הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 25165-11-15

מספר בקשה:43
לפני
כבוד השופט ארז יקואל

המבקשות

  1. רשות מקרקעי ישראל
  2. קרן קיימת לישראל

ע"י ב"כ עו"ד ד' יפרח דרורי

3. עיריית רמת השרון
ע"י ב"כ עוה"ד א' רוטשילד ואח'

נגד

המשיבים

גפני יהודה ו- 35 אח'
ע"י ב"כ עוה"ד ה' איש שלום ואח'

החלטה
המבקשות 1 ו- 2 (להלן ביחד : "המדינה") עותרות לסילוק התובענה שבכותרת על הסף, בהתאם לעקרונות ש קבע בית המשפט העליון ב-ע"א 463/18 חפציבה ואח' נ' קק"ל (5.3.19) (להלן: " עניין חפציבה").
במוקד המחלוקת ניצבות השאלות האם העילות המפורטות בתובענה עולות בגדרם של אותם "מצבים יוצאי דופן בהם עומדות לחוכר חקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקות להחריג את היחס המשפטי אליו מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי" (ראו חפציבה, בפס' 8) וכן האם התובענה התיישנה.
רקע
המשיבים הם חקלאים מרמת השרון או יורשיהם וחליפיהם של חקלאים אלו (להלן גם: "החקלאים"). החקלאים מחזיקים במקרקעין המצויים ביישוב רמת השרון, מכוח הסכמים שונים שנערכו בינם לבין המועצה המקומית רמת השרון (כיום: עיריית רמת השרון) ולבין המדינה.
בתובענה שבכותרת, עתרו המשיבים לסעד הצהרתי כי הם בעלי זכויות בעלות במקרקעין המצויים בשטח תכניות המתאר רש/מק/1000 ורש/760 (להלן: " המקרקעין") ולחילופין להצהיר כי הם בעלי זכויות חכירה במקרקעין, לתקופה של 999 שנים.
עיקרי טענות המדינה
לשיטת המדינה יש לסלק את התובענה על הסף, בהתאם לעקרונות שנקבעו בעניין חפציבה. הודגש כי ההוראות שנקבעו בעניין חפציבה הן הוראות מחייבות, במיוחד במקרה הנדון, עת מצויה התובענה בשלב דיוני שאינו מתקדם ובהינתן שבקשות לסילוק על הסף ניתן להגיש "בכל עת". בהתאם לכך ועל פי אמות המידה שנקבעו בעניין חפציבה, טוענת המדינה כי התובענה אינה נכללת במקרים החריגים בהם עומדות לחוכרים המשיבים זכויות ייחודיות, משום טענה לקיומן של זכויות במקרקעין, הסותרות את הזכויות שעוגנו בהסכמי החכירה שנערכו עמם, גם אם לשיטתם תנאים אלו "התדרדרו" במרוצת השנים.
המדינה מוסיפה על כך וטוענת, כי יש לדחות את התובענה גם מחמת התיישנותה וזאת משום העובדה שחלפו זה מכבר מעל 25 שנים ממועד התגבשות העילות שביסוד התובענה. ביחס לנסיבות המתוארות בתובענה ככאלו שהתרחשו בשנת 1954 ועוגנו בהסכמים מאותה תקופה וכן ביחס לנסיבות שנטען כי התרחשו בשנות ה- 80 למאה הקודמת, על הסכמי החכירה שנערכו באותן שנים – נטען להעדרו של ספק כי חלפו מעל 25 שנים ממועד התרחשות נסיבות אלו ולכן עילות אלו התיישנו זה מכבר.
עוד נטען, כי לא ניתן לאמץ את גישת המשיבים לפיה עילה התביעה התגבשה בשנת 2014, עת כפרה המדינה בחובת הנאמנות כלפיהם בכך שדרשה את השבת המקרקעין משום שינוי הייעוד שלהם. המדינה מבהירה , כי זכות ההשבה בשל שינוי ייעוד נקבעה בהסכמי החכירה שנערכו בין הצדדים בתחילת שנות ה- 80, כך שגם אם התקיימו יחסי נאמנות, הכפירה בהם התרחשה לכל המאוחר בשנות ה- 80, עת נקבע בחוזי החכירה שהמקרקעין יושבו למדינה במקרה שישונה ייעודם. כפועל יוצא , כך נטען, התובענה התיישנה גם ביחס לעילת הנאמנות. המדינה סבורה , כי טענת המשיבים לפיה חוזי החכירה התייחסו לשטחים אחרים שהסכם 1954 אינו חל עליהם, מחזקת את עמדתה לפיה עילת התובענה התיישנה, משחלפו זה מכבר מעל 25 שנים מאותו המועד. עוד סבורה המדינה כי טענת המשיבים ביחס לקיומה של הודאה בזכות לא נתמכה בראיות. צוין, כי דרישת תשלום היטל השבחה מחקלאי כזה או אחר, אינה יכולה להיחשב כהודאה, שעה שאותם חקלאים אזכרו בערר שהגישו על ההיטל את היותם חוכרים בלבד ולכן את העדרי חבותם בהיטל זה (ראו נספח א' לתגובת המדינה לתשובת המשיבים).
עוד לגישת המדינה, התנהלות המשיבים לוקה בשיהוי חריג, שגרם למדינה לנזק ראייתי משמעותי. הובהר, כי לא ניתן להתחקות אחר ההקשרים שבהם נערכו מסמכים מסוימים לפני שישה עשורים ואף אם המסמכים עדיין קיימים , הגורמים הרלוונטיים שנטלו חלק בעריכת ם ואשר יכלו להעיד על הנסיבות שביסודם, אינם בנמצא. המדינה מדגישה, כי מתקיימים כלל התנאים הנדרשים להוכחת טענת השיהוי, על שימוש לא נאות בזכות התביעה עד כדי ניצולה לרעה; פגיעה בציפ ייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע ושינוי מצב לרעה מצד הנתבע. המדינה שבה ומדגישה, כי במקרה הנדון השתהו המשיבים עשרות שנים, כאשר במהלכן חתמו על חוזי חכירה, באופן המתפרש כזניחת זכות התביעה וכפועל יוצא מכך הורע מצבה של המדינה ונגרם לה נזק ראייתי.
