הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 14909-09-18

מספר בקשה:23
לפני
כבוד ה שופטת אסתר נחליאלי חיאט

תובעת/ משיבה בבקשה

מצלאוי חברה לבנין בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אמיר שפיצר

נגד

נתבעים/ המבקשת בבקשה

1. מדינת ישראל- משרד הפנים
ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז תל אביב
2. עיריית רמת גן – לא בעניינה

החלטה

בקשה לסילוק התביעה על הסף הגישה הנתבעת 1, מדינת ישראל – משרד הפנים (להלן: "משרד הפנים" או "הנתבעת"). את הסיבות לבקשת הסילוק פרטה הנתבעת בבקשה והעיקריות שבהן - העדר סמכות עניינית והתיישנות עילת התביעה.

את התביעה הגישה מצלאוי חברה לבניין בע"מ (להלן: "מצלאוי") נגד משרד הפנים ונגד עיריית רמת גן ובה עותרת לפיצויים בסך 18,000,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה, מהחלטות הרשות ומהעדר קבלת החלטות של הנתבעות בקשר למקרקעין ברחוב החילזון 8 ברמת גן (גוש 6109, חלקה 285, להלן: "המקרקעין"). את הזכויות במקרקעין רכשה מצלאוי מחילון חברה ישראלית למכונות ומכשירי נגרות בע"מ (להלן: "חילון"), ביום 7.6.2007 (עסקת רכישת המקרקעין תכונה: "עסקת חילון-מצלאוי").

העובדות לפי כתב התביעה
בכתב התביעה על נספחיו מתוארים הפרטים הרלוונטיים לזכויות במקרקעין בטרם נחתמה עסקת חילון-מצלאוי. לפי ה נטען, היתה חילון החוכרת של המקרקעין במשך שנים מעיריית רמת גן, עד שהחלה בהליכים לרכוש מהעירייה את הבעלות במקרקעין (להלן: "עסקת עירייה-חילון"). לצורך עסקה זו קיבלה העירייה אישור עקרוני ממשרד הפנים ביום 30.11.2003 לפיו אין מניעה לעריכת עסקת מכירת הזכויות במקרקעין בפטור ממכרז, בכפוף לכך שהעסקה תאושר על ידי שמאי מטעם משרד הפנים (נספח א לכתב התביעה).

חודשים לפני שהושלמה העסקה לרכישת הבעלות במקרקעין, החליטה חילון למכור את זכויותיה במקרקעין ו ביום 7.6.2007 נערכה עסקת חילון-מצלאוי, בה ה וסכם כי מצלאוי תרכוש מחילון את הזכויות במקרקעין במצבם (זכויות חכירה); מצלאוי הצהירה כי היא מודעת לכך שחילון טרם רכשה את הבעלות במקרקעין, וכי "ידוע לה שאין בטחון לגבי האפשרות לרכוש את זכויות הבעלות" במקרקעין (נספח ד).

ביום 27.12.2007 נכרת הסכם בין עיריית ר"ג לחילון לרכישת הבעלות במקרקעין (נספח ב). לצורך השלמת העסקה התקבל ביום 4.5.2008 אישור ממשרד הפנים לפי סעיף 188 לפקודת העיריות, ובו אישר משרד הפנים להעביר לחילון את זכויות העירייה במקרקעין בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים (נספח ג).

לטענת מצלאוי מסמך זה של משרד הפנים, המאשר את עסקת רכישת המקרקעין מהעירייה, היווה אישור להתחיל לפעול ולהשקיע במקרקעין שרכשה מחילון. ואכן מצלאוי ביצעה פעולות שונות כמו התקשרות בהסכם קומבינציה והגשת תכנית בנין עיר להשבחת המקרקעין וסביבתם.

בשנת 2010 פורסם דו"ח מבקר המדינה שכלל ביקורת על התנהלות עיריית רמת גן בתהליך אישור עסקת עירייה-חילון במשרד הפנים, ונמצאו פגמים מצד גורמים שונים בעירייה באי הצגת מכלול הנתונים בקשר לעסקה זו. ממצאי דו"ח המבקר הביאו את היועץ המשפטי לממשלה לבחון לעומק את התנהלות העירייה בעסקה, וביום 16.11.2010 התלה משרד הפנים את האישור שנתן לעסקה ביום 4.5.2008 (נספח ה).

