הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 10780-08-18

לפני
כבוד ה שופטת איריס לושי-עבודי

תובעת/משיבה

דיאליט בעמ
באמצעות מנהלה מר צבי פורת

נגד

נתבעים/מבקשים

1.SAHAJANAND LASTER TECHNOLOGY PRIVATE LTD
2.SAHAJANND TECHNOLOGIES PRIVATE LTD
3.DHIRALAL KOTADIA
ע"י ב"כ עו"ד דוד קולב, ברק משיח ומרדכי שורק

פסק דין

פסק-דין בשאלת התיישנותה של תובענה זו.

הרקע וההליכים

התובענה שבפניי (שמספרה אז היה ת"א 30462-04-14, להלן: "התיק הישן") הוגשה עוד ביום 22.4.2014, אך למעשה עודנה מצויה בשלביה המקדמיים. יצוין כי התובעת אינה מיוצגת עוד בתובענה זו על-ידי עורך-דין וכי מנכ"ל התובעת, מר צבי פורת (להלן: "מר פורת"), הוא שמייצגה בפניי לאחר שהופסק ייצוגה על-ידי עורכי-הדין שהגישו את התובענה. עוד יצוין כי הנתבעים הינם חברה ואזרח זרים שמקום מושבם בהודו. (יצוין כי לשיטתה של התובעת עצמה, "הנתבעת 2" היא למעשה שמה החדש של הנתבעת 1, ועניין זה, היינו האם מדובר באותה ישות משפטית או שתי ישויות משפטיות נפרדות, טרם התברר בפניי).

בתמצית, עניינה של התובענה בטענות להפרת שני הסכמים שנכרתו על-פי הטענה בין התובעת לנתבעת 1. על-פי הנטען בכתב-התביעה, התובעת היא חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של מכונות ייצור לענף היהלומים המלוטשים. בשנת 1997 חתמה התובעת - לדבריה - על הסכם הפצה בלעדי עם הנתבעת 1 בו התחייבה הנתבעת 1 לרכוש את מוצרי התובעת ולשווקם לתעשיית ייצור היהלומים ההודית (להלן: "הסכם ההפצה"). בנוסף לכך, נטען כי בשנת 1999 כרתו התובעת והנתבעת 1 הסכם נוסף ביניהן לרכישת 200 מכונות מהתובעת על-ידי הנתבעת 1 (להלן: "הסכם המכונות"). עוד נטען בכתב-התביעה כי לימים הופרו הסכמים אלה על-ידי הנתבעת 1. על רקע זה תבעה התובעת פיצוי כספי מהנתבעים בגין מספר עילות, כאשר סכום התביעה הועמד בכתב-התביעה המקורי לצרכי אגרה על סך של 2,500,001 ₪.

במאמר מוסגר יצוין כי לטענת הנתבעים הסכם ההפצה כלל לא נחתם עם הנתבעת 1, אלא עם שותפות הודית בשם Sahajanand Laser Technology, ולכן יש למחוק על הסף את התובענה נגד הנתבעות 1 ו-2. כמו כן טענו הנתבעים כי יש למחוק על הסף את התובענה נגד הנתבע 3. ברם לאור התוצאה אליה הגעתי אתעלם מטענות אלה ובין היתר אצא מנקודת הנחה כי הסכם ההפצה אכן נחתם בין התובעת לבין הנתבעת 1. למותר לציין כי אין בהתייחסותי זו כדי לדחות את טענת הנתבעים בעניין זה, שטרם נדון בפניי.

ביום 7.1.2015 הגישו הנתבעים כתב-הגנה בצירוף בקשה לסילוק התובענה על הסף (בקשה מס' 3 בתיק הישן, להלן: "הבקשה לסילוק על הסף") עקב התיישנות, היעדר עילות תביעה, היותה של התביעה נישומה בחסר והטענה כי כתב-התביעה מנוסח באופן מעורפל ולקוי, המקשה על הבנתו ואינו מגלה את סכום הפיצויים הנתבע מן הנתבעים. הבקשה נתמכה בתצהירו של הנתבע 3.

ביום 19.7.2015 הגישה התובעת בקשה לתיקון 21 סעיפים מ-84 סעיפי כתב-התביעה (וכן הוספת סעיף נוסף), לרבות העלאת סכום התביעה מ-2,500,001 ₪ ל-7,000,000 ₪ (בקשה מס' 8 בתיק הישן). ביום 18.1.2016 קיבלתי באופן חלקי את בקשת התובעת לתיקון כתב-התביעה וקבעתי בהחלטה מפורטת כי היא רשאית לתקן את כתב-התביעה בסעיפים אחדים, וזאת בכפוף לתשלום הוצאות הנתבעים. יודגש כי בהחלטה זו לא התרתי את העלאת סכום התביעה מן הטעמים שפורטו שם.

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון ביום 10.4.2016 (רע"א 1557/16 דיאליט בע"מ נ' Sahajanand Laser Technology Private Ltd. ואח' ). בית-המשפט העליון קבע בין היתר כי:

בית המשפט בחן לעומק את טענות המבקשת בבקשה לתיקון כתב התביעה, וקבע את אשר קבע לגבי כל סעיף וסעיף. כזאת עשה, בין היתר, לאור הגישה הליברלית הנקוטה בפסיקה ביחס לבקשות כגון דא... ודומה כי בית המשפט המחוזי הלך גם כברת דרך לא קטנה לקראת המבקשת באשר לחלק ניכר מהבקשה. אף על-פי כן, לא אישר בית המשפט תיקונם של סעיפים מספר. הנימוקים שניתנו ביחס לסעיפים אלו מקובלים עלי במלואם, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטה ולשנותה.

עוד יצוין כי בשעתו התובעת לא שילמה את סכום ההוצאות שנקבע בהחלטתי מיום 18.1.2016 (הוצאות אלה שולמו רק בשלב מאוחר יותר) ולמעשה עד עצם היום הזה לא הגישה כתב-תביעה מתוקן בהתאם להחלטה מפורטת זו וממילא אף לא הוגש כתב-הגנה מתוקן (ככל שהנתבעים היו חפצים בכך). לכך יש להוסיף את העובדה כי התיק הישן נגרס על-ידי המזכירות וכי כתב-התביעה המקורי שהיה בתיק בית-המשפט שונה מכתב-התביעה המקורי שהתובעת טוענת כי הגישה בפתח ההליך (ראו החלטתי בעניין זה מיום 30.6.2015 במסגרת בקשה מס' 8 בתיק הישן). כך, שנכון להיום קיימים בפני בית-המשפט אך ורק כתבי-הטענות המקוריים המצויים במערכת נט-המשפט.

בתום דיון קדם-המשפט הראשון שהתקיים בתובענה ביום 14.6.2016 פסקתי כי יש לסלק את התובענה על הסף, וזאת עקב העדר עילה (עקב ניסוחו המעורפל של כתב-התביעה) ואי-בהירות ביחס לסכומי התביעה, ובשים לב לכך שהתובעת לא תיקנה את כתב-התביעה בהתאם לבקשתה שלה עצמה ולא שילמה את ההוצאות שנפסקו בעניין זה.

ביום 19.10.2017 קיבל בית-המשפט העליון את ערעור התובעת על ההחלטה לסלק את התובענה על הסף והשיב את התובענה לבירור בפניי (ע"א 5118/16 דיאליט בע"מ נ'Sahajanand Laser Technology Private Ltd. ואח' ). בית-המשפט העליון קבע כי "עיון בכתב התביעה מעלה כי אין הוא בא בגדרי המקרים שבהם גם לו תשמע התביעה לגופה אין סיכוי - ולו קלוש ביותר - לקבל את טענות [התובעת], וזאת מבלי לקבוע מסמרות לגופן של הטענות".

כפי שיפורט להלן, לאחר שהדיון בתובענה הושב לבית-משפט זה, ביקשה התובעת פעם נוספת לתקן סעיפים רבים בכתב-התביעה. בעקבות זאת מוספרה התובענה מחדש ומספרה כיום הוא ת"א 10780-08-18 (להלן: "התיק החדש").

ביום 5.6.2018 התקיים בפניי דיון קדם-משפט שני במספר. במהלך הדיון, ועוד בטרם היה סיפק בידי להתייחס לנושאים המקדמיים השונים התלויים ועומדים במסגרת התובענה (לרבות לטענת ההתיישנות), התעוררה שאלת יכולתה של התובעת לשאת בהוצאות ההליך, וזאת עקב דברים שאמר מר פורת בפתח הדיון. בעקבות זאת הופסק דיון קדם-המשפט והטיפול בבקשות המקדמיות עוכב עד להכרעה בבקשת הנתבעים להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. בהמשך לכך, ולאחר שהצדדים הגישו את טענותיהם בכתב בעניין זה, קבעתי בהחלטה מפורטת מיום 26.10.2018 כי אין מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

יצוין כי בהקשר להליך ביניים זה הגישה התובעת שתי בקשות ערעור שונות לבית-המשפט העליון, ששתיהן נמחקו לבקשתה (רע"א 7334/18 דיאליט בע"מ נ'Sahajanand Laser Technology Private Ltd. ואח' (נמחקה ביום 1.11.2018); רע"א 7892/18 דיאליט בע"מ נ'Sahajanand Laser Technology Private Ltd. ואח' (נמחקה ביום 20.11.2018)).

ביום 17.11.2018, לאחר שניתנה החלטתי בבקשת הנתבעים להפקדת ערובה, קבעתי את התיק לדיון קדם-משפט נוסף. באותה החלטה קבעתי גם כי הצדדים יתייחסו בכתב לשאלה אם יש בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז בת"א 2081-08-07, 4951-08-07, 32621-11-11 דיאליט בע"מ נ' הרר ואח' (31.7.2016) (להלן: " פס"ד הרר") כדי ליצור השתק פלוגתא כלשהו בתובענה שבפניי.

