הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 10780-08-18

המבקשים

  1. Sahajanand Laser Technology Pvt. Ltd.
  2. Sahajanand Technologies Pvt. Ltd.
  3. Dhirajlal Kotadia

ע"י באי-כוחן עו"ד איתן שאולסקי
הנתבעים

נגד

המשיבה

חברת דיאליט בע"מ

התובעת

החלטה

בפניי בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעים (בקשה מס' 26).

רקע

התובענה (שמספרה אז היה 30462-04-14) הוגשה עוד ביום 22.4.2014 אך למעשה עודנה מצויה בשלביה המקדמיים. יצוין כי התובעת אינה מיוצגת עוד בתובענה זו על-ידי עורך-דין וכי מנכ"ל התובעת, מר צבי פורת (להלן: "מר פורת"), הוא שמייצגה בפניי לאחר שהופסק ייצוגה על-ידי עורכי-הדין שהגישו את התובענה. עוד יצוין כי הנתבעים הינם חברה ואזרח זרים שמקום מושבם בהודו.

בתמצית, עניינה של התובענה בטענות להפרת הסכם שנחתם בין התובעת לנתבעת 1. על-פי הנטען בכתב-התביעה, התובעת היא חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של מכונות ייצור לענף היהלומים המלוטשים. בשנת 1997 חתמה התובעת - לדבריה - על הסכם הפצה בלעדי עם הנתבעת 1 (ככל הנראה, לימים החליפה הנתבעת 1 את שמה לנתבעת 2). בהסכם האמור, כנטען, התחייבה הנתבעת 1 לרכוש את מוצרי התובעת ולשווקם לתעשיית ייצור היהלומים ההודית. כנטען בכתב-התביעה, לימים הופר הסכם זה על ידי הנתבעת 1. על רקע זה תבעה התובעת פיצוי כספי מהנתבעים בגין מספר עילות.

ביום 18.1.2016 קיבלתי באופן חלקי את בקשת התובעת לתיקון כתב-התביעה וקבעתי כי היא רשאית לתקן את כתב-התביעה בסעיפים אחדים, וזאת בכפוף לתשלום הוצאות הנתבעים בסך של 20,000 ₪.

יצוין כי בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון ביום 10.4.2016 (רע"א 1557/16 דיאליט בע"מ נ' Sahajanand Laser Technology Private Ltd. ואח' ), תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעים בסך של 5,000 ₪.

עוד יצוין כי בשעתו התובעת לא שילמה את סכום ההוצאות שנקבע בהחלטתי מיום 18.1.2016 ולא הגישה כתב-תביעה מתוקן.

במהלך דיון קדם-משפט שהתקיים בתובענה ביום 14.6.2016 החלטתי לסלק את התובענה על הסף, וזאת עקב העדר עילה (עקב ניסוחו המעורפל של כתב-התביעה) ואי-בהירות ביחס לסכומי התביעה, ובשים לב לכך שהתובעת לא תיקנה את כתב-התביעה בהתאם לבקשתה שלה עצמה ולא שילמה את ההוצאות שנפסקו בעניין זה.

ביום 19.10.2017 קיבל בית-המשפט העליון את ערעור התובעת על ההחלטה לסלק את התובענה על הסף והשיב את התובענה לבירור בפניי (ע"א 5118/16 דיאליט בע"מ נ'Sahajanand Laser Technology Private Ltd. ואח' ). בית-המשפט העליון קבע כי "עיון בכתב התביעה מעלה כי אין הוא בא בגדרי המקרים שבהם גם לו תשמע התביעה לגופה אין סיכוי - ולו קלוש ביותר - לקבל את טענות המערערת [התובעת – א.ל.ע.], וזאת מבלי לקבוע מסמרות לגופן של הטענות".

יצוין כי על אף קבלת ערעורה, ולנוכח התנהלותה, חייב בית-המשפט העליון את התובעת בהוצאות הנתבעים בסך של 20,000 ₪.

