הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 19187-03-12

לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק

התובעים שכנגד:
.1 עירא דביר
.2 מיכאל בהגן
.3 ד"ר ניצן רבינוביץ'
.4 עירא דביר טק בע"מ
5. אבן גב בע"מ
על-ידי ב"כ עוה"ד גלי אופינסקי וארז גולן
ליפא מאיר ושות'

נ ג ד

הנתבעים שכנגד:

  1. JKV BETEILIGUNEGES GmbH
  2. אויגן פיהוף (Eugene Viehof)
  3. רון ולדמן

4. Elecard Ltd
5. אנדריי פוזדיאנקוב

על-ידי ב"כ עוה"ד אמיר ויתקון, טלי גראיפר ואור גולדשמיד
שביט בר-און גלאון צין ויתקון ושות'

6. דוד דניאלי
7. דניאל זבולוני
8. אהוד כהן
בקשה מטעם הנתבעים שכנגד 5-4 להורות לתובעים להמציא נוסח מתורגם לאנגלית של דרישות גילוי מסמכים ומענה לשאלון
החלטה
האם מוטלת חובה על תובעים בהליך, שחלק מהנתבעים בו הם זרים, לתרגם להם לאנגלית את דרישות גילוי המסמכים והמענה לשאלון? מה הבסיס העיוני לדרישה שכזו, ובהתאם לאילו אמות מידה יש לבחון אותה?
1. ברקע הבקשה עומדת תביעה רחבת היקף, שהועברה לטיפולי לאחרונה (או ליתר דיוק התביעה שכנגד בת"א 19187-03-12).
התובעים שכנגד טוענים למסכת אירועים רחבת היקף, חוצת יבשות וארצות, של מעשי רמיה, עושק והונאה. לשיטתם, הנתבעים הביאו לגניבת קניין רוחני וטכנולוגיות חדשות של חברת מונלייט אלחוט בע"מ (להלן: החברה). הם גרמו בזדון לקריסת החברה, כדי לנשל את קבוצת בעלי מניות המיעוט בה מזכויותיהם בנכסיה. החברה נוסדה בשנת 1999 ופעלה כשש שנים עד לכניסתה לפירוק (ביום 13.4.05). היא עסקה בטכנולוגיה, שעניינה דחיסה ופריסה של וידאו, ונכסיה העיקריים היו קניינה הרוחני בטכנולוגיה זו. היא העסיקה שני צוותי עובדי פיתוח מקצועי, שמקום מושבם בישראל ובשלוחה הרוסית של החברה (בסיביר).
התובעים שכנגד הם ממייסדי החברה, מבעלי מניות המיעוט בה, וחלקם שמשו נושאי משרה בתקופות שונות. המשקיע העיקרי בחברה היה הנתבע 2, מיליארדר גרמני, ששלט בה באמצעות הנתבעת 1. לפי התביעה שכנגד כאשר עמדה החברה בפני פריצת דרך, החליטו הנתבעים, בהנהגת הנתבע 2, להשתלט על החברה ולעשוק את בעלי מניות המיעוט בה. הם ניסו לקדם מיזוג בין החברה לבין אחת ממתחרותיה (חברת Mainconcept AG (להלן: חברת מיינקונספט)), ובכך לפגוע במעמדה של קבוצת המיעוט. הנתבע 2 הסתיר את מחויבותו למיזוג זה, לא נעשתה בדיקת נאותות, ולא הוצג מידע בסיסי בפני מקבלי ההחלטות. ובינתיים, הנתבע 2 וקבוצת הרוב הכשילו הצעות חלופיות ממשיות ואטרקטיביות.
במקביל, על פי כתב התביעה שכנגד, החלה קבוצת הרוב להבריח חלק משמעותי מנכסי הקניין הרוחני של החברה אל אנשי צוות השלוחה הרוסית שלה. השלוחה הרוסית חברה לקבוצת הרוב בביצוע תכניתה להעברת פעילות החברה ונכסיה למיינקונספט, והכול בניגוד לטובת החברה ותוך הפרה בוטה של חובות האמון והזהירות כלפיה. הנתבע 2 וקבוצת הרוב החליטו לגרור את החברה לפירוק, כדי שחברות אחרות מטעמם ירכשו את נכסיה, ובאמצעות האחרונות ימומש המיזוג עם חברת מיינקונספט.
בתביעתם עותרים התובעים שכנגד לקבלת סכום בן 80 מיליון ₪ (שהועמד כך לצורכי אגרה).