בקליפת אגוז, הנתבע העיקרי באותן תביעות, מר אברהם הרר (להלן: "מר הרר"), עסק אף הוא בפיתוח, ייצור והפצה של מכונות לעיבוד ולליטוש יהלומים, בין היתר באמצעות השם המסחרי "היהלום" (להלן: "היהלום"). באמצע שנת 1998 החלו מגעים בין התובעת למר הרר שנסתיימו בהסכם שיתוף פעולה ביניהם. כאמור, בהמשך הגישה התובעת שלוש תביעות נגד מר הרר, אשר מצידו הגיש שלוש תביעות שכנגד כלפי התובעת.

מבין שלוש תביעות אלה, בת"א 4951-08-07 טענה התובעת כי מר הרר גרם להפרת שני ההסכמים שנחתמו בין התובעת לבין הנתבעת 1 בתובענה שבפניי - הם ההסכמים שהפרתם הלכאורית בידי הנתבעים נדונה בתובענה שבפניי, היינו הסכם ההפצה והסכם המכונות.

בפסק-דינו המפורט של בית-המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ב' ארנון), המשתרע על פני למעלה מ-200 עמודים, נקבע כי הסכם ההפצה אכן הופר בידי הנתבעת 1, בעוד שהסכם המכונות כלל לא השתכלל לכדי הסכם מחייב בין התובעת לנתבעת 1. עם זאת, נדחתה התביעה שהוגשה נגד מר הרר בטענה כי הוא גרם להפרת הסכם ההפצה.

בנוגע להסכם ההפצה נפסק בפס"ד הרר כי הופרו שלושה מסעיפיו: סעיף 5 - במסגרתו התחייבה הנתבעת 1 לרכוש מהתובעת בשנה הראשונה לתקופת ההסכם מכונות ליטוש יהלומים בסכום מינימלי של מיליון דולר ארה"ב, וכן להגדיל את היקף הרכישה ב-50% לפחות בכל שנה עוקבת, אך לא רכשה מכונות בסכומים שנקבעו; סעיף 23 - במסגרתו התחייבה הנתבעת 1 להימנע מעיסוק או מעורבות, במישרין או בעקיפין, בהודו או מחוצה לה, במכירה, שיווק או פעילות שיש בה משום תחרות עם מוצריה של התובעת או בתובעת עצמה, למשך תקופת החוזה ולמשך שלוש השנים שלאחריה, אך התקשרה עם מר הרר בחודש מאי 2000; וסעיף 32 - במסגרתו הסכימו השתיים על תניית שיפוט הקובעת סמכות שיפוט בלעדית בישראל, אך הנתבעת 1 הגישה בהודו תובענה נגד התובעת.

מכאן ברור הצורך לבחון אם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (וכפי שיפורט מיד להלן גם בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בערעור על פסק-דין זה), אשר עסק במישרין בהפרתם של הסכם ההפצה והסכם המכונות, נקבעו קביעות שיש בהן משום השתק פלוגתא ביחס לתובענה שבפניי.

תגובות הצדדים בשאלה זו הוגשו בימים 9.12.2018 (התובעת, התגובה תויקה בטעות במסגרת בקשה מס' 31 בתיק החדש) ו-27.12.2018 (הנתבעים, התגובה תויקה במסגרת בקשה מס' 33 בתיק החדש).

כאמור, התובעת הגישה לבית-המשפט העליון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (ע"א 8191/16 דיאליט בע"מ נ' הרר ואח'). ביום 17.6.2019 ניתן פסק-דין מפורט של בית-המשפט העליון בערעור זה, המשתרע אף הוא על פני כ-60 עמודים. בפסק-דין זה אושרו פה אחד קביעותיו של בית-המשפט המחוזי מרכז לפיהן הסכם ההפצה הופר בידי הנתבעת 1 בעוד שהסכם המכונות כלל לא השתכלל. עם זאת, התקבל ברוב דעות ערעורה של התובעת ונקבע כי מר הרר גרם להפרת הסכם ההפצה. בעקבות זאת הושבה התובענה לבית-המשפט המחוזי מרכז על מנת שיערוך בירור משלים ויבחן את סוגיית הפיצויים לגופה, ובירור זה עודנו מתנהל שם.

בנסיבות אלה ביקשתי מהצדדים להתייחס גם לשאלה כיצד קביעותיו של בית-המשפט העליון משליכות על הסעדים הנתבעים במסגרת התובענה שבפניי, כאשר כבר עתה יצוין כי מעבר לשאלת השתק הפלוגתא, קביעתו של בית-המשפט העליון בפס"ד הרר מעוררת גם שאלה בנוגע לאפשרות של פסיקת כפל פיצויים לתובעת בגין הפרת הסכם ההפצה.

תגובות הצדדים בשאלה זו הוגשו בימים 10.7.2019 (התובעת) ו-21.7.2019 (הנתבעים) (בקשה מס' 43 בתיק החדש). כמו כן הגישה התובעת את הסיכומים שהגישה לבית-המשפט המחוזי מרכז בשאלת הפיצויים שעל מר הרר לשלם לה.

בין לבין, ביום 19.2.2019, התקיים בפניי דיון קדם-משפט שלישי במספר. בפתח הדיון דחיתי את בקשת התובעת (בקשה מס' 25 בתיק הישן) לדחייה על הסף של בקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף, תוך חיוב התובעות בהוצאות הנתבעים, וזאת מן הנימוקים שפורטו שם.

בעניין זה יצוין כי בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת בהמשך לבית-המשפט העליון על החלטה זו נדחתה תוך חיוב התובעת בהוצאות בסך של 10,000 ₪ לאוצר המדינה (רע"א 1835/19 דיאליט בע"מ נ' Sahajanand Laser Technology Ltd ואח' (28.3.2019)). עוד יצוין כי בית-המשפט העליון כתב בהחלטתו, בין היתר, כי " חייבים להודות, עיון בגלגוליו של התיק דנן מלמד כי הגשת בקשות מסוג זה היא לחם חוקם של הצדדים - ועל כך יש להצטער ולקוות כי בית המשפט קמא יידע לשים לדברים סוף, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא".

בהמשך דיון קדם-המשפט קבעתי את סדר הדיון בבקשות התלויות ועומדות בתובענה כדלקמן:

סילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות (בקשה מס' 3 בתיק הישן – הודעות ותגובות שונות הקשורות בבקשה זו תויקו גם במסגרת בקשות מס' 6 ו-7 לתיק הישן).
בקשת התובעת להציג בפניה ובפני בית-המשפט את כתב-התביעה (בשפה האנגלית) שנתקבל בפועל על-ידי הנתבעים למשרדם בהודו (בקשה מס' 21 בתיק הישן), וכן בקשת הנתבעים למחוק את תשובת התובעת בעניין זה שהוגשה במסגרת בקשה מס' 21 ביום 17.12.2017 (בקשה מס' 23 בתיק הישן).
בקשות התובעת לתיקון סעיפים שונים בכתב-התביעה, לרבות העלאת סכום התביעה מ-2,500,001 ₪ לסכומים הבאים: (א) 19,380,000 ₪ (בקשה מס' 24 בתיק הישן מיום 26.3.2018); (ב) 539,710 ₪ נוספים (בקשה מיום 22.4.2018 שתויקה בטעות במסגרת בקשה מס' 25 בתיק הישן); (ג) 291,001 ₪ נוספים (בקשה מס' 34 בתיק החדש מיום 11.2.2019).

לכך יש להוסיף כמובן את הצורך להכריע בסוגיות השתק הפלוגתא וכפל הפיצויים.

בהמשך דיון קדם-המשפט נחקר מר פורת על תצהירו שנעשה ביום 27.1.2015 והוגש במסגרת תשובת התובעת לבקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. יצוין כי חקירה זו נעשתה למרות שתחילה ויתרו הנתבעים על זכותם לחקור את מר פורת, ולאחר שבית-המשפט הבהיר לצדדים כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי עומדות לה טענות בנוגע לעצירת מרוץ ההתיישנות וכי בדרך כלל כאשר מועלית טענות כגון דא מתנהל מעין "דיון זוטא" ביחס אליהן לשם בירור העובדות הנוגעות בדבר.

בתום החקירה הוריתי לצדדים לסכם בכתב את טענותיהם בעניין ההתיישנות וסיכומים אלה הוגשו במהלך החודשים אפריל-מאי 2019.

כבר עתה יצוין כי בסיכומיה מחתה התובעת על כך שהמצהיר מטעם הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף, הוא הנתבע 3, לא התייצב לחקירה על תצהירו. ברם, במהלך הדיון עצמו התובעת כלל לא העלתה בקשה לחקור את הנתבע 3 ועל כן יש לראותה כמי שוויתרה על זכותה לעשות כן. על כל פנים, לאור המסקנות אליהן להלן הגעתי ברור כי תצהירו של הנתבע 3 אינו מעלה ואינו מוריד בעניין זה.

מכאן פסק-הדין בו הכרעתי כי יש לקבל את טענת ההתיישנות של הנתבעים.

התיישנות - טענות הצדדים וההליכים

בכתב-התביעה המקורי (כאמור, בהעדר כתב-תביעה אחר בפניי כל ההתייחסות להלן לכתב-התביעה מכוונת לזה המקורי - א.ל.ע.) נטען, כאמור, כי הסכם ההפצה נחתם בין התובעת לנתבעת 1 ביום 15.10.1997 (נספח א' לכתב-התביעה) ובא לסיומו בחודש מרץ 2000. עוד נטען כי ההסכם היה לשלוש שנים וכי במסגרתו התחייבה הנתבעת 1 לרכוש מוצרים מייצורה של התובעת, ובמיוחד את מכונות ליטוש היהלומים של התובעת, ולשווקן עבור ענף ייצור היהלומים ההודי בהיקף כספי מינימלי של $1,000,000 בשנה הראשונה תוך גידול ב-50% מדי שנה לאחר מכן. כן נטען בכתב-התביעה כי בהסכם ההפצה הוסכם על בלעדיות הדדית בשוק ההודי, כך שמחד הנתבעת 1 קיבלה בלעדיות לשיווק, הפצה ומכירה בהודו של מכונות התובעת, ומאידך הנתבעת 1 התחייבה להפיץ אך ורק את המכונות מייצורה של התובעת. כמו כן כלל הסכם ההפצה תניית אי-תחרות, לפיה הנתבעת 1 התחייבה שלא תתחרה בתובעת במשך תקופת הסכם ההפצה, בהודו או מחוץ להודו, וכן במשך שלוש שנים נוספות לאחר שיסתיימו היחסים החוזיים בין הצדדים.

