הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 25818-05-19

מספר בקשה:14
לפני
כבוד ה שופטת מיכל עמית - אניסמן

המבקשים

  1. ר.ב. תנועה בהנאה חוגים וסדנאות בע"מ
  2. מורן באבאי
  3. רונה בבאי

ע"י ב"כ עו"ד אריאל דובינסקי

נגד

המשיבים

  1. ליעד ברקוביץ ("דו רה מי")
  2. ויזארט בע"מ
  3. מירב האוסמן
  4. ליאורה שלזינגר

ע"י ב"כ עו"ד קובי בר און ועו"ד אוהד שמילוביץ

החלטה

לפניי בקשת המבקשים (הם הנתבעים בתובענה) לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ובהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי
ביום 13.5.2019 הגישו המשיבים את התובענה דנן כנגד המבקשים, במסגרתה נטען על ידם, כי המבקשים מפרים זכויות יוצרים ביצירות מקוריות, אשר הזכויות בהן שייכות למשיבים, באופן מתמשך ושיטתי, על ידי העתקתן והפצתן על גבי תקליטורים.
ביום 25.7.2019 הגישו המבקשים כתב הגנה מטעמם, במסגרתו טענו, בין היתר, כי מדובר בתובענה קנטרנית, כי התנהלותם אינה מהווה הפרה של הוראות חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק"), ולמצער קמה להם איזו מההגנות הקבועות בחוק.
בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו המבקשים בקשה לסילוק התביעה על הסף, שעה שלטענתם כתב התביעה אינו מגלה מי הם הבעלים הנכונים בזכות היוצרים ביצירות, וכן כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפיהם או יריבות כלשהי בינם לבין המשיבים.
ביום 30.12.2019 הגישו המשיבים בקשה לתיקון כתב התביעה, שעה שלשיטתם שווי התובענה גבוה בהרבה מהסכום שננקב בכתב התביעה. בנוסף , ביקשו לשנות את שם המשיב 1, כדי שיתאם את העוסק המורשה שנפתח על שמו. בהחלטה מיום 26.1.2020 התקבלה הבקשה.
לאחר שהוגשו כתבי טענות מתוקנים, הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים
לטענת המבקשים, מדובר בתובענה טקטית שהוגשה בהיעדר פירוט מינימאלי בדבר הזכויות הנטענות ובדבר ההפרות הנטענות, תוך התעלמות מהעובדה כי השימוש הנטען ביצירות נעשה במסגרות חינוכיות שנהנות מהגנה מובהקת של שימוש הוגן בזכויות יוצרים על פי החוק, כמו גם מההגנה הקבועה בסעיף 29 לחוק. לטענתם, סכום התביעה נופח באופן מלאכותי לסכום של 2,800,000 ₪ ודי באמור כדי להצדיק את חיובם של המשיבים בהפקדת ערובה.
אשר למשיבה 2 טוענים המבקשים, כי בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, יש מקום לחייבה בהפקדת ערובה, שעה שהיא חברה בע"מ. לטענתם, התובענה הוגשה בחוסר תום לב, מבלי להבהיר מהן זכויותיה הנטענות של המשיבה 2, ובהתאם לפסיקה הנוגעת לסעיף 353א לחוק החברות, יש מקום לחייבה בהפקדת ערובה להוצאותיהם.
אשר למשיבם 1, 3 ו-4 טוענים המבקשים, כי משיבים אלו נמנעו מלפעול בהתאם להוראות תקנה 9(2) לתקנות ולא ציינו בכתב תביעתם את מקום מגוריהם. בהתאם לפסיקה, אי מילויה של חובה זו מגלה לכאורה כוונה להכשיל את בעל הדין שכנגד בגביית הוצאותיו.
