הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 13670-07-15

לפני כבוד השופטת לימור ביבי

התובע:
בועז יחיאל בדיחי
באמצעות באי-כוחו - עורכי-הדין אביתר קנולר ויערה וינקלר-שליט
נ ג ד

הנתבע:
שלמה אליה
באמצעות באי כוחו- עורכי-הדין ניל סמולט ועומר קלנר

פסק דין

במסגרת התביעה לפני עותר התובע לחיוב הנתבע בהשבת כספים אשר השקיע התובע ברכישת נכסים בעיר אטלנטה במדינת ג'ורג'יה בארצות הברית וכן, כספי תחזוקה אשר הוציא התובע לטובת תחזוקת הנכסים האמורים.
מבוא – הצגת הגורמים הרלוונטיים והעובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, בקצירת האומר;
התובע , מר בועז בדיחי (להלן: "התובע" או "בדיחי") והנתבע, מר שלמה איליה (להלן: "הנתבע" או "איליה") הם אנשי עסקים אשר ביניהם מערכת יחסים עסקית קודמת, הנוגעת לפרויקטים משותפים באפריקה.

חברתAlbion Trading Inc. (להלן: " חברת אלביון" או "אלביון") - אשר הצדדים חלוקים באשר לקשר בין בינה לבין הנתבע- היא חברת אחזקות הרשומה בקנדה.

אקדים ואציין, כי אין חולק, שאלביון מחזיקה, החל משנת 2000, ב-20% ממניותיה של חברת שלמה איליה השקעות בע"מ (להלן: "שלמה איליה השקעות") - חברה בשליטת הנתבע אשר מחזיק ב-80% ממניותיה.

בתחילת שנת 2011 התקשרו התובע והנתבע – לטענת הנתבע, התקשרותו הייתה מטעמה של אלביון ואילו לטענת התובע, ההתקשרות היא עם הנתבע בעצמו – בשלוש עסקאות לרכישת נכסי נדל"ן בעיר אטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה בארצות הברית (להלן: "עסקאות הרכישה"). בין הצדדים הוסכם כי עלות רכישת הנכסים, כמו גם עלות אחזקתם וניהולם, תשולם על ידי הצדדים לעסקאות הרכישה, בחלקים שווים ובהתאמה כי תוקננה לכל אחד מן הצדדים זכויות שוות בנכסים.

כמו כן, סיכמו הצדדים, כי ניהול הנכסים בארצות הברית ייעשה באמצעות נציגים מטעמם, אשר ימונו על ידם ויפעלו בשמם. בהתאם לכך, סוכם כי מר אורי נשר יהיה נציגו של התובע ומר אורי פרץ יהיה נציג הצד הנגדי לעסקה (להלן: "נשר" ו" פרץ" בהתאמה וביחד ולהלן: "הנציגים")). להשלמת התמונה, יצוין, כי פרץ הוא חתנו של הנתבע.

רכישת הנכסים ואחזקתם בוצעו בפועל על ידי שלוש חברות אמריקאיות, הרשומות במדינת פלורידה, אשר הוקמו באופן ייעודי לצורך זה (להלן: "חברות הנכסים"). פרטי חברות הנכסים ועסקאות הרכישה הם כדלקמן:

החברה והנכס הראשונים: ביום 23.3.11 נרשמה חברת SBS Holdings at Tall Pine Apartment, LLC במדינת פלורידה (להלן: "SBS TPA"). ביום 29.3.11 חתמה SBS TPA על הסכם רכישה לפיו היא רוכשת מחברת CITY NATIONAL BANK נכס מקרקעין במדינת ג'ורג'יה, אשר פרטיו: LOT 237 OF THE 14TH DISTRICT, ATLANTA, FULTON COUNTY, GEORGIA (להלן: "הנכס הראשון") וזאת תמורת סך 932,491 USD (להלן: "הסכם הרכישה הראשון").
ביום 14.4.11 נרשמו מניות SBS TPA כך: 44% על שם התובע, 44% על שם הנתבע, 1% על שם נשר, 1% על שם פרץ ו-10% על שם מתווכי העסקה, וביום 18.5.11 הועברו כלל המניות על שם הנציגים (50% לכל נציג).

החברה והנכס השניים: ביום 15.4.11 נרשמה חברת SBS 384, LLC במדינת פלורידה (להלן: "SBS 384"). ביום 6.5.11 חתמה SBS 384 על הסכם רכישה לפיו היא רוכשת מחברת LENDERS CREDIT CORPORATION נכס מקרקעין במדינת ג'ורג'יה, אשר פרטיו: LOT 105 OF THE 13 TH DISTRICT COMMONLY KNOWN AS 5724 RIVERDDALE ROAD, ATLANTA, CLAYTON COUNTY GEORGIA (להלן: "הנכס השני") וזאת תמורת סך 5,184,000 USD (להלן: "הסכם הרכישה השני"). ביום זה (6/5/11) נרשמו מניות SBS 384 בחלקים שווים על שם הנציגים.

החברה והנכס השלישיים: ביום 3.8.11 נרשמה חברת SBS 276, LLC במדינת פלורידה (להלן: "SBS 276"). ביום 10.8.11 חתמה SBS 276 על הסכם רכישה לפיו היא רוכשת מחברת FIDELITY COMMERCIAL CREDIT CORPORATION נכס מקרקעין במדינת ג'ורג'יה, אשר פרטיו: LOT 121 OF THE 15TH DISTRICT OF DEKALB COUNTY GEORGIA (להלן: "הנכס השלישי") וזאת תמורת סך 3,829,677 USD (להלן: "הסכם הרכישה השלישי"). ביום 16.8.11 נרשמו מניות SBS 276 בחלקים שווים על שם הנציגים.

(שלושת הנכסים ביחד לעיל ולהלן: "הנכסים").

עלותם הכוללת של הנכסים עמדה על סך 9,946,168.61 דולר ארה"ב.

להשלמת התמונה, יצוין, כי בין אלביון לבין הנציגים נחתמו שלושה הסכמי הלוואה – אשר הצדדים חלוקים על מועד חתימתם - במסגרתם נקבע כי הנציגים לוו כספים מאלביון לצורך רכישת הנכסים, כדלקמן:
הסכם הנושא תאריך מיום 28.3.11 לפיו הנציגים – כבעליה של חברת SBS PTA - לווים מאלביון סך 970,00 USD וזאת לצורך רכישת הנכס הראשון;
הסכם הנושא תאריך מיום 6.5.11 לפיו הנציגים – כבעליה של חברת SBS 384 - לווים מאלביון סך 5,450,000 USD לצורך רכישת הנכס השני;
הסכם הנושא תאריך מיום 10.8.11 לפיו הנציגים – כבעליה של חברת SBS 276 - לווים מאלביון סך 3,750,000 USD לצורך רכישת הנכס השלישי.
(להלן: "הסכמי ההלוואה").

לשם ניהול ואחזקת הנכסים, הקימו פרץ ונשר בארצות הברית שותפות על שמם בשם ONP LLC (להלן: "ONP"), אשר ניהלה את הנכסים באופן שוטף ואשר אליה הועברו הכספים מהצדדים לעסקה, לפי צורך ודרישה מעת לעת. באמצעות שותפות זו שולמו, בין היתר, כלל ההוצאות הכרוכות בניהול הנכסים לרבות - משכורות לעובדים, חשבונות לרשויות, תשלומים לספקים וכיוצא בכך.

בסוף שנת 2012 ובתחילת שנת 2013 הועלתה יוזמה למכירת הנכסים אשר לא צלחה.

לאחר שהיוזמה למכירת הנכסים כשלה, הוסכם בין הצדדים בשנת 2013– וקיימת מחלוקת לגבי השאלה מי יזם זאת - כי מבנה האחזקות בחברות הנכסים ישונה, כך שבמקום שמניות חברות הנכסים יוחזקו על ידי הנציגים בחלקים שווים, חברת אלביון תירשם כבעלת המניות היחידה בהן.

בהתאם לכך, ביום 3.10.13, נרשמה אלביון כבעלת הזכויות היחידה בחברות הנכסים. כפי שיפורט להלן, הצדדים חלוקים בנוסף על השאלה מה כלל המתווה במסגרתו נרשמה אלביון כבעלת הזכויות בחברות הנכסים וביתר דיוק, האם במסגרת מתווה זה הוסכם כי התובע יהיה זכאי ל - 50% מהזכויות בחברת אלביון אם לאו.

להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 10.11.14 הגישה אלביון תביעה כנגד התובע בבית המשפט (Superior Court) במדינת ג'ורג'יה בארצות הברית- הליך מס' CV2537042014. הצדדים אינם חלוקים על כך שתחילתה של התביעה בעתירה לקביעת זכויותיו של התובע בנכסים, בהמשך תוקנה התביעה עת התבקש בית המשפט להורות על חלוקתם של הנכסים ובסיכומו של דבר, לאחר שהנכסים נמכרו על ידי חברת אלביון- נסבה התביעה על חלוקת תמורת המכירה. התביעה האמורה עודנה ממשיכה ונדונה לפני בית המשפט בארצות הברית.

במאמר מוסגר אוסיף ואציין כי קודם לרכישת שלושת הנכסים נשוא התביעה, רכשו הנכסים נכס נוסף בפלורידה, נכס זה נרכש בשותפות עם אדם נוסף ונרשם- בין היתר- על שמם של התובע והנתבע באופן אישי. הנכס נמכר בהפסד קודם להתקשרות הצדדים בעסקות נשוא התביעה והתביעה אינה נסבה על רכישתו וקורות הצדדים באשר אליו.

טענות הצדדים בקצירת האומר;
התובע - בדיחי, פותח וטוען כי התביעה נסבה על סדרת מעשי נוכלות , הטעיה ומרמה שתכנן והוציא לפועל הנתבע, אשר הוליך את התובע שולל, הובילו לביצוע עסקאות אשר לא היה מבצע לו היה יודע את העובדות לאשורן ואשר גרמו לתובע לנזקי ממון כבדים.

כך, לטענתו, במישור העובדתי - בינו לבין איליה קיימת היכרות ארוכת שנים, במסגרתה שיתפו פעולה בעסקאות משותפות רבות באפריקה, ובעיקר בגינאה המשוונית. לטענתו, במהלך השנים, נוצרו בינו לבין איליה יחסי אמון וחברות של ממש – עד כי ההתקשרויות הרבות בין השניים נעשו ללא כל הסכמים כתובים.

לטענתו, עובר לביצוע העסקאות, הוסכם בינו לבין איליה להרחיב את שיתוף הפעולה ביניהם להשקעות נדל"ן בארצות הברית. עוד הוא טוען כי הוסכם בינו לבין איליה על קיומה של שותפות במסגרתה יהיו שניהם שותפים יחד ובעלים של חברות ונדל"ן במדינת פלורידה ולאחר מכן נדל"ן במדינת ג'ורג'יה. נוסף על כך, הואיל והם אנשי עסקים חובקי עולם, הם הסכימו להעמיד נציגים מטעמם שיפעלו בשמם בארצות הברית. כך מינה בדיחי את נשר לפעול בשמו ואיליה את חתנו, בעלה של בתו, פרץ.

לטענת בדיחי, כספי התמורה עבור רכישת הנכסים הועברו כמוסכם בין הצדדים, באופן שווה על ידו ועל ידי איליה, לנאמנות אצל עו"ד בארי ג'יי ווקר האמריקאי – אשר ייצג באותה עת את מוכרי הנדל"ן לצדדים- ה"ה אקוקה וביטון (להלן: "עו"ד ווקר").

בדיחי מציין ומדגיש כי בסמוך להחלטת הצדדים להמשיך לפעול במשותף בארצות הברית, חלה התדרדרות משמעותית במחלת הסרטן בה לקתה אשתו דאז- רינת ז"ל עד אשר בסמוך לחתימה על ההסכם השני, למרבה הצער, הלכה לעולמה. לטענתו, בשל כך, ומשום שחילק את כל זמנו בין הטיפול באשתו והדאגה לילדיו לבין עסקיו באפריקה, הוא ביקש מנשר להיות מעורב באופן משמעותי בנעשה בארצות הברית וכן סמך על איליה אשר היה למעשה "הרוח החיה" בנכסים ובחברות הנכסים וניהל את הנציגים בשם שניהם. בכלל זה לטענתו, ההחלטה על רכישת הנכסים וכן על הקמת חברות ייעודיות לרכישתם, התקבלה בפגישה שנערכה ללא נוכחותו, בה נכחו רק הנציגים, מתווכי העסקה – מר ביטון ומר אקוקה וכן איליה ושותפו לעסקים באותה העת מר יחזקאל מרום. עוד מוסיף בדיחי, כי לא ראה אף אחד מהנכסים באופן פיזי וכי היה מעורב ברכישתם רק "מרחוק", כאשר איליה ניהל את הנכסים המשותפים כמעט באופן בלעדי, וזאת בין אם באופן אישי ובין אם באמצעות הנציגים. עוד מציין בדיחי כי בתקופה בה ביקרו נציגים מחו"ל בישראל, היה זה איליה אשר אירח אותם.

באשר להעברת הזכויות בנכסים בשנת 2013 לחברת אלביון, טוען בדיחי כי היוזמה להעברה כאמור הייתה של איליה אשר טען בפניו, כי הוא מעדיף לא להיות קשור לנכסים באופן ישיר – לא בשמו ואף לא באמצעות נציגו, פרץ. עוד טוען בדיחי כי במעמד זה התחייב כלפיו איליה, שעל מנת לשקף את חלקו בחברות ובנכסים נאמנה, יקבל בדיחי מחצית מהבעלות באלביון. נוסף על כך טוען בדיחי , כי ההעברה כאמור בוצעה בשים לב להצהרות איליה ולפיהן אלביון היא חברה קנדית הנתונה לשליטתו הבלעדית וכן כי מבחינה מהותית אין כל שינוי במערכת היחסים ההסכמית ביניהם, ושניהם ממשיכים להיות שותפים שווים בנכסים ובחברות הנכסים. קרי, כי מדובר בשינוי פורמאלי בלבד.
לטענת בדיחי, בהסתמך על המצגים וההתחייבויות כאמור, אשר הציג ומסר לו אליה, הוא הסכים לשינוי מבנה האחזקות כמתואר לעיל.

בדיחי מוסיף וטוען כי, במסגרת הסכמתו לשינוי מבנה האחזקות, סוכם שבין הצדדים ייחתמו שלושה הסכמי הלוואה (הם הסכמי ההלוואה אשר תוכנם ופרטיהם הובאו לעיל בסעיף 7 לפסק הדין), לפיהם לכאורה הולוו כספים מאלביון לנציגים, לצורך רכישת הנכסים , כבר בשנת 2011. אולם, לטענת התובע, החתימה על הסכמי ההלוואה נעשתה בפועל רק בשנת 2013 (קרי עובר להעברת הזכויות לאלביון) ולא בשנת 2011 כפי שצוין על גבי הסכמי ההלוואה.

זאת ועוד, לטענתו הואיל ואלביון מעולם לא העבירה כספים לנציגים או לבדיחי, אלא שכל כספי הרכישה הועברו על ידי בדיחי ואיליה אישית, התבקשו הנציגים, במקביל לחתימה על הסכמי ההלוואה, לחתום על הצהרה (אשר צורפה כנספח 18 לתצהיר בדיחי) במסגרתה הצהירו הנציגים – לטענתו – כי הם פועלים בשם בדיחי ואיליה, כי ההלוואות למעשה הוסדרו בחלקים שווים על ידי בדיחי ואיליה, כי מכירת הנכסים או כל שינוי לגביהם ייעשו אך ורק בהחלטת בדיחי ואיליה וכי הרווחים מהמכירה יועברו לבדיחי ואיליה. בדיחי מדגיש כי למרות שגם על מסמך זה צויין כי נערך ביום 1/9/11, הרי שבפועל אף הוא נערך ונחתם בשנת 2013.

לטענת בדיחי, לאחר העברת הזכויות בנכסים לאלביון, המשיך איליה, במשך תקופת זמן, להציג מצג ולפיו אמנם הוא ממשיך ופועל כשותפו של בדיחי בנכסים ובכלל זה ערך פגישות באשר אליהם.

אלא, שבשנת 2014, נקלעו היחסים בינו לבין איליה למשבר, הואיל ולטענתו התחוור לו כי רומה על ידי איליה בעסקאותיהם באפריקה – ומאותו מועד, התכחש איליה לכלל הצהרותיו והתחייבויותיו כלפיו ובכלל זה: טען כי אינו שותפו של בדיחי בנכסים אלא אלביון היא השותפה וכי הוא שימש כנציג בלבד באלביון, טען שאינו בעל השליטה באלביון ואף פעילותו כנציג אלביון הופסקה. עוד הפר איליה את התחייבותו להעביר על שמו של בדיחי 50% מהזכויות באלביון ותחת זאת הוצעו לו על ידי אלביון (באמצעות בא כוחה עו"ד גאס סמול. להלן: "עו"ד סמול") הצעות ולפיהן תוכרנה זכויותיו בנכסים בלבד, אף זאת רק מיום 1/1/14 ויתרה מכך, כאשר הוא נדרש לשאת עם אלביון בהוצאות הנכסים ובהפסדים הכרוכים בניהולם.
לטענת בדיחי, במהלך שנת 2014 ואף לאחריה, הוא היה נכון לאמץ פתרונות שונים לשם הסדרת זכויותיו אל מול איליה ו/או אלביון, אך הסכמתו זאת הייתה מותנית בכך שפתרונות כאמור ישקפו את בעלותו על הנכסים מעת רכישתם, קרי ממחצית שנת 2011 ולא מתחילת שנת 2014, כפי שהוצע, וזאת, בין היתר , ל צורך קיזוז ההפסדים שנגרמו בגין הנכסים אלו מול הכנסותיו.

בדיחי מבהיר, כי מעבר לניסיונות המתוארים לעיל, המשיך לשלם בשנים 2014-2015, את חלקו במימון גירעונות שנוצרו בחברות הנכסים , כתוצאה מהתדרדרות במצב הנכסים וזאת, בין בהעברות בנקאיות ממוחשבות ובין בהוראות תשלום באמצעות הבנקאי, מר אבי לוגסי, אשר ניהל ועודנו מנהל, חשבונות זרים שלו ושל איליה בשוויץ (להלן: "מר לוגסי").