עוד טענה התובעת כי בחודש מרץ 2000, לאחר משא-ומתן ממושך, הוסכם אמנם על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, אך הוסכם עוד כי תניית אי-התחרות שבין הצדדים תוסיף לחול במשך שלוש שנים נוספות.

בהמשך נטען בכתב-התביעה כי הנתבעת 1 הפרה את הסכם ההפצה ולא רכשה מוצרים מן התובעת בהיקפים המוסכמים. יתרה מכך, נטען כי הנתבעת 1 חברה למר הרר, רכשה ממנו מכונות (אשר לטענת התובעת הינן חיקוי וזיוף של מכונותיה שלה) ומכרה אותן בשוק ההודי, וזאת בניגוד לבלעדיות ההדדית ולתניית אי-התחרות. בהקשר זה טענה עוד התובעת כי הנתבעת 1 אף פנתה בשנת 2000 לבית-המשפט בהודו על מנת שיצהיר כי הסכם ההפצה אינו מחייב אותה.

כפי שיפורט להלן, לשיטת התובעת עצמה, הפרת הסכם ההפצה בידי הנתבעים נעשתה עוד במהלך חיי ההסכם וכן מספר שנים שלאחר מכן, כלומר בין השנים 2003-1998. מכאן, שאין חולק כי התובענה שבפניי, שהוגשה כאמור רק בשנת 2014, הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") בנוגע לתביעות שאינן במקרקעין.

התובעת, שהייתה כמובן ערה לעניין זה, טענה עוד בכתב-התביעה כי במקרה זה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כידוע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (למעשה, התובעת הפנתה בכתב-התביעה לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, אך עוד בכתב-התשובה הבהירה כי מדובר בטעות סופר - א.ל.ע.).

בהקשר זה טענה התובעת בסעיפים 17-16 לכתב-התביעה כי "במשך כל השנים גם [הנתבעת 1] וגם הרר הסתירו והכחישו את פעילות ההפרה והעוולה שלהם כלפי התובעת. אמנם התרוצצו שמועות על הפרתה של [הנתבעת 1] את הסכם ההפצה עוד בתחילת שנות ה-2000 - אך הוכחה חד משמעית לכך לא היתה ביד התובעת".

התובעת טענה בכתב-התביעה כי הוכחה כזאת הובאה לידיעתה רק עם הגשת תצהירי העדות הראשית של מר הרר לבית-המשפט המחוזי מרכז בחודש דצמבר 2008, ובפרט עם חקירתו של מר הרר בתחילת שנת 2013 בפני בית-המשפט המחוזי מרכז, "או אז הסתבר כי [הנתבעת 1] הפרה את הסכם ההפצה בצורה בוטה המקימה עילת הפרה חזקה וברורה נגדה" (סעיף 18 לכתב-התביעה).

התובעת טענה עוד כי "חשדה ב[נתבעת 1] על כי היא מפרה את החוזה עוד בשנת 2000 בעקבות חליפת מכתבי אזהרה בין התובעת לבין הרר, שהחלה בינואר 2000 ונמשכה עד יולי 2000. דא עקא, שהן הרר בהכחשות גורפות והן [הנתבעת 1] לא גילו את אוזנה של התובעת על כי [הנתבעת 1] מפרה באופן בוטה את תניית אי התחרות הקבועה בסעיף 23 להסכם ההפצה" (סעיף 25 לכתב-התביעה).

כן טענה התובעת כי "לדאבון ליבה של התובעת, להפתעתה הרבה ובניגוד להסכם עם [הנתבעת 1], נודע לה כשמועה כי [הנתבעת 1] החלה, בשלהי 1999 או בסמוך לכך, למכור מוצרים משל הרר, אשר מתחרים במוצרי התובעת, באופן ישיר, שלא דרך התובעת, תוך הפרה בוטה של ההסכם בין הצדדים (לרבות סעיפי הגבלת אי התחרות שבו)" (סעיף 42 לכתב-התביעה).

הנתבעים, מצידם, טענו הן בכתב-ההגנה והן בבקשה לסילוק על הסף שהגישו יחד עם כתב-ההגנה, אשר נתמכה בתצהירו של הנתבע 3, כי יש לסלק את התובענה על הסף מחמת התיישנות.

הנתבעים היפנו לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", וטענו כי במקרה זה "עילת התובענה" היא ההפרה הלכאורית של הסכם ההפצה בידי הנתבעת 1. מכאן, שאף לשיטתה של התובעת, התובענה שבפניי התיישנה זה מכבר. עוד טענו הנתבעים כי עובדות אלו היו ידועות לתובעת עוד בשנת 2000.

לתימוכין בטענה זו היפנו התובעים לתצהיר עדות ראשית של מר עקיבא כספי, מנהל השיווק של התובעת (להלן: "מר כספי"), מיום 5.7.2003 במסגרת ת"א 2303/03 שהתנהל בבית-משפט זה. בתצהיר זה (נספח A לבקשה לסילוק על הסף) הצהיר מר כספי בין היתר כי:

במרץ 2000 נסעתי להודו והגעתי לסיכום לפיו התובעת ניתקה את יחסיה עם סהג'נאנד [הנתבעת 1 – א.ל.ע.]...
באפריל 2000 הגישה סהג'נאנד תביעה נגד התובעת בה טענה שיש לשחרר אותה מהתחייבותה להגבלת התחרות...
אחר כך, בחודש יולי 2000, נסעתי פעם נוספת להודו, כיוון שבאותה עת ידעתי כבר כי הנציג שלנו בהודו מוכר את המכונות של היהלום. הגיעו לאזני שמועות שחברה בשםAsian Star רכשה מכונות של היהלום שהן חיקוי של GS 7000 [מכונה של התובעת – א.ל.ע.], מאת סהג'נאנד.
שוחחתי עם בעל החברה והוא ביקש אותי לבקר במפעלו ולראות את המכונות במו עיני. אני הגעתי למפעל ושם ראיתי את המכונות של היהלום. אני נדהמתי מדמיונן המובהק והמשונה של המכונות למכונות ה-GS 7000 של [התובעת].
אני צילמתי את מכונות החיקוי ואנשים שונים מהודו שהיו ליד המכונות.
...
בפעם הראשונה היתה בידי הוכחה לקנוניה בין היהלום וסהג'נאנד.
...
בעלי החברה אמרו לי כי המכונות נמכרו להם על ידי נציגינו בהודו. אני התעמתתי עם אותו דירא ג'לל והוא לא היה יכול להתכחש למעשיו.

בהמשך, קרי בתגובתם לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף, הביאו הנתבעים מסמכים נוספים שיצאו תחת ידי התובעת ונציגיה, התומכים אף הם בטענת הנתבעים לפיה העובדות הרלוונטיות היו ידועות לתובעת עוד בשנת 2000.

בפרט מדובר על כתב-תביעה שהגישה התובעת נגד מר הרר והיהלום לבית-משפט זה בשנת 2000 (ת"א 2639/00, נספח 1 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף), בו נכתב בין היתר כי:

לדאבון ליבה של התובעת, להפתעתה הרבה ובניגוד להסכם [ההפצה], נודע לה כי [הנתבעת 1] החלה, באותה עת או בסמוך לכך, למכור מוצרים משל [מר הרר והיהלום], אשר מתחרים במוצרי התובעת, באופן ישיר, שלא דרך התובעת, תוך הפרה בוטה של... [הסכם ההפצה] (לרבות סעיפי הגבלת אי התחרות שבו).
בחודש נובמבר 1999 פנתה חברה הודית בשם Eastern Engineers לתובעת בבקשה כי תספק לה מכונות לליטוש יהלומים. התובעת הפנתה את Eastern Engineers ל[נתבעת 1] על מנת לקבל ממנה פרטים ולרכוש ממנה את מכונות התובעת כפי שנדרש מהתובעת ב[הסכם ההפצה]. להפתעת התובעת [הנתבעת 1] השיבה ל- Eastern Engineers כי היא מוכרת אך מכונות מייצורם של [מר הרר והיהלום] וכי אין היא מוכרת ו/או משווקת מכונות מייצורה של התובעת.
ביום 7.12.1999 שלחה [הנתבעת 1] לתובעת הודעה כי ברצונה להפסיק את ההתקשרות עמה. בחודש מרץ 2000, לאחר משא ומתן ממושך, הוסכם בין התובעת ל[נתבעת 1] כי אם תופסק ההתקשרות בין התובעת לבין [הנתבעת 1] אזי ההגבלות בדבר אי התחרות כפי שהן מופיעות ב[הסכם ההפצה] ימשיכו לחול על [הנתבעת 1].
ביום 26.4.2000 קיבלה לקוחה של התובעת – חברה בשם Shakhi Marketing pvt Ltd. – הצעת מחיר מ[הנתבעת 1] לגבי מכונות מייצורם של [מר הרר והיהלום] בלבד ואף נאמר לה, על מנת להאדיר ולהלל מכונות אלו משל [היהלום], כי [הנתבעת 1] מכרה מספר מכונות כאלה ללקוח התובעת – חברת Asian Star.
בעקבות חילופי הדברים מיום 7.12.1999, כאמור, ומשהבינה [הנתבעת 1] כי אינה יכולה לבטל את [הסכם ההפצה] כדין ובכל מקרה לא תוכל לבטל את ההגבלות בדבר אי התחרות אזי ביום 27.4.2000 הגישה [הנתבעת 1] תובענה בהודו העותרת להצהרה כי [הסכם ההפצה] הינו בטל על כל התחייבויותיו וזאת כמוצא אחרון, שלא כדין, להימלט מ[הסכם ההפצה].
...
משיחה של מנהל התובעת עם חברת Asian Star, התברר כי [הנתבעת 1] מכרה ל- Asian Star מספר מכונות ליטוש אוטומטיות מייצורם של [מר הרר והיהלום]. במקרה זה החליט מנהל התובעת לראות דברים בעיניו הוא וביום 14.7.2000 ביקר במפעל הלקוח בהודו.
באותו ביקור ראה מנהל התובעת 12 מכונות ליטוש אוטומטיות מייצורם של [מר הרר והיהלום] וכן ציוד תמיכה נלווה. יודגש כי המכונות הללו הותקנו על שולחנות מייצורה של [הנתבעת 1] וכן כי מנועי המכונות היו מייצורה של [הנתבעת 1 ] אף הן. מהלקוח קיבל הסבר כי המכונות סופקו לו בתחילת חודש יוני 2000 וכי צוות משל [הנתבעת 1] מפעיל ומתחזק את המכונות באופן שוטף...
בעצם ימים אלו נתקלת התובעת בקשיים מרובים לפנות אל לקוחות בשוק ההודי הואיל ולקוחות אלו מבקשים לבחון תחילה גם את המכונות של [מר הרר והיהלום] אשר מוצעים להם על ידי [הנתבעת 1]. כך, ממשיכים [מר הרר והיהלום] לגרום שההסכם בין [הנתבעת 1] לבין התובעת יופר, לעוולות ולנזקים ובייחוד לעניין ההגבלות בדבר אי התחרות בין [הנתבעת 1] לבין התובעת.
...
מהמסכת העובדתית עולה כי המכירה הישירה של המכונות כאמור ו/או המכירה באמצעות [הנתבעת 1] הינה בניגוד ל[הסכם ההפצה] תוך ש[מר הרר והיהלום] יודעים על דבר קיומו של [הסכם ההפצה].
במעשי המכירה הישירה ל[נתבעת 1], גרמו [מר הרר והיהלום], ביודעין ובלי צידוק מספיק ל[נתבעת 1] שתפר חוזה מחייב בין התובעת לבין [הנתבעת 1] לפיה היה על [הנתבעת 1] למכור מכונות המיועדות לייצור בענף היהלומים אך מאלו שיימכרו ל[נתבעת 1] על ידי התובעת וכן היה על [הנתבעת 1] להימנע מתחרות עם התובעת בכל מה שקשור למכונות המנויות ב[הסכם ההפצה].

