הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 2552-06

לפני
כבוד ה שופט חיים טובי

התובעת:

תנובה מרכז שיתופי חקלאי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד י. קרטיס ואח'

נגד

הנתבעת:

רשות מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב
ע"י ב"כ עוה"ד א. גופמן
מהפרקליטות מחוז מרכז-אזרחי

נ ג ד

הצד השלישי:
חברת מבני תעשיה בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד י. מושקט ו/או אשכולי

פסק - דין

תביעה כספית שמקורה בהפרה, נטענת, של חובות חוזיות, מצג מטעה ואי התאמה בממכר.

מבוא ורקע עובדתי
1. בחודש פברואר 2001 פרסמה הנתבעת, רשות מקרקעי ישראל (כשמה כיום; להלן גם: "רמ"י או " המינהל") מכרז, במסגרתו הוזמנו מציעים להגיש הצעות למכירת 5 מגרשים – המצויים באיזור התעשיה קריית אריה שבפתח תקוה, והמהווים חלק מחלקות 24-30 בגוש 6364 (להלן: " המכרז" או "המגרשים"; בהתאמה). בתנאי המכרז נקבע, כי בנוסף לסכום שיוצע עבור המגרשים (או חלק מהם) ישא הזוכה במכרז בהוצאות הפיתוח של השטחים הציבוריים – שישולמו ישירות לחברה המפתחת , מבני תעשיה בע"מ (להלן: "חמ"ת" או "מבני תעשיה ").

2. ביום 28.3.2001 הגישה התובעת (להלן: גם " תנובה") הצעתה למכרז ביחס ל-4 מגרשים: 1013, 1014, 1015 ו-1018 – ששטחם הכולל הינו כ-25 דונם (להלן: " המקרקעין" או " המתחם"), בגינם הוצע לשלם סך של 52,714,000 ₪ לפני מע"מ (להלן: " ההצעה למכרז").
הוצאות הפיתוח בגין המקרקעין עמדו על סך של 11,306,126 ₪.

3. ביום 5.4.2001 הודיע המינהל לתובעת על זכייתה במכרז ביחס לארבעת המגרשים – כאשר עסקת הקצאת המקרקעין ותנאיה, כך נקבע, ייקבעו בחוזה הפיתוח.
חוזה פיתוח בין המינהל לתובעת נחתם ביום 9.9.2001, במסגרתו התחייבה האחרונה לשאת בכל הוצאות הפיתוח של המקרקעין (להלן: "חוזה הפיתוח").

4. כמתחייב מתנאי המכרז, חתמה התובעת עם "חמ"ת" על הסכם לביצוע עבודות תשתית – במסגרתו התחייבה האחרונה לבצע את עבודות הפ יתוח והתשתית בשטחים הציבוריים בלבד, עד לגבול המגרשים (להלן: "ההסכם לביצוע התשתיות" ).

5. זאת לדעת, כי עוד קודם לחתימתם של חוזה הפיתוח וההסכם לביצוע התשתיות, ביום 1.8.2001, נמסרה החזקה במקרקעין לנציג תנובה, מר יהודה אריאלי ז"ל (להלן: "אריאלי"). הלה הוציא מתחת ידו דו"ח, מיום 5.8.01, בו נכתב כי המתחם במועד קבלתו " ... מכוסה בגורטאות" (צ.ל.: "גרוטאות" – ח.ט.) , בפסולת בנין וערימות עפר גדולות" וכי עדיין ממשיכים לשפוך פסולת בנ יין. גם באישור המסירה מיום 1.8.01 נכתב, בכתב ידו של אריאלי, כי על המגרש יש פסולת בנין גרוטאות וערימות עפר .

6. עוד יש לידע, כי ביום 19.8.2001 ביצעה התובעת, באמצעות המהנדס מרדכי יוגר (להלן: "יוגר"), סקר לאיפיון הקרקע – הדרוש לשם מתן הנחיות לביסוס המבנים שאמורים להיבנות במקרקעין (להלן: "סקר הקרקע"). הסקר נערך באמצעות ביצוע 12 קידוחי ניסיון, לעומק של 12 מ'.
את ממצאי הסקר, פירט מר יוגר בדו"ח פרלימינרי מיום 23.9.01 ובדו"ח הסופי למתן הנחיות ביסוס מיום 21.10.01 (להלן: "דוחו"ת הביסוס") – במסגרתם צויין כי במתחם קיים מילוי לא מבוקר של אדמה מסוגים שונים וכמות רבה מאוד של פסולת, שחלקה הארי מפוזר בשטח המקרקעין.

7. כחודש לאחר מתן דו"ח הביסוס הסופי, ביום 19.11.01, התקשרה תנובה בהסכם עם חברת דבירי פרויקטים בע"מ (להלן: "דבירי") לביצוע עבודות חפירה ופינוי פסולת, בעלות של 1,095,000 ₪ בתוספת מע"מ – במסגרתו נקבע כי " כמויות העבודה תמדדנה בשטח ולפיהם ישולמו החשבוניות" (להלן: " עבודות החפירה").

8. יצויין, כי תנובה תכננה להקים במקרקעין מרכז הפצה לתשלובת החלב אשר כלל בין היתר, בניית מחסן הפצה ומתחתיו חניון תת קרקעי (להלן: "החניון") ומבנה משרדים בן 5 קומות (להלן: "הפרויקט").
התובעת מינתה את חברת מסד עוז הנדסה בע"מ (להלן: "מסד עוז"), למתן שירותי ניהול ופיקוח להקמתו של הפרויקט במתחם.

9. במהלך עבודות החפירה נתברר, כך לתובעת, כי כמות הפסולת הטמונה באתר, גבוהה לאין שיעור מזה שהוערך על ידה תחילה, בהסתמך על דו"ח הביסוס הסופי.
נוכח הגילוי האמור פנה מר עמית מסד (להלן: "עמית") מנהלה של מסד עוז, בשלהי חודש נובמבר 2001, למר אלון פרס (להלן: "פרס") ממבני תעשיה – למציאת פיתרון ל" בעיית" הפסולת הרבה שנתגלתה.

10. לטענת תנובה, במסגרת השיחות שהתנהלו בין עמית לפרס הוסכם, תחילה, כי מבני תעשיה תפנה את הפסולת המצוי יה במתחם, גלל כ ן הופסקו העבודות למשך כשבוע ימים.
דא עקא, כך נטען, שבשלהי חודש דצמבר 2001 הודיע מר פרס לעמית כי המינהל ("הבקרה") לא אישר לחמ"ת לבצע את העבודות לפינוי הפסולת ואולם "... אין כל מניעה מצידם ומצד ממ"י כי תנובה תבצע את העבודות בעצמה ותפוצה עליהן".

11. על בסיסה של ההבטחה האמורה ומצגי חמ"ת ורמ"י, כך הטענה, ביצעה התובעת באמצעות חברת דבירי, את עבודות החפירה במתחם – במהלכה נתגלתה במעבה האדמה, כך לתנובה, כמות פסולת רבה מעבר לזו שהוערכה תחילה. גלל כן, נאלצה תנובה, כך לשיטתה, להגדיל ביום 24.4.02 את ערך ההזמנה לביצוע עבודות החפירה בכ-1,827,000 ₪ - כך שערך ההזמנה הכולל לביצוע עבודות החפירה עמד על סך 2,989,000 ₪, לפני מע"מ.

12. לאחר סיום עבודות החפירה ופינוי הפסולת ועל בסיס פגישה שהתקימה, כך לתובעת, עם אברהם מרגלית (להלן: "מרגלית") סגן מנהל מחוז מרכז ברמ"י, נדרש המינהל להשיב לתובעת את הוצאותיה בגין פינוי הפסולת – כמפורט במכתבה מיום 9.3.03, שנשלח לטענתה לרמ"י (להלן: " דרישת התשלום").

13. חרף הפניות החוזרות ונשנות מצד תנובה לרמ"י להשבת הוצאותיה בגין פינוי הפסולת, סורבה האחרונה לדרישת התשלום – ומכאן התביעה.

התביעה וטענות הצדדים
14. בתביעה שבכאן, עותרת התובעת לחייב את רמ"י לשלם לה סך של 4,555,467 ₪, נכון ליום 26.6.06, בתוספת הצמדה וריבית ממועד זה, ועד התשלום בפועל. הסכום האמור כולל בחובו שני מרכיבים –
(-) סך של 3,169,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין פינוי הפסולת מהאתר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום דרישת התשלום (9.3.03), בסך 595,082 ₪.
(-) סך של 790,000 ₪ (כולל הצמדה וריבית עד ליום 26.6.06), בגין ההוצאה העודפת ששולמה על ידי תנובה לרכישת אדמת מילוי ושינועה לאתר – כתוצאה מקיומה של הפסולת הטמונה במעבה האדמה.

15. לטענת התובעת, המינהל ידע או היה עליו לדעת טרם פרסום המכרז, על קיומה של הפסולת הטמונה במקרקעין, וחרף זאת נמנע האחרון מלידע את תנובה על קיומה.
הימנעות המינהל מליידע את תנובה בדבר הפסולת הטמונה מהווה, כך לתובעת, הפרת חובת הגילוי החלה עליה כמוכרת וכרשות ציבורית העורכת מכרז.

16. הגם שבמועד מסירת המקרקעין לידיה (1.8.01) האתר היה מכוסה בפסולת רבה – לא ניתן היה, כך לתובעת, לצפות כי חלקה העיקרי של הפסולת טמונה מתחת לפני הקרקע. לשיטתה של תנובה, אף לאחר עריכת סקר הקרקע לביסוס, שנערך על ידי המהנדס יוגר, לא ניתן היה לשער את היקפה של הפסולת הטמונה.
רק לאחר ביצוע עבודות החפירה, כך הטענה, נתברר לאשורו היקף בעיית הפסולת אשר מנעה את אפשרות הבניה במקרקעין – טרם פינוי הפסולת (יחד עם העפר) שבמעבה האדמה.

