הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 1730

לפני :
כבוד השופט ישעיהו שנלר , סגן נשיא

התובעת:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד יריב ליגומסקי מפרקליטות מחוז מרכז (אזרחי)

נגד

הנתבע:
צבי ביאלוסטוצקי
ע"י ב"כ עו"ד גיל תורג'מן

פסק דין

1. עניינה של תביעה זו, אשר הוגשה עוד בחודש יוני 2005, בחוק הארכיונים, תשט"ו-1955 (להלן: חוק הארכיונים או החוק), וכאשר לטענת התובעת - מדינת ישראל (להלן: המדינה), הוחזקו אצל הנתבע מסמכים, המהווים "חומר ארכיוני" כהגדרת החוק, שיש להעבירם למשמורת המדינה.
כפי שיפורט להלן, התביעה וטענות הצדדים עברו השתלשלות אירועים ארוכה עד למתן פסק דין זה.

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים בתחילת ההליך:
2. בשנת 2004 נערכה על ידי משטרת ישראל - היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית, היחב"ל (להלן: המשטרה וכן היחידה החוקרת) - חקירה נגד מספר חשודים, ביניהם הנתבע, בחשד לגניבת מסמכים מארכיונים ציבוריים ועבירות נוספות הקשורות במסמכים.
החקירה נערכה בשיתוף פעולה עם שלטונות המס, רשות העתיקות וגנזך המדינה (ארכיון המדינה), ונערך מבצע אשר כונה 'היסטוריה בדולר'.

3. בתחילת חודש נובמבר 2004, ערכה המשטרה "פשיטה" על כלל בתי החשודים בפרשה. במסגרת זאת, נתפסו בבית הנתבע עשרות אלפי מסמכים - שנלקחו ב-30 עד 50 ארגזים - אשר בקשר לכעשרים אלף מתוכם נטען בכתב התביעה כי "להערכת אנשי המקצוע בגנזך המדינה" הם מהווים "חומר ארכיוני" וכן "מסמכים שהיו ברשותם של "מוסד ממוסדות המדינה או רשות מקומית"". כך נטען כי המדובר במסמכים שעיקרם בגופים הבאים - משרד הדתות, הרבנות הראשית, מועצות דתיות, רשויות מקומיות ומוסדות ממלכתיים שהיו קיימים טרם הקמת המדינה.
על כן, התבקש בית המשפט לתת "צו עשה המורה לנתבע להעביר לגנזך המדינה את המסמכים שברשימה נספח לכתב התביעה, ואשר הינם מסמכים של מוסדות המדינה ורשויות מקומיות" וכן "צו מניעה קבוע האוסר על התובע לערוך כל דיספוזיציה במסמכים אלו" - זאת על בסיס הוראות חוק הארכיונים (וכן בעלות המדינה, ביחס לחלק מהמסמכים בלבד).

4. יובהר כי כבר בכתב התביעה צוין כי "עקב קוצר הזמן, וכמות החומר הגדולה, לא היה סיפק לעת הזו בידי אנשי הגנזך לערוך בדיקה פרטנית של כל מסמך ומסמך", ולפיכך כנספח א' לכתב התביעה צורפה רשימה כללית ביותר של המסמכים שנתפסו בבית הנתבע.

5. כמצוין בכתב התביעה, עובר להגשת התביעה הוחזרו כלל המסמכים שנתפסו על ידי המשטרה לנתבע - בהתאם להחלטה שיפוטית שניתנה בהליך פלילי בקשר עם תפיסת המסמכים. יובהר כי הכוונה להחלטת כב' השופט דוד רוזן בב"ש (מחוזי ת"א) 91273/05, מיום 15.5.05 (להלן: "החלטת השופט רוזן").

6. בכתב ההגנה, שהוגש בחודש ינואר 2006 (על ידי הנתבע עצמו, ללא עורך דין מייצג מטעמו), טען הנתבע הן טענות סף והן טענות לגוף הדברים.
כ"טענות סף" לדחיית התביעה או מחיקתה נטען כי התביעה התיישנה ו/או לוקה בשיהוי. עוד נטען כי הרשימה שצורפה לכתב התביעה "לא רשימה היא ואין היא מתארת כל צורכו ולו מסמך אחד" וכן כי התביעה אינה מתארת את העילה ביחס אליה נדרש כל מסמך באותה רשימה. כמו כן, נטען כי "אין כל יריבות בין גנזך המדינה לנתבע, לגנזך המדינה אין כל זכויות במסמכים. חוק הארכיונים אינו מקנה בעלות למדינה בארכיונים בכלל ובארכיונים פרטיים בפרט, חוק הארכיונים הינו חוק כיצד לגנוז חומר ארכיוני שברשויות המדינה" (כך במקור).
אף ל"גוף הדברים" נטען כנגד אופן הכנת רשימת המסמכים שצורפה לכתב התביעה. כמו כן נטען להיעדר זכויות התובעת במסמכים - בין אם מפני שהמסמכים מעולם לא היו שייכים למוסדות המדינה ולרשויות המקומיות, ובין אם מפני שאותן זכויות פקעו. עוד נטען כי אין למדינה זכויות באותם מסמכים, מפני שחוק הארכיונים אינו מקנה בעלות למדינה במסמכים שהם קניין כדין של הנתבע (הפועל באמצעות "מכון גנזי שמואל"). זאת, אף אם המסמכים הנדרשים מהווים "חומר ארכיוני" - טענה המוכחשת על ידי הנתבע. לחלופי חילופין, נטען כי סמכותה של המדינה ביחס לאותם מסמכים פרטיים מוגבלת בהוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק הארכיונים.
מעבר לאמור, הדגיש הנתבע את חשיבותו המחקרית של הארכיון הפרטי אשר ניהל - ואף טען כנגד הפגיעה שנעשתה בו על ידי המדינה, שלקחה ממנו כמאה אלף מסמכים (ולא כארבעים אלף בלבד, כמצוין בכתב התביעה).

7. יוער כי לכתב ההגנה צורפה תביעה שכנגד - תביעה נזיקית - אולם הדיון בה עוכב, מחמת שהנתבע מצוי בהליכים של פשיטת רגל - ולא התקבל אישור של בית משפט של פשיטת רגל לנהל אותה, להבדיל מקבלת אישור לניהול התביעה העיקרית. משכך, פסק דין זה אינו דן בעניינה של התביעה שכנגד.

ההליכים המקדמיים, לרבות בקשות:
8. טרם שנידרש להליכים במסגרת התביעה, יש להפנות לאותה החלטה של כב' השופט רוזן מיום 15.5.05, במסגרת ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה, וכשהנתבע עתר להחזיר את אשר נלקח ממנו במסגרת החיפוש בביתו, תוך הדגשה כי מדובר בצו חיפוש של חומר ארכיוני בלבד וכשללא הסכמה נלקחו עשרות אלפי מסמכים מביתו של הנתבע וקרוביו. כך גם הסביר בא כוחו בעניין נוכחות אנשי מס הכנסה בטענה כי נמכרו מסמכים עתיקים ולא שולם עליהם מס הכנסה.
בהתייחסות לדברים אלו נטען על ידי רפ"ק רוסקיס האחראי על החקירה כי מדובר בחשד לגניבה, החזקה והפצה של מסמכים שנגנבו מארכיונים שונים בארץ והחשד שהם הוצאו למכירה בחו"ל וכי מהחקירה עולה כי מספר חשודים מודים שעסקו בגניבת מסמכים אשר העבירו לנתבע. כך פירט על המסמכים שנתפסו בביתו של הנתבע.
בסופו של יום ניתנה ההחלטה על ידי כב' השופט רוזן ואשר לפיה מצא לנכון לחלק את החומר לשלושה חלקים עיקריים, וכדלקמן:
"א. חומר שהגיע לידי המבקש מבעליו, או מי מטעמו, הבעלים מבקשים את החומר והמבקש ממאן להשיבו מסיבות שונות, שלדידו מקנות לו בעלות או זכות אחזקה כחוק.
ב. חומר שעל פי חשדות המשטרה נגנב מארכיון העיר ירושלים ומצא דרכו אל המבקש.
ג. חומר שאמור להישמר בידי מוסדות המדינה, גם אם הגיע לידי המבקש בדרכים חוקיות.
ד. חוזי מכר שונים, ומסמכים הדרושים למס הכנסה לצורכי חקירה".

בהתאם קבע בית המשפט כי החומר אשר חשוד כנגנב מארכיון העיר ירושלים יוותר בידי המשטרה ובהתאם לאשר הוחלט בבית המשפט בפתח תקוה, וכי אשר נדרש למס הכנסה יוותר בידי רשויות המס.
בהתייחס לקבוצה הראשונה, נקבע כי חומר זה דרוש למבקש, הוא הנתבע דנן, להמשך עבודתו המדעית, וכי נטושה "מריבה" בין הנתבע לגורמים אחרים אשר נראה כי אינה קשורה למשטרה. בהתאם הוחלט כי חומר זה יועבר לחזקתו של הנתבע וזאת לאחר שהמשטרה תתעד את החומר (הוראה שבוטלה לאחר מכן לפי בקשת המשטרה), וכך גם התחייב ה נתבע באופן בלתי חוזר לשמור " מכל משמר המסמכים שהועברו לידו ולמוסרם לגורם עליו יורה בית משפט מוסמך". כך גם על הנתבע להפקיד 30,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית וזאת להבטחת התחייבותו למסירת המסמכים לגורם שייקבע על ידי בית המשפט המוסמך וכאשר התחייבות הנתבע והערבות הבנקאית יעמדו בתוקפם ל-6 חודשים או עד מתן החלטה אחרת על ידי בית משפט מוסמך.
עוד מצא לנכון בית המשפט להוסיף כי "אחזקת החומר על ידי המבקש אין בה כדי להצהיר על בעלות או זכות קניין בחומר. אלו יקבעו על ידי בית משפט שיידרש לכך משתוגש תביעה בנושא בהליך אזרחי".
9. וכאן חשוב לציין כי במקביל להגשת התביעה דנן הוגשה גם בקשה במסגרת ההליך האזרחי (בש"א 12712/05) וזאת ביום 2.6.05, בה עתרה המדינה כי מסמכים אשר פורטו בנספח הינם של מוסדות המדינה ורשויות מקומיות וכי על כן יש להורות כי מסמכים אלו יוותרו בגנזך עד להכרעה בתובענה, תוך איסור על הנתבע לערוך דיספוזיציה במסמכים או לפגוע בהם, וכך גם לעכב מסירת המסמכים ל-30 ימי עבודה על מנת שניתן יהיה להכין עותקים, תוך הדגשת החשיבות שרואה גנזך המדינה בכך שמסמכי המקור יימצאו בגנזך לפי החוק.
במסגרת הבקשה גם הפנתה המדינה להחלטת השופט רוזן דלעיל ולמעשה עתרה למניעת ההחזרה ותוך הפניה לחוק הארכיונים.
כב' השופט זפט הורה בהחלטה מיום 5.6.05 כי התיק יועלה ללשכה לאחר השלמת טיעונים. המדינה הגישה בקשה להבהרה והשופט זפט בהחלטה מיום 14.6.05 ציין כי אין מה להבהיר וכי לא התבקש צו במעמד צד אחד. עוד הוסיף "חומר שנתפס על ידי המשטרה במסגרת חקירה פלילית כפוף להחלטת בית משפט השלום בשאלה אם להחזירו, ואינו רואה מקום ליתן צו שמשמעותו המעשית עקיפת החלטת בית משפט השלום מ-15.5.05 בב"ש 91273/05", דהיינו החלטת כב' השופט רוזן.
בעקבות האמור הוגשה בקשה ביום 12.7.05 למחיקת הבקשה לסעד זמני הואיל והמסמכים נמסרו ביני לביני לנתבע, הוא המשיב בבקשה, עוד ביום 15.6.05 ולאחר שלא ניתן סעד ארעי.

10. קדם המשפט הראשון בתביעה התקיים בחודש אפריל 2008, בפני כב' הרשם (כתוארו דאז) אבי זמיר (ויוער כי בדיון זה יוצג הנתבע על ידי עורך דין מטעמו, עו"ד אבי ענתבי), כאשר בדיון זה נדרש בית המשפט להליכי גילוי מסמכים, נושא שעלה גם בקדם המשפט שהתקיים בחודש מאי 2009.
נושא גילוי המסמכים שב ועלה בקדם המשפט השלישי - שהתקיים בחודש אפריל 2010, הפעם בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) אסתר נחליאלי-חיאט. בסוף דיון זה ניתנה החלטה לפיה "ב"כ המדינה ימסור רשימה מצומצמת של מסמכים ספציפיים שלדעתו הם מסמכים בעלי ערך רלבנטי לתובענה. רשימה זו תועבר לב"כ התובע שכנגד ותתקבל תגובתו בטרם אתן החלטה על בדיקתם, האם הוא מסכים לאפשר למומחה מטעם התובעת לראות מסמכים אלה וליתן עליהם חו"ד...". זאת על רקע בקשת המדינה לאפשר בדיקת המסמכים.

11. ביום 18.10.11 ניתנה החלטה מקיפה על ידי כב' השופטת נחליאלי-חיאט, אשר דנה במספר בקשות שהוגשו על ידי הצדדים, תוך ציון כי חלפה כשנה מאז הדיון בקדם המשפט.
בהתאם לאמור באותה החלטה, מושא התביעה עתירת המדינה ליתן צו המורה לנתבע להעביר לגנזך המדינה מסמכים של מוסדות המדינה ורשויות מקומיות וכן מתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לערוך כל דיספוזיציה במסמכים אלו.
יוער כי במסגרת החלטה זו התייחס בית המשפט גם לתביעה שכנגד המדינה ונגד נתבעים נוספים, דהיינו תביעה אישית נגד קצין המשטרה, הפועלים מטעם הגנזך ופרקליטים, כאשר נטען על הרס מפעל חיים, הוצאת דיבה ועוד. בעניין זה קיבל בית המשפט את בקשת המדינה על חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והורה על דחיית התביעה כנגד אותם נתבעים.
בהתייחס לבקשת הנתבע לחייב את המדינה להמציא תצהיר גילוי מסמכים הוחלט כי עולה מתגובת המדינה תצהיר שכזה הוגש משכבר.
מכאן נדרש בית המשפט לבקשת המדינה למתן צו לבדיקת נכס בהתאם לתקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א), וזאת על מנת לאפשר למומחה מטעמה לבדוק את המסמכים מושא המחלוקת המצויים בידי הנתבע, לצור ך עריכת חוות דעת מומחה מטעמה. המדינה טענה כי המסמכים שבידי הנתבע הינם בעלי ערך היסטורי ואמורים להיות בחזקת המדינה לפי חוק הארכיונים. כך גם נטען כי " ...המסמכים הוחזרו לנתבע ביום 14.6.05 (לאחר שנתפסו במסגרת הליך פלילי) ועתה הם מצויים בחזקתו ואין למדינה כל מידע מה עלה בגורלם, הגם שלטענת המדינה הם שייכים למדינה, וזאת יתבקש בית המשפט לקבוע בתובענה".
במסגרת הדיון באותה בקשה ציין בית המשפט כי הנתבע טען כי חלק מהמסמכים לא הוחזר לו וזאת במסגרת תביעה שכנגד על סך 5 מיליון ₪ שהגיש הנתבע, אולם לטענת המדינה בידיה ראיות להחזרת כל המסמכים וכי מטרת התביעה שכנגד השהיית החובה להעביר את המסמכים למדינה. לטענת המדינה המסמכים הינם בגדר "חפץ" וכי על כן כאמור בתקנה 245 לתקנות סד"א התעוררה מחלוקת אמיתית בשאלת מיהות הבעלים החוקיים של המסמכים וכי סוגיה זו לב לבן של התביעות כאשר חוות דעת תסייע לתיחום המחלוקות ופתרון הסכסוך. עוד נטען כי חוות הדעת נדרשת והכרחית לסייע בהערכת אופן ההיסטורי של המסמכים, ובין היתר האם אכן מדובר במסמכים ארכיוניים עליהם חל חוק הארכיונים.
הנתבע הגיש תגובה לבקשה וכך גם בא כוחו כאשר נטען כי העובדה שהמסמכים בידם אינם נגועים בכל עבירה "...והם מוחזקים על ידו כדין..." תוך הוספה כי "...בחינת המסמכים עלולה להעמידו בסכנת חיים שכן הידיעה שמסמכים בעלי ערך רב מצויים בביתו עלולים להזמין פורצים שיפגעו בו פיזית בהיותו אדם מבוגר המתגורר בגפו". כך גם טען כי צילום המסמכים יפגע במפעל חייו ועוד טענות פרוצדורליות.
ב"כ הנתבע התייחס לכך שהמדינה חומדת מסמכים אשר שייכים לנתבע ששילם עליהם הון רב, וכי אין למדינה זכות לע יין במסמכים ללא הסכמתו.
במסגרת ההכרעה בבקשה זו, התייחס בית המשפט להחלטתו מיום 14.4.10 ואשר על פיה המדינה מסרה רשימה מצומצמת של מסמכים, אולם הנתבע לא הגיש את תגובתו.
מכל מקום, בית המשפט קיבל את הבקשה במלואה דהיינו לאפשר בדיקת המסמכים על ידי מומחה כפי שעתרה המדינה.
במסגרת ההנמקה צוין כי הנתבע אינו חולק כי המסמכים מהווים את לב לבה של המחלוקת וכי המחלוקת העיקרית הינם המסמכים ושאלת הבעלות, מסמכים המהווים לכאורה מסמכים בעלי ערך היסטורי למדינה, וכי רק לאחר בדיקתם יוכל בית משפט להכריע, ובין השאר, האם יש להחיל עליהם את חוק הארכיוני ם, וכך שאלות הקשורות גם לתביעה שכנגד.
עוד הוסיף בית המשפט כי הנתבע לא חולק על הטענה כי חלק מהמסמכים הוחזרו לידיו ומצויים בחזקתו ובלי שיש למדינה אפשרות לדעת מה עלה בגורלם בפועל. בהתייחס לטענת הנתבע כי לא כל המסמכים הוחזרו לו וכי חלקם נותר בידי המדינה, הרי מדובר באמירות סתמיות ומבלי שהנתבע הצביע על מסמך כזה. כך גם דחה בית המשפט את טענת הנתבע כי היה על המדינה לערוך רישום של המסמכים שלקחה הואיל ורישום שכזה נערך, אך הנתבע באופן סתמי ממשיך לטעון כי חלק מהמסמכים לא הוחזר לו.
משכך הורה בית המשפט לאפשר למומחה מטעם המדינה לבחון את המסמכים שנזכרו בהודעת המדינה, לה לא הגיב הנתבע, כאשר במסגרת זו יהיה רשאי המומחה למספר המסמכים ו/או לצלמם ו/או לבצע כל פעולה אחת למתן חוות דעת תוך שהמומחה יתחייב לשמור בצורה מיטבית על שלמות המסמכים וכי עם השלמת הפעולה יוחזרו המסמכים לנתבע, כל זאת אך ורק לצורך מתן חוות דעת ולא לקביעה כלשהי לגוף התובענה.
יוער כי במסגרת דחיית בקשת המדינה למחיקת התביעה שכנגד לאור אי הגשת תצהיר גילוי מסמכים על ידי הנתבע, הוא התובע שכנגד, ציין בית המשפט כי הנתבע הצהיר כי הוא מצרף כתצהיר גילוי מסמכים מטעמו את כל המסמכים המפורטים ברשימה מטעם המדינה וכי ממילא במסגרת בדיקת המומחה תיערך רשימה מפורטת של כל המסמכים.

12. כאמור, לאור מתן צו לכינוס נכסים כנגד הנתבע, עוכבו ההליכים עד שניתן ההיתר להמשיך בתביעת המדינה (בניגוד לתביעה שכנגד) ועל כן נדרש בית המשפט, במותב זה, למתן החלטה באכיפת ההחלטה האמורה.
כך גם עלה כי הנתבע הגיש ערעור על החלטת כב' הרשמת, אולם לאור עיכוב ההליכים גם הליך זה עוכב וכשהצדדים חלקו גם בהקשר לאותו הליך, עד שבסופו של יום נקבע כי בית המשפט ידרש בשנית לנושא בדיקת המסמכים, ועל כן נקבע דיון בשאלה זו, דיון שגם יכלול דיון כקדם משפט, אשר התקיים בחודש מאי 2014 וכשהנתבע מיוצג על ידי עו"ד שטנדל.

קדם המשפט 25.5.14:
13. כבר בתחילת הדיון בקדם המשפט, הבהיר בא כוח המדינה כי הוא מוכן להסתפק בבחינת מספר מצומצם ביותר של מסמכים להוכחת השאלות שבמחלוקת. משכך, התמקד הדיון בניסיון להבהיר ולצמצם את יריעת המחלוקת בהסכמה - ובאותו הקשר נשאלו נציגים שונים מטעם המדינה.
לזוביק, גנז המדינה, הפנה לרשימה שנערכה במשטרה וכאשר רשמו כל פריט וכך גם השיב כי ניתן גם לראות אם מסמך היה בגנזך אם לאו, וכאשר ב"כ המדינה ציין כי המבוקשים הינם רק אותם מסמכים שהיו בגנזך וזאת בהתייחס לאותם מסמכים שיש להם חשיבות שלטונית, מוסרית והיסטורית.
עוד הבהיר לזוביק כי לפי הרשימה חלק זוהה כמסמכים מארכיון המדינה וחלק מהארכיון הציוני, וכי לארכיון הציוני יש מעמד של ארכיון ציבורי לפי החוק.
יוער כי ב"כ התובעת ציין מפורשות "אם נמצא שחלק נכבד מאותם מסמכים צריכים להיות אצל גנזך המדינה אני והגנז נעשה הכל לאל ידינו כדי להשיב את אותם מסמכים לגנזך המדינה".
עוד יש להוסיף את דברי לזוביק "אבל אנחנו לא יכולים לדרוש שום מסמך שנמצא בידיים פרטיות, אם אין לנו הוכחה שהוא היה אי פעם בידי הממשלה" (כאן ולעיל בעמ' 7). דברים אלו קיבלו חיזוק גם מדברי שושן שירן היועצת המשפטית של ארכיון המדינה אשר ציינה כי מסמכים ש"נוצרו או נתקבלו או נוהלו בידי המדינה על מוסדותיה, כהגדרתם בחוק, חייבים להיות מופקדים בארכיון המדינה", ובהמשך דבריה "אני ראיתי את הרשימות הארוכות של החומרים שנתפסו, על פי הרישומים לפחות, לא ראינו את המקורות, לצד כל מסמך יש חיווי שהוא היה בגנזך המדינה".
אומנם ב"כ הנתבע ציין כי מדובר בצילומים ואזי ב"כ המדינה הדגיש כי "כל המסמכים שמדובר, זה מסמכים שנתפסו בזמנו והוחזרו, אנחנו מדברים רק על מסמכי מקור".

14. כבר עתה יש להידרש לאשר ציין בית המשפט בפני ב"כ הנתבע כי בסופו של דבר יש מקום לאפשר בדיקת המסמכים המקוריים וכי "...אם תטען שאין לך את המקור, נצטרך להידרש לטענה כזו. כרגע אין שום בעיה שנקבל רשימה, שתהיה ערוכה תוך זמן, מתוכה המלצתי תהיה שהם יבחרו להם מסה מסוימת אינדיקציה" (עמ' 8).
אף הנתבע נחקר (קצרות), ובחקירתו זו העיד כי המסמכים שהוחזרו בהליך הפלילי ואשר היה להם ערך פיננסי "נמכרו בזמנו, בגלל שנקלענו למשבר כלכלי" ומסמכים אחרים "לא קיבלתי בחזרה" (עמ' 8 לפרוטוקול). יצוין כי ביחס לדברים אלה ציין בא כוח המדינה כי הטענה שמסמכים מסוימים נמכרו או הועברו לצדדים שלישיים לא נטענה עד אותו מועד וכי המדינה תטען בעניין זה "בהמשך, אם נידרש" (עמ' 9 לפרוטוקול).
לאמור יש להוסיף את דברי הנתבע לאחר דבריו כי חלק נמכר וחלק לא קיבל בחזרה, לפיהם "יש לי היום, חלק במכון, אני יכול להראות להם את זה" (ההדגשה - כאן ובהמשך, אלא אם צוין מפורשות אחרת - אינה במקור).
יתר על כן, ב"כ הנתבע קיבל את הרעיון של בדיקת מסמכים מדגמיים וכשבית המשפט ציין כי " ...אבל עכשיו, שמעתי ממרשיך שחלק מהמסמכים אינם..." וכשב"כ המדינה ציין "אנחנו היום שומעים לראשונה, לאחר שהתביעה הוגשה ב-2005, לא בכתב ולא בעל פה בשום מקום עד היום, שחלק מהמסמכים נמכרו או הועברו לאדם אחר", תוך הפניה לדברי השופט רוזן כי עצם ההחזקה במסמכים אין בה להצביע על זכות לחזקה או בעלות.

