הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 11419-04-16

לפני
כבוד ה שופטת חנה פלינר

התובע

גבארין מוחמד מופיד
ע"י ב"כ עו"ד סיהאם עספור ואח'

נגד

הנתבעת

1.צחור הנדסה ובניה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ז הר גבע ואח'

2.יוסף צחור – נמחקה התביעה

פסק דין

השאלה שבמחלוקת, בתמצית

1. האם התובע זכאי לסכומים נוספים מחברת צחור הנדסה ובנייה בע"מ (להלן: "החברה" או "הנתבעת"), וזאת בגין שותפות נטענת בחברה או ברווחיה? האם אכן התקיימה שותפות שכזו, ואם כן מה טבעה, וכפועל יוצא האם יש ליתן לתובע צו למתן חשבונות כמבוקש או צו לפירוק אותה שותפות, כפי שנתבע כסעד חלופי?
להלן העו בדות הצריכות לעניין.

העובדות הצריכות לעניין

2. התובע הוא אזרח ישראל אשר מיום 1.8.2007 או בסמוך לכך הועסק בנתבעת, תחילה כפועל בניין שכיר ולאחר מכן תפקד כמנהל עבודה. הנתבעת היא חברה בעירבון מוגבל שנרשמה ביום 1.1.2002 ברשם החברות (רא ו נספח 3 לכתב הגנה מתוקן). הנתבעת עסקה תחילה במתן שירותי פיקוח על חברות בנייה ולאחר מכן, הפכה לחברה קבלנית המבצעת פרויקטים בתחום הבינוי. הנתבע 2, אשר לימים נמחק מכתב התביעה, הינו מר יוסף צחור, מהנדס בהכשרתו, המשמש כמנהל הנתבעת, דירקטור יחיד בה ומחזיק 100% ממניותיה (להלן: "צחור").

3. ביום 4.9.2007 חתמו התובע וצחור על מסמך הנושא את הכו תרת " סיכום דיון" (ראו נספח ב' לתצהיר התובע, להלן: "ת/2" ו- "ההסכם" או "סיכום דיון") במסגרתו סיכמו הצדדים, בין היתר, על חלוקת רווחים שיהיו לנתבעת בפרויקטים עתידיים, כאשר חלקו של התובע יהא עד לסוף שנת 2007- 10%, שנת 2008- 15%, שנת 2009- 20% (סעיפים 2,5,6 להסכם); נקבע כי המשכורת הגלובלית הן של התובע והן של צחור תעמוד על סך של 5,000 ₪ (סעיפים 3- 4 להסכם); הצדדים הגדירו את מהות התפקיד של כל אחד מהם (סעיפים 7-8 להסכם); הצדדים התחייבו להעמיד את המימון הדרוש לביצוע מטרות הנתבעת (סעיף 14 להסכם); הצדדים הסכימו כי הרווחים הראשוניים ישמשו לכיסוי הלוואות וערבויות הנתבעת (סעיף 15 להסכם); כי חלוקת הרווחים תעשה בחודש ה-3 לכל שנה (סעיף 16 להסכם); סוכם על סודיות ואי תחרות (סעיף 17); כמו כן סוכם על אופן ביטול ההסכם (סעיפים 18 עד 20 להסכם) , כשבסעיף 20 נאמר: "לאחר ביטול ההסכם לא יהיו למוחמד זכויות נוספות על אלה המגיעות לעובד שכיר ע"פ החוק".

3. ביום 15.5.2008 הוציאה הנתבעת אישור בכתב, בזו הלשון:

"לכל המעוניין
הנדון: אישור
הנני לאשר שמר מוחמד ג'ברין ת.ז XXXXXX107 עובד בחברתי כבר כשנתיים.
לפני כשנה הגענו להסכמה שמוחמד יהיה גם שותף בחברה.
בשנים הראשונות רווחי החברה ישמשו לגדילתה וקניית ציוד, ובהמשך תהיה חלוקת רווחים. המשכורת שכרגע מוחמד מקבל (4,500 ₪ נטו בתוספת רכב וטלפון נייד) אינה משקפת את רווחיו האמיתיים, שגבוהים הרבה יותר". (ראו נספח ג' לת/2, להלן: "האישור").