2. המבקשים שלפני שייכים לאותה שלוחה רוסית המתוארת בכתב התביעה שכנגד. חברת Elcard Ltd. (הנתבעת 4 (להלן: חברת אלקארד)), הייתה תחת בעלותו וניהולו של מר פוזדניאקוב (הנתבע 5). האחרון היה עובד ונושא משרה בחברה, ועמד בראש צוות הפיתוח של השלוחה הרוסית שלה. על פי כתב התביעה שכנגד הוא היה שותף למזימה להשתלטות קבוצת הרוב על נכסי החברה לרבות באמצעות חברת אלקארד. בשנת 2000 חתמה החברה על הסכם עם חברת אלקארד ולפיו היא רכשה את כל נכסי הקניין הרוחני ונכסי הוידאו, וגייסה את שלושת עובדיה לנציגות הרוסית שלה. יש לציין שעד סוף שנת 2004 גדל הצוות של החברה ברוסיה לכדי 49 עובדים. אלה קיבלו משכורת מהחברה והיו לעובדיה. בנוסף, האלגוריטימים והפטנטים של החברה פותחו בישראל וסופקו לצוות ברוסיה.
המבקשים דוחים את המיוחס להם בכתב התביעה שכנגד. לשיטתם, ממילא החלק המיוחס להם באירועים הוא מזערי. אחד התובעים שכנגד אף הציע להם תשלום בתמורה לשיתוף פעולה בתביעה נגד יתר הנתבעים. לצד שורה של טענות סף (ובהן התיישנות, שיהוי, היעדר יריבות והיעדר עילה), הם טוענים שמר פוזדניאקוב לא שיתף פעולה עם קבוצת הרוב, ולא נטל כל חלק ב"קנוניה" כזו או אחרת. ממילא כיהן כדירקטור בחברה תקופה קצרה. המבקשים לא מסרו קנין רוחני של החברה לצד שלישי כלשהו, ולא הגיעו אליהם כספים בקשר עם הפעילות המיוחסת לקבוצת הרוב. לשיטתם, החברה היא שהפרה את התחייבויותיה למבקשים ולא להפך.
3. ומכאן לבקשה שלפני.
המבקשים (שהם כזכור הנתבעים שכנגד 5-4) טוענים כי יש להורות לתובעים שכנגד (המשיבים) להמציא להם נוסח מתורגם לאנגלית של הדרישה לגילוי מסמכים ושל הדרישה להשיב על השאלון שנשלח להם.
הם מציינים כי לא ביקשו לקחת חלק בתובענה בכלל, והמשיבים הם שמעוניינים בתשובה לשאלון והם שמעוניינים שימסרו להם מסמכים ספציפיים שנדרשו מהם. אם המשיבים אכן מעוניינים בכך עליהם להתכבד ולפנות למבקשים בשפה המובנת להם. עברית היא לא שפה שכזו. לא דומה הדבר להליך בו הנתבע הזר הוא המבקש דבר מה מבית המשפט או מהצד שכנגד. יש לאמץ בענייננו את מבחן האינטרס – השאלה היא למי יש אינטרס במסמך או בהליך הספציפי. כאשר צד דורש מסמכים או מענה לשאלות, עליו לעשות כן בשפה המובנת לנמען, שכן לו האינטרס במענה. כך, כאשר המבקשים יגישו תצהיר עדות ראשית, הם יעשו זאת באנגלית ולא ברוסית, כדי שבית המשפט והצדדים יבינו זאת. כשם שלא יעלה על הדעת שבמהלך החקירה הנגדית יישאלו המבקשים שאלות בעברית ללא תרגום, כך אין זה סביר לשאול את הנתבעים הזרים שאלות בעברית במסגרת ההליך המקדמי. הצורך בפניה לנתבעים בשפה המובנת להם הופך חשוב במיוחד שעה שהתשובות הניתנות על ידם עשויות להיות הודאה מטעמם. הדרישות לגילוי ולמענה ששלחו המשיבים מתפרשות על פני לא פחות מ-20 עמודים, בעוד שהמבקשים, לשם השוואה הגבילו את דרישתם ל-8 עמודים. התרגום מתבקש כדי לאפשר למשיבים לקבל את המענה שהם רוצים לקבל, זאת בנוסף לזכות החוקתית של המבקשים לקחת חלק באופן ישיר בהליך המשפטי המתנהל בעניינם. לא בכדי הורה בית משפט זה, בהתדיינות סביב מסירת כתב התביעה, כי על המשיבים לתרגם את כתבי בי הדין וההחלטות לאנגלית ולרוסית. דין דומה צריך לחול בעניין מענה בתצהיר על השאלון ועל דרישת המסמכים. בנוסף, הטלת חובת תרגום על המשיבים תסייע לצמצם, ולוּ במעט, את הדרישות המקיפות והמוגזמות שהפנו המשיבים למבקשים.
