הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 11868-08-13

לפני
כבוד ה שופט מגן אלטוביה

התובעת:

מייקון שירותים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד תומר גלילי

נגד

הנתבעים:

1.רכיבים זעירים בע"מ
2.אורי מירסקי
3.רמי מירסקי
4.שמעון נפטין
ע"י ב"כ עוה"ד שמואל גלינקא וענבל רז

פסק דין

לפני תביעה אשר הוגשה במקור בשם התובעת ומר יואל מזור, בעל המניות היחידי והמנכ"ל של התובעת (להלן: "מר מזור"). בדיון מיום 4.6.2017, ביקש מר מזור למחוק מכתב התביעה אותו ואת ה עילות עליהן התבססה תביעתו. בקשה זו אושרה בהחלטה מאותו היום (ע' 9 לפרוטוקול הדיון). לפיכך, נותרה להכרעה תביעתה של התובעת לחייב את נתבעת 1 (להלן: "החברה") לשלם לה "דמי הצלחה" בסך 211,832 $, שכר יועץ בגין התקופה שמחודש אפריל 2008 ועד חודש דצמבר 2010 ובסה"כ 87,500 $ והחזר הוצאות נסיעה ואש"ל בסך של 9,000 ₪.

רקע

בסמוך לשנת 2005 התקשרו מר מזור והחברה בהסכם לפיו שימש מר מזור כיועץ ומנהל הכספים של החברה, בהמשך התקשרו מר מזור והחברה בהסכם נוסף מיום 1.1.2006. בשנת 2008 החליט מר מזור להתקשר עם החברה באמצעות התובעת מבלי שחל שינוי מהותי בתפקידו . בהתאם, נכרת בין התובעת, באמצעות מר מזור, לבין החברה הסכם מיום 1.10.2008. כחלק מההתקשרות נקבע בין הצדדים כי בתמורה לפעילותו של מר מזור בחברה תשלם לו החברה שכר ייעוץ, דמי הצלחה בגין גיוס כספים ממשקיעים ובנוסף תקצה לו אופציות לרכישת מניות החברה.

בתקופה בה עבד מר מזור בחברה התקשרה החברה בהסכמי השקעה שונים ובין היתר התקשרה החברה בשנת 2010 עם The Russian Corporation Of Nanotechnology (להלן: "רוסננו"), להקמת מיזם משותף שעיקר פעילותו ברוסיה (להלן: "עסקת רוסננו").

בשנת 2011 הופסקה ההתקשרות בין התובעת לבין החברה, ובסמוך פנה מר מזור אל החברה ודרש ממנה לשלם לו סכומים הנובעים מהתקשרויותיו עם החברה, ובכלל זה, שכר ייעוץ, דמי הצלחה והחזר הוצאות. בנוסף דרש מר מזור להקצות לו אופציות לרכישת מניות החברה. משדרישותיו לא נענו, הגיש מר מזור המרצת פתיחה נגד החברה (ה"פ 3971-08-11) ובה תבע לחייב את החברה להקצות לו אופציות לרכישת מניות החברה מכוח ההסכמים משנת 2005 ו – 2006 (להלן: "התובענה הראשונה"). במסגרת תובענה זו הסכימו הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה ו ביום 10.12.2012 ניתן פסק דין, לפיו חויבה החברה להקצות למר מזור 50,000 מניות.

ביום 17.8.2013 ולאחר שהסתיימו ההליכים בתובענה הראשונה, הגישו התובעת ומר מזור את התביעה כאן . בסמוך הגישו הנתבעים בקשה לסילוק על הסף של התביעה מחמת מעשה בית דין (בקשה מס' 4) . בהחלטה מיום 19.2.2014 קיבל בית המשפט (כבוד השופטת דניה קרת-מאיר) את הבקשה ודחה את התביעה על הסף (להלן: "החלטת הסילוק").