15. מכל מקום הצדדים קיבלו את הצעת בית משפט אשר ציין כי מדובר בניסיון להגיע להסדר דיוני בכל הקשור לבקשה לבדיקת מסמכים, ובאופן שהמדינה תכין רשימה מפורטת "...של כל המסמכים אשר לטענתה, הינם בגדר תביעתה, דהיינו מסמכים שהיו בגנזך המדינה, או בארכיון ציבורי כמשמעותו בחוק, ואשר התובעת טוענת כי הוצאו משם, ועל כן זכאית המדינה כי מסמכים אלו יושבו לגנזך המדינה.
מדובר ברשימה שתהא רשימה סופית בהתייחס לתביעה דנן".
בהמשך הוצע כי מתוך הרשימה תכין המדינה 100 מסמכים אשר אותם תבקש התובעת לבדוק בשלב הראשון על ידי מומחה מטעמה, וכי מסמכי מקור אלו ימסרו לנציג מוסמך מטעם התובעת, תוך מתן הוראות על אופן שמירתם.
עוד הוסיף בית המשפט בסעיף 4: "לאור אשר נשמע היום, מסמך מקור שהנתבע טוען כי נמכר ו/או הועבר לצד שלישי, לרבות על-ידי מי מילדיו ו/או על-ידי גורם אחר, יפרט הנתבע בתצהיר אודות אותו מסמך, ואשר אירע ביחס אליו " (להלן: סעיף 4 להצעה).
כך גם כי לאחר שהרשימה לבדיקה תומצא לב"כ הנתבע הוא יהיה רשאי לפנות לבית המשפט ולהתנגד למסמך ספציפי זה או אחר, ולאחר קבלת עמדת המדינה תינתן החלטה על ידי בית משפט ביחס לאותו מסמך, וכי לאחר תוצאות הבדיקה ובהתאם למועדים שיקבע בית המשפט, ייקבע המשך הדיון בתיק.
כך גם הודגש כי אין בהסכמה לאשר הוצע לפגוע בכל טענה של מי מהצדדים ובהתייחס לתביעה העיקרית.
הצדדים הסכימו למוצע וניתן תוקף של החלטה למוסכם תוך קביעת מועדים הן ביחס להכנת הרשימות על ידי התובעת והן ביחס להשגה אשר תוגש עד ליום 14.7.14, וכי עד לאותו מועד יגיש הנתבע את התצהיר בהתאם לסעיף 4 להצעה.

השתלשלות עריכת המסמכים והטיעונים:
16. ביום 6.10.14 הגישה המדינה שתי רשימות: הן רשימה מפורטת, "רשימת המסמכים הרלוונטיים לתביעה דנן", על פני 460 עמודים, לפחות (!) (מוצג ת/4); והן רשימה מצומצמת, "רשימה ספציפית אותה תבקש [המדינה] לבדוק בשלב ראשון", על פני ארבעה עמודים בלבד (מוצג ת/3), ואזי ניתנה החלטה כי תגובת הנתבע תוגש עד ליום 29.10.14.

17. ביום 24.12.14 הגיש הנתבע בקשה בה טען כי הרשימה המפורטת שהגישה המדינה אינה מקיימת את החלטת בית המשפט ובעקבות הבקשה הוגשה, ביום 7.1.15 , הודעה מוסכמת, לפיה המדינה תגיש " רשימת מסמכים נוספת מטעמה" (ההדגשה במקור ), וזאת תוך 45 יום ועל מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר, תוך הדגשה בהמשך כי הרשימה הנוספת תהא סופית וכי "...על בסיסה עומד בתיק זה". כך גם כי עם הגשת שתי הרשימות יוכל הנתבע לבחון את רשימת המסמכים המבוקשים ולהשיב אם מבקש הוא לטעון כנגד המסמכים או לחילופין להעמיד מסמכים אלו לבחינת המומחה מטעם המדינה.

18. ביום 16.2.15 הגישה המדינה (פעם נוספת) שתי רשימות מסמכים: רשימה מפורטת חדשה, הכוללת כ-250 פריטים על פני ארבעה עשר עמודים בלבד - חמישה עמודים בכתב יד ותשעה עמודים נוספים שעיקרם טבלה מודפסת עליה כיתוב חלקי בכתב יד (מוצג ת/2) (להלן: רשימת המסמכים מושא התביעה); ורשימה מצומצמת - זהה לחלוטין לזו שהוגשה ארבעה חודשים קודם (מוצג ת/1) (להלן: הרשימה המצומצמת).
יצוין כי מרשימת המסמכים מושא התביעה עולה כי מרבית המסמכים הוצאו מארכיון העיר ירושלים, ושאר המסמכים הוצאו מהארכיון הציוני (לרבות ארכיון בצלאל), הרבנות הראשית, רבנויות ומועצות דתיות מקומיות שונות וארכיוני רבנים מסוימים. כמו כן, נטען כי מסמך אחד הוצא מארכיון ויצמן.
לרשימות אלו התייחסו הצדדים בכתבי טענות קצרים - שהוגשו בחודשים מרץ עד מאי 2015, תוך שמחד גיסא טוען הנתבע כי אין ברשותו את המסמכים, ומאידך גיסא טוען ב"כ המדינה כי רק עכשיו הנתבע נזכר לטעון שכזאת בחוסר תום לב משווע ומעת שהרשימה הוצגה לפניו משכבר הוא לא טען כי המסמכים אינם ברשותו. עוד נטען כי הנתבע לא הוא המוסמך לקבוע מהו מסמך בעל ערך.

דיון מיום 23.12.15:
19. ב"כ התובעת השיב לשאלת בית משפט כי אכן כל אותם מסמכים שברשימה הכללית שהוכנה הינם מסמכים שהשופט רוזן שחרר להחזיר לנתבע וכי הרשימה המצומצמת הינה מתוך עשרות אלפי מסמכים אשר הרישום שלה נערך בצורה מהירה, וכי המסמכים מהרשימה המצומצמת הינם מתוך אותה רשימה.
גם לקדם משפט זה התייצב הגנז אפרים ז'טלני אשר בדק את הרשימות והסביר כי הרשימה הכללית הינה לפני למעלה מעשר שנים כאשר מספר אנשים עברו על קלסרים וציינו מה שחשוב, או מסמכים שרואים בביטחון שנלקחו מהארכיונים של המדינה, וכי ניסה לזקק כמה עשרות מסמכים שהוא יכול לומר בביטחון שנלקחו מארכיון מסוים או שיש להם חותמת ד ואר נכנס של אותו ארכיון או שבאופן ברור מ דובר במוסדות מדינה כמו הרבנות הראשית או משרד הסעד.
כך גם ארכיון ירושלים הוא ארכיון בפיקוח המדינה, וכך הארכיון הציבורי, וכאשר קק"ל היא חלק מהארכיון הציבורי.
עוד הוסיף את אופן הבחינה והבדיקה של אותם מסמכים שנעלמו ואשר היו אמורים להיות בארכיון זה או אחר.
כך הסביר שלמעשה מבקשים לבדוק 40 מסמכים על מנת להראות שהמסמכים האלה נלקחו מהארכיונים של המדינה ובפיקוח המדינה ועל כן צריך את מסמכי המקור.
לא בכדי נשאל העד על ידי בית משפט הכיצד ניתן לדעת שאכן מסמכים אלו אמורים להימצא אצל הנתבע, ותשובתו "...כי אנחנו עברנו מלכתחילה על אותם תיקים שנלקחו מהנתבע ומצאנו שם מסמכים שחלקם נמצאים פה ברשימה א' ולכן רשמנו אותם ברשימת המסמכים ולכן אנחנו חושבים שזה נמצא שם" (עמ' 14-13).
במסגרת חקירתו לב"כ הנתבע ולשאלת בית משפט השיב כי החומר שהגיע מביתו של הנתבע היה חומר מקורי ברובו הגדול וכי המשטרה היא זו שהעבירה לארכיון המדינה את החומר אשר נשאר אצלם עד שהורו להחזיר את החומר לנתבע, אשר בא לארכיון ולקח את כל המכלים, וכי הוא יודע זאת מאחר וראה את הנתבע, אך אינו יכול להגיד איזה מסמך הוא לקח ואיזה לא. כך גם הסביר כי מדובר על אלפי מסמכים ולא ניתן לעשות רשימה בעת ההחזרה אלא רק אותם מסמכים שנראו חשובים וחשודים, מקוריים, שהיו עליהם חותמות, ולפי זיכרונו מדובר על אלפי מסמכים מהארכיון הציוני כולל חותמות וכי ההחזר בוצע במסגרת אירוע אחד, הכנסה למעלית, וכי לא נשאר אצלם חומר, וכשהדברים בוצעו בהתאם להוראות בית המשפט.

20. בית המשפט ביקש לדעת מהנתבע אם אכן אין לו אף מסמך, ותשובתו "אין לי אף מסמך ורובם גם לא היו שלי, מעולם לא", ולשאלה אם היו ברשותו "ברובם מעולם הם לא היו ברשותי" (עמ' 18).
בהתייחס לחומר שהוחזר לו מדובר על עשרות אלפי מסמכים הקשורים לטהרת המשפחה, וכאשר עשרות אלפי מסמכים לא הוחזרו שזאת התביעה הנגדית.
כבר באותה עת, ולא בכדי , שאל בית המשפט הכיצד במסגרת הדיון הקודם לגבי ההצעה להסדר , הנתבע לא ציין כי אין לו כלל את המסמכים אשר מפורטים ברשימה. יתרה מזו, בית המשפט שאל אם הנתבע מצהיר באופן חד- משמעי "...שאף מסמך מכל הרשימה של נספח א' המודפסת אין לך וגם לא היה לך אף אחד מהמסמכים? מהזמן שהמשטרה הייתה ועד היום?", ותשובתו "נכון, אף אחד מהמסמכים לא אצלי. כל מה שנמצא, כתבתי והצהרתי שאין לי ולא היה לי מאז שהמשטרה לקחה אף מסמך אחד. מאז שהמשטרה לקחה את זה לא היה לי אף מסמך אחד מתוך הרשימה הזאת" (עמ' 19).
בית המשפט לא הסתפק בכך וביקש לברר האם חלק מהמסמכים שנלקחו על ידי המשטרה נמצאים בתוך הרשימה נספח א', ותשובת העד כי מדובר על מסמכים פשוטים שהוא לא זוכר כי אין ברשימה מסמך חשוב ולא מדובר על מסמכים בתחום התעניינותו, וכי אין להם שום ערך למעט שלושה מסמכים בעלי ערך, שניים שמעולם לא היו בידו ואחד שאינו יכול לזהותו.

21. גם ב"כ התובעת, אשר נדרש לשאלת אופן המשך ההליך לאור אשר ציין הנתבע, העיר כי הנתבע הסכים להסדר ולא אמר מילה שהמסמכים אינם בידיו, וכי היה ברור שתבוא הטענה שהמסמכים אינם נמצאים וכדבריו "...זאת טענה בחוסר תום לב בחוסר ניקיון כפיים ואדוני שואל מה אני רוצה לעשות אני מבקש שיינתן פסק דין הצהרתי שהמסמכים האלה צריכים להיות ברשות המדינה. הנטל התהפך ואני עם אותה החלטה שאני שואף אליה אנחנו נלך ונעריך בחוות דעת מקצועית של אותם מסמכים בשוק, את השווי שהנתבע מכיר אותו טוב טוב, ואנו נשקול להגיש תביעה כספית" (עמ' 20).

22. על כן בסוף הדיון ציין בית המשפט בהחלטתו כי "יהיה מקום שהתובעת תבסס את התשתית העובדתית בכל הקשור לשרשרת המעברים של החומר, כולל התייחסות לאשר נעשה או לא נעשה בעקבות החלטות אלו או אחרות של ערכאה משפטית זו או אחרת, ובכלל האמור החלטותיו של השופט רוזן. באופן זה בית המשפט יוכל להידרש לשאלת המעבר האמורה וכך גם לעמדות הצדדים באותה שאלה" (עמ' 21 לפרוטוקול).
עם זאת ציין בית המשפט כי אשר בוצע צמצם את גדר המחלוקת, וכי בסופו של יום התביעה מתייחסת אך ורק למסמכים המפורטים ברשימה הנרחבת יותר, נספח ב', וכשנספח א' נועד לאפשר בדיקה שאינה אפשרית עתה לאור הטענה.

23. טרם המעבר לפרק ההוכחות ולאשר קדם להן, מהראוי להפנות להחלטת בית המשפט עוד מיום 19.2.15 בה צוין מפורשות לאחר הגשת רשימת המסמכים ביום 16.2.15 " הנה כי כן הגיע העת להתייחסות הנתבע לאשר הוגש, הכל בהתאם לאמור בסעיף 4 להחלטה מיום 25.5.14 [לא מדובר בטעות] וזאת עד ליום 25.3.15", וכשכמובן מדובר באותו תצהיר שהיה על הנתבע להגיש על הוצאת המסמכים מרשותו, לרבות מכירה או העברה למי מטעמו לרבות מי מבני משפחתו.

24. בהמשך לכך, נקבע התיק להוכחות - כאשר הצדדים התבקשו להגיש קודם לדיון "גירסה בסיסית" של העדויות מטעמם, חלף הגשת תצהירי עדות ראשית. וכך עשו הצדדים, בחודש פברואר 2016, בהגישם "הודעה בדבר עדים מטעם התובעת" (מוצג ת/6) ו"תמצי ת העלילה" מטעם הנתבע (מוצג נ/12).
בהודעה מטעם התובעת צוין כי בחודש ספטמבר 2005 הוחלט על סגירת התיק הפלילי נגד הנתבע, אך הוגשו כתבי אישום הנוגעים לאחרים המעורבים. עוד נטען כי לפני שני מותבים נדחתה טענת ה נתבע שלא בוצעה ההחלטה על החזרת המסמכים. זאת, הן בבית משפט השלום בפתח תקוו ה והן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וכאשר נקבע כי הטיפול במסמכים היה ללא רבב. כך פירטה התובעת את רשימת העדים ואת תמצית עדותם.
הנתבע, במסמך אשר הוכתר "תמצית העלילה", ציין אף הוא כי לאחר הפשיטה, על יסוד שמועות בלתי מבוססות, נסגר התיק בקול דממה דקה. עוד נטען כי נתפסו 100,000 מסמכים, אשר הוחזקו שנה תמימה, וכי עד הי ום לא הוחזר חלק ניכר למרות החלטות מפורשות.
בהתייחס לתביעה דנן נטען כי המדינה לא פירטה מדוע המסמכים שייכים לה או מה הקשר שלהם אליה. עוד השיג הנתבע על הטענה שרק ביום 23.4.15 טען כי לא הוחזרו לו המסמכים, הגם שהטענה נטענה בכל כתבי בי-דין משך כל השנים.
עוד נטען באשר לרשימה החדשה כי אינה מופיעה ברשימת המסמכים, לא אלו שנלקחו ולא אלו שהוחזרו, ו כי בעצם פנייתה לבית משפט השלום בפתח תקווה להמשיך ולהחזיק במסמכים יש משום הודאה שהמסמכים בידיה. כך גם נדרש הנתבע לטענה על שמירת מסמכים והפנה להחלטת השופט רוזן כי מדובר בתקופה של שישה חודשים, ולא בכדי הוחזרה לו הערבות הבנקאית, בהסכמת המדינה, דהיינו כי לא הפר את התחייבותו ולא ניתן בחלוף עשר שנים לטעון לכך.
כך נטענו טענות נוספות באשר לארכיון העיר ירושלים ולהתנהלות המדינה.

העדים והראיות:
הראיות מטעם התובעת:
25. רפ"ק אליקים קפלן שימש בשנת 2005 ראש צוות החקירה ביחב"ל והתבקש לסייע בנושא מסמכים מזויפים גנובים , כאשר טיפל ברישום המוצגים ובהעברתם לגנזך המדינה . הוא ציין כי "דאגתי יחד עם מי שהיה באותו זמן לרשום אותם ובהמשך, על פי החלטת ראש הצוות, ועל פי מה שהיה בבית המשפט להעביר את המסמכים לגנזך המדינה להמשך חקירה. זה היה התפקיד שלי" (עמ' 5). עוד הוסיף כי העביר מאות אלפי מסמכים ברכב, כאשר המסמכים עטופים ניילון עם תווית כספית ליד כל אחד וכאשר לטענתו מסמכים אלה נתפסו בזירה, הגם שהוא עצמו לא נכח בחיפושים, אולם המסמכים הובאו על ידי חוקרים של היחידה והוא דאג לרושמם. כך גם תיאר נסיעתו עם שני שוטרים נוספים ברכב גדול כדי להעביר את המסמכים לגנזך בתלפיות בירושלים, וכך במועד מאוחר יותר התבקש לסייע בהחזרת המסמכים מהגנזך לנתבע ועל כן נסע שוב לירושלים, לאחר שזימן את הנתבע וביקש שיביא רכב גדול. הנתבע לא עשה כן ונדרשו כמה היסעים עד פינוי כל המוצגים.
העד הדגיש כי אומנם היו מסמכים שלא הוחזרו, אך מדובר במעטים, בעלי אופי בנקאי, כחשבוניות וחומר הקשור לרשות המיסים, ואף הוסיף כי הנתבע, במסגרת החקירה, בלע שיק.
כך נדרש גם לשאלה אם החתימו את הנתבע על החזר המסמכים, ותשובתו: "החתמנו אותו על כל, אני לא רואה את תיק החקירה שנמצא כאן, אבל כל המוצגים גם נרשמו במחשב, גם ברשומות של היחב"ל דאז וגם הוא קיבל העתק ממה שהוא קיבל" (עמ' 7). הוא הוסיף כי הנתבע היה צריך לחתום, שאילולא כן לא היה מקבל את המסמכים, תוך שהדגיש כי מה שנשאר הוא מוצגי רשות המיסים.
בחקירתו הנגדית הוא אישר שאכן רפ"ק רוסקיס, אשר יצא לגמלאות, בחיים וכי אכן הוא עצמו לא השתתף בתפיסה. כך גם כי הצוותים יצאו בידיעה ברורה ותפסו מעל ומעבר, עשרות אלפי מסמכים, תוך ציון שמות של אנשי משטרה, וכך מולאו דו"חות ונרשמו כל המסמכים. כך גם אישר כי ייתכן שהיו זירות נוספות וכי גם אם החומר נתפס במקום אחר הרי הוא של הנתבע, וכי חומר אינו יכול להתערבב , הואיל ובכל ארגז מולא דו"ח פעולה מהי תכולתו, ובכלל זה כתובת (עמ' 12). בהמשך הסביר כי בעת התפיסה השוטר מחתים את העד שנכח בחיפוש, אך אין לו דוגמאות לפניו.
הוצג לפניו דו"ח פעולה, אך הוא הסביר כי יש דו"ח נוסף שעליו מחתימים , כי דו"חות אלו חייבים להימצא בתיק, וכי הרישום הממוחשב נעשה בהתאם לדו"ח. עם זאת ציין כי אכן לעיתים עדים לא מוכנים לחתום , וכן תיאר את הנוהל.
מנגד, בכל הקשור להעברת החומר מהמשטרה לגנזך, הרי היה נוכח וייתכן שאכן היו שתי העברות בכמות גדולה, ואולם הדברים לא נמשכו כשבוע (עמ' 19).
לשאלת בית המשפט על המסמכים שהעביר, השיב כי "זה היה מסמכים מקוריים", ובהמשך: "...אי אפשר היה לצלם, כל כך הרבה זה היה..." (עמ' 20), וכי מדובר בעשרות אלפי מסמכים. לאור תשובתו הבהיר בית המשפט כי השאלה לא אם צילמו אלא אם המסמכים היו תצלומים, והעד חזר ואישר: "מקורי, מקורי, כן, כן".
גם באשר לרישום בגנזך יש רשימות והעתק אמור להימצא בתיק, וכך גם אצל הגנזך. בהמשך נדרש גם לקבלת מסמכים בשלב מאוחר יותר , וההסבר כי חלק נותר לצורכי חקירה.
עוד הדגיש כי חוץ מהמסמכים שתפס מס הכנסה "כל המסמכים שהיו צריכים להיות מוחזרים לנתבע על פי החלטת ראש הצוות הוחזרו על ידי" (עמ' 29) , בהוסיפו: "זאת אומרת אני לא יודע אם נשארו".
מכל מקום, לשאלת בית המשפט הבהיר כי החומר שהיה בגנזך באותה עת הוחזר כולו, ובאשר לפרק הזמן מהחקירה ועד ההחזרה ייתכן שנלקחו מוצגים נוספים: "...אבל מה שהיה באותה עת בגנזך לא נשאר מעבר אחר כך" (עמ' 30). כך גם בדק את הרשימה.
בחקירתו הנגדית הוצג לפניו המזכר נ/2 אשר נוגע לשקיות ולתיקיות, וכך ציין הנתבע כי לא כל הארגזים מלאים. העד התקשה להסביר את נסיבות הכתוב ואת פשרו. כך גם ביחס לדו"ח הפעולה נ/3.

26. העד שלומי חדד, ראש ענף פיקוח והדרכה בארכיון המדינה, קיבל את החומר למחסן שהיה אמון עליו בארכיון המדינה בירושלים. לדבריו, כל מי שנכנס למחסן היה אמור ליידע אותו, והמפתחות אצלו. העד העיד כי עשרות מכלים סודרו במחסן וכי "ביום בעצם כשקיבלנו הוראה לפנות את החומר ולתת אותו לאדון ביאלוסטוצקי, אני בעצם פיניתי את החומר מהמחסן ווידאתי בעצם שלא נשאר שום ארגז, שום מסמך, כל החומר יצא עד המסמך האחרון לידיים של מר ביאלוסטוצקי ".
בחקירתו הנגדית אישר שאכן הפעם הראשונה שראה את החומר הייתה כאשר היה מונח במחסן (עמ' 38), וכי הוא זוכר שהיה ארוז בארגזים ובקלסרים שחורים, מתויקים בניילונים. כל מסמך היה בניילון. הוא שלל כי מאן דהוא נגע בחומר וכי "...כמו שקיבלנו אותו ככה הוא נשאר עד ליציאה שלו" וכי מדובר בין ארבעים לחמישים ארגזים. לא היה זכור לו שהייתה רשימה מהיחב"ל, אך הייתה רשימה מטעמם, ומי שערך אותה היה אפי תלמי לבדו (עמ' 40). אכן מדובר במחסן פעיל, יש עובד שמוציא תיקים, ועובדים אחרים שהגיעו מטעם המשטרה היו מתאמים עם העד והוא היה נוכח תמיד כשהיה מישהו אחר. כך זכור לו גם שבאו מהלשכה המשפטית, וכוונתו בראייה שיכול להיות שהם פתחו גם קלסרים להסתכל, לראות במה מדובר, באיזה חומר ומה מהותו, ואולם לא ייתכן שמישהו לקח חומר, וכאמור הוא היה נוכח ומי שעיין בחומר החזירו. באשר לאפשרות של יציאת חומר מהמחסן השיב "לא. בוודאי שלא" (עמ' 41) וכי החומר נשאר כפי שהגיע ונארז במשטרה.
בחקירתו הנגדית נדרש למסמך שערך, נ/4, בדבר החלפת מיכלים מקוריים, והסביר כי לאחר עשר שנים הוא נזכר שקיים נוהל המורה להחליף ארגז כשמיכל קרוע, וכי הגנזך המדובר - הכוונה כמובן לגנזך המדינה. כך באשר למעטפות הנפרדות - הן נשארות בתוך הארגז עצמו. באשר לרשימה, מדובר ברישום ידני, שנמצא בתוך הארגז. עם זאת הוא אישר כי אינו יודע אם תלמי עדכן את הרשימות (עמ' 45). על כל פנים, אף שלא ערך את הרשימה בעצמו, הוא יודע שכל החומר הועבר, מאחר שמדובר בחומר שהונח לחוד, ללא עירוב עם חומר אחר, ומדובר בכ-2,000 מכלים במחסן, והחומר שחשוד כגנוב מאוחסן בחמישים מכלים נפרדים. כך גם הסביר כי רצו להיות בטוחים שלא נשאר כל חומר, ולכן ביצעו חיפוש ובדיקה נוספת.
הנה כי כן מעדותו עולה כי כל אשר הובא נשמר והוחזר, ולא נשאר מחומר זה בגנזך.
בכל הנוגע למעורבות שלו בהחזרה - אכן קיבל הוראה ממנהל הגנזך להוציא את החומר לפתח המעלית, אך לא זכור לו שהיה איתו איש משטרה. הם הובילו את החומר עד למעלית, ומשם "...נציגים שלהם הורידו אותם למטה" (עמ' 50), והכוונ ה לנציגי הנתבע.