בנוסף, טוענים המבקשים, כי המשיבים 1, 3 ו-4 נקטו אף בעמימות בנוגע לישות המהווה את התובע/ת 1 בתובענה, כאשר בכתב התביעה המקורי הייתה התובעת 1 "דו רה מי ע.מ", ואילו בכתב התביעה המתוקן נוסף שמו של מר ליעד ברקוביץ לשם החברה, כך שלא ברור אם מדובר בחברה או בתובע בשר ודם.
לטענת המבקשים, בנסיבות אלה של מחדלים דיוניים חוזרים אין מנוס מלחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להוצאותיהם.
מנגד, טוענים המשיבים, כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, ומשכך יש להתעלם מכלל הטענות העובדתיות הנטענות במסגרתה.
לטענתם, המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת לעניין הצורך בהפקדת ערובה ולא הרימו את הנטל המוטל עליהם לעניין זה. כך, טוענים המשיבים, המבקשים לא טענו כל טענה בדבר מצבם הכלכלי של מי מהמשיבים ואף לא העלו כל חשש כי המשיבים לא יוכלו לעמוד בהוצאות משפט שייפסקו לחובתם ככל שתביעתם תידחה.
לעניין זה מוסיפים המשיבים וטוענים, כי מצבם הכלכלי יציב ואיתן. אשר למשיבה 2 מציינים הם, כי היא חברה איתנה ויציבה מבחינה פיננסית. לתמיכה בטענה זו מצרפים המשיבים אישור רואה החשבון של המשיבה 2, שניתן על בסיס הנתונים והדוחות הכספיים שלה. כמו כן, מציינים המשיבים, כי מר ציון ויזארט, בעל המניות של המשיבה 2, מתחייב באופן אישי לשאת בהוצאות משפט, ככל שייפסקו לחובתה, כפי שעולה מתצהירו שצורך לתמכיה בתשובת המשיבים. משכך, אין חשש אמיתי שהמשיבה 2 לא תוכל לעמוד בהוצאות משפט, ככל שייפסקו לחובתה.
לחילופין בלבד, טוענים המשיבים, יש להמיר את הערובה המתבקשת בהתחייבות אישית, ולהסתפק בהתחייבותו האישית של מר ויזארט, חלף חיוב המשיבים בהפקדת ערובה.
המשיבים מוסיפים וטוענים, כי בעניינם של המשיבים 1, 3 ו-4 הכלל הוא שאין לחייבם בהפקדת ערובה, אלא במקרים חריגים. בענייננו, טוענים הם, לא מתקיימים החריגים שנקבעו בפסיקה לשם חיובם של אנשים פרטיים בהפקדת ערובה. כך, טוענים הם, סיכויי התביעה להתקבל גבוהים, שכן מדובר בהפרה חמורה, מתמשכת ושיטתית של זכויות יוצרים השייכות להם. בנוסף, המבקשים מודים בכתב הגנתם במיוחס להם בכתב התביעה, ואך מנסים להפחית את הפיצוי שיש לפסוק למשיבים בעקבות שימוש מפר זה.
אשר לטענות בדבר מקום מגוריהם מציינים המשיבים, כי שעה שהם מיוצגים על ידי בא כוח, לא נדרשו הם לציין את כתובותיהם על גבי כתב התביעה, אך על מנת להסיר דאגה מליבם של המבקשים, מציינים הם את כתובות המגורים שלהם במסגרת תשובתם לבקשה זו.
בתגובה לטענות המשיבים טוענים המבקשים, כי הנטל לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות מוטל על המשיבים והם לא עמדו בו. המשיבים לא צירפו אסמכתאות מתאימות שיש בהן כדי להוכיח את יכולתה הכלכלית הנטענת של המשיבה 2.
אשר למשיבים 1, 3 ו-4 טוענים המבקשים, כי אין לקבל את טענתם שלפיה סיכויי התביעה להתקבל גבוהים, זאת נוכח טענות ההגנה הרבות שנטענו במסגרת כתב ההגנה, והעובדה שעומדות לזכותם ההגנות הקבועות בחוק.