התובעת ומר מזור לא השלימו עם החלטת הסילוק וערערו לבית המשפט העליון (ע"א 2544/14). ביום 21.12.2015 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בהסכמה, שזו לשונו:

"לפי המלצתנו ניאותו המשיבים כי הערעור יתקבל במובן הבא: התיק יושב לבית המשפט קמא לדיון משלים על יסוד פריסה מלאה של טענות המשיבים בכתב הגנה, כך שטענת הסילוק על הסף תידון על כל היבטיה, וזאת כשהתמונה בכללותה לפני בית המשפט, ולאחר שמיעת ראיות ככל שיידרש, נטעים כי בכך איננו מביעים כל דעה לגופן של הטענות, וענייננו הוא במישור הדיוני בלבד. הערעור מתקבל במובן האמור ללא צו להוצאות; הוצאות ההליך הנוכחי יובאו בחשבון על-ידי בית המשפט קמא בסופו של יום".

נוכח פסק הדין של בית המשפט העליון הוחזר הדיון לבית המשפט כאן, הנתבעים הגישו כתב הגנה, הוגשו תצהירים מטעם הצדדים ונשמעו עדויות בדיונים מיום 4.6.2017, 5.6.2017 ו – 25.10.2017 , במסגרתם נחקרו מטעם התביעה: מר דניאל גימפל (ע' 11 – 31 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.2017), מר אריאל שפיר (ע' 32 – 78 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.2017), מר דורון מיק (ע' 79 – 112 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.2017), מר מזור (ע' 2 – 94 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2017) ו גב' איילת פילר (ע' 96 – 147 לפרוטוקול הדיון מיום 25.10.2017) . מטעם הנתבעים נחקר ד"ר אורי מירסקי (ע' 157 – 278 לפרוטוקול הדיון מיום 25.10.2017). עם סיום שלב ההוכחות הגישו הצדדים את סיכומיהם.

מאחר וטענת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, נותרה בתוקפה גם לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, ראשית אבחן את טענות הצדדים בעניין זה ואם וככל שיידרש אדון בתביעה גופה.

יוער, כי בהחלטת הסילוק תיארה כבוד השופטת דניה קרת – מאיר את הנסיבות הרלבנטיות. לפיכך, בשלב זה של הדיון בבקשה לסילוק התביעה על הסף, איני רואה צורך להוסיף ולפרט את השתלשלות האירועים מעבר לרקע שהובא לעיל, אלא וככל שיידרש במסגרת הדיון.

טענות הנתבעים לעניין הבקשה סילוק התביעה על הסף

במסגרת התובענה הראשונה העלה מר מזור את טענותיו בעניין הזכויות המגיעות לו מהחברה ובכלל זה השתלשלות ההתקשרויות בין הצדד ים החל משנת 2005 ועד לשנת 2010 כולל זכויותיו מכוח ההסכם משנת 2008. לפיכך, בטרם מתן פסק הדין בתובענה הראשונה בדרך של פשרה, שקל בית המשפט את מלוא המידע והנתונים הקשורים בהתקשרות שבין התובעת ומר מזור לבין החברה לרבות הנתונים אודות עסקת רוסננו. לכך יש להוסיף, כי אף אם במסגרת התביעה הראשונה הסתמך מר מזור רק על ההסכמים משנת 2005 ומשנת 2006, לא הייתה לו כל מניעה להעלות טענות המתייחסות להסכם משנת 2008 ולעסקת רוסננו. לפיכך, ומשהתביעה כאן נוגעת לאותה מערכת נסיבות ועילות שנטענו במסגרת התובענה הראשונה ו/או לנסיבות ועילות אותן יכולים היו התובעת ומר מזור להעלות במסגרת התובענה הראשונה, אין לאפשר להם להעלות כעת טענות המתייחסות להסכם משנת 2008 ולעסקת רוסננו מחמת מעשה בית דין. במיוחד כך, מקום שהתובעים היו מודעים לטענות ולעילות המועלות כעת והם בחרו שלא להעלותן במסגרת התובענה הראשונה מבלי לבקש את אישור בית המשפט לפיצול סעדים.

טענות התובעת לעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף

לציין כי התובעת לא התייחסה לבקשה לסילוק על הסף בסיכומיה , למעט האמור בסעיף 52 וגם זאת על דרך ההפניה לכתב התשובה שלה. עם כל הכבוד, סיכומים נועדו לזקק ולמקד את הטענות שהועלו על ידי בעל דין בכתבי הטענות שהגיש לאחר שנוהל הליך בו הציגו הצדדים את ראיותיהם, ועל כן, אין לקבל שסיכומי התובעת בעניין הדורש הכרעה יהיו על דרך ההפניה לכתב טענות בוודאי לא באופן גורף כפי שעשתה התובעת. זאת, גם כאשר מדובר בהתמודדות עם טענות מקדמיות שהעלו הנתבעים.

