הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 25642-02-14

בפני
כבוד ה שופטת עינת רביד

תובע

אפרים בסון

נגד

נתבעים

1.GFA Advanced System Ltd
2.GFA Advanced System Inc
3.Local Ocean LLC
4.Local Ocean Holding LLC
5.Local Ocean GFA NY LLC
6.Sanit Corp.
7.Sanit Distribution
8.Sanit LLC
9.The Sanit Group

פסק דין

הצדדים היו קשורים בהסכם למיזם משותף, שעניינו תפעול והקמת חוות דגים במערכת מים סגורה בארה"ב. לימים התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים, אשר הסתיימו בהסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. תביעה זו עניינה בבקשת התובע לקבוע כי סעיף תשלום בסך 4,000,000 דולר ארה"ב שבהסכם הפשרה אינו חל עליו.
רקע
בשנת 2008 התובע היה בעל שליטה בנתבעת 3 וכן בעל שליטה ומנכ"ל בנתבעת 9 ובחברות קשורות לה ( הנתבעות 6-8 , שיקראו להלן ביחד: "זניט"). הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הייתה והינה בעלת ידע ייחודי, שעניינו תפעול והקמה של חוות דגים במערכת מים סגורה (להלן: "הפטנט"), לגביו החזיקה ברישיון שימוש ייחודי (להלן: "הרישיון"). במהלך שנת 2008 נוצר קשר בין הנתבעת 9, באמצעות התובע, לבין הנתבעת לשיתוף פעולה בהקמת חוות דגים בארה"ב, שתתבסס על הפטנט (להלן: "המיזם המשותף"). מגעים אלו הבשילו בחודש ינואר 2009 לחתימת הסכם מיזם משותף בין הנתבעת 9 לנתבעת 2, שהיא חברה שהייתה בבעלות הנתבעת ופורקה בדצמבר 2012, להקמה ותפעול של חוות דגים במערכות סגורות במדינות ניו ג'רזי, ניו יורק וקונטיקט שבארה"ב ( להלן: "הסכם המיזם המשותף").
במסגרת הסכם המיזם המשותף נקבע כי הנתבעת 3 תשמש כחברה משותפת לצדדים למיזם , כאשר הנתבעות 1-2 תחזקנה ב- 50.1% ממניותיה וזניט ביתרה. הנתבעת אמורה הייתה לספק לחברה המשותפת רישיון לשימוש בידע תמורת תמלוגים ואילו זניט אמורה הייתה לספק את המימון הנדרש להקמת חוות דגים.
המיזם המשותף יצא לדרך ובמסגרתו הוקמה חוות דגים באזור ההדסון שבניו יורק ( להלן: "החווה"), אך בין הצדדים נתגלו חילוקי דעות ודרישות שונות. לפיכך, לאחר דין ודברים נחתם במרץ 2010 מזכר הבנות בין הנתבעת 3 לנתבעות 1-2 ( להלן: "מזכר ההבנות"). כמו כן בשלב מסוים הוקמה הנתבעת 5, אשר החווה הועברה לידיה וכן הוקמה חוות דגים נוספת .
בהמשך הסתכסכו הצדדים והחלו ביניהם הליכים משפטיים, אשר יתוארו בקצרה להלן.
ההליכים הקודמים והסכם הפשרה
ביום 14.3.11 הגישה הנתבעת 2 כנגד התובע ואח' המרצת פתיחה 26858-03-11 ( להלן: "המרצת הפתיחה") בה ביקשה להצהיר כי הסכם המיזם המשותף תקף ומזכר ההבנות בטל.
ביום 6.6.11 הגיש התובע ביחד עם הנתבעות 3, 6, 7, 8 תביעה במסגרת ת.א. 9878-06-11 (להלן: "התיק האזרחי") לסעד הצהרתי נגד הנתבעות 1-2 להצהיר כי מזכר ההבנות תקף, כי נתבעת 3 היא בבעלותו המלאה של התובע וכן שחווה חדשה שהוקמה פועלת ללא שימוש בפטנט. ביום 21.9.11 הגישו הנתבעות 1-2 תביעה שכנגד התובע והנתבעות 3-9 בגדרה עתרו להצהיר כי הנתבעת ביטלה כדין את הסכם הרישיון; וכן לתת צו מניעה כי הנתבעות 3-9 יימנעו משימוש בידע ובטכנולוגיה מושא הסכם הרישיון; להמציא חשבונות על רווחים שהופקו בניגוד להסכם הרישיון ולחייב בהם; ולקבוע כי הנתבעת רשאית לממש שטר ערבות אישית של התובע בסכום של 300,000$ וכן בסכומים נוספים. כמו כן תבעו תמלוגים וטענו להרמת מסך כנגד התובע. המרצת הפתיחה והתיק האזרחי אוחדו ( להלן: "התיק הקודם").
לאחר דיון בבקשות לסעדים זמניים, ניהול הליך הוכחות, הגשת סיכומים בכתב, השלמת טיעון בעל פה והליך גישור שלא צלח בפני כב' השופט בדימוס מיכאל בן יאיר (להלן: " הגישור"), הגיעו הצדדים בתיק הקודם להסדר מוסכם שבהתאם לו ניתן ביום 13.6.12 פסק הדין.