4. המשיבים טוענים כי הבקשה שלפני חסרת יסוד משפטי, והיא מנוגדת לדין ולהלכה הפסוקה. עלות התרגום היא הוצאה כספית, שדינה כדין כל הוצאה אחרת שבעל דין נדרש להוציא במסגרת הליך משפטי. ככל שבעל הדין יזכה בדינו, תושבנה לו הוצאותיו. והנה כאן מתבקש היפוך יוצרות. התובעים נדרשים לשאת בהוצאות הנתבעים מראש. נתבע אינו מתנדב להצטרף להליך, ואין לו זכות קנויה למימון הוצאותיו רק מעצם היותו נתבע. הסוגיה גם לא הועלתה במסגרת ישיבת קדם המשפט ודי בטעם זה לדחות הבקשה. אכן, קיימת חובה לתרגם את כתב התביעה לצורך היתר המצאה מחוץ לתחום, אך מקור הדרישה בהוראות המשפט הבינלאומי. חובת תרגום אינה קיימת עוד שעה שהנתבע הזר כבר נוטל חלק פעיל בהליך ומיוצג על ידי בא כוח מקומי דובר עברית. דווקא תרגום של כתבי הטענות והדרישות השונות הוא שיכביד הן על בעלי הדין הן על בית המשפט. לגופם של דברים, המשיבים טוענים כי דרישות הגילוי והמענה הן סבירות בהינתן היות התביעה רחבת היקף.
5. עד כאן טענות הצדדים ומכאן להכרעה בבקשה.
6. הביטוי כי אנו חיים ב"כפר גלובלי" הפך לקלישאה, אך גם בקלישאות יש, לעיתים, גרעין של אמת. "בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל'כפר אחד גדול', שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר" (דברי כב' השופט, כתוארו אז, אור ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 114 (1998)(להלן: עניין הגבס)). כך בשנת 1998 (מועד מתן עניין הגבס), וודאי שכך בשנת 2019. בשנים שחלפו (ושחולפות) הכול מוצאים עצמם עוקבים בהשתאות אחר חידושי הטכנולוגיה המתדפקים עלינו בזה אחר זה. חידושים אלה מצמצמים המרחקים בין ארצות ויבשות, ומקלים על ניהול סכסוכים משפטיים בעלי זיקות בינלאומיות.
הכפר הגלובלי מביא עמו סכסוכים משפטיים גלובליים, סכסוכים שבהם מתדיינים צדדים שחלקם מקומיים לפורום השיפוטי המברר וחלקם זרים לו. סכסוכים אלה עניינם זיקות החורגות ממקום הפורום. הם מערבים, במקרים רבים, פעולות הנעשות בארץ עם פעולות הנעשות מחוצה לה. הסכסוכים המשפטיים הגלובליים מציבים דילמות מהסוג שמעלים המבקשים שלפני. מדובר בנתבעים זרים המעורבים בתביעה רחבת היקף, כשמרכז פעילותם היה ברוסיה. והנה עליהם להתדיין בפורום זר מבחינתם, שאינו דובר את שפתם, ושהתנהלותו בעיניהם כ תורת הנסתר.
7. האם נוכח המציאות הנוהגת באולמות בתי המשפט שלנו, שמתבררים בהם יותר ויותר סכסוכים משפטיים גלובליים, קמה חובה משפטית לתרגם את דרישות גילוי המסמכים והשאלונים לאנגלית?
נקודת המוצא היא שאין בנמצא הוראה משפטית ישירה ומפורשת המכוננת חובה שכזו. אכן, מסירת כתבי בי דין לנתבע זר כפופה להוראות שונות של הסכמים ואמנות בינלאומיות (ראו אצל טליה קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר 194 (2000)). ובמקרים רבים המצאת כתבי טענות מחוץ לתחום השיפוט מחייבת תרגום. אך חובה שכזו אינה משתרעת על ההליך השיפוטי בכללותו. לעיתים היא לא תחול אף על השלב הבסיסי של המצאת כתב הטענות, שעה שהמצאה זו נעשית לבא-כוחו הישראלי של המתדיין הזר.