המדינה מבקשת לדחות את טענות המשיבים לפיהן הבקשה נעדרת תצהיר ופירוט מתבקש, שכן לגישתה, הטענות נשענות על הנסיבות המתוארות בכתבי הטענות של הצדדים ועל אסמכתאות משפטיות. אשר לטענת המשיבים ביחס לעילת התביעה התלויה ועומדת ממילא כנגד עיריית רמת השרון, צוין כי אם תידחה התביעה נגד המדינה כמבוקש , ממילא תתייתר ההתדיינות גם למול הרשות המקומית.
עיקרי טענות המשיבים
המשיבים טוענים, מנגד, כי יש לדחות את הבקשה. בראש ובראשונה, נטען כי הבקשה הוגשה בשלב דיוני מאוחר, עת מצויה התובענה בשלב שלפני הגשת תצהירי עדות ראשית ובחלוף 4 שנים בהן התנהלה מבלי שהמדינה עתרה לסילוקה על הסף. כן טוענים המשיבים , כי הבקשה נעדרת פירוט ביחס למועדי היווצרות העילות והוראות הדין ביחס להתיישנות הנטענת וכן כי לא נתמכה בתצהיר על אף היותה משופעת בטענות עובדתיות.
לגופן של טענות המדינה, סבורים המשיבים כי ההוראות שנקבעו בעניין חפציבה , הן בגדר אמרות אגב, שלא ניתן לבסס עליהן עילה לסילוק תובענה על הסף. המשיבים מוסיפים על כך וטוענים, כי אף לאורן של אמירות אלו, נכללת התובענה בגדרי החריג שבו לא תסולק על הסף תובענה מהסוג הנדון, ללא בירור עובדתי כנדרש. המשיבים מבהירים, כי המקרקעין שביסוד התובענה נרכשו מכספם, עת נדרשו לשלם סכום של 60 ל"י לדונם, בתמורה לזכויות במקרקעין שיקבלו לצמיתות. כספים אלו הועברו מהחקלאים אל המועצה המקומית רמת השרון ושימשו בפועל לרכישת המקרקעין, אלא שנרשמו על שם קק"ל ולאחר מכן הוחכרו לוועד החקלאי באופן זמני, בהסכם קולקטיבי משנת 1954 (להלן: "הסכם 1954"). בהסכם 1954 נקבע , כי מדובר בהשתתפות בתשלום בגין רכישת הקרקע, עד שייחתמו הסכמים פרטניים עם כל חקלאי בנפרד. ברם, חוזים פרטניים אלו ביחס לאותן קרקעות שנרכשו במימון החקלאים, טרם נחתמו. המשיבים מציינים, כי קיימות ראיות רבות מזמן אמת, לרבות הודאת המדינה, המוכיחות כי גורמים שונים הכירו בכספים ששילמו החקלאים בגין רכישת זכויות לצמיתות במקרקעין (המשיבים מפנים לנספחים 2- 8 ו- 9-11 לכתב התביעה המתוקן; הסכם 1954 - נספח א' לכתב ההגנה; נספח 1 לכתב התשובה; נספח 13 לכתב התשובה ).
ביחס לחוזי חכירה שנחתמו עם החקלאיים בשנות ה- 80 למאה הקודמת, טוענים המשיבים כי מדובר בחוזי חכירה המתייחסים למקרקעין בשטח העולה משמעותית על השטח שביסוד הסכם 1954 ומכאן שהוא אינו מתייחס לאותם המקרקעין שנרכשו במימון החקלאים ועוגנו בהסכם 1954. המשיבים מוסיפים על כך וטוענים, כי בשונה מקביעות בית המשפט בעניין חפציבה, אף לא נאמר בחוזים אלו כי הם "באים במקום כל הסכם קודם" (המשיבים מפנים לפסקה 8 בעניין חפציבה) ואף לא ניתן להעלות על הדעת שהחקלאים היו מסכימים להתקשר בהסכמים אלו ככל שאכן היה בהם כדי לגרוע מזכויותיהם. תימוכין בגישה זו, מוצאים המשיבים בעובדה שבשנות ה- 70-80 למאה הקודמת הגיעה המדינה להסדר עם חקלאים מסוימים ששילמו מכספם בגין רכישת הקרקע על פי הסכם 1954, להסדר פיצוי כספי בגין הכספים ששילמו.
עוד נטען, כי התובענה נשענת על עילה נוספת לפיה לא התרחש כל שינוי ייעוד המצדיק השבת המקרקעין מכוח חוזי החכירה משנות ה- 80, שכן חלה על המקרקעין תוכנית מתאר מנדטורית משנת 1942 (להלן: "התוכנית המנדטורית"). הובהר, כי התוכנית המנדטורית לא בוטלה מעולם והיא מתירה שימושים מגוונים, לרבות מגורים, תעשייה וציבור. עוד מפנים המשיבים לעילה נוספת לפיה התרחשו שינויי ייעוד נוספים, כתב"ע רש/616 משנת 1983 ו- רש/616א'3 משנת 2003, בעוד שהמדינה לא דרשה השבת המקרקעין באופן העולה כדי ויתור על זכות נטענת זו והמקים כלפיה טענת מניעות. המשיבים אוחזים אף בגישה לפיה תניית שינוי הייעוד עולה כדי תנאי מקפח בחוזה אחיד, שדינה בטלות.