לחילופין טענו הנתבעים, תוך הפניה למספר פסקי-דין של בית-המשפט העליון, כי אף אם לתובעת לא הייתה ידיעה מוחלטת בדבר הפרת הסכם ההפצה, הרי שחשד המתעורר אצל תובע ואפילו הוא חשד בכוח ("צריך היה לחשוד") ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המרוץ לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בתשובתה לבקשה לסילוק על הסף, אשר נתמכה בתצהירו של מר פורת, חזרה התובעת על הטענות שהעלתה בכתב-התביעה וסיכמה באומרה כי "בנסיבות אלה תביעתה של [התובעת] גם לא לקתה בהתיישנות היות שדבר התרמית והאונאה שנקטו בהן הנתבעים נודעה ל[תובעת] רק עם הגשת תצהירי העדות הראשית של הרר בדצמבר 2008 ובמיוחד עם חקירתו של הרר בשנים 2013/14" (סעיף 18 לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף).

עוד טענה התובעת בתשובתה כי במקרה זה חל גם סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שנוסחו אז היה "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". (במאמר מוסגר יצוין כי בדיון בפניי וכן בסיכומי התובעת בשאלת ההתיישנות טענו מר פורת והתובעת לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות בנוסחו הנוכחי (כפי שתוקן בשנת 2015), שהינו "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעיה' - לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה". עם זאת, אציין מעבר לדרוש כי אינני סבורה כי על תובענה זו חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות במתכונתו החדשה. השוו ע"א 1206,1713/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר ‏והתעסוקה ואח' (9.10.2018); רע"א 7627/15  הולילנד תיירות (1992) בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח' (17.4.2016)).

בהקשר זה טענה התובעת כי לאורך השנים התעמתה עם הנתבעים ועם מר הרר, אך הללו הכחישו נמרצות את טענותיה (העתקי מכתבי אזהרה ששלחה התובעת לנתבעים בשנים 2000-1999 וכן מכתב תשובה של הנתבע 3 מיום 24.12.1999 צורפו כנספח א' לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף; כמו כן צורפה כנספח ב' לתשובה התכתבות משנת 2000 בין באי-כוח התובעת לבאי-כוחו של מר הרר). התובעת טענה אפוא כי:

...מבחינה עובדתית, [התובעת] - שקינן בה החשד שהרר והנתבעים עושים מעשים שיש בהם כדי להפר את חוזה ההפצה (מצד הנתבעים) וגורמים להפרת חוזה ההפצה (מצד הרר) – עמדה בשנת 2000 מול קיר אטום של הכחשה ושל העלמת העובדות הן מצד הנתבעים והן מצד הרר אודות יחסים מסחריים ביניהם ברכישה ובאספקה של מכונות ליטוש מפרות של הרר.
אילו היתה [התובעת] מגישה תביעה באותה עת לא היה לה כל סיכוי להצליח בתובענתה מחמת זאת שלא היה בידיה בסיס עובדתי של ממש, לתביעה כזו, כאשר ההכחשה והעלמת העובדות הגורפת והטוטלית הן מצד הרר והן מצד סהג'ננד [הנתבעת 1 – א.ל.ע.] לא הותירה בידיה כל עובדות של ממש כי הנתבעים אכן הפרו את חוזה ההפצה.
...
במקרה של הגשת תביעה היתה [התובעת] מסתכנת בדחיה על הסף מחמת חוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך השיפוטי, ובדין ובצדק היתה תביעתה נדחית. אחרי ככלות הכל באותה עת - בשנת 2000 - לא היו ביד [התובעת] כל פרטים על עסקאות מכירות של מכונות חיקוי ממש מהרר לנתבעים, מועדן, המחירים שקיבלו הנתבעים מהרר והאם מכונות חיקוי אכן נמכרו מהנתבעים ל-Asian Star - כאשר עד עצם היום הזה הרר מכחיש כי היתה מכירה כזאת כלל!
...
[התובעת] לא היתה חייבת ולא היתה יכולה להגיש תביעה על סמך שמועות כאשר היא ניסתה לדרוש ולחקור ולקבל בתוך תקופת ההתיישנות קצה של חוט שיגלה לה את העובדות, ולא קיבלה דבר מהנתבע 3 או מהרר.
בנסיבות אלה לא נתגבש ביד [התובעת] כל בסיס לתביעה משפטית נגד הנתבעים בשנת 2000, אלא רק בשנת 2014. ובהנחה שמירוץ ההתיישנות הוא מדצמבר 2008 ברור בעליל כי תביעת [התובעת] לא התיישנה בכלל ולא התיישנה בשנת 2007 בפרט.
[סעיפים 29-21 לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף.]

התובעת הדגישה אפוא כי המתינה עד לסיום הליך ההוכחות בתביעה נגד מר הרר בבית-המשפט המחוזי מרכז והגישה את התובענה שבפניי חודש ימים בלבד לאחר מכן.

כאמור, מר פורת נחקר בפניי בסוגיית ההתיישנות על תצהירו שתמך בתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף.

בחקירתו הקריא בא-כוח הנתבעים למר פורת חלק מן הקטעים מתוך שצוטטו לעיל מכתב-התביעה בת"א 2639/00 (נספח 1 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף) ומר פורת אישר כי הדברים נכתבו על-ידי התובעת. (יצוין כי במהלך החקירה התייחס בא-כוח הנתבעים בטעות לתובענה אחרת שהגישה התובעת לבית-משפט זה בשנת 2003 נגד מר הרר, אשתו והיהלום, ת"א 2303/03. ברם, כאמור, בא-כוח הנתבעים הקריא סעיפים מכתב-התביעה בת"א 2639/00 ולמעשה כל התייחסותו של בא-כוח הנתבעים במהלך חקירת מר פורת הייתה לתובענה שהוגשה עוד בשנת 2000 ולא לתובענה שהוגשה בשנת 2003. עוד יצוין – כפי שיפורט להלן – כי אף היינו מתייחסים לתובענה שהוגשה בשנת 2003 (וכאמור, זה אינו המצב, אלא ההתייחסות היא לתובענה שהוגשה בשנת 2000), המסקנות אליהן הגעתי בפסק-דין זה לא היו משתנות שכן התובענה שבפניי הייתה מתיישנת בין כך ובין כך).

עוד אישר מר פורת בחקירתו כי ידוע לו שמבחינה משפטית אחד מיסודות התביעה בעוולת גרם הפרת חוזה הינו הפרת הסכם ההפצה על-ידי הנתבעים.

כמו כן אישר מר פורת בחקירתו כי עת נחקר בבית-המשפט המחוזי מרכז על תצהיר שהגיש במסגרת התובענה נגד מר הרר, נשאל מדוע התובעת לא הגישה תביעה באותה עת נגד הנתבעים וענה אז כי " לפי עצתם של עוה"ד שלי פה בישראל, נאמר לי שהעלויות ויכולת האכיפה שלי בהודו הן מצד אחד הוצאות גדולות ויכולת האכיפה שלי מוגבלת" (נספח 5 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף). מר פורת הוסיף עוד בחקירתו בפניי בעניין זה כי:

עו"ד שורק: ...אני מצטער אני רק חוזר לפרוטוקול מ-2009, פרוטוקול החקירה שבה התייחסת ללמה לא הגשת תביעה, שאמרת "לפי עצתם של עורכי הדין שלי, נאמר לי שהעלויות ויכולת האכיפה שלי בהודו הן מצד אחד הוצאות גדולות ויכולת האכיפה שלי מוגבלת". למה התשובה שלך לא הייתה, לא היו לי הוכחות נגד Sahajanand?
העד, מר פורת: אני כרגע לא יכול לענות לך למה, מה גרם לי לתת את התשובה הזאתי, אני לא יכול להגיד לך.
[עמ' 20 לפרוטוקול מיום 19.2.2019, שורות 7-1.]

