הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 12852-09-14

לפני
כבוד ה שופטת מיכל עמית - אניסמן

התובעים

1.מרדכי בן דוד
2.בנדא מגנטיק בע"מ

נגד

הנתבעים

1.יעל גלסמן
2.אילן גלסמן
3.מיכל ריכליס
4.רונן ריכליס
כולם ע"י ב"כ עו"ד יצחק אבירם ועו"ד מאור ברוש

פסק דין

זוהי תובענה במסגרתה עותרים התובעים להורות על ביטול פסק הדין שניתן בבית משפט זה (ת.א 1089/07) ביום 5.5.2010 (להלן: "פסק הדין במחוזי" או "פסק הדין"), מחמת מרמה וראיות חדשות, וכן להורות על ביטול פסק הדין שניתן בע"א 4479/10 ובע"א 4787/10, ערעורים שהוגשו על פסק הדין במחוזי, אשר ניתן ביום 4.4.2012, בבית המשפט העליון לאחר שהצדדים הסמיכוהו לפסוק בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "פסק הדין בערעור" ו"חוק בתי המשפט" בהתאמה).

רקע עובדתי
הטענה המרכזית העומדת בבסיס התובענה שלפניי היא כי פסק הדין במחוזי, וכן פסק הדין בערעור הושגו במרמה, אשר באה לידי ביטוי בעדות שקר שנמסרה על ידי הנתבעים, במסגרתה הכחישו הם כי קיבלו מהתובעים תשלום בסך של 460,000$, סך של 420,000$ בשתי העברות בנקאיות, וסך נוסף של 40,000$ במזומן. כתוצאה מכך, לטענת התובעים, בפסק הדין נקבע כי עליהם לשלם לנתבעים סך של כ-2.6 מיליון ₪, סכום אשר שולם על ידם לנתבעים זה מכבר.
טענה זו של התובעים נטענה כבר במסגרת ניהול התובענה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי והתובעים פעלו לצורך איתור זהות בעלי החשבון כבר במהלך ניהולה. ביום 20.1.2008 נדונה בפני כב' השופט א. אורנשטיין (כתוארו אז) בתיק במחוזי, בקשה שהגישו התובעים להורות ליועץ המשפטי לפעול על פי חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק העזרה המשפטית") לשם בירור זהותם של בעלי החשבון בשוויץ. כב' השופט אורנשטיין, קיבל את הבקשה והורה לפעול על פי חוק העזרה המשפטית, אך תשובת בית המשפט בג'נבה מיום 30.6.2008 (אשר צורפה במסגרת נספחי 6 לתביעה) הייתה, שהבנק "ממנו הפרטים היו אמורים להתקבל החליט להסתמך על החובה שבדין לשמירת הסודיות הבנקאית. עקב כך, הוא מסרב להיענות לבקשת גילוי מסמכים".
זאת ועוד, התובעים עשו ניסיון נוסף להשגת זהות בעלי חשבונות הבנק בשוויץ לאחר שלב ההוכחות בתיק במחוזי ואף ניתנה להם ארכה מסוימת בשלב הגשת הסיכומים לשם כך (ראו החלטת כב' השופטת רונן מיום 6.1.2009), אולם גם ניסיון זה העלה חרס.
בסופו של יום, בפסק הדין במחוזי שניתן כאמור בחודש מאי 2010, נקבע, בהתייחס לטענות התובעים לעניין ההעברות הבנקאיות, כי בכל הראיות שהובאו על ידי התובעים יש כדי להוות הוכחה לכל היותר להעברת כספים מחשבונו של התובע בשוויץ לחשבון אחר, ואולם אין בהן כל אינדיקציה כי ההעברה היתה דווקא לחשבון של מי מהנתבעים (ראו סעיף 38, עמ' 13 לפסק הדין במחוזי).
ועוד, כב' השופטת רונן הוסיפה וקבעה בפסק הדין כי: "הנתבעים בקשו לברר את זהות בעל החשבון שאליו הופקדו הסכומים השנויים במחלוקת. הנתבעים פנו בבקשה לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות התשנ"ח – 1998, אולם לא התקבלו כל נתונים מהבנק בשווייץ ביחס לכך עד למועד כתיבת פסק הדין. מאחר שההחלטה ביחס לבקשת הנתבעים ניתנה עוד ביום 20.1.08, לא מצאתי לנכון להשהות את ההליך פרק זמן נוסף, לצורך קבלת התשובה (שספק אם תתקבל, וספק אם יהיה בה כדי להועיל לנתבעים)" (ראו סעיף 39, עמ' 13 לפסק הדין במחוזי).
