הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 16663-09-15

לפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא אליהו בכר

תובעים
עזבון המנוח פלוני ז"ל.
פלונית.
פלוני (קטין) .
ע"י ב"כ עוה"ד א. אלויה

נגד

נתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ.
ע"י ב"כ עוה"ד עבדי

פסק דין

רקע
לפני תביעת תלויים/יורשים לה צורפה גם תביעת בן המנוח כ ניזוק משני לפיצויים בגין נזקי גוף עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). תאונת הדרכים התרחשה ב תאריך 28.10.14 ובעקבותיה נפטר המנוח (להלן: "המנוח") שעיזבונו באמצעות יורשיו הינו התובע 1.
בשלב הראשון של ההליך נדונה טענת הנתבעת כי אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. נושא זה הוכרע בהחלטתי מתאריך 18.7.18 בה קבעתי כי המנוח נפטר באירוע שהינו תאונת דרכים כהגדרתו בחוק הפלת"ד . עפ"י ההחלטה תאונת הדרכים התרחשה עת המנוח נהג ברכבו ואת דרכו חצה בפתאומיות אופנוע גדול. משהבחין המנוח באופנוע הנכנס לנתיב נסיעתו, הוא נלחץ והסיט אינסטינקטיבית את הרכב מעט שמאלה כדי להימנע מהתנגשות ומיד ניסה לייצבו ולהחזירו לנתיבו כשבהמשך בלם את הרכב. מאחר והרכב היה באותה עת קרוב למדרכה הנושקת לבית הספר בו לומד התובע 3 (להלן: " התובע" או "היתום") אותו ביקש לאסוף, התנגש הרכב בחוזקה בשפת המדרכה ועלה עליה במקצת, לאחר מכן נרתע הרכב לאחור ונעמד על הכביש כשחלקו הקדמי צמוד לשפת המדרכה. לאחר ההתנגשות במדרכה נשמט ראשו של המנוח לכיוון הגה הרכב . התאונה התרחשה למול עיני התובע שאף נזעק לרכב וראה את אביו כשראשו שמוט על ההגה, מחוסר הכרה ומקיא. המנוח, שאיבד כאמור הכרתו, הובהל לביה"ח ברזילאי ומשם לביה"ח סורוקה בבאר שבע שם למרבה הצער נפטר כתוצאה מדימום מוחי מאסיבי שהתרחש בעקבות אירוע הדחק אותו חווה. ביהמ"ש העליון דחה בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת והופנתה כנגד החלטה זו (ר' רע"א 7164/18 מתאריך 6.11.18). לפיכך נפנה ביהמ"ש לדון בשאלת הנזק, מונו מומחים, הוגשו ראיות , נשמעו עדויות , הוגשו סיכומים ועתה יש להכריע בחלק זה של ההליך.
בנושא הנזק נחלקו הצדדים בשאלות רבות שהמרכזיות בהן הן בסיס שכרו של המנוח, בסיס שכרה של האלמנה, אם קיים בכלל, וגודל הקופה המשותפת; קיצור תוחלת חיי המנוח; תחולת הילכת אלסוחה ביחס לתובע, שהיה עד לתאונה ועוד כפי שיפורט להלן.
נוכח הצורך להכריע בשיעור קיצור תוחלת חיי המנוח ללא קשר לתאונה, נושא הניכויים נדון כאמור בהחלטת ביהמ"ש מתאריך 23.12.20. בהחלטות מתאריך 16.8.21 נמסר לצדדים שיעור תוחלת חיי המנוח ללא התאונה, וכפועל יוצא הושלמה הגשת חוו"ד אקטואריות מצד הנתבעת תוך התייחסות לנושא הניכויים מצד ב"כ התובעים.
תביעת העיזבון
עפ"י סיכומי התובעים תביעת התלויים נמוכה מתביעת העיזבון ולפיכך העדיפו התובעים את תביעת העיזבון ולפיכך יתייחס ביהמ"ש לתביעת העיזבון בלבד . בנושא תביעת העיזבון עמדו במחלוקת שני נושאים עיקריים המתייחסים לנושא הקופה המשותפת לבני הזוג לרבות יכולת השתכרות המנוח בעתיד לאור מחלות רקע רבות מהן סבל ערב התאונה וכן קיצור תוחלת חייו בשל אותן מחלות רקע כנקודות מוצא לבחינת נזקי השנים האבודות.
קיצור תוחלת חיי המנוח
לבחינת קיצור תוחלת חיי המנוח כמו גם לבחינת מגבלות המנוח ערב התאונה מונה פרופ' צבי ורד שהינו מומחה לקרדיולוגיה (במ/1) . במסגרת חוו"ד מתאריך 13.3.2019 מציין פרופ' ורד כי המנוח היה כבן 49 במותו וסבל מעודף משקל מורבידי, היפרליפידמיה והפרעת שינה מסוג OBSTRUCTIVE SLEEP APENA ככל הנראה על רקע השמנה משמעותית. בנוסף סבל מפגיעה כלייתית עם הפרשת חלבון בשתן, כן סבל מקוצר נשימה גובר, אירועי פרפור פרוזדורים, סבל ממחלת לב ובה פגיעה בשני מסתמי לב בעיקר המסתם האאורטאלי שדלף באופן קשה והמסתם המיטרלי שהתברר כי גם הוא דולף באופן משמעותי ועבר שני ניתוחים , הראשון ל החלפת המסתם האאורטאלי בתותב מכאני וכן מעקף עורקי ל-LAD. בבדיקות שלאחר הניתוח התברר שגם המסתם המיטרלי דולף באופן חמור ולכן נותח פעם נוספת לאחר כשבוע בו הוחלף גם מסתם זה בתותב מכאני. בעקבות הניתוחים מצבו הרפואי השתפר אם כי נותרה יריד ה קלה בתפקוד שני החדרים. המנוח נזקק גם לניתוח בריאטרי לאור עודף המשקל ממנו סבל אך ויתר על ביצוע ניתוח זה. בבדיקה מאוגוסט 2014 נכתב בין היתר כי ה- INR מאוזן בבדיקה האחרונה.
אשר לסיבת פטירת המנוח מציין פרופ' ורד כי הוא נפטר מדימום מאסיבי במוח בעטיו הועבר מביה"ח ברזילי לסורוקה שם קיימת מחלקה לניתוחי מח אך בשל מצבו הקשה לא ניתן היה להתערב ניתוחית.
פרופ' ורד התייחס לנושא עודף המשקל המשמעותי והקשה ממנו סבל המנוח על שלל תופעות הלוואי הנלוות למצב גופני זה והסיבוכים המשמעותיים הקרדיווסקולאריים והמטבוליים לרבות קיצור ניכר בתוחלת החיים העומד לפי מאמר אותו צירף על תקופה שבין 5-20 שנה. מעבר לכך התייחס למחלת הלב המסתמית ממנה סבל המנוח עת סבל מפגיעה משמעותית בשני מסתמי הלב שדלפו באורח משמעותי ובמקומם הושתלו כאמור שני מסתמים תותבים מכאניים כאשר עפ"י מחקרים תותבים אלה מחזיקים מעמד 15-25 שנה אם כי הסיכוי לסיבוכים בתותבים אלה גבוה יותר מתותבים ביול וגיים המתבטאים ביצירת קריש דם על המסתם הקשור לעיתים קרובות בנטילת מינון נמוך מידי של קומדין , קריש שעלול להפוך לתסחיף למקומות שונים כולל המוח, כך גם הקריש יכול לחסום את תנועתיות המסתם ומביא להיצרות קשה ולעיתים פתאומית של המסתם; יכול להיגרם דימום שקשור לרוב למדלל הדם- קומדין - כפי שאירע בפועל למנוח; יצירת זיהום על המסתם וסביבתו העלולה אף היא להביא לקיצור תוחלת החיים; אנמיה ורובד ששוקע על המסתם וגורם להגבלת תנועותיו כאשר אלה עשויים להשפיע על תוחלת החיים ואיכות החיים של החולה. הסיכוי להופעת כל אחד מסיבוכים אלה עומד על 0.7-3.5% לחולה בשנה עפ"י עבודה שצורפה לחווה"ד. להרחבת ההשכלה ייאמר כי פרופ' ורד מציין שבהשתלת תותב ביולוגי או בתיקון בניתוח לב (להבדיל מצנתור) לא חשוף החולה לסיבוכים כאמור. מעבר לכל אלה סבל המנוח ממחלת לב טרשתית שחייבה השתלת מעקף עורקי לעורק הקדמי היורד בליבו. מעקף שכזה מחזיק בין 12-15 שנה ויותר וככל שהינו כושל ניתן לטפל בו בצנתור.