עוד מוסיף בדיחי וטוען כי הואיל ואלביון הייתה רשומה כבעלים יחיד וכבעלת השליטה בחברות ובאמצעותן בנכסים, נעשו על ידי אלביון ו/או מי מטעמה מהלכים חד צדדיים רבים, שבסופם נפלה החלטה למכור את הנכסים והחברות וזאת, ללא הסכמתו ובניגוד לדעתו. אשר לכך, מוסיף בדיחי ומציין כי אמנם מתנהלת תביעה כנגדו על ידי אלביון בארצות הברית ואולם, לטענתו הוא כופר בטענותיה של אלביון במסגרת תביעה זו וזאת, לאור טענותיו כפי שהובאו לעיל. עוד הוא טוען כי אלביון מכרה, במהלך ההליכים המשפטיים, את הנכסים שלא כדין ומבלי שהועבר אליו מידע באשר לנתוני המכירה.

בדיחי טוען כי במסגרת ההליך המשפטי אשר התנהל בתביעה לפני, התחוור כי טענותיו העובדתיות, כפי שנסקרו לעיל, הוכחו. עוד הוא טוען כי מנגד נשללו טענותיו של איליה ובהתאם להן, ההתקשרות הראשונית הייתה בין בדיחי לבין אלביון וכן, כי איליה אינו קשור לאלביון.

באשר לטענתו הראשונה של איליה טוען בדיחי, כי תימוכין לקשר השותפות בינו לבין איליה ניתן למצוא תחילה בכך שכספי ההשקעות הועברו ישירות על ידי איליה ולא על ידי אלביון. עוד לטענתו הוכח כי הסכמי ההלוואה, כמו גם הצהרות הנציגים (אשר פורטו בסעיף 7 לעיל), נחתמו בשנת 2013 ולא בשנת 2011, באופן התומך בגרסתו ולפיה אלביון "נכנסה לתמונה" רק בשנה זו. נוסף על כך לטענתו, חיזוק לדבר שותפותו עם איליה ניתן למצוא בכך שהזכויות בנכס הראשון נרשמו בתחילה על שמו של איליה ולא על שם אלביון. עוד הוא מפנה לעדותו של פרץ – אשר העיד מטעמו של איליה- ואשר אף הוא העיד כי שמע לראשונה על דבר קיומה של אלביון מפיו של איליה רק בשנת 2013.

זאת ועוד, בכל הנוגע לקשר בין איליה לבין אלביון, מצביע בדיחי על שורת הראיות אשר הוצגה ובכלל כך: אחזקת איליה – במועדים הרלוונטיים -באופן עקיף, בחברה ישראלית ששמה גם כן – אלביון שירותים בע"מ (חברה אשר אין חולק כי לימים שינתה את שמה ל"באני שירותים גלובליים בע"מ"). עוד הוא מפנה לכך שעו"ד סמול, אשר טען בתחילה כי הוא מייצג את אלביון בלבד, וכי איליה מעולם לא היה בעליה של אלביון, שינה בהמשך גרסתו ובמכתביו משנת 2015, טען כי הוא מייצג הן את אלביון והן את איליה. נוסף על כך מפנה בדיחי לכך שפעילות באמצעות אלביון נעשתה על ידי הצדדים בעבר וזאת, בעסקה אשר ביצעו באמצעות אלביון באפריקה – עסקה אשר אף איליה מודה בקיומה. זאת ועוד, בדיחי מפנה לכך שגם שיעור של 20% מהזכויות בחברה, אשר אין חולק כי היא בבעלות איליה- חברת שלמה איליה השקעות בע"מ - מוחזק על ידי חברת אלביון הקנדית. בכל אלה יש, לטענת בדיחי, בכדי לתמוך בקשר בין א יליה לבין אלביון, כנטען על ידו.

עוד מוסיף בדיחי וטוען כי, במישור המשפטי, הוכח שאיליה הפר מספר הסכמים והתחייבויות כלפיו: ראשית, את הסכם השותפות בין הצדדים, וזאת אגב הצגת מצגי שווא והטעיית בדיחי לחשוב כי איליה הוא זה שרוכש עמו את הנכסים; שנית, לטענתו איליה רימה אותו להאמין למצגים שקריים אודות בעלותו על אלביון ושליטתו בה ולכך שלאחר העברת הרישום בנכסים לאלביון, תשוקף שותפות הצדדים דרכה, באופן שיוקנו לו 50% מהזכויות באלביון; ולבסוף לטענתו גזל איליה או סייע לאלביון לגזול ממנו , את זכויותיו בנכסים, עת הם נמכרו לצדדים שלישיים.

לטענת בדיחי, פעולות איליה המתוארות לעיל, מקימות לו זכאות לביטול ההסכם כדין, וזאת ממספר עילות שונות. ראשית, הואיל ולטענתו פעולותיו של איליה, המתוארות לעיל, עולות כדי הטעייה – וחמור מכך, הטעייה אקטיבית - לפי סעיף 15 לחוק החוזים (כללי), תשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים"), אשר יש בה בכדי להקנות לו הזכות לבטל את החוזה למן יום כריתתו. שנית, לטענתו אף הפר איליה את הסכם השותפות בהפרה יסודית, ומשכך, לפי סעיף 7 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970 (להלן: "חוק התרופות"), מוקנית לו כנפגע, הזכות לבטל את החוזה. לא זו אף זו, לטענתו המעשים שביצע איליה ומצגי השווא שהציג לו עולים לכדי מעשה תרמית, כהגדרתו בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ומשכך, הוא זכאי לסעדים אף מכוח עוולה זו.

לטענת בדיחי, משבוטל ההסכם בינו לבין אליה, בהתקיים שלוש עילות הבטלות, הרי שהביטול הינו כדין ומשכך, הוא זכאי להשבה של כלל כספי ההשקעה אשר שולמו על ידו וזאת, בהתבסס על סעיפים 21 לחוק החוזים, סעיף 9(א) לחוק התרופות וסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן: " חוק עשיית עושר ולא במשפט").

לחלופין ובהשלמה טוען בדיחי, כי הוא זכאי לביטול ההסכם בינו לבין איליה, הואיל ואיליה עיוול כלפיו בעוולת גזל. כך לטענתו, איליה גזל ממנו את זכויותיו הקנייניות בנכסים, אשר מחצית מכספי רכישתם מומנו על ידו וגרם להעברתם לאחר – קרי לאלביון. משכך, לטענתו, בהתבסס על הוראת סעיף 52 לפקודת הנזיקין – הוא זכאי להשבת הגזלה וזאת לצד כל סע ד נוסף שיקבע בית המשפט בנסיבות. בדיחי מבהיר, כי משנמכרו הנכסים נשוא הגזלה באופן חד צדדי, אין אפשרות להשיבם בעין ומשכך עתה אף אין כל משמעות לרישום זכויותיו על מחצית מהזכויות באלביון. כיוון שכך, לטענתו, הרי שהסעד היחיד שניתן לפסוק הוא כי על איליה להשיב לו את שווי ההשקעה.

עוד טוען בדיחי כי הוא זכאי להשבת הכספים אשר שולמו על ידו כהשקעה, בגין תחזוקת הנכסים והוצאותיהם השוטפות וכן, בגין עלויות המגעים אשר קיים עם אלביון וזאת, בהתבסס על עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ומטעמי צדק. בהקשר זה, טוען בדיחי, כי אלמלא מצגי השווא אשר הוצגו לו על ידי איליה ואשר הופרו על ידו, הוא לא היה מבצע את ההשקעות לשם רכישת הנכסים ותחזוקתם וכיוון שכך היה מאיין את אפשרותו של איליה לבצע את ההשקעות (קרי לרכוש את הנכסים) וכן לשמר את הנכסים. כיוון שכך, הרי שלטענתו, איליה – אשר אלמלא השקעותיו לא היה מתקשר בעסקאות כלל ועיקר ולא היה משמר את הנכסים - עשה עושר שלא כדין ובהתאמה לכך, יש להורות כי עליו להשיב לבדיחי את ההשקעות אשר בוצעו על ידו ואשר איפשרו רכישת הנכסים על ידי איליה ואלביון. בהקשר זה מפנה בדיחי לכך שהנזק הממוני אשר נגרם לו עומד על למעלה מ 21 מיליון ₪, בגין כספי ההשקעה וכן, על סך של כשני מיליון ₪, בגין התחזוקה ולטענתו הוא זכאי להשבת כספים אלו מאת הנתבע – איליה.

בהתבסס על כל העילות כפי שפורטו- קרי הטעייה, הפרת ההסכם, תרמית, גזל ועשיית עושר, טוען בדיחי כי הוא זכאי להשבת מלוא כספי ההשקעה אשר הושקעו על ידו, קרי לסך של 21,536,534 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד ביצוע התשלומים ועד ליום התשלום המלא בפועל.

נוסף על השבת כספי ההשקעה טוען בדיחי, כי הוא זכאי אף לסעד של השבת כספי התחזוקה אשר העביר מעת לעת לצורך הוצאות התחזוקה השוטפות וזאת, בסך העומד על 1,842,000 ₪.

לחילופין, טוען בדיחי, כי הוא זכאי לפיצויי הסתמכות בגין הפרת ההסכם, בגובה ההשקעה כולה, בתוספת כספי תחזוקת הנכסים, שכן פיצוי זה מחזירו למקום בו היה אילולא נכרת ההסכם עם איליה. כמו כן, לטענת בדיחי, זכאותו זו התגבשה משהוכחו מעשי התרמית והגזל של איליה.

עוד עותר בדיחי לחיוב איליה בהוצאותיו הראליות ולשם כך אף הגיש בקשה נפרדת לפסיקת הוצאות לטובתו.

הנתבע- איליה, מנגד פותח וטוען כי תביעתו של התובע היא תביעה נפסדת אשר אין בה דבר וחצי דבר מלבד, ניסיונו של התובע להתעשר ולהשתפות מאת הנתבע, בגין נזקים אשר נגרמו לו במסגרת עסקאות רכישת הנדל"ן- אשר אין זה שנוי במחלוקת - ובדיחי מתעלם מכך בכוונת מכוון - כי הן עסקאות הפסד, במסגרתן רומו הצדדים על ידי ה"ה אקוקה וביטון (מוכרי הנכסים), איתם יצר קשר נשר (נציגו של בדיחי), אשר אף היה זה אשר הוביל להתקשרות בהן. לדידו של איליה, דין התביעה להידחות באשר ברי, כי אין לחייב אותו בפיצוי התובע בגין הפסדי עתק שנגרמו בו ביום בו בוצעו העסקאות, עקב מעשי מרמה של גורמים שלישיים.

ביתר פירוט, מבחינה עובדתית פותח איליה וטוען כי טענותיו של בדיחי לא הוכחו לא מיני ולא מקצתי וכי אין ליתן אמון בגרסתו, אשר התפתחה והשתנתה במסגרת ההליך המשפטי.

כך וראשית, בכל הנוגע לטענתו של בדיחי בדבר כריתתו של הסכם שותפות בינו לבין איליה- מפנה איליה ראשית לכך שגרסתו של בדיחי, בכל הנוגע לקיומה של שותפות, היא גרסה מתגלגלת – באשר תחילה טען לשיתוף פעולה עסקי והרחבתו, לאחר מכן, טען כי הוא ואיליה סיכמו על ביצוע עסקה משותפת (לעניין זה מפנה הנתבע לסעיף 12 לכתב התביעה) ולסיום טען כי הוא ו איליה היו חברים בשותפות עסקית וכרתו ביניהם הסכם שותפות- טענה אשר , לטענת איליה , נטענה לראשונה בסיכומי בדיחי. זאת ועוד, בכל הנוגע לקיומו של הסכם שותפות כנטען על ידי בדיחי, טוען איליה כי עצם קיומו של הסכם לא הוכח – בכלל זה לטענת איליה, לא נטע נו וקל וחומר שלא הוכחו - הצעה, קיבול וגמירות דעת להתקשר בהסכם כאמור. יתרה מכך- לא הוכחה מסוימות, באשר בדיחי לא הסביר, לא פירט ולא הוכיח- מה היו תנאי הסכם זה? ובמיוחד אלו תנאים הציג הסכם זה בכל הנוגע לשיתוף הפעולה בין הצדדים ולסיומו.

זאת אף זאת, לטענת איליה, במסגרת התביעה, לא מגדיר בדיחי את המערכת החוזית בינו לבין איליה – מערכת אשר ההתייחסות אליה היא בחלק מהמקומות כאל "הסכם" ובמקומות אחרים כאל "הסכמים". לטענת איליה, בניגוד לגרסה העמומה בכתב התביעה, הרי שבסיכומיו לראשונה מפנה בדיחי לפחות לשני הסכמים- האחד הסכם השותפות אשר נכרת כביכול בשנת 2011 והשני- הסכם הנוגע להעברת הזכויות לאלביון אשר נכרת כביכול בשנת 2013. נוסף על כך, לטענת איליה, במסגרת התביעה גם תוכנה של ההתקשרות הוא עמום, באשר בתביעה טוען בדיחי כי איליה התחייב לרישום 50% מהזכויות באלביון על שמו – טענה אשר סותרת דרישתו בתכתובת הקודמת לתביעה , שם עתר ל 50% מהנכסים ויתרה מכך, טענה זו אינה עולה עם ההיגיון, בשים לב לכך שבאלביון פעילות מעבר לנכסים נשוא התביעה. זאת ועוד, לטענת איליה, בסיכומיו לראשונה העלה בדיחי טענה ולפיה ההסכם ביניהם כלל תנייה ובהתאם לה לא תבוצע מכירה של נכסים אלא בהסכמה מפורשת של הצדדים- טענה המהווה הרחבת חזית , הואיל ונטענה לראשונה בסיכומי התובע, לא הוכחה כלל, היא עומדת בסתירה לעדותו של התובע ובהתאם לה לא סיכם עם הנתבע מה קורה אם מי מהצדדים מבקש להיפרד ויתרה מכך היא אינה עולה עם שורת היגיון עסקי-מסחרי.

נוסף על כך, לטענת איליה, גם גרסת בדיחי בכל הנוגע להפרת המוסכם בינו לבין איליה, עברה שינויים- באשר במסגרת התביעה טען בדיחי כי איליה "נעלם" ובכך הפר ההסכם בינו לבין בדיחי, טענה אשר לא בא זכרה בסיכומיו, במסגרתם טען בדיחי לפעילות אקטיבית של איליה במרמה של בדיחי, בהטעייתו ובגזילתו – כולן טענות אשר המוכחשות על ידי איליה.

יתרה מכך, לטענת איליה, גם גרסת בדיחי ולפיה סמך על איליה, נשללה במסגרת ההליך המשפטי, באשר ראשית- אין זה שנוי במחלוקת כי בדיחי העסיק נציג מטעמו – אורי נשר, אשר היה האדם הפעיל ביותר ברכישת הנכסים, הוא היה זה אשר הוביל להתקשרות עם המוכרים בעסקת המרמה בה התקשרו הצדדים , הוא היה זה אשר ניהל בפועל את הנכסים וכן היה זה אשר לשם כך אף העתיק את מקום מגוריו לאטלנטה. עוד טוען איליה, כי בניגוד לטענות בדיחי, הראיות מוכיחות כי בדיחי ביקר מספר פעמים באטלנטה ב סמוך לביצוע העסקאות. זאת ועוד, איליה טוען כי טענת בדיחי ולפיה סמך עליו (אשר כאמור מוכחשת על ידו), נשללת בשים לב לכך שבדיחי הוא איש עסקים ותיק ומנוסה, המנהל עסקים חובקי עולם וחזקה היא כי ידע באיזה עסקאות הוא נקשר ומה טיבן. עוד טוען איליה כי ממילא בדיחי לא הסביר ולא פירט - כפי שנדרש – כיצד התקיימו והתגבשו בינו לבין איליה, ההסכמה וההבנה שאיליה מקבל החלטות כביכול בשמו של בדיחי ומהווה "סמכות עליונה" וכיצד הסכמה זו עולה בקנה אחד עם כך ש כאמור בדיחי העסיק נציג מטעמו.
כסיכום טוען איליה בהקשר זה, כי הוכח שבדיחי התקשר בעסקאות לגבי נכסים באטלנטה על בסיס תפיסתו שמדובר בהתקשרות כדאית, כפי שהוצג לו על ידי אנשים המוכרים לו ובהם נציגו מר אורי נשר ואין כל ממש בטענה ולפיה עשה כן על בסיס שותפות כביכול שנקשרה בינו לבין איליה הנתבע.

בדומה לכך, טוען איליה כי גם טענותיו של בדיחי, בכל הנוגע לסכומי הכסף הנתבעים על ידו, לא הוכחו לא מיני ולא מקצתי- באשר לטענתו, בדיחי טוען שהעביר כספים ואולם, אינו מציג ראיות התומכות בכך. יתרה מכך, לטענת איליה, בדיחי אף מציג גרסה משתנה באשר לסכומים הנתבעים על ידו, באשר בכתב התביעה טען בדיחי כי השקיע ברכישת הנכסים סך 21,536,534 ₪ (סעיף 35 לכתב התביעה), מאידך טען בסעיף 12 לכתב התביעה, כי שילם מחצית מההשקעה בגין רכישת הנכסים בסך של 39 מיליון ₪, קרי השקיע סך 18.5 מיליון ₪ ובמסגרת סיכומיו טען כי העלות הכוללת לרכישת הנכסים עמדה על 40 מיליון ₪ (סעיף 32 לסיכומיו), קרי השקיע 20 מיליון ₪ . עוד מפנה איליה לכך שבמסגרת חקירתו לא ידע בדיחי להשיב על השאלה כיצד חושב סכום התביעה (לעניין זה מפנה איליה לעמוד 351 שורות 13-30 לפרוטוקול הדיון מיום 15.2.18 ). נוסף על כך, מתנגד איליה לתביעת בדיחי להשבת כספי תחזוקה – הואיל ולטענתו מדובר בסעד אשר הועלה לראשונה במסגרת סיכומי בדיחי, מהווה הרחבת חזית וממילא לא נתמך בראייה כלשהי.