כמו כן, נקבע בפסק הדין כי התובעים לא הציגו את מסמכי ההעברות המקוריים; כי מספר החשבון שאליו טענו כי העבירו את הכסף שונה מהמספר המופיע במסמכים שכן הוצגו על ידם; וכי הם לא עיגנו את טענותיהם בראיות נוספות (ראו סעיף 40, עמ' 13 לפסק הדין במחוזי).
עוד נקבע בפסק הדין כי התובע 1 בתובענה דנן (הנתבע 1 בפסק הדין במחוזי - להלן: "התובע") הוא אדם מתוחכם ומניפולטיבי שאינו בוחל באמצעים כדי להשיא את רווחיו וכי הוא עצמו לא כפר בכך כי עשה שימוש באמצעים שונים, המפורטים בפסק הדין, לשם ביצוע תרמית. כמו כן, נקבע כי טענת התובעים בדבר העברת הכספים לחשבון בשוויץ לא נטענה בתחילת ההליך שבמסגרתו ניתן פסק הדין, אלא אך בתצהירי העדות הראשית שהגישו, וכן כי התובע לא החתים את הנתבעים על אסמכתא כלשהי לקבלת הכסף שנטען כי העביר להם דרך חשבון הבנק בשוויץ, על אף היותו איש עסקים ותיק ומתוחכם ועל אף שמדובר בסכום משמעותי (ראו סעיפים 41-42, עמ' 14 לפסק הדין במחוזי).
לאור האמור לעיל, נקבע בפסק הדין במחוזי כי על התובע לשלם לנתבעים הסך של 1,702,210 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.1.2001 ועד למועד התשלום בפועל בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.
התובע הגיש ערעור על פסק הדין במחוזי לבית המשפט העליון וכך גם הנתבעים. לאחר הגשת עיקרי הטיעון, התקיימו שני דיונים במסגרתם נשמעו טענות הצדדים ובסופם הסכימו הצדדים כי בית המשפט העליון יפסוק על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, באופן שייפסק סכום בין 2.2 מיליון ₪ לבין 3 מיליון ₪. ביום 4.4.2012 בית המשפט העליון פסק כי התובע ישלם לנתבעים סך כולל של 2.6 מיליון ₪.
יש לציין כי במהלך ניהול ההליך בבית המשפט העליון, ביום 25.1.2012, פנה התובע לבית המשפט העליון בבקשה להוספת ראיה חדשה בדבר נסיעתם של הנתבעים לג'נבה ב- 8-11 בפברואר 2001, אשר בהחלטת רשמת בית משפט עליון, דנה כהן – לקח, נקבע כי תידון בדיון בערעור.
לאחר שניתן פסק הדין בעליון, ביום 16.5.2013, שב התובע והגיש בקשה לתיק במחוזי, לכב' השופטת רונן, לגביית ראיות על פי חוק העזרה המשפטית בנוגע לזהות בעלי החשבון בבנק בשווייץ, בטענה שהחוק בשווייץ השתנה בינואר 2011 ויאפשר כעת לברר את זהות בעלי החשבון ובידי התובעים חוות דעת של עו"ד שווייצרי התומכת בכך. בהחלטת כב' השופטת רונן מיום 27.6.2013 נקבע כי אין להגיש בקשה לביטול פסק דין מטעמי מרמה או ראיות חדשות באותו תיק, שבו ניתן פסק הדין, אלא יש לפנות בהליך חדש.
כאמור, זו התביעה שלפניי, אשר הוגשה ביום 4.9.2014, במסגרתה נטען כי בעקבות שינוי שחל במצב המשפטי בשוויץ באפשרותם של התובעים לפעול כיום לשם קבלת ראיה המוכיחה כי עדותם של הנתבעים הייתה עדות שקר, וכי הסכום האמור הועבר על ידי התובעים לחשבון בנק המתנהל על שם הנתבעים בשוויץ.