החלטת משרד הפנים להתליית אישור העסקה מצויה בלב התביעה. לטענת מצלאוי היא המתינה במשך חמש שנים להסרת התליית אישור העסקה, ופניות חוזרות ונשנות למשרד הפנים נענו כי העניין מצוי בבדיקה, בלי הסבר מדוע אורכת הבדיקה זמן כה ממושך.

במהלך תקופת התליית האישור הודיע משרד הפנים כי החליט לערוך חוות דעת שמאית חדשה ביחס למקרקעין (הודעה מיום 17.7.2013).
ב- 20.9.2015, הגיש השמאי הממשלתי חוות דעת ביחס למקרקעין ובעקבותיה נדרשה חילון לשלם סך נוסף של כ-4,3 מיליון ₪ עבור רכישת הבעלות במקרקעין. ביום 25.1.2016 נחתמה תוספת להסכם הרכישה מיום 27.12.2007 בין העירייה ובין חילון, ועליה חתמה מצלאוי כמי שרכשה את זכויות החכירה במקרקעין מחילון. בתוספת להסכם התחייבה חילון לשלם את תוספת הסכום כאמור (4.3 מיליון ₪) תמורת העברת זכויות הבעלות (נספח ז), ולטענת מצלאוי היא זו ששילמה בפועל את תוספת הסכום כדי להסיר את התלית אישור העסקה וכדי לקדם את המטרה לשמה נרכשו המקרקעין.

למרות שהסכום הנוסף שולם סירב משרד הפנים להסיר את התליית אישור העסקה, ודרש כי טרם אישור העסקה על ידי משרד הפנים תאשר העירייה מחדש את העסקה, לרבות התוספת לה, ואת ההתקשרות בפטור ממכרז (ראו החלטה מ-11.4.2016 בנספח ט).

ביום 12.9.2016 הגישה מצלאוי תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 28545-09-16) נגד העירייה ונגד משרד הפנים, בה עתרה לסעדים הצהרתיים שיאפשרו את השלמת עסקת רכישת המקרקעין של חילון (עסקת עירייה-חילון) ואת רישום זכויותיה במקרקעין בהתאם לעסקת חילון-מצלאוי.
ההסכמות אליהם הגיעו מצלאוי והעירייה קיבלו תוקף של פסק דין ובמסגרת פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, אישרה העירייה מחדש את עסקת עירייה-חילון, לרבות התוספת להסכם, וכך ניתן אישור משרד הפנים לעריכת העסקה (הסכם מיום 31.1.2017).

טענות התובעת בכתב התביעה
האירועים המתוארים לעיל הם הבסיס לתביעה דנא נגד משרד הפנים ונגד העירייה.
בכתב התביעה טוענת התובעת כי התנהגות משרד הפנים "למן התליית האישור, עיכוב בירור העניין, וביטול התליית האישור למעלה מ-5 שנים לאחר מכן" (סעיף 45 לכתב התביעה) נעשתה ללא זכות, באופן רשלני, ותוך הפרת חובות הרשות לתת תשובה בהקדם האפשרי ותוך זמן פעולה סביר (בהקשר זה הפנתה התובעת לחוק תיקון סדרי מינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, להלן: "חוק ההנמקות"). לטענתה, האישור שניתן על ידי משרד הפנים בשנת 2008 אמור להיות אישור סופי, שהביא להשתכללות עסקת עירייה-חילון, ולכן אישור זה "חייב את סגירת העסקה מבחינת כל הצדדים הנוגעים בדבר, וכל התערבות מאוחרת בכך, מצד גורמי משרד הפנים, מהווה התנהלות לא ראויה, שמקימה חבות נזיקית, שיש לפצות בגינה" (סעיף 52 לכתב התביעה).