17. התובעת הוסיפה וטענה בכתב תביעתה, כי המינהל חב בתשלום עלות פינוי הפסולת גם ובעיקר, מכוח התחייבותו (הבטחתו) לשפותה בגין ההוצאה האמורה. לשיטתה של התובעת, היא ניאותה לבצע בעצמה את עבודות פינוי הפסולת, רק בשל ההסכמות אליהן ה גיעה עם מבני תעשיה – לפיהן תנובה תפנה את הפסולת כנדרש, והמינהל יפצה אותה בגין הוצאות הפינוי.
לטענת תנובה, עובר לביצוע עבודות החפירה ופינוי הפסולת מהמקרקעין, היא יידעה את חמ"ת בדבר הצעות המחיר ובחירת הקבלן המבצע – חברת דבירי.
דא עקא, כך הטענה, סירב רמ"י לדרישת התשלום מיום 9.3.03 ששוגרה אליו – זאת חרף המובטח והמוסכם.

18. בסיכומיה טענה התובעת, לראשונה, כי אף אם לא הייתה מתגלה פסולת טמונה במקרקעין, גם אז חב המינהל בתשלום ההוצאה העודפת – בגין רכישת אדמת מילוי מובא ושינועה לאתר.
לשיטתה, המינהל ידע או, למצער היה עליו לדעת , כי במקרקעין בוצעו עבודות חפירה ויישור הקרקע, תוך הטמנת אדמת מילוי שאינה ראויה לשימוש חוזר - כך שעסקינן בהעלמת "אי התאמה" כאמור בסעיף 16 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר").

19. התובעת הוסיפה וטענה, גם זו לראשונה בסיכומיה, כי המינהל התרשל רשלנות רבתי, עת לא בדק כיאות את מצב המקרקעין טרם שיווקם במכרז – כעולה מדו"ח הפיקוח מיום 23.1.01, במסגרתו דווח (ביחס למגרש 1013) כי " המגרש ריק" (להלן: "דו"ח הפיקוח").
הגדילה התובעת עשות עת טענה בסיכומיה, כי המינהל הוא זה אשר ביצע את עבודות יישור הקרקע, וזאת בכוונת מכוון להסתיר את קיומה של הפסולת ואדמת המילוי, הבלתי ראוי ה לשימוש חוזר.

20. לשם הוכחת היקפו של הנזק שנגרם לה, לטענתה, בגין קיומה של הפסולת הטמונה והצורך
להשתמש במילוי מובא – הגישה התובעת חוות דעת הנדסית מיום 29.3.2011, של המהנדס מר דוד גת (להלן: " גת"), אשר העמיד את נזקה של התובעת על סך 3,699,090 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

טענות המינהל – רמ"י
21. בכתב הגנתה טענה רמ"י (טענה שנזנחה בסיכומיה) כי מן הדין לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי כבד בהגשתה, שכן התביעה הוגשה רק לאחר השלמת בניית הפרו ייקט ובחלוף למעלה מ-5 שנים, מעת שנודע לתנובה על קיומה של פסולת במקרקעין.

22. לגופה של התביעה טענה רמ"י כי היא אינה חבה בתשלום עלות פינוי הפסולת הגלויה, כמו גם זו הטמונה (ככול שהייתה כזו), במקרקעין – לא מן ההיבט החוזי /מכרזי, ואף לא מכוחה של כל עילה אחרת.
לטענת המינהל, עובר להגשת הצעתה למכרז, בדקה התובעת את המגרשים המשווקים במסגרתו, לרבות מצבם הפי זי ומצאה אותם מתאימים לצרכיה.
לא זו בלבד, כך הטענה, שהתובעת ידעה על קיומה של הפסולת שהייתה מצויה על פני שטח המקרקעין – אלא שהיא ידעה או, למצער, היה עליה לדעת על קיומה של פסולת מוטמנת בהם, ככול שאכן היתה כזו.
לשיטת המינהל, נוכח הצהרת התובעת בהצעתה למכרז כי הינה רוכשת את המקרקעין as is וכי היא מוותרת "...על ברירת מום או כל ברירה אחרת..." ביחס אליהם – הרי שהיא נטלה על עצמה את הסיכון לקיומה של פסולת במקרקעין, לרבות זו המוטמנת מתחת לפני הקרקע.

23. המינהל הוסיף וטען, כי הוא לא ידע ולא יכול היה לידע על קיומה של פסולת מוטמנת במקרקעין ו/או על קיומה של אדמת מילוי בהם, שאינה "קרקע טבעית". לשיטתו של המינהל, הפסולת היחידה עליה ידע עובר לפרסום המכרז, הינה הפסולת הנגלית לעיני כל – כעולה מדו"ח מסירת החזקה ודו"ח ביסוס הקרקע של המהנדס יוגר.

24. עוד טען המינהל כי בשום שלב, שלפני חודש יולי 2005 (מכתב ב"כ תנובה למינהל), לא פנתה אליו התובעת בכל הנוגע לקיומה של פסולת במקרקעין – לא זו הנגלית לעין ולא זו המוטמנת מתחת לפני הקרקע.
ממילא, כך הטענה, אין ממש בטענת התובעת כאילו היא (רמ"י), או מי מנציגיה המוסמכים, התחייבו (או הבטיחו) כי פינוי הפסולת תיעשה על ידה ו/או במימונה.

25. המינהל דחה את טענת התובעת כאילו הינו חב בתשלום עלויות פינוי הפסולת מכוחה של הבטחה שניתנה, בשמו, על ידי מבני תעשייה. לשיטתו, ככול שניתנה הבטחה שכזו, הרי שהיא ניתנה בחוסר סמכות, שלא בידיעתו ותוך הפרת ההתקשרות החוזית שבינו לבין חמ"ת.

26. רמ"י הכחישה נחרצות את טענת התובעת בדבר קיומו והיקפו של הנזק הנטען. לטענתה, התובעת לא השכילה להוכיח קיומה של פסולת טמונה בקרקע ואין צריך לומר שלא הוכח היקפו. ככול שנתגלתה פסולת מתחת לפני הקרקע, כך לרמ"י, אין זה מן הנמנע כי המדובר בפסולת הגלויה שנצפתה במקרקעין במועד מסירת החזקה בהם לידי התובעת.

27. המינהל הוסיף עוד וטען, כי יש לדחות את עתירת תנובה לפיצוי כספי בגין הוצאת הפסולת המוטמנת (ככול שהינה כזו), גם בשל העובדה שהאחרונה ממילא הי יתה חייבת לבצע את עבודות החפירה במקרקעין, לצורך הקמת המבנים בפרויקט, לרבות הקמת הבניין התת קרקעי – בלא כל קשר לקיומה של הפסולת.

28. בסיכומי טענותיה התנגדה רמ"י נחרצות לניסיון התובעת (בסיכומיה) להרחבת חזית – עת ייחסה לה רשלנות, כמו גם ביצוע עבודות יישור פני הקרקע תוך הטמנת הפסולת מתחת לפני הקרקע.

ההודעה לצד השלישי
29. נוכח טענת התובעת בכתב תביעתה (טענה שנזנחה בסיכומיה) על כי מבני תעשיה התחייבה (הבטיחה) בשמו של המינהל לשאת בהוצאות פינוי הפסולת מהמקרקעין – הגיש האחרון הודעה לצד ג', כנגד מבני תעשיה (להלן גם : "הצד השלישי").
המינהל טען בהודעתו, כי ככול שיוכח שאומנם חמ"ת התחייבה לפעול לפינוי הפסולת הגלויה ו/או הבטיחה, בשמו של המינהל, לממן את עלויות החפירה והפינוי – הרי שהתחייבות או הבטחה, כאמור, מהווה חריגה מסמכות והפרת הסכם ההרשאה לפיתוח שנחתם, ביום 14.10.90, בינה לבין הצד השלישי (להלן: "הסכם ההרשאה").
לטענת המינהל, הוא זכאי כלפי הצד השלישי (חמ"ת) לסעד של שיפוי ו/או השבה, בגין כל סכום שיחוב בו כלפי התובעת – שעילתו בהתחייבות או הבטחה שנ יתנה על ידי חמ"ת, בשמו.

30. בכתב הגנתה להודעת צד ג', כפרה מבני תעשיה בטענות התובעת בכתב התביעה, כמו גם אלה המיוחסות לה בהודעה לצד ג' – ועתרה לדחיית ההודעה כנגדה ולחיוב תנובה והמינהל בהוצאותיה ובשכר טרחת עורך דינה.
בשל העובדה שהתובעת זנחה בסיכומיה את הטענה בדבר ההבטחה שניתנה לה, כביכול, בשמו של המינהל, לשאת בעלות פינוי הפסולת – איני רואה טעם וצורך לפרט את טענות חמ"ת שהועלו בכתב ההגנה להודעת צד ג'.
במיוחד אמורים הדברים, נוכח העובדה שהמינהל זנח בסיכומיו את טענותיו כלפי חמ"ת ולא עתר לסעד כלשהו כלפי האחרונה.