27. אפרים ז'יטלני חזר והעיד גם במסגרת ההוכחות, וצוין כי אשר העיד במסגרת הקדם-משפט הוא חלק מעדותו. העד הוסיף כי נאמר לו שהוחלט בבית המשפט להחזיר את החומר וכי הוא ראה את המכלים ואת הנתבע ואת הכנסת המכלים למעלית. הוא לא זכר כמה משלוחים היו, "אבל אני זוכר את כל האירוע עד עכשיו, ומה שאני יכול להגיד גם שכל מה שהיה הוחזר. זה כל מה שאני יכול להגיד על אותו יום" (עמ' 53).
בחקירה הנגדית הוא הסביר כי הם ערכו רשימה חלקית, כי היו המון מיכלים ולא היה ניתן לרשום את כל החומר, ולכן לקחו חלק מהעובדים שיעברו על התיקים וציינו דברים שנראים חשובים יותר. לא היו אפילו קריטריונים ברורים, ומכל מקום עברו על מכלים. גם ברשימה שכתב העד היו מסמכים מסוימים שנראו לו בולטים יותר. אשר לרשימות מהמשטרה – יכול להיות שקיבלו, אבל הוא לא ראה, ואין לו מושג מי האדם שעמד מול המשטרה בעת שקיבלו את החומר (עמ' 54).
בהתייחס לרשימות אשר צוין כי תלמי ערך אותן, מדובר אחרי כמה שנים כשנדרשו להגיש את הרשימות לבית המשפט, וכי בזמן אמת דובר בעשרה עובדים אשר כל אחד רשם לאחר שעבר על כמה מכלים, הגם שלא רשם את הכול, הואיל ויש אלפי מסמכים. לדבריו "רשמנו מסמכים בולטים שנראו לנו ברורים שקשורים נגיד לארכיונים של המדינה וכן הלאה, כן, וזו הרשימה שנערכה אז, אותה רשימה אחר כך, כן, אותה רשימה שנערכה על ידי ועל ידי הרבה אנשים" (עמ' 55), והדגיש כי בוודאי אין מדובר ברשימה מלאה וכי מדובר בעובדים מיומנים, אף שהוא אישית לא נמצא שם בעת קבלת החומר.
גם הוא נדרש למחסן מחד גיסא ולמשרדים מאידך גיסא, והעיד שאת החומר הביאו מהמחסן לאולם שבו עברו על המכלים. הוא הדגיש כי מדובר במקום השמור בידי השב"כ. אכן הוא מכיר את חדד כעובד במחסנים, והוא תיאר את מיקום המחסנים. לו אישית לא הייתה אינטראקציה עם היחב"ל, אך הוא ידע כי הם ערכו רשימות, שאותן אולי אפילו ראה פעם אחת, וכי לא היו לפניו כשערך את הרשימות והוא הסתמך על אותם עובדים שקיבצו את כל הרשימות יחד והכניסו אותן לקלסרים. הוא חושב כי הרשימה שצורפה לכתב התביעה היא הרשימה שהכין, הגם שאין מדובר ברשימה מפורטת של כל מסמך ומסמך (עמ' 58) .
כך גם תיאר כי אכן ערכו חיפושים בארכיונים, לבדוק מכתבים שאמורים להיות שם, ואכן הזמינו את התיקים וראו כי "...אותם מסמכים, אותם מסמכים שנמצאים בספרים ושצוינו ברשימות שלנו לא נמצאים בתיקים" (עמ' 60). בהמשך דבריו תיאר את אופן עריכת הרשימות השונות. בית המשפט סימן ת/3 ות/4 את המסמכים שהוגשו ביום 6.10.14 לתיק, ת/1 את הרשימה המודפסת שהוגשה ביום 16.2.15 , ות/2 רשימה כללית בכתב יד. עם זאת העד התקשה להשיב על שאלות בעניין הרשימות. לפחות בחלק גדול מהרשימה שערך ראה את המסמכים. "אז חלק גדול מהמסמכים שרשומים פה אני ציינתי אותם, אני ערכתי אותם, כן" (עמ' 70). עוד ציין כי מדובר בכתב ידו, וכי בהמשך ערך רשימה מצומצמת יותר, והסברו: "יש שלוש רשימות מבחינתי, יש רשימה אחת ענקית שעשו כולם ביחד, יש אחר כך רשימה קצת יותר מצומצמת שהיא זו, ושממנה הלכה, תן לי רגע לראות אותה כי פשוט היא לא נמצאת לפני" (עמ' 70). העד הפנה לת/2 , אותה רשימה בכתב יד. הוא הוסיף כי החומר המודפס, ת/1 ות/3, הוא אותו חומר מתוך הרשימה בכתב יד, וכי "למרות שמשום מה במודפסת אני רואה שחסרים כמה מהמסמכים שכתבתי". כן הפנה לקלסר גדול, ת/4, וכן לשאר הרשימות.

28. יוער שמבדיקת האמור עולה כי ת/4 הוא הקלסר הגדול שכנראה צורף לכתב התביעה וכולל את הרשימה המורחבת. כך ת/2, רשימה בכתב יד בצמצום לעומת ת/4, ות/1, שזהה לת/3- הרשימות הספציפיות המודפסות.

29. לבסוף הסביר ז'יטלני כי ביקשו שיעבור על הקלסרים למטרת רישום של המסמכים החשובים יותר או של אלה שנלקחו מהארכיונים שהוא מכיר, או שיש חותמת של הארכיון, ולמעשה ביקשו לראות מה נראה לו כלקוח מהארכיונים עם חתימות. לשאלה איך היה יכול להסיק מתצלומים הסביר כי לא כל המסמכים היו תצלומים וכי "היו גם מסמכים מקוריים" (עמ' 74), ולדבריו אף הרבה מהם. הוא הפנה למסמכים של הארכיון הציוני הכוללים "מסמכים מקוריים שהם היו בעצם סרטיפיקטים שההסתדרות הציונית או הסוכנות נתנ ה לראשי החסידויות בתקופת השואה" (עמ' 75).
אכן לא תמיד יש סימון ביחס לרשימה הגדולה אם מדובר במסמך מקורי או לא, אך העד ציין כי רוב רובם של המסמכים היו מקוריים ולכן לא היה צורך לציין.
עם זאת אכן חלק מהחומר אינו של המדינה, כגון מכתבים של ראשי חסידויות חב"ד.

30. העד גיל ראכלין הגיע כחוקר ליחב"ל וטיפל בפרשה דנן כאחת הפרשות הראשונות שלו. מדובר בתדריך ובחלוקה לצוותים, עם צווי חיפוש ומעצר, והוא היה בחוליה של הנתבע, אשר כונה 'האבא', אך הוא לא בטוח כי מדובר אכן בדירת הנתבע . התחילו בחיפוש בשעה 06:00, אחרי מסמכים שלכאורה נגנבו מגנזך המדינה.
עם זאת לא חשבו כי כפי שקורה בחיפוש אחר סמים, יזרקו חומר מחוץ לדירה, ועל כן עלה כל הצוות לדירה, אך בשלב מסוים קיבלו הודעה מבלשים או שכנים שזורקים מסמכים מהחלון, ואזי יצאו למטה והעלו את הכול בחזרה וכתבו דו"חות חיפוש ראשונים. מדובר באלפי מסמכים, ובכלל זה תפיסת מחשב חשוד, וכעורך דין, כך העד, "החשיבות של השרשרת מוצג הייתה מאוד מאוד ידועה לנו, ולכן היה, הייתה שרשרת מוצג מרגע התפיסה בבית עד להגעה במשרדים ביחב"ל, אז זה היה בפתח תקווה, ובמשרדים למעשה צוותים שלנו סימנו את המסמכים עד כמה שניתן ואז התחלנו בחקירה של החשודים. אני חושב שזה היה האב ובנו " (עמ' 83).
כך הסביר לבית המשפט כי לא ניתן היה לרשום כל מסמך ומסמך, ולכן רשמו בגדול את הארגזים, את הדברים העיקריים.
בחקירתו הנגדית העיד שהוא זוכר כי ריכזו את החומר בתוך הבית והורידו אותו , אך אינו זוכר אם בשקיות, ונוכח שרשרת המוצג עשו רשימה בבית ולקחו את זה לכלי הרכב ולמשרדים. כך אישר כי אמור להיות דו"ח פעולה על זריקת המסמכים מהחלון כחריג. משכך העיד כי היה בתוך הבית כשנזרקו המסמכים, וכי אינו בטוח אם אכן זה ביתו של הנתבע.
בסופו של דבר ציין בית המשפט, נוכח אשר הוצג, כי עולה שהעד היה בביתו של מישהו אחר.
בחקירתו החוזרת ציין כי מעצם זריקת המסמכים שנתפסו עולה כי הם קשורים לגניבות, ולפיכך הם נזרקו.

31. העד שי כהאן, מגנזך המדינה, הגיש את המסמך ת/5 , מכתב שלו ליחב"ל מיום 3.11.04, ובו צוין כי לאחר בדיקה נוספת נמצא שהחומר הרב שנתפס אצל הנתבע, המכיל כארבעים ארגזים, כולל התכתבויות בחתימת אנשי שם, וכך מסמכים שניכר כי הם שייכים למוסדות כקרן הקיימת לישראל, וכי על מסמכים רבים נמצאו חותמות שלפיהן התקבלו במשרדי הממשלה השונים, וכי "הרוב הגדול של המסמכים שנמצאו נראו מקוריים ואותנטיים במבט ראשון", בהוסיפו כי לא נמצאה כל הצדקה שמסמכים אלו יהיו ברשות הפרט כשמקומם בארכיונים ציבוריים, כארכיון הציוני המרכזי וגנזך המדינה. מספר המסמכים נאמד במאות והם אמורים לעבור לגנזך המדינה לשם הערכת שיוכם והחזרתם לארכיון המתאים.
בשולי המכתב צוין כי כותב הדו"ח מועסק כמפקח ביחידת הפיקוח של גנזך המדינה, וכן צוינו תאריו.
כך העיד כי הוא עובד בארכיון משנת 2009, במחלקת פיקוח והדרכה, לאיתור חומרים בעלי ערך לשמירה לצמיתות שאמורים להיות מופקדים בארכיון המדינה ויונגשו לציבור הרחב, וכי צורף לצוות של היחב"ל שפשט על ביתו של הנתבע לאור התלונות על גניבת מסמכים, וקיבל הוראה כי הקשר יהיה רק עם השוטרים. הציפייה הייתה למצוא מעטפה או שתיים, אבל על שולחן האוכל נראו מסמכים מהארכיון והוא הצביע עליהם, וכי "מהר מאוד הופתענו לראות חדר שלם מלא, מלא בחומרים ארכיוניים שהיו מסודרים בתוך קלסרים. כל מסמך ומסמך היה עטוף בניילונית. על כל ניילונית תג מחיר. מהר מאוד ראינו שמדובר בחומרים שעל פניו צריכים, חומרים מקוריים, אותנטיים לחלוטין בחתימת אנשי שם כמו דוד בן גוריון, כמו הרב קוק ועוד כל מיני המון, המון חומר ארכיוני כזה" (עמ' 30), והואיל ואיש לא ציפה לחומר כה רב נשלחו אנשים לשוק להביא ארגזים, והאיסוף נמשך כמה שעות. הכול הובא ליחב"ל בפתח תקווה והוכנס למשרדים. הוא סר לשם למחרת לוודא שאין טעויות.
עוד הסביר כי מצא חותמות של ארכיונים ציבוריים שונים. כך – חותמות של משרדי ממשלה וכך, כלשונו, "חומר ארכיוני שידעתי על קיומו עם התפיסה אבל לצורך הבחינה מחדש חומר ארכיוני שהוצא ממועצות דתיות שאם חומר כזה היה מובא לארכיון המדינה הוא לא היה מוגש לחוקרים מפאת צנעת הפרט...", וכך המשיך ותיאר כי במהלך החיפוש ירדו וכי "גילינו מחסן חניה בקומת החניה, מחסן נוסף ששם רוכז רוב החומר שנוגע למועצות דתיות, בעיקר. גם מחסן, מחסן בגודל..." (עמ' 31). מדובר במרתף ונכנסו מהחלון. כך התייחס להעברת החומר לארכיון המדינה וריכוזו במחסן אחד, ממודר, ואזי נערכו הרישום והסידור מחדש של החומר, דהיינו להניח בארגזים. " הוא הובא בארגזים של שוק", סיפר, "העבירו אותו למיכלים של חומר ארכיוני, מיכלים סטנדרטיים...".
בחקירתו הנגדית העיד כי חומר כזה לא צריך להיות בידי אדם פרטי, ולשאלה איך הוא קובע כי החומר הוצא מהארכיון הסביר: "מסמך שהוא אותנטי עם חתימה אותנטית של מנהיג, עם חותמת של ארכיון ציבורי עליו בבית פרטי זה לא טוב. זה אומר שהמסמך הזה לא היה צריך להגיע לשם. בדרך כלל כשמוציאים מסמכים כאלה מהארכיונים מוציאים בהעתק מצולם שלהם ולא את המקור" (עמ' 34).
באשר למקום האחסון, במשרדי היחב"ל – מדובר במשרדים שהיו ריקים, ושם ריכזו את כל החומר. הוא לא זכר כמה ימים נשארו החומרים שם, אך כעבור כמה ימים היה צריך להגיע להדריך את השוטרים איך לרשום את החומרים ולהבין מה יש שם. אחרי שבוע הוא יצא מהעסק, כלשונו.
העד לא היה יכול לאשר בוודאות כי כל החומר הועבר לגנזך, אבל יש סבירות נמוכה מאוד שלא כולו עבר מהיחב"ל, למעט מסמכים שעברו למס הכנסה. קיימת רשימה של החומר שהוחזר, שחוברה במשטרה. נעשתה רשימה מסודרת מעת שהתקבלה ההחלטה להחזיר את החומר לנתבע, וזו הפעם הראשונה שנדרשו להחזיר חומר. הוא לא ידע על מידת האותנטיות של המסמכים, מקורי או תצלום, אבל היה יכול להגיד, כדי שלא להיות "כזה נחרץ", כי "...90 אחוז מהמסמכים שהגיעו במסגרת התפיסה הזאת היו מסמכים אותנטיים, מקוריים" (עמ' 45), בהוסיפו כי שאלת הצילום אינה רלוונטית, משום שרוב רובו של החומר מקורי, " אחרת לא הייתה לנו סיבה לשבת כאן היום ".
אכן הוזמנו בעלי תפקידים כנציגי ארכיונים. הראו להם את החומר ואמרו כי תוגש תביעה עם גנזך המדינה, כדי לחזק את ה"קייס", אך לבסוף הם חששו שלא ייראו טוב מפני שלא הצליחו לשמור על חומר ארכיוני.
אכן היו פשיטות גם במקומות אחרים בד בבד, ושם דובר בזריקה מהמרפסת, אך הוא לא היה מעורב. על שאלת ההפרדה בין החומרים, ענה כי לא היה ער להפרדה אלא לכלל החומר כמקשה אחת , וכי אשר העיד נוגע למסמכים שהיו אצל הנתבע.

ראיות הנתבע:
32. מטעם הנתבע הוגש מכתבה [נ/7] של היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, עו"ד יעל כהן, מיום 18.12.04, אשר התבקשה לתת חוות דעת משפטית באשר למסמכים שנתפסו במבצע 'היסטוריה בדולר'. כך הוגשו גם פרוטוקול דיון לפני השופט רוזן מיום 4.7.05 [נ/8], פרוטוקולים לפני השופטת לב-און מיום 12.7.05 [נ/9], בקשה לעיון חוזר [נ/10] ומוצגים נוספים .

33. לדבריו אכן נלקחו יותר מ-100,000 מסמכים, ו"בין המסמכים אפשר לחלק את זה כשבעים אחוז או שישים אחוז היו מקוריים, שלושים עד ארבעים אחוז היו צילומים..." (עמ' 51 ). הוא נעצר בידי היחב"ל והמסמכים נלקחו משבעה אנשים, שלושה מבני משפחתו, והוא "התפוצץ", כלשונו, לשמוע שראכלין הצביע עליו כזורק המסמכים. אכן היה מוסך שהפך למחסן, ומשם לקחו הכול. לא הייתה לו רשימה כי הכול היה מסודר לפי הא"ב. חקרו אותו כמה ימים ולדבריו, הוא ביקש שיראו לו מסמך אחד שחסר מאיזו ספרייה שהיא וידע מה הוא קונה, אך להבדיל מאחרים לא הראו לו.
לא בכדי נדרש בית המשפט לשאלת החסר, נוכח דברי הנתבע עצמו, שציין כי שיעור ניכר ממה שנתפס היו מסמכים מקוריים, ולכאורה אלו המסמכים החסרים, ותשובתו: "זה לא מסמכים ממקום אחר. זה מסמכים כשרים שהם כשרים למהדרין שמותר לקנות אותם שנרכשים כל יום במכירות פומביות. קניתי מאנשים כשרים, ביררתי" (עמ' 56). עוד נשאל אם לא היה מסמך מקורי ועליו חותמת של גנזך המדינה, ותשובתו הייתה שלילית. באשר לחותמות, בתצלומים היה "גנזך המדינה" או חותמת "נתקבל", ולשאלה על החומר שהועבר מהיחב"ל לגנזך העיד כי שנה שלמה היה החומר בגנזך, וכי הזמינו אנשים לראותו. כך, לאחר החלטתו של השופט רוזן על השבת החומר, הראו לו 13 ארגזים ועוד חבילה של מסמכים. גם בארגזים היו חסרים והיה כתוב מה חסר. הוא פנה לבית המשפט לאחר קבלת המסמכים, אך המדינה הצהירה שהחזירה את כולם למעט מסמכי מס הכנסה. בסוף הוא קיבל גם מסמכים אלו משלטונות המס.
כך המשיך והעיד כי בוודאי לא קיבל את כל המסמכים. לדבריו הוא יודע להבחין אם מדובר בסחורה גנובה, והוא שילם בכסף מלא ואף אשתו מכרה תכשיטים כדי שיוכל לקנות מסמכים (עמ' 61). עוד ציין כי לקחו ממנו מסמכים של רבנים ואדמו"רים אשר אין להם כל קשר למדינה או לארכיון המדינה. כאשר התבקש להתייחס למסמכי המדינה ביקש הנתבע שיראו לו מסמך בדבר חסר ואמר ש"כל הרשימה הזאת לא הייתה אצלי ולא אצלי. לא הראו לי, תראה לי מסמך" (עמ' 63).
טרם שנעבור לחקירה הנגדית יש להפנות לדבריו של בית המשפט ולפיהם הנתבע אומר כי אין לו כל מסמך וכי "...כל מה שהאנשים דיברו פה עורבא פרח, לא היה ולא נברא, בסדר", ואזי דברי העד: "שום מסמך שחסר" (שם).

34. בחקירה הנגדית נשאל כיצד הוא יודע שמדובר ב-100,000 מסמכים אם לא ערך רשימות, ותשובתו הייתה כי עשרות פעמים ספר בערך, כי לקחו ממנו 33 ארגזים שבכל אחד מהם 3,000 מסמכים, וכי בחקירה ביקש שיראו לו כל מסמך והוא יגיד מה מקורו, אך עכשיו, נוכח מצב בריאותו, השתנה המצב. עוד אישר כי אכן ביקשו ממנו למיין, לספור ולחתום אך הוא סירב. כך גם השיב לשאלה אם עד אותו שלב, טרם התפיסה הוא מכר מסמכים השיב כי לא מכר אפילו מסמך אחד, וגם אחר כך לא. עם זה ביקש לתקן את עצמו ואמר שלעיתים מכר במכירה פומבית, גם לפני וגם אחרי , ולשאלה אם מס הכנסה יודע על ההכנסות מהמכירות, ענה כי במכירה פומבית מאוסף פרטי לא היה חיוב במס, לפי הדין דאז.
באשר לשאלת החזר המסמכים, אישר הנתבע כי הוא מכיר את החלטותיו של בית המשפט שלפיהן נחה דעתו כי כל המסמכים הוחזרו. עוד הלין על כך כאילו הסכים שקיבל את כל המסמכים.
כך גם הסביר כי נסע לכל מקום בעולם שהייתה בו מכירה פומבית, וכי קנה מכל מי שבא אליו - אגב פירוט שמות - כי הוא יודע מהי תקנת השוק, וכי לא צריך "צעטלה" בשבילה, וכי אם אדם קונה בדרך רגילה מסמכים נסחרים חלה תקנת השוק.
אשר לחותמות של גנזכים ציבוריים - ובית המשפט הוסיף: מקוריים - ולשאלה אם אלה נרכשו במכירה פומבית השיב כי אינו יודע "להבדיל בין צילום לאורגינל. פשוט לא יודע להבדיל" (עמ' 82). לעת הזאת אין צורך להרחיב בכך.
כאן החל העד להרחיב, ולפתע הסביר כי מחליפים מסמכים בין הארכיונים וכי גם הוא החליף עם האוניברסיטה העברית, ובטח שקיבל אישור.
לא בכדי העיר בית המשפט לעד כי "הכול דיבורים" וכי אין אף מסמך התומך בגרסתו, ואזי בא כוח הנתבע ציין כי דברים אלו יפים גם בעניין המדינה, והעד הוסיף כי שנה שלמה שמו אותו על שולחן הניתוחים ולא הראו לו מסמך אחד גנוב.
מכל מקום הוא נשאל על חותמת של גנזך ציבורי מקורי ואישר כי יש לו כזאת בביתו, ולשאלה אם לא העלה על דעתו שהחותמת אמורה להיות במקום הציבורי, ועל הסברו כי קיבל תצלום, והוא ציין: "כל מקור שקיבלתי בדקתי אם זה כשר" (עמ' 85).
לא בכדי נדרש העד לתהייה, כיצד לאחר שנים רבות שבהן התיק מתנהל הוא לא טען את הטענה "שהכול כדת וכדין לא שמענו אף פעם". תשובתו כי ציין בכתב הטענות שקנה וביקש רשימה, וכך גם הסביר שאילו הציגו לו מסמך הוא היה מסביר.
כאן נדרש העד לשאלה מדוע הסתיר את המחסן עד שנאלצו להיכנס דרך חלון צדדי, אם הכול חוקי וכשר, ותשובתו הייתה שלא אמרו לו כי גם נציג מס הכנסה נמצא, אלא רק נציגים מטעם הארכיונים, וכי מה שהיה במחסן הוא בגדר "סמרטוטים", בלי שהיה שם מסמך בעל ערך. עם זאת לא היה בפיו מענה לשאלה מדוע שיקר לשוטרים.
כך גם הופנה לכתב ההגנה, בו ציין כי כל המסמכים נרכשו או התקבלו או הוחזקו כדת וכדין, וכי לא הציג שום ראיה ולמעשה הטענה נזנחה.
כך גם נשאל: "החזירו לך, החזירו לך, אם אני אומר שהחזירו לך עשרות אלפי מסמכים זה הגזמה? ת: לא, זה לא הגזמה" (עמ' 93). בהמשך העיד שא ומנם החזירו לו עשרות מסמכים, בהוסיפו: " אבל חסר עוד עשרות אלפי מסמכים", וכי לאור כמות המסמכים היה בלתי אפשרי לבוא למדינה ולהסביר לה על המסמכים ומניעת ההליך.
לאור דבריו אלו הוא נשאל "אז אם זה בלתי אפשרי אז איך אתה קובע כעובדה נחרצת שהמסמכים שהמדינה דורשת היום, המסמכים, הרשימה המצומצמת, איך אתה קובע שזה לא היה אצלך? זה כן אפשרי?", ותשובתו: "מסמכים כאלה לא החזקתי בכלל". בהמשך אמר: "יש שמה רק שלושה מסמכים שיכולים לעניין אותי" (עמ' 96).
כך גם נשאל אם נותרו בידו מסמכים שהוחזרו, וענה כי רובם תצלומים. לשאלה מה עם המקור השיב: "מה שהיה לי מקוריים חילקתי בין הילדים", ולשאלה מתי ביצע את החלוקה ענה: "לפני עשר שנים, שמונה שנים, שבע שנים". לשאלה אם היה זה לפני התפיסה או אחריה השיב: "אחרי התפיסה חילקתי כשקיבלתי בחזרה" (עמ' 97).
לא בכדי נדרש בית המשפט לשאלה כיצד הוציא את המסמכים מרשותו, ותשובתו הייתה שהחריבו לו את הארכיון וכי מאותו מועד כבר אינו מוציא אף ספר (שם). יתר על כן, הוא נשאל אם לא מכר שום מסמך, והשיב כי אכן לא מכר וכי מאותו יום לא נגע במסמך (עמ' 98).