המנוח נפטר כאמור בהיותו כבן 49. משאורך החיים הממוצע לגבר בישראל הינו כ- 80 שנה לפי חו וה"ד, הקיצור בתוחלת החיים בגין שני מסתמים תותבים מכאניים בליבו הוא 25-30% ועוד כ-10% בגין מחלת הלב הטרשתית. מעבר לכך המנוח סבל ממשקל יתר שקיצור תוחלת החיים בגינה כאמור עומד על 5-20 שנה.
אשר לנכותו של התובע לאורך השנים קבע פרופ' ורד כי בין השנים 2012-2014 יש להכיר במחלה המסתמית בנכות שיעור של 80% ולאחר הניתוחים שעבר מגיעים לו 100% נכות ל-4 חודשים, 3 חודשים נוספים 50% וממועד פטירתו (לו נותר בחיים) 10%.
פרופ' ורד נחקר אודות חווה"ד ולמעט בנושא גילו הממוצע של גבר בישראל לא שינה המומחה מחווה"ד דבר . יובהר לעניין זה כי ב"כ התובעים ניסה לקעקע את חווה"ד בחקירה הנגדית בהפניה למאמרים שונים מהם למד כי קיצור תוחלת החיים אינה כפי שנקבע, הן לעניין ההשלכות השונות של השתלת מסתמים בין מכאניים ובין ביולוגיים על הפערים שבניהם ועל ההשלכות שיש לסיבוכים השונים על תוחלת חיי המנוח; הן במומחיות המומחה כקרדיולוג ולא כאפידמיולוג; והן לשיעור קיצור תוחלת החיים מכל אחת מהמחלות מהן סבל המנוח ובהן נושא עודף המשקל האקוטי; נושא השתלת המסתמים ; ונושא מחלת הלב הטרשתית.
בסיכומיו עמד ב"כ התובעים על כך שקיצור תוחלת חיי המנוח עומדים על לא יותר מ-3 שנים תוך שהינו תוקף כאמור את חוו"ד של פרופ' ורד שמונה לשם כך בתחום זה. הנתבעת מצידה סברה כי מצבו הרפואי של המנוח גם ללא התאונה היה בכי רע והפנתה להשתלת שני מסתמים בליבו, מחלת לב טרשתית ועודף משקל כשמעבר לכך נטל תרופות נוגדות קרישה באופן שעליה פתאומית בלחץ הדם יכול היה לגרום לו לאירוע מוחי, כפי שאירע בנסיבות התאונה דנא. לפיכך קיצור חיי המנוח הינו אקוטי באופן המותיר למנוח לא יותר מ-6 חודשי חיים ללא התאונה (ס' 62 לסיכומי הנתבעת).
בסיכומו של יום, ולאחר שעיינתי בחווה"ד אליהן הפנה ב"כ התובעים בסיכומיו, לא יכולתי להתרשם כי חוו"ד פרופ' ורד נסתרה באופן מובהק. אין צורך לציין כי עסקינן בנושאים שהינם סט טיסטיים, שהדיוק הינו מהם והלאה וביהמ"ש נדרש להם לא אחת בלא נחת יתרה בשל התוצאות המתבקשות מראיות סטטיסטיות הן לעניין הפיצויים והן לעניין הניכויים, אך אין בכך כדי להדיר את רגלי ביהמ"ש מהצורך לדון בנושא זה עפ"י הראיות כאמור, חסרות נחת ככל שתהיינה.
במילים אחרות, משב"כ ה תובעים לא הוכיח קיומם של שינויים דרמטיים בחוו"ד המומחה לא מצאתי לנכון לסטות ממנה למרות ההפניות למאמרים שונים אליהם הפנה בסיכומיו . אין לשכוח כי עסקינן במומחה בעל שם בתחומו שהיה לא פחות מ-20 שנה מנהל מחלקה קרדיולוגית על כל הניסיון העצום המצטרף לכך. די בכך כדי להפוך את פרופ' ורד לבר סמכא בנושא קיצור תוחלת החיים ולא היה צורך למנות דווקא אפידמיולוג כטענת ב"כ התובעים , מכל מקום לא כך הוכח בהיבט הרפואי של הדבר. אין לשכוח כי עסקינן בידו הארוכה של ביהמ"ש וככזה נוטה ביהמ"ש לאמץ את קביעותיו בהעדר סיבות ראויות לקביעה אחרת וכך הנני לקבוע.
במצב דברים זה יש לערוך את החשבון לפי קיצור תוחלת חיי המנוח לפי 27.5% בממוצע בשל השתלת שני מסתמים מכניים בליבו בתוספת 10% בשל מחלת הלב הטרשתית ובסה"כ יש להפחית מיתרת תוחלת חייו 37.5%. בגיל 49 תוחלת חייו של גבר ישראלי עומדת עפ"י טבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 32.9 שנים (81.9) ובהפחתת 37.5% עומדת תוחלת חיי המנוח במועד פטירתו על 20.56 שנה או במילים אחרות עד גיל 70 שנה במעוגל (ר' לעניין עריכת חישוב ההפחתה בתוחלת החיים עפ"י יתרת התקופה הקיימת מגילו של הניזוק במועד האירוע למשל, ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, 597 (1979); ע"א 4022/98 הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר, פיסקה 10 (4.7.99); וכן ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (25.8.08) (פסקה 10)).
לכך יש להוסיף את קיצור תוחלת החיים בשל המשקל העודף. לא ניתן להתעלם בעניין זה מהעובדה לפיה קיצור תוחלת החיים למשקל העודף הופחתה בשנים ולא באחוז ים מיתרת שנות החיים הצפויה. בכך הננו נתקל ים בקושי במיוחד עת הנני סבור שמשקל היתר משליך על בעיות הלב מהן המנוח סבל ולפיכך הקשר לכך הינו מובהק באופן שמפחית את תוחלת החיים במשולב עם בעיות הלב ולא בנפרד. משיתרת תוחלת חייו כאדם בריא הינה 49-81.9 דהיינו 32.9 שנים, כאשר נותרים לו מיום האירוע 20.56 שנים כאמור בשל הבעיות הלבביות מהן סבל. יש לדעתי לצרף את החלק היחסי באחוזים להבדיל משנים בנושא השמנת היתר כלומר ממוצע הפחתת שנות החיים (בין 5-20 שנה= 12.5 שנה שהינם כ-40% מיתרת תוחלת החיים[20.56 שנים]), סה"כ אם כן הפחתה של 77.5% מתוחלת חיי המנוח (37.5% + 40% מהיתרה = 77.5%). או במילים אחרות יש להפחית בסה"כ 2 5.5 שנים מתוחלת חייו הצפויה מה שמותיר למנוח כ- 7.4 שנים לחיות לולא התאונה . ונזכור שוב כי מאחר ואין מדובר במדע מדויק, יש בדעתי לחשב את הנזק לקופה המשותפת באופן גלובאלי. עוד אוסיף ואומר, כי הנני ער עד למאוד ליתרת השנים הקצרה הניתנת למנוח לולא התאונה ולהשלכות שיש לכך לעניין חישוב נזקי העיזבון, אך אין לי אלא להפנות לתוצאותיו הטראגיות של האירוע נשוא ההליך דנא עת נקבע כי המנוח עבר הליך טראומטי רק בשל מעבר אופנוע שגרם לו ללא פחות מאירוע מוחי ומוות מבלי שהתנגש כלל ברכב כלשהו. אירוע שכזה מלמד על מצבו הבריאותי הירוד מאד של המנוח שבוודאי יכול היה להיקלע לאירוע דומה שלא היה נכנס תחת ההגדרה של "תאונת דרכים" והיה עלול לגרום לאותן תוצאות בדיוק. מכל מקום די שיצוין בעניין זה כי לדעת פרופ' ורד "הוא בהחלט נמצא בדרגה הקשה יותר של קיצור תוחלת החיים" (עמ' 95 מול 27) ודי לחכימא.
הקופה המשותפת
לטענת התובעים, האלמנה לא השתכרה ואינה משתכרת כל סכום שהוא, ואת שקיבלה כתמלוגים מאקו"ם אין לראות כהכנסה אלא כ"גרושים", ואילו המנוח השתכר כמנהל אירגוני של עולים מחבר העמים במחלקת קליטת עליה בחברה העירונית לתרבות באשקלון, בשנת 2012 סך של 86,806 ₪ ובשנת 2013 87,891 ₪, כאשר בשנת 2014 בה עבד חודשיים בלבד קודם שנזקק לניתוח בשל בעיותיו הרפואיות ולכן שכרו אינו יציג בתקופה זו, ומכאן ששכרו החודשי עומד על 7,324 ₪ בתוספת 7.5% קרן השתלמות (הפרשת מעביד) ואבדן כושר עבודה (2.5% הפרשת מעביד) מה שמעמיד את מלוא השכר בשנת 2013 על 94,610 ₪ ולחודש 7,884 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה 8,201 ₪ לחודש ולאחר ניכוי מס בסך 406 ₪ היתרה לחישוב עומדת על 7,795 ₪. ב"כ התובעים עמד על כך שהמנוח, למרות שלא המשיך להשתכר לאחר 1-2/2014 בשל מצבו הרפואי אמור היה לשוב לעבודה מליאה כפי מצבו הרפואי שאפשר זאת במגבלות שקבעו לו רופאיו ולאותה משרה. מעבר לכך, נטען כי שכרו היה בוודאי משביח עם השנים ולפיכך יש לערוך את חשבון הפסדי העיזבון עפ"י שכר חודשי בשיעור 8,000 ₪ נטו לעבר ולעתיד לפי 9,000 ₪ לחודש נטו.