הסעד לו עתרה התובעת ממשרד הפנים הוא עלויות מימון שבהן נשאה בגין העסקה משנת 2008, מועד בו אושרה העסקה על ידי משרד הפנים לאחר חתימת ההסכם, ועד השלמתה הסופית בשנת 2017, לאחר שמשרד הפנים הסיר את התלית האישור. תביעת מצלאוי היא לעלויות מימון בסך 8% לשנה למשך תשע השנים שבהם עוקבה העסקה, בעבור סך 26 מיליון שהוציאה מצלאוי בקשר לפרויקט, כך שהנזק שנגרם לה בפועל על פני התקופה כולה עומד לטענתה על סך 18.7 מיליון ₪, אך לצרכי אגרה העמידה את הסכום שהיא תובעת בגין רכיב זה על 13.7 מיליון ₪ .
בנוסף טענה התובעת כי התערבות משרד הפנים בעסקה לאחר שכבר אישר את העסקה עוד בשנת 2008, הביאה לכך שהיא חויבה לשלם לעירייה תמורה נוספת בסך של 4.3 מיליון ₪ עבור רכישת המקרקעין (כאמור בתוספת להסכם הרכישה). לטענת מצלאוי משהושלמה העסקה הרי שאין היא חייבת בסכום זה ובהתאם לעמדה זו אף שילמה את התמורה הנוספת תחת מחאה. מצלאוי עותרת אפוא בנוסף לעלויות המימון גם לפיצוי מנתבעת 2, בסך 4.3 מיליון ₪.

דחיית התביעה על הסף
כאמור, ענייננו בבקשה שהגיש משרד הפנים לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות, העדר סמכות עניינית והעדר יריבות.

חלק מטענות הסף כבר הובאו בכתב ההגנה שהגיש משרד הפנים, ובקשה ספציפית הוגשה רק ביום 24.3.2021, לאחר הדיון המקדמי.
התובעת טוענת כי על פניו כבר מחמת הזמן הארוך שחלף בין הגשת כתב ההגנה לבין מועד הגשת בקשת הסילוק יש לדחות את הבקשה. כבר אומר כי איני מקבלת טענה זו שכן לא בשיהוי מדובר. משרד הפנים העלה את טענות הסף 'בהזדמנות הראשונה' בכתב ההגנה שהגיש. ואשר לטענות סף אחרות הרי שהבקשה הוגשה לאחר דיוני קדם משפט שבמהלכם טענו הצדדים גם לעניין העדר סמכות עניינית, ועל כן נדרש היה להגיש בקשה מנומקת וספציפית כדי לאפשר לתובעת להגיב וברור אפוא כי עת הוגשה הבקשה כשההליך מצוי בשלביו הראשונים, וכשהתובעת מודעת לטענות הסף של משרד הפנים שהובאו בכתב ההגנה, הרי שאין מדובר בשיהוי ואין לדחות את הבקשה בלי לדון בה לגוף הטענות.

סמכות עניינית
טוען משרד הפנים כי כתב התביעה הוא למעשה תקיפה עקיפה של החלטות שקיבל משרד הפנים בקשר לעסקת עירייה-חילון. לטענת משרד הפנים, עניינה של התביעה הוא למעשה טענות לנזק שנגרם לתובעת עקב החלטה להתלות את אישור משרד הפנים לביצוע עסקת עירייה-חילון, אישור שנדרש לקבלו ממשרד הפנים לפי סעיף 188 לפקודת העיריות, אישור שהותלה לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התליית אישור העסקה לא ניתנה כל החלטה שהיה מקום לתת והיא נדרשת. טענות אלו בכתב התביעה, כך לטענת משרד הפנים, הן טענות הנוגעות במובהק לשאלת הסמכות ושיקול הדעת של שר הפנים כרשות מנהלית, ונדרש אפוא להעלותם בהליך המתאים ולתקוף אותם בתקיפה ישירה בפני הערכאה הרלוונטית, בסמוך למועד שעניינו נתקף, ואין מקום להעלותה בערכאה אזרחית רגילה ולתבוע פיצויים בדרך של תקיפה עקיפה של החלטת שר הפנים. לטענת משרד הפנים, העובדה כי הסעד המבוקש הוא סעד כספי אינה משנה את מהות העניין, שכן מרכז הכובד של ההליך הוא טענות מנהליות שיש לבררן בערכאה המתאימה ועניינן ביקורת ופיקוח על היקף הסמכות, על השימוש הראוי בסמכות ושיקול הדעת של שר הפנים כאשר הורה להתלות את אישור העסקה לאחר שהאישור ניתן.