35. יוער כי מדברים אלו עולה שאכן הנתבע קיבל את המסמכים בחזרה מחד גיסא, ושאין כל תימוכין למתן מסמך זה או אחר לילדיו מאידך גיסא משלא הובא אף אחד מהם לעדות. יתרה מזו, הוא עצמו למעשה כורך את אשר נמצא בידי ילדיו למסמכים שלו, כחטיבה אחת.
בהמשך, נדרש בית המשפט לשאלה אם ניתן לצאת מהנחה שכל המסמכים אצל ילדיו או שחלק אצלו, ותשובתו - " מהציונים אין לי מסמך אחד כבר " (שם). כוונתו - מהמסמכים הציוניים. כך גם אישר כי אכן הוחזרו לו מסמכים של רבנים ושל אדמו"רים וכי פיזר אותם לי לדיו אך לא מכרם, וגם לא העבירם למישהו אחר, וכך גם כי המסמכים הציוניים - הכול אצל ילדיו.
לא בכדי שאלה אותו התביעה מדוע אין לפנינו תצהיר שלהם, ובכלל זה פירוט המסמכים, וכך גם אין אף עד מטעמו. הסברו: "בגלל שהשופט שאל אותי אז כשהוא מדבר אלי בישיבה הראשונה זה כולל גם כן מה שאצל הילדים ועניתי על מה שנשאלתי" (עמ' 100).
עם זאת אישר כי הוא עדיין מחזיק חלק מהמסמכים, ולשאלה אם אלו שייכים לגנזך המדינה השיב כי ודאי שלא, ותמה מה פתאום שהרב קוק יהיה שייך.

36. לאור דבריו האחרונים נשאל הנתבע כיצד טענתו שלא מכר מסמכים בעלי ערך מתיישבת עם אשר העיד בישיבה מיום 25.5.14, כי לאור משבר כלכלי מכר מסמכים בעלי ערך, ואזי עבר ל"פאזה" נוספת - שהוא דובר אמת ושאחרי אותו יום לא מכר אלא חילק לילדים. לשאלה אם הילדים מכרו השיב שככל הנראה כן, ואז שאל בית המשפט: " מה זה כנראה, אתה לא אבא שלהם?" (עמ' 102). שוב הסביר הנתבע כי הבין ששאלותיו של בית המשפט נוגעות גם לבני משפחתו.
בעמ' 103 הסביר כי העביר את המסמכים לילדיו מייד לאחר שקיבל את התובענה, ועל כן נשאל מדוע בכתב ההגנה אין כלל הערה שכל המסמכים אצלם , ותשובתו כי לא ביקשו זאת.
עם זאת בהמשך עדותו ולשאלת בית משפט ציין כי 90% מהחומר הרבני מצויים אצלו ולא אצל ילדיו.

37. כך גם נשאל הכיצד מכר מסמכים שלטענתו הם יקרים לליבו ותשובתו כי מכרם בעקבות המשבר הכלכלי הואיל ולא היה מה לאכול (עמ' 113), ואישר כי מכר מאות מסמכים. כשהוא נשאל בעמ' 115 למי אזי טען הנתבע "לא מכרתי מעולם מסמך" (שם), וכשבהמשך ניסה לחזור בו מאשר ציין כי מכר מסמכים, ושוב חזר לטיעון להעברת מסמכים לילדים, בהוסיפו כי הוא החזיק את הילדים כלכלי ת אך לא יכול היה לתת להם כסף ועל כן נתן להם את המסמכים הציוניים כלשונו. עם זאת, הוא עצמו לא היה מסוגל למכור מבחינה נפשית , אך יכול להיות שהם מכרו (עמ' 117).

38. לא בכדי נדרש הנתבע לשאלה מדוע לא הכין את אשר הורה בית המשפט, דהיינו אותו תצהיר ורשימה מפורטת על המסמכים שיצאו מידיו, לרבות לבני משפחתו, וכשהוא נשאל מדוע בעת מתן ההחלטה לא ציין כי אין בידיו מסמכים, ואזי כל שיכול היה להשיב כי הוא נדרש לתת את התצהיר רק אחרי שהוא יקבל את הרשימה (עמ' 120), דהיינו בהתייחס לרשימה, אזי יסביר מה נמכר ומה לא.
לא למותר לציין כבר עתה כי אין יסוד ל טענה, הואיל והתייחסות לרשימה לחוד ומתן תצהיר על ידו לחוד, ובמיוחד לאחר שהעיד כי לכאורה לא בוצעה כל מכירה וכשבית המשפט ציין "יש נקודה אחת שצריכה להיות ברורה והדברים האלה מאוד רציניים, זה לגמרי לא פשוט כי אם יסתבר שהוא מצהיר שהכל נמצא אני יכול תיאורטית, אני עוד לא אומר כרגע היכן, אם אני אראה שבאמת התביעה, יש לה מקום ואני כמובן שאף אחד לא יבין אותי אני לא קובע שום דבר, אבל אם אני אקבע הוא יצטרך להביא את המסמכים האלה. יש כאן הצהרה ולכן אני אומר במפורש, אז איך אומרים? הוא יצטרך לחפש אותם, למצוא אותם" (עמ' 121).
בהתייחס למסמכים מהארכיון בירושלים, טען כי לא הגיעו לו מסמכים משם וטענתו כי הארכיון לא כפוף לחוק הארכיונים היא טענת לוואי.
39. עוד הסביר כי למרות שמדובר במסמכים מהגנזך אשר אסור להוציאם ועל כן ככל שקיים מסמך אותנטי עם חתימה מקורית יש להשיבו, לא כן הדברים הואיל ומסמכים שכאלו נמכרים במכירות פומביות (עמ' 127). עוד אישר כי הוא מכיר את קובי עשור וכי עשור מכר לו מסמכים אך לא ראה שמדובר במסמכים עם חותמות. עם זאת, מיד בהמשך דבריו , תיקן ואמר " הוא לא מכר לי עם חותמות", וכהרחקת עדותו הוסיף כי עשור מכר לו מסמכים של רבנים או כמעט רק של רבנים (עמ' 128).
עוד אישר בהמשך כי רכש גם מסמכים ממכון ויצמן.
לבסוף הסביר כי אשר הורה השופט רוזן אודות אי ביצוע דיספוזיציה התייחס רק ל-6 חודשים ועל כן נשאל אם לאחר ששת החודשים מכר והשיב בשלילה. עם זאת לגבי העברה הרי העביר את המסמכים הציוניים מיד בתום ששת החודשים (עמ' 134).

תמצית טיעוני הצדדים:
טיעוני המדינה:
40. המדינה הבהירה את החשיבות להחזרת מסמכים היסטוריים אשר נלקחו לשיטתה שלא כדין וגם אם מדובר במסמך אחד.
המדינה מבהירה כי לאורך כל ניהול התיק ביקשה לבדוק ולבחון את המסמכים אשר הוחזרו, בטעות לשיטתה, לנתבע, וזאת באמצעות מומחה אשר יידרש לערכם ההיסטורי של אותם מסמכים. מנגד הנתבע עשה ככל יכולתו למניעת הבדיקה, הכל במטרה לסכל ולהכשיל את בירור האמת בתיק, ולימים, במהלך חקירתו התבררה הסיבה לעמדתו, דהיינו חלקם הארי של המסמכים נמכרו והועברו לבניו למכירה.
במסגרת ניסיונה לקדם את עניינו של התיק אף הסכימה כפשרה כואבת, להגיש רשימת מסמכים מצומצמת.
עוד נטען כי כפי שהוכח אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המסמכים שנמכרו על ידי הנתבע או מי מטעמו היו בארכיון ציבורי ונלקחו משם כשהם נושאים את חותמת הארכיון, טענה שאושרה על ידי הנתבע עצמו אשר לא היה רשאי לסחור בהם בניגוד לדין.
כך גם הקדימה וציינה המדינה את אופן ניהול ההליך על ידי הנתבע, וכאשר בסופו של יום הוכח מעבר לנדרש במשפט אזרחי כי מקומם של המסמכים בארכיון הציבורי ולא בביתו או בחזקתו של הנתבע.
יתר על כן, לאחר שהוכח כי הנתבע נמנע מלהעמיד את המסמכים לבדיקתו של מומחה, וכאשר במקרה דנן מדובר בגנז המדינה בכבודו ובעצמו ובהתחשב בעדותו של הנתבע וחקירתו הנגדית, הרי לא רק שהמדינה הוכיחה כי מקומם של המסמכים בארכיון ציבורי אלא היא אף הצליחה להעביר את הנטל על כתפי הנתבע באשר למקומם של מסמכים אלו, ומעת שהנתבע נמנע מלהציגם, הרי הוכיחה המדינה הלכה למעשה את תביעתה.

41. לטענת המדינה היא ביקשה לבחון עשרות אלפי מסמכים, מתוכם מסמכים רבים של המדינה ומוסדותיה, אשר על פי סעיף 4 לחוק הארכיונים מקומם בגנזך המדינה, וכשכאמור הנתבע עושה כל שביכולתו לעכב את בירור התביעה אשר הוגשה עוד בשנת 2005. כדוגמא כתב ההגנה הוגש ל בסוף רק בתחילת 2006 תוך הגשת התביעה שכנגד שנמחקה, וכך גם עשה כל שביכולתו להכשיל את בדיקת המסמכים, ומשכך עתרה המדינה לצו לבדיקת נכס בהתאם לתקנה 124 לתקנות סד"א, תוך הפניה להחלטתה של כב' השופטת נחליאלי חיאט, בהדגישה כי אשר התבקש לבדיקה הינם אותם מסמכים המצויים ברשותו של הנתבע הואיל וכולם נמסרו לו.

42. כך גם נטען כי מטבע הדברים לאור מתן עדות כחלוף למעלה מעשור מתום פרשת "היסטוריה בדולר" וכך אשר נדרש לאיתור מסמכים, גם אם חלק מהעדים מטעם המדינה לא זכרו כל פרט ופרט הרי מחיבור עדותם גם יחד, עולה קו מפורט וברור אודות שרשרת תפיסת המסמכים, הבאתם ליחב"ל ולאחר מכן העברת כולם, למעט הקשור לרשויות המס, לגנזך המדינה עד החזרת כולם משם לנתבע.
בהמשך טיעוניה הפנתה המדינה לראיות ולעדויות.
לאור אשר פורט לעיל אין מקום לחזור ולהפנות לעדויות השונות אלא נזכיר דגשים בטיעוני המדינה. כך ביחס לז'יטלני צוין כי הוא עובד גנזך המדינה שנים רבות והוא בעל יכולת מקצועית וכך מומחיות לבחון את מהותם של המסמכים כבעלי ערך היסטורי והנדרשים להיות בארכיונים ציבוריים בכלל ובגנזך המדינה בפרט, וכשהוא ערך את הרשימות, הן הכללית והן הספציפית. בעדותו תאר ז'יטלני כי המסמכים המופיעים ברשימה נלקחו מארכיון ציבורי וחלקם אף עם חותמות, וכי אשר נכלל ברשימה הספציפית הינו חלק מהרשימה הכללית, כאשר כל המסמכים המדוברים נלקחו מביתו של הנתבע.
עוד הודגשו דבריו כי רובו הגדול של החומר הינו חומר מקורי והסברו כיצד ניתן להבדיל בין מסמך מקורי למועתק.
עוד הפנתה המדינה לעדותו של קפלן, חוקר ביחב"ל אשר קיבל את המסמכים ותאר אופן הטיפול בהם, וכך גם העברתם לגנזך תוך שהתייחס לאופן ביצוע החיפוש, מיון ורישום, וכך גם התנהלותו של הנתבע בחקירתו תוך הפניה ל"בליעת השיק". אף הוא התייחס למסמכים כמסמכים מקוריים וכי גם אותם מסמכים שנשארו לחקירת המשטרה בתחילה , הושבו מאוחר יותר לנתבע.
בכל הקשור לטיפול במסמכים, אחסונם ושמירתם בארכיון המדינה, הפנתה המדינה לעדותו של שלומי חדד מרכז במחלקת פיקוח והדרכה בארכיון המדינה, לרבות עדותו על עריכת בדיקה נוספת לוודא כי לא נעלם שום קלסר וכל החומרים הוחזרו לנתבע.
בהמשך הטיעונים הפנתה המדינה לעדותו של ראכלין, חוקר ואחראי צוות ביחב"ל, אשר העיד, בין השאר, על זריקת מסמכים מהחלון למטה. בנוסף עדותו של כהאן מרכז בכיר במחלקת הפיקוח בגנזך ומומחה בתחומו ואשר נטל חלק בחיפוש בביתו של הנתבע, לרבות התייחסותו למשמעות ההיסטורית של המסמכים ותאור שרשרת המעברים. כך גם לעדותו כי הבחין בביתו של הנתבע בכל המסמכים כשהם מסודרים בתוך ניילונים וכשהם נושאים גם תג מחיר בדולרים, וכי בבחינת סוג המסמכים שנמצאו בביתו יש לקבוע כי מדובר במסמכים ארכיוניים, כך גם התייחסות למחסן שהנתבע ניסה להסתירו. בחקירתו הנגדית הדגיש כי בהתאם למומחיותו החומרים שנמצאו בביתו של הנתבע אינם אמורים להימצא בביתו של אדם פרטי וכשמדובר בחומר ארכיוני אותנטי אשר יצא מתוך ארכיונים ציבוריים עם כל סימני הזיהוי הנדרשים. בהתאם לעדותו לפחות 90% מהמסמכים היו אותנטיים וכך גם נמצאו חותמות ובנוסף אשר תאר אודות חשש מנהלי אותם ארכיונים להגיש תלונה נגד הנתבע.

43. בהתייחס לנתבע, המדינה הפנתה להתנהלותו וכך גם לאשר "שכח" לציין או דות מכירת מסמכים, העברתם לבני משפחתו למכירה, סחר שלא בהתאם לתקנת השוק – הכל מבלי שהובאה ולו ראשית ראיה לעסקאות אלו. חמור מכך, טענתו כי מדובר על מסמכים פרטיים ללא מעמד ציבורי היסטורי וכש"בתמצית העלילה" מטעמו טען כי חלק ניכר מהמסמכים טרם הוחזר לו.
בכל הקשור למהימנותו של הנתבע הפנתה המדינה להסתרת דבר קיומו של המחסן וכך גם ביחס למרתף, וכשהשוטרים נאלצו לפתוח בעצמם את המחסן שם נמצאו מסמכים רבים וכשמדובר במסמכים גנובים. עוד אישר הנתבע כי אין בידו רישום אודות המסמכים ולא בכדי נשאל בהעדר רשימה שכזו הכיצד יודע הוא מה המסמכים החסרים. כך גם נטען כי הנתבע לא הציג ולו קבלה אחת אודות מכירה "כשרה" במכירה פומבית, ודברים אלו יפים גם ביחס לטיעון כי קנה מסמכים "בכסף מלא" ואף כאן אין כל תיעוד או קבלה וכשמדובר בעשרות אלפי מסמכים בהם סחר הנתבע שלא כדין, לפי טענת המדינה.
כך יש לדחות את טענתו כאילו הוא ביקש כי המדינה תערוך רשימה אודות המסמכים, טענה שלא בא זכרה טרם לכן. מנגד הנתבע נדרש לערוך רשימה בעת שהוחזרו לו המסמכים אך סרב לעשות כן בטענה כי מדובר ביום חם, ואישר בחקירתו הנגדית כי לא ערך את הרשימה חרף בקשת אנשי הגנזך.
במיוחד הדגישה המדינה את "התפתחות" גרסת הנתבע מגרסה כי לא מכר מאומה עד מכירה רבה או העברת המסמכים לילדיו אשר הם אלו שביצעו את המכירה ורק במסגרת חקירתו הנגדית נאות לספר את האמת כי סחר וקיבל טובות הנאה ממכירת המסמכים בידיעה ברורה כי אלו גנובים עם חותמות של ארכיון ציבורי. גם הטענה כי מסמכים היסטוריים הגיעו לידיו במסגרת רכישה במכירות פומביות נטענה לראשונה בחקירתו הנגדית ואף ביחס לכך טען כי לא מצא כל תיעוד. עוד הלינה המדינה מדוע לא טען עם הגשת התביעה אודות האמור.
מכל מקום לטענת המדינה מדובר בסוחר ממולח אשר מכיר את תנאי תקנת השוק ונמכרו עבורו מסמכים של אגודת ישראל שלא במסגרת תקנת השוק וכי ילדיו הפכו למומחים.
עוד נטען כי טענתו כי לא הוחזרו לו מסמכים קרסה כאשר הנתבע עצמו אישר כי קיימות החלטות שיפוטיות כי כל המסמכים שנלקחו ממנו הוחזרו, וכי למעשה אין כל טענה לגבי עצם החזרת המסמכים אלא הזמן שחלף עד החזרתם.
עוד נטען כי מחד גיסא אישר הנתבע כי הוחזרו לו עשרות אלפי מסמכים, אולם מאידך גיסא לא מצא לנכון לפרט בתצהיר גילוי המסמכים אודות אותם מסמכים.
סתירה נוספת ומהותית בגרסתו השקרית, בעת שבשנת 2010 ב"כ הנתבע ציין כי בידו עשרות אלפי מסמכים, בעוד הנתבע עצמו העיד כי מעת שקיבל את התביעה העביר את כל המסמכים לילדיו ומדוע הדבר לא צוין בדיון בשנת 2010.

44. לא בכדי הדגישה המדינה כי במהלך כל השנים בהן נוהלה התביעה לא נשמעה ולו טענה אחת לפיה המסמכים נמכרו ו/או נמצאים אצל ילדיו, אלא ההפך מכך נטען, וזאת על ידי הנתבע עצמו, כי כל המסמכים בידיו. רק בחקירתו הנגדית ועל מנת ליישב את הסתירות מטעמו אזי הצהיר לראשונה אודות העברת המסמכים לילדיו למכירה. עם זאת משהבין כי שקריו התגלו ביקש לשנות גרסתו ולא יכול היה להשיב מדוע אין כל טענה בכתב ההגנה אודות מסירת מסמכים לילדים.
בעניין זה הדגישה המדינה התנגדותה לכל הרחבת חזית ובמיוחד שילדיו גם לא הובאו לעדות.
עוד הוסיפה המדינה כי בניגוד לדברים דלעיל הרי במסגרת הדיון בבית המשפט ציין כי ברשותו עשרות אלפי מסמכים וזאת בהצהרה בשבועה ולפתע שינה גרסתו מכל וכל.

45. המדינה נדרשה אף להחלטת בית המשפט מיום 25.5.14, לפיה היה על הנתבע להגיש תצהיר ביחס למסמכים שבידיו ו/או ילדיו, לרבות מכירת מסמכים. בנושא זה נטען על ידי המדינה כי הנתבע, ולו ברמז, לא טען באותו מעמד, כי עשר שנים עובר להגשת התביעה, העביר או מכר את המסמכים. כך גם נטען כי הנתבע ביזה את החלטת בית המשפט ועשה דין לעצמו ונמנע מלפרט אשר הורה בית המשפט, וכי בית המשפט חייב לומר דברו נוכח האמור.
אם לא די בכך, בחקירתו הנגדית ציין כי אף מסמך מאלו שנמכרו לא נכלל ברשימה שהוגשה על ידי המדינה וכשגם ביחס לטיעון זה הביע בית המשפט פליאה, ומעת שקיימת הצהרה של הנתבע שהמסמכים מצוים בידו, אותם מסמכים שנדרשו לבדיקה.

46. לבסוף הפנתה המדינה לסיכום תיק החקירה (נ/5) כאשר שם טען כי אכן רכש מסמכים אך לא ידע שהם גנובים, וכאשר בחקירתו הנגדית אישר כי הוא הבחין בחותמות "דואר נכנס" של הארכיון ממנו נגנבו המסמכים. עוד טוענת המדינה כי גם במסמכים האחרים שהוצגו על ידו אין בהם משום תימוכין לגרסתו אלא הפוך מכך, ותוך הפניה להחלטותיהם של השופט רוזן והשופטת לב-און (נ/7 ו-נ/8 בהתאם) אודות קבלת הצהרת המדינה כי כל המסמכים הועברו לנתבע, וכך גם החלטות שניתנו על ידי השופטת אמסטרדם ז"ל ו בבית המשפט העליון אודות נושא המסמכים.
עוד הפנתה המדינה להצהרתו של הנתבע לפרוטוקול, כי עובר להגשת התביעה מכר ו/או העביר את כל המסמכים שקיבל מהמדינה כך שלא נותר בידו דבר אולם הצהרה זו עומדת בסתירה לתצהיר גילוי המסמכים (ת/7) שהוגש מטעמו והצהרת בא כוחו אודות מאות אלפי המסמכים שבידיו, אותו "מפעל חיים", וכשבשום שלב אינו מציין כי אלו אינם בנמצא.