גדר המחלוקת
31. אין חולק כי עובר לחתימה על חוזה הפיתוח, היתה התובעת מודעת לקיומה של פסולת רבה הנגלית לעין, אשר היתה מצויה בשטח המקרקעין. כך עולה מאישור המסירה מיום 1.8.01 ובדו"ח המסירה מיום 5.8.01 (נספח ה' לתצהיר מסד; ת/3).
דבר קיומה של הפסולת הגלויה והיקפה, צוין גם בדו"ח (הפרילימינרי) ביסוס הקרקע של המהנדס יוגר מיום 23.9.01 (נספח ו' לת/3) – בזו הלשון:
"בשטח קיימת כמות רבה מאוד של פסולת שברי בטון מזוין, חביות, גלגלים, מוצרי פלסטיק שונים ואף אוטובוס י שן, חלקם קבורים במילוי וחלקם פזורים ברוב שטחי האתר". (סעיף 2ג' לדו"ח; להלן: "הפסולת הגלויה") (ההדגשות שלי הן – ח.ט.).
יצויין, כי סקר ביסוס הקרקע נערך כבר ביום 19.8.01 (עמ' 4-8 לנספח ו') קרי: כשלושה שבועות טרם שנחתם חוזה הפיתוח (9.9.01; נספח ג' לת/3).

32. משהוכח בעליל, כי התובעת היתה מודעת לקיומה של הפסולת הגלויה במקרקעין והיקפה, עובר לחתימה על חוזה הפיתוח – ברי כי היא זו הנושאת בהוצאות פינוי הפסולת הגלויה, ולא קמה לה כל עילה לח ייב את הנתבעת לשפותה בגין הוצאה זו.
ואכן, המומחה מטעם התובעת, מר גת, ציין מפורשות בחוות דעתו (סעיף 14 לת/4) כי "תנובה אינה טוענת להוצאות בגין ניקוי השטח וסילוק הפסולת שהיתה גלויה לעין" ותביעתה לפיצוי הינה "... בגין סילוק הפסולת שנתגלתה מתחת לפני השטח ובעקבותיה עלויות נוספות שתנובה נשאה בהם בגין חומר מילוי שהובא מבחוץ".
מר יובל שטרן, מנהל אגף בינוי ותשתיות בתנובה (להלן: "שטרן") השיב בחקירתו הנגדית לשאלות בית המשפט כי הוא מניח " ... שאילו לא היתה נמצאת כמות נוספת של פסולת בקידוחים תחת למפלס הקרקע, ככול הנראה לא היינו מגישים את התביעה" (פרוטוקול מיום 22.5.16, עמ' 40 שו' 9,8).

33. נמצא אם כן, כי המחלוקת בינות הצדדים הצריכה הכרעה בהליך דנא, הינה אך ביחס לפסולת "שנתגלתה", כך לתנובה, מתחת לפני הקרקע - בעת ביצוע עבודות החפירה להקמת המבנה (המחסן) והחניון התת קרקעי.
לטענת התובעת, על המינהל לשפותה בגין ההוצאות הכספיות העודפות שהיא נאלצה לשאת בהם, כאמור בחוו"ד המהנדס גת.
כעולה מטענות התובעת, חבות רמ"י בתשלום הוצאותיה העודפות בגין הפסולת המוטמנת, קמה מכוחן של שלוש עילות – הפרת חובת הגילוי המוגברת החלה עליה כרשות ציבורית; אי התאמת הממכר (המקרקעין) כמשמעות מונח זה בחוק המכר; וההבטחה שניתנה לה על ידי מבני תעשיה, לפיה היא תפוצה בגין הוצאותיה העודפות, על ידי המינהל.
להלן נבחן טענות אלו, שלא כסדרן.

דיון והכרעה
34. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי לא מצאתי מאום בתביעה זו, וטוב היה לו היא לא הייתה מוגשת כלל.
לא זו בלבד, שהתובעת לא השכילה להוכיח קיומה של עילת תביעה, בגינה יש לחייב את הנתבעת בהוצאות פינוי הפסולת המוטמנת – אלא שמצאתי כי לא הוכח, אף לא לכאורה, קיומו של נזק שנגרם בעטייה של הפסולת המוטמנת בקרקע (ככול שהיתה כזו), ואין צריך לומר שלא הוכח היקפו.
נבחן תחילה את טענת החבות שבפי התובעת – בה כאמור לא מצאתי ממש.

אחריות המינהל לפסולת הטמונה ב מקרקעין
החבות מכוחה של ההבטחה – האומנם?
35. הטענה העיקרית עליה השתיתה תנובה את תביעתה היתה (לשון עבר, שכן היא זנחה טענה זו), כי הובטח לה על ידי חמ"ת (מר פרס) כי היא תפוצה על ידי רמ"י בגין הוצאותיה העודפות, בשל קיומה של הפסולת.
דא עקא, כי התובעת זנחה טענה זו בסיכומיה ובדין עשתה כן – שכן במהלך שמיעת הראיות נתברר בעליל, כי הבטחה שכזו לא נתנה לתובעת מעולם.
מר עמית – אשר יזם את הפנייה למר פרס ממבני תעשיה, בשל יחסי החברות שבינותם – העיד בח קירתו הנגדית כי לא היתה הבטחה כלשהי מצידה של חמ"ת, כאילו תנובה תפוצה בגין פינוי הפסולת מהמקרקעין. וכך העיד מר עמית:
"ש.ת. איש לא הבטיח לי שהמינהל ישלם עבור פינוי הפסולת ...
ש.ת. על בסיס מה חשבתם שתקבלו איזה פיצוי... חשבנו שאנחנו ראויים לפיצוי, מהמינהל.
ש.ת. אין לי טענה שהבטיחו או שחייבים לפצות את תנובה בגין הפסולת.
ש.ת. בינואר 2002 מסרו לנו שיוסי מור (בקר שדה מטעם רמ"י – י.ט.) אומר שהמינהל לא מאשר השתתפות בעניין הפסולת" (פרוטוקול מיום 22.5.16 עמ' 48 שו' 22-26).
ובהמשך העיד מר מסד, ברוב הגינותו, באופן נחרץ כי "נכון שאמרתי ואני שב ואומר שמבני תעשיה לא יכולים לחייב את המינהל. גם לא הובטח לנו שנקבל כסף לא מהמינהל ולא ממבני תעשייה" (שם, בעמ' 50 שו' 32,31)
(ההדגשות לעיל ולהלן שלי הן, אלא אם כן יצויין אחרת – ח.ט.).
לא למותר יהא לציין, כי עבודות החפירה והוצאת הפסולת מהאתר, החלו בשלהי חודש דצמבר 2001 והסתיימו, לכל המאוחר, בחודש אפריל 2002 (ראו: עדות יוגר בחקירתו הנגדית; שם, עמ' 25 שו' 2,1).
בהינתן, כי כבר בתחילת חודש ינואר הודע לתנובה על ידי מר יוסף מור (ראו: נספח ב' לתצהירו; נ/3) שהמינהל איננו מסכים להשתתף בהוצאות פינוי הפסולת – אין שחר לטענת התובעת כאילו היא ביצעה את עבודות החפירה ופינוי הפסולת, מתוך הנחה כי תפוצה על ידי רמ"י.
ההודעה האמורה (בראשית חודש ינואר 2002), שמה לאל את טענת מר שטרן בחקירתו כאילו ניתן היה להניח שתנובה תפוצה על פינוי הפסולת.
הגם שבתצהירו טען שטרן (סעיף 11 לת/2) שפרס מסר לעמית כי "... אין כל מניעה מצד מבני תעשיה וממ"י שתנובה תבצע את העבודות ותפוצה עליהן", הרי שבחקירתו חזר בו וטען כי "הבנתי מעמית שבהתחלה הגענו להבנה עם מבני תעשיה ... יצאנו מנקודת הנחה שנקבל פיצוי על עבודות פינוי הפסולת... אני מניח שהבנו שסביר להניח שאם נמשיך בעבודות נוכל לקבל פיצוי על פינוי הפסולת" (שם, עמ' 41 שו' 7-12).
הכיצד הניח מר שטרן "... שסביר להניח" כי תנובה תפוצה באם תמשיך בעבודות – בה בשעה שהודע לעמית כבר בתחילת עבודות החפירה , כי המינהל איננו מסכים להשתתף בהוצאות פינוי הפסולת? למר שטרן הפיתרונים.
כך או כך, מהאמור עולה בעליל כי טענת ה"הבטחה" שניתנה על ידי חמ"ת, כביכול, התמוססה ונמוגה והייתה כלא הייתה.

36. נמצא, כי עילת התביעה לחיוב רמ"י בגין הוצאות פינוי הפסולת הטמונה בקרקע, המושתתת על הבטחתה לשאת בהן – אין לה על מה שתסמוך ודינה להדחות.

החבות בגין הפרת חובת הגילוי
37. בסיכומיה טענה התובעת כי המינהל חב בתשלום הוצאות פינוי הפסולת והמילוי (חול) המובא מבחוץ – בשל הפרת חובת הגילוי המוטל ת עליו כמוכר ומכל שכן בהיותו רשות ציבורית , אשר שיווקה את המקרקעין במכרז.
לשיטת התובעת, חובת הגילוי החלה על רשות מינהלית הינה רחבה ומחמירה יותר מחובת תום הלב הנובעת מדיני החוזים והיא חלה על הרשות בכל מגוון פעולותיה – הן בתחום הפרטי והן בתחום הציבורי.
בענייננו, כך לתובעת, הפר המינהל את חובת הגילוי המוגברת החלה עליו, עת נמנע מלגלות במסמכי המכרז או בכל דרך אחרת "... על האפשרות לקיום פסולת טמונה במקרקעין...[ו] גם לא טען כי הוא גילה לתובע על קיום שכבת מילוי שאינה ראויה לשימוש במקרקעין".
אקדים ואומר כי טענה זו כקודמתה דינה להידחות. ונבהיר.