פסק הדין הורכב משלושה חלקים: הסכם פשרה בין הצדדים מיום 20.5.12 (" הסכם הפשרה"); כתב מצגים, התחייבויות ושיפויים, שנוסח על ידי המומחית גב' יהודית גלאור, שמונתה על ידי בית משפט ( להלן: "כתב ההתחייבות"); והחלטה שיפוטית לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב] שניתנה ביום 13.6.12, לאחר השלמת טיעון בעל פה ( להלן: "השלמת הטיעון") שהכריעה בשאלות, שנגעו לאופן ביצוע הסכם הפשרה וקביעת הבטוחות לקיומו, שנמסרו להכרעת בית המשפט במסגרת הסכם הפשרה ( להלן: "ההחלטה לפי סעיף 79 א").
הסכם הפשרה התבסס גם על הצעת המגשר בסיום הגישור , שלא התקבלה, וכן על טיוטות רבות שהוחלפו בין הצדדים. התובע היה מיוצג במהלך כל ההליכים הקודמים על ידי משרד עוה"ד פישר, בכר, חן, אוריון, וול ושות' ובהליכי הליטיגציה יוצג על ידי עוה"ד ראובן בכר ומירב בר-זיק מאותו משרד.
במסגרת הסכם הפשרה נקבע בסעיף 3: " המשיבים ישלמו למבקשת 1 תשלום בסך של 4,000,000 ( ארבעה מיליון) דולר ארה"ב ( להלן: "סכום התשלום")" (להלן: "סעיף 3 "). הצדדים להסכם הפשרה על פי כותרתו היו הצדדים להמרצת הפתיחה, כאשר על פי כותרת הסכם הפשרה "המבקשות" הן הנתבעות 1 ו-2 להליך זה, והמשיבים היו התובע וכן הנתבעות 3-9 להליך זה והם הוגדרו " המשיבים".
סעיף 1 להסכם הפשרה הסדיר את השימוש שיעשו " המשיבים", כפי שהוגדרו בהסכם הפשרה, בידע נשוא הפטנט, כאשר נקבע כי השימוש יעשה על ידי הנתבעת 3 או הנתבעת 5 אך ורק בחווה. סעיף 2 להסכם הפשרה ביטל את הסכם המיזם המשותף ואת מזכר ההבנות. סעיף 3 קבע את התחייבות המשיבים, כהגדרתם בהסכם הפשרה, לשלם לנתבעת סך של 4,000,000 דולר, כאשר סעיף 3.1 פירט את הריבית, שתשולם היה ותשלום חלק מהסכום יידחה בהחלטת בית המשפט; וסעיף 3.2 קבע כי התובע יוותר על כל מניותיו בנתבעת, אשר נרכשו על ידו בסך של מיליון ₪ בינואר 2009. בסעיף 4 נקבע כי " על מנת להבטיח את תשלום סכום התשלום תחת הסדר זה, הוסכם בין הצדדים כי יצורף כנספח להסכם זה כתב מצגים, התחייבויות ושיפויים (" כתב ההתחייבות") מטעם המשיבים לטובת המבקשות", אשר מטרותיו לספק בטוחה מספקת והולמת לפירעון מלוא סכום התשלום באמצעות שיעבוד מניות הנתבעת 5, החווה ונכסיהן, שיעבוד אשר יובטח באמצעות מתן מצגים, התחייבויות ושיפויים על ידי " המשיבים", אשר ימנעו הברחת הנכסים, אך יאפשרו לנתבעת 5 מהלך עסקים רגיל תוך מתן אפשרות ללקיחת אשראי. נקבע כי כתב ההתחייבות ינוסח על ידי מומחה מוסכם והוא יהיה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.
כמו כן נקבע בהסכם הפשרה כי לאחר טיעון קצר בעל פה, בית המשפט יכריע על פי סעיף 79 א' בשאלת מספר התשלומים בהם ישולם סכום התשלום, ומה יהיה גובהו של כל סכום; גובה השעבוד והיקף הפחתתו למול התשלומים; וכן מהו " הגרייס" לתיקון הפרה בביצוע התשלום. בית המשפט אכן הכריע בסוגיות כך שסכום התשלום חולק למספר תשלומים על פני מספר שנים.
אין מחלוקת כי הסכום לא שולם במלואו ולכן הועמד מלוא סכום היתרה לתשלום מידי.
ההליך בהוצל"פ
לאחר שהתשלום לא שולם נפתח בישראל הליך הוצל"פ נגד התובע על סך של 2,316,582 ₪, כאשר כנגד חייבים אחרים מתקיימים הליכים בארה"ב ורק התובע הוא בעל נכסים בארץ.
ביום 5.12.13 הגיש התובע בתיק ההוצל"פ בקשה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") שכותרתה: "בקשה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל להורות על העברת פסק הדין לצורך הבהרתו." (להלן: "הבקשה בהוצל"פ"). התובע טען שהוא אינו חייב בסכום התשלום. ביום 30.12.13 ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה ללא תגובת הצד שכנגד.
טענות התובע
בתביעה זו ביקש התובע סעד הצהרתי להבהרה ו/או ביטול סעיף 3, " אשר לכאורה, הטיל על התובע אחריות אישית" לסכום התשלום.
התובע טען כי הנתבעת 3 בלבד אמורה הייתה לעמוד בסכום התשלום, בתמורה להתחייבויות שלובות של הנתבעות 1-2 כלפיה, "זאת בשל טעות של התובע שהנתבעות 1-2 ידעו ו/או שהיה עליהן לדעת."