לאחר שהדיון בתובענה הושב לבית-משפט זה, ביקשה התובעת פעם נוספת (למעשה, בפעם השלישית) לתקן את כתב-התביעה. בעקבות זאת אף מוספרה התובענה מחדש ומספרה כיום הוא ת"א 10780-08-18. ביום 5.6.2018 התקיים בפניי דיון קדם-משפט ראשון לאחר השבת התובענה. במהלך הדיון נאמרו הדברים הבאים:

מר פורת: אני מבין את דברי ביהמ"ש לעניין יצוג משפטי, אבל אני רוצה להדגיש אני חושב שאני מכיר את התיק הזה על בוריו. יש לי שני טיעונים לגבי זה. האחד שמדובר על תיק גדול וארוך שרק להביא את החומר לעורך דין זה כרוך בעלות שאני לא יכול לעמוד בה. דבר שני, עשיתי את הנסיון הזה בביהמ"ש זה לפני כב' השופטת בדיון הקודם זה לא צלח, אחת הסיבות הוא לא הכיר טוב את החומר, אי לכך נזרקתי לביהמ"ש העליון. היה לנו דיון ונקבע שהתביעה נדחית, הבאתי עורך דין שייצג אותי. היה עו"ד מונטקיו וכמובן שהנסיון הזה לא הצליח בלי קשר לעלות הזו, וההחלטה שנפלה היא שאני אייצג את עצמי.
עו"ד שאולסקי [בא-כוח הנתבעים – א.ל.ע.]: שמענו עובדה חדשה שמאוד מטרידה אותי, אני רוצה לבקש בקשה. שמענו שהתובעת אינה יכולה לעמוד בתשלום שכר הטרחה עבור לימוד התיק עבור עורך דין חדש שהיא תמנה. עד כה סברתי שהתובעת היא בעלת אמצעים שיכולה לעמוד בתשלום הוצאות משפט. כרגע למדנו שהתובעת חסרת אמצעים. לאור זאת אני מבקש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות המשפט של הנתבעים. הוצאות המשפט עד כה הם למעלה מ-200,000$. את הסכום הגבוה מעולם לא נפסק לזכותנו. נפסקו סכומים קטנים, אבל כרגע למדנו שבסכום משמעותי התובעת אינה יכולה לעמוד. אם יש בסיס כלשהיא לחיוב התובעת בהפקדת ערובה, אני חושב שזה הבסיס. אני אגיש בקשה בנושא.
מר פורת: זה שאמרתי שאני לא יכול לעמוד בשכ"ט, זה לא שמבחינה פיזית אני לא יכול לעמוד, יש לנו את הכסף, הבעיה היא שאני לא רוצה להוציא את ההוצאה הגדולה כפי ששמענו שמדובר ב-200 אלף דולר רק הוצאות משפטיות. נכון שאמרתי שאני לא יכול לעמוד בזה אבל לא זו היתה כוונתי. כוונתי היתה שאני לא רוצה לעמוד בהוצאה כזו גדולה, יש לי חברה שאני מעסיק עשרות אנשים ואני לא רוצה לקחת את הנטל הזה הנוסף, לא שאין לי אפשרות. אני הייתי רוצה להשיב על זה בכתב, אבל היתי רוצה להמשיך את הדיון.
[ההדגשה אינה במקור – א.ל.ע.]

בעקבות הדברים שאמר מר פורת הופסק הדיון וניתנה החלטתי כדלקמן:

היום נשמע לראשונה כי יתכן ולתובעת אין אפשרות לעמוד בהוצאות ייצוג ואולי גם בהוצאות אחרות, משכך העלה ב"כ הנתבעות דרישה להפקדת ערובה.
אני סבורה כי אין מקום להתקדם בבירור בבקשות התלויות ועומדות טרם תוכרע הבקשה להפקדת ערובה.
מאחר והתובעת איננה מיוצגת, תינתן לנתבעות הזדמנות להגיש בקשה מסודרת להפקדת ערובה תוך 14 יום וזו תועבר לתגובת התובעת תוך 14 יום נוספים.
...
להוצאות הדיון  היום אתייחס בהמשך.