38. אין חולק כי על רמ"י, כרשות ציבורית, חלה חובת גילוי מוגברת המחייבת אותו להביא לידיעת המציעים הפוטנציאליים את כל המידע הרלוונטי להתקשרות. אולם החובה האמורה מתייחסת, כמובן, רק למידע רלוונטי שהיה בידיעתה, עובר לפרסום המכרז.
וכך נאמרו הדברים בע"א 3051/08 סאסי קבלני בנין, עפר וכבישים (1986) בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו 19.01.2010) (להלן: "ענין סאסי") –
"על משרד הבינוי והשיכון, כרשות ציבורית העורכת מכרז, מוטלת חובה להבטיח שמסמכי המכרז ישקפו בצורה מלאה ומדויקת את כל המידע המצוי ברשותה ורלוונטי לנסיבות ההתקשרות. כמו כן עליה להביא לפני המציעים מידע רלוונטי שנמצא ברשותה... משמעותה של הפרת חובת הגילוי בהקשר זה עשויה להיות מגוונת – היא עשויה להוות הפרה של חובת תום-הלב במשא ומתן, היא יכולה להגיע לכדי הטעיה חוזית ובמקרים מסוימים אף לעלות כדי הפרת חוזה" (שם, סעיפים 12 ו-15).
האומנם דבר קיומה של פסולת מוטמנת מתחת לפני הקרקע היה בידיעת המינהל טרם שיווקם של המגרשים במכרז? התשובה הינה לאו מוחלט. כפי שראינו לעיל המידע שהיה בידיעת המינהל ביחס לפסולת שבמקרקעין, הינו ביחס לזו שהייתה גלויה לעין כל ואשר נצפתה על ידי מר אריאלי ז"ל במועד מסירת החזקה בהם לתובעת – עוד טרם ההתקשרות החוזית בהסכם הפיתוח.
לא זו בלבד שהתובעת לא השכילה להוכיח כי המינהל ידע על קיומה של פסולת מוטמנת ואין צריך לומר קיומה של שכבת מילוי – אלא שהיא אף לא טענה כזאת, אף לא ברמז , בכתב תביעתה.

39. בסיכומיה, טענה תנובה כי בוצעו על ידי רמ"י עבודות יישור הקרקע טרם שיווקם במכרז שנועדו להסתיר את הפסולת המצויה במקרקעין.
טענה זו דינה להדחות על הסף. כבר בהחלטתי מיום 19.7.17 - במסגרתה דחיתי את בקשת התובעת לצירוף ראיה חדשה של תצלומי אויר וחוו"ד מומחה לפענוח תצ או"ת - קבעתי בין היתר בהאי לישנא :
"זאת ועוד. עיון בכתב התביעה מלמד כי התובעת לא טענה, כלל ועיקר, כי מי מהנתבעים ביצע עבודות במקרקעין טרם שיווקם לתובעת. כל שנטען הוא כי נתברר , בדיעבד, על קיומה של פסולת מתחת לפני הקרקע בנוסף לזו שנצפתה על פני הקרקע... התובעת הגדילה עשות עת טענה בבקשה, לראשונה, כי בוצעו עבודות במקרקעין, בכוונת מכוון, על מנת להסתיר קיומה של פסולת. לא זו בלבד שעסקינן בטענה חדשה שזיכרה לא בא בכתב התביעה ובתצהירי התובעת, אלא שיש בטענה זו כדי לייחס למי מהנתבעים, ולו במשתמע, כוונת רמייה עת שווקו המקרקעין לתובעת. ברי כי אין לאפשר לתובעת להרחיב את חזית המריבה בשלב זה של ההליך, ואין צריך לומר שאין לאפשר כזאת עת מיוחס למי מהנתבעים הסתרה מכוונת של פסולת במקרקעין. כאמור, הבקשה נדחית..."
נפלא ממני, אפוא, כי חרף קביעתי ש אין לאפשר הרחבת חזית לעניין ביצוע העבודות במקרקעין על ידי הנתבעת או צד ג' – שבה התובעת בסיכומיה וטוענת כזאת, מ של ההחלטה האמורה לא ניתנה מעולם.
כך או כך, משלא הוכח, אף לא לכאורה, כי רמ"י ידעה על קיומה של הפסולת הטמונה עובר לפרסום המכרז – ברי כי אין לדרוש הימנה לציין במסמכי המכרז דבר קיומה של פסולת ואדמת מילוי, שלא היו בידיעתה.

40. התובעת טענה בסיכומיה, לחילופין, כי אף אם יוכח שהמינהל לא ידע על קיומה של הפסולת הטמונה במקרקעין הרי, שלמצער, על המינהל היה לדעת "...על שפיכת הפסולת והעבודות של כיסוי הקרקע הטבעית בפסולת ועפר שאינם ראוים לשימוש". וכל כך למה? שכן, כך לתובעת: "... אין צורך להיות מומחה גדול על מנת להיווכח, אף מהתצלומים שצורפו לדו"ח קבלת המקרקעין... כי בוצעו עבודות נרחבות במקרקעין עד כדי יישור מתחמים שלמים. זאת ועוד! ניתן להיווכח בתמונות כי בחלק ניכר מהמקרקעין, אין עשביית בר, אשר צומחת באופן טבעי בכל קרקע שאינה בשימוש..." (סעיף 27 לסיכומים).

אודה ולא אבוש, לא הבינותי פישרה של טענה זו. אם אומנם יכולה היתה רמ"י לדעת בנקל על קיומה של פסול ת טמונה מתחת לאדמה, רק בשל כך שבוצעו במקרקעין "... עבודות נרחבות עד כדי יישור מתחמים שלמים" – נפלא ממני הכיצד לא הסיקה כזאת התובעת, עת קיבלה לידיה את החזקה במקרקעין ביום 1.8.01 – כחודש ימים לפני שנחתם חוזה הפיתוח?
התמיהה האמורה מתעצמת נוכח טענת התובעת בכתב תביעתה, כי הגם שבמועד קבלת החזקה במגרש "אובחן כי שטח המגרש מכוסה בפסולת... לא ניתן היה לשער את היקף הבעיה וכמות הפסולת הרבה, אשר בחלקה העיקרי כוסתה בעפר" (סעיף 10 לכתב התביעה).
אם כך הם פני הדברים, עת נחשפה התובעת לקיומה של פסולת גלויה – ברי כי המינהל לא יכול היה לדעת על קיומה של פסולת מוטמנת או אדמת מילוי שאינה ראויה לשימוש, רק בשל יישור הקרקע.

41. לא מצאתי ממש בטענת התובעת כי שומה היה על רמ"י לדעת על הטמנת הפסולת מתחת לפני הקרקע, בהיותה בעלת החזקה והשליטה במקרקעין - עובר למועד מסירת החזקה בהם לתובעת. לשיטת תנובה, נוכח היות הנתבעת בעלת השליטה במקרקעין כאמור, ונוכח העובדה כי קיים אצלה אגף פיקוח שתפקידו לשמר את המקרקעין אותו הוא מנהל – מכאן ששומה היה עליו לדעת על קיומה של הפסולת הטמונה.
כאמור, לא מצאתי בטענה זו מאום.
מחקירתו של מר אלון פרס, סמנכ"ל פיתוח בחמ"ת עולה כי ככל הנראה אנשי כפר מל"ל, אשר המקרקעין היו בחזקתם למשך תקופה ארוכה, הטמינו בה את פסולתם הביתית והצמיחו עליה עצים ופרדסים. לאחר מכן, וכחלק מהליך השבת הקרקע למינהל, נעקרו הפרדסים על ידי אנשי הכפר (פרוטוקול מיום 24.12.17 בעמ' 75-77).
הכיצד יכול היה המינהל לדעת, בנסיבות האמורות, על קיומה של פסולת טמונה במקרקעין, עת זו הושבה אליו חודשים ספורים טרם פרסום המכרז? לתובעת הפיתרונים!
אין בידי לקבל את טענת התובעת כי שומה היה על אגף הפיתוח במינהל, לבצע בדיקות במקרקעין טרם שווקם ולוודא שאין בהם פסולת טמונה מתחת לפני הקרקע, כמו גם אדמת מילוי שאינה ראויה לשימוש.
אין זה סביר, כך סבור אני, לדרוש מהמינהל לבצע בדיקות "עומק" במקרקעין המשווקים על ידו. האומנם יש לדרוש מהמינהל לדאוג לסטריליזציה של כל שטחי המדינה עליהם הוא אמון ולבצע, בכל מקרה של החזרת הקרקע מחוכרה בדיקה מה הוטמן במעבה האדמה - בתקופה בה הוחזקו המקרקעין בידי החוכר? ברי, כי התשובה לכך הינה שלילית.