47. לעניין המומחיות והממצאים, לטענת המדינה העד כהאן וכך גם ז'יטלני בדקו את המסמכים והעידו כי רוב המסמכים אותנטיים ובעלי ערך ארכיוני רב, וכשמנגד מטעם הנתבע לא הוצגה כל עדות מומחה. טענתו כי אין מסמכים בעלי ערך בביתו נסתרה בעדותו של כהאן אשר העיד כי ראה בביתו של הנתבע חותמות מקוריות.
לאור האמור טוענת המדינה כי מעת שהנתבע כשל להוכיח כי לא היו ברשותו מסמכים, וכשמנגד המדינה הוכיחה באמצעות מומחה מטעמה כי ראה בעיניו מסמכים היסטוריים שהיו בארכיונים ציבוריים ונגנבו משם, יש לקבוע כי התובעת הוכיחה כי המסמכים שנמצאו אצל הנתבע והוחזרו לו הינם מסמכים בעלי ערך היסטורי, ארכיוני, ומקומם בארכיונים ציבוריים ולא בעסקאות אפלות.
בהתייחס למסגרת הנורמטיבית הפנתה המדינה לחוק הארכיונים אשר מגדיר את הדברים וכך גם הפנתה לאותה הכרה בארכיונים ציבוריים וביניהם הארכיון הציוני המרכזי, גנזך הציונית הדתית ליד מוסד הרב קוק, ארכיון ויצמן וכמובן גנזך המדינה אשר אחראי לפקח על כלל הארכיונים וזאת גם בהתאם לסמכויות שהוקנו בסעיף 9(א) לחוק הארכיונים לגנז. כך גם טענה המדינה לעולה מכוח החוק על ארכיונים עירוניים וסמכויות הגנז גם אם המסמכים לא הופקדו בארכיון המדינה וכפיפות רשות מקומית לתקנות.
בסעיף 48 לסיכומים נטען "....כי התובעת הוכיחה מעל לכל ספק, ואף הנתבע אישר זאת במעמד חקירתו, כי היו בידיו מסמכים מקוריים שמקומם בארכיון ציבורי. נראה כי בכך עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה ודרישתה הצודקת להשבת המסמכים לחזקתה".
בהמשך, בסיכום הדברים, הדגישה המדינה את החשיבות של התיעוד ההיסטורי וכי מתחילת ההליך ביקשה המדינה דבר אחד בלבד, את אותם מסמכים בעלי ערך היסטורי אשר התגלגלו בדרך לא דרך לידיו של הנתבע כי אלו יושבו למקומם הטבעי וכאשר ביקשה לבחון באמצעות גנז המדינה את מהותם של המסמכים וערכם ההיסטורי וכשהנתבע עשה הכל להכשיל זאת תוך שלא אמר אמת בכל הקשור למסמכים, כאשר לא ציין כי מכר ו/או סחר בהם וכך גם לא ציין כי העבירם לילדיו, כאשר הצהיר במקום אחר הפוך מכך והימנעותו מהבאת עדים או מסמכים.

48. בחלק האופרטיבי עתרה המדינה כי בית המשפט יקבל את התביעה ויקבע כי הנתבע סחר במסמכים לא לו, בניגוד לדין, במסמכים שמקומם בארכיונים ציבוריים, וכי מעת שהנתבע לא טרח להציג מסמכים אלו לבדיקת מומחה, בשל הטעמים שפורטו, עבר הנטל לכתפיו ובכך כשל. משכך יש לקבל את התביעה במלואה.

טיעוני הנתבע:
49. לטענת הנתבע כל כולו של התיק חמדנות גנז המדינה אשר חמד את הארכיון שאסף התובע משך יובל שנים, מאות אלפי מסמכים אשר המדינה חמדה לעצמה. הדברים עולים ממכתב שצורף לסיכומים שנערך על ידי משה מוסק, גנז המדינה, אשר ציין כי לאחר סיום הטיפול בתיקים של המשטרה יהיו מוכנים להמשיך ולהשאיר את התיקים ברשות ארכיון המדינה בשל ערכם ההיסטורי והמחקרי, וכי בגין כל זאת התנהלה התביעה משך 12 שנים. עם זאת, לא העיז מוסק לבוא לעדות וכך גם יתר הנתבעים שכנגד.
התביעה הינה תביעה של המדינה שהיה עליה להוכיחה וכשהמדינה חוזרת פעם אחר פעם על הטענה שביקשה לעיין במסמכי הנתבע אך הוא סרב לבקשה, אולם לטענת הנתבע הוא עמד על זכויותיו ולאחר שנרמסו בעבר והמסמכים היו בידי המדינה משך שנה שלמה אכן סרב לאפשר לעיין במסמכיו פעם נוספת.
בהמשך טיעוניו התייחס הנתבע לכך שהתביעה שכנגד לא נמחקה אלא ההליכים עוכבו לאור היותו בפש"ר. כך מתייחס הוא לערעור על החלטת הרשמת נחליאלי חיאט וכי אין ממש בטענת המדינה כי טרחה להביא לעדות את קפלן נציג המשטרה בגרמניה, בה בעת שעדותו לא הייתה רלוונטית כי לא היה נוכח וכל דבריו הופרכו, כל זאת במקום להעיד את ראש צוות החקירה בעת התפיסה, רפ"ק ראובן רוסקיס או העד בעת החזרת המסמכים רס"ר אייל טל.

50. אכן הוא החזיק בארכיון וחיבר עשרות ספרים, כאשר הארכיון מפורסם בכל העולם ולא דבק בו רבב ולא נמצא אף מסמך גנוב מבעליו, וכאשר החקירה שהחלה בתביעה ל-20,000 מסמכים גנובים הצטמצמה לכ-250 מסמכים בלבד (ת/2).
וכאן בחר ב"כ הנתבע להפנות להתייחסותו של הנתבע לרשימת המסמכים מטעם התובעת ותוך הפניה לאשר נטען בהתייחסותו של הנתבע.
במסגרת זו התייחס הנתבע לאותה רשימה. כך נטען כי המסמכים שמופיעים ברשימה לא יתכן שהוחזרו לנתבע על ידי המשטרה וזאת לאור החלטת השופט רוזן כי החומר שעל פי חשדות המשטרה נגנב מארכיון העיר ירושלים יוותר בידי המשטרה, וכי חזקה כי המשטרה לא תפר את מצוות בית המשפט ודי בכך שהמסמכים לא הוחזרו לו, ושוב תוך ציון בטיעונים "וככל שנדרש הריני מצהיר כי המסמכים אינם בידי".
עוד טען כי המסמכים החשודים שנלקחו מארכיון העיר ירושלים אינם מוכרים וכי הוא לא ראה אותם מעולם וכי אינם בתחום התעניינותו, וכי מסמכים אלה גם לא מופיעים ברשימת המסמכים אשר לטענת המדינה נלקחו ממנו, כפי שצורפה לכתב התביעה ולבקשה לסעד הזמני.
יתר על כן שמו של הנתבע אינו מופיע בראש הרשימה ולא ברור הכיצד הוחלט שזו רשימה שלו.
בנוסף טען כי הרשימות הוכנו בינואר 2005 אך אין להם כל זכר בכתבי בי דין ומכאן שאין למסמכים אלו קשר אליו ואינו יכול להמציאם מעת שלא היו מעולם בידו.
הנתבע אף הפנה לפרוטוקול הדיון מיום 25.5.14 שם נאמר על ידי ב"כ המדינה כי במידה ומדובר במסמך, אף שהיה בגנזך המדינה , שאין לו משמעות שלטונית או כהגדרתה בח וק הארכיונים המדינה לא מבקשת מסמך כזה בחזרה, אלא את המסמכים שיש להם חשיבות שלטונית, מוסרית והסטורית.
בהתייחס לכך, אכן הנתבע טען כי עבר בעיון רב על כל הרשימה ולא מצא מסמך העונה על ההגדרה האמורה, ובמיוחד נוכח עמדתה של המדינה שרואה בתעודות ריקות של מושב זקנים כממלאות אחר האמור. לשיטתו של הנתבע רק לשלושה מסמכים המופיעים ברשימה יש ערך מסוים, התלוי כמובן בתוכנם, אולם מעת שלא ראה אותם אינו יכול להתייחס לשאלת החשיבות. מסמכים אלו כוללים מכתב מבן גוריון לויצמן אולם המכתב נמצא במיכל של יעקב עשור ולא שלו. כך גם מכתב מויצמן אל איקרואולה מקוה ישראל משנת 1905 אשר אף הוא מצוי במיכל של עשור.
המסמך השלישי מכתב מזאב ז'בוטינסקי כאשר לא פורט באיזה ארכיון הוא חסר, וכי אכן היה לו מכתב בלי תוכן מז'בוטינסקי אך הוא נלקח ולא הוחזר לו.
משכך כמובן שהנתבע אינו יכול להחזיר 3 מכתבים שאינם ברשותו.

51. הנתבע אף מוסיף כי ארכיון העיר ירושלים לא מופיע ברשימת הארכיונים הציבוריים הקבועים בחוק כאשר אינו כפוף למשרד ראש הממשלה וגנז המדינה, אך הסיבה החשובה יותר נעוצה בעובדה שגם המסמכים מארכיון זה אינם ולא היו ברשותו. כך גם יתר המסמכים וכנראה שנוצרה ערבוביה בין החשודים השונים.
עוד נטען הכיצד עותרת המדינה ל החזרת מסמכים אשר נשארו בידי ה במצוות בית ה משפט, וכך גם ביחס למסמכים שנמצאו בכליו של חשוד אחר שהורשע בגניבתם.
לשיטתו אין יסוד לתביעת המדינה בהעדר רישום אודות אשר הוחזר וכי העדר הרישום סותר את טענת חשיבותם של המסמכים, והכל מובא מהתייחסות הנתבע שהוגשה בזמנו, וכך גם הצהרתו כי אין בידו אף מסמך אחד מהרשימה.

52. בהמשך חוזר ב"כ הנתבע לטיעוניו וכאשר לטענתו האמור בסעיפים 54-53 לסיכומי המדינה מהווים שינוי חזית מהאמור בכתב התביעה (מדובר בסעיף העתירות של המדינה), וכך גם נטען כי עולה שהמדינה חזרה בה מכל הסעדים להם עתרה בכתב התביעה ועתה היא עותרת לסעדים חדשים דבר המהווה כאמור שינוי והרחבת חזית אסורה.
כך במסגרת התובענה התבקש בית המשפט ליתן צו עשה המחייב את הנתבע להעביר לגנזך המדינה את המסמכים שברשימה שצורפה לכתב התביעה וכך גם צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לערוך כל דיספוזיציה. גם בסעיף 7 לסיכומיה הפנתה המדינה לאשר נטען במסגרת התביעה, דהיינו השבת המסמכים וכאשר עתה לפתע פתאום בסיכומיה מתבקש בית המשפט לקבוע כי מעת שהנתבע לא הציג מסמכים לבדיקת מומחה הרי הנטל עובר לכתפיו, ובהמשך כי בית המשפט מתבקש לקבל את התביעה ולחייבו בהוצאות.
לטענת ב"כ הנתבע, המדינה לא ביקשה לתקן את תביעתה ולא ניתן לעשות כן בשלב הסיכומים ובגדר מקצה שיפורים וכאשר גדרי המחלוקת נקבעו במסגרת כתבי הטענות, וכאשר הנתבע התגונן כנגד אשר נטען נגדו בכתב התביעה ולא בהתייחס לטענות חדשות בחלוף למעלה מעשר שנים.

53. הנתבע טוען כי אין כל יריבות בין המדינה לבינו, כאשר המדינה עותרת לחייבו להשיב מסמכים השייכים לטענתה לארכיונים ציבוריים שהם אישיות משפטית נפרדת וכי לכל מעשה מנהלי חייבת להיות הסמכה בחוק. סמכויות גנז המדינה נקבעו בחוק הארכיונים ולא נקבע כי בסמכותו לייצג את הארכיונים, ולא בכדי ביקשה המדינה מנציגי הארכיונים להצטרף לתביעה , א ך אלו סרבו ואף סרבו להעיד בבית המשפט כאילו בידי הנתבע מסמך החסר אצלם, ובהמשך "והעולה על כולנה לא נטען כי בידי הנתבע מסמך שהיה אי פעם בגנזך המדינה" (סעיף 53).
הנתבע אף דוחה את הטענה כאילו סמכויות הפיקוח מאפשרות את הגשת התביעה ומעת שלא נתבע כלל סעד שכזה.
נימוק נוסף לדחיה על הסף נסמך על הטענה כי ארכיון העיר ירושלים אינו ארכיון ציבורי כמשמעותו בחוק, ובעת שרוב רובם של המסמכים שפורטו ברשימה הספציפית הינם מסמכים שנטען שנגנבו מארכיון העיר ירושלים ואשר היו אי פעם בידי הנתבע, דבר המוכחש.
כך גם בניגוד לאשר ניסתה המדינה להסביר מדוע ארכיון העיר ירושלים הוא ארכיון ציבורי כהגדרתו בחוק, הרי החוק קובע כי ארכיון ציבורי בו מדובר הינו ארכיון שאושר על ידי הממשלה בהודעה שפורסמה ברשומות וכאשר ארכיון העיר ירושלים אינו מופיע ברשימה שפורסמה.
עוד הפנה הנתבע לסעיף 2 להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה אודות הכנת המסמכים, תוך שצוין כי מדובר על מסמכים שהיו בגנזך המדינה "או בארכיון ציבורי כמשמעותו בחוק".
אמנם גנז המדינה רוצה להיות אפוטרופוס של כל ארכיוני המדינה, לרבות טהרת המשפחה, אגודת ישראל, חצרות אדמו"רים ומכתבים מגופים תורניים כולל ארכיון הנתבע עצמו, וכשמדובר בגופים שהיו קיימים עוד שנים רבות לפני קום המדינה.

54. לטענת הנתבע אין בכך שמסמך נושא חותמת נכנס או נתקבל להצביע שהמסמך נגנב מאיזה ארכיון הואיל והדבר ידוע כידיעה שיפוטית כי כל אדם המגיש בקשה למשרד ממשלתי מקבל חותמת דואר נכנס על העותק שבידו, וכשלכל מסמך יש מספר עותקים.
עוד הפנה הנתבע לסעיף 9(ב) לחוק הארכיונים הקובע כי הגנז אינו רשאי לעיין בחומר ארכיוני ולצלמו או לתת העתק לעיון הקהל אלא ברשות הבעלים ובעל זכות היוצרים והתנאים שנקבעו.
זאת גם הסיבה שבגינה התנגד הנתבע לאפשר לגנז לעיין או לצלם במסמכיו, וכאשר השופט רוזן קיבל טענתו ולא איפשר לגנז לצלם את המסמכים.
לכך הוסיף כי ככל שקיימים פחות עותקים והמסמך נדיר ערכו עולה.
עוד הוסיף בפרק זה כי ההליך הפלילי שנפתח בקול ענות גבורה, תוך מעצרם של הנתבע, ילדיו וחתנו, נסגר בקול ענות חלושה וכשלא יכלו להציג ולו מסמך אחד כמסמך שנגנב בידי הנתבע.

55. נימוק שלישי לדחיית התביעה על הסף, שינוי חזית מההסכמה של המדינה במסגרת הדיון שהתקיים ביום 25.5.14, וכאשר ב"כ התובעת, ולשאלת בית משפט, השיב כי גם אם מדובר במסמך שהיה בגנזך המדינה אולם אין לו משמעות שלטונית או כהגדרתה בחוק הארכיונים (כך נטען במקור) אין הם מבקשים אותו חזרה אלא רק את אותם מסמכים שיש להם חשיבות שלטונית, מוסרית והסטורית.
ואכן המדינה הגישה את ת/2 הכוללת מסמכים אשר לפי עדות הנתבע מהווים "קשקשת" מסמכים אשר אינם מעניינים ואינם עונים אחר הקריטריונים האמורים. לא בכדי כאשר נשאל ז'יטלני איזה מסמך חשוב ישנו בין המסמכים השיב אודות כתבי הרבי מליובוויטש, וכידוע הוא אינו מראשי אבות המדינה ואף לא דרך בה מעולם ועל כן אין בעדויות ולו עדות אחת לגבי חשיבות של מסמך גנוב כלשהו.

56. נימוק רביעי לדחייה על הסף, קי ומו של השתק ומעשה בית דין, זאת בהתבסס על ההליך הפלילי וכאשר הנתבע הגיש בקשה להחזרת תפוס, המדינה בתגובתה טענה כי במהלך בדיקת המסמכים הועלה חשד סביר שחלקם של המסמכים נגנבו מארכיון העיר ירושלים וחלק אחר מוחזק בניגוד לחוק . אולם , לא נטען שהנתבע מחזיק בידיו מסמכים גנובים אלא רק אותם אלו שנגנבו מארכיון העיר ירושלים.
עוד הפנה להחלטת השופט רוזן מיום 15.5.05 אודות סיווג החומרים שהומצאו, וכפי שהובאו הדברים לעיל, תוך הדגשה כי בדיון חזרה בה המדינה מהטיעון כי חומר שאמור להישמר בידי מוסדות המדינה גם אם הוא הגיע לידי הנתבע בדרכים חוקיות אף הוא נכלל במסמכים שיש להשיבם, אלא נטען כי מדובר רק על חומר חשוד כגנוב ואשר עונה על הקריטריונים של החשיבות.
לטענתו, השופט ר וזן הורה להחזיר את כל המסמכים, למעט אותם אלו שנגנבו מארכיון העיר ירושלים ואלו לא הוחזרו עד היום.
משכך קיים השתק או מעשה בית דין לגבי טענות המדינה, כאשר המדינה צמצמה את טענותיה אודות חומר החשוד כגנוב אך ורק למסמכים מארכיון העיר ירושלים. כל יתר המסמכים לא נכללו באמור.

57. נימוק חמישי לדחיה על הסף, מעת ששמו של הנתבע אינו מופיע ברשימת המסמכים ולא ניתן לייחס אליו את הרשימה. כל זאת לאור עדותו של ז'יטלני אשר ערך את ת/2 כאשר מנגד על המסמכים שנטען שנגנבו מארכיון העיר ירושלים , מופיע שמו של מנחם לוין כמי שערך את הרשימה והוא לא הובא לעדות. וכעיקר, שמו של הנתבע לא מופיע בראש העמוד כמי שמחזיק במסמכים אלו בה בעת שבחלק גדול מהרשימה הארוכה שנכללה בת/1 מופיע שמו של הנתבע כמחזיק במסמכים , אבל שמו אינו מופיע ברשימה המצומצמת ת/2 ועל כן לא ניתן לייחס לו מסמכים אלו. אכן הנתבע משער כי מדובר על מסמכים שחסרים בארכיון העיר ירושלים או שנמצאו אצל מישהו אחר מהחשודים שהורשעו בגניבה מארכיון העיר ירושלים, ותימוכין לכך כי דפים אלו לא צורפו לכתב התביעה.
יתר על כן, במסגרת הרשימה המצומצמת צוין מפורשות כי אלו נלקחו מהמיכל של יעקב עשור אשר אכן הורשע בגניבה מארכיון העיר ירושלים.
בהתייחס לרשימת מוצגים נוספים, עולה חשש כבד כי מדובר במוצגים במשפט פלילי של מישהו אחר הואיל וכנגד הנתבע ומשפחתו לא הוגש כתב אישום ואין מוצגים.

58. לגופם של דברים, נטען כי המדינה לא הביאה לעדות אף אחד מהשוטרים שביצע את החיפוש בבית הנתבע, ובהם ראש צוות החקירה רפ"ק רוסקיס, אשר אף כתב את דו"ח הסיכום והחקירה, וכך גם השוטרים אנגל, צנעני וטל והמפקח וסקר, וכאשר במקומם העידו קפלן וראכלין אשר בסופו של דבר נאלצו להודות , לאחר חקירה נגדית מאומצת , כי כלל לא ביקרו בביתו של הנתבע.
כך גם נמנעה המדינה מלהעיד את גנז המדינה דהיום, יעקב לזוביק, וכך גם לא את היועץ המשפטי שלה, שירן שושן, ולא את הנתבעים שכנגד בתביעת הנתבע, ובהם מוסק גנז המדינה לשעבר ועוד, למרות שחלקם היו נוכחים בתפיסה.
כך גם נטען אודות אותם גורמים שהמדינה לא זימנה לעדות ובנוסף למפורטים גם את עו"ד יעל כהן ממשרד ראש הממשלה אשר הוציאה את נ/7 ובמקומם הביאה עדים שאינם יודעים כלום.
עוד נטען כי המדינה לא הציגה את הנימוקים לסגירת התיק הפלילי, בה בשעה שלטענתה הנתבע מחזיק במסמכים גנובים חשובים והכיצד ויתרה המדינה על הליך פלילי. בהמשך אף נטען כי המדינה לא הביאה לעדות אף אחד מנציגי הארכיונים וכאשר אף אחד מהעדים לא יכול היה להצביע אף על מסמך אחד של הנתבע כגנוב מאיזה ספריה, הגם שנציגים של כל הארכיונים החשובים במדינה העידו במשטרה, אך גם מי מהם לא ידע להצביע על מסמך שחסר ונמצא בידי הנתבע.

59. מכאן עבר הנתבע להתייחס לעדויות השונות ובכלל האמור כי ז'יטלני לא ידע להצביע על מסמך שחסר בגנזך המדינה או בארכיון אחר ונמצא בידי הנתבע. כך גם רשימת המסמכים הספציפית הסופית לא נכללה ברשימת 40,000 המסמכים שצורפו לתביעה, וגם בכך יש משום שינוי חזית.
עוד נטען כי המדינה לא הביאה את הרשימות הרלוונטיות מזמן אמת בשרשרת המעברים וכך גם לא דו"חות פעולה או דו"ח ממוחשב של המסמכים שנתפסו, וכך גם לא הוצגה הרשימה שנערכה בגנזך טרם ההחזרה.
הנתבע הפנה לאשר ערכה עו"ד כהן (נ/7) אשר ציינה כי החלוקה אינה מבחינה בין מסמכים מקוריים לאלו המהווים העתק, ומעל לכל הפנתה לאשר כתב רפ"ק רוסקיס בנ/5, סיכום תיק החקירה, אשר מציין כי המסמכים שנתפסו בביתו של הנתבע סומנו וכי הועברו למשמורת בגנז המדינה ומשתייכים לקטגוריות שונות, וכשבאמור לא נכלל לא ארכיון ויצמן, לא גנזך המדינה, לא ז'בוטינסקי, לא הרצל ולא בן גוריון "...ועיקר העיקרים לא מוזכר ארכיון העיר ירושלים".

60. לטענת הנתבע עו"ד רותי שביט אושרי מפמת"א פלילי, הציגה בפני בית המשפט 13 קלסרים עבי קרס מלאים במסמכים אשר הוצאו מהמיכלים שהיו בגנזך המדינה ואשר היו בעיניה חשודים כגנובים, מסמכים שנשארו בידי המדינה וכאשר לא הובא כל עד שיעיד כי מסמכים אלו הוחזרו. ודוק, הוראת השופט רוזן שלא להשיב את המסמכים החשודים כגנובים ניתנה בתאריך 12.7.05, הרבה לאחר המועד של 14.6.05, המועד עליו העיד ז'יטלני בו הושבו לנתבע כל המסמכים , וכי לא יתכן שהמשטרה ביקשה הארכת צו החזקת מסמכים אשר כבר הוחזרו.
הנתבע אף מדגיש כי 99% מהארכיון שלו הינו ארכיון רבני ורק אחוז קטן ושולי מסמכים ציוניים, וכי מכתבים שנכתבו לרבנים אינם נמצאים בגנזך המדינה. יתר על כן, ברשימה שצורפה לכתב התביעה מופיעים מסמכים של ארכיונים כטהרת המשפחה, אגודת ישראל, רבנים ועוד.

61. לגופם של דברים, כך ב"כ הנתבע, בכתב התביעה נכללו 20,000-15,000 מסמכים, אולם אף אחד מהמסמכים שנכללו ברשימה שצורפה לכתב התביעה לא נמצא ברשימת המסמכים הספציפיים, וכאשר לא ברור מהיכן נלקחה אותה רשימה ספציפית והיכן היא מופיעה ברשימה הכללית, וכשז'יטלני לא יכול היה לתת הסבר ולא הובא עד אחר מכותבי הרשימות.
עוד נטען כי משך כל התקופה החל ממועד הגשת כתב ההגנה ביקש הנתבע שהמדינה תפרט הכיצד משך שנה שלמה החזיקה את כל המסמכים של הנתבע ו כאשר היה לה את כל הזמן הנדרש לבדוק את כל המסמכים, וכאשר המדינה אף הזמינה מומחים ונציגי ארכיונים על מנת שיבחנו אותם, והגם שכך לא הוכיחה אפילו בהתייחס למסמך אחד מ-100,000 המסמכים את הנטען על ידה וכפי שאף לא מצאה לנכון להביא לעדות מי מהחוקרים ואף את עדויות הנתבע עצמו.
הנתבע אף מפנה לשני עמודים מאשר צורף לכתב התביעה שם צוין מפורשות כי הם נרכשו במכירה פומבית פתוחה, בניגוד לאשר נטען בסיכומי המדינה.