4. ביום 14.6.2010 ניתן לתובע מכתב המלצה המאשר כי התובע הוא "עובד בנתבעת משך 3 שנים בתפקיד מנהל עבודה" (נספח 8 לכתב ההגנה המתוקן, להלן: "מכתב ההמלצה").

5. ביום 30.10.2011 הגיעו יחסי העבודה/השותפות בין הצדדים לקיצם. בעקבות ניתוק היחסים הגיש התובע ביום 12.12.2013, תביעה על סך 520,306 ₪ לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (סע"ש 26592-12-13) כנגד הנתבעת וצחור במסגרתה תבע הוא הפרשי שכר, פיצויי פיטורים וזכויות עבודה סוציאליות לרבות פידיון חופשה שנתית, דמי הבראה, ביגוד, הפרשות לקרן פנסיה, השתלמות ופיצויים ( להלן: "כתב התביעה בבד"ע", צורף כנספח 4 לכתב ההגנה).

6. בכתב תביעתו בבד"ע טען התובע בין היתר כי פוטר מעבודתו. לגבי מעמדו בנתבעת ציין כי היה עובד שכיר במשרה מלאה, וגובה השכר המוסכם עמד על 10,000 ₪, למרות שבפועל שולם לו שכר של 4,500-5,000 ₪ לחודש. בסעיפים 37-44 לכתב התביעה בבד"ע מפרט התובע את השתלשלות העניינים הנוגעת לשכרו – לטענתו ביום הצטרפותו לחברה סוכם על שכר של 10,000 ₪; לאחר כחודשיים הושג סיכום לעניין חלוקה ברווחים (התובע צירף את סיכום הדיון הנזכר לעיל). בסעיף 41 לכתב התביעה בבד"ע טוען התובע ש" הסיכום עליו חתומים הצדדים אינו שווה את הנייר"; מדובר ב"עוקץ" ו"תרמית" אשר נועדו להתחמק מ תשלום השכר המוסכם בסך של 10,000 ₪; שהתברר שאין כל ממש בטענת ה"רווחים האדירים" אותם צופה החברה. משכך כאמור תבע התובע בבד"ע את הפרשי השכר לכל תקופת עבודתו (לשיטתו 58 חודשים), תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, הפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות, פיצויי פיטורין והכל בסכום כולל של 520,306 ₪.

7. ביום 26.5.2016 ניתן פסק דין מפי כב' השופט הבכיר, ד"ר, יצחק לובוצקי (להלן: "פסק הדין האזורי", ראו נספח 9 לכתב ההגנה). בפסק הדין נקבע בין היתר שאין כל מקום לחייב אישית את צחור בסכומים הנתבעים; נקבע שהתובע עבד בחברה 51 חודשים; נדחתה גרסת התובע לפיה הוסכם ששכרו יועמד על סך של 10,000 ₪, עם זאת נקבע כי יש להשלים את השכר ששולם לזה הקבוע בצו ההרחבה לענף, ובסך כולל של 87,240 ₪ (40 חודשים* 4,500 ₪ - 6,681 ₪). עוד נקבע כי התובע הוא שבקש לסיים את עבודתו בחברה ונשללה טענת הפיטורין, אם כי לאור הסכמת החברה לשלם פיצויי פיטורין, נפסקו פיצויי פיטורין בלבד, ללא דמי הודעה מוקדמת ופיצויים עבור "פיטורין שלא כדין". סך הכל נפסקו לתובע סכומים כוללים של 140,510 ₪. לאור ההפרש בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק לא נפסקו לחובת החברה הוצאות משפט; מאידך, בשל דחיית התביעה האישית כנגד צחור חויב התובע לשלם הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪.

8. על הכרעת בית הדין האזורי הוגש ערעור (ע"ע 44697-06-16) ע"י שני הצדדים. ביום 30.11.2017 הסכימו הצדדים להסמיך את בית הדין הארצי לעבודה לפסוק על דרך הפשרה, ונקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך נוסף של 19,500 ₪.