42. יתר על כן, בשל חוסר יכולתו של המינהל לבדוק את טיבה של הקרקע המשווקת ואין צריך לומר ביצוע בדיקות עומק במעבה האדמה – מוצא המינהל לנכון להשית על המתקשר עימו במסגרת המכרז את האחריות לבדיקות המגרשים המשווקים, טרם הגשת הצעתו למכרז.
וכך אף בנדון דידן. בסעיף 6 לנספח ב' להזמנה להציע הצעות (נספח א' לת/2) הצהירה התובעת כהאי לישנא:
"אני מצהיר כי הצעותי אלה מוצעות לאחר שבקרתי במקום, ראיתי ובדקתי את המגרשים על כל מפגעיו כגון אלה המפורטים בנספח א' בתנאי המכרז ומוותר בזה על ברירת מום או כל ברירה אחרת, וכי קראתי את נוסח 'חוזה הפיתוח' ו'חוזה החכירה' והבנתי את תוכנם".
סעיף זה קובע, למעשה, שהתובעת רוכשת את המקרקעין as is, וכי הינה מוותרת על כל טענה ביחס אליהם.
בחקירתו הנגדית הודה מר שטרן כי הוא הבין, בזמן אמת, כי סעיף זה מתייחס גם לפסולת שנמצאה במקרקעין וכדבריו:
"ש.ת. מפנה לסעיף 6 להצעה שלכם, נספח א', הזמנה לקבל הצעות: נספח ב למכרז. לאיזה מפגעים אתה מתכוון... כל מפגעיו זה הגדרה מאוד כוללת ומניח שכוללת גם את הפסולת . להבנתי מה שמצאנו תחת לפני הקרקע הוא הרבה מעבר למה שאפשר היה להעריך" (פרוטוקול מיום 22.5.16 עמ' 40 שו' 20-22).
נמצא, אם כן, כי התובעת נטלה על עצמה במסגרת ההתקשרות במכרז את כל הסיכונים באשר למצבם של המקרקעין, כולל הסיכונים הנובעים מהימצאותה של פסולת גלויה או מוטמנת בהם .
והנה, משהסיכונים התממשו בדרך שאינה נוחה לה, מנסה התובעת – שלא כדין ושלא בתום לב – לפעול לשינוי הקצאת הסיכונים תוך השתחררות מהאחריות שנטלה על עצמה. דא עקא, "...[ש] מובן מאליו, שכאשר חוזה כרוך בהעברת סיכון או בנטילת סיכון, אין הצד שקיבל על עצמו סיכון כזה זכאי להתלונן שהסיכון התממש בדרך שאינה נוחה לו" (מאמרו של פרופ' פרידמן "הסיכון החוזי הטעות וההטעייה – בכדאיות ", עיוני משפט יד' 459).
בנסיבות אלה ברי , כי התובעת אינה יכולה לה ישמע בטענה כאילו המינהל הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו כעורך המכרז – שעה שהיא נטלה על עצמה את כלל הסיכונים באשר לקיומו של " מפגע במקרקעין", בדמות קיומה של פסולת ו/או אדמת מילוי בלתי ראויה לשימוש חוזר, במעבה האדמה.

43. אני קובע אפוא, לאור האמור והמקובץ לעיל, כי לא קמה לה לתובעת עילה לחיוב המינהל בהוצאות פינוי הפסולת ורכישת קרקע מילוי, המושתתת על הפרת חובת הגילוי החלה עליו – שכן הוכח כי האחרון לא הפר את חובתו זו.
ודוק. משקבעתי כי המינהל לא ידע ואף לא יכול היה לדעת על הפסולת המוטמנת מתחת לפני הקרקע – ברי כי לא יכול היה לג לות במכרז, עובדה או מידע שלא היו ברשותו או בידיעתו.

סעיף 16 לחוק המכר – תחולתו
44. בסיכומיה טענה התובעת, כי בנסיבות מקרה דנן יש תחולה להוראת סעיף 16 לחוק המכר, שכותרתו " העלמת אי-התאמה", הקובע כך.
"היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה".
התובעת טוענת כי בשל היות ההוראה הנ"ל קוגנטיבית, אין כל נפקות להוראת הפטור הקבועה בסעיף 6 להצעה למכרז, שכן הסנקציה בגין הפרת חובת הגילוי על אי ההתאמה – הינה , בין היתר, שלילת זכאות המוכר (בענייננו המינהל) להסתמך על הוראת הפטור.
הפועל היוצא מהאמור, כך לתובעת, כי אף אם יוכח כי היא התרשלה בכל הקשור לבדיקות המקרקעין " על כל מפגעיו" – אין בכך כדי לאיין את אחריותו של המינהל לקיומה של הפסולת הטמונה, ולאדמת המילוי שאינה ראויה לשימוש חוזר.
אומר מיד. דין הטענה להדחות שכן התובעת לא השכילה להוכיח אף לא תנאי אחד מאלה הנדרשים על מנת לבוא בגדרו של סעיף 16 הנ"ל. יתר על כן, מחומר הראיות עולה בעליל כי התובעת ידעה על קיומה של הפסולת ואדמת המילוי, טרם חתימת חוזה הפיתוח – כך שאין היא זכאית להסתמך על אי ההתאמה (ככול שהייתה כזו) . ובמה דברים אמורים.

45. תנאי סף לתחולתו של סעיף 16 הנ"ל הינו קיומה של "אי התאמה" כמשמעות מונח זה בסעיף 11 לחוק המכר. ודוק. הנטל להוכיח קיומה של "אי התאמה" מוטלת על כתפי הטוען כזאת, ובענייננו על התובעת. על האחרונה "להצביע על התקיימות היסודות 'הפנימיים' של מושג אי ההתאמה. דהיינו, יש להצביע, על פי החלופות השונות של הגדרת אי-ההתאמה, על כך שהנכס שנמסר הוא במצב החורג מן המוסכם" [מ. דויטש, " דיני חוזים מיוחדים", כרך ראשון (התשס"ט-2008), בעמ' 113 (להלן: "דויטש").
נמצא, כי קנה המידה לבחינת שאלת אי ההתאמה הינו הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בהתקשרות ביניהם, ולא דרישותיו או צפיותיו של הקונה.
האם השכילה התובעת להוכיח קיומה של אי התאמה? התשובה לכך הינה שלילית.

בסיכומי טענותיה טענה התובעת, לראשונה, כי קיומה של פסולת טמונה ואדמת מילוי שאינה ראויה לשימוש מהווה "אי התאמה" לענין סעיף 16. הגדילה התובעת עשות וטענה ( תוך הרחבת חזית אסורה) " ... כי גם אם לא היתה מתגלית פסולת טמונה בקרקע, אלא אך היה מדובר באדמת מילוי שאינה ראויה לשימוש, כי גם אז היה מדובר באי-התאמה בהתאם לסעיף 16 לחוק " (ס' 34 לסיכומים).
הפכתי פעם אחר פעם בהוראות חוזה הפיתוח, כמו גם בתנאי המכרז ולא מצאתי כי קיימת הסכמה, מפורשת או משתמעת, באשר לטיב הקרקע המשווקת. בכל הכבוד, המינהל לא מכר לתובעת עפר או אדמה הראויים לשימוש חוזר. כל שנמכר הוא קרקע לצורכי בנייה. קרקע כזו נמסרה לידי התובעת, כך שהמינהל מילא את חובתו לעניין זה במלואה.
ודוק. העובדה שעל התובעת לבצע פעולות חפירה להוצאת הפסולת לשם ביסוס המבנים (פעולה הנדרשת בכל מקרה) – אין בכך כדי להוות אי התאמה, כמשמעותו בסעיף 11 לחוק המכר.
אדרבה, מהוראת סעיף 6 להצעה עולה בעליל כי התובעת היתה מודעת למפגעים המצויים במקרקעין, לרבות קיומה של פסולת טמונה (ראו: עדות שטרן, עמ' 40 שו' 20-22 לפרוטוקול), כך שבהצעתה למכרז לקחה בחשבון את הצורך בפינוי הפסולת.
ויודגש, אין בהוראת סעיף 16 לחוק המכר, הקוגנטיבית, כדי לשלול מהצדדים להסכם, לקבוע מה ייחשב אי התאמה ומה לא י יחשב כזאת, שכן "לצדדים נתון חופש חוזי מלא... בהגדרת תוכן ההתחייבות שהמוכר נוטל על עצמו ביחס למהות הנכס נשוא העסקה". רק לאחר שהוגדרו בחוזה תכני העסקה אזי "...ניסיון להתנות על האחריות בגין כך נדון לכשלון, כאשר המוכר ידע או חייב היה לדעת על אי-ההתאמה" (דויטש, שם, שם).
משעה שהחוזה, בענייננו, הגדיר במפורש כי המקרקעין כוללים "מפגעים" הכוללים אף קיומה של פסולת טמונה (כעולה מעדות מר שטרן) – ברי כי אין שחר לטענת התובעת כי עסקינן באי- התאמה.

46. יתר על כן, כפי שהראינו לעיל, התובעת לא השכילה להוכיח, אף לא לכאורה, כי המינהל ידע או שהיה עליו לדעת, על הימצאותה של פסולת טמונה ואין צריך לומר על היות אדמת מילוי (להבדיל מ"קרקע טבעית") שאינה ראויה לשימוש חוזר (לאחר ביצוע החפירות).
משקבענו כי המינהל לא ידע ואף לא חייב היה לדעת, בנסיבות, על קיומם של "המפגעים" האמורים (שאינם באים בגדרה של אי-התאמה) – ברי, כי גם מטעם זה אין תחולה להוראת סעיף 16 לחוק המכר.
הטעם לכך ברור, שכן בהעדר ידיעה בפועל כמו גם בכוח, מצד המינהל בדבר קיומן של הפסולת הטמונה ואדמת המילוי – ברי כי לא עסקינן ב" העלמת" אי-ההתאמה כאמור בכותרתו של הסעיף.