יצוין כי גם מר כספי נחקר בעניין זה ביום 5.3.2009 בפני בית-המשפט המחוזי מרכז בתובענה נגד מר הרר וענה תשובות זהות לאלו שענה מר פורת בשעתו (קטע זה מחקירתו של מר כספי צורף כנספח 7 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף):

ש. בימ"ש בהודו אמר לכם שהסמכות לדון היא בישראל. למה לא הגשתם תביעה בישראל נגד סהג'נאנד בטענה שהם מפרים איזשהו חוזה?
ת. התייעצנו בשעתו עם עורכי דין לגבי הגשת תביעה בישראל כנגד סהג'נאנד, ועורכי הדין ייעצו לנו לא לעשות כן, כיוון שלסהג'נאנד אין נכסים בישראל ולא ניתן יהיה לאכוף את ההסכם כלפיהם בהודו.
ש. אז למה לא הגשתם תביעה בהודו נגד סהג'נאנד בטענה שהם מפרים את החוזה הזה?
ש. כי פעולה כזו של חברה ישראלית בהודו נראה לי תהליך מורכב ויקר מדי.

עם זאת, מר פורת שב וטען בחקירתו כי באותה עת לא היו בידי התובעת כל ראיות לטענות אלה בדבר הפרת הסכם ההפצה בידי הנתבעים, אלא רק ראיות לכך שמר הרר חיקה את המכונות של התובעת והפר את הקניין הרוחני שלה, לשיטתה, וזאת לרבות מכירת מכונות החיקוי בהודו (אם כי לאו דווקא באמצעות הנתבעים). מר פורת הסביר אפוא כי התובענה נגד מר הרר הוגשה הואיל ובידי התובעת הצטברו באותה עת, כאמור, עילות תביעה אחרות נגד מר הרר (בעיקר בהקשר של קניין רוחני), כך שבהזדמנות זו הוגשה נגדו גם התביעה בגין גרם הפרת חוזה. אלא שתביעה אחרונה זו הייתה למעשה אך ורק תביעת fishing (כלשונו של מר פורת) אשר נועדה לאסוף ראיות לשם הגשת תביעה נגד הנתבעים, כפי שאכן אירע בפועל לשיטתו של מר פורת:

ש: אם רק ב-2008/9 אתה ידעת את כל העובדות האלה, מדוע התביעה נגד הרר הוגשה כבר בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.]? למה לא חיכית עד 2009 להגיש את התביעה נגדם?
ת: התביעה שלה נגד הרר היא תביעה שהיא לא רק על הנושא הזה של גרם הפרת חוזה, אלא יש שם גם נושא של קניין רוחני. עכשיו במסגרת הזאת, אנחנו החלטנו להעלות את גרם הפרת החוזה כי קיווינו, וזה מה שקיווינו, שבעזרת התשובה שלו שבאמת כך היה בעזרת תצהיר העדות הראשית, לקבל נתונים יותר נכונים, יותר אמיתיים וזה מה שקרה. בתצהיר העדות הראשית שלו שהוא חזר לנו יש שם 7 הפרות של... Sahajanand [הנתבעת 1 – א.ל.ע.].
...
ש: טענת לגרם הפרת חוזה כבר בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.].
ת: זה היה 'fishing' זה היה לדוג, לדוג תשובות.
כב' הש' לושי-עבודי: אה, זה היה לדוג. זאת אומרת הגשת את התביעה, אני לא מבינה, הגשת תביעה נגד הרר כדי לקבל תשובות שיעזרו לך להגיש תביעה נגד Sahajanand? לא הבנתי את זה.
...
ש: ...אני מבקש ממך להסביר לי כיצד יכול להיות שבאותו זמן אתה בא בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.] ואתה סובר שלצורך ההוכחה של עילה של גרם הפרת חוזה, אתה מסוגל להוכיח את הפרת החוזה ב-Sahajanand... איך בו בזמן אתה בא ואתה אומר, אני כחלק מהרצאת טענותיי יכול להוכיח, חושב שאני יכול להוכיח בעזרת ראיות, בעזרת חקירות, אני לצורך גרם הפרת חוזה יכול להוכיח את הפרת החוזה בין דיאליט לבין Sahajanand ובוא בזמן אתה אומר לנו עד שנת 2008 לא יכולתי להוכיח את אותו דבר שחשבתי שאני יכול להוכיח כבר בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.]. איך זה יכול להיות? מתי ידעת שאתה יכול להוכיח?
ת: שהגשתי את התביעה נגד הרר שבין השאר היה לגרם הפרת חוזה, לא היה בידי שום עובדה ביד שיכולתי להוכיח שזה קיים.
ש: אבל היה לך חשד שחשבת ש,
ת: היו לי חשד אבל מחשדות אני לא יכול להגיש תביעה.
ש: סליחה, אם היה לך חשד שאתה יכול בעזרת שלב ראיות, וחקירות וגילוי מסמכים להוכיח הפרת חוזה בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.], איך יכול להיות שבאותו זמן לא חשבת שאתה יכול להוכיח עד שנת 2008?
ת: לא אמרתי, אל תכניס לי מילים לפה.
ש: הבעיה שלך נולדה או בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.] או בשנת 2008. לא יכול להיות שהיא נולדה בשני תאריכים שונים.
ת: אל תכניס לי מילים לפה. לא אמרתי שאני יכול להוכיח את עילת גרם ההפרה, לא אמרתי את זה.
ש: חשדת?
ת: אמרתי שזה היה fishing, שזה היה ניסיון לקבל אינפורמציה נוספת, מסמכים נוספים, שלא היו לי, כי Sahajanand היא העלימה ממני במשך כל השנים, 4 שנים, 15 - 14 הפרות, הפרות קשות, מכירה וקניה בין Sahajanand ובין הרר, שכל המסמכים האלה, כל החשבוניות הקבלות מופיעים רק ב-2008, והצלחתי בזה, נכון. ב-2008 התגלה הכל ואז החלטנו שאני תובע את Sahajanand.
ש: יש לי שאלה אחרת, יש לי שאלה אחרת אדוני. אם בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.] היית מגיש תביעה נגד הנתבעת כאן והיא הייתה ממשיכה וכן הלאה, היה שלב של גילוי מסמכים, היית מביא עדים מטעם הרר, מטעם Sahajanand, היה את כל הגילוי מסמכים, היה את שלב הראיות, היית יכול לגלות במהלך התביעה הזאת ש-Sahajanand הפרה את החוזה לטענתך.
ת: אני אדם זהיר, וזהיר מאוד, כשאין לי ראיות ביד אני לא אסכן,
ש: אז למה הגשת תביעה נגד הרר?
ת: אני לא אסתכן.
ש: אז למה הגשת תביעה נגד הרר?
...
ת: רק אמרתי לך שאני זהיר ואני לא אסתכן בהגשת תביעה שאין בידי את הראיות על סמך זה שאולי, אולי, יתגלה לי משהו עם חקירות והכל.
ש: אז למה הגשת תביעה נגד הרר?
ת: בית המשפט ללא ראיות יכול להעיף אותי רק בהגשת הבקשה, בקשת התביעה.
ש: אז סליחה, אז למה הגשת תביעה נגד הרר?
ת: כי נגד הרר היה לי דברים נוספים שאני הגשתי אותם.
ש: אבל אתה זהיר, עזוב את הדברים האחרים, אני לא מדבר על המדגם, המדגם כבודו במקומו מונח. המדגם כבודו במקומו מונח.
כב' הש' לושי-עבודי: שואל אותך למה,
העד, מר פורת: אני אומר לך כי ציפיתי לקבל ממנו, הגשתי את זה כי ציפיתי לקבל תשובות של ראיות וזה מה שקרה, אם לא הייתי מקבל,
עו"ד שורק: אז מדוע ציפית ממנו ולא ציפית מ-Sahajanand?
העד, מר פורת: אם לא הייתי מקבל ראיות הייתי עומד בפני אותה בעיה שעמדתי ב-2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.] ולא הגשתי.
עו"ד שורק: אז אדוני, אני מצטער אבל לא קוהרנטי. אני לא מבין את זה. אתה בא ואומר, אני בן אדם זהיר אני לא מגיש סתם תביעה, אתה מגיש תביעה בגרם הפרת חוזה נגד מר הרר כי אתה חושב שיהיה לך מידע במהלך התביעה שיתגלה שבעזרתו אתה תוכל להוכיח את הפרת החוזה, אבל אתה לא הגשת נגד Sahajanand את אותה תביעה בדיוק. למה מ- Sahajanand לא יכולת לקבל אותם תוך כדי תביעה?
העד, מר פורת: זה בכלל לא אותה תביעה, זה בכלל לא הייתה תביעה, וזה היה עניין טקטי, זה היה כל הגשת תביעה הייתה עניין טקטי שהצליח, אני לא יודע למה אתה מתעלם מזה. זה היה עניין טקטי שהצליח.
כב' הש' לושי-עבודי: לא, כי זה לא השאלה שלו. הוא אומר לך אוקי, יכול להיות שכשבן אדם נוקט בטקטיקה מסוימת אז הטקטיקה יכולה לעלות לו גם ביוקר אם הוא לא עושה עוד דברים שהוא צריך לעשות, מה שהוא מנסה לשאול אותך זה, למה כשהגשת את התביעה בשנת 2003 [צ"ל שנת 2000 – א.ל.ע.] ציינת שם דברים שאתה יודע כידיעה ועוד שאותה הידיעה שהייתה יכולה לשמש אותך בסיס להגשת התביעה הנוכחית, אתה טוען לה רק ב-2008? היית צריך, זה דברים שידעת. אני לא מצליחה להבין את זה, אתה לא עונה לי על זה.
העד, מר פורת: אני לא יודע למה אני לא עונה את זה, אני יודע שכשאני הגשתי את התביעה נגד הרר היו שם שלוש תביעות שונות שאחת מהן הייתה גרם הפרה, את התביעה הגשתי. וגרם ההפרה הייתה תהליך טקטי בשביל לקבל יותר אינפורמציה על מנת שבאמת נוכל להוכיח משהו גם נגד Sahajanand, וזה מה שעשינו, וככה זה עבד.
[עמ' 16-10 לפרוטוקול מיום 19.2.2019, שורה 11 ואילך.]