רק בסיכומי התשובה מטעמה התייחסה התובעת לטענות הנתבעים בעניין הבקשה לסילוק על הסף ולהלן טענותיה:

התובעת לא הייתה בעלת דין בתובענה הראשונה וגם נתבעים 2 – 4 לא היו בעלי דין בתובענה הראשונה, וממילא אין בפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה משום מעשה בית דין ביחס לתובעת.

התובעת כופרת בטענה לפיה היא ומר מזור חד הם, ולטענתה אין לראות בה צד קרוב למר מזור. ממילא לא הייתה לה הזדמנות להתדיין עם הנתבעים.

הנתונים שאפשרו את הגשת התביעה כאן לא היו בפני התובעת אלא בסוף חודש יולי 2013 לאחר שהוצגו לראשונה הדוחות של החברה לשנת 2011 "שהם ורק הם הקימו בסיס להגשת תובענה זו".

במסגרת התובענה הראשונה לא התקיים כל דיון בהסכם משנת 2008 או בעניין דמי ההצלחה או השכר או החזר ההוצאות של התובעת, אלא על טענה לאכיפת הוראותיו של הסכם אחר בין צדדים אחרים. בית המשפט אשר דן בתובענה הראשונה לא קבע כל ממצא חיובי, שכן לא נשמעו ראיות. בנוסף "לא נדרשה כל הכרעה בפלוגתא המצומצמת ב – 2011 שהייתה חיונית לתוצאה הסופית להתדיינות התם שאין לה כל קשר להתדיינות בתובענה זו כאמור".

דיון

תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת:

"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.
(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה".

תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

בע"א 527/80 שטורך – רגב מפעלי בניה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בתקדין) (להלן: "עניין שטורך"), התייחס בית המשפט העליון לתקנה 44 שלעיל, וכך נקבע (פסקה 4 לפסק הדין של כבוד השופטת ש' נתניהו):

"הגדרת עילת תביעה הוא רחב ביותר למטרת מבחן זהות העילה. היא רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה כשהשיקול הקובע הוא שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה".

ועוד. בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בתקדין), הנזכר בהחלטת הסילוק, נקבע:

"בית משפט קמא קיבל, כאמור, את בקשת המשיבה לדחות על הסף את תביעת המערערים בשל מעשה בית דין, בקובעו כי ההסדר במסגרת ההליך הראשון שקיבל תוקף של החלטת בית משפט, מקים השתק עילה ולמצער השתק פלוגתא. הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהוא נוגע להשתק עילה, קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על –ידי בית משפט מוסמך – בית משפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה...כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לא נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה . הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים...עוד נפסק כי מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות...ודוק: אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף...
ויוטעם – לצורך החלתו של הכלל בדבר השתק עילה, אחת היא אם מדובר בפסק-דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין בעלי הדין או בפסק-דין שיש בו הכרעה במחלוקות שבין הצדדים לאחר ניהול ההליך בפני הערכאה המבררת..."

במכתב מיום 14.3.2011 (נספח 5 לתצהירו של ד"ר מירסקי), פונה בא כוח התובעת, עו"ד תומר גלילי, אל אורי מירסקי מנכ"ל החברה (להלן: "מכתב הדרישה"), וכך הוא כותב:

"הנדון: חוב MCL למרשיי מייקון שירותים בע"מ ויואל מזור
בין חברתכם ובין מרשיי שבנדון נחתם ביום 1.8.08 הסכם שכונה "הסכם יעוץ" ובו נרכשו שירותי מרשתי חברת מייקון שירותים בע"מ ושל מרשי מר יואל מזור (להלן: "ההסכם")
הסכם זה היווה המשך להתקשרות קודמת אשר מדי פעם חוזרים אליה הצדדים בהינתן תנאים שהוכתבו ע"י המציאות המשתנה (להלן: "ההסכם הקודם").
פירות ההסכם הובשלו משהצליח מרשי במסגרת תפקידו על פי ההסכם כמנהל הכספים ( CFO) וכיועץ של MCL להביא לשותפות אסטרטגית ולהסכם שריר וקיים עם הקרן הרוסית רוסננו ( RUSNANO) ביחד עם קרן תמיר פישמן רוסיה, בהיקף של עשרות מיליוני דולרים.
על פי ההסכם היה על חברתכם לשלם שכר חודשי בסך 1,500 $ ארה"ב למרשיי, שכר זה שונה והושווה לשכר בהסכם הקודם כאשר הואצה פעילות המשא ומתן מול רוסננו בהסכמה הדדית ומשותפת בין חברתכם לבין מרשיי, החל מחודש אפריל 2009 ועד למועד זה לא שולמה תמורה עבור שירותי הייעוץ שניתנו לחברה על ידי מרשי.
הסכם זה זיכה את מרשי בדמי המלחה (SUCCESS FEES ) בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ מערכה של כל עסקה ועסקת רוסננו בכללן.
בנוסף קבע ההסכם בנוסף על הסכמים קודמים, כי מרשי מר יואל מזור זכאי לאופציות לרכישת מניות רגילות של החברה במסלול של רווח הון.
כמו כן נקבע כי MCL תשיב כל הוצאה שהוציאו מרשיי במהלך מתן שרותיהם ביחד ולחוד.
ההסכם שנחתם כאמור ב 1.8.2008 הוארך ע"י הצדדים והוא עדיין תקף וישים ובוודאי שהיה תקף וישים במהלך סגירת ההשקעה של רוסננו.
חברתכם לא שילמה למרשי אגורה בגין שירותם על פי ההסכם ופניות חוזרות ונשנות בטלפון, בדואר אלקטרוני ובהודעות סלולאריות למרות שנתקבלו כולם ע"י מנכ"ל החברה מר אורי מירסקי לא נענו וקיימת התחמקות שנמשכת באופן משיק להצלחת העסקה שמרשי קידמו באופן כה אפקטיבי ומכריע.
ביום 15.2.11 בהמשך לפגישה בין מר מזור עם מנכ"ל החברה, שוגר מצב החוב ודרישה למימוש האופציות – הכל נכון למצב הדברים הנוגע לשנים 2009, 2010 כדלקמן:
חוב פתוח בגין שירותים לשנים 2010, 2009 בסך 347,431 ₪ ובתוספת מע"מ 403,020 ₪.
דמי הצלחה בגין עסקת רוסננו בסך 376,063 $ ארה"ב ובתוספת מע"מ סך 436,199 $ ארה"ב.
החזר הוצאות בגין טיסות, ששולמו ע"י מרשי ודמי נסיעה והוצאות שהייה בסך כולל של 7,195 ₪ ובתוספת מע"מ 8,346 ₪.
באשר לאופציות הרי שמרשי חזר בכתב על הוראתו בהתאם להסכם למימוש כל האופציות שהוקצו בהסכם הנוכחי ובהסכם הקודם דהיינו 401,480 אופציות במחיר מימוש של 0.01 ₪.
המנכ"ל מר מירסקי הואיל לענות לקונית ולא רלוונטית ביום 18.2.11 וביקש כי מרשי יצור עמו קשר "במהלך השבוע" ובכן אותו שבוע חלף ולמעשה חלף כמעט חודש, אך אין כל מענה מצד המנכ"ל למרות ניסיונות יום יומיים כמעט של מרשי.
משכך בהעדר כל תשלום והקצאה על פי ההסכם מחד והבשלת העסקות שקידמו מרשי והביאו באופן בלעדי לקיומם הרי שהמסקנה היחידה הינה כי החברה מפרה את ההסכמים הפרה יסודית ומשכך מרשי קצו בהתחמקויות ובהמתנה לחברה ומילא[ו] את ידי לפנות בשמם ובמקומם ולדרוש בשמם כי בתוך 48 שעות מיום שיגור מכתבי זה תקצו את כל המניות כאמור במכתבי לעיל, תשלום מלוא הסכומים בגין החוב הפתוח, וכן בגין דמי ההצלחה כמפורט לעיל, שאם לא תעשו כן אפעל ואנקוט – בהוראת מרשי – בכל הליך וצעד לקבלת כל תרופה וסעד העומדים לרשותם על פי כל דין.
...
אין במכתבי זה משום רשימה ממצה ו/או סופית של דרישות ו/או זכויות ו/או בכוחות העומדים לזכות ו/או לטובת מרשיי ביחד ולחוד וכל זכויותיהם ו/או טענותיהם שמורות מראש ולמפרע כולל אי חוקיות ו/או בטלותן של תניות ו/או תנאים בהסכם ו/או בהסכם הקודם".