47. ואם אין די באמור לעיל על מנת לשלול את תחולתו של סעיף 16 בענייננו, הרי שמחומר הראיות עולה ברורות כי התובעת ידעה, עובר לכריתתו של חוזה הפיתוח, על קיומה של הפסולת הטמונה ועל אדמת המילוי שהוטמנה מתחת לפני הקרקע. ונבהיר.
כזכור, ביום 19.8.01 ערך המהנדס יוגר, מטעם התובעת , 12 קידוחי נסיון באתר לעומק של 12 מ', ואת ממצאיו העלה על הכתב בדו"ח פרילימינרי מיום 23.9.01 (נספח א' לתצהיר יוגר; ת/1).
מממצאי הסקר עולה כי רק ב-2 קידוחים (קידוחים 12 ו- 13) נמצאה פסולת מתחת לפני הקרקע, בעומק של 3 מ', ובמרבית הקידוחים נמצאה אדמה "לא טבעית" המוגדרת בסקר "כמילוי" – בעומק הנע בין 1מ' ל-3 מטרים.
עוד עולה מן הסקר, כי מתחת לעומק של 3 מ' ועד ל-12 מ' קיימת " קרקע טבעית" המוגדרת בסקר כ"חול חרסתי דק" או " חרסית טינית שמנה".
בחקירתו הנגדית הבהיר מר יוגר כי "בקידוחים לא ראיתי מילוי או פסולת ביותר מעומק של 3 מ'. 3 מטר ומטה זה כן קרקע טבעית (פרוטוקול מיום 22.5.16 עמ' 33 שו' 14 ,13).
הנה כי כן, כבר ביום 19.8.01, קרי כ-3 שבועות טרם חתימתו של חוזה הפיתוח, ידעה התובעת בעליל על קיומן של פסולת ואדמת מילוי (קרקע שאינה טבעית) בעומק של 3 מ' מפני הקרקע. נמצא, כי במועד ההתקשרות בחוזה מחיי ב, ידעה התובעת את העובדות לאשורן. יצויין כי מועד כריתת החוזה איננו מועד אישור המ ינהל על זכיית התובעת במכרז (3.4.01; נספח 7 לת/2), אלא מועד חתימתו של חוזה הפיתוח, 9.9.01 (נספח ג' לת/2). וכל כך למה? שכן בהודעה על אישור העסקה נכתב מפורשות בהאי לישנא "פרטי עיסקת ההקצאה ותנאיה ייקבעו בהסכם הפיתוח (להלן: "ההסכם") ... וכל עוד לא יחתם ההסכם על ידי כל הצדדים ייחשבו כל מגעיך עם המינהל בגין הקרקע כמשא ומתן בלבד לקראת חתימת הסכם" (פסקה 6 לאישור).

48. משבאנו לכלל מסקנה כי התובעת ידעה על אי ההתאמה (כך לשיטתה המוטעת) טרם כריתתו של חוזה הפיתוח, אין היא רשאית להסתמך על אי ההתאמה, שכן סעיף 12 לחוק המכר קובע כי "אין הקונה זכאי להסתמך על אי-התאמה כאמור בסעיף 11... אם ידע עליה בעת גמירת החוזה".
הרציונל שבבסיס הוראת סעיף 12 הנ"ל הינו, שהסתמכות על אי-התאמה שעה שהקונה יודע עליה במועד כריתת ההסכם "... נגועה בחוסר תום לב, והיתה מעניקה לקונה סעדים שאין הוא רשאי לצפות להם באופן סביר" [א. זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968, בעמ' 333 (ג' טדסקי עורך, 1988) (להלן: "זמיר חוק המכר")].
יצויין, כי "ידיעה" בהקשר לסעיף 12 לחוק המכר " ... כוללת גם עצימת עיניים. זאת, על פי התפיסה הכללית לפיה עצי מת עיניים כמוה כידיעה. בגדר עצימת עיניים נכלל מקרה של אדם החושד בדבר קיומו של מצב דברים נתון, ולמרות זאת הוא נמנע מבדיקה".
נמצא, כי אף אם יונח (מה שאינו) כי רק במהלך עבודות החפירה להקמת החניון באתר , נתגלתה אדמת מילוי שאינה ראויה לשימוש (טענה הנסתרת מעדות יוגר) – הרי שיש לייחס לתובעת ידיעה גם במקרה כזה, שכן חרף החשד על קיומו של "המפגע", היא נמנעה מלברר הדבר.
הפועל היוצא הוא, כי אין תחולה, בענייננו, להוראת סעיף 16 לחוק המכר, גם בשל ידיעת התובעת על אי ההתאמה.

49. ואם אין די באמור לעיל, הרי שהתובעת לא מילאה אחר סייפת סעיף 16 לחוק הקובע כי ההסתמכות על הוראותיו מותנת במתן הודעה למוכר " ... מיד לאחר שגילה אותה".
ניתן היה לצפות כי התובעת תודיע למינהל על "אי-ההתאמה", שנתגלתה לשיטתה במקרקעין, בסמוך לאחר ביצוע סקר הקרקע או, למצער, במועד בו נמסר לידיה הדו"ח הפרילימי נרי של מר יוגר, קרי ביום 23.9.01.
אף אם נבוא לקראת התובעת בעניין ההודעה, הרי שלדעת הכל, שומה היה עליה להודיע על אי ההתאמה, לכל המאוחר, בשלהי חודש אפריל 2002 – מועד סיום עבודות החפירה ליציקת היסודות (ראו: עדות יוגר, שם, בעמ' 34 שו' 27-30 ; בעמ' 35 שו' 2,1). דא עקא, כי הודעה כאמור לא נשלחה למינהל מעולם. רק ביום 9.3.03!!! שלחה התובעת, לטענתה, את דרישת התשלום (נספח ז' לת/2). ל א זו בלבד שבדרישת התשלום אין כל טענה בדבר אי התאמת הממכר למוסכם, אלא שברי, כי אין במכתב זה (שהמינהל הכחיש קבלתו) כדי להוות הודעה מיידית במועד גילויה – כנדרש בסעיף 16 לחוק.

סיכום ביניים
50. אני קובע, אפוא , לאור האמור והמקובץ , כי לא קמה לתובעת עילה איזו שהיא לחייב את ה מינהל לשאת בהוצאות פינוי הפסולת, כמו גם בהוצאות רכישת אדמת מילוי ושינועה למקרקעין – כך שדין התביעה לה ידחות.

הוכחת קיומו של נזק והיקפו
51. די היה באמור עד הנה על מנת לדחות את התביעה, שכן מצאנו, כי לא קמה לה לתובעת עילה כלשהי שמכוחה יש לחייב את המינהל בהוצאות פינוי הפסולת (הגלויה כמו גם המוטמנת) מהאתר ו/או בהוצאותיה, הנטענות, ביחס לאדמת המילוי. ברם, אף אם יונח (מה שאינו) שהמינהל נושא באחריות לקיומה של הפסולת המוטמנת ואדמת המילוי, הרי שאף בהנחה כאמור – דין התביעה לה ידחות.
הטעם לכך הוא, שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומו של נזק כספי שנגרם לה, ואין צריך לומר שלא הוכיחה את היקפו.
הלכה נודעת היא כי בית המשפט לא יפסוק פיצויי כספי לתובע שלא השכיל להוכיח את נזקו, במקרים בהם אין כל קושי להוכיחו.
וכך נאמרו הדברים בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת באר שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809 (1981) –
"על כן, באותם המקרים, בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע – התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסקו לו פיצוי".
כאמור, בענייננו, לא השכילה התובעת להוכיח קיומו של נזק שנגרם לה כמו גם את היקפן של ההוצאות העודפות שהוצאו על ידה, לטענתה, בשל קיומה של פסולת מוטמנת ואדמת מילוי. ודוק. לדעת הכל פינוי הפסולת הגלויה על פני הקרקע מוטלת, גם לשיטת התובעת, עליה בלבד – ואף הוצהר על ידה כי היא אינה תובעת את עלות פינויה מהאתר.
התביעה, כך על פי המוצהר, מתייחסת אך לפסולת שהיתה (ככול שהיתה) מתחת לפני הקרקע ובכלל זה (טענה שנטענה אך בסיכומיה) בעלות הוצאת אדמת המילוי והחלפתה בחול מובא מבחוץ. נתייחס תחילה לשאלת קיומו של הנזק הנטען.

קיומו של נזק – האומנם?
52. לטענת התובעת, נוכח קיומה של פסולת מוטמנת ומילוי בעפר לא טבעי – היא נאלצה לבצע חפירה על מ נת לפנות את הפסולת ואת מילוי העפר, המסתכם בנפח חפירה של 66,216 מ"ק (להלן: "נפח החפירה").
לשון אחרת. לטענת התובעת, אלמלא קיומה של הפסולת ואדמת המלוי היא לא היתה נדרשת לבצע את החפירה, ולא היתה מקימה את החניון התת קרקעי. לשיטתה, היא היתה בוחרת באופציה השניה שבדו"ח יוגר (סעיף – 4ב' לנספח א' לת/1) אותה הוא כינה " הידוק דינמי" קרי: "שיטוח פני הקרקע למפלס אחיד והידוק הקרקע באמצעות... משקולת של 15 טון... ומייצרים סוג של רעידת אדמה" (פרוטוקול מיום 22.5.16 עמ' 35 שו' 23, 24).
טענה זו דינה להדחות, שכן הוכח בעליל שהתובעת תכננה להקים חניון תת קרקעי עוד טרם "גילוי" הפסולת הטמונה בקרקע – כעולה מדו"ח הביסוס מיום 23.9.01 (נספח א' לת/ 1). וכך כותב המהנדס יוגר בסעיף 1ד' לדו"ח " מתוכנן מבנה מחסן הפצה בסמוך אליו מבנה משרדים בן 5 קומות ומשטח אספלט המוביל אל מחסן ההפצה. מתחת לחלק משטח המחסן מתוכנן חניון תת קרקעי. כמו כן מתוכננת מסילה במרכז המחסן אשר בה יופעל ציוד מכני. רום ±0.0 מחסן מתוכנן 17.73+ ... תחתית חניון מתוכנן כ-4 מ' ממפלס ±0.0 מחסן. תחתית בור מסילה (בור לשינוע – ח.ט) כ-3 מ' ממפלס ±0.0 מחסן".
גם בעדותו בבית המשפט הבהיר מר יוגר הבהר היטב כי "האפשרות לחניון היתה קיימת לפני שביקשו ממני דו"ח. החניון בוצע בסופו של יום" (שם, בעמ' 34 שו' 19, 20).
נמצא כי אין שחר לטענת התובעת, כאילו רק נוכח כמות הפסולת שהתגלתה באתר " ... הוחלט בתנובה לעדכן התכנון ולבצע גם בניה תת-קרקעית" (סעיף 4 למכתב תנובה לרמ"י מיום 9.3.03; נספח ז' לת/2).