הנתבעים הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף. בהחלטת כב' השופטת רביד מיום 8.1.2015 נדחתה הבקשה שעה שנקבע כי "התובע ניסה במהלך כל השנים מאז הגשת התביעה שוב ושוב לפנות לבנק בג'נבה ולקבל את זהות בעלי החשבון (וזאת גם באמצעות פניות חוזרות לבית המשפט), אך עד כה ללא הצלחה. נראה כי מן הראוי כעת, לאחר שהחוק בשוויץ שונה, לאפשר לתובעים לעשות ניסיון אחרון בחסות בית המשפט להשגת הראייה הזו, שיש לה פוטנציאל להכריע בסוגיה" (ההדגשה אינה במקור).
בד בבד עם הגשת התביעה הגישו התובעים בקשה לגביית ראיות על פי חוק העזרה המשפטית, במסגרתה ביקשו מידע על חשבון הבנק המתנהל בשוויץ, אשר אליו העבירו, לטענתם, את סכום הכסף האמור לעיל. בהחלטה מיום 11.1.2015 התקבלה הבקשה.
מעדכונים שהגישו התובעים לתיק בית המשפט עלה כי הבקשה לגביית ראיות נשלחה על ידי המחלקה לסיוע משפטי למדינות זרות בהנהלת בתי המשפט לטריבונל המתאים בשוויץ, אשר דחה את הבקשה, שעה שלא הוגשה בהתאם להוראות אמנת האג.
ביום 12.10.2015 הגישו התובעים בקשה חוזרת לגביית ראיות לפי חוק העזרה המשפטית, ובהחלטה מיום 20.12.2015 נקבע כי הנהלת בתי המשפט תסייע במשלוח הבקשה.
התובעים הגישו מספר הודעות עדכון על הנעשה מול הרשויות בשוויץ. ביום 23.2.2017 הוגשה הודעת עדכון מטעם הנהלת בתי המשפט, ממנה עלה כי בית המשפט בשוויץ הקפיא את הליך גביית הראיות שנתבקש על ידי התובעים, בעקבות התנגדות בעליו של חשבון הבנק השוויצרי, מר רפאל נווה.
ביום 29.6.2017 הגישו התובעים בקשה נוספת במסגרתה טענו כי אינם יודעים מי הוא אותו מר רפאל נווה, וכי לנתבעים אמור להיות מידע אודותיו, שכן הסכום מושא התובענה הועבר לחשבון הבנק בשוויץ לבקשת הנתבעים, על פי פרטים שמסרו. במסגרת בקשתם, ביקשו התובעים, כי בית המשפט יורה על חקירתו של אותו מר רפאל נווה. בהחלטה מיום 8.2.2018 נקבע כי על התובעים לעדכן את בית המשפט בדבר התקדמות ההליך בבית המשפט בשוויץ, וכן להבהיר מהו מקור הסמכות של בית המשפט להידרש לסעדים המבוקשים בבקשתם, במסגרת הליך זה.
ביום 25.2.2018 ביקשו התובעים להורות להנהלת בתי המשפט לברר בדבר התקדמות ההליך בבית המשפט בשוויץ. בהחלטה מיום 26.2.2018 נקבע כי טרם הובהר המקור החוקי לסמכותו של בית המשפט, במסגרת ההליך דנן, להידרש לסעדים המבוקשים וכי ככל שלא יגישו התובעים עדכון בדבר ההליכים המתנהלים בשוויץ עד ליום 1.4.2018 תימחק התובענה דנן מחוסר מעש.
בהודעה שהגישו התובעים ביום 27.3.2018 נטען על ידם, כי אין באפשרותם לעדכן בכל הנוגע להתקדמות ההליך בשוויץ, שכן רק המחלקה לסיוע משפטי למדינות זרות בהנהלת בתי המשפט יכולה לפנות לבית המשפט בשוויץ בבקשה לקבלת עדכון, וזאת בהתאם להחלטה שתינתן על ידי בית המשפט כאן.
בהחלטתי מיום 4.5.2018 הוריתי כי על מנת ליתן הזדמנות אחרונה לתובעים להוכיח את תביעתם, על כל הקושי הכרוך בכך, ועל מנת לאפשר להם "לעשות ניסיון אחרון בחסות בית המשפט" להשגת הראייה המבוקשת על ידם בדבר זהות בעלי חשבון הבנק בשוויץ, על הנהלת בתי המשפט לפנות לרשויות בשוויץ בבקשה לקבל עדכון על ההליך המתנהל שם.