מכאן הבקשה שבפניי לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעים, וזאת במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית צמודה למדד המחירים לצרכן שתוקפה אינו מוגבל במועד, ובסכום שלא יפחת מ-1,000,000 ₪.

כמו כן התבקש בית-המשפט לעכב את ההליכים בתובענה ולהורות כי אם לא תופקד הערובה תוך המועד שייקבע, תידחה התובענה.

טענות הצדדים

הצדדים הגישו את טענותיהם בכתב.

בקשת הנתבעים נתמכה בתצהירו של עו"ד דוד קולב ממשרד באי-כוחם של הנתבעים.

כאמור, הנתבעים טענו כי במהלך ישיבת קדם-המשפט הנ"ל ביום 5.6.2018 נודע להם לראשונה, מפיו של מר פורת עצמו, כי מצבה הכלכלי של התובעת - שהינה חברה בעירבון מוגבל - אינו שפיר. עוד טענו הנתבעים כי, כאמור, הינם חברה ואזרח זרים שמקום מושבם בהודו וכי ניהול התובענה בישראל מחייב אותם בהוצאות רבות מאלו בהן נושא נתבע ישראלי, בין היתר בשל הצורך בתרגום של חוקים, תקנות, פסקי-דין, כתבי בי-דין והחלטות; ובשל הצורך בטיסות בינלאומיות, שהייה במלונות, ביטול ימי עבודה של נציגי הנתבעים וכיו"ב לשם קיום פגישות הכנה ולשם התייצבות לדיונים בישראל.

הנתבעים טענו עוד כי מעיון בנסח הרישום של התובעת ברשם התאגידים עולה כי על רכושה מוטלים עשרה שעבודים על-ידי צדדים שלישיים, ביניהם בנקים, וזאת על מגוון נכסים, כגון כלי-רכב, מקרקעין, מכונות וכלי-עבודה (נסח הרישום של החברה צורף כנספח 1 לבקשה, אך יצוין כי נרשמו בו תשעה שעבודים ולא עשרה).

כמו כן טענו הנתבעים כי לתובעת "מוסר תשלומים ירוד בכל הקשור לתשלום הוצאות משפט" וכי סכום ההוצאות שנקבע על ידי בהחלטתי הנ"ל מיום 18.1.2016 שולם על-ידי התובעת רק לאחר שהנתבעים נאלצו לנקוט בהליכי הוצאה-לפועל לשם גבייתו (נספח 4 לבקשה).

הנתבעים טענו אפוא כי "לאור עובדות אלה מובן כי אם תדחה התביעה, ואם התובעת תחויב בתשלום הוצאות לנתבעים, קיים סיכוי גבוה כי לא ניתן יהיה לגבות את ההוצאות מן התובעת, ולחלופין כי הנתבעים ייתקלו בקשיי גביה משמעותיים". הנתבעים הוסיפו כי עד כה עומדת עלות ניהול המשפט על ידיהם על סך של למעלה מ-900,000 ₪ וכי עלות ניהול המשך ההליך על ידיהם צפויה להיות כ-2,000,000 ₪ נוספים. זאת, בשים לב, בין היתר, לכך שאם תתקבל בקשתה הנוכחית של התובעת לתיקון כתב-התביעה ישוב למעשה ההליך כולו לתחילתו.

הנתבעים הדגישו כי סכום התביעה הנוכחי מופרז והתובעת אף מבקשת עתה להגדילו וכי התובעת מסרבלת את ההליך שלא לצורך, תוך הגשת בקשות ביניים רבות.

הנתבעים ציינו כי סכום הערובה המבוקש נמוך במידה ניכרת מהסכום המוערך של ההוצאות בגין ניהול התובענה על ידיהם וכי הם כבר ערכו בעצמם את האיזון הדרוש שנקבע לעניין זה בפסיקה.

התובעת הגישה תשובה מפורטת לבקשה אשר השתרעה על פני 28 עמודים ובהם כ-250 סעיפים, אליהם צורפו כ-25 נספחים. התשובה, שנכתבה על-ידי מר פורת, נתמכה בתצהירו.