נסיבות אלו, כך נטען, מלמדות כי עילת התובענה נטועה בנסיבות ייחודיות שאינן מעוגנות בחוזי חכירה סטנדרטיים, או בזכויות מוסריות ולכן היא עולה בגדרי החריג הצר שנקבע בעניין חפציבה באופן המצדיק את בירור המחלוקת לגופה . המשיבים מפנים לשורת מקרים בהם הוכרה השתתפות ברכישת המקרקעין כעילה המצדיקה זכויות עודפות במקרקעין (ראו נספח 2 לתגובת המשיבים לבקשה לסילוק על הסף – הסכם פשרה בין המדינה לבין תובעים בעניין מושב חרות וכפר הס; ה"פ 621/07 שרייבמן נ' קק"ל (22.12.08 ו- ע"א 1232/09 שרייבמן נ' קק"ל (25.5.11) וכן סיכומי המדינה בעניין חפציבה (מחוזי), בהם ציינה אבחנה בין השתתפות של החוכרים עצמם ברכישת המקרקעין לבין השתתפות קהילות יהודיות בארצות המוצא של המתיישבים).
מנימוקים אלו, מבקשים המשיבים ללמוד כי עילת התובענה נוצרה לראשונה בשנת 2014, עת קיבלו החקלאים דרישות פינוי מהמקרקעין שבחזקתם והבינו, לראשונה, בשניים. האחד - כי המדינה מתכחשת לזכויות העומדות להם מכוח הסכם 1954, שעדיין עמד בתוקפו השני - כי המדינה מתכחשת לחובתה כנאמן לרכישת הקרקעות מכספי החקלאים ולמצג שהציגה בכך שלא דרשה את פינוי המקרקעין, גם כאשר אושרו תכניות ששינו את ייעודם. המשיבים מוסיפים על כך וגורסים, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות גם בשל הודאת המדינה בזכויותיהם, כפי שניתן ללמוד מהעובדה שחלק מהם נדרש לשאת בהיטל השבחה בגין המקרקעין וכן כי המדינה צידדה בזכויות מי מהם, בגדרי הליך התנגדות לתכנית איחוד וחלוקה שהתקיים בשנים 2007-2008.
עוד טוענים המשיבים, כי גם אם תסולק התובענה על הסף כנגד המדינה, לא יהא בכך כדי לייתר את המשך בירור ההליך כנגד הנתבעת 3 – עיריית רמת השרון, שכן המדינה טוענת שהשיבה את סכומי הכסף ששימשו לרכישת הקרקע לידיה, אלא שזו טוענת כי לא היו דברים מעולם. מכאן, סבורים המשיבים, כי בהינתן שהמדינה היא צד חיוני לבירור המחלוקת שביסוד התובענה, לא ניתן להורות על סילוק התובענה כלפיה על הסף.
המשיבים סבורים שאין ממש בטענת השיהוי שמעלה המדינה, הן בשל כך שעילת התובענה נוצרה עם דרישות הפינוי שהתקבלו אצל החקלאים; הן בשל כך שטענת השיהוי וחוסר תום הלב הן טענות עובדתיות, שלא נתמכו בתצהיר כדבעי והן בשל כך שלא מתקיימים התנאים הנדרשים לביסוס טענת השיהוי, בכללם כי השיהוי מבטא ויתור על זכות, כי מצבו של הנתבע הורע בשל כך, כי השיהוי נגרם בחוסר תום לב וכי משקל הזכויות שבתובענה גובר על עוצמת השיהוי הנטען.
הצדדים תמכו את טענותיהם בהפניה לאסמכתאות משפטיות.
דיון והכרעה
עיינתי בטענות הצדדים, בכתבי הטענות ובצרופותיהם וכן באסמכתאות המשפטיות שהוצגו. לאחר שהתרשמתי ממכלול נסיבות העניין – באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.
בתמצית אציין, כי הטענות העובדתיות הייחודיות שפורטו בכתב התביעה, ככל שתוכחנה בגדרי הליך ההוכחות – צולחות את מבחן ייחודיות העילה כפי שנקבע בעניין חפציבה. ביחס לסוגיית ההתיישנות, מצאתי כי בנסיבות העניין, מדובר בשאלות הכרוכות בעניינים שבעובדה. עניינים אלו, טעונים בירור עובדתי בגדרי הליך ההוכחות ולא ניתן לשלול, בשלב זה, כי ככל שתוכח עמדת המשיבים תידחה טענת ההתיישנות.
אבאר להלן את הנימוקים שביסוד מסקנותיי אלו. בפתח הדברים, אייחד הקדמה תמציתית ביחס לאמות המידה שעל-פיהן יש לבחון בקשה לסילוק תובענה על הסף. לאחר מכן, אסקור בקצרה את הקביעות ב -בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות (29.8.02) (להלן: " שיח חדש") ובעניין חפציבה. לבסוף, אבחן את נסיבותיו הלכאוריות של המקרה שמלפניי בראי הוראות אלו (ראו והשוו: החלטתי בת"א 25930-12-12 בייט ואח' נ' קרן קיימת לישראל ואח' (8.12.19) (להלן: " עניין בייט"), בה נדונה מחלוקת דומה).