ולבסוף, לטענת איליה, גרסתו המתגלגלת של בדיחי חלה גם באשר למעורבותה של אלביון- בהקשר זה לטענת איליה, במסגרת כתב התביעה, כתב בדיחי מפורשות כי אלביון הייתה חלק מהמצגים כבר משנת 2011 (הנתבע מפנה לעניין זה לסעיפים 16 ו – 17 לכתב התביעה) ואילו, בתצהירו- וביתר שאת גם בסיכומיו- הוא טוען כי קיומה של אלביון הועלה לראשונה בשנת 2013.
עוד מכחיש איליה טענותיו של בדיחי, אשר לטענתו לא הוכחו הואיל ובדיחי לא הביא ולו ראייה אחת בתמיכה להן ולפיהן: קיים קשר בינו לבין אלביון שהוא מעבר לקשר של יועץ; כי איליה העביר באופן אישי את הכספים עבור רכישת הנכסים; וכי איליה הציג מצג ולפיו הוא אלביון. בהקשר זה מרחיב איליה וטוען כי הוא מעולם לא הציג מצג ולפיו אלביון היא חברה בבעלותו או הנתונה באופן מוחלט לשליטתו וכי בדיחי ידע היטב, ובזמן אמת, כי אלביון היא ישות משפטית נפרדת לחלו טין מאיליה, וכי הוא מתקשר בעסקה מול אלביון, אשר איליה אך משמש כיועצה. ויוטעם, איליה טוען כי אין מחלוקת, ומעולם לא הייתה, כי הוא אכן לקח חלק בעסקאות הרכישה, במעמד רכישת הנכסים, ואף לאחר מכן. ברם, לטענתו הכול נעשה מתוקף תפקידו כיועץ לאלביון.
יתרה מכך, איליה מצביע על כך שכחלק מהחיזוקים לקשר של בעלות כביכול שלו על אלביון, מפנה בדיחי לבעלותו של הנתבע כיכול על אלביון ישראל. דא עקא, שלטענתו דווקא מתוך הראיות אשר צירף התובע, עולה כי אלביון ישראל (בשמה הנוכחי "באני שירותים גלובליים בע"מ) היא חברה בבעלות אחיו של בדיחי.
עוד מפנה איליה לכך שבשורת העדים האמריקאים אשר הביא בדיחי, לא היה בכדי לחזק ראייתית טענותיו, באשר כלל העדים האמריקאים אשר הובאו על ידי התובע, הודו כי אין להם ידיעה על המבנה המשפטי של החברות שהחזיקו את הנכסים ואף לא אחד מהם הצביע על קשר בין איליה לבין אלביון.
נוסף על כך, איליה טוען כי טענותיו של בדיחי ולפיהן לא הכיר באלביון, נשללות בנסיבות בהן התובע ובא כוחו ניהלו לאורך זמן קשר ישיר אל מול אלביון וזאת, באמצעות מר דיטר ברנד ועו"ד גאס סמול.

נוסף על כך טוען איליה כי יש לדחות את טענת בדיחי ולפיה היוזמה להעברת הזכויות לאלביון הייתה שלו והוא שב וטוען כי היוזמה הייתה של בדיחי. בהקשר זה טוען איליה ראשית, כי יש לדחות את טענת בדיחי מהטעם שמבחינת אלביון לא היה כל היגיון כלכלי למהלך של העברת הזכויות בשנת 2013, שכן באותה עת כבר היה ידוע שעסקאות הרכישה הפסדיות. עוד טוען איליה כי גרסתו היא היחידה אשר מסתדרת עם הגיונם של דברים- באשר גרסת בדיחי ולפיה איליה ביקש להעביר הזכויות לאלביון על מנת להרחיק את עצמו מאחזקת הנכסים, אין בה בכדי להסביר מדוע העביר גם בדיחי את זכויותיו לאלביון ולא הותירן בידי נציגו ויתרה מכך, לדידו של איליה, לא ברור כיצד העברת זכויות לחברה אשר כביכול הוא מזוהה איתה, מרחיקה אותו מהנכסים יותר מאשר החזקת הנכסים באמצעות נציגים. יתרה מכך, לטענת איליה, טענתו כאמור של בדיחי אף אינה עולה בקנה אחד עם כך שהנציגים נותרו רשומים כמנהלי חברות הנכסים.

זאת ועוד, לטענת הנתבע, גם טענותיו של בדיחי ולפיהן מסמכי ההלוואה וההצהרה אשר נחתמו על ידי הנציגים כלפי אלביון, נחתמו בשנת 2013 ולא במועד המצוין בהם- הן טענות אשר לא נטענו בכתב התביעה, שם נטען כי מדובר במסמכים פיקטיביים ואולם, לא נטען כי מדובר במסמכים אשר נחתמו רטרואקטיבית. בעניין זה האחרון , מוסיף איליה וטוען כי לא זו בלבד שטענות אלו לאו הוכחו על ידי התובע, אלא שהן אף נסתרו בעדויות מר נשר מטעמו, אשר העיד במסגרת ההליך בארצות הברית, כי אין לו סיבה להאמין שהמסמכים נחתמו רטרואקטיבית וכן, עשה שימוש במינוח from day one"" באשר למעורבותה של אלביון- קרי הודה במעורבותה בעסקאות מהיום הראשון. יתרה מכך, לטענת איליה, דבר החתימה בשנת 2013, קרי עובר למועד בו הועברו הזכויות בנכסים לאלביון, אינה עולה עם שורת ההיגיון שכן- מקשה הנתבע ושואל - מדוע תידרש אלביון להסדרת זכויותיה כלפי הנציגים על דרך תיעוד השקעתה כהלוואה, בהינתן שממילא במועד זה מועבר הרישום על שמה?!. איליה אף מפנה לכך שבדיחי, אשר נאלץ להתמודד עם טענותיו של איליה כפי שפורטו לעיל במסגרת חקירתו הנגדית, הוסיף גרסה חדשה בעדותו – אשר ברי כי דינה דחייה- ולפיה מסמכי הנציגים נחתמו בשל בעיות ירושה.

לטענת איליה, די בסילוק טענותיו העובדתיות של בדיחי, בכדי להוביל לדחיית תביעתו. יחד עם זאת ומבלי לגרוע מהאמור, הוא טוען כי גם במישור המשפטי, דין טענותיו של בדיחי דחייה.
כך וראשית, שב איליה על טענותיו ולפיהן לא הוכח על ידי בדיחי דבר קיומו של הסכם ביניהם.
עוד מוסיף איליה וטוען, באשר לטענה ולפיה הטעה איליה את בדיחי בזמן ההתקשרות בהסכם ביניהם משנת 2011, כי טענתו זו של בדיחי במסגרת סיכומיו אינה ברורה, באשר מחד טוען בדיחי למצג שווא המהווה הטעייה ומאידך הוא טוען לכך שההטעייה מהווה הפרה – טענות אשר לדידו של איליה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, באשר הטעיה היא פגם המתרחש בעת כריתת ההסכם בעוד שהפרה מאוחרת לכריתתו. יתרה מכך, לטענת איליה טענתו של בדיחי בדבר הטעייה סותרת טענותיו האחרות. כך, לטענת איליה, טוען בדיחי מחד כי איליה הטעה אותו לסבור כי הוא אלביון אלא, שבאותה נשימה מוסיף בדיחי וטוען כי אלביון ואיליה אחד הם ועוד הוא טוען כי האמור הוכח. לטענת איליה, טענתו האחרונה של בדיחי שוללת טענת ההטעיה- שכן, אם איליה ואלביון חד הם והדבר הוכח – הרי שכיצד ובמה הוטעה בדיחי?!

זאת ועוד, בכל הנוגע לטענה בדבר הפרת ההסכם משנת 2011, בעת העברת הזכויות לאלביון בשנת 2013, טוען איליה כי בהינתן שאין זה שנוי במחלוקת שהזכויות בנכסים הועברו בהסכמה לאלביון, הרי שממילא לא מתקיימת כל הפרה של ההסכם במועד זה. זאת ועוד, לדידו של איליה, ממילא לא הוכח כי בהסכם משנת 2011 – המוכחש – נכללה תניה ולפיה אסור לו (לאיליה) להעביר את זכויותיו ואף מעבר לכך מוסיף איליה ומקשה- מדוע שתיכלל הוראה כאמור?! איליה מפנה לכך שמשנשאל בדיחי, בחקירתו הנגדית, מדוע – גם ככל שאיליה שותף עימו באחזקות אין הוא יכול להשתחרר מאחזקותיו וכיצד השתחררות מאחזקות היא בבחינת מרמה או הפרת הסכם- לא היה בידי בדיחי לספק תשובה לשאלה זו. יתרה מכך, בכל הנוגע להעברת הזכויות לאלביון בשנת 2013, טוען איליה כי לא הופרה כל התחייבות הקשורה להעברה זו וזאת, בהינתן שאלביון מעולם לא התכחשה לזכויותיו של בדיחי בשיעור של 50% בנכסים ובחברות הנכסים. לטענת איליה, ראיה לכך היא, כי כאשר ביקש בדיחי לקבל אישור פורמאלי בכתב לזכויותיו בנכסים, מיד המציאה אלביון אישור מפורש לבקשתו.
איליה מוסיף ומפנה לכך שלטענת בדיחי הוא סירב להצעתה של אלביון הואיל וזו הציעה כי הזכויות והחובות בשלושת הנכסים ירשמו על שמו רק משנת 1.1.14 ולא משנת 2011. אלא, שלטענת איליה, דרישתו של בדיחי לרישום הזכויות משנת 2011, אינה לגיטימית ונועדה לשפר את מצבו של בדיחי על פני מצבו קודם לשינוי האחזקות לאלביון וזאת, בשים לב לכך שעד להעברת הזכויות לאלביון ממילא הוחזקו זכויותיו של בדיחי – לפי בחירת בדיחי- בידי נציגו – נשר. עוד טוען איליה כי דין טענה זו דחייה גם בשים לב לכך שהועלתה לראשונה במסגרת תצהירו של בדיחי ולא קודם לכן.

יתרה מכך, איליה טוען כי ממילא אין ממש בטענות בדיחי, בשים לב לכך שבדיחי גם מעולם לא הודיע על ביטול ההסכם. זאת ועוד, איליה מפנה לכך שבדיחי אף אינו דורש את אכיפת ההסכם על ידי קבלת אחזקות באלביון, כמובטח לו לטענתו.

בכל הנוגע לטענתו של בדיחי בדבר מרמה, טוען איליה ראשית כי דין טענה זו, כפי שהועלתה במסגרת סיכומיו של בדיחי באופן הכולל לא פחות מארבעה מעשי תרמית, יש לסלק על הסף בהיותה הרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, לטענתו דין הטענה סילוק על הסף בהינתן שבהתאם לתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, חלה על בדיחי החובה לפרט את טענת המרמה בכתב התביעה וזאת, לא נעשה אלא שהטענה נטענה בלא כל פירוט ובאופן סתמי. לגופו של עניין, מוסיף איליה וטוען כי בדיחי כלל אינו מבהיר כיצד פעולותיו של איליה מהוות מעשי מרמה, שכן על פניו לא צמחה לאיליה כל טובת הנאה מהן ויתרה מכך, לא ברור היכן מתקיימת מרמה, מקום בו אלביון מסכימה להעביר לבדיחי את חלקו בנכסים ואילו בדיחי הוא זה המסרב- מסיבות השמורות עימו – לקבלו. זאת ועוד, איליה טוען כי יש לדחות את טענתו של בדיחי בדבר מרמה , גם בהינתן שלטענת בדיחי המרמה כביכול בוצעה בשנת 2013 ויחד עם זאת, מבקש בדיחי להשיב את מצבו לכפי שהיה בשנת 2011 – טרם בוצע ו העסק ות וטרם נרכשו הנכסים.

עוד מוסיף איליה וטוען כי, בדיחי אינו עומד במבחנים להוכחת יסודות עוולת המרמה וזאת ראשית הואיל ולא הוכח כי הוצג לו מצג כוזב. שנית, אף אם הוצג מצג כוזב (וזה כאמור מוכחש), הוא לא כוון להטעות את בדיחי, שכן לא הוברר איזו טובת הנאה הייתה צומחת לאיליה כפועל יוצא מהצגת מצג כוזב בקשר לאלביון. זאת ועוד, אף לא הוכח כי נגרם לבדיחי נזק ממון מאותו מצג כוזב (המוכחש), שכן כל ההפסדים שנגרמו לבדיחי – ככל שנגרמו - נגרמו עקב מעשי מרמה של צדדים שלישיים.

לעניין עוולת הגזל, פותח איליה ומפנה לכך שבהתאם לדין עוולה זו אינה חלה על מקרקעין ומשכך – הואיל ועסקינן בעסקאות מקרקעין- לטענתו, בדיחי אינו יכול לקבל כל סעד בגינה. עוד מציין איליה, בבחינת למעלה מן הצורך, כי יסודות העוולה כלל לא הוכחו, שכן לא נגזל דבר מבדיחי, בהינתן שכל המהלכים בוצעו בהסכמתו ולפי דרישתו. יתרה מכך, בדיחי הוא זה אשר, מסיבות השמורות עמו, מסרב לשתף פעולה עם אלביון אשר מבקשת להעביר לו את חלקו בנכסים ו/או בתמורתם.

עוד הוכח, לדידו של איליה, כי בדיחי אינו זכאי לסעד של פיצויי הסתמכות. בהקשר זה טוען איליה ראשית, כי לא הוכח שהפר הסכם. שנית, לטענתו חרף העובדה שבדיחי טוען לפיצויי הסתמכות לפי סעיף 12(ב) לחוק החוזים, הרי שדה פקטו מבוקש על ידו סעד של השבה – ולא סעד של פיצוי (קרי נזק) שכן בדיחי עותר להשבה מלאה של כספי הרכישה. מבלי לגרוע מן האמור, נטען כי בדיחי אינו מוכיח קיומו של נזק וכן לא קיומו של קשר סיבתי בין נזק כביכול לבין התנהלותו של איליה, בשים לב לכך שהנזקים אשר נגרמו לבדיחי, ככל שנגרמו, נגרמו בשל מעשי מרמה של צדדים שלישיים. כיוון שכך, הרי שלטענת איליה, בדיחי אינו עומד במבחנים להוכחת נזק, ובהעדר נזק אין פיצויים כלל.

זאת אף זאת, טוען איליה, כי גם ככל שהיו מתקבלות כלל טענותיו המשפטיות של בדיחי, בדבר הפרת ההסכם, או הטעייה במועד כריתתו, הרי שממילא לא זכאי בדיחי לסעדים הנתבעים על ידו. כך ראש וראשונה טוען איליה כי לא ברור כיצד זכאי בדיחי לסעד של "השבה", מאת איליה, מקום שכלל לא נטען שהכספים אשר אותם הוא מבקש להשיב אליו, נתקבלו אצל איליה. קרי, לטענת איליה הואיל והוא לא קיבל כספים אלו הרי שכיצד ומדוע יכול שהוא יידרש להשיבם.
זאת ועוד, לטענת איליה, להלכה ולמעשה טענותיו של בדיחי והסעדים להם הוא זכאי לכאורה אינם כלפיו אלא הם כלפי אלביון- אשר היא אוחזת בנכסים שהועברו אליה לכאורה במרמה או תוך הפרת התחייבויות כלפי בדיחי . אלא שלטענתו, למרות זאת, בחר בדיחי שלא לתבוע את אלביון. נוסף על כך, לטענת איליה ממילא בהינתן שאלביון מנהלת הליך משפטי בארצות הברית במסגרתו היא רוצה ועותרת לחלוקה באופן צודק של כספי התמורה מהנכסים- הרי ששומה על בדיחי להקטין נזקיו ולקבל את הכספים אשר אלביון נכונה לשלם לו. יתרה מכך, לטענת איליה, הקשיים אשר מעלה בדיחי על ניהול ההליך בארצות הברית והעדר רצונו לקבל כספים במסגרת ההליך האמור, מלמדים על התנהלותו חסרת תום הלב. זאת אף זאת, לטענתו לא טען בדיחי וקל וחומר שלא הוכיח, נזקים כלשהם ויתרה מכך, עדותו ולפיה אין לו כל ידיעה באשר לסכום בו נמכרו הנכסים, שומטת את הקרקע תחת טענותיו כי הנכסים נמכרו במחיר הפסד.

בשים לב לכל האמור מוסיף איליה ועותר לדחיית טענתו של בדיחי בדבר התעשרות שלא כדין וזאת, בשעה שלא זו בלבד שלא הוכיח כי איליה התעשר שלא כדין על חשבונו, אלא שמתן הסעדים המבוקשים על ידי בדיחי משמעו התעשרות של בדיחי שלא כדין על חשבון איליה וכפל פיצוי, משאיליה יידרש לשלם עבור נכסים אשר מעולם לא היו שלו והכל בשעה שמתנהלת תביעה בארצות הברית במסגרתה מבקשת אלביון לשלם לבדיחי כספים המהווים חלוקה צודקת ובדין של הנכסים.

לאור כל האמור לעיל, עותר איליה לדחיית את התביעה מכל וכל ולחיוב בדיחי בהוצאותיו.

בתשובתו טוען בדיחי, כי דין כל טענות איליה דחייה.
במאמר מוסגר אקדים ואציין כי, הואיל וחלק מסיכומי התשובה הוקדש לחזרה על טענות אשר הובאו במסגרת הסיכומים, הנני מוצאת לציין רק הטענות אשר נטענו לראשונה בסיכומי התשובה, בהתייחס לטענות אשר הועלו בסיכומי הנתבע.

כך וראשית באשר לטענת איליה להרחבת חזית, נטען, שיש לדחותה, שכן טענה זו לא פורטה כדבעי. זאת ועוד, לטענת בדיחי, ממילא שינוי טרמינולוגי או יתר פירוט (שהתאפשר בעקבות שלב הראיות) אינם מהווים הרחבת חזית. יתרה מכך, נטען לגופם של דברים כי, בניגוד לטענת איליה, טענת המרמה הוצגה בכתב התביעה בהרחבה וכך גם הוצג הסעד המתבקש של כספי התחזוקה. נוסף על כך, נטען, כי ממילא בתי המשפט מוסמכים אף להעניק סעד שלא נתבע אם הוא נובע במישרין מהעובדות שהוכחו ומתבסס על עילה שנטענה.

באשר לטענת איליה כנגד בחירתו של בדיחי שלא לתבוע 50% מהזכויות באלביון ותחת זאת לתבוע השבת שווים של הנכסים, טוען בדיחי כי מושכלות יסוד הן שתובע רשאי לבחור את סעדיו, ולכן יש לדחות טענה זו. עוד מוסיף בדיחי וטוען, כי ההבטחה שניתנה לו לפיה יקבל 50% מאלביון נעשתה כחלק ממסכת מצגי איליה כי אלביון היא חברה בשליטתו, אך משהתברר כי אלו היו מצגי שווא, אין כל הכרח לתבוע מימוש הבטוחה שהיא חלק מאותה תרמית. זאת ועוד, באשר לטענה ולפיה אין היגיון בהבטחה כזו, טוען בדיחי כי הבטחה זו שירתה את התרמית בזמן אמת, אין כל רלוונטיות לשאלה האם היא הגיונית כיום אם לאו. יתרה מכך, באשר לטענה ולפיה בזמן אמת עתר להעברת 50% מהמניות בנכסים ולא באלביון- טוען בדיחי ראשית כי ביקש העברת מניות ומשלא ניתן להעביר מניות אלא בחברה, היא הנותנת כי עתר לקבלת הזכויות באלביון. זאת ועוד, לטענתו ממילא הנתבע מפנה למכתב ברנד אשר לא ניתן להסתמך עליו.