עוד יצוין כי לאורך כל חקירתו ציין מר פורת במספר הזדמנויות כי, למעשה, עם הגשת תצהיר העדות הראשית של מר הרר בשנת 2008 היה בידי התובעת מידע מספיק (לשיטתה) על מנת להגיש תביעה נגד הנתבעים, וכי מר פורת לא חזר על הטענה לפיה היה צורך להמתין עד להשלמת הליך ההוכחות בתובענה נגד מר הרר כדי להגיש את התובענה שבפניי. כאשר נשאל על כך מר פורת במפורש על ידי בית-המשפט ענה כי:

ש: מאיפה אתה יודע על החשבוניות האלו? [הכוונה לחשבוניות המעידות לכאורה על כך שהנתבעת 1 רכשה מכונות ליטוש ישירות ממר הרר בתקופת אי-התחרות – א.ל.ע.]
ת: ברגע ש[מר הרר] הגיש את התצהיר עדות ראשית שלו, במשפט נגדו וגם הפרה, הוא הביא את כל החשבוניות האלה.
...
ש: מתי זה היה?
ת: זה היה בדצמבר 2008 הוא הגיש את העדות הראשית שלו כולל חוות דעת של רואה חשבון שלו ושניהם מסיימים את כל המסמכים האלה, מביאים אותם לראשונה.
ש: אז למה אז אגב, סליחה, למה לא הלכת להגיש את התביעה ב-2008 לפי הטענה הזאת.
ת: ברגע שזה התגלה והיה לנו חקירות של הרר, אנחנו אמרנו, מכיוון שזה פותח לנו התיישנות לעוד 7 שנים, אמרנו אנחנו נחכה ונראה מה יהיה בחקירתו ובאמת ב-2012 ו-13 כשחקרנו את הרר עצמו, התגלו עוד שמונה דברים, מסתבר שערימה של דברים, וזה הגיע ל-14 דברים, 14 דברים שהם הפרו בצורה בוטה את ההסכם.
[שם, עמ' 27-26, שורה 30 ואילך.]

כאן המקום לייחד מספר מלים למועד הגשת התובענה בגין גרם הפרת הסכם ההפצה נגד מר הרר – מועד, אשר כפי שיפורט מיד להלן, יש לו חשיבות רבה בעיניי בשאלת התיישנותה של התובענה שבפניי.

כאמור, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז איחד יחדיו שלושה תיקים שהתנהלו בין התובעת לבין מר הרר - ת"א 2081-08-07, ת"א 4951-08-07 ות"א 32621-11-11. אלא שתובענות אלה הוגשו קודם לכן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו והועברו לבית-המשפט המחוזי מרכז עם הקמתו, שם ככל הנראה מוספרו מחדש. על-פי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז, מספריהם המקוריים של שלוש התביעות היו ת"א 2639/00 (ת"א 4951-08-07), ת"א 2303/03 (ת"א 2081-08-07) ות"א 1760/04 (ת"א 32621-11-11).

מכאן, שהתובענה בגין גרם הפרת הסכם ההפצה (ת"א 2639/00 שהפכה לת"א 4951-08-07) הוגשה לבית-משפט זה עוד בשנת 2000. ראו גם את התייחסותו של בית-המשפט המחוזי מרכז לעניין זה בסעיף 5 לפס"ד הרר:

ביום 22.4.2014 הגישה דיאליט תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד סהג'ננד ובמסגרתה טענה, בין היתר, להפרת ההסכם ההפצה (30462-04-14) [זו התובענה שבפניי – א.ל.ע.]. מאידך, בהליך שבפניי, אשר הוגש 14 שנה קודם לכן לבית המשפט המחוזי בת"א והועבר לטיפולו של בית משפט זה עם הקמתו, טוענת דיאליט כי מר הרר הוא שגרם לסהג'ננד להפר ההסכמים שנחתמו בין דיאליט לבין סהג'ננד.
[ההדגשה אינה במקור.]

כאמור, הצדדים סיכמו בכתב את טענותיהם בעניין ההתיישנות, ומכאן הכרעתי בעניין זה.

התיישנות – דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה ובסיכומי הצדדים, ולאחר שמר פורת נחקר כאמור בפניי, הגעתי לכלל דעה כי התובענה שבפניי התיישנה וכי בשל כך יש לדחותה על הסף. כמו כן אני סבורה כי התובענה הוגשה תוך שיהוי ניכר המחייב אף הוא לסלקה על הסף.

אדון אפוא בדברים על-פי סדרם.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה כי:

בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:
מעשה בית דין;
חוסר סמכות;
כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

השוו גם לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לפיה "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה".

כידוע, בבסיס ההלכות שנתגבשו בעניין סמכותו של בית-המשפט לסלק תובענה על הסף עומדת התפיסה, לפיה אין למנוע מתובע יומו בבית-המשפט, אלא אם כן סבור בית-המשפט כי ניתן לקבוע על פניו ממצאים עובדתיים ומשפטיים כאחד, שיש בהם כדי להכריע באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאף אם היה נשמע הדיון לגופו, התוצאה הייתה דחיית התובענה. ראו, למשל, א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, התשס"ט), עמ' 167.

בעניין זה נפסק פעמים רבות כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו לסלק תביעה על הסף "רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983)).

על השיקולים בעניין זה עמד, למשל, בית-המשפט העליון בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ ואח' נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ואח' (4.6.2007), בסעיף י"ב לפסק-הדין:

על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט.

שיקולים נוגדים אלה באים לידי ביטוי כמובן גם בהקשר של סילוק תובענה על הסף ומניעת זכות גישה לערכאות עקב התיישנות התובענה:

ההתיישנות הדיונית המהווה מחסום המונע מן התובע לממש זכות מהותית, מצריכה טעמים טובים וחזקים כדי להצדיקה. ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק... אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא.
[ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554-553 (2000).]

המחוקק אף הוא היה ער לבעייתיות הטמונה בחסימת תובענות מפאת התיישנות ועל כן קבע מספר הוראות המסייעות בהתמודדות עם עניין זה, לרבות הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, המאפשרות למעשה את עצירת מרוץ ההתיישנות בתנאים הקבועים בהם.

מן הכלל אל הפרט

במקרה זה עילת התובענה הינה הפרת הסכם ההפצה בידי הנתבעים (ראו להלן טענה אחרת שהתובעת העלתה בסיכומיה בנוגע לעילת תובענה לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות")).

בעניין זה טענה התובעת עצמה - וטענות אלו באו לידי ביטוי גם בפס"ד הרר - כי מועדי הפרת הסכם ההפצה היו כדלקמן: סעיף 5 (סעיף הרכישה) - בשנה הראשונה לקיום ההסכם, כלומר בחודש אוקטובר 1998, ובשנה השנייה לקיומו, כלומר בחודש אוקטובר 1999; סעיף 23 (תניית אי-התחרות) – התובעת טענה לחמישה מועדים בהם רכשו הנתבעים מכונות ממר הרר בניגוד לתניית אי-התחרות – קיץ 1999, מאי ואוגוסט 2000, במהלך שנת 2001 ובמרץ 2003; וסעיף 32 (תניית השיפוט) – תביעת הנתבעת 1 לבית-המשפט בהודו הוגשה בשנת 2000.

הואיל והתובענה התיישנה בחלוף שבע שנים מן המועד בו נולדה עילת התובענה, הרי שאף לשיטת התובעת המועד המאוחר ביותר בו החלה תקופת ההתיישנות הינו חודש מרץ 2010 (לגבי עסקת הרכישה האחרונה ממר הרר). ברם, כאמור, התובענה שבפניי הוגשה רק בשנת 2014, היינו לאחר תחילת תקופת ההתיישנות.

מכאן, ולאור הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, יש לבחון אם במקרה זה נעצר מרוץ ההתיישנות.

כאמור, טענתה של התובעת בעניין זה הייתה כי אמנם היו לה חשדות כבדים בנוגע להפרת הסכם ההפצה בידי הנתבעים, אך למרות כל ניסיונותיה - לרבות פניות ישירות לנתבעים ולמר הרר בעל-פה ובכתב, שהוכחשו נמרצות - לא היו בידיה ראיות של ממש בנוגע להפרה, באופן אשר איפשר לה הגשת תובענה מבוססת כדבעי.

ברם, בענייננו, שאלה זו כלל אינה רלוונטית ולמעשה התובעת מנועה מלהעלותה, כך שכלל אין צורך לדון בשאלה (המורכבת בפני עצמה), אם במקרה זה התמלאו תנאי סעיפים 7 ו/או 8 לחוק ההתיישנות.

כפי שפורט לעיל בהרחבה, עוד בשנת 2000 הגישה התובעת תביעה בעוולת גרם הפרת חוזה נגד מר הרר והיהלום (ת"א 2639/00). אין חולק כי אחד היסודות המרכזיים של העוולה שנטענה במסגרת תובענה זו היה כי הסכם ההפצה הופר בידי הנתבעים (ראו, למשל, ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ ואח' נ' מקדונלד, פ''ד נח(4) 314, 368 (2004)). ואמנם, כמצוטט לעיל, התובעת טענה בריש גלי במסגרת כתב-התביעה בת"א 2639/00 כי הסכם ההפצה הופר בידי הנתבעים וכי הדברים היו ידועים לה במועד הגשת תובענה זו.

מכאן, שהתובעת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו. שכן, ממה נפשך - אם בשנת 2000 לא היו בידי התובעות די מידע וראיות להגשת תובענה בגין הפרת הסכם ההפצה נגד הנתבעים, כיצד זה היו לה די מידע וראיות להגשת תובענה נגד מר הרר והיהלום, שהטענה בדבר הפרת הסכם ההפצה בידי הנתבעים היוותה בה מרכיב מרכזי ומכריע?!