כך, ברע"א 9048/07 הרשות הפלסטינית ו/או המועצה הפלסטינית נ' גולדמן (פורסם במאגרים; 2010) פסק כב' השופט פוגלמן (בפסקה 17)(להלן: עניין גולדמן):
כשהמצאת המסמך אינה נעשית לתחומי הרשות הפלסטינית, לגורם שאין להניח מראש כי יש לו ידיעה של השפה העברית, באופן שיוכל לתהות מיידית על מהותו של המסמך המומצא, כי אם לבא כוח ישראלי, שחזקה כי ביכולתו לתקשר עם לקוחותיו, או למי שמונה על-ידם לקבל מטעמם את המסמכים, הרי שמתייתר הצורך בתרגום המסמך לשם השגת המטרות הנזכרות. נכון הוא כי אפשר שגם עתה אין בעל הדין עצמו יודע את שפת המסמכים, ואולם הקושי הכרוך בכך נחלש שכן פרקליטו, הדובר את השפה, יכול להעביר לו את המידע הנדרש...קביעת חובת תרגום במצב זה, תייקר את עלות ההתדיינות וכפועל יוצא תכביד על זכות הגישה לערכאות; כל זאת שלא לצורך.
דברים אלה נפסקו ביחס לסכסוך בין צד ישראלי לצד שמקום מושבו בתחומי הרשות הפלסטינית, אך הגיונם יפה באופן כללי.
8. המשיבים מבקשים לטעון, למעשה, כי החובה לתרגם כתבי בי דין בשלב ההמצאה מהווה הסדר שלילי. לשיטתם מכלל ההן הנך שומע את הלאו. לא קיימת חוב ת תרגום באופן כללי, ומכאן שאין להכיר בה בשלבים האחרים של ההליך השיפוטי.
אין בידי לקבל גישה זו.
לטעמי, אין לשלול מראש את האפשרות כי בנגזרות מסוימות של בירור סכסוך משפטי גלובלי ניתן יהיה לחייב צד להליך לתרגם מסמכים או לעשות שימוש בשפה שאינה שפת הפורום. כפי שציין כב' השופט פוגלמן בעניין גולדמן (בפסקה 15):
חובת תרגום אינה עניין פורמאלי גרידא. היא נועדה לאפשר לבעל דין להבין את ההליכים המתנהלים בעניינו ומשפיעים עליו, וליטול בהם חלק פעיל. היא מונעת יתרון שרירותי לבעל דין הדובר את שפתו של בית המשפט ומבטיחה שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה על-ידי כל אחד מבעלי הדין. פעמים רבות, משמעותה המעשית של קיומה או היעדרה של חובת תרגום הינה כספית, ועניינה זהות הצד שיממן את תרגום המסמך. הותרת מלאכת התרגום בידי מגיש המסמך מגדילה את הסיכוי כי הצדדים יימנעו מתעבורה מוגברת של מסמכים, ללא כל צורך, שכן הם שייאלצו לשאת במצב זה בהשלכות הכספיות של תרגומם.
הנה כי כן, דברים אלה יכולים להיתרגם להטלת חובת תרגום גם בשלבים מתקדמים יותר של בירור ההליך השיפוטי. השאלה אינה שאלה של סמכות, אלא של שיקול דעת.
9. מתי יש לחייב אפוא את הצד להליך לתרגם ליריבו את המסמכים שהוא מגיש במסגרתו? זוהי שאלה קשה. באים המבקשים ומציעים בעניין זה מבחן עזר, שיסייע לכל להגיע לתשובה הראויה. לשיטתם, יש לאמץ את מבחן האינטרס. עלינו לשאול למי יש אינטרס במסמך או בהליך הספציפי. כך, כאשר צד דורש מסמכים או מענה לשאלות, יש לו אינטרס לקבל מענה לדרישותיו ולשאלותיו. מכאן שעליו לעשות כן בשפה המובנת לנשאל ולמי שהדרישה מופנית כלפיו. במבט ראשון הצעת המבקשים משקפת כלי עזר אסתטי, אך אינני סבור שמבחן האינטרס ראוי לשמש ככלי עזר בפתרון הדילמה. כל פניה בין צד לרעהו משקפת אינטרס של הצד הפונה לקבל מענה לפנייתו. החלת מבחן זה תוביל ליצירת חובת תרגום רחבת יריעה, ושאינה מידתית.