עוד טוען בדיחי כי אף את טענת איליה ולפיה בדיחי לא פעל להקטנת נזקיו, יש לדחות. בהקשר זה, פותח בדיחי, מקשה ושואל - כיצד ניתן לדרוש ממנו להקטין נזק שנגרם ממעשי מרמה שנעשו נגדו באמצעות מצגי שווא מטעים?! עוד הוא טוען כי ממילא הראיות מצביעות על כך שהוא עשה הכל כדי להקטין את נזקו ובכלל זה ניהל משא ומתן עם אלביון, שילם את כספי התחזוקה על מנת שלא יחמיר מצב הנכסים, וכיוצא בכך.

בדיחי מוסיף וטוען כי בניגוד לטענת איליה – הרי שההסכם בין הצדדים, בוטל בהודעת דואר אלקטרוני (מוצג ת/1) שנשלחה לאיליה והוא אף הודה בכך ולמען הזהירות, הביטול הודע גם בכתב התביעה וכן באמצעות עוה"ד סמול לפי הודאתו.

באשר לטענת איליה, כי לא ניתן להשיב דבר שלא התקבל, משיב בדיחי כי הוא ואיליה רכשו נכסים יחדיו, והכל תחת מצגי השווא של איליה. קרי, התרמית בוצעה כבר למן היום הראשון ולפיכך יש להשיב לבדיחי את כל השקעתו, לרבות הכספים שהשקיע לאורך השנים בתחזוקת הנכסים על יסוד מצגים אלה. עוד טוען בדיחי כי הואיל והוכח שלא היה נקשר בעסקה בהיקף כזה עם כל גורם אחר, למעט עם איליה ובוודאי שלא עם גורם שאינו מכיר, הרי שאין זאת אלא שאמנם כטענתו אלביון היא זרועו הארוכה של איליה, היא הוצגה בזמן אמת כחברה בשליטתו המלאה ולבדיחי אין כל יריבות ישירה עמה. זאת ועוד, לטענתו עצם העובדה כי איליה הוציא מידיו את הנכסים והעבירם לצדדי ג', אינה רלוונטית להליך דנן, שכן אין בה בכדי לאיין את העוולות אשר בוצעו כלפיו וממילא היא לא יכולה להתפרש לרעתו.

נוסף על כך טוען בדיחי כי לא הוכחה טענת איליה ולפיה היה רק יועץ לא הוכחה ויתרה מכך, הוא מפנה לכך ש במסגרת ההוכחות התקשה איליה להשיב מי בעלי חברת אלביון, למי הוא מייעץ ועל מה. עוד מפנה בדיחי למחדלו של איליה מהבאת ראיות רלוונטיות אשר לכאורה יכול שיתמכו בטענותיו אלו, לרבות את עדות מר ברנד אשר הוצג כמנכ"ל חברת אלביון, או ייפוי כוח המלמד על דבר היותו נציגה של אלביון בלבד. עוד טוען בדיחי כי ממילא גם ככל שאיליה היה יועץ, הרי שבזמן הרכישה הוא הציג מצג שווא ולפיו הוא רוכש את הנכסים בשותפות עם בדיחי ועל כך מבוססת התביעה.
זאת אף זאת, לטענת בדיחי יש לדחות את טענת איליה ולפיה התנהלותו הינה כדין וזאת, הואיל וגם לו הוא ובדיחי היו שותפים, הרי שממילא אין בין הצדדים מנגנון היפרדות ועל כן הוא היה חופשי להשתחרר מאחזקותיו בכל עת. בהקשר זה הרי שלדידו של בדיחי, הצדדים הסכימו לפעול בשותפות ולקבל ביחד החלטות – לרבות החלטה בדבר הפרדות והראייה הם פעלו למכור ביחד את אחד הנכסים קודם ההעברה לאלביון. יתרה מכך, לטענתו ממילא איליה לא רק שחרר את עצמו מאחזקותיו הוא, אלא לקח עמו גם את חלקו של בדיחי וזאת, בניגוד לדין. נוסף על כך, בדיחי מפנה לכך שמכירת הנכסים בוצעה על ידי איליה ו/או אלביון על פי החלטת איליה בלבד וללא הסכמתו.

בכל הנוגע לתביעה המתנהלת בארצות הברית, טוען בדיחי כי – בניגוד לנטען על ידי איליה – הרי שלא מדובר בתביעה לחלוקה צודקת של הנכסים, אלא מדובר בתביעה לחלוקת הכספים אשר התקבלו ממכירת הנכסים אשר בוצעה בלא הסכמתו.

באשר לטענות בקשר למשא ומתן אשר ניהל בדיחי מול אלביון – הרי שבדיחי טוען שלא היה מקום לצרף את מסמכי המשא ומתן לתיק בית המשפט הואיל ולטענתו הם חסויים. ברם, לאחר שכבר צורפו המסמכים על ידי איליה, הוא טוען כי תוכנם יש בו בכדי להוכיח את עמדתו ולפיה פעל, בדלית ברירה, על מנת להקטין נזקיו וזאת, משאיליה נעלם והוא אולץ לנהל משא ומתן עם אלביון. עוד הוא מפנה לכך שהקפיד להדגיש, כל העת, כי הגם שמצדו השני של השולחן יושבת אלביון, הרי שאיליה הוא שותפו האמיתי . יתרה מכך, טוען בדיחי כי ניהל את המשא ומתן בתום לב עת עמד על שמגיע לו בדין, קרי שזכויותיו בנכסים תוכרנה משנת 2011, מועד בו אין חולק כי נרכשו על ידו.

עוד מציין בדיחי, באשר לחישוב סכום ההשבה – כי מדובר בחישוב אריתמטי פשוט של כספי הרכישה וכספי התחזוקה והמרת הסכום לפי השער ביום פסק הדין. עוד הוא טוען כי לסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.

כיוון שכך, חוזר בדיחי ועותר לקבלת תביעתו.

דיון והכרעה;
במספר דיוני הוכחות אשר התקיימו בהליך, העידו מטעם התובע: ביום 12/2/18: אורי נשר - אשר כאמור שימש נציג התובע, עו"ד ווקר ברי - אשר ייצג את המוכרים בעסקאות רכישת הנכסים; ביום 13/2/18: מר יחזקאל מרום - אשר נטען כי הוא שותף של איליה, מר רונן וגנר - שעובד כאיש כספים משנת 2003 עבור איליה, מר משה פטרבורג, מר ויקטור היל - שהגיע מארה"ב על מנת להעיד בדבר מצגים שהוצגו על ידי איליה באשר לבעלותו על הנכסים, הגב' מוניק דוד - אשר הובאה אף היא מארה"ב על מנת להעיד על זכויות הצדדים בנכסים, קפטן פרנסיסקו רומרו - שהעיד אף הוא על האופן בו הוצג איליה כבעליהם של הנכסים; וביום 15/2/18: העיד התובע מר בועז בדיחי בעצמו. מטעם הנתבע העידו: ביום 19/2/18: עו"ד גאס ה. סמול - אשר הוא עורך הדין המייצג את אלביון בהליך המשפטי בארצות הברית והגיע מארה"ב על מנת להעיד לפני; ביום 20/2/18: מר אורי פרץ - אשר שימש כנציג אלביון לטענת הנתבע וכנציג הנתבע לטענת בדיחי; וביום 21/2/18: הנתבע - מר שלמה איליה בעצמו.

בסיום ההוכחות, נקבע כי הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב ובהתאמה הוגשו סיכומי התובע, סיכומי הנתבע וכן, הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובע.

כהערת עריכה אציין כי פרוטוקולי הדיון הוקלטו ולצדדים, כמו גם לבית המשפט הופקו עותקים פיזיים של הפרוטוקולים על ידי חברת ההקלטה. נוסף על כך, "נשתלו" הפרוטוקולים בתוך התיק הממוחשב. אלא, שבעת שתילת הפרוטוקולים המתומללים, חל שינוי במספרי העמודים אל מול המספרים בתמלול המודפס. כיוון שכך, הנני מוצאת להבהיר כי ההפניות בפסק דין זה הן למספרי העמודים והשורות כפי שהם בתיק הממוחשב ולא בעותקים הפיזיים של הפרוטוקולים כפי שנמסרו לצדדים. למען תנוח דעתם של הצדדים, בעת קריאת טענותיהם, גם בחן בית המשפט הפניותיהם בעותקים הפיזיים המצויים בידו.

אקדים אחרית לראשית- לאחר ששמעתי את כלל העדויות, בחנתי את כלל הראיות כפי שהונחו לפני בית המשפט ושקלתי את כלל טענותיהם של הצדדים- עובדתיות ומשפטיות, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות ולהלן, יפורטו טעמי.

כהקדמה, הנני מוצאת להניח "מפת ריכוז" נימוקי וזאת, על מנת שתשמש כ"מורה דרך" לפירוט הנימוקים בהמשך. אציין כי "מפה" כאמור נדרשת במיוחד הואיל ואינני סבורה כי באופן מובהק יש להעדיף גרסה אחת של מי מן הצדדים על פני גרסת האחר אלא, שהנני סבורה כי האמת המשפטית כפי שהוכחה בהליך בפני, מורכבת בחלקה מטענותיו העובדתיות של התובע ובחלקה מטענותיו העובדתיות של הנתבע וכי בסיכומו של דבר, לאחר קביעת האמת המשפטית באשר למהלכם של הדברים, הרי שבאופן מובהק, מבחינה משפטית, לא הוכיח התובע קיומה של עילה משפטית המקימה לו זכות לסעד בכלל ובפרט לא זכות לסעדים הנתבעים במסגרת התביעה.

כך מבחינה עובדתית, כפי שיפורט להלן, אני מוצאת לקבל את גרסתו של בדיחי ובהתאם לה מעורבותה של אלביון בעסקאות הנכסים לא החלה בשנת 2011, אלא רק בשנת 2013 וכי במועד בו נחתמו העסקאות לרכישת הנכסים, איליה היה שותף באופן אישי לרכישת הנכסים. זאת ועוד, אני מוצאת לקבל את הטענה ולפיה הסכמי ההלוואות והצהרת הנציגים לא נחתמו בשנת 2011 כפי שנטען, אלא עובר להעברת הזכויות בנכסים לאלביון- קרי בסוף שנת 2013. המסקנה העובדתית - משפטית, הנובעת מקביעתי ולפיה בשנת 2011 אמנם איליה היה שותף בפועל ברכישת הנכסים באופן אישי ולא כנציג אלביון בלבד היא- שלא היו כל הטעייה, מצג שווא או מרמה בעת רכישת הנכסים בשנת 2011 – הואיל והמצג כפי שהוצג לבדיחי על ידי איליה וכפי הנטען על ידו, היה אמת. כיוון שכך, הרי שכל נזק אשר נגרם במועד זה- ככל שנגרם- נובע מכך שמדובר בעסקאות שהן לכאורה לא כדאיות כלכלית, באשר נמכרו ל צדדים נכסים בשווי גבוה יחסית על ידי צדדים שלישיים ואף זאת, משהגורם המקשר בין צדדים שלישיים אלו לבין הצדדים- היה נציג בדיחי- נשר.

במאמר מוסגר אציין- בכל הנוגע לטענתו של בדיחי ולפיה הוטעה על ידי איליה במועד זה וזאת, בהינתן שמי שהתקשר בעסקאות היא חברת אלביון ולא איליה – שספק בעיני באם יכול בדיחי לטעון טענה זו שהיא טענה עובדתית, העומדת בסתירה לכאורה לטענתו ולפיה איליה התקשר באופן אישי בעסקאות באותו מועד.

מכאן נפנה לסוף שנת 2013 – המועד בו הועברו הזכויות בנכסים לאלביון – באשר להעברת הזכויות בנכסים לאלביון, הרי שהנני קובעת כי העברת הזכויות בוצעה מכוח הסכמה של שני הצדדים להעברה. בהקשר זה, הנני סבורה כי אף בדיחי אינו מתכחש, במסגרת ההליך המשפטי, לכך שההעברה בוצעה בהסכמה שלו, אלא שלטענתו הוא הסכים להעביר את הזכויות בהתבסס על שני עיקרים- האחד – מצג של איליה ולפיו אלביון והוא חד הם ולמצער כי יש לאיליה השליטה על קבלת ההחלטות באלביון והשני- הסכמה לכך שהוא יהיה זכאי למחצית מהזכויות באלביון. באשר לטענותיו אלו של בדיחי, הרי שאני מוצאת לקבל טענותיו באופן חלקי טענותיו אלו והנני מוצאת לקבוע כי אמנם הוכח שאיליה הציג לבדיחי מצג ולפיו יש לו יכולת שליטה בקבלת ההחלטות באלביון וכי התחייב לכך שזכויותיו של בדיחי בנכסים תובטחנה. בהקשר זה האחרון הנני מוצאת להדגיש כי אינני קובעת שאיליה התחייב לכך שבדיחי יקבל 50% מהזכויות באלביון, אלא שהתחייבותו היא רק לשמירה על זכויותיו של בדיחי בנכסים.
יחד עם זאת ובאותה נשימה – סבורתני כי במועד זה – קרי בשנת 2013, אמנם הייתה לאיליה היכולת לקבל החלטות באלביון או למצער להשפיע על קבלת ההחלטות באלביון וזאת, לכל הפחות, בכל הנוגע להקניית זכויות כדין בנכסים לבדיחי. האמור נתמך- בעיקר בכך שבפועל אלביון הסכימה להקנות לבדיחי זכויות כדין בנכסים. לאור האמור, הרי שאין בידי לקבל את טענת בדיחי ולפיה הוטעה במעמד ההסכמה בדבר העברת הנכסים בשנת 2013 ובהתאמה הנני סבורה כי יש לדחות את כל הטענות הנוגעות למרמה או גזל במועד זה.

זאת אף זאת, בכל הנוגע למצג בשנת 2013 – קרי, לטענת בדיחי ולפיה איליה התחייב לשותפות "דה פקטו" איתו דרך אלביון (והדברים האמורים יפים גם באשר להתחייבות נטענת כאמור בשנת 2011) – הרי שלעניין זה הנני מקבלת טענתו של איליה ולפיה לא הוכח כי איליה התחייב לשותפות כאמור מכאן ועד עולם וכן, לא הוכח כי הייתה הסכמה ולפיה הנכסים ימכרו רק בהסכמת שני הצדדים ובעיתוי מוסכם אשר יקבע על ידם. בהתאמה לאמור, הנני מוצאת לקבוע כי, גם ככל שאיליה לא היה עוד מעורב באלביון בשלבים מאוחרים יותר – אין בכך כל הפרה של התחייבות מצדו כלפי התובע. קביעתי זו, בדבר העדר הפרה- חלה במיוחד בהינתן שאלביון לא התכחשה לזכויותיו של בדיחי וכפי שיפורט להלן, הנני סבורה כי הסכמתה להקנות לבדיחי זכויות בנכסים מיום 1/1/14, היא בדין. לאור האמור, הרי שממילא לא הופרה כל התחייבות כלפי בדיחי גם בשלב זה. יתרה מכך, במאמר מוסגר אציין כי גם ככל שהייתי מקבלת טענתו של בדיחי ולפיה איליה התחייב לשותפות עימו "מעתה ועד עולם" (וכאמור אינני מקבלת טענה זו שלא הוכחה), הרי שממילא התחייבות זו לא הופרה לכאורה על ידי איליה בשנת 2013, אלא רק במועד בו התכחש איליה לדבר שותפותו- מועד מאוחר בהרבה וזאת, בשים לב לכך שאף בדיחי בסיכומיו טוען כי גם לאחר העברת הזכויות לאלביון ובמשך פרק זמן נכבד, המשיך איליה והציג מצג ולפיו הוא מעורב בפרויקטים – קרי לא הכחיש את המשך מעורבותו גם לאחר ההעברה לאלביון.

מבלי לגרוע מן האמור וכפי שיפורט להלן, הרי שסבורתני כי ממילא בדיחי אינו זכאי כלפי איליה לסעד של השבת הכספים אשר הושקעו על ידו ברכישת הנכסים – הוא הסעד הנתבע על ידו. קביעתי זו מושתתת על קביעה ובהתאם לה בשני המועדים הרלוונטיים כפי שפורטו – קרי בשנת 2011 ובשנת 2013, מתקיימות למעשה שתי מערכות חוזיות – האחת בין בדיחי לאיליה והשנייה בין בדיחי לבין צדדים שלישיים.
כפי שיפורט ויוסבר להלן, במסגרת ההסכמים בין בדיחי לבין איליה לא הועבר דבר- לא כספים ולא נכסים, אלא שהעברת הכספים או הנכסים, בוצעה במערכת היחסים בין בדיחי לבין הצדדים השלישיים. כיוון שכך, לטעמי ממילא לא זכאי בדיחי לסעד ההשבה הנתבע על ידו בגין ביטול במסגרת ההסכם או ההסכמים, בינו לבין איליה.

משהאמור הובהר אפנה להלן לפירוט נימוק הכרעותיי.

מעורבותה של אלביון היא משנת 2013 ולא משנת 2011-
כאמור, קביעתי הראשונה – מבחינה כרונולוגית, נוגעת לשאלה האם בעסקאות משנת 2011, היתה מעורבות של אלביון – כטענת איליה, או שאיליה התקשר בעסקאות אלו עם בדיחי באופן אישי. באשר לשאלה זו, הרי שכפי שהקדמתי וציינתי, הנני סבורה כי המאזן נוטה לגרסת בדיחי ובהתאם לה, בעסקאות אלו היה מעורב איליה באופן אישי וכי מעורבותה של אלביון, בנוגע לעסקאות ולנכסים הייתה בשלב מאוחר יותר.