דיון והכרעה
אשר למשיבה 2 מבססים המבקשים את בקשתם על הוראות סעיף 353א לחוק החברות, אשר קובע:
"353א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

סעיף זה הוסף במסגרת חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005. הוראה דומה הייתה קיימת בסעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אך זו בוטלה עם חקיקתו של חוק החברות בשנת 1999. בהצעת החוק לתיקונו של חוק החברות ניתן למצוא התייחסות להוספתו של סעיף 353א לחוק. בין היתר נאמר שם, כי "מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות, כדי להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע" (ראו הצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, ה"ח 638).
ברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' זיסר ואח' (פורסם בנבו, 13.7.2008) (להלן: " פרשת נאות אואזיס") ציין בית המשפט העליון, כי הכוונה ב"כללים מיוחדים" המצוינים בהצעת החוק האמורה היא לחזקה שהייתה קיימת, לפיה חברה בערבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות. עוד נקבע שם, כי הרציונאל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים.
על פי לשונו של סעיף 353א לחוק החברות, החזקה הנזכרת לעיל, לפיה יש לחייב חברה בע"מ בהפקדת ערובה, ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות. הראשונה- אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין; השנייה- אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.
משמע, בהחליטו בבקשה להפקדת ערובה נתון לבית המשפט שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול דעתו עליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה לשאלות האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה להפקדת ערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי התנהגות הנתבע ועוד [ראו פרשת נאות אואזיס הנ"ל; רע"א 396/20 תיאופילוס ג'אנופולוס הפטריארך היווני האורטודוקסי נ' אביטל נכסים בע"מ (פורסם בנבו, 6.5.2020), וכן רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (פורסם בנבו, 30.12.2014)].
בדומה, ברע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (פורסם בנבו, 23.5.2011) נקבע, כי סוגיית חיובה של חברה- תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה שלבים. ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג. לבסוף, יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה- התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך, ויש להיזקק לשיקול זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר [ראו גם רע"א 537/19 ניסקו חשמל ואלקטרוניקה בע"מ נ' אלקטרולייט שיווק (1984) בע"מ (פורסם בנבו, 14.2.2019)].
בענייננו, כאמור, כל שטענה המשיבה 2 לגבי מצבה הכלכלי הוא כי הוא "איתן ויציב". לתמיכה בטענה זו צירפה היא אישור של רואה החשבון שלה, מר יוסף ישראל, שלפיו "מחזור הפעילות של החברה ותוצאות פעילותה העסקית כמו גם פרמטרים כלכליים חשבונאיים הבוחנים את מצבה הכספי לאורך שנים רבות מצביעים על איתנות פיננסית ורווחית שוטפת קבועה. נכון להיום החברה עומדת באופן שוטף בכל התחייבויותיה הכספיות ונהנית מדירוג אשראי בנקאי בציון גבוה במיוחד, במסגרת התנהלותה הפיננסית ורמת הסיכונים בהתאם".
איני סבורה כי די בכך כדי להוכיח את איתנותה הכלכלית של המשיבה 2.
על חברה הטוענת לאיתנות כלכלית לפרוס בפני בית המשפט תמונה עובדתית מלאה אודות חוסנה הכלכלי ויכולתה לעמוד בהוצאות, בין היתר על ידי ראיות אודות נכסיה, זכויותיה, חובותיה והתחייבויותיה, נתונים אלו יש לבסס על דפי חשבון, מסגרות אשראי, מאזנים, חוות דעת של רואי חשבון, זכויות רשומות בנכסים, זכויות החברה מכוח הסכמים וכיו"ב [ראו לעניין זה החלטת כב' השופטת יעקובוביץ' בת.א (מחוזי ת"א) 40844-01-16 יעקובוביץ' נ' ליסאני (פורסם בנבו, 13.12.0218) וכן החלטתי בה.פ 21017-07-18 רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז נ' אונומרה יבוא ויצוא בע"מ (פורסם בנבו, 4.2.2019)].
שעה שהמשיבה 2 צירפה אך אישור רואה החשבון מטעמה, על מנת לתמוך בטענתה למצב כלכלי איתן, אין בידי לקבוע כי עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את איתנותה הכלכלית, באופן שיש בו כדי לסטות מן החזקה שלפיה חברה תובעת תחויב בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע.