הנתבעת מצידה סברה כי האלמנה, שלא כטענת התובעים, השתכרה למחייתה כמוסיקאית. האלמנה הינה מלחינה עטורת פרסים בעלת הכרה בינ"ל בתחום עיסוקה ויצירותיה מושמעות באולמות קונצרטים ברוסיה, גרמניה ועוד. ממסמך שהציגה אקו"ם עלה כי תמלוגיה החודשיים עמדו בממוצע על 1,225 ₪, כאשר מעבר לכך לא נתנה האלמנה הסבר מניח את הדעת למקורות ההכנסה של משפחתה למרות שנסעה תדירות לחו"ל, שילמה משכנתא, הייתה בעלת רכב עם בעלה , שילמה למועדונית, התגוררה בבית צמוד קרקע והכל כטענתה ממשכורתו הדלה של המנוח. כיצד? מעבר לכך לא ברור מדוע האלמנה אינה עובדת וכי טענתה לפיה אינה עובדת בשל בעיות נפשיות לא זכתה לכל אסמכתא ראייתית שהיא. הנתבעת אף הפנתה למסמכים ובהם מצוין כי האלמנה נוסעת לחו"ל לצרכי עבודתה בתחום המוסיקה , כך גם ציינה במקום אחר ובפני מטפלים כי הינה עובדת מביתה באשקלון כמלחינה. בנוסף האלמנה לא עשתה דבר לשם קבלת השלמת הכנסה מהמל"ל, ואף נמנעה מהצגת הדרכון הרוסי שברשותה על מנת שניתן יהיה לדעת מהי כמות הפעמים שעזבה את ישראל מה שמלמד על הכנסות רבות שהיו לה בחו"ל. לפיכך סברה הנתבעת כי חלקה בקופה המשותפת עולה כדי השכר הממוצע במשק ואילו חלקו של המנוח בקופה המשותפת עומד על 5,500 ₪.

דיון
בכל הקשור עם הכנסות המנוח, בחינת תלושי שכרו אכן מלמדת על בסיס שכר של 7,272 ₪ לחודש בממוצע בשנת 2013 (ר' נספח ג' לתצהיר התובעת ) סכום זה כשהוא משוערך להיום בתוספת 2.5% אבדן כושר וכן 7.5% קרן השתלמות עומד על 8, 060 ₪ ובניכוי מס הכנסה על 7,674 ₪. בסיס שכרה של האלמנה אינו אפס כטענת בא כוחה. אין מחלוקת כי לפחות תמלוגים מאקו"ם קיבלה (ר' נספח ד' 1 לתצהירה), תמלוגים מהם נוכה מס ככל שנדרש. חישוב הסכומים שקיבלה מידי שנה מלמד על הכנסה חודשית ממוצעת בסך של 286 ₪. לא הוכח כי האלמנה השתכרה סכומים נוספים שאמורים להגדיל את חלקה בקופה המשותפת. לא אומר כי לא ניתן לתהות אודות יכולותיה של האלמנה להשתכר או כי ניתן לתהות אודות מספר נסיעותיה לחו"ל , אך לא הוכח כי נסיעות אלה בוצעו תוך הסתרת מקורות הכנסה נוספים הקיימים לאלמנה. מכאן שסביר בעיני כי הכנסתה החודשית עומדת על כ- 300 ₪ במעוגל מתמלוגים ובסה"כ הקופה המשותפת עומדת על 7,974 ₪ לחודש. לא מצאתי להגדיל את כושר השתכרותו של המנוח כפי שטען ב"כ לכדי 9,000 ₪ לחודש בשל קשייו הרפואיים ה רבים ומגבלותיו כפי שגם צוינו ע"י רופא תעסוקתי בנספח א' לתצהיר האלמנה ולפיו המנוח היה רשאי לשוב לעבודה לאחר הטיפולים הרפואיים בליבו החל מ-2.11.14 "ללא הרמת משאות מעל 4 ק"ג" . סכום זה הינו בערכי נטו.
בכל הקשור עם כמות הידות לחישוב הפסדי העיזבון, ציינה הנתבעת כי לאור שהייתו של בן המנוח הקטין בפנימייה, הוא אינו מהווה חלק ממשק הבית ואין להתחשב בידתו מאז עזב לפנימייה. איני יכול לקבל טענה זו. הקטין, למרות שמשפחתו אינה נושאת בעלויות הפנימייה (ר' עדות א.א מאגף הרווחה בעיריית אשקלון עמ' 97 מול 29-33), עדיין אמו משמשת משפחה עבורו ואביו המנוח בוודאי היה מוציא משאבים לא מבוטל ים כדי לבקרו בפנימי יה. אין לשכוח כי הקטין גם שב ל ביתו לחופשות ומי אמור לדאוג לו בעת שהייתו בביתו אתמהה? מי יישא בעלויות הביקורים בפנימייה והצרכים השונים בעת החופשות מהפנימייה ובהמשך בתקופת הצבא . לפיכך החישוב יעשה באופן הנוהג כלפי כל ילד בישראל היינו עד גיל 18 ידה מליאה גם לקטין, ולתקופת הצבא, 1/3 ידה. עוד יובהר כי לא מצאתי להורות על עריכת חישוב גם לתקופות נוספות כפי דרישת התובעים בהעדר אינדיקציה מתאימה לכך שאמנם ניתן היה סיוע שכזה מעבר לתקופת הצבא במיוחד לאור הצורך בשהיית הקטין במוסד חינוכי מצ ב שאינו מעיד בהכרח על עתיד ובו לימודים אקדמאיים.
חישוב נזקי העיזבון בשנים האבודות על פי נתונים אלה ובאופן גלובאלי מעמיד לטעמי את שיעור הנזק בראש נזק זה על 600,000 ₪.
הפסדי הפנסיה : לטענת התובעים אלה עומדים על 12.5% מנזקי העיזבון בשנים האבודות. הנתבעת מצידה סברה כי נושא זה לא הוכח וכי נוכח תוחלת חייו הקצרה של המנוח אין מקום לפסוק כל פיצוי בתחום זה.
הפיצוי בגין הפסד בתקופת הפנסיה מחושבים כדרך כלל לפי 12.5% מהפסדי העבר והעתיד (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.2014); ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (31.12.2013); סעיף 6(ד) לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז–1957, י"פ 6302, וצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957).
לטעמי אין מקום למנוע מהיורשים זכות זו המופיעה ברחל בתך הקטנה על תלושי השכר וטופסי 106 שצ ורפו לתצהירה של האלמנה. אמנם לא הוכחו מהם תנאי הפנסיה אך בהעדר הוכחה יש לפנות לדין הקיים בדבר ההפרשות ככל שלא הוכחו התנאים הפרטניים כאמור לעיל. מכאן שיש לקבוע כי על הנתבעת לשלם 12.5% מתשלומי השנים האבודות העומדים להיום על 75,000 ₪. (ר' לדוגמא מקרים נוספים בהם פוצו היורשים בהפסדי פנסיה מתוך הסכומים שנקבעו כפיצוי לשנים האבודות ת"א (מרכז) 4331-12-07 המוסד לביטוח לאומי/המשרד הראשי נ' אילן כרמון בטיחות בע"מ (26.3.2017); ת"א (נצרת) 11828-01-11 עזבון המנוחה מוראד נג'וא נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (19.10.14) ).
קצבת זקנה
לטענת התובעים, זכאים התובעים לפיצוי בגין אבדן קצבת הזקנה, הנתבעת סבורה כי יש להוכיח נתון זה ונושא זה לא הוכח.
לטעמי, לנוכח קיצור תוחלת חיי המנוח לפרק זמן של 7.4 שנים ממועד פטירתו, לא היה המנוח מגיע לגיל בו היה מקבל קצבת זקנה מהמל"ל ולכן לא נגרם לעיזבונו כל נזק בגין אי קבלת הקצבה. יש לזכור כי לא הנתבעת הינה מי שאחראית לכך שהמנוח לא היה מקבל את הקצבה ומכל מקום לא הוכח כי הי יתה מתקבלת בנסיבות קצבה שכזו לו אמנם הלך לעולמו במועד קיצור תוחלת חייו ומכאן שאין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה.