במאמר מוסגר וטרם סקירת הראיות, אציין כי שאלה השלובה עם שאלה זו, היא השאלה מתי נחתמו הסכמי ההלוואה והצהרות הנציגים כלפי אלביון – האם בשנת 2011 כפי הרשום עליהם וכפי שנטען על ידי איליה או בסמוך להעברת הזכויות לאלביון, בשנת 2013- כפי שנטען על ידי בדיחי. כפי שיפורט להלן, בשאלה זו האחרונה הנני סבורה כי המאזן נוטה לכיוון גרסת בדיחי וכי ההסכמים וההצהרה נחתמו במועד מאוחר יותר מהמועד הנקוב בהם והנני סבורה כי הכרעה זו מלמדת ומחזקת הטענה בדבר מעורבותה של אלביון בשלב מאוחר יותר ולא בשנת 2011 כפי שנטען על ידי איליה.

כך וראשית, באשר למועד החתימה על הסכמי ההלוואה – תימוכין ראשון לכך שהסכמי ההלוואה לא נחתמו במועד הנקוב בהם – קרי בשנת 2011 ולכך שיש בהסכמים אלו בכדי לשלול מעורבות של אלביון משנת 2011 - ניתן למצוא בתוכן הסכמי ההלוואה.
כך, עיון בהסכמי ההלוואה מעלה כי במסגרתם נקבע שאלביון הלוותה את מלוא הכספים לשם רכישת הנכסים. זאת ועוד, במסגרת תצהיר הנציגים שנחתם ביום 1/9/11 (נספח 18 לתצהיר בדיחי), נקבע כי במקרה של מכירת הנכסים הרי שיש להשיב ראשונה לאלביון את מלוא הלוואתה, קרי את מלוא עלות הנכסים שמומנה בהלוואה שניתנה על ידה. תוכנם זה של מסמכים אלו אינו תואם את טענת איליה ולפיה בשנת 2011, התקשרה אלביון עם בדיחי בעסקה במסגרתה הוסכם כי הצדדים יפעלו במשותף לשם רכישה בחלקים שווים של נכסי הנדל"ן, כאשר כל צד יזרים באופן שווה את ה תמורות הנדרשות לשם רכישת הנכסים ואחזקתם (ראו סעיף 11 לתצהירו של איליה). כך- לו אמנם היה על כל אחד מן הצדדים להזרים תמורה בהתאם לשיעור אחזקתו-כטענת איליה עצמו- כיצד האמור עולה בקנה אחד עם הסכמי ההלוואה משנת 2011, במסגרתם הלוותה אלביון את כל הכסף עבור הרכישה?! זאת ועוד, מדוע גם נשר חתם על הסכמי ההלוואה ולא רק פרץ אשר הוא לכאורה היה נציג אלביון ברכישה?! נוסף על כך, מדוע בהסכמים אלו הוגדרה אלביון כמלווה ולא כבעלים ויתרה מכך, מדוע לא הוגדרה רק כבעלים של 50% מהזכויות ובדיחי של 50% הנותרים?! התהיות האמורות, מלמדות תימוכין לטענתו של בדיחי ובהתאם לה הסכמי ההלוואה הם פיקטיביים, אין בהם שיקוף נכון של מציאות כלשהי ובוודאי שלא של המציאות בשנת 2011. יתרה מכך, דווקא מתוך כך שאלביון מוצגת כמי שהלוותה בשנת 2011 את מלוא התמורה, ניתן ללמוד חיזוק לכך שמדובר בהסכמים שנחתמו בשנת 2013- רק אז ביקשה אלביון (והצדדים הסכימו לכך) להירשם כבעלים על מלוא הנכסים ולא רק על 50%. כיוון שכך, הרי שהצדקה היחידה, העולה עם השכל הישר, באשר למועד בו נחתמו הסכמים אלו, היא שהם נועדו (ככל הנראה משיקולי מס) לבסס קשר לאלביון הקודם לשנת 2013 וזאת, על מנת לאפשר את העברת מלוא הזכויות בשנת 2013. כאמור, בקביעתי זו יש גם בכדי להשליך על הקביעה ולפיה מעורבותה של אלביון אינה משנת 2011.
במאמר מוסגר אציין כי לאחר שמיעת הראיות, דומה כי אף איליה אינו חולק על כך שהסכמי ההלוואה הינם פיקטיביים והראייה- עד מטעמו – פרץ שהוא גם חתנו- השיב בעדותו והבהיר כי בפועל אכן לא קיבל הלוואה מאלביון ולפיכך לא ראה עצמו מעולם מחויב להחזיר את אותה הלוואה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.2.18 בעמוד 449 שורות 4-20). יתרה מכך, פרץ העיד כי מי שביקש ממנו לחתום על הסכמי ההלוואה וההצהרות הוא איליה וזאת, בשעה שאיליה טוען שהוא רק נתן ייעוץ לאלביון. כיוון שכך, נקשה- מדוע שיסכים פרץ לחתום על הסכם הלוואה במסגרתה הוא מקבל הלוואה פיקטיבית בסך של מיליוני ₪ כלפי גורם שהוא לא מכיר ושאין לא שליטה עליו?! ובהמשך לכך- מי תקע כף לידו של פרץ שאותו גורם, שאין לאיליה כביכול שליטה עליו- לא יתבע אותו להחזר ההלוואות?! אציין כי בעדותו עומת פרץ עם הסיכון האמור וטען כי ממילא היו הנכסים אשר הבטיחו החזר ההלוואה – דא עקא – תשובתו זו אין בה משום התמודדות עם מצב בו יפחת שווי הנכסים או שסכום רכישתם אינו משקף את שוויים בפועל (כפי שאמנם היה). הנני סבורה כי התשובה, גם לתהיות אלו, נעוצה בכך שממילא ההסכמים נחתמו עובר להעברת הזכויות לאלביון ומשכך לא היה כל סיכון לדרישתה להשבת ההלוואות ו יתרה מכך, הואיל ולאיליה היו תפקיד ושליטה משמעותיים יותר באלביון מאלו המוצגים על ידו.

לא זו אף זו, במסגרת הסכם ההלוואה אשר נושא תאריך 28.3.11 מצהירים פרץ ונשר כי הם הבעלים של SBS TPA. דא עקא, שלית מאן דפליג, כי בתאריך זה הם עדיין אינם הבעלים של חברה זו, באשר הרישום הועבר על שמם רק ב- 18.5.11 ובמועד זה הבעלים על חברה זו היו בדיחי ואיליה בעצמם. גם עובדה זו תומכת בכך שההסכמים לא נחתמו במועד הנקוב בהם. אציין כי כאשר עומת פרץ בחקירתו עם האמור הוא הודה כי אכן הסכם ההלוואה הראשון לא נחתם בתאריך אותו הוא נושא – 28.3.11 –וטען כי ההסכם נחתם בזמן כלשהו בין מועד רכישת הנכס הראשון לבין רכישת הנכס השני ומכל מקום, לפני שנחתם הסכם ההלוואה השני , אשר נושא תאריך 6.5.11, מתישהו במהלך מאי (ראו בפרוטוקול הדיון מיום 20.2.18 בעמוד 447 שורות 22-32 ובעמוד 448 שורות 1-8). באשר לעדותו זו של פרץ הרי שראשית, עדותו של פרץ תומכת בכך שהמועד הנקוב על ההסכמים (או למצער של הסכם זה ), אינו חזות הכל וכי שלא מן הנמנע הוא שלפחות הסכם זה לא נחתם במועד הנקוב בו. יתרה מכך, אציין כי הואיל והרישום הועבר על שם של הנציגים רק ביום 18.5.11 הרי שברי, כי אף עדותו זו של פרץ – ולפיה ההסכם נחתם קודם לחתימה על ההסכם השני – היא בעייתית וזאת, בהינתן שהסכם ההלוואה השני נושא תאריך ה – 6/5/11, ב ה בשעה , שכאמור העברת הזכויות בחברה על שמם של הנציגים הייתה ביום 18/5/11. משכך, הרי שעדותו זו אף תומכת לכאורה בכך שגם הסכם ההלוואה השני לא נחתם במועד הנקוב עליו.

יתרה מכך, עיון בתצהיר הנציגים מיום 1/9/11 מעלה כי בסעיף 2 לו קבוע כי :"כל החלטה על מכירת נכסים אלו תאושר בכתב ע"י מר בועז בדיחי ומר שלמה איליה". זאת ועוד, בסעיף 3 לתצהיר נקבע כי: "כל סכום כסף שיתקבל ממכירת נכסים אלו לאחר ניקוי [כך במקור ל.ב.] כל ההוצאות הנלוות, ו/או כל רווח נטו שיווצר כתוצאה מהפעילות השוטפת שייך לחברת Albion Trading INC (עד לכסוי ההלוואה (קרן + ריבית)) ולמר בועז בדיחי ומר שלמה אליה, ואין לנו כל זכויות ברווחים אלו." ועל כך נקשה- ככל שאיליה אינו בעל הזכויות אלא הזכויות הן של אלביון- מדוע נדרשת הסכמה שלו למכירת הנכסים ולא של אלביון או נציגה? ומדוע הוא זכאי לחלק כלשהו ברווחים? – הנני סבורה כי אף תהיות אלו מלמדות על קשר ישיר של איליה ולא של אלביון, לנכסים.

לכל האמור יש להוסיף כי כלל הסכמי ההלוואה כוללים תנאים ולפיהם על סכום הקרן תתווסף ריבית בשיעור 6% וכי ריבית זו תשולם באופן חודשי החל מהשנה השנייה (קרי החל משנת 2012 כביכול). עוד נקבע במסגרת ההסכמים כי החל מהשנה השלישית יתחילו הנציגים להשיב את קרן ההלוואה (סעיפים 2 , 2.1 ו – 2.2 להסכמי ההלוואה) – אלא, שבמסגרת ההליך לא הוצגו כל מסמכים התומכים בכך שההלוואות או הריבית בגינן, הושבו באופן שוטף, מחדל אשר אף בו יש בה בכדי לתמוך בטענה ולפיה ההסכמים נחתמו במועד מאוחר יותר ומשכך, לא היה בידי החברות לפעול בהתאם להם לאורך השנים.

לאור כל האמור הנני קובעת כי לא זו בלבד שהסכמי ההלוואה הם פיקטיביים, אלא שלא מן הנמנע כי נחתמו במועד מאוחר יותר מהמועד הנקוב בהם, הסמוך למועד בו הועברו הזכויות בנכסים במלואן לאלביון. קביעתי זו משליכה כאמור על הקביעה ולפיה אלביון לא הייתה מעורבת ברכישת הנכסים בשנת 2011, אלא רק בסמוך להעברת הזכויות בנכסים אליה.

מבלי לגרוע מההשלכה שיש לקביעתי בדבר מועד החתימה על הסכמי ההלוואה ומסמך ההצהרה על מועד תחילת מעורבותה של אלביון בעסקאות, הרי שתימוכין לקביעתי בדבר תחילת מעורבותה של אלביון בשנת 2013 ולא משנת 2011, נתמכת בראיות נוספות כפי שתפרסנה להלן.

כך, הרי שניתן למצוא תימוכין למעורבותו הישירה של איליה בעסקאות הרכישה בשנת 2011 בכך שבמרץ 2011, בעת רכישת הנכס הראשון, נרשמה הבעלות בחברת SBS TPA כ- 44% על שם בדיחי, 44% על שם איליה, 1% על שם נשר, 1% על שם פרץ ו-10% על שם מתווכי העסקה – קרי 44% נרשמו על שם איליה באופן אישי ולא על שם אלביון. באשר לרישום זה נקשה - ככל שאיליה אכן שימש בעסקת הרכישה כיועצה של אלביון בלבד, מדוע נרשמו הנכסים על שמו באופן אישי, אפילו לזמן קצר בלבד?!
תשובה לתהייה זו ניתן למצוא בעדותו של פרץ, במסגרתה הבהי ר זה מפורשות כי הסיבה בגינה נרשמו הזכויות בחברת SBS TPA על שם בדיחי ואיליה בעצמם, הייתה שעד כמה שהוא זוכר :" אולי זאת הייתה איזושהי כוונה בהתחלה, בהמשך זה השתנה והם לא היו אמורים להופיע להיות צד או בעלים" (ראו עדותו בדיון מיום 20/2/18 בעמוד 432 שורות 4-6)- קרי, העד מעיד שלמיטב זכרונו בהתחלה הכוונה הייתה שהנכסים ירשמו כפי שנרשמו – דהיינו על שמם של בדיחי ואיליה (ולא אלביון) באופן אישי. עדות זו, יש בה בכדי לחזק את הקביעה ולפיה כי איליה היה שותף בעסקת הרכישה באופן אישי, ולא כיועצה של אלביון.

זאת ועוד, אף פרץ, ששימש – לטענת איליה - כנציגה של אלביון לצורך רכישת וניהול הנכסים בארה"ב ואשר הנכסים נרשמו כאמור על שמו כביכול במקום אלביון - העיד בחקירתו כי עד לסוף שנת 2013, היחיד שהיה עמו בקשר בשמה של אלביון כביכול , היה איליה, ורק מסוף שנת 2013 נכנס לתמונה מר דיטר ברנד, שהוא מנהל אלביון (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.2.18 בעמוד 464 שורות 13-22). עוד העיד עד זה כי לא ידע מי זו חברת אלביון עת התבקש לשמש נציג שלה וכי הוא גם לא שאל מי זו (ראו עדותו מיום 20/2/18 בעמוד 443 שורות 7-10). זאת ועוד, כל המידע בדבר רכישת הנכסים על ידי אלביון ובאשר להעברת הכספים על ידה, הגיע אליו מאת איליה (ראו עדותו בעמוד 451 שורות 22-26 וכן בעמוד 452 שורות 23-27 ) – עדות זו של פרץ תמוהה בהינתן שהוא כביכול היה נציג אלביון בארה"ב. זאת אף זאת, עד זה העיד כי קודם לתחילת עבודתו באלביון עבד בחברה בשם שלוש פן, שאין חולק כי היא חברה בבעלותו של איליה. העד הוסיף והעיד כי לאחר תחילת העבודה באלביון, לא השתנה דבר בתנאי העסקתו ויתרה מכך, בתלוש השכר שלו לא השתנה שם המעביד ונותר שלוש פן (ראו עדותו מיום 20/2/18 בעמוד 443 משורה 11 עד שורה 26).

התוצאה העובדתית והמשפטית- איליה אמנם היה שותף לרכישת הנכסים בשנת 2011 והמצג אשר נטען על ידי התובע הוא אמת.
לאור כל האמור והמפורט, אני מוצאת לקבל את טענות בדיחי ובהתאם להן מלכתחילה היה איליה מעורב בעסקאות באופן אישי, כי מעורבותה של אלביון בעסקאות החלה בשנת 2013 ולא בשנת 2011, נוסף על כך הסכמי ההלוואות, כמו גם תצהיר הנציגים – לא נחתמו בשנת 2011 , אלא ככל הנראה בסמוך למועד העברת הזכויות לאלביון בסוף שנת 2013. פועל יוצא מקביעותי אלו, הוא שכאמור איליה היה מעורב בשנת 2011 בעסקאות באופן אישי ומשכך, לא היו כל הטעייה, מצג שווא או מרמה כלפי בדיחי בעת רכישת הנכסים בשנת 2011.

עסקאות רכישת הנכסים כעסקאות הפסד ומי היה הגורם המקצועי אשר בהסתמך על חוות דעתו נרכשו הנכסים מלכתחילה וביתר דיוק האם איליה היה זה אשר בדיחי הסתמך עליו בעת רכישת הנכסים?
ראשית אקדים ואציין כי ספק בעיני באם הכרעה בשאלת הגורם אשר הוביל להתקשרות, נדרשת או רלוונטית לתביעה לפני וזאת, בהינתן שלא מונחת להכרעתי תביעת נזיקין במסגרתה טוען בדיחי לנזקים אשר נגרמו לו כפועל יוצא מרשלנותו של איליה ברכישת הנכסים. יחד עם זאת ולשם שלמות היריעה העובדתית, הנני מוצאת לקבוע כי מתוך הראיות עולה ברורות שהגורם אשר בדק את הזכויות בנכסים קודם לרכישתם, זה שהמליץ על רכישת הנכסים, זה שהגיע לאותו מתווך אקוקה (שהוצג כמוכר הנכסים) וסמך עליו, היה נציגו של בדיחי - נשר. כיוון שכך, הרי שאינני סבורה כי ניתן להטיל לפתחו של איליה את עצם ההתקשרות לרכישת נכסים אלו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 12.2.18 בעמוד 25 שורות 20-26 וכן בעמוד 41 שורות 20-25).

עוד אציין כי מתוך הראיות עולה שעסקאות רכישת הנכסים היו עסקאות מרמה במסגרתן מוכרי הנכסים הציגו לצדדים מצג ולפיו הם רוכשים נכסים במסגרת כינוס נכסים מבנק (וזאת, על ידי הקמת חברה עם שם הדומה לשם של חברת כינוס נכסים של בנק בשם Lenders Credit Corporation – שהוקמה ביום 14/4/11- ראו נ/5) ואולם, בפועל, מוכרי הנכסים רכשו את הנכסים בו ביום בו (או ממש בסמוך ליום זה) נמכרו הנכסים, במיליוני דולרים פחות מהסכום בו נמכרו הנכסים לצדדים. כך, בעדותו של נשר בדיון מיום 12/2/18 החל מעמוד 30 ועד לעמוד 33, הוא מאשר כי העסקאות היו עסקאות בהן רומו הצדדים. נוסף על כך בעמודים 41-42 מאשר נשר כי בעסקה של SBS 384, החברה בבעלות אקוקה רכשה את הנכס בסך 3,070,000 דולר ומכ רה אותו בסך של 5.184 מיליון דולר; בעמוד 43 שורות 11-15 הוא מאשר כי הנכס של חברת SBS 276 נרכש בסך 1,750,000 דולר ונמכר בסך 3,475,000 דולר; ובעמוד 43 שורות 21-31 ובעמוד 44 שורות 1-3 הוא מאשר כי פרק הזמן ממועד רכישת הנכסים על ידי המוכרים ועד למכירתם לצדדים, היה פרק זמן קצר של ימים ואולי אפילו העסקאות נעשו באותו יום. יתרה מכך, בעמוד 44 לדיון בשורות 10-11, הוא מאשר כי הצדדים הפסידו בעסקאות בערך 4.5 מיליון דולר. תימוכין נוסף לאמור ניתן למצוא בעדות עורך הדין בארי ווקר , אשר ייצג את המוכרים בעסקאות המכירה ואשר אף הוא תמך במועדים בהם הוקמה החברה המוכרת ומועדי הרכישה של הנכסים על ידה (ראו, בין היתר, עדותו בדיון מיום 12/2/18 בעמוד 94 שורות 13-15 ).
זאת ועוד, גם בעדותו של בדיחי, הוא מאשר כי מדובר בעסקאות בהן רומו הצדדים והפסידו כבר במועד רכישתם (ראו פרוטוקול הדיון מיום 15.2.18 בעמוד 263 שורות 29-32 ובעמוד 264 שורה 1 שם הוא מאשר כי בדק הבית בנוגע לעסקאות לא היה טוב וכי הם היו עיוורים וטיפשים; בעמוד 264 שורות 14-16 שם הוא מאשר כי מדובר בעסקאות פליפ בהם המוכרים מכרו להם בכמה מיליונים יותר מהמחיר שקנו; ובעמוד 266 שורות 6-18 שם הוא מאשר כי המוכרים "גנבו" את הצדדים).
ויוטעם – העובדה שהצדדים רכשו את הנכסים במחיר הגבוה בהרבה מהמחיר אותו שילמו המוכרים עבור אותם הנכסים באותו יום, אינה מלמדת בהכרח כי מדובר בעסקאות הפסד (הואיל ויכול שהנכסים שווים אף יותר משווים בהתאם להסכמים) ויחד עם זאת, ברי כי יש באמור בכדי להטיל ספק רב בשאלת כדאיותן של העסקאות האמורות. יחד עם זאת, אין בידי להכריע באופן חד משמעי בסוגיית כדאיות העסקאות, באשר אף לא אחד מהצדדים הציג נתונים אובייקטיביים באשר לשווים של הנכסים במועד רכישתם ובהינתן שכפי שפתחתי וציינתי , הכרעה זו אינה נדרשת בהליך לפני .