התובע טען עוד כי " מעולם לא התכוון לקבל על עצמו את האחריות לפירעון סכום התשלום."
כן טען כי הניסיון להטיל עליו אחריות זו לא מתיישב עם ההיגיון המסחרי של הסכם הפשרה; הסיכון שבפניו עמד התובע בהליכים המשפטיים מושא הסכם הפשרה, שהיה נמוך מסכום התשלום; מערכת היחסים העסקית שבבסיס הסכסוך , אשר התנהלה בין גופים מאוגדים ולא נסמכה על ערבויות והתחייבויות אישיות של מנהלים או בעלי מניות.
לטענתו גילה את "הטעות" במועד בו ננקט נגדו הליך ההוצל"פ לגביית סכום התשלום ולאחר שבקשתו להעברת התיק מהוצל"פ לבית המשפט לצורך הבהרה נדחתה, הגיש תביעה זו. התובע אף הבהיר כי עד לנקיטת הליכי ההוצל"פ נגדו, הבין את הסדר הפשרה כהסדר שהטיל עליו התחייבויות אישיות ספציפיות בהן עמד, אשר לא כללו את פירעון סכום התשלום.
לטענת התובע, פסק הדין בהיותו מורכב אינו מטיל חיוב כספי בלבד, אלא ההסכמות מטילות חיובים מסוגים שונים, ביניהם שימוש בקניין רוחני, חיובים כספיים, חיובים בעין ומתן בטוחות. עוד הוא טוען כי לא כל אחד מהחיובים התייחס לכל אחד מן הצדדים.
התובע טוען כי במסגרת ההסדר זכו הנתבעות 3 ו-5 בלבד להמשיך ולנצל את הפטנט ו/או הידע לצורך הפעלת החווה ותמורת זאת הן התחייבו לשלם לנתבעות 1-2 סכומים המשקפים את הרווחים שהופקו ושהן צפויות להפיק משימוש בקניין הרוחני. לפיכך, לטענתו, הגיונו המסחרי של ההסכם, כמו הסכסוך עצמו והמשא ומתן ליישובו, מעלים, כי החבות לחיוב הכספי העיקרי שבפסק הדין, אשר שיקף תמלוגים שתפיק הנתבעת 5 מהמשך הניצול המסחרי של הפטנט ו/או הידע-הוטלה על הנתבעת 5 בלבד, בעוד שעל התובע, הנתבעות 6-8 והנתבעת 4 הוטלו התחייבויות " מעטפת", אשר נועדו בעיקר להבטיח הימנעות מפגיעה בפעילותה העסקית של הנתבעת 5, ולמנוע הברחת נכסיה, אשר נמסרו כבטוחה לתשלום פסק הדין על ידי הנתבעת 5.
התובע טען בכתב התביעה כי לחילופין הבין את ההסכם ככזה אשר לא מטיל עליו כל התחייבות אישית לסכום התשלום.
ולחילופי חילופין, טען כי הנתבעות 1-2 נקטו בהליכי גבייה אגרסיביים כלפי הנתבעת 5 ואף סירבו למימוש הבטוחות שניתנו להן במסגרת פסק הדין, ולכן הליכים שננקטים נגדו ננקטים בחוסר תום לב.
טענות הנתבעת
הנתבעת מפנה לכך שההסכמות שנוסחו על ידי הצדדים ואושרו על ידי בית המשפט כללו את סעיף 3 שקבע: "המשיבים ישלמו למבקשת 1 תשלום בסך 4,000,000 $", כאשר על המשיבים, שהוגדרו בהודעה, נמנה גם התובע כמשיב 8.
לכך מוסיפה הנתבעת כי בהודעה הצדדים פירטו מספר נושאים לגביהם לא עלה בידיהם להגיע להסכמה ונתבקשה הכרעת בית המשפט לפי סעיף 79 א ונכתב שם : " האם היקף השעבוד יופחת בהתאם לעמידת המשיבים בביצוע התשלומים ואם כן באיזה שיעור." וכן בסעיף 8 נקבע: "במקרה של אי עמידת המשיבים בביצוע איזה מבין התשלומים המהווים את סכום התשלומים, מה פרק הזמן המוסכם ( גרייס) בו יוכלו המשיבים לתקן את ההפרה...". המשיבים כוללים את התובע.
זאת ועוד, להודעה צורפו עקרונות הפשרה, כפי שהותוו על ידי המגשר, כב' השופט בדימוס בן יאיר, לצורך התרשמות בלבד, כאשר בהצעת הגישור הוגדרו במפורש " מר אפרים בסון וקבוצת sanit ו- local ocean, על כל החברות הנמנות עליהן ( להלן: "LO")", כאשר סעיף התשלומים שנקבע קובע כי " LO תשלם ל- GFA סכום כולל של 4,000,000 $, בתשלומים שיפורטו בסעיף זה להלן." וחלק זה בהצעת המגשר היה מקובל על המשיבים בתיק הקודם.
עוד טענה הנתבעת כי גם בדיון בתיק הקודם כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 13.6.12, הנתבעים טענו כי על " המשיבים" לשלם את הסכום של 4 מיליון דולר ועורכי הדין של התובע והמשיבים לא קמו וטענו כי המשיבים אינם כוללים את התובע.