ביום 6.6.2018 הודיעה המחלקה לסיוע משפטי למדינות זרות בהנהלת בתי המשפט כי פנתה לבית המשפט בשוויץ. מהודעה זו עלה כי הבקשה לקבלת ראיות נדחתה על ידי בית המשפט בשוויץ.
ביום 21.6.2018 הגישו התובעים בקשה להורות להנהלת בתי המשפט להגיש בקשה חדשה לגביית ראיות בשוויץ. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים נקבע דיון בתיק.
בדיון מיום 2.1.2019 נשמעו טענות הצדדים, לרבות נציגת הנהלת בתי המשפט. בסיום הדיון נקבע כי הנהלת בתי המשפט תמציא מסמכים נוספים מטעם הרשויות בשוויץ, ביניהם החלטה מיום 9.3.2017 וכן פרטים אודות מר רפאל נווה.
לאחר שהומצאה ההחלטה האמורה התברר כי בית המשפט בשוויץ קבע בהחלטתו מיום 9.3.17 כי על בית המשפט המחוזי בתל אביב לזמן את מר נווה לעדות לצורך בירור עמדתו אשר להסרת החיסיון הבנקאי בעניינו, אלא שהחלטה זו לא הגיעה להנהלת בתי המשפט, ומשכך אף לא הוגשה לתיק בית המשפט.
בהודעות מיום 10.4.2019 ומיום 12.5.2019 הודיעו התובעים כי הם פועלים לשם השגת פרטיו של מר נווה לצורך זימונו למתן עדות, וביקשו לקבוע דיון בתיק, וכן ליתן צו למנהל האוכלוסין לקבל פרטים על כל מי ששמם רפאל נווה. בהחלטה מיום 12.5.2019 נקבע כי אין מקום לקבוע דיון בטרם הסתיים הבירור בדבר פרטיו של מר נווה וכי לא ניתן להיעתר לבקשה למתן צו שהיא נרחבת למדי.
ביום 25.8.2019 הודיעה הנהלת בתי המשפט כי התקבלה החלטה נוספת של הרשויות בשוויץ מיום 8.8.2019, במסגרתה נקבע כי על בית המשפט המחוזי בתל אביב להזמין את רפאל נווה לעדות בנוגע לשאלת הסרת הסודיות הבנקאית, וזאת עד ליום 31.10.2019, שאם לא כן תידחה הבקשה לסיוע משפטי.
ביום 10.9.19 הגישו התובעים בקשה לזמן לעדות את מר נווה ואת הנתבעים. בהחלטה מיום 22.10.2019 התקבלה בקשת התובעים לזמן לחקירה את מר רפאל נווה, על מנת שתינתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו לעניין הבקשה למתן מידע בנוגע לחשבון הבנק על שמו, אשר כרוכה בהסרת החיסיון הבנקאי (בשונה מטענות לגופה של התובענה). עוד נקבע כי לצורך ביצוע זימון זה, על התובעים להמציא את פרטיו של מר נווה עד ליום 21.11.2019 וככל שלא יעשו כן תימחק התובענה.
ביום 10.11.2019 הגישו התובעים בקשה למתן ארכה בת 180 יום לשם המצאת פרטיו של מר נווה וכן לזימון הנתבעים 2 ו-4 למתן עדות. בהחלטה מיום 10.11.2019 נקבע כי בטרם תוכרע בקשת הארכה על התובעים להבהיר כיצד הארכה המבוקשת עולה בקנה אחד עם המועד שנקבע בהחלטת הטריבונל משוויץ.
לאחר קבלת תגובות הצדדים, נקבע בהחלטה מיום 18.11.2019 כי התובעים אינם מתמודדים בתגובתם עם העובדה כי המועד שנקבע בהחלטת הטריבונל בשוויץ חלף, שעה שהם עומדים על כך כי תינתן להם ארכה לשם המצאת פרטיו של מר נווה או כי יינתן צו הבאה כנגדו. עוד נקבע כי בית המשפט אינו מוסמך לחקור אחר זהותם של עדים ואין מקום ליתן צו הבאה, כמתבקש על ידי התובעים, אלא אם קיים זיהוי מלא של העד, הוא זומן ולא התייצב. משכך, נקבע כי על התובעים להבהיר כיצד בכוונתם לפעול לגביית הראיות הנדרשות להם לשם בירור תביעתם לביטול פסק דין שעה שדומה כי לא ניתן לפעול עוד מול הרשויות בשוויץ במסגרת הבקשה שהוגשה לסיוע משפטי.