מהאמור במכתב הדרישה נראה כי במועד עריכתו היו בידי מר מזור הנתונים והמידע אשר לטענתו הקימו לו זכות תביעה בעילה של הפרת ההסכם משנת 2008 ככל שמדובר בעסקת רוסננו. בכך, יש כדי לסתור את טענת התובעת, כאילו רק בחודש יולי 2013 התגלו לה הנתונים הנדרשים אודות עסקת רוסננו. מכאן, שלמצער במועד עריכת מכתב הדרישה היו בידי מר מזור הנתונים והמידע אשר הקימו לו את כוח התביעה נגד החברה גם ביחס להסכם משנת 2008 וגם ביחס לעסקת רוסננו .

בחקירתו, אישר מר מזור שכבר בחודש נובמבר 2010 סיים את פעילותו לטובת החברה (ע' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.2017). כאשר נשאל על תוכנו של מכתב הדרישה, ניסה מר מזור להתכחש למכתב הדרישה וטען כי לא הוא כתב אותו (שם, ע' 13). בהמשך טען מר מזור כי לא ראה את המכתב אחרת לא היה מסכים לו (שם, ע' 14), אלא שבהמשך אישר מר מזור שהוא העביר את הנתונים לעו"ד תומר גלילי והוא אף ידע להתייחס לסכומים שנזכרו במכתב הדרישה (שם, ע' 17). לכך יש להוסיף כי במסגרת התובענה הראשונה הגיש מר מזור תצהיר, בו התייחס לעסקת רוסננו (שם, סעיף 13) ולמכתב הדרישה (שם סעיף 16) ומכתב הדרישה אף צורף כנספח לתצהיר האמור.

התובענה הראשונה הוגשה ביום 2.8.2011 ומכאן שבעת הגשת התובענה הראשונה היו בידי מר מזור כל הנתונים והמידע המקימים לו את כוח הת ביעה נגד החברה, ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי וההלכה בעניין זה, היה על מר מזור לכלול בתובענה הראשונה את כל טענותיו בעניין העסקתו על ידי החברה לרבות טענותיו ביחס להסכם משנת 2008 ועסקת רוסננו ולתבוע את הסעד המתאים. כזאת לא עשה מר מזור. יתר על כן, בהמרצת הפתיחה שהוגשה בתובענה הראשונה, מר מזור ביקש לעשות לעצמו דין, וכך הודיע (שם, סעיף 16):

"...
משכך, יפעל המבקש במסגרת המרצת פתיחה זאת לקבלת סעד בעניין התמורה שלא שולמה בנוגע לחוזה משנת 2005, ומצהיר על כך כי הוא יפנה בהליכים בעניין ההסכם המאוחר יותר ולמען הסר ספק אין בהגשת המרצת פתיחה זו כדי למצות את זכויותיו וטענותיו של המבקש בכל הקשר שהוא".

הנה כי כן, בעת הגשת התובענה הראשונה מר מזור היה מודע לטענותיו ותביעותיו בכל הקשור לתפקידו כמנהל הכספים בחברה בתקופה שמתחילת עבודתו ועד לסיומה, אולם הוא בחר "לפצל" את תביעותיו נגד החברה. מהוראות תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, עולה כי פיצול תביעה אפשרי, אלא שפיצול כזה מותנה ברשות בית המשפט אשר ייתן רשות לפצל סעדים במקרה בו ימצא שלתובע אינטרס לגיטימי לפיצול סעדים. מר מזור ו/או התובעת לא הגישו בקשה לפיצול סעדים וממילא לא קיבלו היתר של בית המשפט לפיצול סעדים.

ניסיונו של מר מזור להבחין בינו לבין התובעת כדי לעקוף את הוראות תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי להתחמק מהכלל של מעשה בית דין לא יצלח.