כך גם נוסח כתב ההתחייבויות, כפי שנוסח על ידי עוה"ד גל אור כאשר הטלת החיוב הכספי הייתה על המשיבים כולם, וכאשר הייתה כוונה להשית חיוב רק על צד מסוים הדבר נכתב במפורש.
טענה נוספת היא כי החלטת כב' ראש ההוצל"פ קבעה שאין צורך בהבהרה ולכן טענת התובע כבר נדונה ונדחתה לגופה. לאור החלטת ראש ההוצל"פ נוצר מעשה בית דין והתובע לא ערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל ולכן מן הראוי לדחות את התביעה על הסף.
אשר לסעד החילופי של ביטול הסעיף, הרי שהתובע אינו רשאי לבטל אך סעיף אחד מתוך הסכם הפשרה היות וכל ההסכמות שגובשו בו הן " חטיבה אחת" וההסכם אינו ניתן להפרדה לחלקים. אין למעשה אפשרות היום לבטל את הסכם הפשרה, משום שבמסגרתו ויתרה הנתבעת על קניינה ועל המיזם המשותף בחווה לטובת המשיבים, אולם המשיבים שקיבלו את החווה לידיהם לא הצליחו לנהל אותה והיא נסגרה. לפיכך אין כיום אפשרות " להשיב את הגלגל אחורה".
אפשרות ביטול הסכמי פשרה היא במקרים חריגים ומקרה זה אינו נמנה עליהם.
הוכחות
בדיון ההוכחות בפני העיד עד אחד מכל צד .
מטעם התובע העיד הוא עצמו ומטעם הנתבעת העיד מר דותן בר נוי, מנכ"ל הנתבעת ( להלן: "בר נוי").
דיון והכרעה
הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין
אין מחלוקת כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין והתובע באמצעות עורכי דינו חתם על הסכם הפשרה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי סעיף 3 על פי ניסוחו מחייב בסכום התשלום את " המשיבים" והמשיבים כוללים גם את התובע וכן את הנתבעות 3-9. לפיכך, על התובע נטל השכנוע הן בהיותו תובע והן בהיותו טוען כנגד הסכם פשרה, שעליו חתם באמצעות עורכי דינו, שקיבל תוקף של פסק דין, כי אינו חייב בתשלום, למרות הניסוח המפורש של הסכם הפשרה.
לעניין זה די להזכיר את ההלכה הפסוקה שלפיה אפילו "...אדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" ( ראו ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375; ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113 בעמ' 117; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 571; ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד (1) 341, 348; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594).
עוד אוסיף כי החותם על הסכם פשרה שאף קיבל תוקף של פסק דין כאשר הוא מיוצג לאורך כל הדרך ואף נוכח בדיונים, הרי שנטל השכנוע עליו עוד מוגבר וראו לעניין זה:
" בית-משפט זה עמד בעבר על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין על-מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם. בהתחשב בכך, נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על-מנת להצדיק את ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ( ראו למשל: ע"א 2495/95 בן לולו הנ"ל, בעמ' 593; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח' (לא פורסם), בפסקאות 8-7). " ע"א 914/03 אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח, סעיף 7 לפסק הדין, (1.5.05).
קל וחומר אדם כמו התובע, שהוא איש עסקים, היה מעורב בהליכים שנוהלו הן בבית המשפט והן בגישור, התייצב לדיונים, היה מעורב גם במשא ומתן והיה מיוצג לאורך כל ההליך. עוד אציין, כי תשובותיו של התובע לשאלות ב"כ הנתבעת בחקירה נגדית לשאלה, האם ראה את נוסח ההסכם לפני החתימה , לא היו משכנעות. התובע ה שיב בתחילה כי לא ראה את נוסח ההסכם ואף לא הסתכל עליו (ראו עמ' 5 שורות 13-17) לאחר מכן בתשובה לשאלת בית המשפט באותו עניין הוא עונה: "ראיתי אותו, ראיתי אותו בזמן אמת, בתקופה שהוא נחתם , לאחר שהוא נחתם." (עמ' 6 שורות 14-16). מכאן שאני קובעת כי התובע ראה את ההסכם בעת שנחתם על ידי עורכי דינו.
לפיכך מוטל על התובע נטל שכנוע כבד ביותר וכעת אבחן אם הצליח להרים נטל זה.
טענת הגיון הסכם הפשרה
טענתו העיקרית של התובע היא כי יש לפרש את הסכם הפשרה ופסק הדין בניגוד ללשונם, משום שחיובו בתשלום הסכום נוגד את "הגיון הסכם הפשרה", באשר סכום התשלום נועד לגלם את הרווחים שיהיו לחווה מהשימוש בפטנט של הנתבעת ולכן החיוב לשלם צריך לחול רק על הנתבעת 5, שהיא זו שתנצל מסחרית את הפטנט לצורך הפעלת החווה. התובע טוען, כי על פי הגיון הסכם הפשרה, על זניט, הנתבעת 4 ועליו הוטלו רק התחייבויות, שהוא מכנה " מעטפת", אשר נועדו בעיקר להבטיח הימנעות מפגיעה בפעילותה העסקית של הנתבעת 5 והברחת נכסיה, אשר נמסרו כבטוחה לסכום התשלום.
כראייה לטענתו כי הסכום של 4 מיליון שיקף פיצוי בגין שימוש בפטנט של הנתבעת הציג התובע את הסדר התשלומים ולפיו התשלום נקבע להיות על פי הרווחים שהופקו או שהיו צפויים להפיק מהשימוש בפטנט, כאשר שאלת פרישת התשלום נבחנה באספקלריה של יכולת הנתבעת 5 בלבד לעמוד בה.