53. משהוכח בעליל כי התובעת תכננה להקים את החניון ללא כל קשר לקיומה של הפסולת הטמונה (וכ"ש זו הגלויה) – ברי כי לא נגרם לה כל נזק בשל המצאות הפסולת ואדמת המילוי.
ודוק. ממצאי סקר הקרקע עולה כי פסולת טמונה ואדמת מילוי (שאינה טבעית) היו בעומק של 3 מ' לכל היותר – כעולה מהתרשים המצורף כנספח לדו"ח הביסוס. לעניין זה הבהיר מר יוגר בחקירתו הנגדית כי " בקידוחים לא ראיתי מילוי או פסולת באתר בעומק של יותר מ-3 מטר. 3 מטר ומטה זה כן קרקע טבעית" (שם, בעמ' 33 שו' 13, 14).
בהינתן ש"תחתית חניון מתוכנן" הינו כ-4 מ' ממפלס ±0.0 – נמצא שממילא היה על התובעת לבצע חפירה לעומק של עד " הקרקע הטבעית" ולפנות את העפר והפסולת שבתוכה (כולל אדמת המילוי), על מנת להקים המבנה והחניון התת קרקעי.
משנשאל מר יוגר בחקירתו " ש. אני מבינה שלפחות כל השטח שנמצא מעל הקו האדום של רום החניון המתוכנן, ומעל לקו העליון שנקרא בור, זה שטח שממילא צריך היה להוציאו, היה צריך לחפור אותו בכל מקרה" השיב מר יוגר " נכון" (שם, עמ' 34 שו' 23-21).
הכיצד אפוא, בנסיבות האמורות, טוענת התובעת לנזק שנגרם לה בעטיין של הפסולת ואדמת המילוי – שעה שממילא היה עליה להוציא את העפר עד לעומק של – 4 מ' , על מנת להקים את החניון התת קרקעי " ובור" השינוע? לתובעת הפיתרונים.

54. כך גם אמורים הדברים ביחס לדרישת תנובה לשפותה בגין רכישת חול מיובא למילוי. וכל כך למה? שכן תנובה אינה זכאית, לדעת הכל, לפיצוי בגין איכותה הירודה של " הקרקע הטבעית" (מתחת ל-3 מ') – שמנקודת ראותו של מר יוגר לא רצוי לבסס עליה את המבנה, או להחזירו כחומר מילוי. עסקינן בעפר טבעי המורכב מחרסית טינית שמנה ו/או חול חרסתי עד טיני שאינו ראוי לשמש כאדמת מילוי, ובשל כך נדרשה תנובה להוציא כמות גדולה של חרסית והטין החרסתי ולשנע תחתיו, מבחוץ, חול איכותי.
נמצא, כי ה"אילוץ" לרכישת "חול איכותי" מבחוץ ולשנעו למקרקעין, נבע מתכונותיו של העפר הטבעי – כך שברי כי הוצאות תנובה לענין זה, אין להן מאום עם קיומה של הפסולת הטמונה ולאדמת המילוי.

55. העולה מן האמור הוא, שהתובעת לא השכילה להוכיח קיומו של נזק שנגרם בעטייה של הפסולת הטמונה (כמו גם אדמת המילוי), כך שאין היא זכאית מהמינהל לפיצוי כלשהו - אף אם ה ייתה מוכחת אחריותו לפסולת הטמונה.

היקפו של הנזק
56. אף אם אניח כי לתובעת נגרם נזק (מה שאינו) בשל הימצאותה של פסולת מוטמנת בעומק הקרקע (לרבות אדמת מילוי) – הרי שאף בהנחה כאמור, מצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את היקפו. נבהיר דברינו.

57. כזכור, להוכחת נזקיה הגישה התובעת את חוות דעתו של המהנדס גת (ת/4), אשר העמיד את גובה הפיצוי המגיע (כך לדעתו) לתובעת, על סך של 3,323,000 ₪.
אומר כבר עתה כי אין בידי, כך למרבה הצער, לסמוך על ממצאי חוות דעת גת, בשל הכשלים הרבים שנמצאו בה – שחלקם הארי, מפורטים בחוות דעתו של מומחה בית המשפט מר משה לוין מיום 20.12.13 (להלן: "חוות הדעת"), כמו גם בחוות דעתו המשלימה מיום 20.7.14, שניתנה בעקבות שאלות ההבהרה שהוצגו לו על ידי הצדדים (להלן: "חוות הדעת המשלימה").
להלן נפרוס את מקצת הכשלים המהותיים בחוו"ד גת – בעטיים לא ניתן לקבוע, אף לא לכאורה, את כמות העפר שהוצא מהמתחם , בגין קיומה של הפסולת ואדמת המילוי.

58. בהתייחסו לחוות דעת גת, כתב מומחה בית המשפט בחוות דעתו כדברים האלה:
"מלימוד חוות דעת גת, ומהנתונים על פיהם חושבו הכמויות והמחירים התרשמתי שחוו"ד גת ניתנה מה-"גישה הקבלנית" והתאמת נתונים (ההדגשות במקור – ח.ט.) שנמסרו לידיו על ידי תנובה, מזמינת חווה"ד, לנתוני הכמויות והסכומים הנתבעים על ידה, מאשר כניתוח הנדסי של המחירים והכמויות כמקובל וכמתחייב בפרויקטים מסדר גודל הפרויקט הנבחן " (עמ' 5, 6 לחוו"ד לוין).
ואכן, מעיון בחוו"ד גת למדים אנו כי האחרון קבע את כמויות העפר שהוצאו מהאתר (כולל פסולת מעורבת בהן) בנפח של 77,000 מ"ק (מדוד לפי נפח משאיות), בין היתר, בהתבסס על חשבון סופי שהוצא על ידי הקבלן דבירי לתנובה (ראו חשבונית מס' 0207 מיום 30.4.02; נספח ז' לכתב התביעה).
בחשבונית זו, נכללו עבודות עפר שביצע דבירי בין חודש אפריל 2002 ועד חודש אוקטובר 2003, בגין הזמנה 21428 מיום 21.4.2002 (נספח י"ב לת/2).
דא עקא, כי בהתאם לעדותו של מר יוגר, עבודות החפירה והוצאת עפר המילוי והפסולת, עד שלב של בניית היסודות, נסתיימו לכל המאוחר בחודש אפריל 2002.
וכך העיד מר יוגר: "בדרך כלל תפקיד יועץ קרקע ללוות הפרויקט עד שמרכיב היסודות והפיתוח מושלם. נכון שכאשר אני מדבר על שלב שהייתי באתר עד שלב היסודות ועבודות העפר, פירושו של כל (צ.ל. " שכל" – ח.ט.) העפר המילוי הפסולת וכו' הוצאו מהאתר" (פרוטוקול מיום 22.5.16 עמ' 34 שו' 27-30).

וכשנשאל מר יוגר מתי סיימו לחפור? הלה השיב: "... לא יכול להגיד תאריך מדויק. כל הביקורים שלי בוצעו מסוף 2001 עד 2002. בסביבות מרץ אפריל 2002" (שם, עמ' 35 שו' 2,1).
נמצא, כי העבודות שבוצעו על ידי דבירי למן חודש אפריל ואילך, דבר אין להם עם קיומה של הפסולת במקרקעין וכי עסקינן בעבודות פיתוח שאינם קשורים להקמתם של המבנים והחניון באתר ולהוצאת הפסולת (ראו: עדות מר מסד, בעמ' 50 שו' 6-8).