נזק לא ממוני
עפ"י משערכת וחישוב של 25% מהסכום הכולל בגין ראש נזק זה 47,543 ₪.
אבדן שירותי אב/בן זוג
לטענת התובעים יש לחייב הנתבעת לשלם הסך של 500,000 ₪ לאלמנה ועוד 350,000 ₪ ליתום. הנתבעת מצידה סברה כי לנוכח קיצור תוחלת חייו של המנוח אין מקום לפסוק יותר מאשר סך של 4,000 ₪.
לטעמי ולאור העובדה שנקבעו למנוח כ- 7.4 שנות חיים נוספות, נכון לפצות את האלמנה והיתום בסכום גלובאלי בסך 75,000 ₪ שמעמיד את הסכום החודשי בסך ממוצע של כ-850 ₪ שהינו סביר בעיני לטיפול ביתום ובאשה, כאשר ברור כי המנוח טיפל בבנו באותו מועד בו נפגע בתאונה ויש להניח כי כך נהג מידי יום ואף סייע בידי רעייתו למרות מגבלותיו בשל נכותו ובעיותיו הרפואיות , וכי יש להניח כי היה ממשיך להעניק את השירותים הנדרשים לבנו ורעייתו בתחום יכולותיו אפילו הקטין עבר לפנימייה .
הוצאות קבורה ומצבה
התובעים סברו כי יש לחייב הנתבעת בהוצאות בסך 50,000 ₪ בראש נזק זה ואילו הנתבעת סברה כי ללא ראיות אין לפצות אלא כדי 6,500 ₪. לטעמי סביר כי הוצאות האבל יעמדו גלובאלית על 15,000 ₪ בהעדר הוכחה על הוצאות בסכומים אחרים וכך הנני לקבוע.
דרישות כספיות נוספות
התובעים עתרו לראשי נזק נוספים, ובהן עזרת זולת בסך 15,000 ₪ שאותו העניקה האלמנה למנוח בתקופת אשפוזו. מעבר לעובדה ולפיה לא הוכחו הוצאות אלה לא סברתי כי הסכום המבוקש הינו הולם פרק זמן של כיממה ומעיד למרבה הצער על חוסר הסבירות שבדרישה. אין לשכוח כי האלמנה, עם כל הצער על אבדנה , אינה ניזוקה בהליך. לפיכך סברתי כי אין מקום להכיר בפיצוי בגין דרישה זו. מעבר לכך עתרו התובעים לפיצוי בגין טיפול נפשי תומך באלמנה וביתום , שוב יוזכר כי האלמנה אינה נפגעת משנית ואילו עניינו של היתום יידון בנפרד בהמשך. במצב דברים זה לא מצאתי להורות על פיצוי בגין דרישה זו. בכל הקשור עם דרישת האלמנה לפיצוי בגין העסקת בעלי מקצוע שונים שיחליפו את בעלה בביצוע מלאכות שונות בבית, נושא זה כבר הוכרע בפיצוי בגין אבדן שירותי בן זוג. קביעת פיצוי נוסף בנושא זה הינה בבחינת כפל פיצוי. כך גם לגבי דרישת האלמנה לעזרת צד ג' גם נושא זה הוסדר כחלק מהפיצוי בגין אבדן שירותי בן זו ג ושוב יובהר כי האלמנה אינה ניזוקה משנית.
ניכויים
בהמשך להחלטת ביהמ"ש מתאריך 23.12.20 והחלטת ביהמ"ש מתאריך 16.8.21 ולאחר שהוגשו חוו"ד אקטוארי ות בהתאם ע"י הנתבעת והוגשה התייחסות התובעים לחוו"ד אלה והצורך לנכותם מהפיצוי המגיע , ניתן להתייחס לשיעור הניכויים הנדרשים לביצוע.
הנתבעת צרפה 3 חוו"ד אקטואריות, האחת מתאריך 2.9.21 עניינה קצבת שאירים לאלמנה כולל תוספת השלמת הכנסה בסך 330,820 ₪ ובתוספת ריבית צמודה לתשלומי העבר בסך 7,988 ₪. חווה"ד השנייה הינה מתאריך 18.8.21 ועניינה קצבת שאירים לאלמנה ללא השלמת הכנסה העומדת על 246,524 ₪ בתוספת ריבית צמודה בסך 7,676 ₪. חוו"ד שלישית מתאריך 18.8.21 עניינה קצבת שאירים של התובע עומדת על 60,291 ₪ בתוספת 526 ₪.
התובעים אינם מתנגדים לעצם החישוב כעולה מחווה"ד וגם לכך שיש לנכות את קצבת השיאירים הן לאלמנה והן ליתום, אך סבורים כי אין מקום לניכוי קצב ת השלמת הכנסה לעבר ולעתיד לאלמנה הן משום הפן המשפטי כפי העולה מסיכומי התובעים, אי הוכחת התשתית העובדתית המזכה בניכוי זה, והן בשל כך שהאלמנה הייתה מחויבת להתייצב בלשכת התעסוקה ולעבוד ל מחייתה כתנאי להשלמת ההכנסה בעוד שהיא אינה כשירה לעבודה בשל מצבה הרפואי, התפקודי והנפשי מה גם שהנתבעת לא הוכיחה את כשירותה של התובעת לעבוד. בנוסף, אין הצדקה לניכוי רק משום קבלת סכום הפיצויים ע"י התובעת. מעבר לכך התובעת הפסיקה לקבל השלמת הכנס בחודש 8/21 ואקטואר הנתבעת לא לקח בחשבון את התשלומים עצמם.
השאלה הינה האם יש לנכות השלמת ההכנסה המשולמת לאלמנה. נקודת המוצא הינה האם זכותה של האלמנה לקבלת השלמת הכנסה הינה "זכות אישית" ללא קשר לפטירת המנוח שאז אין מקום לניכוי, או האם הינה זכאית להשלמת הכנסה בעקבות פטירת המנוח שאז יש לנכות השלמת ההכנסה מהפיצוי. בנסיבות, מ צאתי לנכון להורות על ניכויים בהיותם נובעים באופן ישיר ממות המנוח. ניתן להניח כי גמלת הבטחת הכנסה הינה חלק בלתי נפרד מהגמלאות המתקבלות בענף שאירים במל "ל, והאלמנה אף הופנתה לקבלת גי מלת השלמת הכנסה עת בתחילה סרבה לכך. בנוסף, התובעת בעבר הייתה זכאית להגיש תביעה לקבלת השלמת ההכנסה אך לא טרחה לפנות להירשם בלשכת העבודה כתנאי לקבלת הסכום, וכיום, סביר יותר להניח כי הדרישה לקבלתם מקורה בפטירת המנוח והותרתה ללא מקור פרנסה (ר' לעניין זה ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.12)). במצב דברים זה הנני מורה על ניכוי קצבת השאירים יחד עם קצבת השלמת ההכנסה שמקורה כאמור סיבתית בפטירת המנוח. הניכויים בחלק של השלמת ההכנסה ינוכו בעבר עפ" י הסכומים שהתקבלו בפועל ובעתיד עפ"י קביעת האקטואר. עוד יצוין כי הניכויים יבוצעו לכל אחד מהתובעים עפ"י הניכויים השייכים להם בלבד.

סיכום תביעת העיזבון
לנוכח האמור לעיל נזקי העיזבון הם כדלקמן:
נזקי שנים אבודות – 600,000 ₪.
הפסדי פנסיה – 75,000 ₪.
נזק לא ממוני - 47,543 ₪.
אבדן שירותי בעל ואב – 75,000 ₪.
הוצאות קבורה ומצבה – 15,000 ₪.
ניכויים – לאלמנה 338,808 ₪ (כולל ריבית).
ליתום 60 ,817 ₪ (כולל ריבית).
סה"כ לתשלום 412,918 ₪ , הסכום יחולק בין היורשים כפי חלקם בעיזבון המנוח . כמו כן תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 70,000 ₪ . הפיצויים ליתום יושקעו כאמור בסייפת פסה"ד.