טענה זו של התובע אינה עומדת כאשר בודקים מה היו המחלוקות בין הצדדים ומה הוסכם בהסכם הפשרה. המחלוקות בין הצדדים לא היו אך ורק שימוש הנתבעת 5 או הנתבעת 3 בפטנט אלא גם גורלם של הסכם המיזם המשותף ומזכר ההבנות, אשר טומנים בחובם את זכויות הנתבעת בחווה ובחוות נוספות. מכאן שסכום התשלום של 4 מיליון דולר לא שיקף אך ורק תמלוגים בגין שימוש בפטנט בעתיד אלא גם ויתור הנתבעת על כל זכויותיה על פי הסכם המיזם המשותף ומזכר ההבנות.
לכך יש להפנות לטיעוניו של עו"ד קהת ביום 13.6.12 בתיק הקודם במסגרת טיעונים בעל פה לפני מתן ההחלטה לפי סעיף 79 א הוא הסביר את הרציונל של הסכום המשולם כך:
"...אנחנו עשינו הסכם פשרה שבו ויתרנו על כל זכויותינו בחווה: וויתרנו על זכויות הבעלות בחברה, על זכויות התמלוגים מהחווה הזו ומהחוות העתידיות. לכן, היום אנחנו מנותקים לגמרי ממה שהיה בעבר... מבחינתנו במסגרת הסדר הפשרה אנחנו מוותרים על נכס. אנחנו מוותרים על הנכס הזה היום, והנכס הזה הוא נכס שעל פי עדותו של בסון הושקעו בו 20 מיליון דולר... לנו היו 50.1% מהזכויות בנכס הזה, כך שלכאורה אנו אמורים להיות בעלים בנכס ששוויו, או שהושקעו בו לפחות, 10 מיליון דולר. אנחנו עשינו את כל ההפחתות לצורכי פשרה והגענו ל- 4 מיליון דולר.. אנחנו מוותרים על הנכס, ולא על הכנסות וזכויות בחווה." ( עמ' 269 שורות 4-15).
בנוסף, כאשר בוחנים כתבי הטענות של הצדדים בתיק הקודם וגם כתב התשובה של התובע ואח' להמרצת הפתיחה, עולה כי התובע אינו מכחיש כי לנתבעת היו זכויות של ממש בחברה שהחזיקה בחווה ואף בחווה נוספת שהושקעו בה סכומים רבים על ידי משקיעים וכך התובע מתאר את השתלשלות העניינים בנוגע לבעלות בחברה: "ואכן ביום 16.7.2009 הקימה LOCAL OCEAN את חברת LO GFA NY, כפי שסוכם והעבירה אליה את פעילותה של החווה, מתוך מטרה להעביר 50.1% מהזכויות בה לידי GFA Inc.." (סעיף 36 לכתב התשובה) וכן בתכתובת דוא"ל מיום 24.12.2009 כותב התובע: "אני מבקש להבהיר למען הסדר הטוב וכפי שידוע לכולם והוסכם החברה המשותפת שהוקמה על ידי שני הצדדים היא חברת LOCAL OCEAN GFA NY LLC חברה זו מוחזקת על ידי GFA Inc 50.1% ועל ידי LOCAL OCEAN 49.9%. בגין עיכובים בהקמת החברה המשותפת כל פעילויות ה JV בוצעו על ידי חברת LOCAL OCEAN שהיא חברה בבעלותי המלאה ובכל רגע שיוחלט עליו תועבר כל פעילות ששייכת ל JV לחברה המשותפת."
עוד יש לציין כי התובע, באמצעות החברה בבעלותו LOCAL OCEAN, החל בתכנון חווה נוספת, שנקראה בכתבי הטענות בתיק הקודם "החווה החדשה", וחלק ממטרתו היה, שלנתבעת לא יהיו אחזקות בחווה הקיימת ובחווה החדשה, שהוקמה בהשקעה של 15 מיליון דולר ( ראו סעיפים 85 ואילך לכתב התשובה) והייתה " חווה חדשה ומשגשגת" כפי שהוגדרה בכתב התשובה ( סעיף 116).
מכאן שבמסגרת הסכם הפשרה, שכונה על ידי עו"ד קהת "הסדר " הגירושין" של הצדדים" (עמ' 267 לפרוטוקול הטיעונים) הסכום של 4 מיליון דולר היווה הן תשלום בגין זכויות הנתבעת בחווה הישנה והחדשה, שבהן הושקעו כ- 20 מיליון דולר סך הכל, והן תשלום בגין תמלוגים לשימוש בפטנט, ולכן טענת התובע כי מדובר בתמלוגים בלבד אינה עולה בקנה אחד עם העובדות וכפי שאף הוצגו על ידו בכתבי הטענות בתיק הקודם.
עוד יש לציין כי בניגוד לטענת התובע בסיכומיו, כאילו מר בר נוי אישר בחקירתו הנגדית כי הסכום הוא תמורת תמלוגים לפטנט וזאת בעמ' 127 שורות 3-6, הרי שמר בר נוי דווקא ציין במפורש כי הסכום ניתן לא רק בגין התמלוגים לפטנט אלא " יחד עם ויתור המניות ועמידה בתשלומים ." ובהמשך: "אבל ויתרנו גם על האחזקות" (עמ' 127 שורה 9 ושורה 12). כלומר סכום התשלום אינו מהווה תמלוגים בלבד, אלא יש בו גם ויתור על האחזקות בחווה ובחווה החדשה על ההשקעה הגדולה שנעשתה בהן.