מנגד טענה התובעת כי התביעה דנא היא להשבת כספים שהרשות גבתה ביתר, ועניין זה נתון לסמכות בית משפט אזרחי. לטענתה, בניגוד לעמדת משרד הפנים, כתב התביעה מבהיר כי עניינה של התביעה בטענה לרשלנות נזיקית של משרד הפנים באי קבלת החלטה בעניין אישור העסקה, תוך המשך התליית האישור שניתן. לטענת התובעת, סעד זה מקורו בעילה אזרחית-נזיקית, בתחום המשפט הפרטי ואין מדובר בהתנהלות של משרד הפנים כרשות מנהלית, ולכן אין לסלק את התביעה נגד משרד הפנים.
לחלופין, טענה התובעת כי גם אם טענותיה להתרשלות משרד הפנים הן תקיפה של החלטות שקיבל משרד הפנים כרשות מנהלית, הרי שמדובר בתקיפה עקיפה מותרת, מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1986. לטענת התובעת מרכז הכובד של התביעה הוא במחלוקת אזרחית-מסחרית, וכלל אין מדובר בהכרעה ציבורית כללית – לכן, ככל שעולות שאלות מנהליות כחלק מהתביעה, הרי הן אינצידנטליות למחלוקת העיקרית, והן דרושות לשם הכרעה בתביעה.

הכרעה
ראשית להבהיר כי כתב התביעה מייחס עילות וסעדים שונים לכל אחת מהנתבעות:
עילת התביעה נגד העירייה נוגעת לטענה לכספים שקיבלה שלא כדין לאחר שהתובעת 'נאלצה' לחתום על תוספת להסכם רכישת המקרקעין, ואת הכספים ש שילמה מצלאוי לעירייה תחת מחאה בשל התוספת להסכם מבקשת מצלאוי להשיב לה. כך, הגם שבכתב התביעה ביססה מצלאוי את עילת התביעה על טענות בדבר התנהגות לא תקינה של משרד הפנים שהתערב בעסקה לאחר שאושרה, הרי הסעד המבוקש הוא סעד של השבת כספים.
עילת התביעה נגד משרד הפנים נוגעת לטענה להתרשלות משרד הפנים בכך שהיתלה את אישור עסקת עירייה-חילון, ובכך שבהמשך התעכב לקבל החלטה לאשר את העסקה והמשיך את התליית האישור זמן ארוך. על בסיס טענות אלה עתרה מצלאוי לפיצוי ממשרד הפנים (בלבד), על הנזקים שנגרמו לה עקב החלטת משרד הפנים להתלות את אישור העסקה, ועקב העיכוב ואי קבלת החלטה במשך תקופה ממושכת.
להדגיש כי יש הבדל בין הנתבעות, שכן הבקשה לסילוק על הסף הוגשה רק על ידי משרד הפנים, ועניינה בעילות ובסעדים שהופנו נגד משרד הפנים ואין זה המקום לדון בטענות שונות שהציגה התובעת בתשובתה ונוגעות לתביעה נגד העירייה, שכאמור לא ביקשה את סילוק התביעה.

ולגופה של הטענה להעדר סמכות עניינית. בפתח הדברים אומר כי לא ראיתי לקבל את עמדת התובעת כי הטענות שבכתב התביעה אינן מופנות נגד החלטה מנהלית של הרשות. בכתב התביעה טוענת התובעת כי משרד הפנים התרשל בהתנהלותו כרשות מנהלית, בכך שקיבל החלטה להתלות אישור שנתן לעסקת עירייה-חילון, ובכך שהתעכב בהמשך לקבל החלטה הפסיק את התליית האישור שניתן. מדובר אפוא בטענות המכוונות ללב שיקול הדעת של "השר או מי שהוא הסמיך לכך" בהפעלת סמכותו על פי דין, ולקיום חובותיו כרשות מנהלית. לא בכדי הפנתה התובעת בכתב התביעה לחוק ההנמקות המחייב רשות מנהלית לפעול בזמן פעולה סביר, שהרי עילת התביעה היא התרשלות משרד הפנים לקיים את חובותיו כרשות מנהלית 'להחליט בזמן סביר' ואין מדובר בעילה המבוססת על פעולות הרשות במישור האזרחי.
אינני מקבלת, אפוא, את טענות התובעת שהוצגו באופן סתמי כי מדובר בעניין אזרחי ופרטי, במישור היחסים שבין האזרח והרשות, ולא בכובעה כרשות מנהלית (ראו סעיף 79 לתגובת התובעת לבקשה). כל כולה של עילת התביעה נגד משרד הפנים היא כי הרשות חרגה מהחובות המוטלות עליה ופעלה באופן לא סביר בהפעלת סמכותה או במחדל להפעיל סמכותה, ובכך גרמה לתובעת לטענתה נזק – אלא שכאמור מדובר בהפעלת סמכויות מנהליות, ולא בעילת תביעה הנוגעת להתנהלותה של הרשות בתחום המשפט הפרטי.
לפיכך, אני מקבלת את טענת משרד הפנים כי עילת התביעה עוסקת במובהק בעניין מנהלי, וגם אם מדובר בהליך שבסופו מבקשת התובעת פיצוי כספי בגין הנזק הנטען שגרם לה משרד הפנים הרי שבסיס התובענה הוא תקיפת סבירות שיקול הדעת של משרד הפנים בעת קבלת החלטות או המנעות מקבלת החלטות - בכובעו כרשות מנהלית ושבגינה נטען לנזק , סוגיה שיש לתקוף בתקיפה ישירה בערכאה הרלוונטית.

