתב – זיהוי מלא של הצדדים, זיהוי מלא של המקרקעין, פירוט השטח הנמכר והוראות מפורטות נוספות וכן הצהרה על תשלום מלוא התמורה, ומכאן שאין צורך לציין את גובה התמורה.
הנתבעים טענו שייפויי הכח הם כלליים - בנוסח סטנדרטי - ולא מעידים על התחייבות לביצוע עסקה אלא נועדו כמכשיר לשליחות בלבד, בתוך כך נטען שחסרים בייפוי הכח פרטים מהותיים לרבות מהות העסקה ( האם למכור, להשכיר או להחכיר) סכום התמורה ומועד התשלום. כמו כן נטען שלא הוצגו הסכם מכר נפרד והוכחת תשלום תמורה. עוד נטען, כי אי רישום הזכויות מלמד, על כך שלא בוצעה עסקה ולחילופין על זניחת הזכויות, ככל שהיו.

ייפוי הכח מקיים את דרישת הכתב ואין הכרח בהסכם נפרד
ההלכה מורה שאין הכרח לקיומו של הסכם עצמאי, ואין מניעה שעסקת המכר וייפוי הכח למימושה ישולבו באותו מסמך, הוא ייפוי הכח. נפסק ש"ייפוי כח בלתי חוזר העונה על דרישת הכתב בהתאם לכללים שפותחו בהקשר זה, יכול ליצור התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין" (עניין אלקודס, בסעיף 24 וההפניות שם). אם כן, בניגוד לעמדת האחים לפיה הכרה בייפוי כח כמכשיר להתחייבות לביצוע עסקה נעשתה רק " בכל אותם מקרים" בהם לשון ייפוי הכח לא הייתה סטנדרטית ( קרי במקרים בהם ייפוי כח נוסח במיוחד לעסקה המסוימת), אין מניעה כי גם ייפוי כח בנוסח סטנדרטי יוכר כמכשיר להתחייבות לביצוע עסקה, כל עוד ניתן " ללמוד מן האמור ביפוי הכוח עצמו, או מראיות מפורשות אחרות, כי נתקיימה עסקה של מכר במקרקעין" (ע"א 3812/97 כהן ארזי נ' כהן קישק (15.9.1999), בסעיף 4; ראו גם ע"א 4836/06 עזבון המנוח סאלח יוסף חמוד ז"ל נ' כמאל חוסיין חרב (13.07.2008)).
בענייננו, ייפויי הכח עונים על דרישת הכתב כפי שפורשה בפסיקה וכוללים את כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקת מכר מקרקעין, כגון פרטי הצדדים לעסקה - שמות הצדדים, מספרי זהותם וכתובתם; זיהוי מפורט של המקרקעין כולל מועד רכישתם ע"י המוכר ומקום רישומם, פירוט השטח ששייך למוכר ופירוט גודל החלק המועבר; אישור בדבר קבלת מלוא התמורה; הוראות ביחס לפעולות שניתן לבצע במקרקעין – לרבות רישום. אמנם מדובר בייפוי כח בנוסח סטנדרטי לכאורה, אך הוא אינו " כללי" כיוון שהוקלדו עליו הפרטים המסוימים לזיהוי המקרקעין והעסקה הספציפית – היוצרים זיקה למקרקעין הספציפיים. פרטים אלו מלמדים על כוונה והתחייבות לעשיית עסקה, בין המנוח לתובעים במקרקעין המפורטים בייפוי הכח.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי משום שנוסח ייפוי הכח מאפשר גם פעולות נוספות כגון השכרה וחכירה, הרי שמהות העסקה אינה ברורה ואין מדובר בהתחייבות לביצוע עסקת מכר. מקריאה של ייפוי הכח, על כל פרטיו, ברי כי הייתה כוונה להעביר את המקרקעין מבעלותו של המנוח לבעלותו של אחר והוענק לשלוח שיקול דעת מלא וסמכויות רחבות להעברת הזכויות. לא ניתן לקרוא את ייפוי הכח כמצמצם את ההתחייבות להענקת כלל הזכויות במקרקעין ( לרבות מכירה, העברה והשכרה).
חיזוק לאמור ניתן למצוא בפסק דינה של השופטת אבנור בעניינה של באבאג'ניאן, כי די היה ביפוי הכוח הדומה לרישום העסקה.