9. עוד בטרם ניתן פסק הדין בבד"ע, פתח התובע בהליך בבית משפט זה, הליך אשר כוון במקורו הן כנגד החברה והן כנגד צחור. בכתב התביעה המקורי התבקש בית המשפט להצהיר שהתובע הינו שותף ברווחי הח ברה. החברה הגישה בקשה למחיקה על הסף, בין היתר בטענת חוסר סמכות עניינית, ראו החלטתי מיום 11.12.2016; ביום 21.2.2017 התקיימה ישיבת קדם משפט בפניי, בעקבותיה נדרש התובע להודיע האם עומד הוא על תביעתו כפי שהוגשה או מבקש לתקן את כתב התביעה; התובע בקש לתקן את תביעתו ונעתרתי לבקשה אגב חיוב בהוצאות, ראו החלטתי מיום 1.6.2017.

10. בתיק זה התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה נחקרו התובע, צחור, ועד מטעם התובע, מר אחמד מופיד גבארין (תצהירו סומן ת/1). בתום ישיבת ההוכחות ניתן צו לסיכומים, ואלו הוגשו על ידי הצדדים.

טענות הצדדים, בתמצית

11. התובע מפנה להלכות המשפטיות המחייבות, עת בוחן בימ"ש קיומה של שותפות. לשיטת התובע יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים; יש לבחון את התנהלות הצדדים וההסדרים שנהגו על פיהם. התובע טוען כי ממכלול הראיות שהוצגו בבית המשפט עולה כי הצדדים התכוונו ליצור שותפות. התובע הפנה לסיכום הדיון; לעדויות הצדדים; לאישור שניתן. כן טען התובע כי ניאות לוותר על חלק משכרו ולהעמידו על סך של 4,500 ₪ וזאת לשם קידום ופיתוח של הנתבעת, וויתור זה היווה את השקעתו בחברה.

12. לגבי הטענה האחרונה הנזכרת לעיל, טענה הנתבעת בסיכומיה שמדובר בהרחבת חזית פסולה, ושעניין הויתור כביכול על יתרת השכר הועלה לראשונה רק בסיכומי התובע. הנתבעת טוענת כי טענה חדשה זו סותרת חזיתית את טענות התובע כפי שפורטו בבד"ע וכי הוא מושתק מלהעלות טענה זו.

13. לשיטת הנתבעת, סיכום הדיון עיגן את זכותו של התובע לקבל רווחים מתוך פרויקטים עתידיים , כ"בונוס" במסגרתו עבודתו, אך ורק בתנאי כי קיימים רווחים שכאלו במועדים עליהם סוכם (שנת 2007-2009). הנתבעת טוענת שהוכיחה כי לא היו רווחים בשנים הרלוונטיות, והיא מפנה בין היתר לדו"חות הכספיים שצורפו על ידה. משכך טוענת היא כי לתובע לא מגיעים כספים נוספים מעבר לאלו ששולמו לו.

14. בכל הנוגע לסיכום הדיון טוענת הנתבעת כי האמור בו אמנם נוסח בצורה "שלומיאלית", אולם תוכנו, כמכלול, תומך בפרשנותה היא; לשיטתה האישור ניתן לתובע לבקשתו, לצורך הצגת מסמך זה לבנק, לקבלת משכנתא; הנתבעת מפנה למכתב ההמלצה המאוחר יותר, שם לא צוין דבר השותפות הנטענת. הנתבעת טוענת כי התובע פעל בחברה כשכיר בלבד והאחריות להתנהלות החברה הי יתה מוטלת על כתפי צחור בלבד.

15. בפן המשפטי טוענת הנתבעת שמקום בו הנתבעת מאוגדת כחברה, אין כלל מקום לדון ביחסי שותפות; כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, שכן אם וככל שטוען התובע לזכויות הנובעות מהיותו שותף, הרי זכויות אלו נוצרו ביום 4.9.2007, ומאחר ולא התבקשה הצהרה תוך 7 שנים מיום היווצרות העילה, התביעה התיישנה; הנתבעת טוענת כי לכל היותר זכאי התובע לבונוס מתוך הרווחים, אך בונוס זה נגזר מזכויותיו כעובד, ולכן היה מקום (אם בכלל) לתבוע סעד זה במסגרת התביעה בבד"ע, וזאת לא נעשה. הנתבעת טוענת כי בכל מקרה לא מתקיימת שותפות בין התובע לבין החברה.

ההכרעה, וראשית ההלכה

16. פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה") מגדירה בסעיף 1 כי:
"קשרי שותפות" הינם "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקדת רווחים למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר"; "שותפות" היא "חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות" (סעיף 1 לפקודה).