סילוק תובענה על הסף – אמות המידה הבסיסיות, שיח חדש וחפציבה
בהתאם להוראת תקנה 100(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), רשאי בית המשפט להורות על מחיקת תובענה על הסף, מקום שבו אין הכתב מראה עילה. בית המשפט יעשה שימוש בהוראה זו בהסתמך על " מבחן הכתב" - כאשר נמצא שאפילו אם יוכיח התובע את כל העובדות המהותיות שבכתב התביעה, לא יהיה ניתן להושיט לו את הסעד המבוקש על ידו (ראו למשל: רע"א 6794/18 איטח נ' קימברלי קלארק ישראל שיווק בע"מ (26.11.18); ע"א 5118/16 דיאליט בע"מ נ' Sahajanand Laser Tecnology Private Ltd (19.10.17); ע"א 154/04 יצחק נ' נוימן (13.2.05); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), עמ' 384-383) . בהתאם להוראת תקנה 101 ( א)(3) בתקנות, בית המשפט רשאי להורות על דחיית תובענה על הסף מכל נימוק שעל פיו הוא סבור שניתן לדחותה כך ובכלל זה התיישנות.
סילוק תובענה על הסף בטרם נשמעו ראיות וטיעונים לגופן של העילות הנטענות, הוא אמצעי קיצוני המגביל את זכות הגישה של התובע לערכאות שהוכרה כזכות יסוד בשיטת המשפט הישראלית ( ראו למשל: ע"א 9245/99‏ ויינברג נ' אריאן (22.4.04 ); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (22.6.08)). לכן נקבע, כי: " פתרון ענייני של כל מחלוקת הוא לעולם עדיף" (ראו ע"א 5118/16 הנ"ל; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין (10.7.86)). השימוש בסמכות לסלק תובענה על סף יישמר למקרים יוצאי דופן, כאשר " נעלה מספק שאין סיכוי, ולו קלוש ביותר, לקבלת התביעה", בהנחה שתוכחנה העובדות המהותיות שבה (ראו ע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, פ"ד סה(1) 144, 175 (2011); ע"א 2859/16 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' שירותי בריאות כללית (24.1.18)).
סילוק תובענה על הסף נועד להגשים מספר אינטרסים רבי חשיבות של הצדדים ושל הציבור ולאזן ביניהם. בכלל זה, הגשמת זכות הגישה לערכאות, ירידה לחקר האמת, בירור מהיר ויסודי של מחלוקות, ייעול הליכי המשפט ומניעת בזבוז שמן שיפוטי ומשאבי ציבור לשווא בניהול הליכים שניכר, מראש, כי אין להם תוחלת. הכרעה מוקדמת בבקשה לסילוק על הסף מתכתבת אף עם האינטרסים של בעלי הדין ושל מערכת המשפט כולה. ככלל, השלב המתאים לבירור בקשה לסילוק על הסף, הוא בקדם המשפט, או במועד מוקדם ככל הניתן ( ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 11 - 2013, עמ' 371, 378).
לבד מכך, התובענה שלפניי נמנית על סוג תביעות ייחודי העוסק במיצוי זכויות של חוכרי קרקעות חקלאיות למול רשות מקרקעי ישראל. לגבי תביעות מסוג זה, הוגדרו אמות מידה ייחודיות נוספות. כך, בפס' 34 לפסק הדין בעניין שיח חדש נקבע, כי:
"בחלק קטן של חוזי החכירה לא נקבע מה תהיה התוצאה מבחינת זכויות החוכרים במקרה שינוי ייעוד בקרקע... ייתכן גם שהיו מקרים של השתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע שנרשמה על שם קרן קיימת לישראל והוחכרה אחר כך לחוכרים. ייתכן שבמקרים אלה ובמקרים אחרים לחוכרים אלה או אחרים יש זכויות משפטיות העולות על אלה שהמדינה טוענת להן. עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטית נקודתיים...".
נוכח העובדה כי פסקה זו שימשה מסד להגשת מספר תובענות שעילתן ביחסי החקלאים והמדינה (ראו פס' 5 בעניין חפציבה), הבהיר בית המשפט בעניין חפציבה, כי יש " להעמיד הלכה על מכונה ולמנוע התדיינויות סרק". לשם כך, התווה בית המשפט את האופן שבו יש לבחון תובענה שעילתה נטועה ביחסיהם של חוכרים חקלאיים ורשות מקרקעי ישראל.
בראש ובראשונה, הובהר, כי:
"לא ניתן לראות בפסקה 34 בסיס משפטי לתביעת זכויות, אלא אך ורק הבהרה כי אין בהלכת שיח חדש כדי למנוע מימוש זכויות יתר קיימות, ככל שזכויות כאלה עומדות לחוכר" (ראו עניין חפציבה, בפס' 7).
בית המשפט הוסיף על כך והבהיר, כי הכלל הוא שזכויות החוכרים החקלאיים מול המדינה נקבעות על פי תנאי החכירה הסטנדרטיים, המעוגנים בחקיקת המקרקעין, בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל ובנוהלי רשות מקרקעי ישראל, כפי שהם משתנים מעת לעת. כלל זה משול למעין חומה ובה "פִּשְׁפָּשׁ צר", המאפשר לחרוג מהכלל במקרים "חריגים" בלבד ובמצבים "יוצאי דופן בהם עומדות לחוכר חקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקות להחריג את היחס המשפטי אליו מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי". מצבים יוצאי דופן אלו, אינם יכולים להתבסס על טיעונים גנריים, המשותפים לכלל המגזר החקלאי, או על טענות המנוגדות לחוזה חכירה תקף, אלא על נסיבות ייחודיות המתייחסות "לאותו חוכר חקלאי". יש לפרש נסיבות אלו בצמצום, על מנת לאפשר קיומה של מדיניות קרקעות אחידה ושוויונית במקרקעי ישראל ביחס למכלול המגזר החקלאי (ראו עניין חפציבה, בפס' 8-10).
שלא כטענת המשיבים, ההוראות שנקבעו בעניין חפציבה נועדו "להעמיד הלכה על מכונה ולמנוע התדיינויות סרק" (שם, בפס' 5). לכן, יש לבחון את עילת התובענה שמלפניי, בראי הוראות אלו.