משכך, בכל הנוגע לעילת התביעה נגד משרד הפנים שעניינה למעשה תקיפה עקיפה של פעולות משרד הפנים כרשות מינהלית, לא ראיתי כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעילות תביעה שמקומן להיות נדונות בדרך של תקיפה ישירה של החלטות שר הפנים שקיבל או נמנע מלקבל.

טוענת התובעת כי גם אם עסקינן בתקיפה עקיפה של החלטה מנהלית, הרי שבית המשפט האזרחי רשאי לדון בה מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט, אשר קובע כי:
"הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."
גם את טענת התובעת בעניין זה לא ראיתי לקבל .
כבר נקבע בפסיקה כי מטרת סעיף 76 לחוק בתי משפט היא לשקף את חריגותו של הליך התקיפה העקיפה, המאפשר לבית משפט לדון ולהכריע בעניין מנהלי שאינו בסמכותו העניינית, וזאת על ידי הסייגים שנקבעו בו (ע"א 4291/17 עו"ד מוטי אלפריח נ' עיריית חיפה , 11 (6.3.2019): כך, כעולה מסעיף 76, התנאי ראשון הוא כי התקיפה העקיפה, שבמסגרתה יבחן בית המשפט 'בלתי מוסמך' החלטה מנהלית הוא כי "התעוררה... דרך אגב" ו"הכרעתה דרושה לבירור הענין". כלומר, התקיפה העקיפה של החלטות מנהליות תתאפשר כאשר הסוגיה המנהלית אינה הסוגיה העיקרית, אלא שולית ועלתה באופן אינצידנטלי לסוגיה העיקרית המצויה במסגרת סמכותו של בית המשפט שדן בעניין, ונדרש לדון בה לשם הכרעה בסוגיה העיקרית.
אך לא בכך מדובר בענייננו. הבסיס לתביעה הוא לעניין ההחלטה המנהלית של שר הפנים, או מחדלו לתת החלטה מנהלית ושכתוצאה מכך נגרם לטענת התובעת נזק, אלא שהחלטה של שר הפנים והתנהלות, היא הגורם הנטען לנזק אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, שהרי המשוכה הראשונה והעיקרית שעל התובעת לעבור היא בחינת התנהלות השר ורק לאחר מכן, ככל שבית משפט יקבע מימצא אשר להתנהלות השר (מימצא שאינו בסמכות בית משפט זה) נדרש לדון בנזק הנטען ובשאלת הקשר הסיבתי. כבר מטעם זה, אין סעיף 76 יכול ל היות לעזר לתובעת. מרכז הכובד הנטען של עילת התביעה בגדר כתב התביעה נגד משרד הפנים הוא בעניין שיקול הדעת שהפעיל משרד הפנים בעת מימוש סמכותו כרשות מנהלית, ובאופן מימוש חובותיו כרשות. משכך, הסוגיה המנהלית שמעלה התובעת אינה אגבית ולא משנית, אלא היא מצויה בליבה של עילת התביעה.
התובעת מבקשת לעסוק בחוקיות ובסבירות של פעולות משרד הפנים בעת הפעלת סמכותו, וזאת כ'טענת חרב' עליה מבססת התובעת את טענותיה לפיצוי, ולא 'כטענת מגן' שעולה כבדרך אגב.
במצב דברים זה, לא ראיתי לאפשר לתובעת לנהל את התביעה שהיא למעשה תקיפה עקיפה של החלטה מנהלית, וכדברי השופט עמית: "במצב הדברים הרגיל, התקיפה העקיפה משמשת כצינה ולא כחנית, כמגן ולא כחרב" (רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל , 39 (1.8.2019), להלן: "גליק").
כפי שהבהרתי אין מדובר במקרה שבו הסוגיה המנהלית התעוררה באופן אגבי שיש ליתן בו החלטה "לשם בירור הענין" (כלשון סעיף 76), אלא במקרה שבו הסוגיה המנהלית היא העניין עצמו! עילת התביעה של התובעת מבוססת כל כולה על טענות מנהליות שבסמכות ערכאה מנהלית לדון בהן.