תביעת היתום כניזוק משני
התובע 3 הינו בנם המאומץ של המנוח ורעייתו התובעת 2. אין חולק בין הצדדים כי על נסיבות המקרה יש להחיל את "הילכת אלסוחה" ( רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 ( 1990)) הכוללת כידוע ארבעה רכיבים שעם קיומם יוכר התובע, בנו של המנוח שהיה עד לתאונה, כניזוק משני בר פיצוי מהמזיק ובנסיבות מחברת הביטוח. התנאים (כפי שציין כב' הש' ריבלין בע"א 754-05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק , פ"ד סב(2) 218 (2007) בעקבות התפתחות הפסיקה לאחר הילכת אלסוחה) הינם (ההדגשה שלי א.ב.) :
"ראשון – הניזוק המשני הינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי, הגם שישנה אפשרות, במקרים חריגים וראויים, לפצות גם נפגע אחר; שני – על הניזוק המשני, ככלל, להתרשם בעצמו מן האירוע, אולם לא נשללה על הסף זכותו של קרוב שהתרשם מן האירוע מכלי שני ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין; שלישי – הדרישה של קרבה במקום ובזמן בין היווצרות נזקו של הניזוק המשני לבין הפגיעה בניזוק העיקרי. דרישה זו זכתה לפירוש גמיש; נקבע שאין לשלול את האפשרות שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת להבדיל מהלם מיידי, יהא גם הוא בר-פיצוי. התנאי הקובע – כך נקבע – הינו קיומה של קירבה סיבתית; רביעי – נדרשת פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת (באחד המקרים נפסק כי אין די בנכות נפשית בגובה 15% ובעניין אחר נפסק כי די בנכות נפשית בגובה 20%). פגיעה מסוג זה לא ניתן להוכיח אלא באמצעות חוות דעת רפואיות ".

אין חולק בין הצדדים אודות התקיימותם של שלוש התנאים הראשונים והמחלוקת הינה אודות התקיימו תו של התנאי הרביעי היינו "פגיעה נפשי ת חמור ה".
לבחינת נכותו הנפשית של הקטין הנובעת מהתאונה והאם הינה מגעת כדי "פגיעה נפשית חמורה" מונה פרופ' אלן אפטר שהינו מומחה לפסיכיאטריה כללית של הילד ומסר חוו ה"ד בתאריך 11.9.19. על פי חווה"ד (במ/2), ליתום 15% נכות נפשית למשך שנתיים לאחר התאונה ולאחריהם 10% נכות לצמיתות . עוד ציין כי טיפול נפשי עשוי להקל מצבו בעוד שהמשך הדיון המשפטי יגרום להחרפה במצבו הנפשי .
ב"כ התובעים בסיכומיו סב ר כי הנזק שנגרם ליתום הינו חמור יותר . לשם כך הפנה לתצהיר האלמנה-אימו (סעיפים 12-17) בהם התייחסה למצבו של בנה ערב התאונה לעומת מצבו לאחריה. לטעמה, ערב התאונה, למעט פזילה ממנה סבל מלידה, מצבו הבריאותי היה תקין לחלוטין. בחודש 8/14 אושפז התובע ל צורך תיקון הפזילה בעינו כאשר בתקופה קודם לאימוצו ובהיותו ברוסיה, שם נולד וגדל עד לאימוצו ע"י המנוח ואשתו בחודש 10/13 בהיות כבן 6 , לא עבר כל אשפוז. עד 7/17 בהיותו בכיתות א'-ג' למד התובע בביה"ס היסודי ארלוזורוב שבאשקלון והחל מכיתה ד' עבר למרכז שוסטרמן כאשר ממרכז שוסטרמן עבר בחודש 1/2018 לפנימייה בירושלים. במועד כתיבת התצהיר (ינואר 2020) היתום לומד בכיתה ו' בפנימייה ונדרש לטיפול תרופתי, כמו גם מעקב פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי שוטף במסגרת הפנימיה. עוד הוסיפה אמו, כי מאז התאונה חל שינוי ניכר בהתנהגותו ובמצבו הנפשי כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מקבץ אירועים טראגיים ובהם פטירת סבו זמן קצר לאחר פטירת אביו ואשפוזה של סבתו, אך לטעמה פטירת אביו המנוח והתאונה הינה גורם עיקרי ומכריע לשינוי שחל בהתנהגותו ובמצבו הנפשי. כזכור התובע היה עד ראיה לתאונה ונסיבותיה שגרמה לו כנטען לשינוי התנהגותי, הן בביתו והן בבית הספר, שינוי שהלך והחריף והשפיע באופן ניכר על תפקודו. התובעת המשיכה וציינה כי בנה סובל כיום מהפרעות קשב וריכוז, קשיי למידה, חוסר שקט, תזוזה רבה, התעסקות בידיו ורגליו, מסתובב ומפטפט בכיתה, נמנע מלמלא משימות, שואף לסיפוק מידי, נוהג באימפולסיביות, סובל מהפרעה התנהגותית בולטת וחוסר שקט בולט, כאשר מדדי הקשב, התזמון, האימפולסיביות וההיפראקטיביות שלו, כאמור באבחון שעבר, "נותרו לקויים ברמת חומרה גבוהה ביותר" עד כדי המלצה להיוועץ עם נוירולוג. מעבר לאמור, ולאחר התאונה, החל היתום לגמגם, גמגום שהלך והחמיר עם הזמן. האם אף התייחסה לפן הפוסט טראומטי שבחוויית התאונה אותה ראה וציינה כי בנה חווה את האירוע אינספור פעמים, פורץ בבכי ומלין על כך שהאופנוע הרג את אבא או ש רוכב האופנוע רוצח, נושאים שקיבלו ביטוי בטיפולים הפסיכולוגיים אותם קיבל, כמו כן הינו סובל מחרדות בכל פעם ששומע אופנוע שמזכיר לו את האירוע. עוד הפנה ב"כ התובעים לעדותה של הגב' דורית פ.ב. שהינה עובדת סוציאלית בפנימייה בה שוהה התובע 2 ומכירה את התנהלותו מאז הגיע לפנימייה בינואר 2018, והיא אף מכירה את הפסיכולוג והפסיכיאטר המטפלים בו בפנימייה.
הגב' דורית פ.ב. התייחסה גם לבעיית הגמגום ממנה סובל היתום והחרפתה במצבי לחץ על הקושי שיש לכך ביצירת קשר עם אחרים וכן התייחסה להפרעות הקשב והריכוז מהן סובל התובע (עמ' 70 ש' 20). ב"כ התובעים גם הפנה לדו"ח ועדת ההשמה מכוחה הופנה התובע 2 ללימודים בפנימייה המטפלת בהפרעות נפשיות קשות לאור בעיות ההתנהגות ובעיות ההיקשרות שלו. הגב' דורית פ.ב. ציינה אף היא כי הפנימייה הינה בקצה הרצף של המוסדות הטיפוליים שלאחריה יוכל להגיע רק למוסד סגור בדומה לחלופת מאסר. שהותו בפנימייה הטיפולית נדרשת בשל מצבו המורכב.
ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו גם לחקירתו של פרופ' אפטר שציין כי את הנכות קבע מאחר והיתום סובל לטעמו מ- PTSD המתבטא בחלומות על התאונה, פלשבקים, תגובות לרעשים וכו', כמו גם בעיות ב הירדמות, סיוטים, געגועים לאביו, אלא שבעיות נפשיות אלה אינן משקפות את מלוא בעיותיו הנפשיות של הקטין שלו בעיות נוספות המזכות אותו למצער ב- 30% נכות נפשית בסה"כ בשל עברו בבית יתומים.
ב"כ התובעים סבר כאמור כי התובע זכאי לנכות גבוהה יותר מ-10% שקבע המומחה בשל התאונה וכן זכאי לנכות נוספת בגין הגמגום ממנו הינו סובל כשלטעמו נכותו אף תחמיר בעתיד באופן מהותי. ב"כ התובעים הדגיש, לאחר שהתברר כי מצבו הנפשי של התובע בכללותו עומד על כ-30% נכות, כי לא הובאה כל ראיה באשר למצבו של הקטין ערב התאונה, אין מידע כלשהו אודות הוריו הביולוגיים ולא התקבל רישום כלשהו מבית היתומים ברוסיה. בכל הקשור עם חוות דעתו של פרופ' אפטר, לגביה הרחיב ב"כ התובע בסיכומיו, ציין כי שיעור הנכות שקבע אינו הולם את הנסיבות, כי היתום נבדק פעם אחת על ידי המומחה ששוחח עם האם והיתום בנפרד כחצי שעה לכל אחד מהם, פרק זמן שאינו מספיק בנסיבות, לא הפנה את היתום לבדיקות כלשהן, לא טרח לשוחח עם העובדת הסוציאלית, לא תמך חוות דעתו בספרות מקצועית כלשהי, כי יש בקביעות במסגרת חוות דעתו ולפיהן חלה החמרה במצבו ההתנהגותי/רגשי של היתום לאחר התאונה כדי להגדיל את שיעור הנכות, כך גם שיעור הנכות עומד בסתירה לעובדה ולפיה כמות התרופות ומינונן עלה עם השנים. ב"כ התובעים אף סבר, כי בלתי סביר שדברים חיוב יים שהקטין ציין ביחס לעצמו בפני המומחה יהוו באופן בלעדי בסיס להתרשמות המומחה כאשר המומחה בעצמו סבר שיתכן וניזוק במצבו של התובע ייפה את המציאות ואף טרח וציין כי יש הרבה פסיכופטים שהם גם נחמדים. עוד התעלם המומחה , כך נטען, מהמסמכים שעמדו לרשותו. מעבר לכך, נמצא הקטין כיום במסגרת פנימייתית ובה הינו מקבל טיפול מוקפד. לכשיגיע לגיל המתאים בו יסיים את הפנימייה, יתכן ומצבו יחמיר שוב. ב"כ התובעים אף הפנה לעדותה של הגב' דורית פ.ב. ממנה למד כי מצבו הנפשי וההתפתחותי של היתום גרוע, ודברים אלה אף יכלו להשפיע על המומחה כפי דבריו הוא (עמ' 109 ש' 21).