בראש ובראשונה, יש לבחון האם הנסיבות שביסוד התובענה, נכנסות לגדרי ה- "פִּשְׁפָּשׁ הצר", קרי, האם התובענה מפרטת נסיבות עובדתיות ייחודיות וחריגות, שאינן מבוססות על טיעונים גנריים, שאינן עומדות בניגוד לחוזה חכירה תקף ומצביעות על קיומן של זכויות המצדיקות החרגת היחס המשפטי כלפי המשיבים , מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי (להלן, גם: "מבחן ייחודיות העילה").
ככל שהתשובה לשאלה זו תהא חיובית, יש לבחון אם עילות התביעה של המשיבים התיישנו .
אפרט את העילות המרכזיות שביסוד התובענה ואדרוש האם כל אחת מהן צולחת את מבחן ייחודיות העילה שנקבע בעניין חפציבה וכן את מבחן ההתיישנות.
השבחת ופיתוח המקרקעין ועשיית עושר שלא במשפט
עילות אלו מפורטות בעיקרן, בפסקאות 26-28 ו- 71-76 לכתב התביעה המתוקן. אקדים ואציין, כי התרשמתי שעילות אלו אינן עולות בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם עומדות לחוכר חקלאי זכויות משפטיות ייחודיות וכן כי מדובר בעילות שהתיישנו.
המשיבים טענו כי השביחו את המקרקעין, בין היתר, בכך שנשאו בכל העלויות והקשיים הכורכים בהכשרת הקרקע, בפיתוחה ובעיבודה, באופן העולה כדי סכומי עתק. טענות אלו, אינן צולחות את מבחן הפִּשְׁפָּשׁ הצר שנקבע בעניין חפציבה. כפי שציינתי בעניין בייט, מבלי לגרוע כהוא-זה ממידת תרומתם המפוארת של מתיישבי המדינה, לחוסנה, לתפארתה ולכלכלתה של מדינת ישראל, הטענה להשקעה במקרקעין ולהשבחתם בדרכים כאלה ואחרות, על אף שהיו כרוכות בתשומות בלתי מבוטלות ועל אף תרומתן הלכאורית לעליית ערך הקרקעות - היא טענה גנרית המשותפת "לכלל המגזר החקלאי" (ראו עניין חפציבה, בפס' 10ג). לא בכדי, נקבע כי " על מנת להצדיק את החלת החריג אין די בהצבעה על טיעונים גנריים, המתקיימים ביחס לכל החוכרים החקלאיים (כדוגמת הטענה בדבר השקעות בפיתוח ובשמירת הקרקע..." (ראו עניין חפציבה, בפס' 8). יתרה מכך, מדובר בטענה גורפת וכוללנית המתייחסת לפעולות שונות שבוצעו על פני טווחי זמן שונים. המשיבים לא הראו כיצד טענה זו יכולה לעמוד, מבלי שיימצא לה עיגון בתנאי החכירה, או בהסכמים שנערכו בינם לבין המדינה. על נסיבות דומות, נקבע כי "אין מקום להכיר בטענה לזכויות יתר כאשר היא עומדת בניגוד לחוזה החכירה התקף שבין רשות מקרקעי ישראל לבין החוכר החקלאי" (ראו עניין חפציבה, בפס' 10ד).
די בכך שעילה זו אינה צולחת את מבחן הייחודיות. אוסיף ואציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי עיון ב עילות הנטענות מטעם המשיבים בכתב התביעה, על דרך "מבחן הכתב", מוביל למסקנה כי ההשבחות שנטען כי בוצעו במקרקעין התרחשו זה מכבר , בשנים שבסמוך להתיישבותם של המתיישבים הראשונים במקרקעין ולכן התיישנו.
עיון בטענות המתייחסות לעילת ההשבחה, כפי שהובאו ונוסחו בכתב התביעה המתוקן, מלמד כי מדובר בטענות כספיות ובעילה של עשיית עושר שלא במשפט. עילות אלו, ככלל, נכללות בגדר תובענות "בשאינו מקרקעין" ולכן כפופות לתקופת התיישנות בת 7 שנים (ראו הוראת סעיף 5(1) בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958) (להלן: "חוק ההתיישנות"). המשיבים אינם מציינים את המועד הספציפי שבו השביחו את המקרקעין והכשירו אותם, אולם מלשונו הברורה של כתב התביעה, נחזה כי מדובר בהכשרת המקרקעין בתקופה הסמוכה לרכישתם הנטענת (בסמוך לשנת 1954) וכן בסמוך להקמת היישוב. כפועל יוצא מכך, עילה זו התיישנה.
אף אם היה ניתן לראות בעילת ההשבחה וההכשרה כתובענה "במקרקעין" מוסדרים, הייתה חלה עליה תקופת התיישנות של 25 שנים (ראו ע"א 9042/12 ‏ אבו עיסא נ' סרחאן (4.5.15); רע"א 6396/14 אמזלג נ' מדינת ישראל (18.11.14) ). העובדות המתוארות בכתב התביעה ביחס למועד התגבשות עילת השבחת המקרקעין, אינן מותירות מקום רב לספק בדבר חלוף מעל 25 שנים עד למועד הגשת התובענה.
השתתפות ברכישת המקרקעין ויחסי נאמנות
עילות אלו מפורטות בעיקרן, בפסקאות 1, 12-26, 39-42 ו- 63-67 לכתב התביעה המתוקן ובחינתן מובילה למסקנה כי הן עשויות לעלות בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם עומדות לחקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקות להחריג את היחס המשפטי אליו מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי. מבלי לקבע מסמרות, התרשמתי כי טענות אלו טעונות בירור עובדתי וככל שיימצא בהן ממש, הן עשויות לצלוח אף את מבחן ההתיישנות.