העברת הזכויות בנכסים לאלביון בשנת 2013-
משנקבע על ידי כי לא היו כל מצגי שווא, הטעייה או מרמה בשנת 2011, נפנה לבחון את המערכת ההסכמית הנוגעת להעברת הזכויות לאלביון בשנת 2013.

כפי שהקדמתי וציינתי לעיל, באשר להעברה זו, הרי שדומה כי אין זה שנוי במחלוקת, גם על ידי בדיחי, שההעברה לאלביון בוצעה בהסכמתו. כך בתצהירו, בסעיף 45 מאשר בדיחי כי בהסתמך על מצגים מצד איליה הוא הסכים לשינוי מבנה האחזקות. נוסף על כך, בסיכומיו (בפרק ז) נקודת המוצא היא כי התובע הסכים להעברת הנכסים לאלביון ואולם, טען כי היוזמה להעברת הנכסים הייתה של איליה. וכן, טען כי כדי לשקף נאמנה את השותפות בין הצדדים, איליה הבטיח ל ו כי שניהם יהיו בעליו המניות של אלביון (סעיף 53 לסיכומיו) – קרי לא התכחש לעצם הסכמתו להעברת הזכויות. תימוכין לאמור ניתן למצוא גם בעדותו של בדיחי (ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 15/2/18 בעמוד 298 שורות 17-19).

במאמר מוסגר אציין כי מצאתי את גרסתו של בדיחי באשר לסיבה להעברת הזכויות כלא נקייה מספקות. כך, טען בדיחי שהסיבה אשר הוצגה לו על ידי איליה להעברת הזכויות בנכסים לאלביון, הייתה שאיליה רצה להרחיק עצמו מהנכסים. דא עקא, במסגרת הדיון, לא התקבלה תשובה קוהרנטית ואשר עולה עם הגיונם של דברים , לשאלה - אם איליה ביקש להרחיק את עצמו מהנכסים, מה לרצונו זה עם העברת הזכויות בנכסים גם על ידי בדיחי?! יתרה מכך, כפי שפורט ואינו שנוי במחלוקת, הזכויות בנכסים לא הוחזקו על ידי הצדדים עצמם אלא על ידי נציגים מטעמם – נשר עבור בדיחי ופרץ עבור איליה – בהינתן האמור נקשה – האם העברת זכויות לחברה שבדיחי טוען שהוצג לו מצג שהיא קשורה לאיליה באופן ישיר, מרחיקה את איליה ובדיחי מהנכסים יותר מהחזקת הזכויות בנכסים בידי נציגים אשר על מנת להתחקות אחר הקשר בינם לבין איליה ובדיחי נדרשים חקירות ובדיקות?! בהינתן התהיות האמורות, אשר בדיחי לא הצליח להניח הדעת בעדותו באשר אליהן (ראו עדותו בדיון מיום 15/2/18 בעמוד 297 שורות 15-21 בעמוד 298 שורות 11-19, בעמוד 298 החל משורה 29 ועד לעמוד 300 שורה 13), ספק בעיני באם אמנם הסיבה להעברת הזכויות בנכסים לאלביון , הייתה זו עליה הצהיר בדיחי .
מבלי לגרוע מן האמור, אציין מנגד כי גם טענת איליה ולפיה בדיחי הוא אשר יזם את העברת הנכסים לאלביון בשל חששו של בדיחי כי נשר יינשא לחברתו באותה התקופה, וכי זו עלולה לטעון לזכויות כלשהן בנכסים מכוח אחזקותיו של נשר (ראו סעיפים 32-33 לתצהיר איליה וכן בפרוטוקול הדיון מיום 21.2.18 בעמוד 520 שורות 12-14), דינה להידחות שכן לא הוכחה לא מיני ולא מקצתי ויתרה מכך, אין בה הסבר לכך שגם זכויותיו של פרץ הועברו לאלביון.

מן האמור נובע כי אף לא אחת מגרסאות הצדדים באשר לסיבה להעברת הזכויות לאלביון הוכחה או נותרה בלא תהיות וספקות. יחד עם זאת, הואיל ואינני סבורה כי לשאלות מדוע בוצעה ההעברה ומי יזם אותה – בדיחי או איליה – יש השלכה מהותית בשורת ההכרעה וזאת, הואיל וכפי שיפורט להלן, ממילא סבורתני כי בדיחי לא הוכיח הפרתם של התנאים להעברה כפי שנטען על ידו- הרי שהנני מוצאת להציף התהיות ואולם, אינני נדרשת להכריע בהן.

כפי העולה מהאמור לעיל, בדיחי אינו מתכחש לדבר הסכמתו להעברת הזכויות לאלביון, אלא שלטענתו הסכמה זו היתה בהתבסס על שניים – האחד, מצג שווא של איליה ולפיו הוא ואלביון חד הם, או שלמצער יש לאיליה שליטה על קבלת ההחלטות באלביון והשני- הסכמה לכך שבדיחי יהיה זכאי לקבל מחצית מהזכויות באלביון. באשר לטענותיו אלו של בדיחי, הרי שסבורתני כי יש לקבל טענותיו באופן חלקי ולקבוע ראשית כי אמנם הוכח שאיליה הציג לבדיחי מצ ג ולפיו יש לו יכולת שליטה בקבלת ההחלטות באלביון, אלא שמצג זה אינו מצג שווא ושנית- כי ההסכמה לא הייתה להקנות לבדיחי 50% מהזכויות באלביון, אלא 50% מהזכויות בנכסים. באשר להתחייבות זו האחרונה, כפי יפורט הנני סבורה כי אלביון הביעה נכונות לקיימה ומשכך, ממילא ההתחייבות לא הופרה.

מעמדו של איליה באלביון כפי שהוצג לבדיחי וכפי שהיה בפועל – האם יועץ בלבד, או בעל יכולת שליטה בקבלת החלטות?
כאמור, טענתו של איליה היא כי שימש רק כיועצה של אלביון לעניין הנכסים באטלנטה וכי מעולם לא היה בעל שליטה או בעל מניות בה. אלא, שהנני סבורה כי הראיות כפי שהוצגו לפני, מצביעות באופן מובהק על כך שמעמדו של איליה באלביון לא היה מעמד של יועץ בלבד וכי ככל הנראה לאיליה היו זכויות באלביון או למצער, יכולת לשלוט על קבלת ההחלטות באלביון – קרי שליטה אפקטיבית באלביון, בזמנים הרלוונטיים לתביעה קרי בעת העברת הזכויות בנכסים לאלביון בשנת 2013.

כך, ראש וראשונה הנני מוצאת להפנות להכרעתי בפרק הנוגע להתקשרות בשנת 2011 ולמצגים אשר הוצגו על ידי איליה באותם מועדים, כפי שנקבעו על ידי ובכלל זה, לדחיית טענתו של איליה ובהתאם לה מעורבותה של אלביון הייתה כבר משנת 2011. הנני סבורה כי הכרעותיי במסגרתן נדחו טענותיו של איליה בהקשר זה וכן, כי איליה היה מעורב באופן אישי בפרויקט, יש בהן בכדי להשליך גם על קביעת מעמדו באלביון בשנת 2013, או למצער, להשליך על המהימנות אשר ניתן לייחס לגרסתו באשר להיותו רק יועץ באלביון בשנת 2013.

נוסף על כך ניתן להביא כתימוכין לקביעתי זו, את חוסר היכולת (וניתן אף לומר כי בעליל- חוסר הרצון) של מי מבין העדים אשר העידו לפני בית המשפט מטעם איליה, להעיד בדבר זהות בעלי המניות באלביון. עדים אלו – ובכללם איליה אשר הציג עצמו כנציג אלביון, אשר קיבל החלטות לביצוע עסקאות בשמה כביכול במיליוני דולרים ועו"ד סמול, אשר ייצג את אלביון בתביעה כנגד בדיחי בארה"ב – העידו כאיש אחד, כי אין הם יודעים מי הם בעלי המניות , בעלי השליטה ומקבלי ההחלטות באלביון. בהקשר זה העיד עו"ד סמול, כי אינו יודע מי הבעלים של אלביון, למעט העובדה שמדובר במספר משקיעים (פרוטוקול הדיון מיום 19.2.18 בעמ' 501 שורות 15-23).

יתרה מכך, כאמור, גם איליה בעדותו העיד כי אינו יודע מי הבעלים של אלביון ונוסף על כך הוסיף והעיד כי העברת הזכויות בנכסים לאלביון נעשתה על בסיס המלצה שלו לבדיחי וכן כי הוא לקח אחריות על כך שבדיחי יקבל את זכויותיו בכל נקודת זמן- קרי בפועל העיד על עצמו כמי שיש לו היכולת להשפיע על קבלת ההחלטות באלביון. כך, בעמוד 531 שורות 14-32 ובעמוד 532 שורה 1, לפרוטוקול הדיון מיום 21/2/18, העיד איליה כי:
"כב' השופטת: טוב. תגיד לי, מי הבעלים של 'אלביון'?
ת: הבעלים של 'אלביון' זה אנשים זרים שמר דיטר מנהל להם את הכספים.
כב' השופטת: מי הם?
ת: אני לא יודע מי הם. הם מתחלפים.
כב' השופטת: אז אתה, עכשיו בשביל ההבנה שלי – 'אלביון' היא של אנשים זרים שאתה בעצמך אפילו לא יודע מי הם. היא מעסיקה מנכ"ל שבכל זמן נתון אפשר להפסיק את ההעסקה שלו, נכון?
ת: כן אבל הוא גר.
כב' השופטת: הרבה שנים, לא משנה, אבל בכל זמן נתון אפשר להפסיק את ההעסקה שלו.
ת: הוא למעלה מ-20 שנה מנכ"ל.
כב' השופטת: ומר בדיחי פונה אליך ואומר לך שהוא לא סומך על מר נשר כי הוא הולך להתחתן אולי עם מישהי שקוראים לה נדיה, והוא אומר לך שהוא רוצה להעביר את הנכסים שלו ל'אלביון' ואתה אומר לו שזה בסדר?
ת: ואני לוקח אחריות ואומר לו שעם 'אלביון' לא יהיה מצב שהוא לא יקבל את חלקו בכל נקודת זמן.
כב' השופטת: אבל איך אתה אומר כזה דבר?
ת: אני אומר את זה על בסיס היחסים שלי עם דיטר.
כב' השופטת: אבל דיטר הוא מנכ"ל, הוא לא הבעלים, אתה אפילו לא יודע מי זה הבעלים של 'אלביון'."

חיזוק נוסף לטענה ולפיה איליה הציג עצמו ואף בפועל היה בעל יכולת השליטה על קבלת ההחלטות באלביון, ניתן למצוא בעדותו של איליה ובהתאם לה בעבר כבר השתמשו הוא ובדיחי בחברת אלביון כפלטפורמה לעסקה שביצעו בשנת 2005 בגינאה המשוונית (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.2.18 בעמוד 495 שורות 13-17). באשר לכך, איליה מפרט בהמשך עדותו כדלקמן:
"כב' השופטת: ...סיפרת מקודם שאלביון שימשה כפלטפורמה לפעילות בגינאה המשוונית, ואני רוצה להבין מה זה המילה הזאת פלטפורמה, מה זה אומר, מה זו פלטפורמה? אלביון שילמה [צ"ל "שימשה" ל.ב.] פלטפורמה?
ת: במקרה אחד בלבד השתמשנו באלביון לחתימת חוזה.
כב' השופטת: מי זה השתמשנו?
ת: אני, בועז ו,
כב' השופטת: מה פתאום? מה פתאום השתמשתם בחברה שהיא לא שלך בשביל לחתום על חוזה בגינאה המשוונית?
ת: כי זוהי חברה זרה ומר דיטר ברנט הסכים שאנחנו באופן חד פעמי נשתמש בה.
כב' השופטת: היה לכם הסכם איתה בהקשר לכך?
ת: הסכם עם מי?
כב' השופטת: עם אלביון.
ת: לא היה הסכם כתוב, היתה הבנה.
כב' השופטת: וסמכתם עליה ככה?
ת: בהחלט.
כב' השופטת: למה?
ת: כי היה לנו איתה מערכת יחסים של אמון עם אלביון, עם מר דיטר ברנט."
(ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.2.18 בעמוד 529 שורות 11-27).
גרסתו זו של איליה ולפיה השתמש באלביון- אשר הוא טוען כי היא חברה זרה שאין לו כל קשר אליה, לצורך חתימת חוזה בגינאה המשוונית, והכל ללא כל הסכם כתוב - אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר וגם במקרה זה, הנני סבורה שההסבר ההגיוני היחיד להתנהלות כאמור הוא כי איליה היה בעל שליטה באלביון ומשכך ניהל את העסקה דרך הפלטפורמה של אלביון.

במאמר מוסגר אציין כי עדותו של איליה באשר להעדר הסכם כתוב ולהעדר צורך בהסכם כתוב, באותו עניין, יש בה בכדי להוביל לדחיית טענתו כלפי בדיחי ובהתאם לה, יש לדחות גרסתו של בדיחי בדבר התקשרות חוזית בין הצדדים (בלא קשר לתוכנה), רק מהטעם שלא קיים הסכם בכתב בינו לבין איליה.

לאמור יש להוסיף כי איליה אישר בעדותו שלא קיבל כל שכר או תמורה בגין תפקידו כיועץ עבור אלביון (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.2.18 בעמוד 530 שורות 28-32 ועמוד 531 שורות 1-4)– עדות אשר אף היא תמוהה, לשון המעטה, באשר אין זה סביר שאדם ישקיע עבודה ושעות – לרבות טיסות לארצות הברית , לשם קידום רכישת זכויות בנכסים, ימנה נציג ויישא בשכרו והכל מבלי שיקבל שכר בעצמו.

זאת ועוד, התחוור כי לאיליה היו בתקופות הרלוונטיות, זכויות בחברה בשם אלביון בע"מ, שהיא חברה הרשומה בישראל. אין חולק כי חברה זו שינתה שמה לבאני שירותים גלובליים בע"מ , בשנת 2008 וכן, כי כיום היא בבעלות אחיו של בדיחי (ראו דו"ח רשם החברות של חברה זו אשר צורף כנספח 29 לתצהיר בדיחי). יחד עם זאת, בעדותו אישר איליה כי בעבר הייתה חברת "באני" בבעלותו ולטענתו זו הועברה לשליטת אחיו ש ל בדיחי ללא תמורה ולבקשת בדיחי (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.2.18 בעמוד 515 שורות 11-20) – קרי אישר שהיה בעלים של חברת אלביון ישראל . זאת ועוד, פרץ אישר בעדותו כי בתו של איליה (היא אשתו) עבדה בחברת באני החל משנת 2007 ועד לשנת 2015. עובדה זו, קרי בעלותו של איליה בחברה הרשומה בישראל בשם זהה, אף בה יש בכדי לחזק הקשר בין איליה לבין חברת אלביון, או למצער לחזק מצגו בדבר קשר כאמור.