תשלום תמורה והעדר קבלה על תשלום
המנוח אישר על פני ייפויי הכח ( סעיף 6) כי קיבל את מלוא התמורה, ומכאן אין רלוונטיות לטענת הנתבעים באשר להעדר פירוט סכום התמורה, שכן דרישת הכתב נועדה לסלק אי ודאות בתנאי העסקה, והצהרה כתובה של המוכר בדבר תשלום מלוא התמורה משיגה מטרה זו ביעילות לא פחות מפירוט ההתחייבות ( ראו ע"א 5574/09 הזימה סעיד הזימה קזל נ' קרן קיימת לישראל (16.11.2011), בסעיף 20 ([ להלן: עניין הזימה]; עניין אלקודס לעיל, בסעיף 24 וההפניות שם); לדיון בריכוך דרישת הכתב ראו בע"מ 8461/10 פלוני נ' פלוני (31.03.2011)).
הנתבעים טענו כי לא הוכח תשלום התמורה, אולם זאת טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב [ראו ע"א 1333/14 מיטרי נ' עו"ד דוברונסקי (28.7.15)] , ובמיוחד ייפוי כח קונסולרי. כך היה על הנתבעים הנטל להוכיח כי לא שולמה תמורה, והם לא עמדו בנטל, בין היתר באשר הם עצמם העידו שאין להם ידיעה לגבי העסקאות, ובכלל זה תשלום תמורה ( ראו עדות אדי מיום 12.2.2015 עמ' 146: "... אתה יודע להסביר לי מי זה אותו צד ג' שדוד חכימיאן מאשר שהוא קיבל ממנו תמורה? ת: אין לי מושג"; עמ' 147 "ש: הוא קיבל כסף מהאנשים האלה? ת: מה הוא עשה אלוקים יודע").
יתרה מכך, לכתוב בייפוי הכח מצטרפת עדות עזיז, שהיה צד לעסקה, אשר העיד כי שילם 21,500 טומאן עבור המקרקעין וקיבל את ייפוי הכח כחודש לאחר תשלום מלוא התמורה ( פרוטוקול מיום 16.7.2014 עמ' 87; עמ' 93). אמנם, כנטען על ידי הנתבעים בכתב התביעה שכנגד ( סעיף 23) נטען כי סך זה היה שווה באותה עת כ-4,500 דולר ואילו עזיז העיד כי הסך שווה כ-3000 דולר ( עמ' 123), אולם התשלום בוצע כ-45 שנים קודם למתן העדות, בטומאן ולא בדולרים, ולפיכך לא מצאתי שיש בסתירה זו כדי לקעקע את ביצוע התשלום. כך גם, לא מצאתי ממש בטענת האחים בדבר " צל כבד" על עדות של עזיז שהעיד שאמר למנוח " אני משלם לך את הסכום הזה האחרון ואל תיקח ממני יותר. הוא מכר את האדמה לאחרים בסכום יותר גבוה" (עמ' 94 לעדות עזיז מיום 16.7.2014). עדות זו לא סותרת את העובדה ששולמה תמורה וייפוי הכח ניתן לאור ולאחר קבלת התמורה . העובדה כי המנוח נתן לעזיז את ייפוי הכח כחודש לאחר תשלום התמורה, מלמדת שהמנוח מצא את התמורה ששולמה לו ראויה והנתבעים לא הוכיחו אחרת.
הנתבעים הוסיפו וטענו, כי לא הוכח תשלום התמורה שכן לא הוצגו קבלות. לעניין זה העיד עזיז שלא לקח קבלה כי סמך על המנוח, הם היו חברי קהילה, ולאחר חודש קיבל את ייפוי הכח ולא היה צריך קבלה ( פרוטוקול 16.7.2014 עמ' 87 ש' 11-6; עמ' 94-93; עמ' 108 ש' 17). מקובלת עלי עדותו של עזיז שמבחינתו דמה הדבר לחפץ שקונים בחנות ולא מקבלים קבלה אלא מסתפקים בחפץ עצמו ( עמ' 120 ש' 14-15).
היורשים ביקשו לקעקע את עדותו של עזיז בעניין זה, כיוון שהעיד שלא קיבל קבלה כי הוא והמנוח היו חברים טובים וזאת בניגוד לעדותו, כך היורשים, כי " רק הכיר" את המנוח והם " לא היו בדיוק חברים". לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, כאמור לעיל, השתכנעתי כי עזיז והמנוח היו חברים לקהילה ושרר ביניהם אמון מספיק בכדי שלא יהיה צורך בקבלות, במיוחד כאשר כבר ניתן ייפוי כח ( ואין מחלוקת כי ייפוי הכח ניתן). השאלה מה הייתה דרגת החברות האישית ביניהם והאם היו " חברים טובים" או " רק הכירו" אינה רלוונטית, ולא מצאתי סתירה מהותית בדברי העד. שנית, כאמור לעיל, בהינתן קיומם של מסמך בכתב ועדות ישירה עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח כי לא שולמה התמורה. ברם, הנתבעים לא תמכו את טענתם כי בהעדר קבלה לא שולמה תמורה. כך לדוגמה, לא הציגו קבלות תשלום מאחת מהעסקאות האחרות במקרקעין שתוקפן לא הוכחש, ולמצער לא הציגו קבלות אחרות מעסקאות דומות שבוצעו על ידי המנוח באותה תקופה שיכולות היו אולי ללמד על מנהגו של המנוח לתת קבלה ( על פי הסכם השותפות משתמע כי בוצעו עסקאות נוספות באותה תקופה שאינן במקרקעין דנא). ער אני לכך שחלף זמן רב מאז ביצוע העסקאות וייתכן כי מסמכים כאלה היו קיימים בעבר אך כיום כבר אינם, אולם יש לזכור כי לנתבעים, לשיטתם, היה אינטרס ישיר במקרקעין ( האחים מכח הסכם השותפות הנטען והיורשים מכח זכויותיו של המנוח), כך שאילו פעלו בסבירות בזמן אמת, היו בידם מידע ומסמכים הנוגעים למקרקעין, משלא עשו כן, אין להם אלא להלין על עצמם.
כיוון שמצאתי על פי עדות עזיז, העסקאות הנוספות ויתר הנסיבות, כי חברי הקהילה הסתפקו במתן ייפוי הכח ללא צורך בקבלה לאחר התשלום, הרי שהדברים יפים גם לעסקת כהנים. זאת מעבר לצורך, שכן הנתבעים כאמור לא עמדו בנטל לסתור את האמור בייפוי הכח.

אי רישום הזכויות במשך עשרות שנים
היורשים טענו כי העיכוב ברישום הזכויות מצד עזיז, ועדותו כי הניח את המסמכים בכספת ולא הסתכל בהם מאז ועד שהבין כי זכויותיו בסכנה, מעיד כי " מלכתחילה התייחסותו לכך תמוהה וזה דווקא נותן הסבר כי לא שילם התמורה וכי לא בוצעה עסקה" (סעיף 4. יב-יג לסיכומיהם). לא מצאתי ממש בטענות אלו. הטענות מצביעות לכל היותר על הזנחה מצד עזיז ברישום הזכויות אך אין בהן כדי להוכיח שלא בוצעה עסקה או כי זו פקעה. התרשמתי שעזיז האמין בתמים שדי בייפוי הכח כדי לקבע את זכויותיו ודווקא פתיחת ייפוי הכח לראשונה לאחר שמשפחת המנוח הודיעה לו שייפוי הכח לא תקף מחזקת מסקנה זו. כמו כן, מדובר בזכויות שביושר לבעלות במקרקעין, ולא בנקל יקבע שבעל זכות כזו זנח אותה או ויתר עליה, כאשר על הנתבעים מוטל נטל להוכיח נסיבות מיוחדות המורות שהתובעים ויתרו על זכותם ( ראו ע"א 2907/04 סופיוב נ' עז' המנוח בכור סופיוב ז"ל (13.06.2007), בסעיף 6).
היורשים הוסיפו וטענו שראיה לכך שלא נתקיימה עסקת כהנים נעוצה בכך שהמנוח כהנים כלל לא סיפר עליה לבנו – התובע 2, אשר שמע על רכישת הקרקע מדודו ( אח אביו) רק לאחר שהאב נפטר, על אף שהיה בקשר עם הדוד וביקר אותו מספר פעמים. כן הוסיפו תהייה בדבר השתהות בטיפול של 20 שנים גם לאחר שנודע על הרכישה, כשהתובע 3 מטיל אחריות באי הטיפול על הדוד, וזאת כשהדוד חולה אלצהיימר ולא ניתן לאמת את גרסתו. גם במקרה של כהנים, אין בטענות אלו כדי לסתור את גרסת התובעים שכהנים רכש את השטח מהמנוח. טענות היורשים לכל היותר מוכיחות הזנחה ברישום הזכויות, אך אין בכך די כדי להצביע על הזנחה או ויתור על הזכות שביושר ( ראו לעיל). כמו כן, לא מצאתי ששתיקת המנוח כהנים לגבי רכישת הקרקע משמעה כי הקרקע לא נרכשה, שהרי היורשים הודו שאביהם המנוח לא עדכן אותם בעסקאות שביצע ( שאינן מוכחשות) והם שמעו על כך מצד ג' (ראו סעיף 11. ה. לסיכומי היורשים בעניין ידיעתו של קמאל על עסקאות המכר מפי עו"ד שפר בשנת 1997; סעיף 24 לתצהיר קמאל " אבי ז"ל מעולם לא הזכיר משהו אודות מכירת מקרקעין"; ראו גם עדות אדי מיום 12.2.2015 עמ' 126 ש' 17 "לא היו מערבים את הבנים"), ובוודאי שאין בכך די כדי לסתור את ייפוי הכח שהוצג.

המסקנה מלשון ייפויי הכח
אם כן, נוסח ייפוי הכח מלמד על כוונת המנוח לבצע עסקה במקרקעין ולהעביר את זכויותיו. ייפוי הכח עומד בדרישת הכתב כפי שנתפרשה בפסיקה וכולל את הפרטים המהותיים לביצוע העסקה – זיהוי המקרקעין, זיהוי הצדדים, זיהוי הפעולות וקבלת תמורה. נוסח זה נתמך בעדותו של עזיז, שהעיד שרכש את המקרקעין, שילם את מלוא התמורה עבורם וקיבל מהמנוח את ייפוי הכח ( ראו עדות עזיז מיום 16.7.2014 בעמ' 85: "כששמעתי שהייתה עסקה שכזו גם אני קניתי מדוד חכימיאן 500 מטר"; עמ' 127 "אני קניתי ממנו, קניתי ממנו הוא נתן לי את המסמך הראשון, את הייפוי כוח").
יובהר כי בניגוד לנטען על ידי היורשים כי עדות עזיז הינה עדות יחידה שאין לה תימוכין, הרי שעדותו נתמכת לכל הפחות במסמכים בכתב – ייפויי הכח נשוא התביעה ומסמכי הטאבו בעסקאות האחרות, כמו כן נתמכת העדות ביתר הנסיבות כפי שיפורטו להלן ( ראו עניין סונול, בסעיף 25). זאת, כאמור לעיל, בניגוד לטענות הנתבעים, שהן הכחשות כלליות בהעדר ידיעה, שלא נתמכו כלל.