אני סבור כי כאשר באים אנו לבחון הטלת חובת תרגום אין לאמץ כלל אלא יש להיסמך על עקרון, והעיקרון הוא עקרון ההגינות. עקרון זה יכול להגיע לבקעת המריבה בשני ערוצים שונים, המובילים לתוצאות דומות.
הערוץ האחד עובר בחובה המוטלת על בתי המשפט להבטיח כי ההליך השיפוטי שהם מנהלים יופעל באופן הגון. חובה זו זכתה לאחרונה לעיגון בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כבר בתקנה הראשונה נמצא כי " מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט,...ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך". ואילו התקנה השנייה מוקדשת כל כולה ל"הליך שיפוטי ראוי והוגן". לפיה "הליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית..., נגישה לציבור, מקיימת דיון לפי כללי הצדק הטבעי,..., מנהלת את ההליך ופוסקת בו באופן שוויוני, מידתי ויעיל ומנמקת את החלטותיה." על רקע זה, על בתי המשפט מוטלת חובה חוקתית להבטיח קיומו של הליך הוגן. הליך זה אמור להיות נגיש ומידתי. עליו לאפשר לכל צד להעלות את טענותיו, ולהבין עם מה עליו להתמודד. החובה החוקתית יכולה להיתרגם לגיבוש חקיקה שיפוטית, שכוחה יפה מימים ימימה במיוחד בתחום סדרי הדין. כך היה בעבר, וכך גם בהווה. זהו כוחו של "המשפט המקובל נוסח ישראל" (לדיון ראו אצל אהרן ברק "שיטת המשפט בישראל – מסורתה ותרבותה" מבחר כתבים 41, 50-49, 60 (כרך ראשון, חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים, 2000)). כשם שבעבר יצרו בתי המשפט סעדים דיוניים יש מאין (ראו למשל את החלטתו הידועה של כב' הנשיא וינוגרד שניתנה בבית משפט זה בת"א (ת"א) 2233/90 אוקון נ' זקס, פ"מ תשנ"ב (1) 184 (28.4.91), שהכירה בסעד זמני חדש) כך ניתן גם לכונן חובות דיוניות בחקיקה שיפוטית גם כיום. ייתכן כי מלאכה זו תידרש במיוחד בעידן תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, אך עוד נכונו עלילות, ולא כאן המקום להרחיב. מכל מקום, אין מניעה לכונן חובה דיונית יצירת הפסיקה בעניין תרגום כתבי טענות או כתבי בי-דין כדי להבטיח את הגינות ההליך, במקרים המצדיקים זאת. זהו ביטוי נוסף למושכלת היסוד, החלה גם בסכסוכים משפטיים גלובליים, ולפיה "עקרון ההגינות...מהווה, יחד עם עקרונות אחרים, את הבסיס של סמכות השיפוט של בתי המשפט" בישראל (קונפינו-שר, בעמ' 18).
הערוץ השני עובר בחובות המוטלות על הצדדים לסכסוך האזרחי לנהל אותו תוך כפיפות לתום הלב הדיוני. כאן אין המדובר בחובה המוטלת ישירות על בית המשפט להבטיח את הגינות ההליך, אלא בחובה המוטלת על הצדדים עצמם באופן ישיר, כשתפקידו של בית המשפט הוא לאכוף אותה. החלת דיני תום הלב האזרחיים על הפרוצדורה האזרחית היא מורכבת (ראו הדיון אצל יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 234 ואילך (2015)). ועדיין " יש צורך בסטנדרטים כמו עקרון תום הלב אשר יסייעו לבית המשפט לעשות צדק כאשר כללי הפרוצדורה כושלים" (שם, שם). באמצעות ערוץ זה ניתן לחייב צד העומד על זכויותיו הדיוניות להתחשב באינטרסים של הצד שכנגד, ולהוביל לחיובו בתרגום מהלכיו הדיוניים לשפה הנהירה למתדיין הזר.