בנסיבות אלה, צודקים אפוא הנתבעים בטענה שהעלו במהלך הדיון בפניי ובסיכומיהם כי על התובעת חל בעניין זה השתק שיפוטי, שתכליתו הינה למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט, ומשמעותו כי "...בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A. ואח', פ"ד מח(4) 133, 196 (1994)). (בהקשר זה יצוין עוד כי טענתה של התובעת כאן בעניין הפרת הסכם ההפצה התקבלה בסופו של יום, אך נטיית הפסיקה היא בכל מקרה למנוע העלאת טענות סותרות בשני הליכים שונים, וזאת אף אם הטענה בהליך הראשון לא התקבלה, ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6) 625 (2005)).

ודוקו: כפי שצוטט לעיל מכתב-התביעה בת"א 2639/00, בתובענה מול מר הרר והיהלום לא התנסחה התובעת בלשון המרוככת לה היא טוענת היום, קרי כי היא חשדה בנתבעים על כך שהם מפרים את הסכם ההפצה, אלא התנסחה בלשון של ידיעה ברורה ובוטחת (להבדיל מחשד). יצוין כי לשון ברורה זו של התובעת ומנהליה מופיעה במסמכים רבים נוספים מאותה תקופה שהובאו בפניי, כגון: תצהיר העדות הראשית של מר כספי שצוטט לעיל; סעיפים 3, 10 ו-30-29 לכתב-התביעה שהגישה התובעת נגד מר הרר בת"א 2303/03 (נספח 2 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף); סעיפים 28 ו-32 לתצהיר של מר פורת מיום 17.5.2004 במסגרת בקשה לתיקון כתב-התביעה בת"א 2639/00 (נספח 3 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף); סעיפים 99-91 לתצהיר העדות הראשית של מר פורת מיום 12.2.2008 בת"א 4951-08-07 (תיק שהוא, למעשה, ת"א 2639/00) (נספח 4 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף);

כך גם בכתב-הטענות, שהגישה התובעת לבית-המשפט בהודו במסגרת התביעה שהגישו נגדה שם הנתבעים נגדה בשנת 2000 (נספח F לבקשה לסילוק על הסף), טענה התובעת בריש גלי כי הנתבעים הפרו את הסכם ההפצה.

כמו כן, בסעיף 39 לכתב-ההגנה בת"א 2639/00 ציינו הנתבעים שם (מר הרר והיהלום) כי "[הנתבעת 1] ביקשה לרכוש ואף רכשה מ[הרר] מכונות, ו[הרר] היה רשאי בהחלט למכור מכונות ל[נתבעת 1]" (נספח 6 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף). משמע, כבר אז הייתה כביכול בידי התובעת הודאה פורמאלית של מר הרר בנוגע להפרה הלכאורית של הסכם ההפצה בידי הנתבעים ולא היה צורך להמתין עד לשנת 2008 כדי לקבל לכך אישור נוסף.

לא זו אף זאת. כאמור, מר פורת בחקירתו היה ער לעניין זה וטען כי התביעה בנוגע להפרת הסכם ההפצה נגד מר הרר הייתה תביעת "fishing", כלשונו, שתכליתה העיקרית הייתה למעשה לאסוף ראיות שיאפשרו הגשת תובענה נגד הנתבעים. במאמר מוסגר יצוין כי טענה זו לא נטענה בתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף.

ברם, מעבר לעובדה כי במסגרת התובענה נגד מר הרר העיד מר פורת בשנת 2009 דבר אחר לחלוטין בעניין זה (שכפי הנראה היה לו נוח יותר באותה עת מן הזווית של אותה תובענה), היינו כי "לפי עצתם של עוה"ד שלי פה בישראל נאמר לי שהעלויות ויכולת האכיפה שלי בהודו הן מצד אחד הוצאות גדולות ויכולת האכיפה שלי מוגבלת", וכך גם העיד אז מר כספי כמצוטט לעיל, הרי שאף אם התביעה נגד מר הרר בעניין זה אכן הייתה ביסודה תביעת "fishing", הרי שכעניין של מדיניות אין לאפשר מצב דברים כזה ויש לשלול אותו שלילה מוחלטת.

זאת, הואיל והנחת המוצא של שיטתנו המשפטית (עליה אף מתבססות ההלכות שתוארו לעיל המסתייגות מסילוק תובענות על הסף) חייבת להיות כי עד אשר יוכח אחרת, כל תביעה הינה תביעת אמת מבוססת הניתנת להוכחה, ואינה תביעת סרק המוגשת רק לשם מטרות זרות. אכן, אם נאפשר מצב בו תוגשנה תביעות "fishing", ותביעות אלה אף תעכבנה את מרוץ ההתיישנות בתביעה אחרת, הרי שנמצאנו מכירים באפשרות להגיש תביעות סרק כגון דא, וזאת אין לאפשר כאמור לעיל.

במלים אחרות, הואיל והתייחסותנו לתובענות הינה כאל תביעות אמת, הרי שכאשר התובעת הגישה בשנת 2000 את התובענה נגד מר הרר והיהלום בגין הפרת הסכם ההפצה בידי הנתבעים, היא העידה בכך על עצמה מניה וביה כי באותו מועד היו בידיה די ראיות כדי להגיש תובענה ישירה נגד הנתבעים-המפרים בגין הפרת הסכם ההפצה. כאמור, כל טענה מאוחרת יותר של התובעת, המבקשת להפריד בין התובענה נגד מר הרר והיהלום לבין התובענה נגד הנתבעים ולאפשר לכל אחת מהן למעשה רף ראייתי שונה, מהווה שימוש בוטה לרעה בהליכי משפט וחוסר תום-לב.

אמור מעתה כי לפי שיטתנו המשפטית, הרי שמעצם ההגדרה (by definition) בעת הגשת התובענה נגד מר הרר והיהלום בשנת 2000 היו בידי התובעת די ראיות כדי להגיש תובענה גם נגד הנתבעים וכי התובעת מושתקת ומנועה עתה מלטעון בדיעבד טענה אחרת.

אכן, כידוע, סעיף 39 רישא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע במפורש כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". בהמשך לכך נקבע בפסקי-דין רבים כי "על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב" וכי "מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט" (פסק-דינה של כבוד הנשיאה ד' ביניש בע"א 11319,11321/05; בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (15.1.2007).

המבחן שנקבע לעניין חובת תום-הלב הדיוני והאיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט הינו ביסודו מבחן אובייקטיבי, המחייב איזון בין אינטרסים נוגדים כבדי-משקל:

הנה כי כן, בית-המשפט יפעיל את סמכותו למתן סעד בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם: שמירה על הגינות ההליך השיפוטי והגנה על התכליות המונחות בבסיס סדרי הדין מחד-גיסא; אל מול זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט מאידך-גיסא. בבואו להכריע בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יאזן בית-המשפט בין מכלול הזכויות והאינטרסים האמורים, בשים לב לכלל נסיבות העניין שבפניו ובהן: טיב ההתנהגות הנדונה של בעל-הדין - האם עלתה כדי התחכמות, תחבולה, שרירות לב, זלזול בבית-המשפט או הכשלת הצד שכנגד וההליך בכללותו; מצב נפשו של בעל-הדין - האם השימוש לרעה בהליך השיפוטי נעשה בהיסח הדעת, מתוך טעות או רשלנות או שמא במתכוון; היקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן מידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל-הדין.
[שם, בסעיף 8 לפסק-הדין.]

דומה אפוא כי מבין קשת המקרים האפשריים, מקרה בו תובע ניצב ב"צוואר מתוח" ומודה בפני בית-המשפט כי הגיש תביעה שבמועד הגשתה הייתה למעשה תביעת סרק לשיטתו של אותו תובע עצמו (אף אם תביעה זו נמצאה מוצדקת בסופו של יום) והוא אף מבקש להפיק מכך יתרון דיוני במסגרת תובענה אחרת, הינו מקרה קיצוני של חוסר תום-לב על-פי הפרמטרים שצוינו לעיל (התנהגות העולה כדי התחכמות ותחבולה ומתוך מודעות וכוונה מוחלטת), והדברים קשורים כמובן קשר ישיר גם לסוגיית ההשתק השיפוטי שצוינה לעיל.

לכך יש להוסיף את האינטרסים השונים העומדים בבסיס דוקטרינת ההתיישנות (הקשיים הראייתיים של הנתבע, הקניית ודאות לנתבע, הוויתור על זכות התביעה והאינטרס הציבורי), אשר צוטטו כבר לעיל ואשר בשינויים המתאימים קיים דמיון בינם לבין השיקולים הנוגדים המצוינים לעיל בעניין חוסר תום-הלב הדיוני. אינטרסים אלה פועלים כאן בעוצמה רבה וגוברים לדעתי במקרה זה בנקל על האינטרס הקשור בזכות הגישה של התובעת לערכאות. זאת, לא כל שכן שהתובעת לא הראתה כי מאז שנת 2000 התרתה בדרך כלשהי בנתבעים כי היא עודנה מתכוונת לתבוע אותם והללו היו רשאים אפוא להניח כי האיום בתובענה זו הוסר מהם.

מכלל האמור לעיל עולה כי תקופת ההתיישנות של תובענה זו החלה במועד הגשת התביעה בגין גרם הפרת הסכם ההפצה נגד מר הרר והיהלום בשנת 2000 וכי התובעת מושתקת מלטעון אחרת.

המסקנה היא אפוא כי יש לדחות על הסף את התובענה שבפניי, שהוגשה רק בשנת 2014, דהיינו במועד בו תובענה זו התיישנה זה מכבר.

במאמר מוסגר יצוין כי, כאמור לעיל, בסיכומיה העלתה התובעת את הטענה - שלא בא זכרה בתשובתה לבקשת הסילוק על הסף והיא אף לא הוכחה בפניי - לפיה בתביעות לפיצויים בגין הפרת חוזה תיתכנה שתי עילות תביעה; האחת בגין הפרת החוזה גרידא, והשנייה בגין פיצויים הטעונים הוכחה לפי סעיף 10 לחוק התרופות. לפי גישה זו, עילת התביעה לתשלום פיצויים לפי סעיף 10 הנ"ל תתגבש רק עם היווצרות הנזק שנבע מההפרה ותוכל להיות מוגשת לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות לגבי הפרת החוזה גרידא, מקום בו הנזק שנגרם כתוצאה מההפרה התגבש בשלב מאוחר יותר וטרם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד זה. השוו, למשל, ע"א 2113/10 בן דוד ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (18.7.2012).