הנסיבות האופפות את ייפוי הכח
בנוסף לנוסח ייפוי הכח והעדויות התומכות באמור בו, אבחן להלן את נסיבות עריכת ייפוי הכח, התנהגות הצדדים ויתר הנסיבות הסובבות אותו, אשר גם הן מלמדות על כוונה לביצוע עסקה במקרקעין.

העדר תזה חלופית בדבר עסקת היסוד
ללשון ייפוי הכח מצטרפת טענת התובעים לפיה הנתבעים לא הציגו כל תזה חלופית לסיבה בגינה ניתן ייפוי הכח, וכלל לא טענו, לא כל שכן הוכיחו, מהי עסקת היסוד שייפוי הכח – כמכשיר לשליחות בלבד כנטען – נועד לתמוך בה. בהעדר סיבה אחרת מתקבלת על הדעת למתן ייפויי הכח, יש בכך כדי לחזק את גרסת התובעים שאכן ייפויי הכח ניתנו לצורך עסקה במקרקעין.
האחים טענו ( סעיף 17 לסיכומיהם) כי " ייתכן כי מדובר בפעולת הכנה ... ". טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי האחים, ויש ממש בטענת התובעים כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. בנוסף, גם לגופה מדובר בטענה שאינה משכנעת, ומניסוחה עולה שאף האחים עצמם אינם סבורים שהיא נכונה עובדתית והיא לכל היותר בגדר סברה לא מבוססת (" ייתכן"). מכל מקום, כמפורט לעיל, השתכנעתי מעדותו של עזיז, כי קיבל מהמנוח את ייפוי הכח רק לאחר תשלום התמורה, והדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו מדובר בייפוי כח מאומת ע"י הקונסול, שהיה צורך להגיע אליו במיוחד, ואין זה סביר שהמנוח יטריח עצמו כך ואף יעביר את ייפוי הכח לידי התובעים, כפעולת הכנה בלבד. היורשים טענו, כי ייפוי הכח נועד להלוואה בלבד ( סעיף 14. ו. לכתב ההגנה מטעמם בתביעת כהנים). טענה זו כלל לא עולה מלשון ייפוי הכח, אין כל מסמך אחר בכתב שייתמוך בה, והיא ממילא נזנחה בסיכומיהם משלא הובאו כל ראיות להוכחתה, כשאף העד מטעם היורשים אינו בטוח בנכונותה ( ראו עדות קמאל מיום 15.4.2015 בעמ' 39 "ש: אתה יודע על הלוואה שכהנים או עזיז הלוו לאבא שלך? ת: כלום. אני לא, אני לא יודע").
ודוק, אשר יכול והיה יפה כטיעון מול האחים, אודות יחסים כספיים אלו או אחרים בין המנוח לאחים, אין לו מקום – בהיעדר כל נתון על כך – במסגרת יחסים מול מי שאינם בני המשפחה.

נסיבות החתימה על ייפוי הכח
נסיבות נוספות עליהן הצביעו התובעים שיש בהן כדי לחזק את גרסתם הן נסיבות החתימה על ייפויי הכח – העסקאות בוצעו באיראן, ע"י צדדים – חברי קהילה אחת – שלא חיו בישראל ולא היו מיוצגים, והמנוח הטריח עצמו לקונסוליה לצורך אימות ייפויי הכח, שהיו כלי מקובל ונפוץ באותה תקופה לעשיית עסקה במקרקעין. נסיבות אלו, המצטרפות לנוסח ייפויי הכח וליתר הנסיבות האופפות את ייפויי הכח, מלמדות כי יותר סביר שהצדדים התכוונו לבצע עסקה במקרקעין והשתמשו בכלים הידועים שעמדו לרשותם, מאשר שהתכוונו רק ליצור שליחות שתכליתה אינה ידועה. בהקשר זה עולה שוב השאלה – לה לא סיפקו הנתבעים תשובה – מהי עסקת היסוד שלצורך מימושה הטריח עצמו המנוח לשגרירות וחתם על ייפוי כח בדומה לעסקאות המכר האחרות.