לפיכך אני דוחה את טענת התובע לפיה התכלית וה"הגיון" שעמדו בבסיס ההתחייבות לתשלום ארבעה מיליון דולר בהסכם הפשרה היו התמלוגים בלבד וקובעת כי בבסיס עמד גם ויתור על אחזקות של הנתבעת בחברה המשותפת המחזיקה בחוות הדגים הישנה והחדשה . לפיכך הגיון ההסכם בהחלט אינו סותר כי התובע, כמו אחרים, יקבע כחב בתשלום.
טענת העדר אחריות אישית
טענה נוספת של התובע היא כי כל ההתקשרויות שבהן היה מעורב עד הסכם הפשרה נעשו באמצעות חברות בע"מ וכך לא היה חשוף לסיכונים ולחיובים אישיים בהסכמים הקודמים ולכן לא הגיוני שהסכים לשאת בעצמו בהתחייבות כספית במסגרת הסכם הפשרה . לטענתו, ההתחייבות היחידה שנתן במסגרת ההסכמים הקודמים היא ערבות אישית בסך של 300,000 דולר.
טענתו של התובע לעניין סיכונים אישיים, שהיו מוטלים לפתחו, במסגרת ההליכים הקודמים, אינה עומדת במבחן כתבי הטענות בהליך הקודם, שמהם עולה, כי נטען נגד התובע ל"הרמת מסך" הן בסעיפים 95-99 להמרצת הפתיחה והן בסעיפים 267-270 לכתב ההגנה והוא אף הגיב לטענות אלה בסעיפים 286-308 לתשובה להמרצת הפתיחה וסעיפים 270-267 לכתב ההגנה; כאשר בנוסף, התובע תבע בעצמו במסגרת ההליך הקודם את הנתבעת. יתר על כן, בכתב התביעה שכנגד נדרש התובע בין יתר הנתבעים שכנגד לחשוף את חשבונותיו ודוחותיו הכספיים באשר לטענה של התעשרות שלא במשפט על חשבון הפטנט של הנתבעת ( סעיף 151.4 וסעיף 151.5 לכתב ההגנה שכנגד בתיק האזרחי).
לפיכך כאשר באו הצדדים לסיים את כל הסכסוך ביניהם, שכלל בין היתר טענות אישיות במסגרת עקרון הרמת המסך ודריש ה לחשיפת חשבונות אישיים, הרי שככל שהטענות לא הוכרעו, הרי במסגרת הסדר הפשרה יש מן ההיגיון, שהתובע, בין יתר המשיבים, נדרש להתחייב בתשלום הסכום והדבר אינו משולל כל אחיזה בגדרי המחלוקת שבין הצדדים. עוד מן הראוי לציין כי כמו כל צד להסכם פשרה, התובע הוא שידע את גובה הסיכון המלא לו הוא חשוף מתביעת הנתבעות והביא זאת בחשבון בהסכמתו להסכם הפשרה.
עוד טען התובע, במסגרת טענתו להעדר התחייבות אישית, כי בכל מהלך העסקה לא נדרש למתן התחייבות אישית, למעט מתן ערבות על סך 300,000 דולר, אשר ניתנה במסגרת המיזם המשותף ואשר התובע טען כי אינו חב בה כיוון שזניט עמדה בהתחייבותה להשקיע במיזם המשותף. הנתבעת טענה, כי התובע נטל על עצמו גם התחייבות אישית לשיפוי בגין המצגים במסגרת כתב ההתחייבות.
אכן טענת התובע כי לא נטל על עצמו אחריות אישית או התחייבות אישית במסגרת העסקה ותמיד היה מדובר רק בהסדרים של חברות מול חברות, אינה מתיישבת עם העובדה שנתן ערבות אישית כבר בתחילת המיזם המשותף על סך 300,000$ וכן נטל על עצמו חובה אישית לדאוג לעמידה במצגים ובהתחייבויות נתבעת 5 ואחרים על פי כתב ההתחייבות.
עוד ניתן לראות כי המשיבים על פי כתב ההתחייבות הם כהגדרתם בכתבי הטענות, דהיינו כולל התובע, בדומה להסכם הפשרה. כמו כן נכתב שם מפורשות מהן הפרות שיעמידו את סכום התשלום במלואו לפירעון מיידי וביניהן סעיף 5.3.1: "If the respondents fail to pay the applicants any amount owed to them pursuant to this Annex, the Settlements Agreement and the Ruling…" וכן סעיף 5.3.2: "If the respondents do not comply with or are in breach of any material undertaking or material obligations included in this Annex…" . (ההדגשות הוספו - ע.ר.). מכאן שהמשיבים כולם, לרבות התובע, לקחו על עצמם הן את תשלום הסכום והן עמידה בכל המצגים וההתחייבויות.
