הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פש"ר 36864-04-18

בעניין:

ובעניין:

ובעניין:

ובעניין:

ובעניין:
בקשה : 3

פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980

אילן דשתי
ע"י בא-כוחו עו"ד ארז סמימי
החייב

עו"ד יגאל מזרחי בתפקידו כנאמן לנכסי החייב
המנהל המיוחד

שנהז דשתי
ע"י בא-כוחו עו"ד ארז סמימי
שנהז

כונס הנכסים הרשמי- תל אביב
ע"י בא-כוחו עו"ד שרון קשפיץ
הכונס הרשמי

החלטה

להלן החלטה משלימה להחלטתי מיום 10.12.2018, בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט העליון (כב' השופטת י' וילנר) ברע"א 37/19 מיום 26.6.2019.

ביום 24.1.2018 ניתן צו התראת פשיטת רגל נגד החייב אילן דשתי (להלן: "החייב") וביום 19.6.2018 ניתן צו כינוס לנכסיו ועו"ד יגאל מזרחי מונה לתפקיד מנהל מיוחד לנכסי החייב (להלן: "המנהל המיוחד").

עניינה של החלטה משלימה זו בבקשת המנהל המיוחד מיום 21.8.2018 לעיכוב הליכי מכר זכויות החייב לגרושתו שנהז דשתי (להלן: "שנהז"), בדירת מגורים הידוע כגוש 7174, חלקה 199/24 בפתח תקווה (להלן: "הדירה").

בתמצית יצוין, כי בשנים 2010-2009 נטל החייב , ביחד עם אישה נוספת שנחזתה להיות שנהז, הלוואות בסך של 470,000 ₪ ובסך של 177,000 ₪ מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק").

להבטחת החזר ההלוואות נרשמה משכנתא לטובת הבנק על הדירה.

לימים, עתרה שנהז בתביעה למתן סעדים הצהרתיים לפיהם תבוטל המשכנתא שנרשמה על זכויותיה בדירה, בטענה כי זויפו ח תימותיה על הסכמי ההלוואות ושטרי המשכנתא (ת"א 43955-06-13 בבית-המשפט השלום תל-אביב יפו). בפסק-הדין מיום 13.3.2017 נעתר בית-המשפט (כב' השופט י' דלוגין) לסעדים המבוקשים והורה על ביטול המשכנתא שנרשמה על זכויותיה של שנהז בלבד.

בהמשך ומשלא עמד החייב בתשלומי החזר ההלוואה, נקט הבנק ביום 18.5.2017 בהליכי הוצאה לפועל למימוש זכויות החייב בדירה מכוח המשכנתא, וביום 2.8.2017 מונה עו"ד יוסי דרור ככונס נכסים על זכויות החייב בדירה (להלן: "כונס הנכסים").

בהסתמך על חוות דעת שמאית שניתנה ביום 29.10.2017, הוערך שוויה של הדירה כפנויה בסך של 1,570,000 ₪, וכתפוסה בסך של 800,000 ₪. כמו כן ובמימוש מהיר הומלץ על הפחתה של 15% מסכומים הנזכרים.

לאחר דין ודברים במסגרת תביעה לפירוק שיתוף שהגיש הבנק נגד החייב ושנהז (בת"א 5455-12-17 בבית-המשפט השלום בראשון לציון (להלן: "תביעה לפירוק שיתוף"), הגיעו הבנק, שנהז והחייב להסכמות לפיהן שנהז תרכוש את זכויותיו של החייב תמורת סך של 400,000 ₪, קרי מחצית מזכויות החייב בדירה בשוויה כתפוסה. ביום 22.2.2018 אישר בית-המשפט (כב' השופט מ' פירר) את הסכמות הצדדים ונתן להן תוקף של פסק-דין, ובהתאם לכך שילמה שנהז את התמורה לבנק.

המנהל המיוחד טען בבקשה ל עיכוב מכר הדירה, כי פסק-הדין המאשר את מכר זכויות החייב לשנהז ניתן למעשה לאחר מתן צו התראה לפשיטת רגל בעניינו של החייב, ועל כן לא ניתן לאשר את המכר. מכל מקום נטען, כי בהתאם להוראות הדין והפסיקה, היה על כונס הנכסים לדווח לבית-המשפט של פשיטת הרגל בנוגע למכירת זכויות החייב בדירה, דבר אשר לא נעשה במקרה דנן. לצד זאת, השיג המנהל המיוחד על הסכמות הצדדים בתביעה לפירוק שיתוף בטענה כי זכויותיו של החייב בדירה להימכר בשוויה כפנויה ולא כתפוסה כפי שנקבע ברע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ, פ"ד סד(2) 207 (2010) (להלן: "הלכת כובשי"), המורה כי בפירוק שיתוף בין בני זוג במקרקעין על-ידי כונס נכסים תימכר הדירה כתפוסה. היינו, לגישת המנהל המיוחד הלכת כובשי, אינה חלה בהליכי פשיטת רגל כבמקרה דנן וזאת בהסתמך על פסיקת בית-המשפט המחוזי בפש"ר (מחוזי-ת"א) 19064-01-15 גד חליוא נ' כונס הנכסים הרשמי (5.9.2017). עוד בהקשר זה נטען כי בני הזוג אמנם התגרשו זה מכבר ברם, ממשיכים לחיות יחד בדירה ומכאן שיש לראות בגירושין כצעד טקטי באופן שיאפשר להשית את חובות החייב גם על שנהז.