העסקאות הנוספות
נסיבה נוספת, ומשמעותית [הרבה יותר], הינה העסקאות הנוספות שביצע המנוח במקרקעין עם חמשת חברי הקהילה הנוספים. גרסת התובעים מתאמתת ומקבלת חיזוק מעסקאות אלו.
כאמור, אין מחלוקת שהמנוח מכר מזכויותיו במקרקעין, לחברי הקהילה המשהדית באיראן, במחצית-סוף שנות השבעים של המאה ה-20. נדמה שהרקע למכירה היה סילוק חובות האחים ( עדות קמאל עמ' 32-31 לפרוטוקול מיום 15.4.2015), אולם אין אני נדרש להכריע בדבר לצרכי תביעה זו. מכל מקום, חמש עסקאות דומות – עם חברי אותה קהילה, באותם מקרקעין, באותה תקופה ובשימוש באותו נוסח של ייפוי כח וחתימת הקונסול – נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ואין חולק על תוקפן. משאלו פני הדברים, הנטל על הנתבעים היה להסביר את צירוף המקרים, לפיו 5 עסקאות דומות שבוצעו על ידי המנוח היו למכירת המקרקעין, ודווקא 2 העסקאות שטרם נרשמו, לא נועדו למכירת המקרקעין. כפי שיפורט להלן, גם אם אצא מנקודת מוצא מחמירה כי הנטל על התובעים להוכיח שהעסקאות הנוספות תומכות בגרסתם, הרי שהם עמדו בו.
התובעים טענו, כי ייפויי הכח מהווים תחליף מקובל להסכמי המכר ויתר הרוכשים העבירו את הזכויות על שמם באמצעות ייפויי הכח. לפיכך נטען כי העסקאות האחרות מהוות ראיה להלך הנפש של המנוח וכוונתו להעניק בעלות במקרקעין. באשר להבדלים בין ייפוי הכח - אשר בחלקם נרשמו הרוכשים כצד ג' ואילו בעסקאות מושא התביעה מופיעים התובעים כשלוחים בלבד, טענו כי מדובר בטעות או חוסר הבנה באופן הרישום על פני ייפוי הכח, כי כוונת הצדדים ברורה, לבצע עסקת מכר – כאשר ייפויי הכח לזביח ולכהנים ניתנו באותו מעמד, ויש לייחס להם את אותה כוונה לבצע עסקה. כן נטען, שעד היום אין כל אדם אחר שטוען שהוא " צד ג'" אשר לטובתו נעשה ייפוי הכח לכאורה.
לנתבעים שתי טענות עיקריות מדוע אין לגזור גזרה שווה בין העסקאות האחרות לבין העסקאות מושא התביעה. האחת, שמהמסמכים מרשם המקרקעין לא ניתן ללמוד שלא נכרתו הסכמים בעסקאות האחרות – כיוון שאלו לא מוגשים לצורך רישום והיה על התובעים להעיד את הרוכשים הנוספים כשמחדל זה פועל לרעתם; השנייה, שיש הבדלים בין ייפויי הכח. ב-3 עסקאות ( גב' עזיז, מר נג'אד וגב' לולוי) שם נרשם הרוכש כצד ג' ולכן ייפויי הכח תקינים והעסקה תקפה, בעוד שב-2 עסקאות אחרות ( מר זביח וגב' באבא'ניאן) אמנם לא נרשם הרוכש כצד ג' אלא כשלוח, אך באחת נחתם ייפוי כח ובשנייה ניתן פסק דין שאפשרו את רישום העסקה.
לבית המשפט הוגשו תיקי העברת הבעלות מלשכת רישום המקרקעין בחמש העסקאות הנוספות שבוצעו, כפי שפורט לעיל בפרק העובדות, כאשר אין מחלוקת על תוקף המסמכים. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכי העסקאות הנוספות, מצאתי שקיומן ואופן ביצוען של העסקאות הנוספות, תומך במסקנה שהמנוח מכר מזכויותיו במקרקעין גם לתובעים.
אל מול טענתם הפוזיטיבית של התובעים כי העסקאות האחרות בוצעו באמצעות ייפויי הכח, טענו הנתבעים שהעובדה שאין בתיק הטאבו הסכמי מכר " אינה מעידה כי לא נערך הסכם מכר". הנתבעים לא הביאו גרסה פוזיטיבית מטעמם ולא טענו כי אכן נערכו הסכמי מכר בעסקאות האחרות, כשמאופן התנסחותם בסיכומיהם עולה שהם עצמם אינם בטוחים בקיומו של הסכם מכר, ולא מצאתי טענה, לא כל שכן הוכחה, כי העסקאות האחרות לוו בהסכם מכר בכתב ולא הסתמכו על ייפוי הכח בלבד.
לא למותר להזכיר כי אם אכן נערכו גם הסכמי מכר, ניתן היה לנסות ולאתרם הן בידי מי מעורכי הדין שטיפלו ברישום אותן עסקאות וכך אצל שלטונות מס שבח.
אף אם אניח לטובת הנתבעים כי הנטל על התובעים היה לסתור את טענת הנתבעים – שנטענה בעלמא – המחדל בהבאת הרוכשים הנוספים אינו עומד לחובת התובעים אלא לחובת הנתבעים. כאמור לעיל, התובעים תמכו את גרסתם בראיות בכתב ועל הנתבעים הנטל, כמי שטוען בעל פה כנגד מסמך בכתב, להוכיח שאין די בייפויי הכח. אמנם טענת הנתבעים הייתה שהתביעה לא הוכחה דיה, אלא שגם במצב זה היה עליהם לנסות ולתמוך את גרסתם, זאת כשעל פניו הרושם המתקבל הוא דמיון בין העסקאות. המנעות הנתבעים מלהביא עדים שנכחו בעסקאות הנוספות עם המנוח, בנסיבות של העדר עדים התומכים בגרסתם ו/או מזימים את גרסת התובעים, פועלת לחובתם יותר מאשר הימנעות התובעים מלהביא עדים נוספים בכדי לחזק את גרסתם ( ראו ת.א. (ב"ש) 3217/09 זילברברג נ' גלובינסקי (15.8.2016), בסעיף 42).
ייפויי הכח שניתן לבאבאג'ניאן זהה לייפויי הכח נשוא התביעה, בשלושתם רשומים הרוכשים כשלוחים בעוד שמו של צד ג' נותר ריק. הנתבעים טענו, שהחלקה נרשמה על שמה כיוון שניתן פסק דין – והיורשים הגדילו וטענו שפסק הדין הוצא תוך הטעיית בית המשפט לחשוב שמען המנוח אינו ידוע, בעוד הוא חי וגר בטהרן, ומשכך לא התקבלה תגובתו. אין בטענות אלו כדי לחזק את גרסת הנתבעים שיש הבדל בין העסקאות, שכן עניינם באמצעים הטכניים הנדרשים לרישום בטאבו ולא לשאלה האם נכרתה עסקת מכר ( שאינה במחלוקת במקרה של באבאג'ניאן). התביעה הוגשה לצורך תשלום מסים מנכסי המנוח, ולכך נועד פסק הדין, ולא להוכחת העסקה. לפיכך אף אם המנוח היה מגיב, לא היה זה לעניין תוקף העסקה, אלא לעניין חובתו לשלם את המסים בכדי לאפשר את רישומה.
יצוין כי השאלה האם די בייפויי הכח כדי לרשום את העסקאות בפועל אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תוקף העסקאות. העובדה שכעניין של פרוצדורה דורש רשם המקרקעין פסק דין של בית משפט המאשר את תוקף העסקה או מסמכים אחרים, אינה פוגעת במהות העסקה כעסקת מכר, ובכוונת המנוח להעביר את זכויותיו במקרקעין.
כאמור, מפסק דינה של השופטת אבנור עולה כי בית המשפט סבר שאין צורך בצו בכדי להעביר את הרישום, הווה אומר, כי ייפויי הכח תקף וניתן לבאבאג'ניאן כשלוחה וקונה ( ראו גם תרשומת רשם המקרקעין). קרי, לזכות התובעים עומדת פרשנותו של בית המשפט בעבר בדבר תוקפו של ייפוי הכח כעסקה לטובת באבאג'ניאן, על אף שזו נרשמה רק כשלוחה ולא כצד ג' ולא צורף הסכם מכר. פרשנות זו לא נסתרה על ידי הנתבעים.