ואומנם עיון בהזמנה נספח יב' לת/2 מלמד, כי זו נועדה לשם "ביצוע עבודות פיתוח" בלבד, להבדיל מההזמנה מיום 19.11.01 בה נכתב (בנדון) "הזמנה לביצוע עבודות חפירה ופינוי פסולת" (נספח לתצהיר מר מסד; ת/3).
ודוק. חרף העובדה שהחשבון הסופי בגין עבודות החפירה והוצאת הפסולת הגלויה והטמונה, נסתיימו כבר בחודש אפריל (ראו חשבונית 0207) ואושר לתשלום על ידי מסד – עוז ביום 16.6.02 – לחוו"ד גת צורפו תעודות משלוח רבים, כמו גם אישורי הטמנה (כניסת משאיות לאתר הטמנה) לחודשים 10/02 – 6/03!!! (מוצגים במ/2 א-ה).
בחקירתו הנגדית נדרש מר גת לעניין זה והלה השיב כך: "... אני לא יודע מה קרה כאן. זה תאריכים מאוחרים יותר. הטענה שמועלית כאן היא הגיונית..." וכשנשאל מר גת " אתה יכול להעריך מה הנפח..." הלה השיב: " ...אני צריך לראות את כל תעודות המשלוח מהתאריך הקובע 23.6.02 שנסתיימה החפירה" (פרוטוקול מיום 17.11.16 בעמ' 57 שו' 20-11).
טענת מר גת בחקירתו, כי לא היה מודע לכך שתעודות המשלוח ואישורי ההטמנה מתייחסים למועדים מאוחרים ליום הקובע (שם, שם שו' 17) – נסתרת מהאמור בסעיף 18 לחוות דעתו בו נכתב:
"... ובהתאם לחישובי הכמויות... ביצעה 'דבירי', בין חודשים אפריל 2002 עד אוקטובר 2003... פינוי פסולת בנפח 9,078 מ"ק, כמות שחושבה על בסיס ספירת משאיות והכפלתן בנפח של 36 מ"ק/משאית. יודגש כי חישוב נפחים לפי משאיות... טומן בחובו תפיחה בשיעור של כ-20%, ומכאן עולה כי נפח פינוי פסולת בנפח של 9,078 מדוד על משאית, משמעו ביצוע חפירה תאורתית בנפח של 1.2 X 9,078 = 7,565 מ"ק".
הכיצד לא שת ליבו מר גת לעובדה ש בחוו"ד נכללים תעודות משלוח ואישורי הטמנה המאוחרים ליום הקובע (23.6.02), כאשר הוא עצמו כותב בחוות דעתו מועדים מאוחרים למועד זה.
ברי כי אין לסמוך על חוות דעת גת, בכל הקשור להיקפה של החפירה – הנסמכת בין היתר על תעודות מאו חרות ליום הקובע.

59. כשל מהותי נוסף בחוות דעת גת, נעוץ בכך שמר גת לא לקח בחשבון את העובדה שבמסגרת עבודות החפירה – לא בוצעה הפרדה בין הפסולת הגלויה על פני הקרקע לזו ש מתחת לפני הקרקע. לשיטתו של מר גת, כך העיד: "... זה לא עניין אותי. מה שגלוי לעין, היה עליה לקחת בחשבון ולכן לא מגיעה לה תמורה נוספת בגין זה. חישוב הנפחים עליהם התבססתי בחוות דעתי, לא התייחסו לפסולת שמעל לקרקע" (שם, עמ' 53 שו' 13-11).
דא עקא, כי עדי התביעה כולם הודו כי לא נעשתה הפרדה בין הפסולת הגלויה לזו המוטמנת. כך, על דרך משל, העיד מר עופר פוביצר, מנהל הפרויקטים במסד - עוז, וזה לשון עדותו:
"נכון שפיננו יחד פסולת שמעל ומתחת לפני הקרקע, העברנו למשאיות והעברנו למטמנות... אפשר לבדוק בתעודות המשלוח מה הוצאנו בהתחלה אך לא ניתן לבדוק איזו כמות הוצאה מעל לפני הקרקע ומתחת לפני הקרקע".
ולשאלת בית המשפט השיב מר פוביצר:
"עקרונית זה נכון שניתן וצריך היה לבצע הפרדה... באותו שלב לא עלה על הדעת שנגיע למצב של משפט ופינו את הזבל ללא תיעוד".
משלא בוצעה הפרדה כאמור, ברי כי חוות דעת גת אינה יכולה לעמוד בגין שתיים אלה.
ראשית, הפסולת שהיתה גלויה (כאמור, פסולת רבה כמתואר בדו"ח יוגר) אינה "טופחת" – ועל כן לא היה מקום להוסיף לנפח החפירה, מקדם טפיחה של 20%.
שנית, אין ולא היה מקום ל"חייב" את המינהל בגין פסולת זו, שכן גם לדעת גת, האחרון אינו נושא בתשלום עלות פינויה – הכיצד אפוא זקף מר גת בחוו"ד את הוצאות פינוי הפסולת הגלויה לחובת המינהל?
שלישית, אינו דומה מחיר הטמנה בגין פסולת (36 מ"ק/משאית) להטמנת אדמת מילוי חפור, וכדברי מר פוביצר בעדותו "ודאי שידעתי גם אז שלהטמין פסולת הרבה יותר יקר מאשר להטמין עפר" (שם, עמ' 61 ש' 27; וראו גם: סעיף 2.3 לחוות דעת אינג' יוסף מ למן מיום 28.10.15, שהוגשה מטעם רמ"י וחמ"ת; נ/1).
נמצא, כי אין לסמוך כלל ועיקר על התחשיב שערך מר גת בחוות דעתו, גם בשל כך שהעריך את עלות ההטמנה בגין הפסולת הגלויה, שהוצאה מהאתר – יחד עם העפר ה חפור.

60. ואם אין די באמור לעיל, הרי שמומחה בית המשפט, מר לוין, הצביע בחוות דעתו על כשלים מהותיים נוספים - שיש בהם כדי לאיין כליל את חוות דעת גת וממצאיו.
כזכור, מר גת קבע בחוות דעתו, את נפח החפירה שהוצאה מהאתר לפי נפח של 36.0 מ"ק/משאית (ראה סעיף 18 לת/4), זאת בהסתמך על רשימ ת ההובלות (מס' המשאיות) שהוגשו על ידי הקבלן דבירי.
מר לוין בדק ומצא כי נפח עפר של 36.0 מ"ק שווה ערך ל 61.2 טון, שכן, כך קבע, שהמשקל המרחבי של עפר הינו כ-1.7 טון למ"ק עפר [משקל מרחבי, פירושו "... משקל של חומר ליחידת נפח ( כגון A ק"ג/למ"ק )"; ראו: עמ' 4 תשובה 23 לחוות הדעת המשלימה].
דא עקא, כך למר לוין, שהכמות המקסימלית המותרת על פי תקנות התעבורה התשכ"א-1961 הינה (ב" פול טריילר" – קרי משאית ונגרר המובילה 2 ארגזי עפר או פסולת ) 40.0 טון. נמצא, כי כמות ההובלה של 36.0 מ"ק, המיוחסת למשאית (רגילה) - אינה מציאותית ואף אינה חוקית.
עוד הבהיר מר לוין בחוות דעתו, כי המחיר להובלה שנקבעה על ידי דביר הינה מו גזמת ובלתי מציאותית, שכן המחיר (כיום!!!) לביצוע עבודת חפירה ולהובלה לאתר שפיכת פסולת הינה, לכל היותר, בסך 20 ₪/למ"ק, וזאת למרחק של עד 50 ק"מ נסיעה (ראו: עמ' 4 לחווה"ד). ואומנם במכתב דבירי לתנובה, מיום 14.11.01 (עליו הצביע מר לוין בחוות דעתו) נכתב, כי מחירי פינוי העפר בקרית מטלון בפתח תקוה שונו – ומעתה בגין " חפירה ופינוי אדמה – המחיר החדש 4.0 ₪ למ"ק במקום 8 ₪" (נספח ט' לחוו"ד גת).

61. לאור כל האמור והמקובץ לעיל אני קובע, אפוא, כי אין לסמוך על חוות דעת גת גם בכל הקשור לכמות החפירה כמו גם למחיר שינועה והטמנתה – כך שהתובעת לא השכילה להוכיח את היקף נזקיה, הנטענים.
כאן המקום להתייחס לטענת ב"כ המלומד של התובעת כי אין מקום להסתמך על חוו"ד לוין, מטעמים כאלה ואחרים אותם פירט בסעיף 59 לסיכומיו, שכן כך נטען "... נראה כי חוו"ד לוין לוקה בחסר...".
דומה שנשתכחה מב"כ המלומד של התובעת ההלכה הפסוקה לפיה ככלל, ייטה בית המשפט לאמץ את ממצאי המומחה מטעמו "...אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי" המצדיקים שלא לאמצה. [ראו: ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' אוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998); וכן ע"א 293/88 יצחק ניימן חברה להשכרה בע"מ נ' רבי (פורסם בנבו, 31.12.98)].
לא מצאתי, בענייננו, סיבה כלשהי שלא לאמץ את חוו"ד לוין במלואה.

הוצאות משפט
62. הערנו לעיל, כי טוב היה לו תביעה זו לא היתה באה לעולם. משבאה, ניתן היה לצפות מהתובעת כי תחזור בה מתביעתה לאור חוות דעת מומחה בית המשפט, אשר שלל מכל וכל את חוות דעת גת. למצער, שומה היה על התובעת לחזור בה, מיד לאחר שמיעת העדים מטעמה, מטענתה בדבר ההבטחה שניתנה לה על ידי חמ"ת – כאילו המינהל ישא בהוצאות פינוי הפסולת. וכל כך למה? שכן מעדות העדים מטעמה (מר מסד ומר שטרן) עלה בבירור כי אין ולא היתה כל הבטחה שכזו.
לו הייתה עושה כזאת התובעת, ברי כי ניתן היה, למצער, "לשחרר" את חמ"ת מ הצורך להמשיך בהתדיינות, שכן ההודעה לצד שלישי כלפיה – הי יתה נמחקת.
למרבה הצער והפליאה, המשיכה התובעת בניהול ההליך עד תום, בלא כל סיבה הנראית כסבירה.
בנסיבות אלה מצאתי כי יש לחייב התובעת גם בהוצאותיה של חמ"ת – צד ג', כמבוקש על ידי בא כוחה בסיכומיו.

התוצאה
63. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל אני קובע כדלקמן:

התביעה, על כל רכיביה, נדחית.
משנדחתה התביעה, ההודעה כנגד חמ"ת – נדחית אף היא.
ג. התובעת – תנו בה, תישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪ - 50,000 ₪ לנתבעת (רמ"י) וסך של 30,000 ₪ לצד השלישי (חמ"ת).
הסכום הנ"ל יישא הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשגר עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ז' בטבת תש"פ, 29 לדצמבר 2019, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.