זאת אף זאת, במהלך דיוני ההוכחות בתיק, נכח באולם בית המשפט מר אליאור חיים (להלן: "אליאור"), אשר הוצג בתחילה, על ידי ב"כ הנתבע, כ"עובד של שלמה איליה" וצוין כי לא יעיד בהליך (ראו פרוטוקול הדיון מיום 12.2.18 בעמ' 27 שורות 1-3). אלא, שבמהלך חקירתו הנגדית של עו"ד סמול, העיד זה כי אליאור היה איש הקשר בינו לבין אלביון– ובכלל זה כי מי שפנה אליו לראשונה על מנת שייצג את אלביון בהליך נגד בדיחי בארה"ב היה אליאור, כי אליאור ודיטר ברנד היו אלו שפנה אליהם לצורך קבלת העובדות לשם טיפול בתיק המשפטי ובנוסף, כי אליאור (או דיטר ברנד) הם אלו שהפנו אותו לבאי כוחו של איליה בישראל (ראו פרוטוקול הדיון מיום 19.2.18 בעמוד 365 שורות 27-32 בעמוד 366 שורות 15-22 ובעמ וד 368 שורות 7-8 ). בהמשך חקירתו של עו"ד סמול, הוא הוסיף וציין, כי אליאור (וכן ברנד ופרץ) הוא זה אשר אמר לו שאיליה שימש כיועץ לאלביון (פרוטוקול מיום 19.2.18 בעמוד 382 שורה 32 ובעמוד 383 שורות 1-7). זאת ועוד, כאשר נשאל עו"ד סמול מיהם הנציגים של אלביון וחברות הנכסים אשר היו בדרכם לאטלנטה (בהתאם לסעיף 68 לתצהירו), הוא ציין כי נציג אלביון וחברות הנכסים היה אליאור. נוסף על כך, כאשר נשאל עו"ד סמול מה הקשר של אליאור לאלביון, הוא השיב כי אליאור הוא קבלן עצמאי אשר דיטר ברנד מינה אותו להיות איש הקשר שלו לאלביון (פרוטוקול מיום 19.2.18 בעמוד 423 שורות 16-32 ובעמ וד 424 שורות 1- 10).
להשלמת התמונה, יצוין, כי כאשר נשאל איליה בחקירתו לגבי אליאור, הוא השיב כדלקמן (פרוטוקול הדיון מיום 21.2.18 בעמוד 485 שורות 27-32 וכן בעמ וד 486 שורות 1-25):
"ש: מה הקשר שלך לאליאור?
ת: אליאור הוא שותף שלי במספר מיזמים, והוא בעצמו עוסק בדברים שאינם קשורים אליי. וכשהתגלע הוויכוח בין 'אלביון' לבין השותפים האחרים, אני המלצתי בפני דיטר ברנט שהוא יסתייע באליאור כי לקדם את הנושא באטלנטה.
ש: הבנתי. ואתה יודע אם אליאור היה שותף באיזשהם מגעים, שיחות, מסמכים, האם הוא הוציא, האם הוא קיבל ושלח, כיצד הוא היה מעורב באותו, מה התרומה שלו, מה הוא עשה באותו זמן בקשר לסכסוך? ואנחנו מדברים אני רוצה להזכיר לך שסעיף 38 מדבר על יולי-אוגוסט 2014.
ת: אני חושב שאליאור ביצע את מה שהוא התבקש לבצע על ידי מר דיטר ברנט, ואפשר שזה היה כרוך בכל מיני פעילויות, אני לא הייתי שותף להן.
ש: הבנתי. אתה המלצת עליו, כן?
ת: בהחלט.
ש: יפה. מה בדיוק חיפשו שאתה הגעת למסקנה שאליאור זה האדם המתאים לכך?
ת: לא היה פרסום של קווליפיקציה כזו ואחרת, אני רציתי לעזור לפיטר ברנט כי ראיתי את עצמי מחויב ל'אלביון', ולכן המלצתי על אליאור.
כב' השופטת: אבל מה יש באליאור שגורם לו להיות ראוי להמלצה שלך? איזה כישורים נדרשו לשם העזרה ל'אלביון' ואיך אליאור עונה אחר הכישורים האלה?
ת: אליאור היה, אליאור מקובל עליי, אני למדתי להכיר אותו, אליאור הוא איש הגון ואיש ישר.
כב' השופטת: אבל מה 'אלביון' צריכה איש הגון ואיש ישר בשביל לעזור לה בהליכים שלה בהקשר לנכסים באטלנטה? איזה כישורים יש בו שעוזרים לה? זה מה שמנסה עורך הדין לבקש ממך לענות.
ת: אליאור היה מעין איש קשר בין דיטר ברנט 'אלביון' לבין המשרד באטלנטה, המשרד המשפטי שנשכר לטפל בעניין.
כב' השופטת: למה מר דיטר ברנט צריך מישהו שיקשר בינו לבין משרד עורכי הדין שלו, מישהו שלא היה מצוי בדברים קודם לכן, ואיזה כישורים בפעם הרביעית אני שואלת, יש למר אליאור כדי להכשיר אותו לתפקיד הזה של איש קשר בין מר דיטר ברנט לבין עורך הדין שלו, איזה ערך מוסף יש לו?
ת: הוא נשלח למר דיטר ברנט ודיטר ברנט מצא אותו מתאים להיות איש הקשר שלו, וככה הוא נכנס לטפל בעניין הזה, להיות איש הקשר.
כב' השופטת: טוב, אז אני מניחה שאין תשובה לשאלה."
עיננו הרואות- על אף שאיליה נשאל על כך מספר פעמים, הוא לא הצליח להשיב לשאלה מה הייתה מהות הקשר בין אליאור לאלביון וכיצד קרה שאלביון שכרה דווקא את שירותיו של אליאור. עוד עולה, מתוך הראיות, דבר הקשר בי ן אליאור לבין איליה באשר כאמור, ב"כ איליה מציין כי הוא עובד של איליה ואילו אי ליה מעיד כי הוא שותפו במספר פרויקטים– כאיש הקשר עם עורכי דינה לצורך ההליך המשפטי נגד בדיחי בארצות הברית. הנני סבורה כי גם הקשר המשולש – איליה- אליאור – אלביון, מלמד על קשר בין איליה לבין אלביון שהוא מעבר לקשר של יועץ בלבד אשר הפסיק שירותיו בשנת 2013, כפי הנטען על ידי איליה.
לאור כל האמור, הנני קובעת כי אמנם הוכח שאיליה הציג לבדיחי מצג בדבר קשר שלו לאלביון ושליטה בקבלת החלטות בה וכן, כי התחייב בפניו כי זכויותיו של בדיחי בנכסים תובטחנה.

יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, בקביעתי זו לא סגי- באשר אינני מקבלת את טענותיו של בדיחי ובהתאם לה ן, התחייב איליה לשותפות עמו, מכאן ועד עולם, כי התחייב שלא להעביר את חלקו בנכסים בלא הסכמת בדיחי ונוסף על כך, כי איליה התחייב להקנות לבדיחי 50% מהזכויות באלביון .

האם בעת העברת הזכויות לאלביון, התחייב איליה כלפי בדיחי להמשך השותפות ביניהם
מעתה ועד עולם או התחייב להמנע מהעברת חלקו בנכסים בלא הסכמת בדיחי?
באשר לטענה זו של בדיחי – מבלי לגרוע מכך שלא הוכחה וזאת כפי שיפורט להלן, הנני מוצאת להקדים ולציין כי לדידי, קיים בה קושי מובנה – באשר הנחת המוצא שלה היא שאם מאן דהוא מסכים לשותפות עם אחר בנכסים, הרי שיש בהתחייבותו זו משום "חתונה קתולית", קרי קשר שותפות מעתה ועד לדיראון עולם ולא יכול אדם להחליט כי אין הוא עוד מעוניין בשותפות עם האחר. הנחה זו מנוגדת לעקרונות יסוד כפי שנקבעו בדין הישראלי ובהתאם להם, רשאי שותף במקרקעין לעתור לפירוק השותפות משותפו בכל זמן . כך, לעניין זה הוראת סעיף 34 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, קובעת כי כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים וכי תנייה המגבילה זכות כאמור אין כוחה יפה לתקופה העולה על חמש שנים. ודוקו- אינני קובעת כי חוק המקרקעין חל על השותפות האמורה, בשים לב לכך שמדובר במקרקעין בארה"ב, אלא שהבאתי הוראת חוק זו על מנת להראות כי טענת בדיחי מנוגדת לעקרונות יסוד בשיטתנו. בשים לב לאמור, הרי שלמצער ברי כי על מי הטוען לקיומה של שותפות בלא אפשרות הפסקה, הנטל להוכיח את דבר קיומה ואת תוכנה. אלא, שבדיחי לא הביא- מלבד עדותו בעלמא – כל ראייה בתמיכה לטענתו ולפיה הוסכם בין הצדדים על שותפות שאינה ניתנת להפסקה.
יתרה מכך, במסגרת עדותו, שלל בדיחי, להלכה ולמעשה קיום תנאי כאמור. כך, בדיון מיום 15/2/18 בעמוד 348 שורות 14-22, העיד בדיחי:
"כב' השופטת: מר בדיחי בוא נבהיר – בהנחה שאנחנו מקבלים את הגרסה שלך שהיה הסכם בינך לבין מר אליה כמו שאתה טוען אותו, האם, למה אתה חושב שאסור למר אליה להעביר את הזכויות שלו?
ת: אני לא אמרתי את זה אף פעם.
כב' השופטת: או האם אתה חושב ככה?
ת: אני לא אמרתי אף פעם אסור לו להעביר את הזכויות שלו.
כב' השופטת: אז?
ת: אני מדבר פה על הרישום של הזכויות שלי. אני לא מדבר בכלל, לא הגענו בכלל למכירה."
קרי, במסגרת עדותו, חוזר בו בדיחי מהטענה ולפיה אסור לאיליה להעביר את זכויותיו, אלא שלטענתו היה עליו להסדיר את זכויות בדיחי ורישומן. במאמר מוסגר אציין כי בהמשך עדותו זו, טוען בדיחי- טענה חדשה – ולפיה ככל שביקש איליה להעביר את זכויותיו היה עליו לפנות אל בדיחי ולהציע לו אותן קודם לכן. אלא שכאמור, טענה זו הועלתה בעדותו לראשונה, היא עומדת בסתירה לטענותיו קודם לכן ובדיחי לא חזר עליה בסיכומיו.

זאת ועוד, מבלי לגרוע מקביעתי ולפיה הסכמה ולפיה איליה לא יעביר את זכויותיו בנכסים לעולם או בלא הסכמת בדיחי לא הוכחה וגם לו אלך עם בדיחי כברת דרך ואקבע כי אמנם זה היה תוכן ההתקשרות בין הצדדים, קרי כי הייתה הסכמה בינו לבין איליה ולפיה הם יהיו שותפים לעד – הרי שממילא משהסכים בדיחי להעביר את הזכויות בנכסים לאלביון, הוא הסכים גם לא להיות עוד שותף של איליה באופן ישיר. זאת ועוד, גם לו טוען בדיחי כי סבר שהשותפות בין הצדדים תמשיך באמצעות אלביון, הרי שלכל היותר יכול בדיחי לטעון כי איליה הפר את ההתחייבות הזו במועד בו לא רצה להיות עוד שותף שלו. ומהו מועד זה? – בדיחי אינו נוקב מועד ברור בטיעוניו באשר בסיכומיו הוא טוען שגם לאחר העברת הזכויות לאלביון המשיך איליה להיות מעורב בפרויקטים והציג עצמו כמי שהוא עדיין שותף בהם (ראו עמודים 8-10 לסיכומי התובע). כך או כך, כפי שיפורט להלן, גם ככל שיקבע כי איליה הפר התחייבותו לקיום השותפות בין הצדדים לעולם (התחייבות אשר כאמור לא הוכחה), ממילא, לכל היותר, זכאי התובע במועד זה (אשר כאמור לא נטען או הוכח) להשבת הנכסים אשר הועברו על ידו במסגרת אותו הסכם שותפות לאיליה ומה הם אלו ? התשובה ברורה- במסגרת הסכם השותפות לא נמסרו כל נכסים ול א הועברו כל כספים מבדיחי לאיליה ומשכך, ממילא לא זכאי התובע לסעד הנתבע על ידו.

לאור האמור, הנני קובעת כי לא הוכחה התחייבותו של איליה להמשך שותפות עם בדיחי, או להסכמת בדיחי לסיום השותפות ביניהם, ככל שאיליה יחפוץ בכך.

האם הוכח כי בדיחי זכאי ל – 50% מאלביון בהבדל מל- 50% מהזכויות בנכסים?
בהקשר זה הרי שבדיחי טוען בתצהירו, כי איליה התחייב בפניו, בעת העברת הנכסים לאלביון, שבכדי לשקף את חלקו בנכסים, יקבל בדיחי מחצית מהבעלות על אלביון (סעיף 44 לתצהיר בדיחי). מנגד, טוען איליה, כי בשלל התכתבויות שונות בין הצדדים במהלך השנים, ניתן לראות, כי בדיחי מעולם לא דרש לקבל 50% מאלביון, אלא 50% מהזכויות בנכסים (ראו נספח 24 לתצהיר בדיחי).
במחלוקת בין הצדדים, נחה דעתי כי דין טענתו של איליה להתקבל ובהתאמה כי יש לקבוע שהתחייבות איליה כלפי בדיחי, עובר להעברת הזכויות בנכסים לאלביון, לא הייתה ל – 50% מאלביון, אלא שזכותו לקבלת 50% מהנכסים תובטח .

כך וראשית, כטענתו של איליה, עיון במכתבים השונים המצורפים כנספח 24 לתצהיר בדיחי מלמד, כי דרישתו של בדיחי הייתה ל - 50% מהנכסים או מחברות הנכסים ולעולם לא ל-50% מאלביון. חיזוק לכך ניתן למצוא, בין היתר, אף במכתב מיום 18.6.15 הממוען לאיליה מאת עורך דינו של בדיחי (המסומן ת/1), שם צוין במפורש בסעיף 6 כי: "… immediately after discovering this fraud, my client asked to transfer 50% of the interest, in each of the LLC's to his name, and demanded that the amendment would retroactively apply from October 2013, when the ownership was fraudulently transferred in Albion" (הדגשות שלי – ל.ב.).

זאת ועוד, אף בחקירתו לפני בית המשפט, חזר בדיחי עמדתו ולפיה הוא זכאי ל- 50% מהנכסים. כך, בהקשר זה העיד בדיחי בדיון מיום 15.2.18 (בעמוד 315 שורות 3-11 וכן בעמוד 316 שורות 1-3) כי:
"ש: כשאתה שלחת את אורי נשר לבצע משא ומתן בשמך, אתה נתת לו הנחיות?
ת: היו לו הנחיות כלליות.
ש: מה זה הנחיות כלליות?
ת: הוא מייצג אותי.
ש: שאומרות מה?
ת: לקבלת את החלק שלנו ולהיפרד משלמה.
ש: מה זה החלק שלנו?
ת: או לקחת חצי מהנכסים או לקחת קצת פחות וכסף או שישלמו לנו את מה שהפסדנו."
.........
ש: מה זה, חצי ממה?
ת: חצי מהרכוש שיש לנו, מהבתים שלי, אוקי? תחלק את זה עכשיו חצי ברכוש, חצי בכסף, איך שאתה רוצה, אבל חצי אני רוצה."
[הדגשה שלי – ל.ב.]

לא זו אף זו, כאשר נשאל בדיחי בחקירתו האם נשר, אשר כאמור ייצג אותו במשא ומתן מול אלביון, ביקש לקבל 50% מאלביון, תשובתו היא "אין לי מושג" (ראו- פרוטוקול הדיון מיום 15.2.18 בעמוד 316 שורות 4-8 ).
מכל האמור לעיל, מצאתי, כי אף לדידו של בדיחי, כל שהוא זכאי לו הוא 50% מ הזכויות בנכסים או בחברות הנכסים הנכסים ולא ל- 50% מאלביון – בהתאמה הנני קובעת כי יש לדחות טענתו של בדיחי ולפיה איליה התחייב כלפיו להעביר לו 50% מהזכויות באלביון והנני קובעת כי התחייבותו של איליה היתה לכך שזכויותיו של בדיחי בנכסים תובטחנה, קרי כי תוקננה לבדיחי- ככל שיחפוץ הזכויות ב – 50% מהנכסים או בחברות הנכסים.

האם הופרו ההתחייבויות אשר נטל על עצמו איליה?
ריכוז קביעותי לעיל מעלה כאמור, כי בין הצדדים הוסכם על העברת הזכויות בנכסים, באמצעות העברת הזכויות בחברות הנכסים לאלביון וכי עובר להעברת הזכויות כאמור הוצג על ידי איליה מצג ולפיו תובטחנה זכויותיו של בדיחי בנכסים. עוד נקבע כי איליה הציג מצג ולפיו יש לו השליטה באלביון, או למצער היכולת להשפיע על קבלת החלטות באלביון, באופן בו תובטחנה זכויותיו של בדיחי. כיוון שכך ועל מנת להקים לבדיחי סעד, הרי שיש לבחון האם הופרו התחייבויות ומצגים אלו על ידי איליה אם לאו.

באשר לקבלת זכויות בנכסים, טען בדיחי בתצהירו כי במהלך שנת 2014 הוא היה נכון לאמץ פתרונות שונים להסדרת זכויותיו מול איליה ו/או אלביון, אך הסכמתו הייתה מותנית בכך שהפתרונות האמורים ישקפו את בעלותו על הנכסים מעת רכישתם, קרי ממחצית שנת 2011, וזאת בין היתר לצרכי קיזוז והפסדים שנגרמו לנכסים. בסופו של יום, לטענת בדיחי, הוא נותר עם הצעה של אלביון לרשום כי לזכותו 50% מהזכויות והחובות על שלושת הנכסים וזאת החל מיום 1.1.14 ובכפוף לכך שיישא בהוצאות וההפסדים בגין הנכסים - הצעה לה סירב (סעיפים 58-59 לתצהיר בדיחי).
להשלמת התמונה, יצוין, כי בנובמבר ,2014 הגישה אלביון תביעה נגד בדיחי בארה"ב. בתביעה המקורית התבקש בית המשפט להורות על פירוק שיתוף בין בדיחי לאלביון, ומאז תוקנה התביעה מספר פעמים. בתיקונה הראשון התבקש בית המשפט להתיר לאלביון למכור את הנכסים לבדה, ובתיקון הנוסף מיום 3.2.16 הודיעה אלביון כי הנכסים כבר נמכרו וביקשה לקבל סעד הצהרתי לפיו מגיעים לבדיחי 50% מהתמורה שתישאר מכספי המכירה בניכוי החובות. בדיחי מציין כי לא הסכים לקבל כל סכום מכספי המכירה, שכן לדידו, הכספים להם הוא זכאי צריכים לשקף את אחזקתו בנכסים משנת 2011 ולא החל מיום 1.1.14 ולאחר מכירת הנכסים, אשר בוצעה על ידי אלביון, ללא כל מעורבות מצדו (סעיפים 65-74 לתצהיר בדיחי).

צא ולמד- מתוך תצהירו של בדיחי עולה כי אלביון הציעה לבדיחי לרשום על שמו 50% מהזכויות בנכסים החל מיום 1/1/14 ואילו בדיחי סרב להצעה זו.

משנקבע על ידי שממילא התחייבותו של איליה הייתה לכך שזכויותיו של בדיחי ב- 50% מהנכסים תובטחנה , השאלה היחידה העולה היא משכך, האם הסייגים ולפי הם תרשמנה הזכויות החל מיום 1/1/14 ולא כפי שנד רש על ידי בדיחי משנת 2011 וכי בדיחי יישא בהוצאות בגין הנכסים והפסדיהם, יש בהם בכדי להוות הפרת ההתחייבות.

הנני סבורה כי על שאלה זו יש להשיב בשלילה, באשר לא זו בלבד שבדיחי לא זכאי לרישום הנכסים על שמו משנת 2011, אלא שאף הוא בתחילה לא דרש רישום כאמור.
כך, דרישתו של בדיחי לרישום הזכויות על שמו החל משנת 2011, אינה בדין בראש ובראשונה בהינתן שבפועל הזכויות הועברו לאלביון מיום 1/1/14 וקודם לכן לא היו רשומות על שמו של בדיחי אלא על שמות הנציגים. בהינתן האמור, הרי שמדוע שתסכים אלביון להעברת הזכויות על שמו של בדיחי קודם להעברת הזכויות אליה, בהינתן שקודם לכן הזכויות כלל לא היו רשומות על שמו.