22. מעבר לצורך אוסיף כי גם אין לאפשר את התקיפה העקיפה של החלטת השר כשהתובעת עצמה נמנעה במשך שנים מלפעול בדרך המלך של תקיפה ישירה של החלטת הרשות, בפני הערכאה המוסמכת. התובעת לא הסבירה מדוע לא פנתה לערכאה המתאימה שתורה לשר ליתן החלטה עת סברה כי החלטת משרד הפנים מתעכבת באופן בלתי סביר. נכון הוא כי התובעת פנתה למשרד הפנים במכתבים (ראו נספח ו לכתב התביעה), אך אין בכך לרפא את הפגם. הגם שהתובעת היתה מיוצגת בחרה שלא לפנות ל בית המשפט המתאים כדי למנוע את הנזק הנטען עקב התעכבות משרד הפנים בקבלת החלטה, ובלי כל הסבר בחרה להתעלם מהאפשרות שהיתה לה, ולא עשתה דבר. שבעתיים יש לתת את הדעת לכך שעתה היא פונה בתביעה אזרחית בה היא תוקפת בתקיפה עקיפה את ההחלטה או המחדל שגרם לה נזק לטענתה והיא מבקשת פיצוי בגין הנזק הנטען שנגרם לה לטענתה בגלל חלוף הזמן הרב שבו היא נמנעה מלפנות לערכאה הרלוונטית.
כך, במקום לפנות בתקיפה ישירה ולבקש סעד שיורה לשר ליתן טעם מדוע נמנע ממתן החלטה או מדוע מתעכב במתן החלטה בעניינה, בחרה התובעת שלא לפנות לבית המשפט המתאים ולחכות כי הנזק יצטבר עד שיקבל משרד הפנים החלטה בעניינה, אז תוכל להגיש את התביעה דנא ובה "חשבון" של הנזק שנגרם לה לטענתה במשך כל השנים שבהן נמנעה מלפנות לערכאה המתאימה ולבקש ממנה סעד.
לא ראיתי לאפשר זאת . על התובעת היה לפנות בתקיפה ישירה לערכאה המשפטית המתאימה אלא שבחרה שלא לעשות כך אלא ללכת בדרך 'עוקפת' לאחר שנים ולהביא דבריה בתקיפה לערכאה אזרחית. כפי שתיאר זאת השופט זילברטל בעניין גליק: "דומה המבקש למי שמַיִם שמקורם בדירת השכן חודרים לדירתו, ותחת לנסות ולעצור את מהלכם על-ידי סגירת הברז הראשי, הוא יושב באפס מעשה אל מול הנזק ההולך ומתעצם, בהנחה כי בסופו של יום ייפסק לו פיצוי הולם בגין מלוא הנזק. ברי כי אין להשלים עם הילוך זה של הניזוק הפוטנציאלי, ותביעתו על מלוא הנזק תידחה נוכח מחדלו הזועק שבאי-הקטנתו. במקרה של החלטה מנהלית שנפל בה פגם, חובת הקטנת הנזק יכולה לכלול, בהתאם לנסיבות המקרה, פנייה לרשות המנהלית או מיצוי ההליכים שיפוטיים בפני הערכאות המנהליות המתאימות... במקרים כגון דא, אם אכן נפל פגם במעשה המנהלי, ניתן היה למנוע את הנזק, או למצער, את רובו המוחלט, בדרך של תקיפה ישירה בבית המשפט המנהלי, ובענייננו – בית המשפט הגבוה לצדק." (עניין גליק, בעמ' 88).
משכך, גם מנימוק זה לא ראיתי לאפשר ניהול ההליך בדרך של תקיפה עקיפה. כדברי השופט רובינשטיין ע"א 7958/10‏ פלאפון תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל (1.8.2012): " בתי המשפט לא יטו להעניק סעד במקרה של תקיפה עקיפה, מקום שבו נמנע הצד התוקף מהעמדת הפגם הנטען לביקורת בהליך של תקיפה ישירה" (בעמ' 12).
כך בענייננו - אין לאפשר לתובעת שחיכתה כי נזקיה הנטענים יצטברו עם חלוף השנים בלי לפנות לערכאה המתאימה ותוכל לאחר שנים לפנות בדרך של תקיפה עקיפה ולברר את טענותיה המנהליות לעניין הנזק שהצטבר לטענתה.
משאלו פני הדברים הרי שבנסיבות אלה אין להזקק לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, המאפשר לבית המשפט, במצבים חריגים ובמקרה אינצידנטלי, לדון בעניין המצוי בסמכות הייחודית של ערכאה אחרת.