ב"כ התובעים הוסיף, כי המומחה עצמו התייחס למצבו הפרמורבידי של התובע עת זקף 20% נכות נפשית לתקופת שקדמה לתאונה בשל היותו בבית יתומים. 20% נכות אלה מבוססים לטעמו של ב"כ התובעים על דעות קדומות שיש למומחה ביחס לבתי יתומים במזרח אירופה, אך אינן מבוססות על ראיות כלשהן. לטעמו של ב"כ התובעים קביעה זו ניתנה ללא כל אסמכתא, לא עובדתית ולא רפואית, ולכן אינה ראויה. מכאן, למד ב"כ התובעים כי למצער לתובע 30% נכות נפשית בשל התאונה , אותו שיעור נכות נפשית שקבע המומחה לכלל מצבו הנפשי של היתום. ב"כ התובעים הדגיש, כי באותה מידה של דעה קדומה, יתכן והיו אלפי ילדים שבית היתומים עשה להם טוב. ב"כ התובעים אף הפנה לכך שבחקירתו הנגדית מציין פרופ' אפטר כי בלא עברו של הקטין ערב התאונה, נכותו של התובע הינה 20%-30%.
מעבר לאלה, כך נטען, לא התייחס המומחה לנושא הגמגום ממנו סובל התובע שלא היה קיים ערב התאונה והולך ומחמיר עם השנים. נושא הגמגום מוזכר בראיות רבות הן ע"י אם התובע, הן ע"י הגב' דורית פ.ב., נושא זה גם עלה במסגרת חוו"ד המומחה אך לא נדון במסקנותיו. מכל מקום ציין, כי הגמגום הינו תולדה של טראומה ואין ספק כי נולד בעקבותיה בהעדר כל סיבה אחרת לגמגום. הגמגום הוא לקות נפשית חמורה שנדונה גם בחקיקה ומזכה לפי תקנות הנכות של המל"ל ב- 10% למגבלה קלה, 20% נכות כשהפגיעה משמעותית ו- 40% נכות כשהדיבור אינו ניתן להבנה. בנסיבות, הקטין סובל מגמגום חמור המקשה על הבנת דבריו. לפיכך, שקלול נכויותיו, 30% בשל הבעיות הנפשיות ועוד 20% בשל הגמגום מולידים 44% נכות משוקללת ומביאים להתקיימות התנאי הרביעי הנדרש בפרשת אלסוחה.
הנתבעת מצידה עמדה על הנכות שקבע מומחה ביהמ"ש בשל התאונה היינו 10% נכות שאינם מהווים לטעמה נכות נפשית חמורה ולכן אין בהם כדי להכניס את התובע לגדר הילכת אלסוחה ומכאן שדין תביעתו להידחות. הנתבעת הדגישה כי היתום נמנע מלהעיד בחלק זה של הדיון ולא ניתן היה ללמוד ממנו ישירות אודות עברו ערב התאונה דנן, מה שפועל לחובתו, כך גם האלמנה התעלמה בתצהירה מהרקע ממנו הגיע היתום כמו גם מאירועים נוספים שהתרחשו לאחר התאונה כמו פטירת סבו ואשפוזה של סבתו בישראל. ב"כ הנתבעת הדגיש כי הרקע ממנו צמח התובע הינו מגורים בבית סבתו הביו לוגית ברוסיה לאחר שאמו הביולוגית ככל הנראה לא יכלה לגדלו ולאחר פטירת הסבתא הביולוגית עבר לבית יתומים עד לגיל 6 שאז אומץ ע"י המנוח והאלמנה, אלא שלא התקבל כל מידע אודות הוריו הביולוגיים כפי המצוין בחווה"ד הפסיכיאטרית. תיאור זה של עברו של התובע נתמך בעדותה של האלמנה (עמ' 80 שורות 10-17). חודשיים וחצי לאחר אימוצו אביו המנוח החל סובל מבעיות קרדיאליות ועבר רצף של טיפולים ואשפוזים, באותה העת התובע נכנס למסגרת לימודית בכיתה א' ואף שובץ למועדונית שם מתואר ע"י היועצת החינוכית של ביה"ס כ"ילד חיובי וחביב עם קשיי ריכוז ומוסחות" (עמ' 3 לחוו"ד המומחה).
באשר לאי הצגת ראיות, הנתבעת ביקשה לדחות טענות התובעים כי הם אלה שהיו צריכים להעיד גורמים מעברו של היתום ברוסיה באשר הראיות מצויות בידי התובעים. מעבר לכך אירוע האבדן של אביו לא היה אירוע האבדן היחיד שחווה בחייו ובוודאי לא החמור שבהם לנוכח התקופה הקצרה בה הכירו (אובדן אמו וסבתו הביולוגיים, כמו גם אובדן סבו בישראל ואשפוזה של סבתו בישראל, הכול מעבר לפטירת המנוח).
אשר לעדותה של הגב' דורית פ.ב. ציינה הנתבעת כי נכון היה להעיד את המדריכים והמחנכות מהפנימייה בה לומד וחי התובע, שכן אלה נמצאים עם התובע שעות רבות מדי יום, אך לא המורים ולא המדריכים זומנו לעדות כך גם לא תיקו האישי של התובע וזומנ ה רק הגב' דורית פ.ב. שאינה יודעת מידיעה אישית אודות מצב התובע דבר, בכך מוחלשות טענות התובעים בעניין התובע.
בכל הקשור לשיעור נכותו של התובע, הפנו לעשרת האחוזים שנקבעו לתובע לאחר הקלה במצבו ובמיוחד לרקע המשפחתי הקשה ממנו הגיע. בכל הקשור עם עברו קודם לתאונה ציינה כי לתובע 30% נכות בסה"כ מהם 20% לעברו ו- 10% לתאונה. בכל הקשור עם הגמגום, חלקה הנתבעת על קיומו של גמגום וככל שהוא קיים הוא אינו קשור לתאונה. כך למשל המומחה לא זכר תלונה בדבר גמגום, התובע לא גמגם בזמן הבדיקה אצל המומחה, הגמגום אינו נובע ממצבים פסיכולוגיים, לא מונה מומחה בתחום הגמגום ולפיכך זה לא הוכח באמצעות מומחה שברפואה מטעם ביהמ"ש ולכן דינה של הטענה להידחות. כך גם הגמגום היה קיים לטענת האלמנה עת הכניסה את התובע למועדונית, דהיינו עוד קודם לתאונה, מכאן הסיקה הנתבעת כי לא הוכח קיומו של גמגום, כמו גם לא הוכח גמגום שהחל עקב התאונה ולחלופין לא הוכח שיעור הנכות בגין הגמגום ולפיכך יש לדחות הטענה. אין כל אפשרות, כך נטען, לבסס עניינים שברפואה על עדות עדים עובדתיים ועל תיעוד רפואי, מקום בו עפ"י דין עניין שברפואה נקבע ע"י מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. במצב דברים זה, התובע אינו מצוי בדרגת החומרה הנדרשת בתנאי הרביעי להלכת אלסוחה, כאשר נכות נמוכה בין 5-15 אחוזים שהשפעתה על כושר העבודה והאפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, אינה עונה על הדרישה לפגיעה נפשית קשה וחמורה (ר' לדוגמא ע"א 2935/98 דריז נ' אררט (31.8.99)).
דיון
אין חולק בנסיבות העניין כי קביעת המומחה בתחום הפסיכיאטרי הינה כי בשל התאונה לתובע 10% נכות נפשית. אין גם חולק בין הצדדים כי 10% אלה אינם מספיקים ברגיל כדי למלא אחר התנאי הרביעי ל הלכת אלסוחה, ולפיכך לו מצב הדברים יוותר כמות שהוא עפ"י חוו"ד מומחה ביהמ"ש, לא יהא מנוס מלדחות את תביעת התובע 2 כנגד הנתבעת.