כנזכר, המשיבים טענו, כי הם רכשו לצמיתות את המקרקעין או לחילופין רכשו בהם זכויות חכירה לצמיתות, באמצעות כספים ששילמו ממקורות פרטיים ואשר הועברו לקק"ל, באמצעות המועצה המקומית. עוד טענו המשיבים, כי במימון רכישת המקרקעין נוצרו יחסי נאמנות בינם לבין קק"ל והמקרקעין נרשמו על שם קק"ל, בנאמנות עבורם. כתב התביעה המתוקן מתאר את ההשתלשלות הה יסטורית שהובילה להתיישבות חקלאים במקרקעין. בכלל זה, הצורך ברכישת הקרקעות, נוכח גידול היישוב וקליטת תושבים חדשים, המו"מ שהתקיים בין הוועדה החקלאית רמת השרון והמועצה המקומית בשם החקלאים, למול קק"ל וכן שורת מסמכים ואזכורים היסטוריים בדבר טיב הזכויות שנרכשו והיותן מיועדות לצמיתות.
כנזכר, המדינה טענה כי ההסכמים ושאר הראיות שאליהם מפנים המשיבים בכתב התביעה, מלמדים את ההיפך מגישת ם, בדמות הקניית זכויות חכירה מוגבלות, הכפופות להחלטות מועצת מקרקעי ישראל והסכמי החכירה הכלליים. המדינה הוסיפה על כך וטענה, כי הסכם 1954 בוטל ובמקומו נחתמו חוזי חכירה פרטניים המעגנים את זכויותיהם, באופן השולל כל זכות לצמיתות במקרקעין. עוד נטען להתיישנות ולשיהוי מהותי.
מבלי לקבע מסמרות בתוצאות הדיון בתובענה, טענות אלו, צולחות בשלב מקדמי זה את מבחן ייחודיות העילה שנקבע. נטען לקיומה של התיישבות חקלאית ייחודית, בגדרה מומנה רכישת הקרקעות בכספם הפרטי של המתיישבים – החקלאים הראשונים. בשונה מהמקרה שנדון בעניין חפציבה, אין המדובר בטענה כי רכישת המקרקעין "מומנה בחלקה באמצעות תרומות כספיות שהעלו הקהילות מהן יצאו מקימי הקיבוצים... " (ראו חפציבה, בפס' 2; ההדגשה שלי – א' י'). אף לא מדובר בטענה להשתתפות חלקית באמצעות תרומות, אלא במימון ישיר של רכישת המקרקעין על ידי המתיישבים החקלאיים הראשונים (השוו: עניין בייט; ת"א (מחוזי מרכז) 39035-07-16 עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (25.08.2019) (להלן: " עניין עין ורד"); ה"פ (ת"א) 621/07 שרייבמן נ' קרן קיימת לישראל (29.12.08)) .
הוא הדבר ביחס לטענת הנאמנות שנטען כי נוצרה בין המשיבים לבין המדינה. גם טענה זו אינה טענה גנרית המשותפת לכלל המגזר החקלאי ולא מן הנמנע כי אם תוכח - היא תמצא נטועה בנסיבות הייחודיות שביסוד רכישת קרקעות על ידי המשיבים או קודמיהם, באמצעות כספיהם שלהם, שהועברו למועצה המקומית בגין רכישת זכויות צמיתות בהם. הכל, כנזכר, בשונה משיטת המימון באמצעות תרומות לא רצופות שננקטה במקרים אחרים. אין בעובדה כי הדין הרלוונטי טרם נחקק בעת ההיא, כשלעצמה, כדי לגרוע מהאפשרות הלכאורית להכרה בחזקת נאמנות קונסטרוקטיבית. מקורה של חזקה זו בדיני היושר האנגליים מקום בו הבעלות בנכס נרשמת על שם פלוני, למרות שרכישת הנכנס מומנה על ידי אלמוני. בהיעדר אינדיקציה לכך שמדובר במתנה, יכול שתעמוד לטובת המממן חזקה לפיה הנכס מוחזק עבורו בנאמנות (ראו עניין בייט; עניין עין ורד; ע"מ 2101/13 פלוני נ' פלוני (21.5.2013); ע"א 34/88 רוטנברג נ' עיזבון המנוחה אברמן (22.1.90)).
טענות המשיבים בהקשר זה, ככל שתצלחנה את כור ההיתוך הראייתי של המשפט עצמו, מיי צרות עילת תביעה לכאורה המייחדת את עניינם מזה של כלל המגזר החקלאי. לא ניתן לשלול שעילה זו, ככל שתוכח, תצדיק הכרה בזכויות במקרקעין העולות על זכויות החכירה שברגיל.
אשר להתיישנות עילות אלו. מצאתי כי בשלב הדיוני הנוכחי לא ניתן לגבש ממצא עובדתי ומשפטי מושכל לפיו הן התיישנו. כידוע, מרוץ ההתיישנות מתחיל עם התגבשות עילת התובענה. תוכנו של המושג "מועד התגבשות העילה" משתנה, בין היתר, בהתאם לסוג התובענה, לאופי הזכות הנפגעת ולנסיבות הפרטניות המאפיינות כל מקרה ומקרה (ראו ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ (24.6.90); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (21.7.03); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (21.10.84)). המבחן המקובל לאיתור המועד שבו התגבשה עילת התובענה הוא המועד בו הייתה בידי התובע מערכת העובדות החיוניות לביסוס התביעה ולזכייה בסעד המבוקש (ראו ע"א 9382/02‏ בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10.6.08) (להלן: " עניין בולוס")).