זאת ועוד, התצהיר שהגישה באבאג'ניאן בתמיכה לרישום העסקה, תומך במסקנה כי גם בעסקה זו פרט לייפוי הכח לא נחתם הסכם ולא ניתנה קבלה – זאת בניגוד לעמדת הנתבעים. בתצהירה באבאג'ניאן מזכירה כי שילמה תמורה וקיבלה ייפוי כח כנגד מכר החלקה " ... ואשר לפי אותו ייפוי הכח רכשתי בתור צד ג' 500 ממ"ר...", הנתבעים כאמור לא חולקים על תוקף העסקה או על המסמכים שהוגשו לצורך רישומה, לרבות תצהירה של באבאג'ניאן.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר בוחנים גם את העסקה שבוצעה עם גב' עזיז, אשר גם העסקה עמה אינה במחלוקת. גב' עזיז הצהירה, כי קיבלה את השטח במתנה וללא תמורה וגם בתצהירה היא מזכירה אך ורק את ייפוי הכח שקיבלה " המתייחס להעברת 750 מ"ר", אין התייחסות למסמכים נוספים כגון הסכם מכר.
כמו כן, גם ייפוי הכח של זביח זהה לייפויי הכח מושא התביעה וגם בו לא נכתב שמו של זביח כצד ג' אלא כשלוח בלבד. העסקה עם זביח אינה במחלוקת והנתבעים טענו שההבדל בינה ובין העסקאות נשוא התביעה הוא כי ניתן ייפוי כח נוסף מיום 5.4.1978 מהמנוח לעו"ד שפר ועו"ד גרין ( להלן: "ייפוי הכח הנוסף"). לדידי, ייפוי הכח הנוסף לא נועד אלא לצורך רישום העסקה – כעניין טכני, כאשר העסקה עצמה התבצעה באמצעות ייפוי הכח הבלתי חוזר, והנתבעים לא הצביעו על הבדל מהותי בין העסקאות. השתכנעתי שלאחר קבלת ייפוי הכח הבלתי חוזר מהמנוח ביום 10.4.1975, זביח פעל נמרצות לרישום זכויותיו – מתוקף ייפויי הכח – באמצעות עו"ד שפר. עו"ד שפר הצהיר, ותצהירו לא נסתר, כי כבר ביום 26.8.1975 פנה אליו זביח לצורך רישום הזכויות, וצורפו מכתבים מזביח לעו"ד שפר – שהאותנטיות שלהם אינה במחלוקת – מיום 22.11.1977 ומיום 14.4.1978, בקשר עם רישום הזכויות, כאשר למכתב מיום 14.4.1978 צורף ייפוי הכח הנוסף.
בהתאם, במועד חתימת ייפוי הכח הנוסף כבר ייצג עו"ד שפר את זביח לצורך העברת זכויותיו ולפיכך הצהיר שם המנוח כי הוא יודע " שעו"ד שפר מייצג גם את הקונה בעסקה הנ"ל". בזמן ביצוע העסקה היה זביח באיראן, ומינוי מיופה כוח לצורך השלמת הרישום בישראל היה בנסיבות דרך פעולה מתבקשת. משאלו פני הדברים, ברי כי ייפויי הכח הנוסף לא נועד אלא לצורך רישום העסקה, בעוד העסקה עצמה בוצעה באמצעות ייפוי הכח הבלתי חוזר, שאחרת לא היה מתקשר זביח עם עו"ד שפר מלכתחילה.
בהקשר זה, הנתבעים טענו כי תצהירו של המנוח כהנים משנת 1978 בתמיכה לרישום זכויותיו של זביח " משמיט את הבסיס של תביעת יורשי המנוח כהנים" (סעיף 18 לסיכומי האחים; וראו סעיף 5. טז-יז לסיכומי היורשים). כהנים הצהיר כי " ידוע לי כי מר חכימיאן לא העביר עד עתה זכויותיו בנכס לאיש וזו הפעם הראשונה שהוא מעביר חלק מזכויותיו בנכס למר פיזולה זביח", לטענת הנתבעים, אילו כהנים היה רוכש זכויות מהמנוח, לא היה מצהיר כי זו הפעם הראשונה שמתבצעת העברה. בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעים כי " הנכס" המופיע בתצהיר מתייחס לאותן זכויות ספציפיות שנמכרו לזביח ולא מתייחס לזכויות שנמכרו לכהנים. מכל מקום, ייפויי הכח הבלתי חוזרים לזביח וכהנים נחתמו באותו יום, הם היו הראשונים לרכוש זכויות בחלקה 187, וזביח היה הראשון לרשום את זכויותיו, וגם מטעם זה לא ראיתי בתצהיר זה כמשמיט את תביעת הבעלות של כהנים.
אם לא די באמור לגבי העסקאות בהן ייפויי הכח היו זהים לייפויי הכח מושא התביעה, במובן זה שהרוכשים נרשמו כשלוחים ולא כצד ג', אדון להלן בייפויי הכח הנוספים בהם נרשמו הרוכשים כצד ג' ובמשמעות העדר הרישום כצד ג'.
מקובלת עלי טענת התובעים, כי העדר הרישום כצד ג' נבע מבלבול ואין בו כדי להעיד שהמנוח לא התכוון לעשות עסקה עם התובעים. הנתבעים טענו כי ייפויי הכח של גב' עזיז, מר נג'אד וגב' לולוי תקינים כיוון שמולאו בהם פרטי צד ג' (סעיף 15 לסיכומי האחים; סעיף 12 לסיכומי היורשים). אלא, שבייפוי הכח של מר נג'אד, בפירוט הפעולות שמורשה השלוח לעשות, מולאו פרטי המקרקעין (" למכור ולהעביר, להשכיר ולהחכיר את חלקת האדמה מירי"); ובייפוי הכח של גב' לולוי המנוח הוא המוגדר כצד ג', בעוד גב' לולוי מופיעה בפירוט הפעולות שהשלוח מורשה לעשות ("למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר לשמינו זמרוד לולוי כורדואני"; "לה"ה משם דוד חכימיאן מסעיף דרכון _ ת.ז 420 ממשהד להלן " צד ג"").
על אף טעויות בולטות אלו לכאורה על פני ייפויי הכח – לרבות שמו המפורש של המנוח כצד ג' (ולא סתם שתיקה באשר לזהותו של צד ג'), אין לנתבעים כל טענה כלפיהם והם רואים בהם ייפויי כח תקינים וכעסקאות תקפות. בנסיבות אלו, לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים כי העדר הרישום כצד ג' בעסקאות נשוא התביעה מעיד על העדר כוונה לבצע עסקה עם התובעים.
יצוין בהקשר זה כי העסקה של מר נג'אד, נרשמה רק בשנת 2006, שנים לאחר שקמאל הבין מעו"ד שפר כי אביו מכר זכויות במקרקעין לרוכשים שונים ( ראו סעיף 11. ה. לסיכומי היורשים " נודע לו לראשונה על כך שאביו המנוח מכר חלקים בקרקע זאת משיחתו עם עו"ד שפר, כנראה כשנפגש עמו כנראה ביום 16.5.97.. "). היורשים לא עשו דבר בכדי למנוע את רישום הזכויות של מר נג'אד או לברר את מקורן ותוקפן.
וזאת לדעת, אין מניעה שהשלוח יעביר את הנכס על שמו ככל שממהות השליחות " משתמעת כוונה אחרת" (דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, 333; סעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה – 1965). בענייננו, מצאתי כי משתמעת כוונה להעביר את הזכויות המקרקעין לתובעים. כפי שעמדתי לעיל, הוכח כי התובעים הם ששילמו תמורה למנוח וקיבלו את ייפוי הכח לאחר תשלום התמורה; הוכח כי המנוח מכר זכויות במקרקעין לחברי קהילה – עליה נמנים גם התובעים; הוכח כי המנוח נהג להעביר את זכויותיו על פי ייפויי כח בהם נרשמו שמות הרוכשים שלא כצד ג' (מר זביח, גב' באבאג'ינאנן, וגב' לולוי); הוכח שאין בנמצא אדם אחר פרט לתובעים שהוא הנהנה ( עדות קמאל מיום 15.4.2015 בעמ' 40; עדות אדי מיום 12.2.2015 בעמ' 143); כן הוכח כי התובעים ראו בעצמם כבעלי הזכויות, ביקשו לרשום את זכויותיהם וסברו כי אלו שמורות להם כל עוד הם מחזיקים בייפוי הכח ( ראו גם עדות עזיז המכחיש כי מונה כשלוח בלבד, בעמ' 121 ש' 23-21 מיום 16.7.2014).