טענת ויתור המניות
התובע טוען כי על פי סעיף 3.2 להסכם הפשרה ויתר ללא תמורה, על כל מניותיו בנתבעת, אשר נרכשו על ידו במיליון ₪ וכי זו הייתה התמורה הכספית היחידה שאליה התחייב בהסכם הפשרה . לטענתו, סכום זה תואם את סכום הערבות האישית שנתן למיזם המשותף. עוד טען כי גם אם יפורש כי מוטל עליו כחלק מהמשיבים לשלם את סכום התשלום, הרי שעל פי מיקומו של סעיף 3.2 ויתור על המניות בסך מיליון ₪ הוא חלק מסכום התשלום ובכך הוא פטור מתשלום יתרת הסכום.
פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם נוסח הסעיף. הוויתור על המניות מופיע בסעיף 3.2 להסכם הפשרה, שהוא חלק מסעיף 3, המסדיר ברישא את ההתחייבות הכספית החלה על כל המשיבים ( הרישא: "המשיבים ישלמו למבקשת 1 תשלום בסך של 4,000,000 ( ארבעה מיליון) דולר ארה"ב") שלאחריו באים סעיפים קטנים 3.1 ו- 3.2 המפרטים את סעיף 3 רישא כך שסעיף 3.1 מגדיר את הריבית וההצמדה שתחול על ההתחייבות הכספית וסעיף 3.2 מגדיר את הוויתור על המניות של התובע כחלק מן ההתחייבות הכספית. אך ויתור זה אינו מסייג את מחויבותו של התובע מקיום הרישא לסעיף ואינו פוטר אותו מן המחויבות לתשלום הכללי.

טענת הטעות
התובע בתצהירו כותב כך: "איש לא חשב שאני באופן אישי אתחייב בהסכם, או שהסכמתי לכך" (סעיף 3 לתצהיר); "ה מועד בו גיליתי את הטעות- הוא המועד בו נקטו הנתבעות 1-2 נגדי, באופן אישי, הליכי הוצאה לפועל לגביית סכום התשלום.. אציין ואבהיר, שעד לנקיטת הליכי ההוצל"פ נגדי, הבנתי את הסדר הפשרה כהסדר שהטיל עליי התחייבויות אישיות ספציפיות בהן עמדתי, אשר לא כללו את פירעון סכום התשלום." (סעיף 4); "כמפורט לעיל, הבנתי את הסכם הפשרה כהסכם שאינו מטיל עלי התחייבות אישית לסכום התשלום, והנתבעות ידעו על כך ו/או היה עליהן לדעת על כך. יתרה מזו, הנתבעות ידעו היטב, שלא הייתי מתקשר בהסדר פשרה, מלכתחילה, לו הבנתי שההסכם מטיל עלי התחייבות אישית לסכום התשלום, אשר בו מעולם לא התכוונתי לשאת."
התובע מבקש כי אשנה נוסח מסמכים החתומים על ידי עורכי דינו של התובע, בין היתר בשמו, ואשר קיבלו תוקף של פסק דין, כאשר הוא טוען ל"טעות" שאין לה כל ראייה חיצונית או הסבר של ממש להתרחשותה, למעט טענה סובייקטיבית לגבי דרך הבנתו שלו את הדברים. אין די בכך על מנת לעמוד בנטל המוטל עליו להוכחת טעות שתבטל סעיף בהסכם.
יתר על כן, בחקירה הנגדית התובע לא עמד על גרסתו, כי טעה כאשר חתם על ההסכם. ראו בעמ' 38 שורה 15 כאשר השיב "לא" לשאלה "אבל אתה אומר שהייתה גם טעות שלך", ובהמשך בשורה 26 הוא חוזר ואמר "לא הייתה טעות שלי" ושוב בעמ' 39 שורה 1: "לא הייתה טעות שלי". רק לאחר שב"כ הנתבעת מראה לו שכך נכתב בכתבי בי הדין מטעמו הוא עונה: "מה שכתוב כאן". (עמ' 40 שורה 23) ובהמשך הוא אומר :" יכול להיות שאני, יכול להיות שאני כאן טעיתי" (עמ' 41 שורה 2), ורק בעמ' 41 שורה 15 הוא אומר לראשונה: "היתה טעות שלי.. לגבי כוונת ההסכם". התנהלות זו של התובע בחקירה הנגדית מעלה ספקות רבים באשר לאמיתות גרסתו העובדתית, כי טעה בחתימתו על ההסכם ונראה כי הוא עצמו עמד על טענתו זו בלשון רפה, ולאחר שהכחיש אותה בתחילה בחקירה הנגדית במפורש ובלשון ברורה.
זאת ועוד, כאמור, לא מצאתי בתצהירו של התובע הסבר לטעות שאירעה ומה מקורה ואף לא הובאו עורכי הדין שייצגו אותו לאורך כל ההליכים הקודמים, לרבות הליכי הפשרה וחתימת ההסכם, עו"ד רובי בכר ועו"ד מירב בר זיק, על מנת שיתמכו בעמדתו כי נפלה טעות בנוסח הסכם הפשרה . ידועה ההלכה הפסוקה בעניין הימנעות מלהעיד עד שיכול היה לתמוך בגרסת התובע (ראו בספרו של קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט, 1391). יש לציין כי כאשר נשאל על כך בחקירה הנגדית השיב כי לעורכי דינו דאז "יש בעיה לכתוב את זה" (עמ' 35 שורה 2) וטען כי ביקש מהם לבוא להעיד "בהתחלה הם אמרו שכן, ואז כנראה שיש להם, יש להם איזה בעיה לבוא ולהגיד." (עמ' 36 שורות 17-18) ובאותה נשימה גם ציין כי אם היה מביא את עורכי הדין "אני לא יודע מה הם היו אומרים. אני לא יכול לדבר בשמם". (עמ' 25, שורות 23-24). נראה כי על מנת לעמוד בנטל ההוכחה הגבוה הנדרש מהתובע מן הראוי היה שיזמין את עורכי דינו להעיד ולתמוך בגרסתו במפורש בפני בית המשפט.