יתרה מכך, מתוך הראיות עולה כי, בזמן אמת וקודם לתביעה, כלל לא דרש בדיחי רישום הזכויות בנכסים על שמו החל משנת 2011, אלא שדרישתו היתה לרישום כאמור מיום 1/1/14. כך, במכתב מיום 18.6.15 (המסומן ת/1) מאת עורך דינו של בדיחי לאיליה, צוין מפורשות כי דרישתו של בדיחי היא שיועברו אליו 50% מהזכויות בנכסים החל מאוקטובר 2013 – המועד בו הועברו הנכסים לאלביון במרמה, לטענתו (ולא משנת 2011). זאת ועוד, במסגרת חקירתו הנגדית הוצג בפני בדיחי, אישור של אלביון במסגרתו התחייבה זו כי הנכסים יועברו על שמו של בדיחי מיום 1/1/14 (האישור צורף כנספח י' לכתב ההגנה), אישור זכויות אשר הוכן ונשלח על ידי נשר (נציגו של בדיחי) ואשר אלביון חתמה עליו. במסגרת החקירה נשאל בדיחי כיצד העביר נשר אישור כאמור ותשובתו הייתה כי נשר העביר לאלביון טיוטה בניגוד להסכמתו (פרוטוקול הדיון מיום 15.2.18 בעמ' 338 שורות 3-21).

לאור כל האמור לעיל, הרי שהנני קובעת כי אלביון בפועל הסכימה להעביר לבדיחי, בזמן אמת, 50% מהזכויות בנכסים החל מיום 1/1/14 וכי אלו ממילא הזכויות להן היה זכאי. באשר לדרישה כי בדיחי יישא בהוצאות הנכסים וההפסדים בגינם, הרי שהפכתי והפכתי ולא מצאתי מדוע לא יישא בדיחי בהוצאות נכסים אלו וההפסדים ה כרוכים בהם וזאת, בהינתן שמדובר בנכסים בהם יש לבדיחי זכויות ואשר בדיחי דורש בהן זכויות ואשר הוחזקו באמצעות נציג מטעמו עד להעברתם לאלביון ומיד לאחר מכן, אלביון ה סכימה להקנות לו בהן זכויות.

ריכוז האמור מעלה כי איליה לא הציג לבדיחי מצג שווא בדבר יכולתו להשפיע על קבלת החלטות באלביון, באופן שתובטחנה זכויותיו כדין של בדיחי בנכסים, הואיל ובפועל אלביון הסכימה להקנות לבדיחי זכויות כדין בנכסים ואילו בדיחי היה זה אשר סירב לקבלת הזכויות כאמור, בלא כל טעם מוצדק.

לסיכום –
ריכוז האמור לעיל מעלה כי איליה לא הציג לבדיחי מצגי שווא או הטעה אותו בשנת 2011. יתרה מכך, כפי שפורט, בשנת 2013, הועברו זכויותיו של בדיחי בנכסים בהסכמה לאלביון ונדחו הטענות ולפיהן הפר איליה איזה ממצגיו או התחייבויותיו לבדיחי, כפי שנמסרו על ידו עובר להעברת הזכויות כאמור.
כיוון שכך, הרי שממילא יש לדחות את תביעת בדיחי וזאת, הואיל ולא הוכח דבר קיומה של עילה בגדרה זכאי איליה לסעד כלשהו כלפי איליה ובכלל זה להשבה.
בבחינת למעלה מן הצורך והואיל והצדדים הרחיבו היריעה בדיון בטענות גזל ומרמה וכן, באשר לסעד ההשבה לו טען התובע, הנני מוצאת להתייחס בקצרה ובאופן ספציפי גם לטענות אלו.

האם הוכיח התובע דבר קיומו של גזל?
לטענת בדיחי, איליה גזל ממנו את זכויותיו הקנייניות בנכסי המקרקעין, אשר רכישת מחציתם מומנה על ידי בדיחי. עוד טוען בדיחי כי באמצעות כספו, זכה איליה באפשרות לרכוש שלושה נכסי נדל"ן בארה"ב וכי זו הגזלה שעליו להשיב. בדיחי מוסיף, כי תוצאתו של גזל שהוכח היא שהגזלה תוחזר לתובע ואולם, מעת שהנכסים נמכרו באופן חד צדדי ולא ניתן להשיב לו את חלקו בנכסים בעין, הסעד לו הוא עותר הוא השבת שווי השקעתו לרכישת הנכסים.
בדיחי בטענתו, מתבסס על הוראות סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין" ) הקובע כי:
"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת."

לאחר ששקלתי הנני סבורה כי דין טענתו של בדיחי המתבססת על סעיף 52 לעיל, להידחות, בנסיבות בהן הוכח, כי נכסי המקרקעין לא נגזלו מבדיחי – קרי לא הועברו שלא כדין, אלא הועברו בהסכמתו לאלביון וכי המצגים אשר הוצגו לו קויימו במלואם. יתרה מכך, דין הטענה להידחות בהינתן שבהתאם ללשון החוק המפורשת, כמו גם לפסיקה, עוולת הגזל אינה חלה על מקרקעין אלא על מיטלטלין בלבד (ראו - רע"א 7190/18 ש.ב.א מפעלי מתכת בע"מ נ' חנן כהן (28.10.2018); רע"א 8304/99 צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ''ד נה(2) 37, 46-43 (2000)).

למעלה מן הצורך, יצוין, כי ממילא יש לדחות טענתו של בדיחי ובהתאם לה, מכיוון שלא ניתן להשיב לו את הגזלה בעין (שכן נכסי המקרקעין כבר נמכרו), הרי שיש להשיב לו את שווי הגזל וזאת, הואיל ובדיחי אינו מוכיח מהו שווי הגזלה – שווי הנכסים - במועד העברתם לאלביון.

יתרה מזאת, כפי שנקבע לעיל, אלביון לא התכחשה לזכויותיו של בדיחי בנכסים והציעה לבדיחי כי יירשם כבעל זכויות ב - 50% בחברות הנכסים וזאת החל מיום 1.1.14 ובדיחי סירב להצעתה זו. האמור יש בו בכדי לשמוט להלכה ולמעשה את הבסיס לעוולת הגזל, שהרי אם הגזלן (והרי לדידו של בדיחי, אלביון ואיליה חד הם) מציע להחזיר לנגזל את הנכסים שנגזלו והנגזל ממאן לקבלם חזרה לידיו, הרי שלא ניתן לייחס לו מעשה של גזל (ראו ע"א 11849-09-12 יורם סגיר נ' אסף קציר (27.10.13) ).

לאור כל המקובץ לעיל, אני דוחה את טענת בדיחי לעוולת הגזל.

טענת בדיחי המבוססת על תרמית;
בהקשר זה טוען בדיחי, כי איליה הציג בפניו מצגי שווא ולפיהם - הוא שותפו מלכתחילה, כי אלביון נתונה לשליטתו וכן כי לאחר העברת הרישום לאלביון יועברו מחצית ממניות אלביון על שמו. לטענת בדיחי, התנהלותו זו של איליה כלפיו עולה כדי מעשה תרמית, כהגדרתו בסעיף 56 לפקודת הנזיקין הקובע:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."

גם טענתו זו של בדיחי דינה דחייה. כך, הלכה היא, כי על מנת להוכיח טענה לעוולת התרמית, יש להוכיח חמישה יסודות מצטברים: (א) הצג כוזב; (ב) העדר אמונה באמיתות המצג; (ג) כוונה שהניצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג; (ד) פעולת הניצג על יסוד ההיצג; (ה) נזק ממון שנגרם לניצג עקב ההיצג הכוזב. (עדה בר שירה, התרמית בתוך דיני הנזיקין- העוולות השונות בעריכת ג' טסדקי (1995) וכן ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012)).
כמו כן, הואיל ואשם מהווה חלק מיסודות התרמית, הרי שבהתאם להלכה פסוקה הנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד מזה הנדרש בתובענה אזרחית בדרך כלל (ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 710 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 605 (1986)).
ומהתם להכא - בדיחי לא הוכיח את יסודות עוולת התרמית ומשכך, דין טענתו דחייה . כך וראשית לא הוכח כי איליה הציג לבדיחי הצג כוזב כלל. – בהקשר זה הרי שנקבע כי בדיחי ואיליה היו שותפים משנת 2011 בעסקת רכישת הנכסים בארה"ב. כן, הוכח כי במועד העברת הנכסים לאלביון, לאיליה הייתה יכולת שליטה על קבלת ההחלטות באלביון, בכל הנוגע להתחייבות לכך שזכויותיו של בדיחי בנכסים תובטחנה . נוסף על כך הוכח כי אלביון הציעה להעביר לבדיחי 50% ממניות חברות הנכסים, אך הוא סירב להצעתה. דהיינו, לא הוכח כל מצג כוזב, אלא שכל המצגים אשר הציג איליה לבדיחי היו מצגי אמת באותו הזמן.

לאור כל האמור, גם טענת התרמית – דינה להידחות.

סוגיית ההשבה ;
כאמור, לטענת בדיחי, הואיל ואיליה הטעה אותו ויצר מצגים שלו היה יודע כי הם שקריים לא היה מתקשר עמו בעסקאות נשוא התביעה – הרי שדינו של ההסכם בינו לבין איליה להתבטל למן יום כריתתו. משכך, טוען בדיחי, כי הוא זכאי לסעד הנובע מביטול ההסכם, הוא סעד ההשבה.
סעד ההשבה מוסדר בסעיף 21 לחוק החוזים הקובע כי:
"משבוטל חוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם את שוויו של מה שקיבל".

נוסף על כך סעיף 9 (א) לחוק החוזים תרופות מבחין בין השבה על ידי המפר לבין השבה על ידי הנפגע וקובע אף הוא באופן דומה כי:
"משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר את מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך."

הלכה פסוקה היא, כי מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין. כך כל עוד עמד החוזה בתוקפו, החזיק כל צד במה שקיבל על פי החוזה ואולם, משבוטל החוזה, שוב אין צידוק לכך, ועל כן יש להביא להשבה (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3) 533).

באשר להשבה, הרי שאקדים ואציין כי תנאי להשבה הוא בטלות ההסכם. באשר לבטלותו של ההסכם, לא נעלמה מעיני טענת איליה ולפיה ההסכם בינו לבין בדיחי כלל לא בוטל כדין ואולם, אינני מוצאת להכריע בה בהינתן שגם ככל שבוטל או בוטלו ההסכמים בין איליה לבין בדיחי, הרי שלטעמי ממילא אין בכך בכדי להקים לבדיחי את סעד ההשבה אשר נתבע על ידו.

במה הדברים אמורים?
בסיס לקביעתי, ניתן למצוא באבחנה אשר יש לעשות באשר לשתי מערכות הסכמים, אשר התקיימו בשני המועדים הרלוונטיים, קרי שנת 2011- המועד בו נרכשו הנכסים וסוף שנת 2013 – המועד בו הועברו הזכויות בחברות הנכסים לאלביון . באשר למועדים אלו, גם לו נקודת המוצא תהיה קבלת טענותיו של בדיחי, הרי שבכל אחד מהמועדים יש לאבחן, להלכה ולמעשה, בין שתי מערכות הסכמים- מערכת הסכמית אחת בין בדיחי לאיליה ומערכת הסכמית שנייה בין בדיחי לצדדים שלישיים:
כך, בשנת 2011 – המערכת ההסכמית הראשונה – קרי בין בדיחי לבין איליה – היא מערכת הסכמית המקימה לטענתו של בדיחי שותפות ואשר תוכנה הוא כי הצדדים מסכימים לרכוש בשותפות נכסים בארצות הברית. המערכת ההסכמית השנייה- היא ההסכמים אשר נכרתו בין אותם שותפים לבין צדדים שלישיים לשם רכישת הנכסים. ודוקו - העברת הכספים לשם רכישת הנכסים לא מבוצעת במסגרת המערכת ההסכמית הראשונה, אלא במסגרת המערכת ההסכמית השנייה.
בדומה בשנת 2013 - ניתן להתייחס להצהרה או להתחייבות שבין בדיחי לאיליה במסגרתה מצהיר ומסכים איליה כי הוא ואלביון הם אחד וכן, כי זכויותיו של בדיחי בחברות הנכסים תובטחנה - כאל מערכת הסכמית ראשונה. ואילו העברת הזכויות בחברות הנכסים מנציגו של בדיחי לאלביון- היא מערכת הסכמית שנייה. גם כאן העברת הזכויות לא נעשית במסגרת המערכת ההסכמית הראשונה אלא במסגרת המערכת ההסכמית השנייה.

האבחנה בין שתי מערכות ההסכמים כפי שפורטו מציפה את הבעיה המרכזית בסעד לו עותר בדיחי והנובעת מכך שבדיחי מבקש לבטל את ההסכמים עם איליה בשל הפרתם, או הטעייתו, או מרמה להן הוא טוען – קרי את המערכת ההסכמית הראשונה ואולם, אין הוא מבקש לבטל את ההסכמים שנכרתו בינו לבין צדדים שלישיים – קרי, את המערכת ההסכמית השנייה. יחד עם זאת, עותר בדיחי מאת איליה להשבת הכספים או הנכסים - אשר נמסרו לצדדים השלישיים במסגרת המערכת ההסכמית השניה. הנני סבורה כי סעד כאמור המבוסס על דיני החוזים- קרי על טענה בדבר השבה המבוססת על הפרת הסכם או פגמים אשר עמדו בבסיסו של ההסכם (כגון הטעייה, מרמה או מצג שווא) – אינו אפשרי, מקום בו ההשבה היא של הכספים והנכסים שכלל לא נמסרו במסגרת ההסכם המבוטל.
כך, כפי העולה מסעיפים 21 ו – 9 אשר הובאו לעיל, הרי שלית מין דפליג שהשבה היא של כל אשר קיבל צד במסגרת ההסכם (ובמקרה שהדבר אינו אפשרי את שוויו) – קרי, נקודת המוצא היא שהצד המשיב יקבל משהו לעצמו במסגרת ההסכם ואותו יהא עליו להשיב. בהתאמה הרי שבמקרה לפנינו – לא ניתן לחייב את איליה בהשבה של נכסים או כספים אשר אין חולק כי לא קיבל במסגרת ההסכמים בינו לבין איליה. אציין כי בדיחי- ככל הנראה הואיל והוא מודע לבעייתיות הכרוכה בטענתו להשבת כספים - טוען כי הואיל ולא ניתן להשיב את הנכסים פיזית הרי שיש להשיב את שווים ולעניין זה הוא טוען שהשווי הוא הכספים אשר הועברו על ידו בתמורה לרכישת הנכסים. דא עקא, שטענתו זו אין בה משום התמודדות עם כך שהנכסים כלל לא הועברו לאיליה במסגרת ההסכם שבוטל, אלא הועברו לצדדים אחרים במסגרת ההסכמים שלא בוטלו ומשכך, לא חלה על איליה החובה להשיבם. זאת ועוד, ומבלי לגרוע מכל האמור אציין כי גם אם היה ממש בטענה ובדיחי היה זכאי לשווים של הנכסים, הרי שממילא שווי הנכסים בעת ההעברה לאלביון לא הוכח.

במאמר מוסגר אציין כי שונים אולי היו פני הדברים לו היה עותר בדיחי לנזקים אשר נגרמו לו בעטיו של איליה – דא עקא, בדיחי לא עותר לשיפויו בגין נזקים במסגרת כתב התביעה, והוא אמנם מכוון באופן חלקי לנזקים במסגרת סיכומיו ואולם – לא מוכיח נזקים לא מיני ולא מקצתי, באשר אין הוא מראה את שיעור הנזק אשר נגרם לו (בשים לב לכך שטרם קיבל כספים מאת אלביון אשר נכונה לשלם לו כספים והוא אף אינו יודע בכמה נמכרו הנכסים על ידי אלביון). יתרה מכך, בדיחי אינו מראה קשר סיבתי בין הנזק לבין התנהלותו הנטענת של איליה – מחדל אשר יורד לשורשם של דברים בהינתן שאין חולק שהצדדים רכשו את הנכסים מלכתחילה בעסקאות מרמה ושילמו עבורם סכום הגבוה בהרבה מזה ששילמו עבור הנכסים המוכרים (אשר רכשו את הנכסים ביום בו מכרו אותו בתמורה נמוכה בהרבה) והכל בשעה שכאמור מי שיצר את הקשר בין המוכרים לבין איליה ובדיחי הוא נציגו של בדיחי- נשר. זאת ועוד, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, גם מועד ההפרה הנטען על ידי בדיחי, שנוי במחלוקת ולא הוכח , באשר גם לו אקבל טענתו של בדיחי בדבר התחייבות לשותפות מעתה ועד עולם, הרי שמועד ההפרה של התחייבות זו, אינו בהכרח בשנת 2013, אלא במועד מאוחר יותר, בהתאמה הרי שזה לכאורה המועד בו התגבשו כביכול הנזקים ומשכך, שומה היה על בדיחי להציג את הנזקים למועד זה, ואולם, אלו לא הוצגו וקל וחומר שלא הוכחו.

לאור כל האמור, הרי שממילא דין התביעה להידחות בהינתן שבדיחי אינו זכאי לסעד הנתבע על ידו מכוח העילות כפי שפורטו על ידו.

השבת כספי התחזוקה;
בשולי הדברים הנני מוצאת להתייחס ולדחות תביעת בדיחי להשבת כספי התחזוקה. באשר לתביעה זו הרי שראשית, בהינתן שנדחתה תביעתו העיקרית של בדיחי, באשר נדחו טענותיו להטעייה, הפרה, מרמה ומצגי שווא, הרי שממילא אין לתביעה להשבת כספי התחזוקה על מה לסמוך , באשר רכישת הנכסים תקפה ובהתאמה בדין הוציא בדיחי מחצית מעלויות תחזוקתם.
בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי באשר לתביעה זו, צודק הנתבע בטוענו כי דינה דחייה על הסף באשר פורטה כסעד רק במסגרת סיכומי התובע. בהקשר לכך, הרי שאמנם התובע ציין בגוף תביעתו כי הוא זכאי להשבת כספי התחזוקה ואולם, בפירוט הסעדים להם טען לא הכליל תביעה זו וסכום תביעתו אינו כולל אותה. לאור האמור, הרי שממילא לא עתר התובע לסעד הנוגע להשבת כספי התחזוקה במסגרת תביעתו ומשכך, גם מטעם זה דין תביעתו זו להידחות.

סוף דבר;
לאור כל האמור והמפורט- התביעה נדחית.
התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 50,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
המזכירות תדוור פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"ט, 10 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.