17. מלשון הסעיף נלמד כי לא ניתן לקיים בעת ובעונה אחת שותפות וחברה יחדיו. חרף מסקנה זו, הבהיר כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז) כי בנסיבות מסוימות עצם רישום החברה לא ישלול את האפשרות לקיום שותפות, באומרו:
"(...) אין דואליות נורמאטיבית תאגידית בשיטתנו. כל מסגרת תאגידית מוציאה את רעותה. תאגיד אינו יכול להיות שותפות וחברה בעת ובעונה אחת. שותפות היא "חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות". "קשרי שותפות" הינם הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקדת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין" (סעיף 1 לפקודת השותפויות ([נוסח חדש]). מבחינה מושגית אפוא, אין שותפות וחברה יכולות לדור בכפיפה אחת. לכאורה, קיומה של חברה שומט את הקרקע תחת טיעון השותפות. אולם לאור הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, דומה כי עצם רישום החברה אינו שולל מניה וביה את האפשרות לקיום שותפות" (ראה: ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, מח (5) 799, 806) (להלן: "ענין ורד הלבשה"). במקרה זה סבר ביהמ"ש כי רישום החברה היה פורמלי לחלוטין ולכן נדונו יחסי הצדדים כשותפים.

18. סעיף 2 לפקודה מתייחס לצורות שיתוף שאינן קשרי שותפות וקובע כי "לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
(...)
(3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו;
(...)
(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים.". (ראו סעיפים 2 (2)-(3), (8) לפקודה).

19. כמו כן, המחוקק קבע כי שותפות לשם ניהול עסק חייבת ברישום ופרסום ברשומות (סעיפים 4 ו-8 לפקודה) אך סייג באומרו שאי רישום השותפות לא ישפיע כשיקול אם השותפות קיימת או לאו (סעיף 6 לפקודה) ובמילים אחרות: עצם הרישום לא יהווה תנאי קונסטיטוטיבי לשם יצירת השותפות.

20. בע"א 727/88 מנשה שוורץ נ' ישראל רנן מו(5) 851 (להלן: "עניין רנן"), ביהמ"ש מפרט סימני היכר בהתקיימם ניתן להסיק שמערכת קשרים כלשהי תהא שותפות והם: כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים; הצגת הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות ברווחי העסק; משכם של היחסים (בעניין רנן, עמ' 854 לפסה"ד). הפסיקה קבעה סימנים נוספים והם: הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; השתתפות בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות ההדדית של השותפים לחייב אחד את השני (וראה: ע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 7.4.1992, פסקה 11 לפסק הדין).

21. עוד נקבע כי בחינת קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק:
"השאלה, מתי המימצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות, היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה של עובדה היא (ראה: ,rochester and san francisco) D. 2a am. Jur 350 59 ( 1987; ע"א 167/89 [2]) ." (עניין רנן, בעמוד 853).

22. כידוע, הנטל להוכחת קיום יחסי שותפות מוטל על הטוען זאת ובענייננו על כתפי התובע אשר טוען לקיומם (ע"א 1763/93 זליכה נ' שוחט (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 14.3.1996); ת"א 2154/07 אופקים סוכנות לביטוח בע"מ נ' תשובה (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 21.8.2011).
מההלכה – ליישומה

23. אקדים את המאוחר -לאחר ששקלתי את הדברים, לאור כתבי הטענות בהליך שבפניי ובהליך בבד"ע; לאור העדויות וההלכות המשפטיות המחייבות, קובעת אני כי דין התביעה להידחות במלואה, ממספר טעמים כבדי משקל, לא כל שכן משקלם המצטבר. אבאר דבריי אלו.