טענותיה העיקריות של התובעת היו כדלקמן:

ראשית, הבקשה שבפניי הוגשה תוך שיהוי ניכר, וזאת לאחר שהתובענה נדונה, כאמור, מזה כארבע שנים ולאחר שהצדדים השלימו את ההליכים המקדמיים, לרבות שאלונים, גילוי מסמכים וכיו"ב.

שנית, התובעת מודה כי, לשיטתה, החזקה שנקבעה בפסיקה הינה כי חברה בעירבון מוגבל המגישה תביעה צריכה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, אך לטענתה חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות הבאת נתונים בנוגע למצבה הכלכלי של החברה.

בהקשר זה הביאה אפוא הנתבעת נתונים רבים בנוגע למצבה הכלכלי האיתן, לטענתה, ובהם:

אישור רואה-החשבון של התובעת, רו"ח עופר מנירב, מיום 25.6.2018 (נספח א1' לתשובת התובעת). לפי אישור זה, על-פי הדוחות המבוקרים של התובעת ליום 31.12.2016, לתובעת הון עצמי של מעל ל-20 מיליון ₪ ועל-פי דוחות כספיים בלתי-מבוקרים היו לחברה רווחים בשנת 2017 ובחמשת החודשים הראשונים של שנת 2018.
דוחות כספיים מבוקרים של התובעת לשנים 2016-2015 (נספחים ב'-ג'/כ"ב-כ"ג לתשובת התובעת – נספח ב'/כ"ב כולל למעשה גם את נתוני שנת 2014) וכן מאזני בוחן (דוחות בלתי-מבוקרים) לשנת 2017 ולחמשת החודשים הראשונים של שנת 2018 (נספחים ד'-ה' לתשובת התובעת).
בדוחות הכספיים המבוקרים לשנים 2016-2014 אכן מופיעים עודפים המשויכים להון העצמי בסך של למעלה מ-20,000,000 ₪. כמו כן נראה בהם עודף ניכר של נכסים שוטפים על פני ההתחייבויות השוטפות (אם כי חלק ניכר מן הנכסים השוטפים הינו התחייבויות של חברות קשורות), לרבות מזומנים ושווי מזומנים בסך של כ-3,700,000 ש"ח נכון ליום 31.12.2016. בנוסף לכך שנת 2016 הסתיימה ברווח של כ-500,000 ₪.
התובעת טענה כי אינה מחזירה שיקים, אינה חורגת ממסגרות האשראי שלה, אינה מבצעת ניכיונות שיקים וכשיטת פעולה מסחרית-עקרונית אינה נוטלת הלוואות, למעט במקרים מיוחדים, כגון רכש מכונות יקרות. להוכחת דבריה צירפה התובעת דוגמא למקרה מיוחד בו רכשה מכונה יקרה בחודש אפריל 2016 ומימנה את רכישתה באמצעות נטילת שתי הלוואות מהבנק הבינלאומי, כאשר התובעת הראתה כי נכון למועד הגשת התשובה הלוואות אלה מוחזרות כסדרן (נספחים ו'-ח' לתשובת התובעת).