במקרים מסוימים יידחה מועד התגבשות העילה, אף אם הייתה בידי התובע מערכת העובדות החיוניות לביסוס תביעתו ולזכייה בסעד המבוקש על ידו. דוגמה לכך מעוגנת בהוראת סעיף 7 בחוק ההתיישנות, לפיה מושהה מרוץ ההתיישנות כל עוד מטעה הנתבע את התובע לחשוב שאין צורך להגיש נגדו את התביעה, או במקרה שבו הודה הנתבע בזכויותיו של התובע, לרבות אם טרם התגלעה מחלוקת בין הצדדים (ראו אף סע' 9 בחוק ההתיישנות; עניין בולוס, בפס' 43-44).
ביחס לעילת הנאמנות. עילת תביעה המבוססת על יחסי נאמן-נהנה תתגבש, ככלל, במועד שבו כפר הנאמן בקיומם של יחסי הנאמנות, או במועד שבו הפר את חובותיו כנאמן ובלבד שהייתה בידי התובע מערכת העובדות הנדרשת להוכחת טענותיו (ראו ע"א 1599/99 צימבלר נ' תורג'מן (29.6.03); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.12); ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקוה (16.2.06) ).
אני סבור כי בעניינם של המשיבים, לא ניתן לשלול בשלב זה טרם בירור עובדתי כי מרוץ ההתיישנות הושהה בגין אחד החריגים הקבועים בהוראות סע יפים 7 ו- 9 בחוק ההתיישנות, או בהתאם לחריג ההתיישנות החל ביחסי נאמנות.
אכן, נחזה כי אין עוררין על כך שמערכת העובדות החיוניות לביסוס התביעה ולזכייה בסעד המבוקש היו בידי המשיבים בסמוך למועד מימון רכישת הקרקעות וההתיישבות בהן. יחד עם זאת, מקובלת עליי עמדת המשיבים לפיה לא ניתן לשלול על אתר שמערכת עובדות אחרת, הניחה מסד ממשי להנחת המשיבים כי אין צורך להגיש נגד המדינה כל תביעה, בהיעדר מחלוקת בדבר זכויותיהם במקרקעין, או בהינתן קיומן אינדיקציות המלמדות כי המדינה הכירה בזכויות יתר שנזקפו לזכותם.
כך לדוגמה, לא נשללה טענת המשיבים לפיה הסכם 1954 מציין מפורשות, כי "החקלאים ישלמו לקק"ל כהשתתפות בהוצאות רכישת הקרקע סכום של 60 ל"י לכל דונם ברוטו " (ראו נספח א' לכתב ההגנה המתוקן);
במכתב קק"ל מיום 26.10.54, צוין כי "הננו מאשרים את קבלת מכתבכם... על העברת 8900 ל"י... בתור השתתפות החקלאים ברכישת מקרקעים במערב" (ראו נספח 2 לכתב התביעה המתוקן);
במכתב נוסף מיום 2.11.54, מציינת קק"ל כי "הסכום של 9600 ל"י נגבה כהשתתפות של חקלאים שונים, במחיר הקרקע בגושים 6602 עד 6605" (ראו נספח 3 לכתב התביעה המתוקן);
במכתב קק"ל מיום 10.1.60, צוין כי "לפי ההסכם... יאושרו המועמדים לקבלת קרקע לצמיתות בהסכמת כל הגורמים המקומיים... " (ראו נספח 1 לכתב התשובה);
במכתב עיריית רמת השרון מיום 3.4.60, צוין כי "בהתאם להסכם שחתמנו עם קרן הקיימת משנת 1954 תמסרנה הקרקעות החקלאיות של הגושים האלה בחכירה לצמיתות לחקלאי רמת השרון" (ראו נספח 10 לכתב התביעה);
במכתבה של רשות מקרקעי ישראל מיום 24.8.75, צוין כי: "ביום 5.9.54 נחתם הסכם בין הקק"ל, המועצה המקומית רמת השרון והועד החקלאי ברמת השרון בגין שטח של 460-530 דונם עבור חקלאי רמת השרון... אין גם להתעלם מהעובדה שאנשים אלה שילמו לנו סכומים שונים במיטב כספים, מאחר והתשלומים הנ"ל עדיין לא הוחזרו ומאחר ולא מוטל כל צל של ספק שהם זכאים לקבל בחזרה מאתנו את כספם..." (ראו נספח 11 לכתב התשובה).
במכתבה של רשות מקרקעי ישראל מיום 15.2.76, צוין כי "בשנת 1954 נחתם הסכם בין קק"ל, המועצה המקומית רמת השרון והועד החקלאי ברמת השרון, בגין שטח של 430-460 דונם קרקע חקלאית... כל אחד מהחקלאים ישלם... 60 לירות עבור כל דונם ברוטו כהשתתפות בהוצאות רכישת הקרקע בהתאם לאמור לעיל שלמו החקלאים... 60 ל"י לדונם " (ראו נספח 9 לכתב התביעה המתוקן).
הטענה כיצד נתפסו החלטות המדינה בעיני המשיבים, אם כהכרה מסוימת בזכויותיהם, אם לאו - היא טענה עובדתית המצריכה בירור בהליך העיקרי. בשלב הדיוני הנוכחי, התרשמתי כי לא מן הנמנע שיימצא ממש בגישת המשיבים לפיה כל עוד ההחלטות המכירות בזכויותיהם היו בתוקף, היה להם יסוד סביר לחשוב שלא התגלעה מחלוקת בינם לבין המדינה, הן ביחס לזכויותיהם במקרקעין והן ביחס ליחסי הנאמנות שנוצרו בינם לבין המדינה. לא מן הנמנע כי משום כך, הם נמנעו מלהעלות את טענותיהם כלפי המדינה עד שנדרשו לפנות את המקרקעין בשל שינוי הייעוד, בשנת 2014.