בנסיבות אלה טענה התובעת בסיכומיה כי ידיעתה לגבי הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת הסכם ההפצה התגבשה רק בשנת 2008.

ברם, פרט לעובדה האמורה, היינו כי טענה זו לא הועלתה על-ידי התובעת עובר לסיכומיה וממילא לא הוכחה על ידה כנדרש מבחינה עובדתית, הרי שיש לדחות גם טענה זו על הסף. זאת, הואיל ובתובענה בשנת 2000 נגד מר הרר והיהלום ידעה התובעת לכמת את נזקיה כתוצאה מן ההפרה, כך שניסיונה כעת להפריד בין הפרת הסכם ההפצה לבין הנזק שנגרם לה כתוצאה מכך הינו ניסיון מלאכותי והמשך החזקת המקל משני קצותיו. לכך יש להוסיף את העובדה כי עוד בעת הפרת הסכם ההפצה ידעה התובעת או אמורה הייתה לדעת את פוטנציאל הרווח הטמון בהסכם זה (למשל לאור היקפי הקנייה שהנתבעת 1 התחייבה אליהם) ואת ההוצאות שנגרמו לה לשם קיום החוזה, כך שקשה להלום טענה לפיה עצם הנזק התגלה לתובעת רק בשנת 2008.

ראו גם דברים שאמר מר פורת בחקירתו בפני בית-המשפט המחוזי מרכז (נספח 5 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף) לפיהם:

מה שקרה זה שאת הנזק האמיתי הרגשתי מיידית בחיסול העסק מול [הנתבעת 1]. אני הגשתי תביעה על גרם הפרת חוזה ביום 3.10.00. זה היה יותר חשוב לי. זה היה הנזק הגדול, כי הם התערבו ביחסים שלי עם הסוכן שלי בהודו, [הנתבעת 1].

ודוקו: ייתכן שתוך כדי ניהול המשפט היה מתחדד לתובעת היקף הנזק שנגרם לה, כפי שהיא טוענת שאירע למעשה במהלך התביעה נגד מר הרר והיהלום וכנובע לכאורה מן הבקשות הרבות לתיקון סכום התובענה שהגישה בפניי. אך לא לכך מכוונת ההלכה בנוגע להתיישנות עילות התובענה הנפרדות בתביעות לפיצויים בגין הפרת חוזה, אלא היא מכוונת לעצם גילויו של הנזק, או התגבשותו הראשונית-עיקרית, יהיה גובהו אשר יהיה באותו מועד. ראו דבריו של בית-המשפט העליון בע"א 9111/15 מרגלית ש.א. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (31.10.2017), לפיהם:

אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ו"משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558 (1984); ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 128 (1983); ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, בפסקה 32 (12.7.2010)). אמנם בפסקי הדין דלעיל, עילת [התביעה] היתה נזיקית, אך הדברים יפים גם לתביעה מכוח דיני החוזים.

כאמור, במקרה זה, לא ניתן לחלוק על העובדה כי בעת שנודע לתובעת על הפרת הסכם ההפצה נודע לה גם על הנזק שנגרם או שיכול היה להיגרם כתוצאה מן ההפרה (כפי שאף נתבע בתביעה נגד מר הרר והיהלום), ומכאן שהתובעת אינה יכולה להיאחז בשאלת ההתיישנות בטענה לפיה הנזק כלל לא התגלה לה במועד בו התגלתה לה ההפרה.

שיהוי

כאמור, במקרה זה אני סבורה - אף מעבר לשאלת ההתיישנות - כי התובענה נגד הנתבעים הוגשה בשיהוי ניכר וכי אף מן הטעם הזה יש לסלקה על הסף.

כמצוטט לעיל, בחקירתו בפניי ציין מר פורת במספר הזדמנויות כי, למעשה, עם הגשת תצהיר העדות הראשית של מר הרר בשנת 2008 היה בידי התובעת מידע מספיק (לשיטתה) על מנת להגיש את התובענה נגד הנתבעים. עוד טען מר פורת בחקירתו במפגיע כי, למעשה, היה בידי התובעת מספיק מידע להגשת התובענה בשנת 2008, אך הואיל והתובעת סברה כי תקופת ההתיישנות החל במרוצה רק במועד זה, הרי ש"אמרנו אנחנו נחכה ונראה מה יהיה בחקירתו [של מר הרר]" (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 19.2.2019, שורות 11-10.]

אף בסיכומיה טענה כך התובעת ולמעשה זנחה את טענתה החליפית לפיה המידע המספיק (לשיטתה) להגשת התובענה התגבש בידיה רק בשנת 2014.

ברם, אף אם היינו מקבלים את טענת התובעת כי ההתיישנות החלה את מרוצה רק בשנת 2008 (וכאמור, יש לדחות טענה זו מכל וכל), הרי שבמועד זה חלפו כבר כ-10 שנים מן המעשים שהתובעת ייחסה לנתבעים ויחלפו עוד כ-6 שנים תמימות עד שתובענתה של התובעת תוגש לבסוף, בשנת 2014.

בנסיבות אלה, ובהינתן האינטרסים השונים העומדים בבסיס דוקטרינות ההתיישנות והשיהוי, הרי שעל התובעת הייתה מוטלת החובה להזדרז ולהגיש את התובענה במועד הראשון בו לשיטתה היו לה די ראיות להגישה (שנת 2008) ולא להמתין עד לאופטימיזציה אפשרית של התביעה.

משלא עשתה כן התובעת הרי שהיא נקטה בשיהוי אסור, היינו נהגה באופן בו "יש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446 (2007)).

לכך יש להוסיף כי תקנות סדר הדין האזרחי נותנות ביד התובע מספר כלים המאפשרים לו לגשר על פערים ראייתיים שהוא נתקל בהם לעתים עם הגשת תובענה, כגון גילוי מסמכים, שאלונים וכמובן ראיותיו של הנתבע ויכולתו של התובע לחקור את הנתבע בחקירה נגדית.

סיכום ביניים

מכלל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנותה.

יתר הטענות המקדמיות

לאור המסקנה אליה הגעתי, אין לי צורך לדון ביתר הטענות המקדמיות התלויות ועומדות בפניי ואשר פורטו לעיל.

במאמר מוסגר אציין רק - מבלי לפתח את הנושא במסגרת זו - כי סוגיית השתק הפלוגתא מעוררת על פניה קושי בלתי-מבוטל במקרה זה. שכן, מחד, הנתבעים לא היוו צד לתובענה נגד מר הרר ומכאן שלא מתקיים לכאורה אחד מתנאי השתק הפלוגתא לפיו במשפט הראשון מדובר היה באותם בעלי-דין או בחליפיהם (ראו נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (התשנ"א), בעמ' 141). ראו גם דבריו של בית-המשפט המחוזי מרכז עצמו בסעיף 27.2 לפס"ד הרר, לפיהם:

על מנת להסיר כל ספק מוצא אני לנכון להדגיש כי קביעותיי לגבי הפרת הסכם ההפצה ע"י סהג'ננד מבוססות על מארג הראיות שהונח בפניי ואין בו כדי לקבוע מסמרות לגבי התביעה המתנהלת כיום בין דיאליט לבין סהג'ננד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כל זאת בהתחשב גם בכך שסהג'ננד לא הייתה צד להליך שלפניי, ואנשיה כלל לא העידו בפניי.

וכך גם דבריו של בית-המשפט העליון בפס"ד הרר, בסעיף 62 לחוות-דעתו של כבוד השופט ד' מינץ:

למען הסר ספק, יצוין כי אין באמור כדי להכריע במחלוקת במישור היחסים שבין דיאליט לסהג'ננד, בהתחשב בין היתר בכך שסהג'ננד לא צורפה להליך, והמחלוקת ביניהן מתבררת בגדרי תביעה נפרדת.

ברם, מאידך, כאשר בית-המשפט המחוזי מרכז קבע בפסק-דין מפורט ביותר כי הסכם ההפצה הופר בידי הנתבעים, וכאשר קביעה זו אושרה בפסק-דין מפורט אף הוא בידי בית-המשפט העליון - היינו כאשר כל יתר תנאי השתק הפלוגתא התמלאו באופן מוחלט (במשפט הראשון הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית, המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית וההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה) – הרי שאין זה מתקבל על הדעת - מטעמי מדיניות משפטית ומכל טעם אחר - כי שאלה זו תידון פעם נוספת בפני בית-משפט זה. השוו, למשל, החלטתי בת"א 23313-12-12 בן נון ואח' נ' רשקש ואח' (22.4.2016).

זאת, לא כל שכן שעל בסיס קביעות אלה (הפרת הסכם ההפצה בידי הנתבעים) מתנהל בימים אלה בבית-המשפט המחוזי מרכז הליך לקביעת הפיצויים שעל מר הרר לשלם לתובעת.

בהקשר זה יודגש כי הדבר ממחיש היטב כיצד סדרי-הדין של שיטתנו המשפטית משתלבים זה בזה ומדוע התנהגותה של התובעת במקרה זה לא הייתה מתקבלת על הדעת ואין לאפשר לה לנהל את התובענה שבפניי בשלב כה מאוחר. אכן, אילו התובעת הייתה מגישה את התובענה שבפניי בד בבד עם הגשת התובענה נגד מר הרר, אזי יש להניח כי שתי התובענות היו מאוחדות וכי גרסתם של הנתבעים הייתה נשמעת גם במסגרת עניינו של מר הרר. או אז היה נמנע החשש מקביעות סותרות ולא היה מתבזבז זמן שיפוטי יקר-ערך בדיון כפול באותן טענות.

סוף דבר

התביעה נדחית על הסף עקב התיישנותה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 150,000 ₪. הוצאות אלה נפסקות, לשיטתי, על הצד הנמוך וזאת לאור סכומי ההוצאות שכבר שילמה התובעת לנתבעים במהלך הדיון בתובענה.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ג תשרי תש"פ, 22 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.