איני סבורה אף כי המשיבה 2 הצביעה על נסיבות אחרות שיש בהן כדי להצדיק סטייה מהחזקה האמורה. כל שטענה המשיבה 2 לעניין זה, הוא כי ניתן להסתפק בהתחייבותו האישית של מר ויזארט לשאת בהוצאות משפט, ככל שייפסקו לחובתה. אלא שכבר נפסק כי ככל שיכולה חברה תובעת לספק ערבות של צד שלישי כי יישא בתשלום הוצאותיה מקום בו תידחה התביעה, הרי שאין מניעה להפקיד את הערובה הכספית ממקורותיו [ראו ת.א (ת"א) 36333-05-13 י.ר.א.ם הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 21.11.2013)].
אשר לשאלת סיכויי התביעה, כפי שנקבע בפסיקה, בשלב זה אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך, ויש להיזקק לשיקול זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר. איני סבורה כי בנסיבות העניין שבפני, ובשלב המקדמי בו מצוי ההליך, ניתן לקבוע כי סיכויי ההליך גבוהים ביותר או קלושים ביותר, באופן שיש בו כדי להשפיע על ההחלטה בבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה.
משכך, דין הבקשה לחיוב המשיבה 2 בהפקדת ערובה להוצאות המבקשים להתקבל.
אשר למשיבים 1,3 ו-4 מבססים המבקשים את בקשתם על הוראות תקנה 519 לתקנות.
תקנה 519 קובעת, כי:
"519. (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה 519 לתקנות נועדה לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע לקניין, וכן זכות הנתבע והאינטרס הציבורי במניעת הגשתן של תביעות סרק. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי ככלל, אין להתנות את זכותו של התובע לגישה לערכאות שיפוטיות, שהיא זכות חוקתית, בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות [ראו רע"א 1779/20 הולנדר נ' משרד עורכי הדין עמית פולק מטלון (פורסם בנבו, 23.6.2020); וכן רע"א 4128/17 LAUDERBAUE YACHTS LTD נ' טאוב (פורסם בנבו, 29.6.2017)].
תקנה 519 אינה מתווה את אמות המידה להחלתה, אך בפסיקה נקבעו מספר שיקולים מנחים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבחינת בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה. בין שיקולים אלו- מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, בשים לב למועד הדיון בסוגיה, מורכבות ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה (ראו רע"א 1779/20 הנ"ל, וכן רע"א 8757 הנ"ל).
אשר למצבו הכלכלי של התובע נקבע, כי ככל שמצבו הכלכלי של התובע מעלה חשש שלא יהיה בידו לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו בסיום ההליך יהווה הדבר שיקול לקבלת הבקשה. עם זאת, הלכה ידועה היא כי לא תיחסם גישתו של תובע דל אמצעים לערכאות רק מחמת עוניו, ולכן שיקול זה אינו עומד לבד כשיקול בלעדי לחיוב התובע בהפקדת ערובה (ראו רע"א 1779/20 הנ"ל).
אשר לסיכויי התביעה, כאמור לעיל, נוכח השלב המקדמי בו מצוי ההליך אין בידי להתרשם לסיכויים אלו באופן שיש בו כדי להשפיע על השאלה אם יש או אין מקום לחייב את מי מהמשיבים בהפקדת ערובה. יצוין כי המבקשים מעלים טענות הגנה שלפיהן אף אם הפרו זכויות של המשיבים, קמה להם איזו מההגנות הקבועות בחוק. טענה זו מקומה להתברר במסגרת בירור התובענה עצמה, ומשכך אין בידי להעריך את סיכויי התביעה כבר בשלב זה.
אשר למצבם הכלכלי של המשיבים 1, 3 ו-4, הרי שהמבקשים כלל לא טענו כי מצבם הכלכלי רעוע או כי קם חשש כי לא יוכלו לעמוד בתשלום הוצאות ככל שייפסק לחובתם. המשיבים צירפו תצהירים מטעמם לתשובה לבקשה ,שלפיהם מצבם הכלכלי יציב ואיתן. בשונה מהמשיבה 2, אשר בעניינה הנטל להוכחת מצב כלכלי מוטל עליה, בעניינם של המשיבים 1, 3 ו-4 הנטל להראות כי יש מקום לחייבם בהפקדת ערובה מוטל על המבקשים. בנסיבות העניין, איני סבורה כי המבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם, והראו כי מתקיימות נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק את חיובם של המשיבים בהפקדת ערובה להוצאותיהם.
אין די בעובדה כי המשיבים לא ציינו את כתובת מגוריהם על גבי כתב התביעה כדי להצדיק את חיובם בהפקדת ערובה, שעה שכאמור מדובר בחריג לכלל, וכן שעה שתיקנו מחדל זה במסגרת תשובתם לבקשה.
נוכח האמור, לא מצאתי כי יש מקום לחייב את המשיבים 1, 3 ו-4 בהפקדת ערובה להוצאות המבקשים.
סוף דבר
הבקשה בעניינה של המשיבה 2 מתקבלת.
הבקשה בעניינם של המשיבים 1, 3 ו-4 נדחית.
בהתחשב בסכום התביעה ומורכבותה, וכן באיזון הנדרש בין זכות המשיבה לפנות לערכאות לבין זכות המבקשים להיפרע את הוצאות המשפט שייפסקו לטובתם, ככל שייפסקו, מצאתי להעמיד הערובה על סך של 50,000 ₪.
המשיבה 2 תפקיד הסכום האמור במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד, תוך 20 יום.
בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.
מוצע כי הצדדים ינצלו את תקופת הזמן עד למועד קדם המשפט על מנת לבוא בדברים בניסיון להביא להסכמות על פני ניהול ההליך.
המזכירות תדוור העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט' תמוז תש"פ, 01 יולי 2020, בהעדר הצדדים.