62. עוד מלין הנתבע על אופן יישום ההחלטה מיום 25.5.14 אודות הכנת הרשימות, כך גם אודות החזרת המסמכים מהגנזך וכאשר מנ/2 עולה כי חסרים קלסרים רבים שלא הוחזרו ולא בכדי בית המשפט קבע כי יהיה על המדינה לבסס את התשתית העובדתית בכל הקשור לשרשרת המעברים של החומר.
מכאן עובר הנתבע להתייחס לעדויות השונות ובכלל האמור כי קפלן לא היה נוכח בחיפוש ובתפיסה ובניגוד לדבריו לא חקר את הנתבע, וכשעד זה לא הציג את החקירה כפי שגם לא הציג את רשימת המסמכים שערך, בה בעת שהעיד כי הוא דאג לרשום את המסמכים ביחידה. יתר על כן, העד העיד כי החתימו את הנתבע על הכל וכך גם הודה שמדובר בעשרות ארגזים, וכאשר הנתבע קיבל רק 14 ארגזים חלקיים. כך גם העיד על רשימת מסמכים, דו"חות חיפוש ותפיסה, דו"ח החזרה ועוד, אולם אף אחד מהם לא הוגשו.
יתר על כן עד זה לא יכול היה להעיד אודות העברת החומר מביתו של הנתבע למשטרה תוך ציון כי לא ניתן להסיק מאומה מעדותו של קפלן אשר לא הציג כל מסמך שהוא הגם שיכול היה להציגם, וכך גם נוכח הסתירה בין עדותו כי כל המסמכים היו מקוריים וכאשר בניגוד לכך עו"ד יעל כהן בנ/7 ציינה שחלקם צילומים.
בהמשך הפנה לסתירות נוספות בעדותו וכך גם אודות הרשימות שלא הוצגו ובמיוחד לאחר שבית המשפט הקשה שוב ושוב לגבי הרשימות שערך העד וכשהעד חזר והעיד כי ערך רשימה מסודרת של המסמכים שהוחזרו, אולם העד לא מצא הסבר לאחר שהתברר כי מי שהחזיר את המסמכים הוא רס"ר אייל טל שלא העיד, אשר עדיין משרת במשטרה.

63. גם בהתייחס לעדותו של חדד נטען כי אינה אמת הואיל והוצאו מסמכים רבים מהגנזך, לרבות לפרקליטות, וכך גם מיכלים התערבבו.
גם ז'יטלני תיקן עדותו וכשבעדותו השניה ציין כי אינו זוכר אם היה מדובר על משלוח אחד או מספר משלוחים בעת החזרת המסמכים מהגנזך. כך גם התייחס הנתבע למסמכים שנערכו על ידי העד לטענתו וכך גם כי לא הפנה לאף מסמך החסר בארכיונים שחיפש וכך גם לא יכול היה לקשר בין הרשימות השונות.
בהתייחס לראכלין הרי הוברר כי למעשה הוא לא ביקר בביתו של הנתבע אלא של בנו. גם כהאן לא הצליח להפנות אפילו לא למסמך אחד שחסר באחד מהארכיונים. יתר על כן, מעת שהעיד כי ביקר פעם אחת רק במשרדי היחב"ל הרי אינו יכול לזכור מביקור אחד את כל המצוי שם.
עוד טען הנתבע כי העד העיד שטרם החזרת המסמכים ערכו בגנזך רשימה של המסמכים המוחזרים אך הרשימה לא הוגשה לבית המשפט וכנראה שלא בכדי.
בהמשך, הפנה לסתירות בין העדויות וכך גם אודות מסמכים שנלקחו מעשור.

64. לטענתו מדובר היה בחשד לגניבה וכשהמשטרה הסתערה על אוסף מסמכים עצום וכשהשוטרים הורסים אותו. אכן נתפסו שני חשודים, עשור ומנדלבוים, שגנבו מסמכים מארכיונים שונים לרבות ירושלים, וכי המסמכים שהנתבע רוכש הם פרי איסוף שקדני, חוקי וכשלשיטתו הוא מציל מסמכים שאלמלא כן היו יורדים לטמיון.
בסעיף 176 לסיכומים עתר לדחות את התביעה ולקבוע כי המדינה נטלה 100,000 מסמכים יקרי ערך ללא רישום וגרמה לנתבע נזק בלתי הפיך.

סיכומי התשובה:
65. לטענת המדינה הנתבע לא התמודד עם אשר נטען בסיכומיה.
בהתייחס לנטען על ידי הנתבע, צמצום הרשימה נבע מאילוץ, זאת לאור פעולותיו של הנתבע אשר עשה ככל יכולתו לטשטש ולהסתיר את אותם מסמכים שהמדינה ביקשה לבדוק ואשר לא יכולה הייתה לבחון את מהותם וחשיבותם, ועל כן התייחסה רק למסמכים שהגורמים הרלוונטיים הנמצאים כיום בגנזך יכולים לאשרר כי אלו מסמכים בעלי ערך היסטורי אשר היו בארכיונים ציבוריים ונלקחו משם שלא כדין.
אכן לא ניתן היה לבחון את מהותם של כל המסמכים בגינם הוגשה התביעה, אלא רק הרשימה המצומצמת, אולם אין בכך לשמש כחרב פיפיות כנגדה וזאת כהמשך לטענת המדינה כי כל מסמך חשוב ויש לעשות הכל להשיבו למקומו הטבעי.
בהתייחס לנטען על ידי הנתבע אודות מסמכים שונים אשר הנתבע קובע כי אין להם חשיבות היסטורית או שלטונית, הרי לא הוא שיקבע שכזאת ובוודאי לאחר שמכרם בנזיד עדשים ובשוק חופשי.
כך אין מקום לטענה על שינוי חזית.
בנוסף דוחה המדינה את הנטען כאילו מסמך מקורי בעל חותמת נתקבל יכול להיות "מטבע הדברים" אצל אדם פרטי ובוודאי לא אצל סוחר אלא מקומם בארכיון ציבורי.

66. המדינה דוחה מכל וכל את הנטען אודות סילוק התביעה על הסף בגין חמש טענות שונות, אשר כולן נועדו לטשטש מחדליו והצורך להציג את המסמכים הנדרשים שהועברו לחזקתו.
יתר על כן, בהתייחס להחלטת השופט רוזן הרי הנתבע שוב "שכח" כי בסופו של יום ניתן צו עיכוב ביצוע אולם אלו כבר הועברו לחזקתו וכי אין דינו של הליך פלילי ומטרותיו כדינו של הליך אזרחי/הצהרתי.
בהתייחס לעדים שהובאו וגם בהתייחס לאלו שלא הובאו יש לזכור כי מדובר בתיק שהחל בשנת 2005 וכאשר הנתבע עשה כל שביכולתו לטשטש מחדליו, ועל כן על בית המשפט להתייחס לעדויות שהובאו בפניו, וכאשר בניגוד לנתבע שלא הביא ולא הציג אף עד מטעמו לאשש טענותיו, המדינה הציגה מסמכים והביאה עדים אשר בהתבסס עליהם ניתן לראות את אותה "שרשרת עובדתית".
מנגד הנתבע התעלם מאותן טענות אודות התנהלותו, ובכלל האמור הניסיון לסכל את פעולת השוטרים בחיפוש תוך הסתרת המחסן ובו מסמכים רבים. כך גם אודות המכירות הפומביות וסחר במסמכים ובעת שמכר עשרות או מאות מסמכים וטען כי העביר מסמכים באמצעות בני משפחתו ומבלי שהדבר הוכח, וכי הנתבע היה מודע היטב כי מכירת מסמכים היסטוריים בעלי חותמת נתקבל של ארכיונים ציבוריים אינה חוקית.
התנהגותו הינה לא של אדם תם לב ובעת שמוחזרים לו עשרות אלפי מסמכים הוא מעבירם לילדיו וזאת בניסיון להבריחם ובטרם יידרש להשיבם.
משכך טוענת המדינה כי הוכיחה שהנתבע סחר במסמכים היסטוריים תוך ידיעה ברורה כי מדובר במסמכים הנמצאים בחזקתו שלא ברשות ולא בסמכות, כאשר עדותו רצופה סתירות ובהינתן כל האמור הוכיחה המדינה את תביעתה והצליחה להעביר את הנטל לכתפי הנתבע.

67. בסופן של טענות נטען כי מדובר בתיק עקרוני וכך זכותו של הציבור כולו לעיין במסמכים היסטוריים ומוסדיים שמקומם בארכיונים ציבוריים ובגנזך המדינה וכי מקום וזכות זו נלקחת על ידי מי שהגיעו לידיו מסמכים שלא כדין חובתה של המדינה לעשות הכל להשבתם לידי הציבור ועל כן הוגשה התביעה.
לאור האמור חזרה התובעת וביקשה כי בית המשפט יקבל את התביעה ויקבע כי הנתבע סחר במסמכים לא לו, בניגוד לדין, מסמכים שמקומם בארכיונים ציבוריים.
עוד התבקש בית המשפט לקבוע כי מעת שהנתבע לא טרח להציג מסמכים אלו לבדיקת מומחה הנטל עבר לכתפיו ובכך כשל.
לאור האמור מתבקש בית המשפט לקבל את התביעה במלואה תוך חיוב הנתבע בהוצאות.

68. לאמור יש להוסיף את בקשת הנתבע למחוק את סעיפים 53 ו-54 מסיכומי התובעת וכשהמדובר בסעיפי הסעדים בהם התבקש בית המשפט לקבוע כי הנתבע סחר במסמכים לא לו ובניגוד לדין, וכך גם לקבוע כי מעת שהנתבע לא טרח להציג מסמכים לבדיקת המומחה הנטל עבר לכתפיו ובכך כשל (סעיף 53), וכשבהמשך, בסעיף 54, התבקש בית המשפט לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבע בהוצאות ניהול התיק במשך שנים ובנזקים ההיסטוריים שנגרמו למדינה בשל התנהלותו של הנתבע.
הבסיס לעתירתו, כי הסעדים האמורים לא נכללו בכתב התביעה והינם בגדר שינוי חזית, הואיל ובכתב התביעה בית המשפט התבקש ליתן צו עשה המורה לנתבע להעביר לגנזך המדינה את המסמכים שברשימה וכך גם צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לערוך כל דיספוזיציה במסמכים.

התובעת בתגובתה טוענת כי במקום להתמודד עם הטענות אשר פורטו על ידי התובעת בסיכומיה הנתבע שב ומגיש כל בקשה אפשרית לסכל בירור עינייני של התיק.
עוד נטען על ידי התובעת כי הבקשה כלל אינה חתומה ועל כן לא ברור אם היא הוגשה על ידי הנתבע עצמו אשר ציין את שם בא כוחו או שבא כוחו הגיש את הבקשה, וכי יתכבד ויגיש בקשה חתומה תוך צירוף תצהיר – כל זאת לאחר שבית המשפט הפנה את תשומת לבו של הנתבע כי הגשת בקשות מטעמו אינן יכולות להתקבל.
עוד ציינה התובעת כי ככל שעומד הנתבע על בקשתו תבקש כי יגיש תצהיר ויקבע דיון.
לגופם של דברים אין ממש בטענות הנתבע. התובעת דרשה לקבל את כל המסמכים אשר מצוים בחזקתו של הנתבע או כך לפחות חשבה עד עדות הנתבע עצמו. יתרה מכך, ברור כי לאחר החקירה הנגדית של הנתבע, בהעדר מסמכים ולאור התנהלותו הפסולה הנטל עובר לכתפיו, וכשמדובר בטענה משפטית לגיטימית שאין בה משום הרחבת חזית.
עוד נטען כי התובעת טענה כל העת כי על הנתבע להציג את המסמכים וככל שיימנע מכך יש לכך תוצאות משפטיות ברורות ותוך הפניה לפרוטוקול הדיון מיום 23.12.15 בו נטען מפורשות על ידי ב"כ התובעת אודות העברת הנטל, לאור ההצהרה המפתיעה של הנתבע וכאשר לא באותו מעמד וגם לא לאחר מכן נטען על ידי הנתבע להרחבת חזית, וכי הטענה אודות נטל ההוכחה עלתה בדיונים קודמים וכשהצדדים התייחסו אליה, וכאשר לא נטען לשינוי חזית ועל כן מושתק הנתבע מלטעון זאת.

הנתבע בתשובתו טען כי מדובר על חתימה דיגיטלית ולא היה מקום שהתובעת תידרש לנושא החתימות, וכשהתשובה חתומה על ידי ב"כ הנתבע. לגופם של דברים נטען כי התובעת לא עתרה לתיקון כתב התביעה, לרבות לא בדיון שהתקיים ביום 23.12.15, וכאשר גדרי המחלוקת נקבעים בהתאם לכתבי הטענות.
יוער, כי בית המשפט החליט כי אין מקום לעכב את הגשת הסיכומים מטעם הנתבע וכי במסגרת פסק הדין בית המשפט יתייחס לנטען.

דיון והכרעה:
69. חוק הארכיונים בא להסדיר את מעמדו של ארכיון המדינה ולקבוע הוראות בכל הנוגע לשמירת חומר ארכיוני בעל ערך במוסדות המדינה, ברשויות המקומיות וברשות הפרט, וכפי שפורטו הדברים בדברי ההסבר להצעת חוק הארכיונים, תשי"ב-1952, הח' 129 כ"ח בתמוז תשי"ב (21.7.52).
כך גם מקנה החוק לגנז סמכויות פיקוח, לרבות ביחס לחומר ארכיוני פרטי, תוך קביעת סנקציה פלילית לעובר על הוראותיו.

70. הגדרת "חומר ארכיוני" בסעיף 1 לחוק כולל חומרים "המצויים ברשותו של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית, להוציא חומר שאין לו ערך של מקור" (סעיף 1(1)), ובהמשך "המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם ענין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה, או שהם קשורים לזכרם או לפעולתם של אנשי שם;".
כך גם בהמשך " הגנזך" - ארכיון מדינת ישראל . בהגדרת "ארכיון ציבורי" - ארכיון שהוא בבעלותו או הנהלת ו של גוף שאין מטרתו הפקת רווחים, ואושר על ידי הממשלה, בהודעה שפורסמה ברשומות , כארכיון ציבורי.
בהתייחס ל"מוסד ממוסדות המדינה" נקט המחוקק בהגדרה מרבה " ...לרבות תאגיד ממלכתי או ממשלתי וכן מוסד ממלכתי שהוקם על פי חיקוק, שהממשלה, באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת , הכריזה עליהם בצו כמוסד המדינה לעניין חוק זה ".
בסעיף 4 לחוק נקבע כי כל חומר ארכיוני של מוסדות ממלכתיים שקדמו להקמת המדינה וכך חומר ארכיוני של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית שנפסק ואין מי במקומם או חומר שאינו צריך לשימוש, יופקד בגנזך.
כך גם נקבע כי הגנז יפקח על סדרי הארכיונים במוסדות המדינה וברשויות המקומיות והוא אף רשאי לבדוק כל חומר במוסדות המדינה וברשויות המקומיות (סעיף 7), ואף לנהל פנקס חומר ארכיוני בידי בעלים פרטיים (סעיף 8(א)).
בסעיף 9 נקבע מפורשות כי "(א) הגנז רשאי לדרוש מכל אדם ידיעות על חומר ארכיוני הנמצא בבעלותו או באחזקתו", הגם שבהתאם לס"ק (ב) אין הוא רשאי לעיין אלא ברשות הבעלים.

71. הוראה נוספת נקבעה בסעיף 14א ולפיה חומר ארכיוני בארכיון ציבורי לא ניתן להעביר ממנו אלא לגנזך או לארכיון ציבורי אחר, וכך גם נקבעה הוראה בסעיף 16 אודות הוצאת חומר ארכיוני מישראל.

72. יוער כי בהתאם לצו הארכיונים (הכרזה על מוסדות המדינה) תשכ"ו-1966 הוכרזו כמוסד ות מדינה המוסדות המפורטים בצו, ובכלל האמור מועצת הרבנות הראשית ומועצות דתיות, וכאשר עוד בשנת 1958 אושרו כארכיונים ציבוריים, בין השאר, הארכיון הכללי לתולדות ישראל בירושלים, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ארכיון הציונות הדתית ליד מוסד הרב קוק ירושלים, וכך גם ארכיון ויצמן ברחובות.
הנה כי כן, הגדרת חומר ארכיוני כוללת מסמכים המצויים ברשותם של גופים, כפי שפורט לעיל, אך כחלופה נוספת מסמכים אשר בגין תוכנם יש בהם עניין לחקר או שהם קשורים לפעולתם של אנשי שם יהא מקומם אשר יהא, ובהתאם חלות הוראות החוק.

73. כפי שנקבע בע"א 9366/12 Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (3.6.15) , די בכך שחומר ארכיוני מצוי בארכיון הציבורי על מנת שיחולו תנאי סעיף 14א לחוק, דהיינו הסמכת הגנז למפורט בו וכאשר "...המחוקק רואה חשיבות רבה בשמירה על חומר ארכיוני המצוי בארכיון ציבורי, כפי שעולה כבר מהגדרותיהם של מונחים אלה..." (פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט הנדל). ובהמשך "חומר ארכיוני 'שבארכיון ציבורי' איננו כחומר ארכיוני שבידי הפרט, והוצאתו מהארכיון הציבורי איננה כהוצאתו מרשות הפרט. עצם הימצאות החומר בארכיון הציבורי מהווה משוכה בפני המבקש להוציאו – בדמות הסכמת הגנז – גם אם מדובר בבעליו. ארכיון ציבורי – כשמו כן הוא. הוא משרת באופן מובהק את האינטרס הציבורי, לרבות הזיקה בין מדינת ישראל המודרנית לבין ההיסטוריה של עם ישראל ", וכאמור ישנן הוראות נפרדות אודות חומר ארכיוני בעל ערך הנמצא בבעלות פרטית ואינו מופקד בארכיון ציבורי.
עוד נקבע בפסקה 7 כי "תכליתו של חוק הארכיונים היא שמירה ופיקוח על חומר ארכיוני והסדרת אופן הטיפול בו. כאשר החומר הארכיוני מוחזק בידי בעליו הפרטיים, הפיקוח מתבטא ביכולת של הגנז לנהל תיעוד ולדרוש ידיעות אודותיו, ובהסכמת הבעלים – גם לעיין בו. כאשר החומר הארכיוני מוחזק בארכיון ציבורי – על כל המשתמע מכך, כאמור לעיל – גוברות המגבלות המוטלות על בעליו ".
כך גם נדרש בית המשפט שם לקביעה כי יש לראות בחוק הארכיונים, שהוא המסגרת הנורמטיבית העליונה, כחוק ספציפי אשר גובר על הוראות חוק אחרות.
כן ראו ת"א (ים) 58927-11-15 מדינת ישראל נגד בעהם (13.8.17) .

74. כפי שהובא לעיל שני הליכים או פעולות ננקטו כנגד הנתבע, זאת במסגרת חשד לעבירות גם על החוק, ובאופן שהנתבע מחזיק בחומר ארכיוני שלא כדין. משכך, נערך אותו מבצע אשר כונה "היסטוריה בדולר" ובמסגרתו נערכה אותה פשיטה, לרבות בביתו של הנתבע, וכאשר אין חולק כי נתפסו מסמכים רבים וכאשר חלקם היו מסודרים בביתו של הנתבע, לרבות עם תווית מחיר בדולרים.
מסמכים אלה הועברו ליחב"ל ומשם הועברו, כנטען, לגנזך המדינה, ואזי נמסרו בחזרה לנתבע, למעט מסמכים שבאותה עת נשארו במסגרת בדיקה של מס הכנסה.
ההליך השני החל בסמוך להחלטת השופט רוזן, הליך אזרחי אשר תחילתו בבקשה לסעד זמני, בקשה שהמדינה עתרה למחיקתה לאחר שהמסמכים הוחזרו בהתאם להחלטה בתחום הפלילי, והמשכו בתובענה האזרחית על הסעדים שהמדינה עתרה להם.

75. עוד בעת הגשת התביעה נטען על ידי המדינה כי הרשימה אשר התובעת הפנתה אליה הוכנה בחופזה ואכן כללה מסמכים רבים. בהמשך ההליך, עתרה המדינה למתן אפשרות לבדיקת המסמכים על מנת לבחון את השאלות הנצרכות ביחס לאותם מסמכים, ה ן באשר לערכם ההיסטורי וכדומה, והן לעניין האותנטיות ובחינת היותם מסמכים מקוריים אשר הוצאו מארכיונים ואשר בגין כך חב הנתבע, כך לפי המדינה, להשיבם.
לאור רוחב היריעה, עוד בפני כב' הרשמת נחליאלי (כתוארה אז) ניתנה הוראה על בדיקת מסמכים, אולם לאור ההליכים השונים שפורטו, נדרש בית המשפט בשנית לשאלת בדיקת המסמכים , וכך גם "צמצום" המסמכים המדוברים בכלל והנצרכים לבדיקה בפרט.
כאן יש להדגיש כי ההחלטות אודות האמור, לא ניתנו בדרך של הכרעה משפטית נוכח התנגדות זו או אחרת, אלא ניתנו לאחר הסכמת הצדדים וכשלמעשה "חזית המחלוקת" השתנתה לאור המוסכם, בעיקרו של דבר בדיון מיום 25.5.14.

ההחלטה בהסכמה:
76. כפי שפורט לעיל, הצעת בית משפט שהתקבלה , ראשיתה רשימה שהמדינה אמורה הייתה להכין ואשר אמורה לכלול את " ...כל המסמכים אשר לטענתה, הינם בגדר תביעתה, דהיינו מסמכים שהיו בגנזך המדינה, או בארכיון ציבורי כמשמעותו בחוק, ואשר התובעת טוענת כי הוצאו משם, ועל כן זכאית המדינה כי מסמכים אלו יושבו לגנזך המדינה", תוך שהודגש מיד ובהמשך "מדובר ברשימה שתהא רשימה סופית בהתייחס לתביעה דנן".
גם רשימה זו עברה גלגול נוסף, בעת שבמקום הרשימה הראשונה שצורפה בהתאם לאשר הוסכם והוחלט לעיל, צורפה רשימה מצומצמת אשר סומנה ולמעשה התביעה מתייחסת אך ורק לפריטים מושא רשימה זאת.
הרכיב השני לו נדרשו הצדדים בהסכמה האמורה , נושא המסמכים אשר יעמדו לבדיקה, וכפי שהוסכם והוחלט "במקביל, התובעת תכין מתוך הרשימה האמורה 100 מסמכים אותם תבקש התובעת לבדוק בשלב הראשון על-ידי מומחה מטעמה ו/או מי מטעמה. מסמכי מקור אלו יימסרו לנציג מוסמך מטעם התובעת... דהיינו, בדיקה האם אכן קיימת אינדיקציה מהמסמך שאכן הוא עונה על המפורט לעיל" (עמ' 10).
ואכן, הרשימה המצומצמת הוכנה וסומנה, והוגשה רשימה זהה הן במועד הראשון של הגשת הרשימות והן במועד השני.