לאחר קבלת התייחסות התובעים להחלטה מיום 18.11.2019, נקבע בהחלטה מיום 8.12.2019, מועד דיון בנוכחות בעלי הדין, זאת הגם שאין בהודעת התובעים התייחסות לכך שהמועד שנקבע בהחלטת הטריבונל משוויץ כבר חלף.
הדיון מיום 30.1.2020
בדיון שהתקיים ביום 30.1.2020 הבהיר התובע, כי על מנת לברר את פרטיו של מר רפאל נווה הפעיל חוקרים פרטיים אך לא עלה בידו לאתרו. התובע חזר שוב ושוב על טענותיו, כפי שבאו לידי ביטוי בתובענה, שלפיהן פסק הדין וכן פסק הדין בערעור שגויים ויש לאפשר לו הליך של משפט חוזר.
בהחלטה שניתנה במהלך הדיון הובהר, כי בית המשפט איננו מנהל את ההליך שבמסגרתו ניתן פסק הדין מחדש וכי התובענה דנן מבוססת על הטענה, שלפיה החוק בשוויץ שונה בינואר 2011 ועל כן ניתן עתה לברר את זהות בעלי החשבון אשר לטענת התובע קיבלו את הכסף ששילם. משכך, נקבע כי תתאפשר חקירה של הנתבעים אך ורק לעניין זה.
הנתבעים נחקרו על ידי התובע ונשאלו האם חשבון הבנק אליו ביקשו שיעביר את הכספים מושא התובענה הוא חשבון בבעלותו של מר רפאל נווה. הנתבע 4 השיב, כי הוא סבור שהכספים שהועברו על ידי התובע לחו"ל הועברו "בצורה סיבובית" חזרה אל התובע, וכי אין לו כל קשר לאדון רפאל נווה, לא היה לו קשר איתו והוא לא יודע מי הוא. הנתבע 4 ציין, כי הוא לא השתמש בחשבון של מר נווה לשם קבלת כספים וכי לא היה לו מעולם חשבון בנק בשוויץ (ראו עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 30.1.2020, בשורות 13-17).
בדומה, השיב הנתבע 2 לשאלות התובע, כי הוא לא קיבל כל סכום כסף בחו"ל, כי אינו מכיר את רפאל נווה וכי אף במסגרת נסיעתו לז'נבה לא לקח כסף שהועבר על ידי התובעים לשם (ראו עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 30.1.2020, בשורות 25-30, וכן עמ' 11 בשורות 2-3).
לאחר חקירתם של הנתבעים 2 ו-4 ביקש התובע כי בית המשפט יאפשר לו להגיש בקשה נוספת לבית המשפט בשוויץ, בסדר דין פלילי, שכן במסגרת כזו לא יוכל מר רפאל נווה להתנגד להסרת החיסיון הבנקאי. מהותה של הבקשה לא הובררה. לשיטתו, לנתבעים אין קשר לחשבון הבנק בשוויץ, שהוא בבעלותו של מר נווה, ועל כן אין להם כל סיבה להתנגד לבקשה.
לעניין זה טענו הנתבעים, כי ככל שהתובע סבור כי אין להם כל קשר לחשבון הבנק בשוויץ, הרי שאין מקום כי בקשתו לעניין חשבון זה תוגש במסגרת תביעה המתנהלת נגדם. לטענתם, בחלוף 6 שנים ממועד הגשתה של התובענה, יש מקום לסיימה מה גם שעניינה בקשה לביטול תוצאה של פסק דין חלוט, לרבות פסק הדין בערעור שניתן על ידי בית המשפט העליון בהסכמת הצדדים ושעה שהתובעים היו מיוצגים באותה העת.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש מקום לדחות את התובענה ואין מקום להיעתר לבקשת התובעים להגיש בקשה נוספת לבית המשפט בשוויץ. ואנמק.