24. ראשית סבורה אני כי אכן מקום שמדובר בחברה בע"מ – היא הנתבעת, אין כל מקום לדון בטענת השותפות, במובנה בפקודת השותפויות, וראו בעניין זה עניין ורד הלבשה : " "(...) אין דואליות נורמאטיבית תאגידית בשיטתנו. כל מסגרת תאגידית מוציאה את רעותה. תאגיד אינו יכול להיות שותפות וחברה בעת ובעונה אחת."
אם וככל שטענת התובע היא נכונה, והובטחה לו "שותפות בחברה", הדרך ליישם זאת הינה באמצעות הקצאת מניות בחברה, באותו שיעור של "שותפות" כפי שסוכם כביכול, ראו גם ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה פד"י מו (1), 172 בעמ' 175. כשנשאל התובע על ידי בית המשפט אם הוא זכאי למניות בחברה השיב בחיוב, ראו עדותו בעמ' 10 שו' 5, אם כי לא ידע לנקוב בשיעורן, ראו עמ' 10 שו' 7-8. אין מחלוקת שמניות לא הוקצו לתובע; אין מחלוקת שצחור הוא בעל המניות היחיד; לשיטת התובע, הזכאות כביכול למניות צמחה מסיכום הדיון שנחתם ביום 4.9.2007.

25. הנקודה האחרונה מובילה אותי למסקנה נוספת. לא יכולה להיות מחלוקת שהתובע היה יכול לבדוק, בכל עת, האם נרשם הוא כבעל מניות. העובדה שהתובע לא דרש כלל לקבל לידיו שטרי העברת מניה; לא דרש כי ירשם כבעל מניות ברשם החברות; לא ביצע כל בדיקה בעניין זה; ולא הגיש כל תביעה בתקופת ההתיישנות, דורשת את דחיית התביעה להכיר בו כ"שותף", מקום שמדובר כאמור בחברה בע"מ ולא בשותפות במובנה בפקודת השותפויות.

26. עם זאת, בנוסף ולחלופין, מאחר והפסיקה הכירה גם בקיום שותפות מקום בו מאוגדת חברה בע"מ, וראו החריג שנזכר בעניין ורד הלבשה, בחרתי לבחון לעומק גם טענה זו (הגם שאיני סבורה שנסיבות המקרה ויחסי הצדדים מצדיקים את החריג לכלל הנזכר שם). כאן סבורה אני שהתובע, שנטל ההוכחה מוטל על שכמו, לא הרים נטל זה ולא מתקיימים המבחנים הנזכרים בפסיקה להוכחת קיומה של שותפות.

27. כך, איני סבורה שהמסמכים שהוצגו, בכללותם (סיכום הדיון; האישור, מכתב ההמלצה), תומכים בגרסת התובע, והאמור בהם מתיישב טוב יותר עם גרסת הנתבעת. כך – סעיף 1 לסיכום הדיון מעגן הסכמה ברורה לחלוקה ברווחים עתידיים בפרויקטים, הסכמה לה לא התכחש צחור, ראו עדותו בעמ'' 18 שו' 21: "שותף ברווחים לתקופה זמנית עד סוף 2009", וכן עדותו בעמ' 20 שו' 28. ודוק, חלוקה ברווחים של פרויקטים ולא רווחים של החברה, בוודאי שלא אחוזים בחברה עצמה; כך מסדיר סיכום הדיון את חלוקת הרווחים ל – 3 שנים בלבד; מובהר שהרווחים הראשונים של החברה ישמשו לכיסוי הלוואותיה וערבויותיה; ואם היה ספק, נקבע במפורש בסעיף 20 ש"לאחר ביטול ההסכם לא היו ומוחמד זכויות נוספות על אלה המגיעות לעובד שכיר ע"פ חוק".

28. אמנם, קיימות בסיכום הדיון הוראות מהן ניתן לחלוץ מסקנה שונה, ראו למשל סעיפים 14, 18, 19. ראו גם חקירת צחור באשר הצורך לכלול הוראות מסוימות בסיכום הדיון, בעמ' 16 שו' 3-15; שו' 31 עד עמ' 17 שו' 7. עם זאת, יש לזכור שהמסמך נוסח על ידי צחור, אגב התייעצות עם גיסתו, עורכת דין שאינה בקיאה בתחום דיני החברות (חקירת צחור בעמ' 17 שו' 20-28). אין לי אלא להסכים עם צחור שסיכום דיון זה נוסח בצורה "שלומאלית" (עמ' 17 שו' 14-17), אולם אם קוראים הסכם זה כמכלול, ובמיוחד לאור התנהגות הצדדים לאחר כריתתו של הסכם זה (ועל כך אפרט בהמשך), סבורה אני כי אין ללמוד הימנו על קיומה של שותפות בנתבעת עצמה.