בע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קרית וולפסון בירושלים ואח' נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ (פורסם בתקדין), הנזכר בסיכומי הנתבעים, התייחס בית המשפט להלכה בעניין החלת מעשה בית דין על צד קרוב, וכך נקבע (שם, פסקה 18):
"...לפי עקרון זה, יתקיים מעשה בית דין גם במקרה בו אין זהות בין בעלי הדין, אם קיימת ביניהם זהות אינטרסים...כך למשל הועלתה בפסיקתו של בית משפט זה האפשרות לפיה פסק דין שניתן במסגרת הליך אשר חברה הייתה צד לו, יהווה מעשה בית דין כלפי בעלי השליטה באותה חברה...התשובה לשאלה האם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות בה נטל חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שיכול זר להליך הקודם להפיק מפסק הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך...הרציונל העומד בבסיסו של החריג האמור הוא, כי בעל הדין אשר לא היה צד פורמאלי להליך המשפטי, יוצג בבית המשפט באורח שילוחי על ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית המשפט התמלאה ועל כן יהא זה בלתי צודק ליתן לו הזדמנות נוספת..."

נוכח ההלכה שלעיל, ככל שמדובר ביחסים בין התובעת לבין החברה, נכון ומוצדק להגדיר את עילת התביעה באופן רחב מכוחו יש לראות בתובעת ובמר מזור ישות משפטית אחת. זאת משום שיש ליתן משקל מכריע לעובדות אלה:

כל פעילותה של התובעת בחברה נעשתה על ידי מר מזור כפי שהיה עוד בטרם ה התקשרות בין התובעת לבין החברה .
בתקופה הרלבנטית (לצורך גוף התביעה וההתדיינות המשפטית) מר מזור היה הבעלים והמנהל היחידי של התובעת .
ככל שמדובר בעסקי החברה ידיעותיו של מר מזור הן ידיעותיה של התובעת ומעשיו הם מעשיה של התובעת .
מלבד חתימתו בשם החברה חתם מר מזור על ההסכם משנת 2008 באופן אישי (נספח 3 לתצהיר של ד"ר מירסקי).
הוצאות אש"ל ונסיעה נטענות מומנו "בכרטיס האשראי הפרטי" של מר מזור (סעיף 28 לסיכומי התובעת).
במכתב הדרישה שהפנה אל החברה לא נעשתה הבחנה בין מר מזור לבין התובעת.
למר מזור, בעל השליטה היחידי בחברה, לא הייתה כל מניעה נסיבתית או משפטית לצרף את התובעת לתובענה הראשונה.
טענות התובעת כאן, נשמעות מפיו של מר מזור.

די בכל אלה, כי ללמדך, שבזמן אמת וביחסים שבינו לבין החברה, לא הבחין מר מזור בינו לבין התובעת ולמעשה בינו לבין החברה הייתה זהות אינטרסים מוחלטת.

בהקשר זה, יש מקום לשוב ולהדגיש כי עקרון האישיות הנפרדת הינו פיקציה משפטית שיש לעשות בה שימוש בתום לב, וככל שהשימוש בפיקציה זו אינו מתיישב עם "כוונת הדין" (במקרה כאן, הכלל לפיו יש לרכז תביעות ולא לפצלן) רשאי בית המשפט לייחס לחברה זכות או חובה של בעל המניות היחיד, מכוח הוראות סעיף 6 (ב) לחוק החברות, תשנ"ט - 1999. על כן, נראה לי כי צודק ונכון שלא להבחין בין התובעת לבין מר מזור ככל שמדובר בחובה לרכז את התביעות נגד החברה בכל הקשור לזכויות הנטענות מכוח תפקידו של מר מזור כיועץ וכמנהל כספים בחברה.