מנגד, כונס הנכסים סבר כי דין הבקשה להידחות.

לגישת כונס הנכסים מאחר ושנהז מתגוררת בדירה, אזי שמשעה שבוטלה המשכנתא על זכויותיה בדירה, הפכה שנהז לדיירת מוגנת. על כן, ובהתאם להלכת כובשי יש למכור את הדירה כתפוסה. עוד טען כונס הנכסים כי מאחר וחוב החייב לבנק עומד על סך של 850,000 ₪ לא כולל שכר טרחת עורך דין והוצאות, הרי שממילא אין כל חשיבות לעמידת המנהל המיוחד על כך שעל הדירה להימכר כפנויה, שכן בכל מקרה לא יהיה בפירעון חלקו של החייב כדי לכסות את החוב לבנק. במצב דברים זה ומאחר ושווי הדירה המשועבדת נמוך מגובה החוב לבנק, בהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון בע"א 8044/13 ששון לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן והשקעות בע"מ (13.2.2014) (להלן: "הלכת ששון לוי") רשאי הבנק לפעול למימוש הדירה ואין הוא תלוי בנושיו האחרים של החייב או בהליכים אחרים המתנהלים בעניינו לרבות הליכי פשיטת רגל. בנוסף טען כונס הנכסים כי מאחר ושנהז השלימה את תשלום התמורה על הדירה, יש לראות בכך מעשה עשוי שמכוחו יש לדחות את הבקשה.

שנהז בתגובתה מיום 26.9.2018 הצטרפה לטענות כונס הנכסים והוסיפה כי רכשה את זכויות החייב בדירה בתום לב ועל כן עתרה לדחיית הבקשה.

גם הכונס הרשמי בעמדתו סבר כי דין הבקשה להידחות.

לטעמו של הכונס , יש לראות בשנהז כדיירת מוגנת ומשכך יש לפעול למימוש הדירה כתפוסה. אכן, היה על כונס הנכסים לדווח לבית-המשפט של פשיטת הרגל בנוגע למימוש זכויות החייב בנכס, ברם, מאחר ועל שם שנהז רשומות מחצית מהזכיות בדירה בבעלותה, הרי שגם בהתאם להלכת כובשי יש להכיר בה כדיירת מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב -1972. על כן סבר הכונס הרשמי כי שווי התמורה ששולמה על-ידי שנהז תואם את שווי זכויות החייב כאמור בהערכת השמאי ומשכך דין בקשת המנהל המיוחד להידחות.

בהחלטתי מיום 12.10.2018 דחיתי את בקשת המנהל המיוחד וקבעתי כדלקמן:

לאחר עיון בבקשת המנהל המיוחד לעיכוב הליכי המכר וכן בתגובת השונות ובעמדת הכנ"ר, אני סבורה כי יש להורות כי נוכח שווי חלקו של החייב בנכס כאמור בחוות דעת השמאי מול גובה המשכנתא, יש לאפשר לנושה המובטח להמשיך ולפעול למימוש הנכס במסגרת הליכי הוצאה לפועל ותחת פיקוחו של המנהל המיוחד. יצוין בהקשר זה כי לא נחה דעתי מהעובדה שכונס הנכסים לא מצא מקום לעדכן מלכתחילה את המנהל המיוחד בדבר קיומם של הליכי מכר אלה, ברם, כאמור נוכח הנסיבות המיוחדות שפורטו לעיל ובעמדת הכנ"ר, לא מצאתי מקום להורות על עיכוב הליכים אלה.

לאחר מכן, ערער המנהל המיוחד על החלטה זו, ובית-המשפט העליון (כב' השופטת י' וילנר) בפסק-דינו מיום 26.6.2019 קיבל את הערעור בחלקו בקבעו:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, ולאחר שנתתי לצדדים לטעון בעניין החלת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי...ושוכנעתי כי לא ייפגעו זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם לתקנה זו, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פיה. אקדים ואציין כבר עתה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן.
שתי סוגיות מרכזיות עמדו לדיון בפני בית המשפט המחוזי; האם יש מקום לבטל את פסק הדין אשר אישר את הסכם המכר, ובתוך כך, האם היה ראוי למכור את הדירה כפנויה ולא כתפוסה. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט לא התייחס לסוגיות אלה. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח שווי חלקו של החייב בנכס – הנמוך מגובה המשכנתא – יש לאפשר לבנק את המשך מימוש הנכס. אפשר שבית המשפט המחוזי מנע עצמו מלהתייחס לסוגיות האמורות נוכח מסקנתו כי אין טעם בביטול הסכם המכר שכן גם אם הדירה תימכר כפנויה, לא תיוותר יתרה לחלוקה לנושים, וזאת בשים לב לגובה החוב של החייב לבנק - שהוא נושה מובטח. ואולם, כאמור, בית המשפט לא נימק את החלטתו. אציין כי ככל שזהו הנימוק העומד בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי, הרי שאין מקום להתערב בהחלטה, שכן במצב דברים זה נדמה כי אין תוחלת לביטול הסכם המכר, והדברים ברורים.
יחד עם זאת, ולמען הסר ספק, אני מורה על השבת התיק לבית המשפט המחוזי על-מנת שיבהיר את החלטתו וינמקה. אעיר כי ככל שבית המשפט המחוזי יבהיר כי הוא דחה את הבקשה מטעמים אחרים, עליו לנמקם תוך התייחסות לטענות הצדדים בנוגע לביטול פסק הדין והסכם המכר, ובכלל זה לטענת הנאמן כי ראוי היה למכור את הדירה כפנויה ולא כתפוסה.
מובהר כי עם קבלת ההחלטה המשלימה, שמורות לצדדים כל הזכויות בנוגע להשגה על ההחלטה.

בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט העליון מיום 26.6.2019, אתייחס לדברים ואשלים החלטתי מיום 12.10.2018.

בבסיס השיקולים שנבחנו בהחלטתי מיום 12.10.2018 נדונה שאלת שווי זכויות החייב בנכס אל מול גובה החוב לבנק. מאחר והבנק כאמור בעל נשייה מובטחת בנכסי החייב (בדירה), נראה כי בטרם יש להידרש לשאלת ביטול פסק-הדין המאשר את המכר לשנהז, יש לבחון האם קיימת אפשרות כלשהי לפיה יהיה במימוש הזכויות כדי לכסות את החוב לבנק. רוצה לומר, אף אם תתקבל טענתו של המנהל המיוחד וימכרו זכויות החייב בדירה בשוויה כפנויה (ואינני קובעת מסמרות בעניין), הרי שלא יהיה בכך כדי לסייע למנהל המיוחד. זאת בהתחשב בכך שמכירת הדירה כפנויה הייתה מניבה לכאורה סך של 680,000 ₪ (800,000 ₪ X 15% הפחתה בגין מימוש מהיר). ברי כי אין בסכום זה כדי לכסות את מלוא החוב לנושה המובטח העומד נכון לימים אלו על סך של 892,889 ₪ (כפי שעולה מבקשת כונס הנכסים מיום 9.7.2019, סעיף 5). משכך לא מצאתי כל צורך של ממש להידרש לשאלת ביטול ההסכם ובתוך כך האם היה ראוי למכור את הדירה כפנויה ולא כתפוסה.

המנהל המיוחד בבקשתו עתר לעיכוב הליכי המכר ובתוך כך ביקש לבחון כיצד יתברר נושא ביטול פסק-הדין בפירוק השיתוף. לטעמי, אף שהמנהל המיוחד לא הביא שאלה זו להכרעה באופן מפורש, הרי שבית-המשפט העליון סבר שמדובר בסוגיה מרכזית שעמדה לדיון בפניי. אכן, מדובר בשאלה עקרונית ברם, תהא התשובה לשאלה זו אשר תהא, כפי שקבעתי לעיל, הרי שאף לו הייתי מורה על ביטול בפסק-הדין (וכאמור אינני סבורה כי הכרעה בשאלה זו מתחייבת לצורך הכרעה בבקשה העיקרית שבפניי), הרי שבמצב דברים זה הייתה הדירה לכאורה נמכרת כפנויה. כאמור לעיל, בין אם תימכר כפנויה ובין אם תימכר כתפוסה, ממילא לא תיוותר יתרה לחלוקה לנושים נוכח גובה חוב החייב לבנק. זה הנימוק שעמד בבסיס החלטתי מיום 12.10.2018 ועל כן נדחתה הבקשה.

באשר לקבוע בהחלטתי מיום 12.10.2018 לעניין התנהלות כונס הנכסים, יובהר כי אמנם בהתאם להלכת ששון לוי, על-פניו רשאי כונס הכנסים לפעול למימוש הדירה ואין הוא תלוי בנושיו האחרים של החייב או בהליכים אחרים המתנהלים בעניינו, ברם כפי שנקבע בהלכת ששון לוי שומה על כונס הנכסים לדווח על פעולותיו לכונס הרשמי או לבעל התפקיד אף אם פועל להחזר חובו במנותק מהליכי חדלות הפירעון (הלכת ששון לוי, בפסקה 40(א)). מאחר וכונס הנכסים פעל למכירת זכויות החייב בנכס בהיעדר דיווח כאמור, בהחלטתי מיום 12.10.2018 הערתי לכונס הנכסים על התנהלות זו, ברם מאחר וממילא לא נמצא טעם בביטול פסק-הדין המאשר את המכר, כאמור לעיל, סברתי כי די בהערה זו.

לאור האמור לעיל, נדחתה בקשת המנהל המיוחד כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 12.10.2018.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ט, 10 יולי 2019, בהעדר הצדדים.