התובעת צירפה את אישורי יתרותיה (למועד סמוך למועד הגשת התשובה) בשני הבנקים המרכזיים בהם היא מנהלת את עסקיה - בנק לאומי והבנק הבינלאומי - וכן בבנק נוסף, בנק הפועלים (נספחים ט'-י"ב לתשובת התובעת). התובעת הראתה כי בשלושת הבנקים הללו היא אינה חורגת ממסגרות האשראי שלה וכי מנגד קיימות לה יתרות זכות "ברוטו" (היינו ללא קיזוז יתרות הזכות כנגד מסגרות אשראי מנוצלות ויתרות הלוואות) בסך כולל של כ-2,000,000 ₪. עוד הראתה התובעת כי אף יתרות הזכות "נטו" בשלושת הבנקים הללו יחדיו (היינו לאחר קיזוז יתרות הזכות כנגד מסגרות אשראי מנוצלות ויתרות הלוואות) עומדות על סך כולל של כ-1,100,000 ₪. התובעת הדגישה כי נתוני נזילות אלה מוצגים על רקע של מחזור מכירות של כ-12,000,000 ₪ בשנה והון עצמי העומד, כאמור, על למעלה מ-20,000,000 ₪.
התובעת הציגה מכתבים חתומים מיום 25.6.2018 משלושת סניפי הבנקים הנ"ל (נספחים י"ג-ט"ו לתשובת התובעת), לפיהם התובעת הינה לקוחה מוערכת במשך שנים רבות, חשבונותיה מנוהלים באופן מסודר ולשביעות רצון הבנקים והיא מכבדת את התחייבויותיה כלפי הבנקים.
התובעת ציינה כי לפי מאזן הבוחן הנ"ל מיום 24.6.2018, החברה מעסיקה 35 עובדים ויש לה 78 ספקים ולמעלה מ-60 לקוחות בארץ ובחו"ל.
התובעת ציינה כי הינה בעלים של נכס מקרקעין בראשון-לציון (נסח המקרקעין צורף כנספח י"ז לתשובת התובעת), אשר לטענתה נרכש בחלקים בשנים 1997-1995 (הסכמי הרכישה של המקרקעין צורפו כנספח י"ח לתשובת התובעת). התובעת טענה כי נכס זה נקי משעבודים משמעותיים ושוויו למעלה מ-6 מיליון ₪. עוד טענה התובעת כי נכס זה מושכר לשוכרים שונים ומשמש את התובעת ליצירת הכנסות נוספות (אחד מחוזי השכירות צורף כנספח י"ט לתשובת התובעת).
אשר לתשעת השעבודים הרשומים בנסח הרישום של התובעת ברשם התאגידים, הרי שהתובעת המציאה מסמכים המעידים כי לגבי ארבעה מהשעבודים המשעבדים מסכימים למחיקתם (שעבודים מס' 1, 3, 14, ו-15 - נספחים כ"ד-כ"ה לתשובת התובעת). כמו כן טענה התובעת כי המשעבדים בשעבודים מס' 7 ו-9 מסכימים אף הם למחיקתם, אך לא צירפה את הסכמות המשעבדים, ככל הנראה בטעות (תשובת התובעת הפנתה בעניין זה לנספח כ"ה לתשובה אך זה התייחס, כאמור, רק לשעבודים מס' 15-14). עוד טענה התובעת כי שעבוד מס' 5 הינו שעבוד לטובת חברה שאינה קיימת מזה שנים רבות, משמע כי לשעבוד זה כלל אין בנמצא נושה ולפיכך אף הוא אינו בתוקף למעשה. (בהקשר זה יצוין כי בתגובתם טענו הנתבעים כי החברה המשעבדת רשומה אצל רשם התאגידים כחברה פעילה).
התובעת ציינה אפוא כי רק שני שעבודים מבין התשעה הינם שעבודים תקפים – שעבוד מס' 16 של הבנק הבינלאומי על המכונה הנ"ל בסך של 1,093,000 ₪, שמלבד התשלום הסדיר של ההלוואה שלהבטחתה נרשם השעבוד, הבנק אוחז גם בפיקדון של 650,000 ₪ כנגדו וכן את השעבוד על המכונה בלבד; ושעבוד מס' 17 לטובת בנק הפועלים על כספים בסך של 45,000 ₪ בלבד.

התובעת ציינה לסיכום עניין זה כי:

דיאליט היא חברה תעשייתית יצרנית ותיקה שהיתה קיימת כיישות כלכלית למן תחילת שנות הששים ואשר התאגדה לחברה בע"מ ביום 28.6.1972... דיאליט נהנתה ונהנית עד היום ממצב עסקי וממוניטין מצוין, והיא עסקה ועוסקת זה עשרות בשנים בפיתוח, ייצור ושווק מכונות לתעשיית היהלומים – כשאיכות מוצריה גבוהה ביותר, הזוכים לביקוש יציב גדול מאד, כשחלקם של המוצרים אף מוגן בפטנטים ברחבי העולם, כשחלקם האחר הינו אמצאות שאפילו לא נרשמו בפטנטים או במקרים שתקופת ההגנה המשפטית על האמצאות חלפה עם עבירת הזמן - עדיין זוכים לביקוש ניכר. דיאליט המציאה ורשמה במהלך השנים עשרות אמצאות ופטנטים באותן ארצות בעולם שתעשיית העיבוד הממוכן האוטומטי של יהלומים נפוצה בהן ובאותן מדינות המגנות על אמצאות וחידושים (כמו: ישראל, הודו, סין, רוסיה, בלגיה, דרום אפריקה, אנגולה, ארצות הברית, אנגליה ואחרות). דיאליט הינה חברה מסודרת ומוקפדת ביותר מבחינה חשבונאית והתנהלותה זו הינה ללא דופי זה עשרות בשנים.

התובעת הדגישה עוד כי - בניגוד לגילוי המלא והשקיפות בהם נקטה התובעת ביחס למצבה הכספי - בקשת התובעת הייתה דלה ביותר ולמעשה התבססה בעיקרה על אמירתו של מר פורת בדיון בפניי. כמו כן הפנתה התובעת לאמירתו של בא-כוח הנתבעים עצמו בדיון בבית-המשפט העליון בע"א 5118/16 הנ"ל ביום 19.10.2017, לפיה התובעת היא "חברה עתירת ממון" (נספח א' לתושבת התובעת), וטענה כי מדובר בטענות עובדתיות חלופיות אסורות.

שלישית, אשר לאמירתו של מר פורת בדיון בפניי, הרי שכפי שנאמר על ידיו עוד במהלך הדיון וצוטט לעיל, התובעת טענה כי אמירתו של מר פורת לפיה העברת התיק לעורך-דין כרוכה "בעלות שאני לא יכול לעמוד בה" נאמרה לא במובן של "לא יכול" אלא במובן של "לא רוצה". התובעת טענה כי הנתונים דלעיל בנוגע ליכולותיה הכספיות מוכיחים עניין זה. כמו כן הפנתה התובעת לתמיכה לשונית בעניין זה במאמר של ד"ר רוביק רוזנטל.

רביעית, התובעת טענה כי לא שילמה תחילה את הוצאות המשפט שצוינו בבקשת הנתבעים הואיל ועניין זה לא הובא לידיעתה על-ידי עורכי-הדין שייצגו אותה אז ובינתיים הופסק ייצוגם. עוד טענה התובעת כי שעה שהעניין הובא לידיעתה שולמו ההוצאות באופן מיידי. התובעת טענה עוד בהקשר זה כי סכומי הוצאות נוספים שהוטלו עליה במסגרת ההליך דנן שולמו על ידה במועד. בעניין זה יצוין כבר עתה כי הנתבעים אכן לא התייחסו בבקשה לסכומי הוצאות נוספים שהוטלו על התובעת לטובתם, כך שטענה זו של התובעת לא נסתרה ולמעשה אף אושרה בשתיקתם של הנתבעים. עוד יצוין כי יש טעם לפגם בעובדה שהנתבעים לא מסרו גילוי מלא בעניין זה, אלא הבליטו רק את הדברים שהיו נוחים להם.

חמישית, התובעת טענה כי סיכויי הזכייה שלה בתובענה "מצוינים".

יצוין כי בתגובתם לתשובת התובעת, לא סתרו הנתבעים למעשה את תשובת התובעת (למעט בנקודה שולית זו או אחרת) והוסיפו להיאחז בעיקר באמירתו של מר פורת בדיון בפניי.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את בקשת הנתבעים לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"), קובע את ההסדר הבא לגבי הפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבעים על-ידי חברות בעירבון מוגבל:

הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

תכלית הסעיף ברורה ונועדה להבטיח כי נתבע שזכה בדין, יוכל לגבות את הוצאות ההליך מהחברה-התובעת, וזאת, בין היתר, תוך מניעת הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבע. ראו, למשל, רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' זיסר ואח' (13.7.2008).