עדויות ומסמכים נוספים השזורים היטב בהתרחשויות
לעומת הנתבעים, שלא הציגו כל גרסה עובדתית מטעמם, הציגו התובעים בנוסף לייפויי הכח, למסמכי העסקאות הנוספות ולעדותו הישירה של עזיז, מסמכים ועדויות נוספות שיש בהן כדי לשפוך אור על העסקאות נשוא התביעה.
אלברט, התובע 2, בנו של כהנים, הצהיר כי דודו נסים ( אח אביו) עלה לישראל בשנות ה-60 וכי במהלך אחד מביקוריו של אלברט בישראל לאחר פטירת אביו, סיפר לו הדוד כי כהנים רכש מהמנוח קרקע בגבעת שמואל וקיבל ממנו ייפוי כח בלתי חוזר – אשר נמסר לדוד נסים באחר מביקוריו של כהנים בישראל, מאחר והדוד התגורר בישראל וכהנים קיווה שיעזור ברישום הזכויות – ודודו הציג בפניו את ייפוי הכח המקורי; עו"ד בצלאלי ( אח אישתו של הדוד נסים) הצהיר כי בשלהי שנות ה-90 הדוד נסים סיפר לו כי כהנים רכש לפני שנים קרקע בישראל והוא רוצה לטפל ברישום ( ראו גם עדותו מיום 12.2.2015 עמ' 79; עמ' 82), ובמסגרת זו הציג בפניו הדוד נסים, בין היתר, את ייפוי הכח, ועו"ד בצלאלי ערך לו העתק נאמן למקור ( ראו גם עדותו מיום 12.2.2015 בעמ' 83); שמואל פירוז (בעלה של אחותה של אליס) אשר גר בקהילה באיראן, הצהיר כי עוד באיראן מר נג'אד סיפר לו שהוא וכהנים רכשו חלקים מהמקרקעין מהמנוח ( ראו גם עמ' 22 לעדותו מיום 12.2.2015), עוד הצהיר פירוז כי בשנת 1984 , בחתונתם של אליס ואלברט שהייתה בישראל, כהנים סיפר לו שהוא רכש מגרש מהמנוח; גם עזיז העיד שכהנים סיפר לו שרכש את המקרקעין מהמנוח ( עמ' 97 לפרוטוקול מיום 16.7.2014); אישתו של אלברט, גב' אליס כהנים, הצהירה כי החלה לטפל ברישום הזכויות בשנת 2009 ( ראו גם עמ' 98 מיום 12.2.2015) וצירפה תכתובת דוא"ל משנת 2010 בינה ובין עו"ד אלינסון, בה היא מעדכנת את עו"ד אלינסון כי מצאה העתק מייפוי הכח, וכי ייפוי הכח המקורי מצוי בידי הדוד בישראל; בסופו של דבר נמצא ייפוי הכח המקורי בדירתו של הדוד והוגש לבית המשפט ( עדות אלברט מיום 12.2.2015 עמ' 61).
עו"ד שפר הצהיר ותמך את עדותו במסמכים, כי זביח פנה אליו לצורך רישום הזכויות, צירף מסמכי רכישה של מר נג'אד ( את ייפוי הכח), ושלח לו מכתב מיום 30.7.1978 המפרט את שמות הרוכשים ( זביח, כהנים, נג'את, עזיז ולולוי), את גודל החלק שרכש כל אחד מהם בחלקה 187 ואף צוין בו כי אחיו של כהנים הוא שיפנה לעו"ד שפר. עוד הצהיר עו"ד שפר כי בשנת 1994 פנה אליו עזיז לצורך רישום הזכויות אך נותק הקשר, ופניה חדשה נעשתה שוב בשנת 2009.
בנוסף, אלברט הצהיר כי שמע בבית הכנסת שמר זביח רכש בצורה דומה שטח באותם מקרקעין וכי נרשם בטאבו באמצעות עו"ד שפר, אך הדוד נסים העדיף לפנות לאחיינו – עו"ד בצלאלי לטיפול ברישום. עו"ד בצלאלי העיד שהדוד נסים פנה אליו בכדי לטפל ברישום בשלהי שנות ה-90, והוא פנה לעו"ד שפר אך בשל העלויות הגבוהות ביקשה משפחת כהנים להשהות את הרישום, וצירף מסמכים רלוונטיים משנת 2001 ( העתקים של ייפויי הכח, צו ירושה ופניה לעו"ד שפר). עו"ד שפר הצהיר כי בתחילת שנת 2001 פנה אליו עו"ד בצלאלי לטיפול ברישום זכויות כהנים והעביר לו מסמכים רלוונטיים ( ייפוי הכח הבלתי חוזר, ייפוי כח מיורשי המנוח כהנים לעו"ד בצלאלי וצו ירושה), אך הטיפול לא נמשך בשל עלויות כלכליות והקשר התחדש בשנת 2009. אלברט הצהיר כי פנה אל עו"ד שפר בתחילת שנות ה-2000, אך האחרון ביקש סכום שכ"ט גבוה עבור הרישום, ועל כן הוחלט להמשיך ולדחות את הליך הרישום, וכי בשנת 2009 החליטו הוא ועזיז לקדם ביתר נמרצות את הליך הרישום. כך גם הצהירה אליס שפנתה בשנת 2010 לעו"ד שפר ועו"ד אלינסון לצורך טיפול ברישום.
מהמתואר עולה כי שני אנשים שונים ( אלברט ועו"ד בצלאלי) הצהירו כי הדוד נסים סיפר להם בשנות ה-90, לאחר פטירת כהנים, כי כהנים רכש את המקרקעין והעביר לדוד את ייפוי הכח לצורך טיפול ברישום; כי שני אנשים נוספים ( עזיז ומר פריוז) שמעו זאת ישירות מכהנים ( מר פירוז אף שמע זאת ממר נג'אד שרכש בעצמו) – ככל הנראה עוד בשנות ה-70 או ה-80 באיראן; כי ייפוי הכח של כהנים אכן היה בחזקתו של הדוד; כי כבר בסוף שנות ה-90/תחילת שנות ה-2000 ביקשו התובעים – לרבות הדוד נסים – לרשום את זכויותיהם בהסתמך על ייפוי הכח; וכי אדם נוסף בלתי תלוי ( זביח) פירט את שמותיהם של עזיז וכהנים (ביחד עם שמותיהם של רוכשים אחרים שנרשמו בטאבו ואין מחלוקת על זכויותיהם בקרקע), כמי שרכשו את המקרקעין מהמנוח, במכתב שאין חולק על האותנטיות שלו ונשמר משנות ה-70 בידי עו"ד שפר, שאף הוא לא קשור לתביעה.
המגמה הרווחת בפסיקה היא העתקת מרכז הכובד ממשטר נוקשה של קבילות ראיות למשטר גמיש יותר של בחינת משקלן ומהימנותן תוך בחינת הראיה לגופה. לפיכך, מוצאים אנו בפסיקה בחינה של משקלן המצטבר של הראיות, גם אם נפל פגם בראיה זו או אחרת. מגמה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו לא ניתן לזמן את העדים הנוגעים בדבר והמסמכים הקיימים הם הדרך היחידה לברר את נסיבות המקרה לאשורן ( ראו ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה (15.07.2013) [ להלן: "עניין הופמן"] וכן ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולה (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2012) כב' השופטת חיות (כתוארה אז), וראו גם החלטתי בתיק דנא מיום 10.2.2015).
התובעים הציגו מספר רב של ראיות, השזורות היטב בגרסתם בדבר רכישת המקרקעין, קבלת ייפויי הכח ועיכוב ברישום בשל נסיבות כלכליות, ומהראיות עולה מסכת קוהרנטית של אינדיקציות לביצוע העסקאות ולבעלות התובעים במקרקעין ( ראו עניין הופמן). לא נעלם מעיני כי מדובר בחלקן בעדויות של צד מעוניין ( בני משפחה של התובעים) או בעדויות מפי השמועה על אמרות של צד ג' שאינן הוכחה לתוכנן, אך הנתבעים לא שללו שהשיחות בנוגע לרכישה התקיימו, שייפויי כח הוצגו ואף אומתו, שפניות לעו"ד לרישום הזכויות נעשו ושמכתביו של זביח נשלחו.
כאמור, המגמה היא בחינת משקלן המצטבר של הראיות, ומתן דגש על המסמכים הקיימים בנסיבות בהן לא ניתן לזמן את העדים הנוגעים בדבר – זאת מבלי לפגוע בכללי הראיות ומבלי להכשיר תוכנן של עדויות מפי השמועה. ואכן, ממכלול הראיות שהוצגו, מצטיירת תמונה לפיה התובעים רכשו מהמנוח זכויות במקרקעין, קיבלו ממנו ייפויי כח וביקשו לרשום את זכויותיהם, זוהי הגרסה המסתברת יותר העולה ממכלול הראיות שהציגו התובעים.
יצוין בהקשר זה כי היורשים האריכו בסיכומיהם בדבר מעשי הטעיה כביכול של גב' אליס כהנים, אישתו של התובע 2 ( סעיף 7. ה-י לסיכומיהם), בטענה שצירפה עדויות פסולות מפי השמועה בניסיון לנטוע בבית המשפט דעות כוזבות וכן שביקשה שהמכתב שצורף לתצהירה יחזה להיות כזה מראש הקהילה. אין בידי לקבל טענות אלו ומוטב היה שלא היו נטענות, באשר הן מבקשות להטיל דופי חמור בעדה ללא בסיס. היורשים מפנים לעמ' 106 לפרוטוקול מיום 12.2.2015 שם מופיעה הערת בית המשפט כי " ראוי לכתוב בתצהיר את הדברים כמו שצריך", דא עקא, ששלוש שורות בלבד בהמשך הפרוטוקול קיימת הערה נוספת של בית המשפט המפנה במפורש את תשומת הלב לכך שהעדה כן כתבה את הדברים בתצהירה ( עמ' 106 - עמ' 107), די אם אומר לעניין זה כי הפוסל במומו פוסל.