77. יש להדגיש כי הצעת בית משפט ניתנה לאחר שמיעת הצדדים ואף נציגיהם ולאחר שב"כ התובעת טען כי בסופו של יום המדינה מבקשת להשיב את המסמכים אשר היו בגנזך המדינה , וכ אשר ב"כ התובעת ציין כי הוא מוכן להסתפק במספר מסמכים מצומצם כדי לבחון את ערכם, וכך אם יש מסמכים שיש להם ערך היסטורי, וכשלזוביק מהגנז , הסביר כי מתוך הרשימות שנערכו על ידי המשטרה לכאורה ישנם מסמכים שמצוין כי מדובר בגנזך המדינה. ב"כ התובעת ציין עוד באותה עת , שאם יתברר כי אין למסמך משמעות שלטונית , מוסרית והיסטורית, כהגדרתה בחוק הארכיונים , לא יבקשו אותו מסמך בחזרה, אלא כאמור מסמכים שיש להם חשיבות שלטונית, מוסרית והיסטורית.
בתגובתו המידית של ב"כ הנתבע, ולשאלת בית משפט האם אין מקום שמסמך יוחזר, התייחס לאשר ציין בית משפט ככל שמדובר אכן במסמך שהיה, דהיינו הגבלת הבקשה רק למסמכים שהיו ואינם עוד, וכשב"כ התובעת הדגיש שזקוקים למסמך מקור על מנת לבדוק הנדרש , תוך ציון כי מדובר על מסמכים שנמצאים בארכיון הציוני ובמספר ארכיונים אשר מתנ קזים לגנזך המדינה, וכאשר לזוביק הסביר כי מדובר במספר ארכיונים.
עוד הרחיבה היועצת המשפטית של ארכיון המדינה, הגב' שירן שושן, כי מסמכים שנוצרו או נתקבלו או נוהלו בידי המדינה על מוסדותיה חייבים להיות מופקדים בארכיון המדינה, תוך הפניה לסעיפים 4, 15 ו-16 לחוק, בציינה כי ראתה את הרישומים אך לא את המקורות, וכי מתוך הרשימה שראתה אין מסמך שלא היה בגנזך המדינה או בארכיון הציבורי . ושוב הדגשה של ב"כ התובעת שמדובר על מסמכי מקור.
כאן לראשונה נשמע אודות טענה למכירה של חלק מהמסמכים, וכאשר לאחר דברים אלו וחרף הנטען בהם, הגיעו הצדדים לאותן הסכמות כפי שפורטו לעיל.

78. ואכן, הומצאה הרשימה הכללית שכאמור אף היא צומצמה באופן משמעותי ואותה רשימה מצומצמת לבדיקה, וכל שנותר לאותה עת , לקבל את התייחסות הנתבע ביחס למסמך ספציפי שיסבור כי אין מקום לאפשר בדיקתו, זאת ותו לא.
משכך, לא ניתן היה להבין הכיצד הנתבע בחר לטעון כי למעשה אין הוא מחזיק במסמך מהמסמכים האמורים, ובאופן שלמעשה "מסכל" ועושה פלסתר כל אשר הוסכם והוחלט, וכאילו לא היו דברים מעולם.

79. חמור מכך, לרבות נוכח אשר ציין הנתבע אודות מכירה, כלל בית המשפט בהצעתו את אותה הוראה מפורשת בסעיף 4 להצעה, תוך ציון מפורש כי הוראה זו הינה לאור אשר נשמע באותו מועד, ולפיה "...מסמך מקור שהנתבע טוען כי נמכר ו/או הועבר לצד שלישי, לרבות על-ידי מי מילדיו ו/או על-ידי גורם אחר, יפרט הנתבע בתצהיר אודות אותו מסמך, ואשר ארע ביחס אליו".
ודוק, לכל אשר הוצע ניתנה הסכמת ב"כ הנתבע ובנוכחות הנתבע. אולם, לא רק שעתה מפתיע הנתבע עם גרסה סותרת את כל אשר הוסכם אלא אף התעלם מהוראת בית משפט כאילו לא ניתנה.

80. כאן יש להזכיר את אשר הובא לעיל אודות הגרסאות השונות אשר היו בפיו של הנתבע. כך, מחד גיסא טען כי מכר מסמכים אולם מאידך גיסא טען שלא עשה כן. בהמשך, נזקק לגרסה נוספת, דהיי נו העברת מסמכים לילדיו. גם בהתייחס לגרסה זו , טען כי אינו יודע מה עשו הילדים עם אשר הועבר להם, ותוך סתירה נוספת, ציין כי הם מכרו את המסמכים.
עוד גרסה בפיו, שלאחר תפיסת המסמכים על ידי המשטרה לא נגע במסמך זה או אחר.
בצדק נטען על ידי התביעה כי הנתבע, למעט דבריו הוא, לא זימן לעדות לא את מי מילדיו ולא מי "מהסוחרים", וכמובן שגם לא המציא כל תיעוד אודות הנטען על ידו, לרבות בהתייחס לטענה כי רכש מסמכים במכירות פומביות, וכאמור, מבלי שטרח למלא אחר החלטת בית משפט אודות הגשת תצהיר מפורט, בהתייחס להעברת מסמך זה או אחר מרשותו, בין במכירה ובין בהעברה למי מילדיו או מישהו אחר.
דהיינו, הפרת צו של בית משפט על כל המשתמע, וכמובן שיש לייחס להעדר תצהיר שכזה משמעות בהכרעה הנדרשת בתיק זה.

81. דומה כי לנוכח הקושי בהוכחת אחת מהגרסאות, בחר בגרסה נוספת ולפיה לא הוחזרו לו כל המסמכים אלא רק חלקם, וגם זאת ללא תימוכין כלשהן ומבלי שיכול היה להצביע מהם אותם מסמכים אשר לטענתו נלקחו מביתו או מהמחסן הנסתר במסגרת "פשיטת המשטרה", תוך השוואה למסמכים שהוחזרו, ובאופן שניתן היה להתייחס לחסר ובכלל זאת כהתייחסות ספציפית לאשר הופיע ברשימות מטעם התובעת, בין הרשימה הכוללת ובין הרשימה המצומצמת – אך אף זאת לא נעשה.

שרשרת ההעברות:
82. ומכאן נתייחס קצרות לנושא העברת המסמכים, לרבות שאלת החזרתם לנתבע.
בנושא זה אכן התגלו סתירות או אי דיוקים בעדות של מי מטעם עדי התביעה, וכפי שפורטו הדברים בניתוח הראיות, לרבות עדויות התביעה, אולם אין אני סובר כי יש באשר נטען בהתייחס לאותן עדויות משום דחיית הנטען מכל וכל, ובמיוחד שאכן יש להתחשב גם בחלוף השנים.
יתר על כן, אין זה משנה לצרכי ההכרעה בתיק זה אם פלוני או אלמוני היה נוכח בתפיסת המסמכים בביתו של הנתבע או שהיה נוכח בביתו של בנו.
די לנו בכך שאותן עדויות בדבר אותם מאות ואלפי מסמכים שנתפסו והועברו ליחב"ל לא נסתרו ולמעשה גם הנתבע לא סתר את ההעברה הראשונה, דהיינו תפיסת כל אותם מסמכים שהועברו ליחב"ל. לא ראיתי באשר נטען בנושא אופן אחסון המסמכים ביחב"ל לשנות מהקביעה, שאכן באותו מבצע נתפסו אותם עשרות אלפי מסמכים והובאו ליחב"ל.
מהעדויות שנשמעו בהתייחס למקום הימצא המסמכים ביחב"ל, עולה כי אכן כפי שציין השופט רוזן בהחלטתו שהובאה בהרחבה לעיל, המשטרה נזקקה, בסופו של יום, להשאיר ברשותה, באותה עת, מסמכים הקשורים למס הכנסה וכאשר לכאורה לא מדובר באותם מסמכים היסטוריים. בנוסף, חומר אשר נלקח לפי החשד מארכיון זה או אחר אשר נשאר לצורכי חקירה, באותו שלב, וכאשר שאר החומר אמור להיות מוחזר לנתבע.
מכאן הועבר כל החומר אשר נועד להחזרה לארכיון המדינה וכאשר עדים שונים העידו אודות אופן שמירת אותם מסמכים, גם אם איפשרו לגורם זה או אחר לבדוק מסמך זה או אחר, ובאופן שניתן לקבוע שאכן לא נותרו בידי ארכיון המדינה מסמכים מתוך אותם מסמכים רבים שהועברו מהמשטרה לארכיון, וכשהנתבע סר לקחתם.
לאמור יש להוסיף את הקביעות של השופטים שדנו במסגרת ההליך הפלילי בנושא המסמכים, וכאשר עולה מתוך ההחלטות השונות שאכן נחה דעתם כי כל החומר שנתפס אכן הוחזר, בסופו של יום, לנתבע, ולמעט אשר הומצא במסגרת הדיון לא הובאה בפנינו בקשה או השגה אודות אי החזרת מסמכים על ידי המשטרה, כפניה במסגרת ההליך הפלילי, ודומה כי לא בכדי.
התרשמתי באופן ברור כי גם אם זיכרונו של מי מהעדים מטעם התביעה בגד בו בנקודה מסוימת, עדיין נחה דעתי שאכן מלוא המסמכים הוחזרו לנתבע, ולאחר שהתובעת לא הצליחה למנו ע החזרת מסמכים בגין התביעה דנן, במסגרת ההליך האזרחי בו נקטה.
יתר על כן, חזקה על הנתבע כי היה פונה מיד לאחר מתן ההוראות להחזרת המסמכים או עם תום החקירה וההחלטה שלא להעמידו לדין, בדרישה לקבלת מלוא המסמכים ולא היה מחריש, אם אכן אלו לא הוחזרו לו.
ודוק, הטוען כי לא החזירו לו מסמכים מצופה היה כי יפרט מהם המסמכים אשר לא הוחזרו לו ולא די באמירה כללית, בה בשעה שאין חולק שעשרות אלפי מסמכים הוחזרו.
כך גם, אם אכן כדבריו, אין כל הסבר מדוע בכתב ההגנה אשר הוגש תקופה ארוכה לאחר החזרת המסמכים, לא נטען מאומה אודות כשל בהחזרת המסמכים.

83. מעת שעברנו את שרשרת מעבר המסמכים, תוך שניתן לקבוע כי המסמכים אשר נלקחו הוחזרו, מצופה היה מהנתבע כי ישמור על אותם מסמכים וגם אם חלפה המניעה שנקבעה על ידי השופט רוזן, דהיינו תקופת מחצית השנה, ואף לאחר שלטענתו הוחזרה לו הערבות הבנקאית, הרי היה ער לקיומה של התביעה ובאופן שיכול ויהיה עליו להעביר לגנזך המדינה את המסמכים שנכללו בתביעה, וזאת בין אם המסמכים הוצאו מידיו ובין אם לאו.

84. הנה כי כן, מעת שהוחזרו המסמכים כולם לנתבע, וכאשר לא נטען אחרת על ידו, מצופה היה כי המסמכים יישארו ברשותו, גם אם לא תחת צו בית משפט, ובכל מקרה אם אכן העביר מסמכים או מכר מסמכים באופן שאינם בידיו, היה אמור לגלות זאת במסגרת ההליכים בתיק האזרחי. אולם הנתבע לא טען זאת, וגם תצהיר גילוי המסמכים מטעמו היה כוללני וכלל כביכול את כל המסמכים ובצדק טען ב"כ התובעת, בעת אותו גילוי אודות מכירת מסמכים, הכיצד טוען זאת הנתבע לראשונה.
יהיו הדברים אשר יהיו, אין כל הסבר הכיצד בחר הנתבע להעלים מבית משפט, תוך שהוא מצהיר הצהרות במסגרת דיון משפטי, כי תהא ההחלטה אשר תהא אין כל מסמכים בידיו ובאופן שלא ניתן כלל לבצע את אשר הוסכם והוחלט.
בלשון אחרת, אם באותו מועד של ההסכמה וההחלטה לא היו המסמכים בידיו, הכיצד הסכים לאשר הוצע ולא טען מיידית כי בכל מקרה לא ניתן יהיה לבדוק מסמכים כי אין ברשותו כל מסמך הואיל ונמכר או הועבר לילדיו. כך אם היו המסמכים בידיו, למעט מסמכים שנמכרו כפי שציין, היכן נעלמו אותם מסמכים עם קבלת הרשימה. ושוב, ניחא אם הנתבע היה מפרט בתצהיר את אשר נדרש לפרט אודות אופן העברת מסמך זה או אחר והוצאתו מרשותו כך שניתן היה אכן לבדוק אשר נטען, לרבות לנסות ולאתר את אותם מסמכים. אולם, הנתבע בחר להפר את צו בית משפט על כל המשתמע מכך.

סיכום ביניים:
85. אם נערוך סיכום ביניים על מנת לבחון את אשר מתחייב מהאמור, עולה כי התביעה הוכיחה שאכן במסגרת המבצע נתפסו עשרות אלפי מסמכים בביתו של הנתבע, וכך כנראה גם אצל מי מילדיו. אשר נתפס הובא ליחידה החוקרת, תוך הפרדתו מחומר אחר ולמעט אשר נטען כי נלקח מארכיון העיר ירושלים וכך גם אשר נדרש לשלטונות המס, הוחזר כל החומר לנתבע, ובהמשך, גם אשר נשאר לצורכי חקירה.
אני דוחה מכל וכל את גרסת הנתבע כי המשטרה או גנז המדינה הוציאו מידיהם מסמכים מהמסמכים שנתפסו בביתו. יתר על כן, הנתבע היה חייב להוכיח כי אכן אין בידו מסמך מהמסמכים וכשלאור ההסכמה הדיונית, הדברים אמורים הן בהתייחס לאשר כלול ברשימה הכללית ובמיוחד הקשור לרשימה המצומצמת, אותם מסמכים אשר היה על הנתבע לאפשר בדיקתם. ודוק, להסכמה וההחלטה של מותב זה, קדמה, כזכור, החלטת כב' השופטת נחליאלי, במועד מוקדם יותר, אשר לכאורה עמדה בתוקפה משך תקופה ארוכה ועל כן בכל מקרה לא היה רשאי הנתבע למנוע ולסכל את החלטתה, וככל שעסקינן בתום לב, אם אכן כדבריו, היאך העז לבוא לבית המשפט ולהסתיר כי כל המסמכים אינם בידיו תוך שהוא רק מזכיר כי חלק נמכר כביכול, אף זאת ללא כל תימוכין, כולל טענה שניתן היה להוכיחה בנקל, של העברת מסמכים למי מילדיו.

תוצאת הפרת ההחלטה:
86. נוכח מסקנות אלו אכן מתעוררת השאלה מה התוצאה המתחייבת מהתנהלות שכזו ובהקשר לתביעת המדינה.

87. בהתאם להוראת תקנה 124 לתקנות סד"א, המפר החלטה בהתאם לאותה תקנה יחולו הוראות תקנה 122 לתקנות סד"א בשינויים המחויבים.
אם נפנה לתקנה 122 האמורה, נקבע בה כי בעל דין שאינו מקיים צו בהתייחס לשאלון, גילוי מסמכים וכדומה, הרי אם הוא נתבע ימחק בית המשפט את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, הגם שרשאי בית המשפט להאריך את המועד לקיום הצו.
במקרה דנן, בנוסף להפרה של ההוראה אודות מתן אפשרות לבדיקת המסמכים, לא עמד הנתבע גם בהוראה אודות תצהיר שעניינו מסמכים, וכי על כן למעשה היה מקום להורות על מחיקת כתב ההגנה ואזי התוצאה המתבקשת מתן פסק דין בהתאם לתביעה ולכאורה ללא צורך בהוכחת הנטען בה (תקנה 97).
המדינה לא עתרה אמנם למחיקת כתב ההגנה והמתחייב מכך, ויתכן ולא בכדי, הגם שכאמור אם אכן הייתה מוגשת בקשה שכזו, היה מקום לשקול קבלתה, ובמיוחד נוכח התנהלות הנתבע, עם זאת עתרה לקביעה בדבר שינוי נטל ההוכחה.
והנה, במקום שהנתבע יחריש נוכח התנהלותו, בא הוא חשבון עם התביעה, הכיצד עותרת היא לסעדים שכביכול לא התבקשו במסגרת התובענה.

88. בשאלת הסעדים, אם נפנה לכתב התביעה הרי התבקשו שני סעדים. הסעד האחד, צו עשה המורה לנתבע להעביר למדינה את המסמכים שברשימה ואשר הינם מסמכים של מוסדות המדינה ורשויות מקומיות, וכן סעד נוסף ש ל איסור דיספוזיציה במסמכים אלו, וכאשר בסעיף 54 לסיכומים התבקש בית המשפט לקבל את התביעה במלואה, דהיינו ללא חריגה מהסעד שהתבקש.
אמנם, בסעיף 53 לסיכומים עתרה התובעת כי בית המשפט מתבקש במסגרת קבלת התביעה לקבוע כי הנתבע סחר במסמכים בניגוד לדין, מסמכים שמקומם בארכיונים ציבוריים, וכך גם התבקש בית המשפט לקבוע כי מעת שהנתבע לא טרח להציג את המסמכים לבדיקה, הנטל עבר לכתפיו ובכך כשל.
דומה כי גם בנושא זה לא דק ב"כ הנתבע.
נטלי הוכחה לחוד וסעדים לחוד, והדברים מכוונים גם בהתייחס לאופן הצגת הדברים על ידי המדינה.
אכן, רשאי צד לטעון כי יש לקבל את התביעה על הסעדים שהתבקשו בה נוכח היפוך נטל ראיות וכדומה, אולם לא מדובר בסעד אלא בנימוק שבהתאם לו אמור להינתן הסעד, ועל כן אין כאן שינוי חזית מבחינת הסעדים ומכאן שאין צורך לעתור לתיקון כתב התביעה.

89. טרם שנידרש אכן לסעד הראוי, יש להידרש כאמור לטענת נטלי הוכחה, ובמיוחד בנסיבות כפי שפורטו לעיל, נסיבות החורגות מכל ניהול ראוי של הליך משפטי.
למעשה, התובעת ביקשה באמצעות בדיקה של מומחה מטעמה, לבחון באמצעות כעין "מדגם" את ערכם של המסמכים בבחינת החוק, כך גם אם הם ממלאים אחר התנאים הנדרשים לפי החוק ובהתאם לתוצאות בחינה זאת, להידרש לשאר המסמכים שפורטו ברשימה המרחיבה יותר.
לכך יש להוסיף, כי במסגרת ההוכחות התייחסו חלק מעדי התובעת לשאלת מיהות המסמכים שנתפסו לרבות שאלת מקוריותם, וזאת, כזכור, לאחר שגם הנתבע אישר כי ביחס למרבית המסמכים מדובר במסמכי מקור, וכאשר עדי התביעה מסכימים לכך אך טוענים כי מדובר באחוז גבוה יותר של מסמכי מקור, וכאשר בהתאם לחוק אכן יש משמעות לכך. יתר על כן, הבדיקה הייתה אמורה לתמוך בטענת המדינה אודות היות מסמך זה או אחר נכלל בהגדרות החוק, כמסמך אשר אמור להמצא בארכיון המדינה או בארכיון ציבורי.
והנה, הסכמת הנתבע משמעותה הסכמה דיונית של הצדדים לאופן בחינת הנדרש, וכאשר הנתבע מוכן להעמיד למבחן את המסמכים שיתבקשו, כפוף להשגה אודות מסמך פלוני זה או אחר. משכך, ונוכח אותה הסכמה , לא היה צורך בבדיקה נוספת מטעם התובעת, הואיל ונוכח ההסכמה נקבע אופן בחינת הנדרש.
אולם, בעת שהנתבע מסרב לאפשר את בחינת המסמכים באופן האמור, ולאחר שקבענו כי אין כל ממש בטענותיו כי אינו יכול לעשות כן בהיעדר מסמכים, למעשה מונע הוא מהתובעת לאפשר בחינה של מומחה אודות המסמכים ובאופן שלא התאפשר לה, להוכיח את תביעתה ככל שהנטל מוטל עליה. משכך, יש להורות אשר מתחייב מהתנהלות שכזו.
כאמור, דרך המלך אף שהיא קיצונית יותר, להורות על מחיקת כתב ההגנה ודי בכך לקבל את התביעה. אולם, אם נבחר בתוצאה מידתית יותר, אזי ניתן שלא למחוק את כתב ההגנה אולם לקבוע באופן חלופי כי נטל ההוכחה שלא מדובר במסמכים העונים אחר הגדרת החוק, נופלת לפתחו של הנתבע וכנזק ראייתי ובדומה לניתוח הנרחב בסוגיה זו בעש (חי') 641/03 חברה פלונית נ' מדינת ישראל ממונה איזורים מע"מ עכו (6.6.06) מפי השופטת וסרקרוג , אודות נזק ראייתי ונטלי הוכחה. הדבר מתחייב במקרה דנן גם מהיבט נוסף.
המדינה עמדה בראשית ראיה למצער, כי מרבית המסמכים שנתפסו עונים על הנדרש בהתאם לחוק. אכן, מעת לקיחת המסמכים מביתו של הנתבע ועד מועד החזרתם חלף עבר לו זמן ניכר, אשר ניתן היה במסגרתו לבחון גם היבטים של בחינת המסמכים השונים, כפוף לאישור ככל שהיה נדרש, ובאופן שניתן היה לכאורה להגיש את התביעה כאשר היא נתמכת בחוו"ד מומחה ומבלי להמתין בבחינת האמור עד להגשת התביעה והדיונים בעקבותיה.
הגם שכך, עדיין אין באמור לסכל את אפשרות התובעת לנסות ולהוכיח את הנטען על ידה במסגרת ההליך המשפטי ועל אחת כמה וכמה יפים הדברים, מעת שהנתבע הסכים לאופן בחינת הנדרש.
משכך, מעת שהנתבע מנע אפשרות זו, יש לקבוע כי נטל ההוכחה עבר אליו ומצופה היה כי אכן ינסה להראות כי לא מדובר במסמכים אשר נכללים בהוראת החוק, וכי על כן יש להורות כסעד אשר התבקש על ידי התובעת.
נטל זה אינו כבד, מעת שהמסמכים מצויים בידי הנתבע או היו מצויים בידו, ועל כן י כול היה לבקש בחינתם או להפנות למקום המצאם, על מנת שהתובעת תוכל לקבלם לבדיקה.
כמובן שככל שהמסמכים אינם בישראל, אזי יש לכך משמעות גם מבחינת הוראות החוק.

בחינת חומר הראיות נוכח האמור:
90. מכאן יש לעבור ולבחון את החומר שהוצג במהלך הבאת הראיות ואת המסקנות המתחייבות מכך, ובהתחשב בקביעה אודות הפיכת נטל ההוכחות.

91. ראשית, יש להידרש לאופן התנהלות הצדדים הן במסגרת ההליך המשפטי דנן והן במהלך שהחל עם תפיסת המסמכים הרבים מביתו של הנתבע.
התביעה בחרה להביא בפני בית המשפט עדים שונים, אשר לשיטתה יכולים היו להוכיח את שרשרת העברת המסמכים שתפסו בביתו של הנתבע, המשך העברתם ליחידה החוקרת ולבסוף החזרתם כולם לנתבע.
בנוסף, עדויות אשר יש בהן לתאר את הקשור למסמכים השונים, מקוריותם וערכם ההיסטורי ותוך התייחסות להוראות החוק.
המדינה אף המציאה רשימות שונות אשר כוללות את אותם מסמכים, מתוך המסמכים שנתפסו בביתו של הנתבע, ואשר לטענתה אמורים היו להימצא בארכיון המדינה או בארכיון ציבורי, ואשר נטען, בין השאר, כי מצויים הם ברשותו של הנתבע שלא כדין.
במסגרת זאת, ועוד טרם תחילת שמיעת הראיות, עתרה התובעת למתן צו לבדיקת המסמכים, וכאשר כפי שפורט לעיל בהרחבה, לאחר שהנתבע הסכים להצעת בית המשפט אשר קיבלה תוקף של החלטה סיכל הנתבע אפשרות יישומה. בנוסף, הנתבע לא המציא תצהיר אשר עליו הורה בית המשפט, אף זאת בהסכמה, וזאת נוכח טענת הנתבע אודות מכירת/העברת מסמכים לרבות לילדיו.
משכך, נוהלו ההוכחות מבלי שהמסמכים נבדקו.
עם זאת, וכאמור, העדים מטעם התובעת התייחסו למסמכים השונים, כאשר חלק מהעדים הינם בגדר מומחים בתחום חומר ארכיוני.