כידוע, הורתו של סעיף זה בהוראת סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אשר קבע כי השיקול היחיד בבחינת השאלה האם יש לחייב חברה-תובעת במתן ערובה הוא חוסר יכולתה של החברה לשלם את הוצאות ההליך לנתבע למקרה שזה יזכה בדין. לימים, בוטל סעיף זה ובטרם תוקן החוק והוסף לו סעיף 353א הנ"ל נהגו בתי-המשפט להחיל את הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, גם על חברות בעירבון מוגבל. מאחר ותקנה 519 הנ"ל עוסקת בחיוב תובע (שאינו חברה) בהפקדת ערובה להוצאות, הכלל היה כי לא בנקל יורה בית-המשפט על הפקדת ערובה כאמור, שכן זו פוגעת בזכות הגישה לערכאות ובזכות הקניין של התובע. לפיכך נפסק כי "אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (ראו רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נד(2) 845, 848 (2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שתים עשרה, 2015), בעמ' 684).

ביום 17.3.2005 תוקן חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005, ס"ח 1989, במסגרתו הוסף סעיף 353א לחוק, שהפך שוב את היוצרות וקבע כי בתביעת חברה הכלל הוא כי על החברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות והחריג הוא כי תזכה בפטור מהפקדה כאמור. ראו רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009) (להלן: "עניין ל.נ.").

בבחינת השאלה באלו מקרים יחייב בית-המשפט חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, התווה בית-המשפט העליון בעניין ל.נ. מבחן תלת-שלבי:

על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו... זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים; (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש – כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה... עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:
(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות...
(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד...
משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים... הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי.

ראו גם רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (23.5.2011); ולאחרונה רע"א 6315/18 חב' ג'י אם בניה בע"מ ואח' נ' מנהל מע"מ לוד (‏7.10.2018).

מן הכלל אל הפרט

במקרה שבפנינו, כמי שאמירתו של מר פורת נאמרה בפניו, קשה היה לבית-המשפט שלא להתרשם מהאותנטיות כביכול של אמירה זו ובשל כך להסיק כי מצבה הכלכלי של התובעת אינו שפיר. זאת, לא כל שכן שבית משפט זה שב והפציר בתובעת ליטול לעצמה ייצוג משפטי. כך, שכל ניסיון להסביר אמירה זו בדיעבד כ"לא יכול במובן של לא רוצה", נראה היה במהלך הדיון כניסיון מאולץ. בנסיבות אלה סברתי באותה עת כי יש ממש בבקשה להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, ומן הטעם הזה אף הפסקתי את הדיון שהתקיים בפניי.

ברם, כמתואר לעיל בהרחבה, משהוגשה תשובת התובעת בכתב לא ניתן היה שלא להתרשם מהיקף הגילוי והשקיפות יוצאי-הדופן בהם נקטה התובעת ביחס למצבה הכספי. כמו כן לא ניתן היה שלא להתרשם לחיוב ממצבה הכלכלי של התובעת, הנראה על פניו איתן למדי, כמתואר לעיל. לכך יש להוסיף את העובדה כי משנחשפו נתוני התובעת, הרי שנתונים אלה למעשה לא נסתרו על-ידי הנתבעים בתגובתם והללו לא מצאו בשלל החומר שהוגש על-ידי התובעת טעמים של ממש אשר יתמכו בבקשתם, כך שלמעשה הנתבעים בתגובתם שבו ונאחזו בעיקר באמירתו של מר פורת בדיון בפניי.

בנסיבות אלה, ולאור המבחן שנקבע בפסיקה, הרי שהתובעת עומדת במקרה זה עוד במבחן הראשון וחל החריג הקבוע בסעיף 353א לחוק לפיו "החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". לפיכך אין מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

סוף דבר

מכלל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, ועל אף דחיית הבקשה, אינני עושה צו להוצאות משום שהבקשה הוגשה בדין על רקע דבריו של מר פורת בדיון בפניי.

הוראות אופרטיביות להמשך הדיון יינתנו לאחר שהמזכירות תביא בפניי את התיק.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ז חשוון תשע"ט, 26 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.