כפי שעולה מהתיאור העובדתי המובא באריכות לעיל, לתובעים ניתנו הזדמנויות רבות במהלך השנים לגבות את הראיות אשר לטענתם יהא בהן כדי לבסס את הטענה בדבר קבלת הכספים על ידי הנתבעים, הן במהלך ניהול ההליך בפני כב' השופטת רונן, הן במסגרת הערעור על פסק דין במחוזי והן במסגרת תובענה זו.
התובענה דנן הוגשה לפני כ-5.5 שנים, ומאז לא חלה התקדמות של ממש בבירורה, הגם שבית המשפט, וכן הנהלת בתי המשפט, עשו כל שלאל ידם כדי לסייע בידי התובעים, אשר אינם מיוצגים. כך, פעם אחר פעם הוארכו המועדים להגשת התייחסות מטעם התובעים להחלטות בית משפט זה או להחלטות הטריבונל בשוויץ, וכן להגשת פרטיו של מר נווה, אך חרף זאת לא הוגשו הפרטים כאמור, ואף לא הוגשה התייחסות מטעם התובעים לעובדה כי המועד שנקבע בהחלטת הטריבונל בשוויץ לשם חקירתו של מר נווה חלף זה מכבר.
כמו כן, הנהלת בתי המשפט סייעה לתובעים בתרגום מסמכים, במתן מידע לגבי ההליכים המתאימים שעל התובעים לנקוט לשם בירור הפרטים של מר נווה, ובתקשורת מול הטריבונל בשוויץ, הגם שבהתאם להודעותיה שהוגשו במסגרת ההליך דנן, תפקידה הוא אך לשמש כ"צינור" להעברת מידע ולקבלת מידע בהתאם למקובל על פי אמנות בין לאומיות ולא לנהל בשם התובעים את ההליך.
למרות זאת, כאמור, במשך השנים ממועד הגשת התובענה לא חלה כל התקדמות בבירור התובענה, ואף לא עלה בידי התובעים לברר את זהותו ופרטיו של מר נווה.
עתה עותרים התובעים כי תינתן להם אפשרות להגיש בקשה נוספת לגביית ראיות בשוויץ, הפעם במסגרת הליך פלילי. התובעים לא הבהירו מהו אותו הליך שבכוונתם להגיש, ומדוע לא עלה בידיהם להגישו עד עתה.
דומה כי בנסיבות המתוארות לעיל הגיעה העת לסיים ההליכים. ויובהר, במסגרת תובענה זו עותרים התובעים להורות על ביטול פסק דין שניתן כאמור כבר בשנת 2010. על פסק דין זה הוגש כאמור ערעור, אשר במסגרתו הסכימו הצדדים כי בית המשפט העליון יפסוק על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. פסק הדין בערעור ניתן כבר ביום 4.4.2012, קרי לפני כ-8 שנים.
חרף העובדה שהתובעים נתנו הסכמתם לפסיקה על דרך הפשרה, בעודם מיוצגים על ידי עו"ד, עותרים הם עתה לביטול פסק הדין ופסק הדין בערעור. את תביעתם מבססים התובעים על הטענה, שלפיה לאחר שניתנו פסק הדין ופסק הדין בערעור, שונה החוק השוויצרי, באופן שעתה יש בידיהם לקבל מידע אודות חשבון הבנק בשוויץ.
אלא שכפי שכבר נקבע בהחלטתה של כב' השופטת רביד מיום 8.1.2015, שניתנה במסגרת בקשה לסילוק התביעה דנן על הסף, השינוי בחוק השוויצרי חל כבר בעת שהתנהלו הליכי הערעור והאפשרות להשגת הראיות אשר התובעים מבקשים לאפשר להם להשיג כעת הובאה בחשבון על ידי הצדדים ובית המשפט העליון כבר במהלך הליכי הערעור. התובעים, בעודם מיוצגים בעת ניהול ההליכים בפני בית המשפט העליון, שקלו את סיכוייהם וסיכוניהם ובחרו להסמיך את בית המשפט העליון לפסוק על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט.
זאת ועוד, אך במקרים חריגים ביותר יבוטל פסק דין חלוט, ובוודאי פסק דין שניתן על דרך הפשרה, על כל המשתמע ממנו לעניין סופיות הדיון והערכת הסיכונים והסיכויים שביצע כל צד. בייחוד, כאשר מדובר בראיה שייתכן כי בשקידה ראויה ניתן היה להציגה בטרם ניתן פסק הדין.