92. מול גישת התובעת, בחר הנתבע בהתנהלות שונה לחלוטין.
ראשית, הנתבע בחר שלא למסור גרסה ברורה אלא גרסה "מתפתחת" ובהתאם לטיעונים המועלים בפניו מעת לעת.
בנוסף, מנסה הוא לערפל את הדברים ונמנע על כן ממתן משנה סדורה הן אודות אופן הימצא המסמכים בידיו, בין אם קיבלם ובין אם רכש אותם כולל התייחסות לאותם מסמכים אשר על פניהם מעוררים חשד כי הוצאו מתוך ארכיון המדינה או ארכיון ציבורי.
שנית, בסופו של יום הנתבע לא הציג כל מסמך מטעמו אלא רק מסמכים מהליך משפטי זה או אחר או חומר שהוצג על-ידי התובעת. ודוק, למצער היה מצופה כי דווקא הנתבע היה מציג רשימות של החומר שהיה בידו, החומר שנלקח על-ידי המשטרה ובמיוחד רישום של כל החומר שהוחזר לו. יוער, כי אחד ההסברים של הנתבע למחדל זה, חומו של יום שלא איפשר ביצוע האמור.
שלישית, הנתבע לא המציא כל תיעוד שהיה מצופה כי ימציא נוכח הנטען ובכלל האמור, תיעוד על רכישת מסמך זה או אחר, תיעוד על העברת מסמכים וכך כאמור, תיעוד על אשר מצוי היה ברשותו , ובמיוחד תיעוד אודות כל הקשור למכירת מסמכים.
רביעית, היה מצופה כי אם אכן העביר מסמכים לילדיו, מי מהם יתייצב למתן עדותו ולו כעדות בתמיכה לטענה כי חלק מהמסכמים בהם דובר הינם של ילדיו.

93. כמובן שזכותו של צד להליך שלא להעיד עדים מטעמו וכך גם לא להציג תיעוד, הכל מתוך הנחה שנטל ההוכחה הינו על התובע ובתקוה כי לא יעמוד בכך. אולם, כמובן שבדרך זו נוטל הוא סיכון שמא לא כך יהיו פני הדברים.
על אחת כמה וכמה, מקום בו במסגרת הליכים טרם הוכחות, התעוררו כבר טענות אודות הפיכת נטלי ההוכחה על כל המשתמע מכך.

94. סבורני כי הנתבע ביודעין ובמכוון התנהל כפי שהתנהל.
אם אכן כנים היו דבריו, לא היה נמנע מלאפשר לתובעת לבדוק באמצעות מומחה מטעמה את המסמכים, וכך גם לא היה נמנע מהצגת תיעוד, אם היה שכזה, או העדת מי מילדיו, אם אכן כדבריו באחת מהגרסאות.
במיוחד, לא היה נמנע מלפרט בתצהיר את אותם מסמכים שהוציא מתחת ידיו, למי ובאלו נסיבות.
יתר על כן, מעת שאין חולק כי הוחזרו לנתבע אלפי מסמכים, גם אם הנתבע טוען כי לא המסמכים הוחזרו, הרי היה עליו להידרש לשאלה מה אירע עם אותם מסמכים לאחר שאלו הוחזרו, דהיינו, למעשה בסמוך לאחר הגשת התביעה, וכפי שנדרשנו לכך לעיל.
אך יותר מכך, נקודת המוצא שהוכחה ולאור אשר קבענו לעיל, ועוד טרם שנדרשנו לשאלת היפוך נטל הראיות, שהתובעת עמדה בהוכחת הנדרש על ידה בכל הקשור להחזרת מלוא המסמכים שהוחזרו, כולל אותם מסמכים שבזמנו הורה השופט רוזן להותירם בידי המשטרה.
כאמור, מעת שהנתבע הסכים לאשר הוצע וזאת הן ביחס לאפשרות לבחינת המסמכים והן ביחס למתן פירוט מלא בתצהיר בייחס לכל מסמך שאינו בידיו – יש לדחות מכל וכל ניסיון להתעלם מכך, וכאילו לא הייתה הסכמה לאמור וחמור מכך, כאילו לא ניתנה החלטת בית המשפט לאותן הסכמות והוראות.

95. הנה כי כן, בין אם מחזיק הנתבע באותם מסמכים מושא התביעה ובין אם הבריחם – בסופו של יום מנע הנתבע בדיקתם ואין לקבל טענה שעל כן כשלה המדינה בהוכחת הנדרש על ידה.

96. טרם שנתייחס למקצת טענותיו של הנתבע אחזור ואציין כי איני נותן אמון כלשהו בגרסה זאת או אחרת של הנתבע אשר בחינתו לית דין ולית דיין וסובר הוא כי יכול הוא לכזב וכאילו לא קרה מאומה והגיעה העת להעמיד את הנתבע על כך שעליו לשאת בתוצאות התנהלות שכזאת.
97. בהתייחס לחלק מטיעוניו של הנתבע, טיעונים אלו לא נטענו במסגרת כתב ההגנה ומכל מקום על מנת לבחון טענות אלו, וכך גם בהתייחס לשאר אשר טען, יש לבדוק באופן מקצועי את המסמכים השונים ורק על סמך אשר ניתן יהיה להסיק מאותה בדיקה, ניתן יהיה להתייחס לטענה זו או אחרת.
כך כדוגמא, חלק מאשר נטען ביחס למסמכים שנתפסו בביתו של הנתבע, כי מדובר במסמכים שהוצאו שלא כדין מארכיון העיר ירושלים, וכך גם במסגרת ההוכחות העידו נציגי התובעת אודות מסמכים הנחזים להיות שכאלו.
יתר על כן, לא הייתה למעשה מחלוקת בין הצדדים כי מרבית המסמכים שנתפסו היו מסמכים מקוריים, הגם שהצדדים חלקו אודות חלקם של המסמכים המקוריים, כאשר לשיטת העדים מטעם המדינה מדובר בכמעט מלוא המסמכים וכשלשיטת הנתבע מדובר על מרבית המסמכים אולם לא בשיעור האמור.
לכל האמור יש להוסיף כי מעת שהנתבע הסכים לבדיקת המסמכים על מנת שניתן יהיה לבחון אם אכן יש מקום לחייב את הנתבע להשיב מסמך שכזה לארכיון ציבורי או לארכיון המדינה, שוב אין מקום לבחינת טענות תיאורטיות אשר אינן מתייחסות למסמך ספציפי זה או אחר.

98. בצדק טוענת המדינה כי הוכח שלכאורה חלק מהמסמכים נושאים חותמת ארכיון ציבורי, וכך גם העידו כי חלק מהמסמכים המופיעים ברשימה נלקחו מארכיון ציבורי וחלקם אף עם חותמות וכי אכן כל אשר הופיע ברשימות נלקח מביתו של הנתבע.

99. עוד יש להפנות לאשר עלה מהעדויות מטעם המדינה ואשר לא הוכחש על ידי הנתבע, כי המסמכים בביתו נמצאים כשהם מסודרים בתוך ניילונים ונושאים תג מחיר בדולרים, דבר המהווה ולו ראשית ראיה לסחר במסמכים, כאשר בד בבד העידו אותם עדים המצויים בתחום של חומר ארכיוני כי מדובר בחומר אותנטי אשר לפי עדותם נראה כי יצא מתוך ארכיונים ציבוריים עם סימני זיהוי נדרשים.
לאמור יש להוסיף את המחסן שהתגלה לפתע פתאום, וכנראה ולא בכדי, כפי שיש להוסיף שקשה לקבל את טענת הנתבע כי אין בידיו רשימות כלשהן וכי על כן גם לא יכול היה להשיב הכיצד יודע הוא מה המסמכים החסרים. במיוחד יפים הדברים על רקע הימנעותו של הנתבע לאשר את פירוט המסמכים שקיבל בתרוצים אשר אין לקבלם. כל זאת על רקע אשר הוחלט במסגרת ההליך של תפיסת חומר מהפן הפלילי, שלמעשה לא נותרו מסמכים של הנתבע בידי המשטרה וכאשר מי שאמון לבחון את הדברים הם בתי המשפט אשר עסקו בנושא התפיסה של מסמכים, בהתאם לצווים שניתנו.
משכך עמדת המוצא, וכפי שפורטה גם לעיל, שאכן המסמכים הוחזרו.
בנוסף וכפי שפורט לעיל, יש מקום גם לקבל את עמדת המדינה והתהייה הכיצד שמדובר בעשרות אלפי מסמכים לא הוצג מאומה על ידי הנתבע ובהתייחס לתיעוד זה או אחר.
דברים אלו יפים גם לאשר עלה מסיכום תיק החקירה (נ/5), שם נשמעה טענה נוספת מבליל הטענות שנטענו, ולפיה הנתבע טען כי אכן רכש מסמכים אך לא ידע שהם גנובים, תוך שאישר שהבחין בחותמות "דואר נכנס" של הארכיון משם הוצאו, ככל הנראה, המסמכים, והניסיון להסבר דחוק בשאלה של חותמות שכאלו.

100. בהתאם יש לקבוע כי יש לקבל את טענת המדינה לפיה לאור העדויות מטעמה, אכן עולה כי רוב המסמכים אותנטיים ובעלי ערך ארכיוני רב וכשהנתבע לא הציג מאומה מטעמו, ומשכך, מעת שהנתבע כשל להוכיח כי כביכול המסמכים אינם ברשותו, לכאורה עמדה המדינה בנטל המוטל עליה ותוך הפניה להוראות החוק כולל סמכותו של הגנז.

101. הנתבע בטיעוניו חוזר ומפנה לטיעון לפיו רשאי היה שלא לאפשר עיון במסמך זה או אחר וזאת מכוח זכויותיו ובהתאם לחוק. עם זאת, דברים אלו יכול והיו יפים – ואין אני קובע זאת – אלמלא הסכים הנתבע לאותה בדיקה של המסמכים שיפורטו ברשימה המצומצמת וכך גם הגשת אותו תצהיר מטעמו אודות אופן הוצאת או העברת המסמכים שהיו בידו לצדדים שלישיים כולל לבני משפחתו או באמצעות בני משפחתו.
הסכמה זו מאיינת כל טיעון שכזה. דהיינו, ההסכמה הינה שהגנז או מי מטעמו יהיה רשאי לעיין בחומר ואף נקבע בהחלטה דרך הטיפול בו וכי אין מקום לטיעון כאילו השופט רוזן קיבל את עמדתו, בה בשעה שלאור ההסכמה שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, שוב אין מקום לטיעון שכזה.
כך גם מוסיף הנתבע וטוען כי מעת שהשופט רוזן החליט כי החומר אשר חשוד כנגנב מארכיון העיר ירושלים יוותר בידי המשטרה, הרי חזקה שהמסמכים לא הוחזרו לאור אותה הוראה. טיעון זה לא רק ששומט את הקרקע מטענת הנתבע כי מעולם לא החזיק מסמך הקשור לארכיון העיר ירושלים אלא שמתעלם הוא מהשלבים השונים וההחלטות השונות במסגרת החקירה, ובעת שההחלטה בעניין המסמכים האמורים ניתנה עוד טרם סיום החקירה וכל הקשור בכך.
בנוסף יש לדחות את הטיעון של הנתבע לפיו הוא עצמו עבר על הרשימה ולא מצא מסמך העונה על הגדרת המחוקק אודות חשיבות שלטונית, מוסרית והיסטורית של מסמך זה או אחר, כאשר לא הנתבע הוא זה שאמור לקבוע שכזאת.

102. אכן המדינה יכול והייתה יכולה להביא עדים נוספים אולם במיוחד לאור ניהול ההוכחות, לאחר שהוברר כי הנתבע אינו מציית להחלטות בית משפט, די היה באשר הובא על ידי המדינה, על מנת לקבוע את אשר נצרך להכרעה.
יוער, כי לא מצאתי ממש בטענות השונות אודות דחייה על הסף מנימוקים אלו או אחרים, הן מאחר וחלק לא נטען כלל במסגרת כתבי הטענות, הן מאחר ואין ממש בטיעון זה או אחר וכדוגמא השתק או מעשה בית דין בכל הקשור להליך הפלילי ומשמעותו.

103. לכל האמור יש להוסיף את אשר טענה המדינה כי, בסופו של יום, צמצמה המדינה את דרישותיה והתייחסה אך ורק למסמכים שהגורמים הרלוונטיים בגנזך יכולים לאשר כי אכן מדובר על מסמכים בעלי ערך היסטורי אשר היו בארכיונים ציבוריים ונלקחו שלא כדין.

104. הנה כי כן, התובעת הקימה את אותה תשתית אשר נדרשה בכל הקשור לשרשרת מעבר החומר מביתו של הנתבע, עבור למשטרה, המשך בהעברת החומר לארכיון המדינה ולבסוף החזרתו לנתבע ברמה הנדרשת, וכך גם החומר שהוחזר לאחר מכן.
יתר על כן, התובעת גם הציבה את המינימום הנדרש שאכן יש מקום לבדיקה של אותם מסמכים שהופיעו ברשימה המצומצמת, וכך גם יש לקבל לכאורה את הנטען כי בדיקה זו אמורה הייתה ללמד ולהשליך גם על שאר החומר אשר הופיע ברשימה הכללית יותר.
מנגד, הנתבע נמנע מכל הוכחה שהיא לטענה זו או אחרת שלו, וכל טיעונו נסמך על דיבוריו הוא, חרף זאת שאם אכן היו כנים דבריו, בנקל ניתן היה להמציא מסמכים או תיעוד או עדויות אשר היה בהם לתמוך ולו במקצת באשר נטען על ידי הנתבע.
לאמור יש להוסיף את "הגרסה המתפתחת" ואף הסותרת כפי שבחר הנתבע להביאה, וכאמור לא ניתן ליתן אמון בדבריו בכל צורה שהיא, וכאשר "רב הנסתר על הגלוי".

סיכומם של דברים - הסעדים:
105. ראשיתו של הסכסוך במבצע "היסטוריה בדולר", בתפיסת אלפי מסמכים בביתו של הנתבע, לרבות במחסן מוסתר, וזאת במסגרת חקירה פלילית. מרבית המסמכים שנתפסו הוחזרו לנתבע באמצעות העברתם מהמשטרה לארכיון הציבורי וכאשר המסמכים שהועברו לשם הוחזרו לנתבע.
למרות הטענות השונות של הנתבע, כפי שנקבע לעיל, התובעת עמדה בהצבת התשתית הנדרשת שאכן לא נותר כל חומר בארכיון הציבורי, וכאשר בסופו של יום, לאחר תום החקירה, גם לא בידי המשטרה.

106. הנתבע בכתב הגנתו לא הכחיש כי אכן קיבל מסמכים בחזרה, הגם שטען שלא קיבל את מלוא המסמכים שנלקחו.
עם זאת, טען טענות שונות בהתייחס למסמכים שבידיו וכאשר אין לשיטתו מקום לקבל את טענת התביעה כי הוא מחזיק במסמכים שלא כדין ואף סחר במסמכים שלא כדין.

107. על מנת לבחון את הטענות השונות בדבר מהות המסמכים והאם אכן מדובר במסמכים אשר אינם אמורים להימצא ברשותו של הנתבע או כי מדובר במסמכים שהינם בגדר חומר ארכיוני, ניתנה החלטה ראשונה על ידי השופטת נחליאלי אשר הורתה בצו כי יש לאפשר לנציגי התובעת לבחון את המסמכים מתוך רשימה שתוצג.
הנתבע לא ציית לצו זה ואף הגיש ערעור על החלטה זו. בסופו של דבר, ניתנה החלטה כי תוגש בקשה למותב אשר דן בתיק, ואכן בקשה שכזו הוגשה ואזי ניתנה החלטה שניה בנושא בדיקת המסמכים, אך עתה בהסכמת הנתבע. רק במסגרת דיון זה, נטען לראשונה, כאילו מסמכים נמכרו על ידי הנתבע ועל כן ניתנה החלטה שעל הנתבע להגיש תצהיר ובו פירוט מלא של העברת מסמכים לילדיו או מכירתם, וכאשר גם החלטה זו קיבלה טרם לכן את הסכמת הנתבע.
התובעת פעלה משך תקופה ארוכה לערוך שתי רשימות, רשימה כללית, ורשימה מצומצמת אשר המסמכים שפורטו בה הם המסמכים שיעמדו בשלב הראשון לבדיקה, ואף נזקקה להגשת רשימה מתוקנת בהתייחס לרשימה הכללית.
בהתאם להחלטה שניתנה היה על הנתבע להתייחס למסמך ספציפי זה או אחר, ככל שמתנגד הוא לכלול אותו בבדיקה. כך גם היה על הנתבע להגיש את התצהיר מטעמו והתימוכין הנדרשים.

108. אולם, הנתבע התעלם מהחלטות בית משפט וכאילו לא ניתנו. מחד גיסא טען כי אין בידו כל מסמך שהוא, ומאידך גיסא לא הגיש תצהיר אשר יכול היה לאמת את אופן הוצאת עשרות אלפי המסמכים מידיו.
לא למותר לציין כי בהזדמנות הראויה הראשונה לטעון כי המסמכים אינם בידיו, וזאת בעת הגשת כתב ההגנה אשר הוגש בתקופה מאוחרת, לא נטען שכזאת.
חמור ביותר, כי בעת הדיון ובעת מתן ההחלטה אשר ניתנה הסכמה ביחס אליה, מצופה היה מהנתבע שאם אכן כדבריו אין כל מסמך בידיו, היה מתנגד לכל אפשרות של בדיקת מסמכים הואיל והמסמכים אינם ברשותו, אולם לא שמענו שכזאת וכאמור גם לא הוגש תצהיר לתמיכה בטענה לגבי חלק מהמסמכים ועל אחת כמה וכמה ככל שמדובר על כלל המסמכים, כי הוצאו מרשותו.

109. מהדין היה להורות על מחיקת כתב ההגנה ובהתאם מתן פסק דין בהתאם לנדרש בתביעה. אולם, המדינה לא עתרה לכך ועל כן נוהלו ההוכחות ובעת שהמדינה טוענת להפיכת נטל ההוכחה ובמיוחד נוכח אשר עלה גם במסגרת שמיעת הראיות.
ואכן, כפי שנקבע לעיל, מצאתי לנכון לקבל את הטענה החלופית ולקבוע שאכן יש לקבוע שנטל ההוכחה על הנתבע וכי הוא לא עמד בו, וכשמנגד עדי התובעת הניחו את התשתית הלכאורית, גם בהסתמך על דברי הנתבע, שאכן לכאורה המסמכים שפורטו ברשימות הינם מסמכים אותנטיים ובחלקם הארי מסמכים מקוריים, אשר לכאורה עולה מהם כי הוצאו מארכיון המדינה או ארכיון ציבורי וכי לא היו אמורים להימצא ברשותו של הנתבע.
כאמור, גם את טענתו לפיה רכש מסמכים אך לא ידע שהם גנובים, טענה שיש בה משום "מודה במקצת" או משום טיעון של "הודאה והדחה", לא ביסס הנתבע בכל צורה שהיא וכאמור חרף זאת שניתנה לו כל הזדמנות לעשות כן.
כך גם יש ממש בטענה כי אין מקום כי יצא "חוטא נשכר".

110. על רקע האמור יש להידרש לשאלת הסעדים האופרטיביים, בסופו של יום.
אם נחזור עתה לשאלת הסעדים, צודק הנתבע בנושא אחד בהתייחס לסעדים, וכוונתי לאשר ביקשה המדינה בסעיף 53 לסיכומיה, כי בית המשפט יקבע כי הנתבע סחר במסמכים לא לו, בניגוד לדין. עתירה זו אינה יכולה לעמוד, מאחר ולא הוכח כאילו אכן בוצע סחר שכזה ובהתייחס לכלל המסמכים, לרבות לאחר שנקבע כי לא הוכח כאילו מכר הנתבע מסמך זה או אחר או הוציא מרשותו.
מכאן לשאלה אם אכן יש מקום להיענות לאשר התבקש בתביעה, בחינת הסעדים, מתן צו עשה המחייב את הנתבע להעביר לגנזך המדינה את המסמכים שברשימה וכן אותו צו מניעה האוסר דיספוזיציה. בענין זה, יש להפנות לדברי ב"כ התובעת אשר נאמרו בדיון ביום 23.12.15 (ראה סעיף 21 לעיל) כאשר נשאל על ידי בית המשפט מה בכוונתו לעשות נוכח אשר התגלה בהתנהלותו של הנתבע. ב"כ התובעת טען אודות נטל ההוכחה ובהתייחס לסעדים ציין "...אני מבקש שינתן פסק דין הצהרתי שהמסמכים האלה צריכים להיות ברשות המדינה ... ואני עם אותה החלטה... נלך ונעריך בחוות דעת מקצועית של אותם מסמכים בשוק, את השווי שהנתבע מכיר אותו טוב, ואנו נשקול להגיש תביעה כספית". לכאורה הסעד אשר התבקש בתביעה דומה לסעד אשר ציין ב"כ התובעת, אולם הדברים אינם כן. ככל שבית המשפט יורה כפי שהתבקש בתביעה, אזי תהא מוטלת על הנתבע החובה להעביר את כל המסמכים שברשימה והכוונה לרשימה המורחבת לתובעת, בה בשעה שיכול ואין באפשרותו לעשות כן. מנגד, הוראה כפי שהתבקשה במסגרת דברי ב"כ התובעת האמורים, תוצאתה כי מחד גיסא יינתן אותו סעד הצהרתי, אולם המדינה תבחר דרכה באשר למתחייב כתוצאה מכך.

111. בסופו של יום, ולא בלי התלבטות סבורני כי אין מקום להורות בגין שאלת נטלי ההוכחה כי על הנתבע להעביר לגנזך המדינה את כל המסמכים שברשימה, אלא להידרש לסעדים החליפיים אשר מחד גיסא לא יעמידו את הנתבע בפני במצב שיכול וכיום, אינו יכול לבצע את אשר יורה בית המשפט, אולם מאידך גיסא יאפשר למדינה לשקול צעדיה ועל כן גם יש מקום להורות על פיצול סעדים, ככל שנצרך שכזה לאור הסעד כפי שינתן.
על מנת הסר ספק, התובעת תהא רשאית לנקוט אשר תמצא לנכון ובכלל האמור, עתירות הקשורות גם לאשר התבקש במסגרת התובענה דנן ואין לראות בסעד שניתן משום דחיית הסעדים שהתבקשו.

112. טרם סיום, אין מנוס מלציין כי היה מצופה מהמדינה כי הייתה פועלת בהקשר למסמכים השונים, באופן שלא היו נצרכים להגיע לעת הזו. כוונתי, שבתקופה מעת תפיסת המסמכים ועד החזרתם, היה מקום כי הפועלים מטעם המדינה ובמיוחד אנשי ארכיון המדינה, יבחנו מסמך מסמך, על מנת להחזיר את אשר נלקח שלא כדין או המצוי שלא כדין, אצל הנתבע או מי מטעמו, ככל שאכן היו הדברים מתבררים - לאחר בחינה. עוד יש להעיר כי היה מקום כי יוצגו בפני בית המשפט כל אותן רשימות אשר נטען שנערכו על ידי אנשי המשטרה וכדומה.
הגם שכך, אין בכך להועיל לנתבע. ניהול ההליך על ידי הנתבע נחזה כנועד "לדחות את הקץ" עד כמה שיותר וכשלא ניתן ליתן אמון בנתבע ובדבריו, וכמובן שאין לקבל את אותה התנהלות שלפיה התנהל הנתבע בדיון בפנינו.

113. לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה ובאופן שניתן בזאת פסק דין הצהרתי כי המסמכים שפורטו ברשימות האחרונות שהוגשו לתיק בית המשפט (ביום 16.2.15) ואשר סומנו כ-ת/1 ו-ת/2 (הרשימה המצומצמת היא הרשימה המודפסת ואשר זהה גם ל-ת/3 ואילו הרשימה בכתב יד היא רשימה הכללית) , אמורים להיות ברשות המדינה וכחומר ארכיוני בהתאם לחוק.
כך גם ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבע או מי מטעמו לבצע כל דיספוזיציה במסמך מהמסמכים שנכללו ברשימות כאמור, לרבות הוצאה של מסמך המצוי ברשותו לרשות אחרת.
בנוסף, ניתן צו לפיצול סעדים.
הנתבע ישלם לתובעת את הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, 24 במרץ 2019.

ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