23. אני מקבלת אפוא את בקשת משרד הפנים ומסלקת את התביעה נגדו על הסף. ואשוב ואומר כי את הטענות נגד משרד הפנים יש לברר בפני הערכאה המתאימה, ולא בפני בדרך של תקיפה עקיפה.

התיישנות
24. לאור המסקנה לעיל, ממילא אין מקום לדון בטענת ההתיישנות רק אומר כי ראיתי טעם גם בטענות משרד הפנים להתיישנות עילת התביעה.

25. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת לעניין החלטת משרד הפנים להתלות את אישור עסקת עירייה-חילון. כך למשל הטענה כי "אשר לנתבעת 1 – הריי שכלל פעולותיה, למן התליית האישור... מהווים פגיעה בתובעת" (סעיף 45); ובהמשך כי "התליית האישור נעשתה ללא זכות" (סעיף 48). אלא שהחלטת משרד הפנים להתלות את אישור עסקת עירייה-חילון התקבלה ביום 16.11.2010 (נספח ה), ואילו כתב התביעה הוגש למעלה משבע שנים לאחר מכן - ביום 7.9.2018.
ואם כן, טענות התובעת לנזק עקב התליית אישור העיסקה התיישנו, שכן התביעה הוגשה למעלה משבע שנים מהיום שהתגבשה אצל התובעת עילת התביעה. נראה כי ביום שבו קיבל משרד הפנים את ההחלטה להתלות את אישור עסקת עירייה-חילון , החלטה שלטענת התובעת התקבלה ללא כל זכות, התגבשה בפועל בידי התובעת היכולת להגיש את התביעה ולטעון את טענותיה בעניין הפגיעה שנגרמה כתוצאה מהחלטה זו. לכן, מרוץ ההתיישנות החל מהמועד שבו החליט משרד הפנים על התליית אישור עסקת עירייה-חילון, כיוון שבמועד זה התגבשה אצל התובעת היכולת להגיש את התביעה. לאור זאת גם מטעם ההתיישנות יש לסלק את התביעה על הסף שכן התביעה הוגשה למעלה משבע שנים מהיום שבו התגבשה עילת התביעה, למצער בכל הנוגע לנזקים שנגרמו עקב החלטת משרד הפנים להתלות את אישור העסקה.
ואולם עניין ההתיישנות הוא מעבר לצורך שכן ראיתי לסלק את התביעה נגד משרד הפנים מחמת העדר סמכות לדון בתקיפה הישירה של החלטת הרשות.

27. לאור האמור אני מקבלת את בקשת משרד הפנים לסלק את התביעה נגדה על הסף.
התובעת תישא בהוצאות משרד הפנים בסך 25,000 ₪.

28. התובעת תודיע עד למועד הת"פ עמדתה אשר להמשך ההליכים נגד הנתבעת 2.
ת"פ 10.12.2021.

ניתנה היום, ג' כסלו תשפ"ב, 07 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.