הוא הדין ביחס לצירופם של נתבעים 2 – 4 לתביעה כאן. בהתחשב בנסיבות העניין כפי שפור טו לעיל ומשלא מצאתי בכתב התביעה מעשים או מחדלים המיוחסים לנתבעים 2 – 4 החורג ים מהנסיבות שפורטו לעיל בקשר עם ההסכמים והעסקאות הרלבנטיות , אין להבחין בינם לבין החברה וככל שמר מזור סבר שהיה מקום לצרף אותם כנתבעים יחד עם החברה, למרות שלא היו צד להסכם 2008 ולמרות הקושי הרב לייחס להם אחריות אישית לחובות החברה מכוח ההסכם האמור , היה עליו לעשות זאת במסגרת התובענה הראשונה. בהקשר זה מקובלת עליי טענת הנתבעים, לפיה משזכה מר מזור בסעד שנקבע בתובענה הראשונה מוצתה תביעתו גם כלפי נתבעים 2 – 4, לפי שגם תביעתו נגד נתבעים 2 – 4, מבוססת על הפרת חובת החברה כלפיו בטענה שהם נושאים באחריות אישית מכוח דוקטרינת הרמת המסך ומשזכה בסעד שנפסק לטובתו בתובענה הראשונה, מוצתה תביעתו ואין הוא זכאי לסעד נוסף מנתבעים 2 – 4 , ראה רע"א 2769/09 מרצפות המשולש בע"מ נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (פורסם באתר בית המשפט העליון).

נוכח האמור עד כאן, ומשמר מזור לא ביקש מבית המשפט רשות לפיצול סעדים, אין מקום לאפשר לתובעת להגיש את התביעה הנסמכת על אותה מערכת נסיבות שהייתה ידועה למר מזור קודם להגשת התובענה הראשונה. כמו כן נראה, כי בנסיבות כפי שתוארו לעיל, יש בפסק הדין בתובענה הראשונה משום מעשה בית דין המונע מהתובעת לתבוע סעד נוסף המבוסס על מערכת הנסיבות והטענות שנדונו או היו צריכים להידון ב מסגרת התובענה הראשונה. אוסיף, כי כפי שפורט לעיל, גם בהמרצת הפתיחה שהוגשה במסגרת התובענה הראשונה התייחס מר מזור להסכם 2008 וגם בתשובה מטעמה התייחס החברה להסכם 2008 (שם, סעיפים 22 , 40 – 45, 50 - 54 ) וגם לעסקת רוסננו (שם, סעיף 26) והסכם 2008 אף צורף כנספח לתשובת החברה. דהיינו מערכת ההסכמים והעסקאות הרלבנטיות בין הצדדים נפרשה בפני בית המשפט בטרם ניתן פסק הדין, וככל שטענות מר מזור ביחס למערכת ההסכמים והעסקאות הרלבנטיות לא היו מלאות משום שבחר להעלותן בהליך אחר מבלי לבקש רשות לכך, אין לו להלין אלא על עצמו. בהקשר זה, נכון לציין שבפסק הדין בתובענה הראשונה נקבע:

"כאמור, הצעתי באה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את השתלשלות ההתקשרות בין הצדדים החל משלהי שנת 2005 ועד שנת 2010, את מצבה של החברה נכון להיום, את טיעוני הצדדים, וכל החומר שמצוי בתיק"

משהגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה מהטעמים שלעיל, איני רואה לנכון להידרש לטענות הצדדים באשר לתביעה גופה אף שלמקרא טענות הצדדים ובחינת הראיות, נראה כי יש בה ממש, אולם יש להניח שבפסיקת הסעד על דרך הפשרה בתובענה הראשונה , התחשב בית המשפט בטענות ובראיות שהונחו לפניו לרבות ביחס לפעילותו של מר מזור בשנים 2009 ו - 2010 השנים בה ן נוהל משא ומתן לקראת כריתת עסקת רוסננו ובכלל זה ראיות שהוצגו במסגרת ההליך כאן. בהקשר זה אוסיף, כי ככל שלא עמדו בפני בית המשפט אשר דן בתובענה הראשונה ראיות שהוצגו במסגרת ההליך כאן, אין לזקוף זאת לחובת הנתבעים אלא לחובת התובעת ומר מזור אשר בחרו שלא להציג ראיות אלה במסגרת התובענה הראשונה.

כך גם לא ראיתי לנכון להתייחס לטענות שהעלתה התובעת בסיכומיה ביחס לתביעות הנוגעות להתנהלות החברה מול גורמים אחרים , ולהתנהלות החברה בשנים 2012 – 2016 אשר יש בהן משום הרחבת חזית או שאינן רלבנטיות.

סוף דבר

התביעה נדחית.

בהתחשב במכלול ההליכים בקשר עם התביעה כאן לרבות הליך הערעור בבית המשפט העליון ובמספר דיוני ההוכחות, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 108,300 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ט, 06 יוני 2019, בהעדר הצדדים.