סיכום ביניים
מצאתי כי התובעים הוכיחו את גרסתם כי כרתו עסקת מכר עם המנוח להעברת חלק מזכויותיו במקרקעין בחלקה 187. גרסה זו, שהוכחה באמצעות ייפויי כח קונסולריים עליהם חתום המנוח, עדות עזיז שהיה צד ישיר לעסקה, מסמכים מעסקאות דומות נוספות ומסמכים ועדויות האופפים את ההתרחשויות מעת חתימת ייפויי הכח ועד היום, מסתברת יותר מאשר ההכחשה הכללית של הנתבעים שהעסקאות לא התרחשו.
לא בכדי מצאנו לנכון להרחיב ולפרט אודות כלל העסקאות שכרת המנוח עם חברי הקהילה, ואשר רובן אף נרשמו ע"ש הרוכשים או מקבלי הזכויות במתנה.
משכך, דומה כי לא היה מקום למאבקם של הנתבעים בכלל והיורשים בפרט, דווקא בתובעים דנן, שכל "חטאם" שלא דאגו בזמנו לרשום את הזכויות על שמם.

אדון להלן בשאלה מה תוקף העסקאות בין המנוח והתובעים, אל מול הסכם השותפות בין האחים שנחתם בשנת 1960 ואל מול הסכם הפשרה בין האחים ליורשים שנחתם בשנת 2013.

האם זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין גוברות על זכויותיהם של התובעים
הסכם השותפות
סעיף 11 להסכם השותפות מיום 24.11.1960 בין המנוח לבין אחיו, שהוגש לבית המשפט במסגרת תביעת האחים כנגד היורשים להצהיר על זכויותיהם במקרקעין, קובע כדלקמן: "האדמה הנמצאת בישראל הינה ע"ש מר דוד חכימיאן. חמש וחצי שישיות משש-שישיות שלה שייכות לכל האחים ובכל עת שתימכר, יחולק בין האחים בהתאם לחלקם".
האחים טענו, כי הסכם השותפות קודם לייפויי הכח ולכן זכותם של הנתבעים עדיפה על זכותם של התובעים. עוד נטען כי הסכם השותפות קובע זכויות קנייניות וכי התובעים לא הוכיחו כי לאחים הייתה קרקע אחרת בישראל הרשומה על שם המנוח.
התובעים טענו, כי הנתבעים לא הוכיחו כי הסכם השותפות חל על המקרקעין נשוא התביעה; כי ההסכם אינו אוסר על מכירה ולפיכך לכל היותר לאחים יש תביעה חוזית-כספית אל מול היורשים, ולא זכות קניינית; כי התובעים לא ידעו על קיומו של ההסכם ובהתאם לסעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) מעשיו של המנוח מהווים שליחות נסתרת; וכי אפילו אם המנוח חרג מהרשאה הם זכאים לקיום העסקה בהתאם לסעיף 6( ב) לחוק השליחות.
מקובלת עלי טענת התובעים כי על האחים, כמי שטוען לזכותו מכח הסכם השותפות, הנטל להוכיח כי ההסכם מדבר על המקרקעין מושא התובענה, וכי הנתבעים כלל לא ידעו לומר האם הסכם השותפות קוים – קרי חולקה תמורה בין האחים ( עדות אדי בעמ' 136 פרוטוקול מיום 12.2.2015). מכל מקום, ומבלי להיכנס לתוקפו של ההסכם, השתכנעתי שהתובעים לא ידעו על קיומו של הסכם השותפות בעת עשיית העסקה ( ראו עדות עזיז מיום 16.7.2014 בעמ' 96), כשאף הנתבעים לא ידעו על קיומו עד לפני מספר שנים והיו אדישים כלפיו ( עדות אדי מיום 12.2.2015 " לפני 4-5 שנים ולפני זה לא ידעתי, לא עניין אותי בכלל", בעמ' 116ׂ). עוד השתכנעתי כי למנוח, כבן הבכור, הייתה סמכות מטעם האחים לבצע את העסקאות ( עדות קמאל מיום 15.4.2015 בעמ' 23; עדות אדי מיום 12.2.2015 בעמ' 123 "בתור בכור, לפי חוקי ישראל הוא שולט, והוא שלט") וכי האחים קיבלו את מעשי המנוח וכיבדו את מעשיו ( עדות אדי מיום 12.2.2015 בעמ' 145 ובעמ' 148).
מכל מקום, וגם אם נתייחס להסכם השותפות כחל ביחס למקרקעין מושא הסכסוך, כפי שהובא לעיל, קובע הסכם השותפות כי אכן המקרקעין רשומים על שם המנוח, וכך גם אשר שייך לכל האחים, אולם לא מדובר על שותפות בזכויות עצמן באופן שהאחים אמורים להירשם כבעלי הזכויות אלא כפי שצוין לעיל "...ובכל עת שתימכר, יחולק בין האחים בהתאם לחלקם" (ההדגשה אינה במקור). דהיינו, כפי שהמקרקעין נרשמו על שם המנוח, כך המנוח רשאי לפעול בהם כרצונו, כאשר האחים אמורים לקבל חלקם מהתמורה שתתקבל עם מכירת הזכויות.
יתר על כן, מעת שהזכויות היו רשומות רק על שם המנוח, הרי צדדים שלישיים להם נמכרו הזכויות רכשו זכות נקיה וניתן גם להפנות לעסקאות האחרות, בחינת אומד דעתם של הצדדים, וכי לא בכדי האחים לא טענו בעניין הסכם השותפות, ביחס לרוכשים אחרים של זכויות במקרקעין.
לאור האמור, הרי שלא הייתה מניעה מצד המנוח לבצע את העסקאות עם התובעים ועובדה גם שביצע עסקאות נוספות עליהן אין מחלוקת. מכל מקום, אף אם לא הייתה הרשאה למנוח לביצוע העסקאות כאמור, הרי שחל בענייננו סעיף 6( ב) לחוק השליחות, והתובעים רשאים לראות את המנוח כבעל דברם.
ודוק, האמור הינו למעלה מהנצרך, הואיל וגם לפי תוכנו של הסכם השותפות, וכך פרשנותו, לרבות לאור העדויות, כי זכותם של האחים לקבלת חלקם בתמורה ומבלי שנפגעה זכותו של המנוח לנהוג במקרקעין כמנהג בעלים.