29. לגבי האמור באישור, אזי כביכול רשום בו מפורשות ש"מוחמד יהיה גם שותף בחברה". עם זאת, צחור הסביר את הרקע למתן אישור זה וניסוחו, זאת לבקשת התובע ולצורך קבלת הלוואה בבנק, ראו עדותו בעמ' 23 שו' 20-21, עמ' 28 שו' 23-24. התובע התחמק ממתן תשובה בעניין זה , ראו עדותו בעמ' 11 שו' 4: "בסדר אבל זה ביני לבינו". מעבר לכך, האמור באישור אינו מתיישב עם האמור בסיכום הדיון (שם אין כל זכר לשותפות בחברה כי אם ברווחים בפרויקטים בלבד); האמור באישור אינו מתיישב עם האמור במכתב ההמלצה שניתן כשנתיים מאוחר יותר, שם רק מצוין שהתובע היה מנהל עבודה בנתבעת, וצורף תלוש שכר שלו, ללא אזכור של השותפות הנטענת.

30. המסקנה מהמקובץ עד כה הינה שהראיות בכתב שהוצגו בפניי, כמו גם גרסתו של התובע בהליך בבד"ע (ועל כך ארחיב בהמשך), מתיישבות טוב יותר עם המסקנה שהתובע אינו במעמד של שותף בחברה. מסקנה זו מתבקשת גם לאחר שבוחנים את התנהלות הצדדים, לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת קיומה של שותפות, וראו עניין רנן. יש לזכור כי היחסים בין הצדדים נמשכו לכל היותר על פני ארבע שנים; עוד התברר שלתובע לא היו זכויות חתימה בחברה (עמ' 9 שו' 6); הוא לא חתם על ערבויות אישיות (עמ' 9 שו' 8); ההחלטות לעניין תנאי העובדים לא נקבעו על ידו באופן בלעדי, אלא במשותף עם צחור (ראו ה"זגזוג" בתשובותיו, לאחר שעומת עם פרוטוקול הדיון בבד"ע, בעמ' 12, שו' 11, שו' 22, עמ' 13 שו' 5-6); עלויות חומרי הבניין קיבלו את אישורו של צחור (התובע בעמ' 13 שו' 22); צחור היה חותם על השיקים והוא היה הגורם המשלם (התובע בעמ' 14 שו' 9, 19-21). עולה כי תפקידו של התובע היה תפקיד שטח – הוא זה שניהל את האתר ואת הפועלים (צחור בעמ' 17 שו' 10), אך מבחינה כספית צחור הוא המנהל היחיד, והוא זה שהעמיד הלוואות לחברה, ראו עדותו בעמ' 20 שו' 2-3: "עדיין היו לי הלוואות בתוך החברה שאני כיוסי צחור הפרטי בעל החברה. זאת אומרת החברה הייתה ממומנת על ידי, כולל הרכבים. כספים אני מימנתי, למרות שניסנו להגיע לאן שניסינו".

31. מסקנתי מהעדויות והראיות היא שלכל היותר מדובר בזכות עובד (התובע) לקבלת רווחים במסגרת תנאי העסקתו, כפי שנקבע בפסיקה, וראו ע"ע (ארצי) 1304/02 אמירה אורן נ' דניאלה עובדיה (15.5.2006) [פורסם במאגרים]: " גם כאשר חלק מהשכר הינו על בסיס רווחים אין הדבר מעיד בהכרח על שותפות. שותפות ברווחי העסק אינה בגדר שותפות בעסק. השכר שמקבל העובד יכול לכלול רכיב של אחוז מסוים מהרווחים בעסק. אין בכך כדי להצביע על כך שמדובר בשותף ולא בעובד". דברים אלו יפים גם לענייננו, ומשכך, היה על התובע להגיש את דרישתו לקבלת רווחים כחלק מתביעתו שהוגשה בבד"ע, וזהו הפורום המוסמך לדון בתביעה זו. משלא עשה כן, נבלעה תביעתו ברכיב זה ואין לאפשר לו לעקוף את המגבלה הדיונית באמצעות הכשרת תביעה זו.