יתר על כן, הנוסח הקובע כי "המשיבים" כולם יישאו בסכום התשלום, נמצא לא רק בהסכם הפשרה, אלא גם בכתב ההתחייבויות ואף בטיעונו של ב"כ הנתבעת בהשלמת הטיעונים בעל פה , אשר ציין במפורש: "המשיבי ם בכלל והתובע בפרט" (בעמ' 267 שורה 22 לטיעון בעל פה) והוא חזר על הביטוי "המשיבים" בהקשר לתשלום עוד פעמיים במהלך השלמת הטיעון בעל פה (עמ' 268 שורות 27-28 ועמ' 269 שורות 20-22), וזאת מבלי שבא כוחו של התובע בדיון, עו"ד רובי בכר, קם והתנגד לניסוח זה או תיקן את "הטעות" במהלך טענותיו הנגדיות בדיון או לאחר קבלת פרוטוקול הדיון לידי ו.
לא זו אף זו, שלטענת התובע, מדובר בטעות שמטילה חיוב שגוי לכאורה על מספר גופים ולא רק על התובע, משום שלטענתו על פי "הגיון הסכם הפשרה" רק הנתבעת 5 הייתה חייבת בסכום התשלום ובכל זאת, לא התובע ולא באי כוחו לא העירו על "טעות" לכאורית זו עד למועד שבו ביקשה הנתבעת לאכוף את התשלום על התובע.
בנוסף לאמור לעיל, צודקת הנתבעת בטענתה כי נסיבות כריתת הסכם הפשרה אינן מהסוג המותיר מקום ל"טעות". ההסכם נכרת תוך כדי הליך משפטי וקיבל תוקף של פסק דין. להסכם קדם הליך גישור בפני כב' השופט בדימוס מיכאל בן יאיר , אשר כלל 12 פגישות והסתיים בטיוטת הסכם גישור אשר לא הבשילה לכלל הסכם מחייב. הצדדים, באמצעות עורכי דינם ניהלו משא ומתן ביניהם לאחר הטיוטה והסכימו על הליך מורכב של שלושה חלקים לצורך חתימה על הסכם פשרה וללא ספק הושקעו זמן ומאמץ בניסוח הפרטים, כאשר לאורך כל ההליך התו בע היה מעורב ומיוצג על ידי עורכי דין. לא אלו הנסיבות שבהן יש מקום לטענה ולקבלה של טענת "טעות" בהסכם.
לפיכך, אני דוחה את טענת התובע כי טעה בעת חתימתו על ההסכם.
למעלה מן הדרוש יש לצין כי גם לו הייתה מתקבלת טענת הטעות של התו בע, הרי שתביעתו היא רק לביטול חלקי ביותר של הסכם הפשרה, כך שרק מחויבותו לתשלום הסכום תימחק. אולם על פי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ניתן לבטל חלק מהסכם רק אם ההסכם ניתן להפרדה לחלקים שאז ניתן להפריד את החלק ביחד עם החלק הצמוד לו ב חבות הדדית, לבטלו ולהותיר את יתרת החוזה על כנה. ראו ע"א 4305/10 אילן נ' לוי , פס' 33; ע"א 139/87 סולימני נ' כץ ושות, פ"ד מג(4) 705, 713, פרופ' שלו, פגמים בכריתת חוזה, עמ' 130. התובע מבקש להפריד רק את עצמו מן החיוב לתשלום הסכום לתשלום, אך אין חיוב הדדי שאותו הוא מבקש לבטל למול ביטול חיובו. לפיכך, צודקת הנתבעת בטענתה שהיענות לבקשת התו בע מהווה הקטנת מעגל החייבים בחיוב הכספי המהותי להסכם וזו הקלה א- סימטרית לצד אחד בלבד ואין בה הדדיות. לכך יש להוסיף כי כאשר הנתבעת ובית המשפט קבעו את הבטוחות לקיום התחייבות הכספית, הרי שהובאו בחשבון מספר החייבים בהתחייבות. מכאן שמחיקת התחייבותו של התובע מהווה שינוי בבסיס ההסכם, אשר אין לבית המשפט הצדקה לבצעו.
טענות נוספות
התובע טען לגבייה בחוסר תום לב, אך טענה זו אין מקומה בפני אלא בהליכי הוצאה לפועל וגם לגופה, לא נראה לי כי עומדת לתובע טענה בעניין זה.
אשר לטענת הנתבעת כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בסוגיה וכי הטענות כבר הוכרעו במסגרת הליך ההוצל"פ, אומר רק זאת, כי אכן החלטת ראש ההוצל"פ בעניין סעיף 12 לחוק ההוצל"פ והיות פסק הדי ן ברור ולא דרוש הבהרה היא חלוטה, אולם לא היה בכך כדי לחסום את התובע מלטעון את טענותיו בבית המשפט שנתן את פסק הדין וכן לתקיפתו מכוח עילות טעות, הטעיה וכו'.
סוף דבר
אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לנתבעות הוצאות בסך של 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪.

ניתן היום, י' אב תשע"ו, 14 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.