הסכם הפשרה
האחים טענו כי הסדר הפשרה שנחתם ביניהם קיבל תוקף של פסק דין ביום 30.8.2013 לפיו ניתן פס"ד הצהרתי כי המנוח רכש את הקרקע בנאמנות בעבורו ובעבור אחיו, ולאחים 77% מחלקה 187, ואילו יורשי כהנים הגישו את תביעתם רק ביום 14.10.2013 ומשכך אין להם יריבות כלפי האחים.
לא ירדתי לסוף דעתם של האחים בעניין זה. האחים טענו שיש להם זכויות במקרקעין בתביעתם משנת 2011, ובשנת 2013 הגיעו להסכם עם היורשים לפיו היורשים יעבירו להם 77% מזכויותיהם במקרקעין. אם כן, לא ברורה טענתם של האחים כי לכהנים, הטוען לזכויות במקרקעין, אין יריבות כלפיהם. מכל מקום, כהנים אינם צד להסכם הפשרה וטענותיהם לזכויות במקרקעין היו ידועות היטב לאחים, הן משום שאלו הופיעו בכתבי ההגנה של היורשים ושל עזיז בתביעת האחים, והן משום שכהנים הגישו בקשה להצטרף לתביעת האחים קודם לחתימת הסכם הפשרה, ולפיכך, לא מצאתי כל טענה טובה העומדת לאחים כנגד תביעת כהנים בהקשר להסכם הפשרה.
עוד יש להוסיף כי הסדר הפשרה בא "לממש" זכויות נטענות לאור הסכם השותפות, וכשלמעשה טרם כריתתו לא הוקנו זכויות לאחים במקרקעין, אלא רק אשר פורט לעיל, וכי על כן בכל מקרה רכישת הזכויות על ידי התובעים, קדמה להסכם הפשרה.
ושוב, האמור הינו למעלה מהנצרך לאור אשר נקבע לעיל אודות מהות השותפות.

סוף דבר
בסופו של יום, אין מנוס מלציין כי הדיון המשפטי לא היה לכבודו של המנוח.
בכל הקשור למערכת היחסים בין האחים ליורשים וכך גם אשר נטען על ידי מי מהם בכל הקשור להסכם השותפות, "התעוררו" האחים בחלוף שנים רבות ולאחר שבוצעו עסקאות במקרקעין ובעת שהמנוח מכר חלקים מזכויותיו.
וכאן יש לחזור ולציין כי עמדתם הראשונית של היורשים הייתה ראויה, בעת שביקשו ליישם את רצון אביהם המנוח. עם זאת, נגררו לעמדת האחים אשר הם אלו שהובילו את ההתנגדות לרישום זכויות התובעים, כאשר למעשה אין חולק כי המנוח חתם על ייפויי הכח וכי דינם של התובעים לא היה אמור להיות שונה מדינם של הרוכשים האחרים.
במיוחד יפים הדברים נוכח המסמכים שאותרו וכך גם אותן עדויות שנשמעו, כאשר היה מצופה שלמצער היורשים יכירו בזכויות התובעים.
מכל מקום, לאור כלל הנסיבות וחומר הראיות, ניתן לקבוע שאכן דינם של התובעים לא שונה מדינם של רוכשים אחרים וכי לא היה מקום להתנגדות הנתבעים. במיוחד יפים הדברים נוכח העדר כל גרסה של מי מהנתבעים אשר כל שיכלו לטעון עניינו בגדר השערות או טענות סף תוך התעלמות מקיומם של מסמכים בכתב, דהיינו יפויי הכח.
משכך, יש להביא זאת בחשבון גם בעת פסיקת ההוצאות, וכאשר יש להטיל על האחים חלק נכבד יותר.

לאור האמור, יש מקום לקבלת התובענות וכדלקמן:
ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו עסקת המכר מושא יפוי הכוח הבלתי חוזר אשר נחתם ביום 10.4.1975 במסגרתה מכר המנוח דוד חכימיאן ז"ל (ת"ז פרסית 420) (להלן: המנוח דוד) למנוח נוראלה כהנים ז"ל (ת"ז פרסית 4452) - 500 מ"ר בחלקה 187 בגוש 6369 (להלן: המקרקעין) – תקפה.
כי התובעים, נרימן כהנים, דרכון ארה"ב 157759891 ו-אלברט כהנים, דרכון ארה"ב 211560917, יורשיו של המנוח נוראלה כהנים ז"ל, זכאים להירשם בלשכת רשם המקרקעין כבעלים משותפים של 500 מ"ר בלתי מסוימים במקרקעין, על זכויותיו של המנוח דוד.
האמור בס"ק ב' כפוף לכך שהתובעים 1 ו-2 ימציאו את האישורים השונים הנדרשים לשם רישום העסקה, לרבות אישורי המיסים השונים, וכ ן את צו הירושה, לרישום הזכויות על שם התובעים כיורשי המנוח נוראלה כהנים ז"ל.
ניתן בזאת פסק הדין הצהרתי לפיו הערת האזהרה שנרשמה לטובת התובע 3, סולימאן עזיז, דרכון ארה"ב 214301705 (להלן: עזיז) ביום 17.4.2011, על זכויות המנוח דוד, במקרקעין נרשמה כדין.
כי עזיז זכאי להירשם בלשכת רשם המקרקעין כבעלים של 500 מ"ר בלתי מסוימים במקרקעין וזאת במקום הרישום על שם המנוח דוד.
האמור בס"ק ה' כפוף לכך שעזיז ימציא את האישורים השונים הנדרשים לשם רישום העסקה, לרבות אישורי המיסים השונים.
על מנת הסר ספק, ככל שזכויותיו של המנוח דוד במקרקעין נרשמו ע"ש מי מהנתבעים, הרי יבוא במקום הרשומים האמורים, אשר פורט בס"ק ב' ו-ה' לעיל.
כך גם ירשם החלק היחסי בזכויות ע"ש המפורטים לעיל, בהתאם לאשר נמכר, וכמפורט לעיל.

73. הנתבעים 5-1 יישאו במחצית מהוצאות התובעים 1 ו-2 וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 58,500 ₪, וכך גם במחצית הוצאות התובע 3 וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 58,500 ₪.

הנתבעים 21-6 יישאו במחצית מהוצאות התובעים 1 ו-2 וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 87,750 ₪, וכך גם במחצית הוצאות התובע 3 וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 87,750 ₪.

74. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט' באלול תשע"ח, 20 אוגוסט 2018.