הסוגיה של ביטול פסק דין, כפי שמבוקש במסגרת תובענה זו, מעוררת מתח בין שני ערכים מתחרים- האחד הוא עקרון סופיות הדיון, והשני הוא הרצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו. במסגרת ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף ניתנה עדיפות לבירור האמת על פני עקרון סופיות הדיון, בין היתר נוכח ההלכה הפסוקה, שלפיה סילוק על הסף הוא סעד חריג אשר בו נעשה שימוש במקרים חריגים.
חלפו שנים רבות, ובכל זאת לא עלה בידי התובעים להציג ראיות חדשות, או אף להבהיר כיצד בכוונתם להשיגן. משכך, דומה כי הגיעה העת להעדיף את עקרון סופיות הדיון.
כפי שצוין לעיל, בהחלטה האמורה מיום 8.1.2015 נקבע כי יש לאפשר לתובעים לעשות ניסיון אחרון בחסות בית המשפט להשגת הראיות בדבר חשבון הבנק בשוויץ. מאז, כמפורט לעיל, ניתנו לתובעים מספר הזדמנויות נוספות, ללא הועיל. על כן, סבורתני כי הגיעה העת לסיים ההליכים.
בנסיבות העניין שבפני, שעה שהתובעים מבססים את תביעתם על שינוי בחוק השוויצרי, אשר היה בידיהם לפעול לפיו עוד בעת שהליכי הערעור היו תלויים ועומדים, וחרף זאת לא פעלו לשם גביית הראיות המבוקשות במסגרת ההליך דנן ונתנו הם את הסכמתם כי בית המשפט העליון יפסוק על דרך הפשרה, כל זאת בעודם מיוצגים, אין מקום לאפשר להם למשוך את ההליכים מול הנתבעים עד אין קץ.
לעניין עקרון סופיות הדיון כבר נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי עקרון זה נשען על שורה של אינטרסים ציבוריים, מאפשר תחימה של ההליך המשפטי, מסייע בהבהרת המצב המשפטי, מונע הטרדה של בעל דין באותה סוגיה וכפל התדיינויות ומבטיח פעולה תקינה של המערכת השיפוטית [ראו בג"צ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סה(3) 821 (2012) (להלן: "עניין גרינשפן")].
עוד נקבע בעניין גרינשפן, כי פתיחת שערי בתי המשפט לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט, וכן כי עקרון סופיות הדיון תורם גם ליעילות של גורמי האכיפה ושל בתי המשפט, שכן קיום דיונים חוזרים בעניינים שהוכרעו יטיל עומס על מערכות אכיפת החוק, שממילא עמוסות לעייפה. אכן ישנם מקרים בהם ייסוג עקרון סופיות הדיון מפני אינטרס ממשי אחר, שאז יאפשרו בתי המשפט עריכת משפט חוזר או הצגת ראיות חדשות בשלב ערעור, אך מדובר במקרים חריגים ויוצאי דופן, המצריכים נסיבות ייחודיות.
לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל, פס' 10 (פורסם בנבו, 27.11.2006):
"לכל התדיינות משפטית יש סוף. משהתבררו זכויות וחובות הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ונתקבלה החלטה סופית, הרי שאין לשוב ולהידרש לעניין מחדש. הדבר מערער את היציבות המשפטית. הדבר פוגע בזכויות המתדיינים עצמם. הדבר פוגע ביעילות המערכת המשפטית".
[ראו גם: רע"א 1552/19 ביטון נ בנק ירושלים בע"מ (פורסם בנבו, 2.4.2019), וכן בג"ץ 5288/18 שי נ' הועדה לציון חסידי אומות העולם ב"יד ושם" רשות הזכרון לשואה ולגבורה (פורסם בנבו, 16.4.19)].
ואם בהליכים פליליים ומנהליים כך, לא כל שכן בהליך אזרחי. כפי שהבהיר כב' השופט יצחק עמית בע"א 920/18 ספאלדין אל סייד נ' הנסון ישראל בע"מ, פס' 5 (פורסם בנבו, 23.08.2018):
"מן המפורסמות הוא שבית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו בהתייחס לפסקי דינו כבית משפט לערעורים, ואף לא כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות, כל עוד הדבר לא נעשה במסגרת הליכי הערעור עצמם (לדוגמה אחת מני רבות, ראו בג"ץ 3424/18 טסלר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (7.8.2018) והאסמכתאות שם). קל וחומר שערכאות המחוזי והשלום אינן יושבות כערכאות ערעור על בית המשפט העליון, שאם לא כן, פגעת במבנה ההיררכי של מערכת השיפוט ופגעת בעקרון סופיות הדיון – שני עקרונות המהווים את היכין והבועז של מערכת השיפוט והשפיטה".