10. לצורכי הכרעה בבקשה הנוכחית אין צורך לעמוד על ההבדלים הנורמטיביים והמעשיים בין הערוץ האחד למשנהו. בין אם נצעד בערוץ האחד ובין אם נצעד בחברו נגיע לאותה מסקנה - אין לשלול מראש את האפשרות כי אגב ניהול הסכסוך הגלובלי בבית המשפט הישראלי, שורת ההגינות תחייב תרגום של כתבי בי דין כאלה או אחרים. אין לראות בכללים בעניין תרגום או אי תרגום אגב המצאת כתבי הטענות בראשית הדרך משום הסדר שלילי. יחד עם זאת יש להיזהר מפני חובות תרגום רחבות יריעה. אינני חושב שראוי לתת תשובה אחידה לכל הדילמות שיכולות להתעורר אגב ניהול הסכסוך הגלובלי, אלא יש לבחון את הנגזרות הקונקרטיות שבהן מתעוררת שאלת חובת התרגום. יש להתחשב גם בסוג המתדיינים הזרים ובמהות הסכסוך העומדת על הפרק. כדי להוביל לחובת תרגום, צעקת ההגינות חייבת להיות ברורה וכבדה.
11. ומה במקרה הנוכחי?
אינני סבור ששורת ההגינות דורשת כינון חובה דיונית שתוטל על התובע המקומי לתרגם דרישות לגילוי מסמכים ולמענה על שאלונים לשפה זרה, נוכח קיומו של נתבע זר. לטעמי, קיים קשר הדוק בין שורת ההגינות לבין רף הציפייה הלגיטימי של המתדיין הזר לפורום, מהסוג שעומד לדיון.
הנתבעים הם חברה זרה ונושא תפקיד בה, שבאו בקשר מסחרי עם חברה ישראלית. הם קשרו עמה קשרים והתחייבויות נוכח רצונם לקדם את האינטרסים הכלכליים שלהם. גורמים המתקשרים בקשרים עסקיים עם עמיתיהם מעבר לים יכולים וצריכים להניח כי יידרשו לסכסוכים משפטיים מחוץ למקום מושבם. הם יכולים לצפות כי ייקלעו לסכסוכים משפטיים גלובליים. ובמקרה שכזה, עליהם לצפות כי יהיה עליהם לשאת בעלויות יתרות כתוצאה מניהול סכסוך שכזה. שעה שהם מיוצגים על-ידי עורכי דין מקומיים, מצופה שייעזרו בהם על מנת להתמודד עם דרישות דיוניות שוטפות במישור גילוי המסמכים והמענה על שאלונים. אכן, הם יוכלו להצהיר הצהרות בשפה בה הם שולטים באופן מספק דיו, ובענייננו בשפה האנגלית, אך עורכי דינם יוכלו להבהיר להם את אשר נדרש מהם, ולגבש יחד עמם את המענה הראוי לדרישות המופנות כלפיהם. אין כאן סוגיה חריגה המצריכה סטייה מהכללים הרגילים של ההתדיינות במקומותינו. צידו השני של המטבע הוא המתדיין המקומי. גם לתובע המקומי עומדת הזכות לריב את ריבו מול הנתבע הזר. הוא קנה סמכות בינלאומית לריב אותו בפורום הישראלי. מכאן, שלפורום הישראלי קיימות מספיק זיקות לסכסוך המצדיקות תוצאה זו. לכן, אין זה עניין קל ערך להטיל עליו חובה לשאת בהוצאות תרגום, שעלולות להיות מכבידות, משום שהנתבע שהוא צד נדרש לבירור הסכסוך אינו מבין את שפת הפורום.
אכן, תוצאה זו מכבידה על הנתבע הזר, אין היא בלתי הגונה. ניהול הגנה מפני תביעה בכל סכסוך היא מכבידה. וניהול הגנה מפני תביעה מורכבת במיוחד היא עניין מכביד במיוחד. ככל שיתברר שהנתבע נגרר להליך, כטענתו, שלא לצורך, ועילות התביעה נגדו אינן מבוססות, הרי שהדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות ריאליות, ובעניין זה יהיה מקום להקפיד אף יותר בעניינו של הנתבע הזר בהשוואה לנתבעים המקומיים, שההתדיינות מכבידה עליהם פחות. ההחלטות בעניין תתקבלנה מטבעם של דברים בסופה של הדרך. שורת ההגינות אינה מחייבת להפוך את הסדר המקובל, ולהורות לתובע לשאת בהוצאות כבר בראשיתה של ההתדיינות, בסוג שכזה של התדיינות משפטית גלובלית.
12. לבסוף אציין שלצורכי ההכרעה בבקשה שלפני אין אני נדרש להתייחס לטענה של חריגה מהיקף השאלות הראוי, או היותן לא לגיטימיות. בעניין זה טענות הצדדים שמורות להן.
13. הבקשה נדחית. שאלת ההוצאות בגינה תיבחן בסופה של התובענה.

ניתנה היום, י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.