32. לא זו אף זו. סבורה אני כי לאור גרסתו ודרישותיו של התובע בהליך בבד"ע, קם השתק שיפוטי והתובע חסום מלדרוש את הסעדים כפי שנתבעים על ידו בתביעה שבפניי, ואפרט: "כלל ההשתק השיפוטי (Judicial Estoppel) יונק את חיותו מעקרון תום הלב והוא קובע כי כאשר צד להליך העלה טענה משפטית או עובדתית בהליך אחד, הוא מושתק מלהתכחש לטענה זו ולטעון היפוכם של דברים בהליך אחר, אפילו נגד יריב אחר" [ע"א 4170/14 כהן נ' כהן, פס' 8 לפסק דינה של כבוד השופט חיות (פורסם בנבו, 14.01.2016); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625, 633 (2005)]. התכלית העומדת בבסיסו של כלל ההשתק השיפוטי היא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט.

33. "השאלה האם הצלחתו של בעל הדין בהליך הקודם היא תנאי להחלת השתק שיפוטי נותרה שנויה במחלוקת בפסיקה הישראלית. אך גם המצדדים בכך שהפעלת ההשתק השיפוטי אינה מותנית ב"הצלחה קודמת", מתנים את תחולת הכלל בהתנהגות חסרת תום לב של בעל הדין או בניצול לרעה של מערכת המשפט" [עניין כהן, פס' 9; ע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פס' 9 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות (פורסם בנבו, 26.03.2014); ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, פס' 13 לפסק דינו של כבוד השופט ריבלין (פורסם בנבו,28.08.2012)]. כמו כן, גם הליך שבו ויתר צד על טענותיו וההליך נמחק מקים השתק שיפוטי כלפי הצד השני. כך נפסק כי "צד שטען טענה בהליך לפני בית המשפט, ובהמשך בא לסיומו אותו הליך במסגרת הסדר פשרה שבגדרו התקבלה טובת הנאה, יהיה מנוע מלטעון טענה המנוגדת לה בהליך מאוחר יותר נוכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי." [בר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ, פס' 19 לפסק דינו של כבוד השופט פוגלמן (פורסם בנבו,4.5.15).

35. לסיכום ההלכות בנושא ההשתק השיפוטי יפים דברי כבוד השופט רובינשטיין בע"א 739/13 בן-ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה (פורסם בנבו, 6.10.2014) :"ההליכים המשפטיים אינם "תכנית כבקשתך" בהם יכול פלוני לטעון פעם כך ופעם אחרת, ולסתור את דבריו שלו עצמו בהתאם לאינטרסים נשוא ההליך הרלבנטי. [...] די בחובות תום הלב וההגינות הבסיסיות כדי לקבוע כי אין אדם יכול לטעון לדבר והיפוכו ולצפות כי טענותיו יתקבלו בהתאם למבוקש בשעה פלונית."
36. במקרה שלפנינו, בהליך בבד"ע טען התובע חזור וטעון כי היה במעמד של עובד שכיר בלבד, שזכאותו לשכר עמדה על סך של 10,000 ₪. התובע הזכיר בהליך בבד"ע את "סיכום הדיון", והסביר שם מדוע לאור סיכום הדיון קיבל לידיו סכום מופחת של משכורת, אולם לשיטתו סיכום הדיון "אינו שווה את הנייר על הוא כתוב", מדובר ב"עוקץ ומרמה", ומשכך לא התבקשה אכיפת "נייר" זה, אלא עלתה דרישה לפסוק את משכורת הבסיס שכביכול סוכמה. על בסיס גרסתו זו של התובע, לפיה הוא במעמד של עובד בלבד (ודוק, ההליך שבפני נפתח שנים לאחר שהחל ההליך בבד"ע), נפסקו לטובתו סכומים נוספים, הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הארצי.

37. שתי דרישותיו של התובע, הן להפרשי שכר (שהתקבלה בפס"ד חלוט) והן לרווחים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אם הויתור על השכר מקנה לו את הזכות לדרוש השתתפות ברווחי החברה – אין מקום לפסוק הפרשי שכר כי אם רווחים בלבד; ואם לא היה ויתור על שכר, וככל שהיה כזה, הויתור אינו שווה את הנייר עליו הוא כתוב (כפי שנטען בבד"ע), אין כל מקום לפסוק רווחים. משכך, סבורה אני כי יש מקום להורות על דחיית התביעה גם בשל תורת ההשתק השיפוטי.

38. מכל הטעמים הללו, לא כל שכן משקלם המצטבר, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט הכוללות את שכר טרחת עורכי הדין בסכום של 15,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו חשוון תש"פ, 13 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.