אני סבור כי בשלב הדיוני הנוכחי, אף לא ניתן לקבע מסמרות בטענת המדינה לפיה מרוץ ההתיישנות החל בשנות ה- 80 למאה הקודמת, עת נערכו בינה לבין המשיבים חוזי חכירה ובהם הוראה הקובעת כי המקרקעין יושבו לידיה במקרה שישונה ייעודם - באופן העולה כדי כפירה בכל טענת נאמנות, או בטענה לזכויות יתר במקרקעין.
בשלב הדיוני הנוכחי, לא נסתרה טענת המשיבים לפיה חוזי החכירה משנות ה- 80 לא כללו תניה השוללת תוקפם של חוזים שנערכו בין הצדדים בעבר וכן כי חוזים אלו התייחסו לקרקעות אחרות, שונות מאלו שעליהן חל ההסדר הקודם שיסודו בהסכם 1954. לא ניתן לשלול כי טענות אלו, ככל שתוכחנה מלפניי במשפט עצמו, עשויות להשיג את הטענה כי חוזים אלו התפרשו, בזמנו, ככפירה ביחסי הנאמנות ובזכויות המשיבים במקרקעין.
אוסיף על כך ואציין, כי לבד מחוזי החכירה משנות ה- 80 למאה הקודמת, לא הונחה מלפניי אינדיקציה ראייתית ולו לכאורה, שתלמד על מועד כפירה ברור בחובת המדינה במעמד המיוחס לה כנאמנה של מי ממתיישבי האגודה, או בזכויות המשיבים במקרקעין מכוח ההסדר שיסודו בהסכם 1954. דומה כי אף המדינה אינה חולקת על כך שחוזי החכירה משנות ה- 80 למאה הקודמת אינם כוללים כפירה מפורשת ופוזיטיבית ביחסי נאמנות, או בזכויות יתר שמקורן ברכישת הקרקעות, בהתאם להסכם 1954. דומה כי גישתה מבוססת על היסק לוגי-פרשני מהוראות אחרות שנכללו בחוזי החכירה משנות ה- 80. בנסיבות אלו, אני סבור כי בשלב דיוני זה, לא ניתן לראות בהוראות אלו משום כפירה מפורשת או משתמעת בזכויות המשיבים שמקורן ברכישת הקרקעות או ביחסי נאמנות. די בהיעדרו של נתון ברור בדבר מועד הכפירה בנאמנות הנטענת, או הפרתה, כדי להכיר באפשרות הלכאורית, ולו הקלושה , שתוכח נה עיל ות הנאמנות וההשתתפות ברכישת הקרקעות, באופן שאינו מאפשר לסלק את התובענה על הסף.
אף לא ניתן לשלול בשלב זה טענת המשיבים לפיה ההנחה שהמדינה הכירה בזכויותיהם נלמדת מהיעדר שינוי ייעוד בהינתן התוכנית המנדטורית. לחילופין, נטען כי במידה שייקבע כי אכן התרחש שינוי שכזה, יש להכיר אף בשינויים קודמים שנערכו בשנות ה- 80, מבלי שהמדינה דרשה את השבת המקרקעין.
אני סבור כי טענת המדינה לפיה חקלאים מסוימים התנגדו לתשלום היטל השבחה משום שאינם בעלי המקרקעין, אינה יכולה להשליך, בשלב זה, על עניינם של כלל המשיבים. מקומן של טענה זו והשלכותיה על התובענה כולה, להתברר בגדרי ההליך העיקרי ובכלל זה, בחינת זהות המקרקעין דשם, לעומת המקרקעין מושא התובענה שמלפניי וכן השאלה אם עצם דרישת היטל השבחה מהחקלאים, מצדדת דווקא בעמדתם לפיה הם בעלי הקרקע. היבטים אלו לא פורטו די הצורך בטענות הצדדים עד כה והן תתבררנה, במידת הצורך, בישיבות ההוכחות הקבועות.
בנסיבות אלו, אין בידי לקבל בשלב זה אף את טענת השיהוי והנזק הראייתי. ככל שתתקבל עמדת המשיבים לפיה המדינה הניחה כר נרחב לביסוס ההנחה שאין מחלוקת בדבר זכויותיהם במקרקעין - לא ניתן לקבוע כעת כי הימנעותם מנקיטה בהליכים משפטיים עולה כדי שיהוי המלמד על זניחת טענותיהם, או על חוסר תום לבם.
סוף דבר
העילות העוסקות בהשבחת והכשרת המקרקעין, אינן צולחות את המבחנים שנקבעו בעניין חפציבה וכן את מבחן ההתיישנות ולכן לא נותר עוד מקום לדון בהן בגדרי ההליך שמלפניי. לעומת זאת, העילות הנעוצות ברכישת המקרקעין וביחסי נאמנות - צולחות לכאורה את מבחן ייחודיות העילה שנקבע בעניין חפציבה וכן את מבחן ההתיישנות.
אשר על כן, לא מצאתי לנכון לקבוע כבר בשלב זה שהתובענה נעדרת כל סיכוי ולו קלוש ביחס לכל הסעדים שהתבקשו בגדרה, ככל שאכן תוכחנה העובדות שביסודה. המקרה הנדון אינו נמנה על אותם מקרים חריגים וקיצוניים בהם יש להורות על סילוק תובענה על הסף והבקשה לסילוק התובענה על הסף - נדחית בזאת.
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי די כדי לשנות ממסקנותיי לעת זו והן נשמרות להם לגוף הדיון בתובענה.
לנוכח תוצאת הדיון בבקשה, כל צד יישא בהוצאותיו.
ישיבות ההוכחות כפי שנקבעו והוראות שניתנו ביחס להגשת תצהירים – נותרות בעינן.

ניתנה היום, כ"ד טבת תש"פ, 21 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.