שני נושאים אם כן נדרשים לדיון. האחד, שיעור הנכות הנפשית הקשורה לתאונה בה עסקינן והשני, קיומה של נכות בשל הגמגום. תחילה לנושא הגמגום. נאמר כי נושא הגמגום כתוצאה מסתברת של התאונה לא קיבל ביטוי בחוו"ד מומחה ביהמ"ש ולא נקבעה לגביו נכות כלשהי , למרות שבחווה"ד ישנה התייחסות לגמגום. נושא זה גם לא קיבל ביטוי מתאים במסגרת חקירתו הנגדית עת לא נקבעו בשל הגמגום אחוזי נכות (ר' עמ' 113 מול 24) , ולפיכך ניסיונות התביעה לקבוע אחוזי נכות רפואית בשל גמגום התובע שמקורו בתאונה כאמור, בהעדר קביעות מומחה מתאים בתחום, דינן להידחות. לא מיותר לציין בעניין זה כי אמנם נושא הגמגום קיים כיום, אם כי המומחה מציין כי בפניו התובע לא גמגם (עמ' 112 מול 7), גם הקשר הסיבתי לתאונ ה אינו מוכח לטעמי דיו, במיוחד עת אמו של התובע מציינת כי היה מגמגם כבר בעת הגעתו למועדונית, היינו עוד קודם לתאונה (ר' עמ' 79 מול ש' 7-9), למרות שלאחר מכן שינתה תשובתה והסבירה כי הגמגום החל לאחר התאונה. כך גם לא יכולתי לסמוך על ראיות נוספות לעניין הקשר שבין האירוע לגמגום שהציג ב"כ התובעים בעניין זה שהיו אמורות להיות מוצגות למומחה מטעם בימ"ש, בין מומחה בתחום הפסיכיאטר י ובין מומחה אחר המתאים לגמגום, שלא מונה כאמור, ואינם יכולים להוות ראיה לבעיה ממנה סובל התובע, כמו גם לקשר הסיבתי בינה לתאונה ולשיעורה.
בכל הקשור עם נכותו של התובע בתחום הנפשי, אודה כי התחבטתי לא מעט בעניין זה. אין חולק, כי שהייתו של התובע במסגרת בית יתומים עלולה להותיר בו פגיעה נפשית, אלא שפגיעה שכזו יש להוכיח . בנושא זה לא הוצגו ראיות שהיה בהן כדי להוכיח מה התרחש בבית היתומים או בבית סבתו הביולוגית המנוחה של התובע. כך גם אין אינפורמציה מספקת אודות אמו הביולוגית ואודות פגיעות אפשריות הקיימות לתובע ערב אימוצו, אם כי מסכת חייו עד לתאונה לימדה אודות נטישה של אמו הביולוגית ואף סבתו הביולוגית שהלכה לעולמה נעלמה מחייו. בכל הקשור עם מצבו הנפשי לאחר אימוצו וערב התאונה, אין בנמצא ראיות רבות ואף התובע עצמו לא טרח להתייצב ולהעיד אודות מה שחווה בבית היתומים אך לאור גילו הצעיר באותה העת לא אוכל לזקוף זאת לחובתו כפי שמבקש ב"כ הנתבעת. מכל מקום ניתן ללמוד , במידה מסוימת , מחוו"ד מומחה ביהמ"ש כי למד כאמור מפי היועצת החינוכית שהתובע ערב התאונה היה " ילד חיובי וחביב עם קשיי ריכוז ומוסחות". זהו לא המצב המתברר לאחר התאונה. בראיות שונות שהוצגו מצאתי החמרה בולטת במצב ההתנהגות ו במצבו הרגשי של התובע. כך למשל מדווחת היועצת בביה"ס כי "בעיות הקשב החמירו והוקצנו והופיעו גם בעיות התנהגות ומשמעת וכן התנהגויות אימפולסיביות" (עמ' 3 לחוו"ד פרופ' אפטר). עוד סימנים להחמרה במצבו היו גניבות, שקרים, התפרצויות זעם, גמגום וחרדות (חוו"ד אפטר, שם). נוירולוג ילדים אבחן אצל התובע הפרעות קשב וריכוז, הוחל טיפול בריטלין שהוחלף בקונצרטה ובשל בעיות התנהגות חמורות הוא אף הופנה לפסיכיאטר ילדים. במקביל החל התובע ב טיפול פסיכולוגי דרך עמותת "עמך". בקבלתו לטיפול אובחנה הפרעת קשב וחשד להפרעת הסתגלות או הפרעה פוסט טראומטית. גם האם הודרכה בנושאים של ויסות התנהגותי ורגשי, עיבוד של אבל ופחד מאובדן. בסיום הטיפול הומלץ על הערכה פסיכיאטרית בשל רושם להתנהגות לא סוציאלית, חוסר אמפטיה ואלימות. ביולי 2016 עבר אינטק פסיכיאטרי אצל ד"ר טרטקובסקי ומתוארת הפרעת קשב, התנהגות חרדתית עם פחד , גמגומים ושינה עם אמו, קשי זיכרון, בעיות התנהגות וחשד להתקף פסיכוטי בעבר (תיאור של שמיעת קולות פוקדים), הופנה לאבחון פסיכו -דיאגנוסטי, הפסיכולוג אבי סויסה תאר תלונות על גניבות ושקרים, התפרצויות זעם, אכילה בולמוסית, התרשם מקושי בהתמודדות עם אובדן והתנהגויות המאפיינות Conduct disorder. בהמשך חלה החמרה התנהגותית נוספת ובית הספר מתאר פניה של האם לשם השמה חוץ ביתית, כאשר האם מתקשה לשים גבולות לתובע ולהתמודד עם הגניבות ובעיות ההתנהגות שהחמירו. גם המורה התרשמה מירידה בפעילות ובמצב הרוח. באותה שנה פנו התובע ואמו פעמיים לחדר המיון של ביה"ח ברזילי עקב קשיי התנהגות. בפעם השנייה תואר התובע כמי שעושה שימוש בקונצרטה וברספרדל. בכיתה ג' עבר הע רכה פסיכיאטרית חוזרת ובה התרשמו מהפרעת קשב וריכוז, לקויות למידה והפרעת התנהגות.
לאחר מות האב, חלה אם כן התדרדרות במצב התובע שנזקק לטיפול תרופתי, סבל מקשיים והביע תכנים של בדידות וגעגוע לאביו. בעקבות אלה הומלץ על השמה בפנימייה טיפולית. ביולי 2017 התקבל התובע למרכז שוסטרמן לילדים ומשפחותיהם, התקשה להשתלב בחברת הילדים וקשריו עם הצוות תוארו כקונקרטיים ונעדרי עומק רגשי, תואר כילד רזה ומסודר, סובל מגמגום וקשיי שפה ומעורר תחושה של ריחוק רגשי. באבחון פסיכולוגי עלו קשיים ביצירת קשר בינאישי, עולם פנימי עמוס בעצב, אובדן וכעס, תחושת ארעיות וחוסר שליטה. במסגרת המרכז המשיך בטיפול תרופתי בריספרדל וקונצרטה והמינון עלה, כמו כן קיבל טיפול פסיכולוגי פרטני, בו עלו תכנים רבים של חוסר ביטחון וצורך בהגנה ונוצר הרושם כי קיימת חרדה משמעותית מפני אובדן נוסף ולכן התובע סיגל דפוס הימנעותי, תוך שאינו יוצר קשרים עמוקים העלולים לגרום חוויה נוספת של נטישה. הומלץ על מסגרת פוסט אשפוזית שתאפשר החזקה בטוחה ויציבה שכן הטלטלות שחווה בחייו הקשו על יכולותיו לתקשר, לתת אמון ולחוות את העולם כמקום בטוח. הפסיכיאטרית של המרכז אבחנה בעיית התנהגות, קשיים רגשיים, כולל PTSD והפרעות קשב וריכוז. הטיפול התרופתי המשולב נמשך. במרכז התרשמו ממעורבות ומסירות רבה של התובעת לצרכיו של התובע, אך זאת ביחד עם חוסר יכולת להחזיקו בבית. בתחילת 2018 נקלט התובע בפנימייה בירושלים, שם מתואר כילד קטן הסובל מפזילה וגמגום שהובילה להצקות בתחילת הקליטה, אך בהמשך השתלב. עם זאת עדיין הופיעו דפוסי התנהגות חרדתית, חוסר ביטחון ונוקשות. במעקב הפסיכיאטרי המשיכו בטיפול בקונצרטה וריספרדל עם טיפול פסיכיאטרי פרטני. במועד כתיבת חווה"ד הפסיכיאטרית לומד התובע בפנימייה בכיתה ו', מקבל טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי פרטני, מתואר כילד חביב המצליח ללמוד ולהתרכז ולקבל סמכות ללא בעיות התנהגות חריגות. עם זאת קיימת מצוקה רגשית ניכרת המתבטאת בעיקר בחרדה מפני אובדן המובילה לקושי ביצירת קשרים חברתיים, חשש מלבטוח בדמויות מטפלות ופחד מקרבה וקשר. מציין פרופ' אפטר כי "קשיים אלו מובנים על רקע של עברו המורכב, כולל שהות בבית יתומים, אימוץ והגירה, מותו של האב בנוכחותו והשינויים בסביבתו שחלו בעקבות זאת". בסיכום חווה"ד מציין המומחה כך: "מדובר בילד עם גורמי סיכון רבים, שעבר טראומה קשה בהיותו כבן שבע וחצי. בעקבות האירוע הטראומטי עבר תקופה של כשנתיים בה סבל ממצב פוסט טראומטי מלווה בהחרפה של בעיות קשב וריכוז ובעיות התנהגות. היום יש שיפור במצב הפוסט-טראומטי וגם בבעיות בהתנהגות למרות, שעדיין יש שרידים של הפרעת קשב וריכוז והפרעה פוסט טראומתית ברמה יותר נמוכה. מכיוון שהוא היה ילד פגיע בגלל הרקע שלו ההשפעה של הטראומה היתה ניכרת יותר בהשוואה לילד ללא היסטוריה כזאת". בהמשך קובע המומחה כזכור 15% נכות זמנית לשנתיים ולאחר מכן 10% לצמיתות.