והדברים יפים גם לענייננו. בחלוף שנים ממועד מתן פסק הדין במחוזי ופסק הדין בערעור ובחלוף למעלה מחמש שנים ממועד הגשת התובענה שלפניי, אין עוד מקום לומר כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעקרון סופיות הדיון. לכך יש להוסיף, כפי שפורט לעיל, כי ניסיונות התובעים להשגת הראיות מהבנק בשוויץ החלו עוד במהלך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי ללא הועיל; כי החוק בשוויץ שונה עובר למועד מתן פסק הדין בערעור, וכי במהלך השנים, גם במהלך ניהול התובענה דנן, ניתנו לתובעים הזדמנויות וארכות רבות, אך כאמור לא חלה כל התקדמות בנושא.
הגם שתפקידו של בית המשפט הוא בירור האמת, בירור זה נעשה באמצעות מסכת העובדות והראיות שמציגים הצדדים בפני בית המשפט. בירור האמת, בהקשר של מערכת המשפט, נעשה בהתאם לנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים של מערכת המשפט [ראו בג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, 465 (1982)].
בענייננו, כאמור, חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לתובעים, במסגרת הכללים הפרוצדוראליים של מערכת המשפט, לא עלה בידי התובעים להציג ראיות אשר יש בהן כדי לשנות מקביעות הערכאות השונות כפי שבאות לידי ביטוי בפסק הדין ובפסק הדין בערעור. משכך הדבר, הרי שהקביעות שבפסקי הדין האמורים הן "האמת המשפטית", ועל פיהן יש לנהוג.
זאת ועוד, התובעים עצמם טענו במסגרת הדיון מיום 30.1.2020, כי לנתבעים אין קשר לחשבון הבנק בשוויץ שהוא בבעלותו של מר נווה (ראו דברי התובע בעמ' 11 לפרוטוקול, בשורות 28-30). על כן, מקובלת עלי טענת הנתבעים, שלפיה אם אין להם כל קשר לחשבון הבנק האמור, אין מקום לנסות ולגבות ראיות בנוגע לחשבון זה במסגרת הליך המתנהל כנגדם ולאפשר את הימשכותו של ההליך כנגדם, אשר ממילא נמשך זמן רב.

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, הגיעה העת לסיים ההליכים במסגרת התובענה דנן, ומשכך איני מוצאת להיעתר לבקשת התובעים להתיר להם להגיש בקשה נוספת לגביית ראיות בשוויץ.
ודוק, גם אם סבורים עדיין התובעים כי נפלה שגגה בפסק הדין במחוזי ובפסק הדין בערעור, הרי שמדובר בפסקי דין חלוטים, שעקרון סופיות הדיון חל לגביהם. במסגרת תובענה זו, ניתנה לתובעים הזדמנות שנמשכה על פני למעלה מחמש שנים להוכיח טענתם, שלפיה עדויות הנתבעים כי לא קיבלו את התשלום מושא התובענה היא עדות שקר, ואולם התובעים לא עמדו בנטל זה. לפיכך, אין עוד מקום להמשיך ולאפשר עיון ודיון נוסף בתובענה.
משכך, מצאתי להורות על דחיית התובענה.
הנתבעים עומדים על חיוב התובעים בתשלום הוצאות. אכן, ההליך שלפניי נמשך שנים והנתבעים נדרשו להוצאות משפטיות לצורך ניהולו. יחד עם זאת, בשים לב לעובדה כי השתכנעתי כי התובע מאמין בלב שלם בטענתו ועשה כל שלאל ידו לנסות להוכיחה, ועל אף ששילם הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי במלואו, תביעה זו היא ב"דם ליבו", מצאתי בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין, להשית הוצאות על הצד הנמוך. משכך, אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות בסך של 5,000 שח, אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים, כמקובל.

ניתן היום, כ"ג שבט תש"פ, 18 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.