בחקירתו הנגדית מסביר המומחה את שיעור הנכות בעקבות התאונה בכך ש" התרשמתי מהבחור, כמה שמצבו טוב, לפי הסיפור ציפיתי לראות מקרה מאד קשה, במקום זה ראיתי ילד שסיפר את הסיפור שלו בצורה טובה, בעברית, ואז ראיתי ואני חושב שהטיפול בפנימיה מאד מוצלח, מאד הופתעתי. לא ראיתי הרבה מקרים של שיפור כזה" (עמ' 106 מול 5-7), בהמשך מסביר כי בתחילה הייתה החמרה אך בפנימייה חלה הטבה (עמ' 106 מול 15-16), יחד עם זאת בהמשך עדותו כבר נלמד כי לתובע סיפור חיים לא פשוט שאינו קשור בהכרח לתאונה ומציין כי ביחד עם עברו הנפשי יש לתובע 30% נכות (עמ' 110 מול 2), אלא שהנכות הקשורה לעברו של התובע אינה נסמכת על ראיות. המומחה מציין ברחל בתך הקטנה כי "אני מודה שאין לי מידע על מה שקרה לילד בחו"ל, אך יש לי דעות קדומות ביחס לילדים שנמצאים בבית יתומים במזרח אירופה. אני מניח מראש שהיה לו קשה שם. אני לא יודע את היה לו קשה בפועל או לא" (עמ' 11 מול 1-3) ובהמשך לעניין הנכות הכוללת ללא אסמכתאות אודות הנכות מבית היתומים השיב "אולי 25-30. יכול להיות" (שם מול 6) במילים אחרות ללא אסמכתאות אודות נזק נפשי בשל השהייה בבית יתומים שיעור הנכות הינו 25-30%! אמרו אם כן מעתה כי לתובע 30% נכות נפשית כוללת. לטעמו של המומחה 10% קשורים לתאונה והיתר למצבו הפרה מורבידי היינו לעובדת גדילתו בבית יתומים. גם לטעמי יכול ותהיינה השלכות לגדילה בבית יתומים אך לכך מן הראוי שתהיינה ראיות להבדיל מ "דעות קדומות". מכאן שניתן לייחס אחוזי נכות גדולים יותר לתובע בשל התאונה בהעדר ראיות לנכות נפשית ערב התאונה באופן מובהק. מאחר וכך, סברתי כי נכון יהיה להעמיד את שיעור נכותו הנפשית של התובע ללא מצבו הפרה מורבידי על 20% נכות. תימוכין לכך מצאתי בהגדרת מצבו של התובע ערב התאונה ע"י היועצת החינוכית של ביה"ס כפי המופיע בחוו"ד מומחה ביהמ"ש המציינת כי התובע הינו " ילד חיובי וחביב עם קשיי ריכוז ומוסחות", דהיינו בעיות מסוימות קיימות אך לא כלל הבעיות המופיעות בהמשך ולרבות החמרת הגמגום, גניבות, הסתובבות ברחובות התנהגות בוטה ועוד, מה שחייב כידוע מוסד טיפולי מתאים שהינו כאמור על קצה הרצף של המוסדות הטיפוליים .
תימוכין למצבו הנפשי הלא פשוט של התובע, בהמשך ל חווה"ד הפסיכיאטרית וחקירתו הנגדית של פרופ' אפטר, ניתן למצוא בעדותה של דורית פ.ב. עובדת סוציאלית שהינה עובדת הפנימיה בה לומד התובע כאשר לדבריה, בפנימיה "מדובר על ילדים עם בעיות רגשיות בדר"כ בגלל מסכת חיים קשה, בעיות היקשרות, נטישה...בעיות בהתנהגות, בלימודים... " ( עמ' 68 מול 1-2) ובהמשך ביחס לתובע מציינת כי הגיע לפנימייה שכן בבית "היה בסיכון, גנב, יצא מהבית, היה חשד שנפגע באיזה אופן, הסתובב ברחוב... הגיע אלינו אחרי שהיה כמה חודשים במרכז חרום, שם נעשה אבחון לבדוק איזו מסגרת מתאימה לו, נמצא שצריך מסגרת כוללנית שעוסקת בבעיות התנהגות, היקשרות וכו' " (עמ' 69 מול 7-8 וכן 16-17 ). ביחס למהות הפנימייה ציינה כי הינה "על קצה הרצף של המוסדות הטיפוליים. אח"כ ...זה כבר מוסד סגור כמו חלופת מאסר. בכל הקשור עם הוריו הביולוגיים לא היה לגב' [דורית פ.ב.] כל מידע " (עמ' 72 מול 10), ובכל הקשור לשאלה אם מצבו השתפר, השיבה כי "...בהחלט. אם ילד מגיע אלינו לטיפול פרטני ואחרי 2.5 שנים לא יהיה שיפור, ברור שלא ישאר אצלנו, כלומר מצבו השתפר, בהתנהלות מול קשרים וכו'." (עמ' 73 מול 18-19).
לאור כל האמור לעיל, שיפור במצב התובע בהחלט יש אך כזה המעמידו על נכות כוללת בשיעור של 30% כשהחלק הבולט בה ובשיעור של 20% הינו הנזק שהותירה בו התאונה בה חזה כאמור מול עיניו וההשלכות הקשות שיש לכך על ילד כבן 7.
נזקי התובע
הפסדי השתכרות
משקבענו את האמור לעיל כי אז נכנס התובע לגדר דרישות הילכת אלסוחה ויש לערוך חישוב נזקיו. הפסד ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק כולל עובדים זרים (10,218 ₪ לחודש ברוטו ונטו 9,458 ₪) ו-20% נכות נפשית תפקודית עומד על 460,048 ₪ לתקופה שלאחר השירות הצבאי. בהעדר ראיות מתאימות לא אוכל לקבוע כי התובע לא יוכל לשרת בצה"ל ולכן לא אערוך חישוב של נזקיו בגין אי גיוסו.
הפסדי תנאים סוציאליים
12.5% מהפסדי השתכרותו עומדים על 57,506 ₪.
נזק לא ממוני
לפי 20% נכות רפואית עפ"י משערכת 38,210 ₪.
עזרת זולת
אין ספק בעיני כי התובע יזדקק לעזרת זולת לנוכח מצבו הרפואי אך בשיעורי נכות אלה יש להעמידם על 50,000 ₪ לעבר ולעתיד.
נסיעות לטיפולים רפואיים
מאחר והתובע יזדקק לטיפולים נפשיים כי אז סברתי שלעבר ולעתיד הוא יידרש לנסיעות לטיפולים שכאלה בסכום גלובאלי בסך 10,000 ₪ .
טיפולים רפואיים
הטיפולים הרפואיים כולם מצויים בסל הבריאות ולא מצאתי סיבה לחייב בפיצוי בראש נזק זה.
מעבר לאמור לעיל לא מצאתי להכיר בראשי נזק נוספים.
סה"כ נזקי התובע אם כן עומדים על 615,764 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 13%+מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 100,000 ₪ . סכום הפיצויים ליתום יושקע בחשבון בנק מניב רווחים עפ"י דין על שם התובע שיוכל לעשות בו שימוש כרצונו לאחר גיל 18 ולפי בקשת אמו באישור ביהמ"ש המתאים קודם לכן.
סיכום
תביעת התובעים מתקבלת כאמור לעיל.
זכות ערעור לביהמ"ש העליון עפ"י התקנות.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר לצדדים.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ב, 31 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.